פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'אמרי שפר ח'אמרי שפר ט'
אינדקס מאמרים
ואהבת לרעך כמוך
ואהבת לרעך כמוך חוכמת הקבלה מלמדת כי מערכת הקשרים שבין אדם לחברו מלבד היותה חשובה ועצומה,מבטאת מהותית את היחס של האדם לבוראו. היטיב לומר זאת ר' שמעון בן אלעזר במסכת אבות :" ואהבת לרעך כמוך משמע,אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע". מן הכתוב ניתן ללמוד כי קיימת זיקה ברורה שבין אהבת האדם לאהבת ה' שכן כל אדם הוא חלק אלוה ממעל ומהווה את נזר הבריאה ולכן חשובה מצוות ואהבת לרעך בעיני ה' עד מאוד. על המצווה החשובה ביותר ביהדות במאמר שלפניכם. קרא עוד...
חדשות
אמרי שפר ט'

 

 

  אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח

 

 

בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה - גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

 

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" - שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו - יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

 

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

 

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

 

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

 

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת - התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו - כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה - שבעיםֿ שמונים מוניות - הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..

 

 

 

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

גאולה לישראל,נקמה במצרים,חוסר צדק,המשעבדים,האכזריים,פרי לצדיק,דוד המלך,ארון הקודש,להשתטות,לוותר,ערכים,לזרוק,משפחה,

 

 

 

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח

 

 

אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

 

הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו - הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...

 

   ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.

 

    יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.

 

חליפה (אחת שאלתי 2)

    מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי".

    האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב.

    לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

אילן,פירותיך מתוקים,נאה,אמת המים,מתלהב,סלסלת פירות,זווית ראיה,לחשוב בהיגיון,דברים מזיקים,

 

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח

 

 

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .

      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...

      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן - לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)

     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .

     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

 

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

 

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים .  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)

     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .

      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד .   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים .   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד .   

     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור .   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים .  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה :   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום .   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה .   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום .   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין .   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

נבלה,חמור,פטר חמור,ברכוש גדול, ביאת המשיח,קיץ,חום,חורף,קור,לומדים,תורה,חסידים,חסידות,צדיקים,מעשים טובים,

  

  אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח

 

 

 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

 

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה - שארית מנחם(

 

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

 

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

 

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).

    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.

    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -

    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...

    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? - שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.

    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.

    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

תעניות,סעודה,פדיון הבן,צלי אש,ביטחון,נגאלים,יוצאים,גלות,גלגולי שלג,טבילות קרח,שאול תחתית,

  נקודה שבועית פרשת "בא" ה'תשע"ח

 

בפרשת השבוע נקרא את שלושת המכות האחרונות המסיימות את עשרת מכות מצרים שיובילו בעקבותיהן את יציאת בני ישראל ממצרים.

מכות מצרים ויציאת מצרים עצמה היו מנפלאות ה', ניסים גדולים ומעשים על טבעיים שאין בלתי ה' מי שיעשה כדברים האלה.

מעשה ה' במצרים ויציאת ישראל משם מהווים אירוע כה חשוב שהם הוזכרו בעשרת הדיברות, שניתנו למשה בהר סיני :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ועל כך שאל רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מדוע דווקא יציאת מצרים מוזכרת בעשרת הדיברות ולא דווקא בריאת העולם מפרשת בראשית שהיא הרי פעולה גדולה ומקיפה יותר מהיציאה ממצרים? ותשובתו שם היא שאת עשרת המכות ויציאת מצרים ראו ישראל במו עיניהם וזה עדיף על פני הידיעה שהגיעה אליהם במסורת מדור לדור.

ביציאת מצרים נוכח עם ישראל לראות בפועל ובאופן מוחשי עד כמה שולט ה' בעולמו ובכל הכוחות שבבריאה.

 

ה' בעשרת המכות, מול עיני עם ישראל, היתל באיתני הטבע: הפך את המים לדם, הפך את האור לחושך ועפר לכינים, כל אלה היו עדות ממשית לבני אדם ביכולת הבל פיו של ה' יתברך.

 

זו גם הסיבה שחז"ל קבעו את מצוות זכירת יציאת מצרים בצמוד לקריאת שמע, שכן יציאת מצרים ועשרת המכות מסייעות לנו להבין כיצד "ה' אלוקינו" הוא "ה' אחד" ומיוחד. עשרת המכות שמסתיימות בפרשתנו מעידות על מלכותו הבלעדית של ה' ביקום.

 

כל זה מביא אותנו לידיעה והבנה שהכול בעולמנו יחסי. הנהגת ה' בעולם אינה מוזכרת מידי יום ושעה בבליל התקשורת והמידע שאנו מקבלים בכל רגע ודווקא לאור זאת אנו מחויבים להזכיר פעמיים מידי יום את נפלאות ה' במצרים ולהכיר במשמעותם.

 

(ע"פ הרב נבנצאל)

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

מכות מצרים,בני ישראל,ניסים גדולים,מעשים על טבעיים,עשרת הדיברות,רבי יהודה הלוי ,ספר הכוזרי,

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ח

 

האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" - "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" - חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" - כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.

 

   הגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער - עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם.

 

    "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות - יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו - הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות - המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו - זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר.

 

    יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המוות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות?ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''.ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו...

 

ויבא אל פרעה" [מא, יד]. (אוצרות הפרשה, עלון 784 )

    מה עושה רב בישראל כאשר באים אליו פסולי חיתון ודורשים שישיא אותם, אחרת - הם יפנו לשלטונות הממונים, וילשינו עליו שהוא מסרב?

    בדורות הקודמים, כאשר יהודי היה ניגש לבית המלוכה, והיה מספר שהרב מסרב להשיאו, הרי שבדרך כלל מקרה כזה היה כרוך בפיקוח נפש אמיתי, והמלך היה מצווה לערוף את ראשו של הרב המסרב למלא אחר חוקי הממלכה. והנה, בימיו של ה 'נודע ביהודה' אירע כדבר הזה, כאשר יהודי כהן ביקש לשאת גרושה, וכשהנוב"י לא רצה לעשות זאת, הלך היהודי והלשין עליו למלכת אוסטריה, מריה תרזה. המלכה, שידעה על גדלותו של הגאון ההוא, לא מיהרה להוציא עליו גזר דין, אבל ציוותה על ה'נודע ביהודה' שיסדר חופה וקידושין לאיש ההוא, אחרת - רע ומר יהיה גורלו. משראה הנוב"י כך, אמר לכהן שהוא מוכן לסדר לו קידושין... הלך האיש וסידר את כל ענייני החתונה, ובתאריך שנקבע הגיע עם הגרושה ועמד תחת החופה.

    בעת הקידושין, כשה 'חתן' היה צריך לומר 'הרי את מקודשת לי', אמר לו הנוב"י שיגיד אחריו מילה במילה... והגאון החל לומר, והאיש אחריו: 'הרי את מקודשת לי כדת המלכה מריה תרזה'--- וכל הנוכחים פרצו בצחוק מתגלגל - - - השלב הבא היה שהקהל עזב את המקום, והותיר את הכהן והגרושה לבדם... הכול ירדו לסוף דעתו של ה 'נודע ביהודה', והבינו שכיוון שעשה כך, אין יותר כל אפשרות להלשין עליו למלכה, וגם היא עצמה לא תוכל לצוות עליו מאומה, שכן הוא עשה בדיוק את שהצטווה ממנה, וקידש את הסורר ההוא כדת המלכה מריה תרזה... הקהל שבא להשתתף בחתונה, הבין אפוא את אשר לפניו, וראה בחוש את חוכמתם של גדולי ישראל, ולכן עזבו את המקום. הבושה שנגרמה לאותו כהן הייתה עצומה, וכך יצא הנוב"י, עבד למלך מלכי המלכים, וידו על העליונה.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

לא יחרץ,רבי מאיר מפרמישלאן,אחד בפה,אחד בלב,מחשבת הלב,הנסתרות,הנגלות, 

  אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ח

 

 

 הגאון רבי אבא סוויאטיצקי זצ"ל (גיסו של החזון אי"ש ורבה של קוסובה לאחר פטירת חמיו הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל) היה נוהג בימי החורף והקור לצעוד מוקדם בבוקר בסמטאותיה, הריקים מאדם, של קוסובה. הוא היה סוקר ובוחן את גג העץ של כל בית יהודי כדי לברר "עניין כמוס". מה העניין? ובכן, לכל גג יש ארובה משלו. בית, שארובתוַ לאַ מעלהַ עשן,ַ לאַ הוסקַ שםַ התנור,ַ וזהַ סימןַ שבעלַ הביתַ עניַ מרוד, ואיןַ ידוַ משגתַ לקנותַ עצים להסקה, לחמםַ אתַ ביתו.ַ ובניַ הביתַ ודאיַ רועדיםַ מקור.ַ מיַ ידאגַ להםַ אםַ לאַ רבַ העיר? ידע רבי אבא, את אשר מוטל עליו לעשות. בערב, עם רדת החשיכה, נטל קרדום ונכנס למחסן העצים שבחצר ביתו. חטב ובקע כמה גזעים יבשים וקשרם בחבילה. ובאישון לילה, עת הכול נמו את שנתם, היה צועד חרש לעבר הבית, מניח שם בחשאי את צרור העצים, כדי שלא יתביישו ושב על עקבותיו...

 

    וביאר "בית הלוי", שידוע שמידות טובות עוברות בירושה מאב לבן. אמנם לפעמים יתכן שיהיה אחד שדבוק בתורה או אוהב מצוות, ואעפ"כ לא יהיה ניכר בזרעו אחריו. הטעם לזה: מפני שהאב עשה את המצווה לשם כבוד או ממון, כך שמוריש לבנו במידות ותכונות נפשו את החיבה לממון או לכבוד, והן אמנם שהאב בחר להגיע לדברים אלו ע"י התורה, אבל בחירתו זו, לא עוברת בירושה, רק החיבה לממון או לכבוד זה מה שמוריש לבנו.

 

    "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) - "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

 

    ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה זו גם נרמזים בשם הפרשה. ב' - מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.

החסד בכאבי הבטן (פניני עין חמד גיליון 668) 
    סיפור זה נשלח ע"י אחד מקוראינו והוא התרחש לאחרונה ויש בו כדי לאמת לנו עד כמה הקב"ה משגיח עלינו בכל פרט ופרט, ועד כמה עלינו להאמין שכל מה שעובר עלינו הוא רק לטובתנו ולתועלתנו, אפילו שנראה כצרה הכי ג ולה. ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:

    תחילת סיפור זה התרחש ביום שבת באמצע חודש אלול ה 'תשע"ז. אחותי הגדולה הרגישה כאבים נוראים וחזקים בבטנה. מיהרנו לגשת לאחד מהשכנים המתנדב בארגון 'הצלה' והוא ווידא שאין מדובר בדלקת תוספתן ולכן אמר שאין צורך להבהילה לבית-הרפואה בעיצומו של יום השבת ועניין זה סובל דיחוי. כאבי הבטן לא חלפו כלל ועיקר ולכן במוצאי שבת לקחנו את אחותי לבית הרפואה. הרופאים שלחו אותה לבצע מספר בדיקות ובסיכומו של עניין אחד הרופאים ניגש אלינו וסיפר כי מצאו את מקור כאבי הבטן והם בשל אבניםַ הנמצאיםַ בכיס המרה.ַ מאחר ולא מדובר בניתוח מציל חיים שחייבים לבצעו מיידית, נקבע מועד לביצוע הניתוח בעתיד והיא שוחררה לביתה. הרופא הזהיר אותה להתרחק מכל המאכלים שמכילים שמן ושומן. כשבוע וחצי לאחר מכן עברה ניתוח לפרוסקופיה וחזרה לביתה באותה היום. ב"ה היא התאוששה מהרה ואף חזרה לעבודתה לאחר ימים בודדים. חשבנו שלמרות שמדובר ב 'חוויה' לא-נעימה אבל ב"ה היא מאחרינו.. אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות וכאןַ המתינה לנוַ 'הפתעה' גדולה.

    כשבוע לאחר הניתוח צלצל הרופא וביקש מאחותי שתיפגש עמו במשרדו. כשהגיעה אחותי לשם, סיפר הרופא שלאחר הניתוח הוא שלח את המרה לבדיקה שגרתית במעבדה, והפתולוג מצא שינוים בתאים המצביעים על התחלת ה 'מחלה הארורה'. ליתר דיוק, הקדמת המחלה. וגילוי המחלה בשלב מוקדם מאוד משנה את כל התמונה עבור החולה. ולמעשהַ מדוברַ בהבדלַ ביןַ מוותַ לחיים. כשיש גידול אצל הלבלב והמרה, הוא נקרא בשפה המקצועית של הרופאים בשם 'הרוצח השקט' וזאת בשל העובדה שאין רואים או מרגישים אותו. ועד שהסימפטומים מתגלים - המחלה כבר נמצאת בשלבים מתקדמים וכבר מאוחר מדי עבור אותו החולה."את מבינה?", שאל אותה הרופא. "כן, אני מבינה" השיבה אחותי. "אני מבינה שהאבנים בכיס המרה היו נס אמיתי עבורי,ַ וכאביַ הבטןַ העזיםַ היוַ החסדַ היותרַ גדולַ שהיה ". הרופא גם הסביר שבזכות העובדה שהמחלה נמצאת בשלביה המוקדמים - ניתן לנתח. במציאות שבה המחלה מתפשטת, אין אפשרות כבר לנתח וכיום לרפואה אין טיפול להציע. הר95פא עוד הדגיש ואמר כי הסיכוייםַ לשרודַ חמשַׁ שניםַ עםַ המחלה בדרך הטבע הם... אפס. ולכן אי אפשר לתארַ ולשערַ אתַ גודלַ הנסַ שבדבר.ַ

    באותה שבת אחותי הייתה אצלנו ובאמצע סעודת ליל שבת היא גילתה לנו מדוע הרופא ביקש שהיא תגיע למשרדוַ במידיתַ ומהַ שהתרחשַׁ באותה שבוע . היינו המומים. כמעט שלא יכולנו להוציא הגה מפינו. כזה חסד מה', כזה נס גלוי. למחרת בסעודת היום סיפרתי מה שעלה במחשבתי בעת הלימוד. אומרים אנו ב 'נשמת כל חי' - וְִּאּלּוִ פינּו מלאִ שיָרה כיָם. ולשונֵּנּו רנָה כהמֹון גּליו. וְּשְּפתֹוֵּתינּו שבח ּכ מ ְּר ֲח ֵּבי ָר ִקי ַע . וְּ ֵּעינֵּינּו ְּמ ִאירֹות ַכ ֶׁש ֶׁמש וְּ ַכיֵָּר ַח. וְּיֵָּדינּו פְּרּושֹות ְּכנִ ְּשֵּרי ָש ָמיִם. וְַּר ְּגֵּלינּו ַקּלות ָכ ַאיָלות. אין אנחנּו מספיקים לְהֹודֹותַ לְך ה'ַ אֹ-לקינּו ואֹ-ל קיֲַׁאבֹו תינּו.ַׁ ּו ְׁל ָּב רְך ֶאת ִש ְׁמָך מ ְׁל כנּו. על ַא חת מָא ֶלף ֶא ֶלף ַא ְׁל פי ֲא ָּל ִפים וְׁ ִר בי ְׁר ָּבבות ְׁפ ָּע ִמים. הּטֹובֹות ִנ ִסים וְׁ ִנ ְׁפ ָּלאֹות ַׁ ֶש ָּע ִשי ָּת ִעם ֲאבֹו תינּו וְׁ ִע ָּמנּו. מלבד הפירוש הפשוט, שמזכירים את מספר הטובות שבורא העולם מרעיף עלינו, שאין להם סוף, עוד ניתן לפרש ביאור נוסף- שאיןַׁאנוַׁמספיקים ַׁלהודותַׁעל ַׁטובותַׁכאלוַׁשעושהַׁ עימנו מי ַׁשאמר ַׁוהיה ַׁהעולם, שהסיכויים ַׁהם ַׁאחד ַׁמריביַׁ רבבות,ַׁניסיםַׁכאלוַׁשכמעטַׁאיןַׁהמוחַׁיכולַׁלסבול! אחותי עברה ניתוח נוסף, הפעם ניתוח יותר מורכב אצל רופא יותר בכיר, בעשרת ימי תשובה. בימי חוה"מ סוכות חזרנו אל הרופא והואַׁאישרַׁשב"הַׁהכלַׁהוסרַׁוהיאַׁנקיה מהמחלה.ַׁ עדיין ַׁאנו ַׁעומדים ַׁתחת ַׁהרושם ַׁהעצום ַׁשל ַׁהנס ַׁהגלויַׁ שראינוַׁבמוַׁעינינו. אחיה מסיים בבקשה: "אני מבקש מכל הקוראים שהתחזקו מסיפורה, שיתפללו בשביל אחותי D7ל עוד נס, שבקרוב מD7ש תמצא 'תרצה בת חנה יעל' את זיווגה המתאים ותזכה לבנות בית נאמן בישראל. הלא ראינו שהקב"ה הוא כל יכול, למעלה מכל הסיכויים!!!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

סוקר,בוחן, בית יהודי,לברר,כמוס,ארובה, עניַ מרוד,לקנותַ עצים,להסקה, לחמםַ,קרדום,

 

אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ח

אדם שיסתכל בכללות לא יזכה לראות כלל את ההשגחה הפרטית, ורק אם ח"ו יבואו עליו מכות וייסורים אז אולי יזכה להתעורר ולהתבונן. אבל אדם שעוצר להתבונן בפרטים הקטנים יכול לראות את ההשגחה הפרטית בכל פרט. אם אדם יהיה אמתי עם עצמו ויחשוב היטב על הדברים, הוא יגלה בסופו של דבר את האמת.

 

    אם אדם ייקח דברים מעבר לרמה שלו, הוא עלול לקרוס ולא יראה מזה שום תועלת. ואם ייקח דברים קלים שלא מהווים אתגר, אז לא יהיה לו שום מקום לגילוי חדש ולהתקדמות. רק כאשר ייקח דברים שמותאמים לרמה שלו, אז יוכל להתאמץ ולהתגבר, ואמנם זה קצת קשה אבל כך הוא יגיע להתקדמות אמתית וטובה.

 

    בעיני הבשר שלנו ובשכלנו המצומצם קולטים אנחנו רק את ההיבטים החיצוניים של האירועים סביבנו.

 

    וכתבו המפרשים שכל זמן שגזל ביד האדם, צריך לחזור לאחר מותו בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו, ומי שחוטא בעוון הגזל הורס את יסודות התורה ועוקר שורש האמונה שכל המצוות תלויים בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

 

התוכי של המלך)שי אליאב(

פעם היה מלך עשיר ואהוב במיוחד, שנהג לבקר את הממלכות השכנות באופן קבוע כדי לשמור על יחסים טובים בינו לבין בני המלוכה האחרים. במהלך המפגשים בין המלכים היה נהוג להחליף מתנות, והמלך האדיב הגיע תמיד עם ידיים מלאות, ויצא בחזרה לממלכתו עם ידיים מלאות אף יותר..

בעת ביקור אחד בממלכה שכנה, ניתנו למלך במתנה שני תוכים צבעוניים ויפהפיים, שהגיעו מיערות רחוקים וקסומים, או כך לפחות נאמר לו. "התוכים האלה צריכים סביבה טבעית כדי לגדול ולהתפתח" כך הסבירו למלך, ועל כן, כשחזר לממלכתו הוא הקים עבורם גן עצום ממדים עם צמחייה מטופחת, אגמים צלולים ומפלים גבוהים.

ככל שעבר הזמן התוכים גדלו, ואחד מהם אף החל להתעופף ברחבי הגן באופן קבוע, אולם התוכי השני נותר על הענף שעליו עמד מיומו הראשון בגן, וסירב לעזוב אותו.

המלך הזמין מאלפי תוכים מקצועיים מכל רחבי הממלכה ומהממלכות השכנות, וכולם עשו כמיטב יכולתם כדי לגרום לתוכי העצל לעוף, אך לא משנה מה ניסו, התוכי סירב לזוז מן הענף..

יועציו של המלך המליצו לו לפרסם מודעה, שעל פיה מי שיצליח לגרום לתוכי העצל להתעופף, יזכה באלף מטבעות זהב. המלך הסכים, וזה בדיוק מה שעשה.

כבר למחרת בבוקר הגיע לארמונו של המלך איכר פשוט שטען כי ביכולתו לגרום לתוכי לעזוב את הענף שלו ולעוף. המלך היה מאוד חשדן, כי לא הבין מה איכר פשוט יודע על אילוף תוכים שהמאלפים המלכותיים אינם יודעים.

עם זאת, כבר באותו יום, בעוד שהמלך טייל לו בגן, הוא ראה שני תוכים עפים באוויר, כשאחד מהם הוא התוכי העצל שלא הסכים קודם לכן לעזוב את הענף שלו. המלך זימן את האיכר מיד ושאל אותו, "איך גרמת לתוכי העצל לעזוב את הענף שלו ולעוף?"

האיכר ענה: "זה היה מאוד קל, הוד מעלתך; פשוט חתכתי את הענף שעליו הוא ישב.."

המשל הזה מספר לנו על כך שכמו לתוכי, לכולנו יש את היכולת להצליח ולהגיע לגבהים חדשים, אך לשם כך דרוש אומץ להתמודד עם הדברים שאינם מוכרים לנו או שמפחידים אותנו. עלינו להשתחרר מהענף שלנו - אזור הנוחות שלנו - כדי לחקור אפשרויות חדשות להצלחה ולגלות מה היכולות האמתיות שלנו. עד שזה לא יקרה, לא נוכל לפרוש כנפיים ולעוף

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

השגחה פרטית,מכות,וייסורים,להתעורר,להתבונן,לקרוס,תועלת,התקדמות,תוכי,מלך,

   

 

 

 

    אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ח

 

 

אומר ה"שפת אמת" מצוות הלילה של ליל פסח כולם שייכים לפה, מצות והגדת לבנך, סיפור יציאת מצרים, מצווה של הלל והודאה, אכילת קרבן פסח בזמן שבית המקדש קיים, אכילת מצה, אכילת אפיקומן, הכול הוא מצוות הפה, ממילא הפה שואב את החיות ממצוות הלילה ומתעלה בהם, ולכן היום טוב נקרא פסח פה - סח שהפה מדבר.

 

    בזוהר הקדוש נאמר כי "גלות מצרים" נקראת "גלות הדיבור", ולכן אומר האריז"ל )שער הכוונות ו"פרי עץ חיים" לחג המצות( , ירדדו למצרים אצל מלך שנקרא "פרעה" מלשון פה - רע ויצאנו ממצרים על ידי חג שנקרא "פסח" מלשון פה - סח.

 

    ''הזדמנות יכולה לדפוק פעם אחת בלבד, אבל פיתוי נשען על פעמון הדלת''

 

    העלייה האחרונה של 'חזק' נקראת "אחרון חזק". לפני שנים אמרתי משמיה דמרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א שאפשר לרמז בעניין זה, שאפילו אם האדם מרגיש שהוא בבחינת "אחרון" - כבר כלו כל הקיצין - אין לו כבר כוח לסבול את הקשיים, והוא אינו רואה תקווה ואחרית טובה - עולם חשך בעדו - אף על פי כן "חזק" ‐ יראה לחזק את עצמו ולהחיש תקווה בנפשו שעוד יהיה טוב, ובקרוב יראה בעיני בשר את ישועתו הקרובה לבוא.

 

השותף בחנות (על-פי ספרו של נכדו, 'זכרון ניסן'') 
'השותף' - כך כונה האיש בפי אנשי שוק הבוכרים. רבים היו משוכנעים שהאיש העובד בחנות הירקות של ר' ניסן גדניאן הוא אכן מבעליה, ואף היו שסברו כי ר' ניסן אינו אלא שכיר שלו.
האשם בטעות שהשתרשה לא היה אלא ר' ניסן עצמו. כך למשל כאשר עברו כמה ילדים ליד החנות וביקשו מר' ניסן טוב הלב פרי או ירק כלשהו, בהכירם את נדיבות לבו, נענו בתשובה: "אם תעבירו את הארגז הזה לפינה השנייה".
על תמיהתם היה ר' ניסן משיב: "אני עצמי הייתי שמח להעניק לכם את הפרי או הירק בלי תמורה, אך עליי לקבל תחילה את רשותו של שותפי. לכן אני צריך לבקש מכם שתעשו עבודה כלשהי".
ה'שותף' זכה ליחס מכובד מאוד מצידו של ר' ניסן. בניו של ר' ניסן סיפרו כי בכל יום שישי נהג אביהם להכין שתי שקיות ירקות - בעבור משפחתו ובעבור השותף - אך בשקית של השותף הניח את הירקות המובחרים, ואילו לעצמו הסתפק בשאריות שהותירו הלקוחות. ר' ניסן היה מצווה על אחד מבניו לשאת את השקית של ה 'שותף' לביתו, כדי לחסוך ממנו את הטרחה.
הידידות בין השניים הייתה אמיצה כל-כך, עד שהיו שסברו כי השניים אחים. האמת הייתה שונה בתכלית. עד לא מכבר היה ה 'שותף' הנכבד מובטל יושב קרנות, שבילה את שעותיו ישוב על ארגז הפוך ברחוב.
יום אחד התמקם מול חנותו של ר' ניסן, משוחח עם עוברים ושבים על דא ועל הא ומעביר זמנו באפס מעשה. ר' ניסן התמלא רחמים על האיש. כשהחל לתהות על קנקנו, הצטער לגלות שהלה גרוש זה שבע שנים וחי לבדו.
בלבו גמלה החלטה 'לאמץ' את האיש ולחלץ אותו ממצבו הביש. יום אחד פנה אליו והציע בפשטות: "אולי תרצה להיות שותף שלי בחנותי?".
הלה הביט בו בתימהון. "שותף? שלך?", שאל.
"כן!", השיב ר' ניסן בביטחון, "זו תהיה הזדמנות מצוינת בעבורך להתפרנס בכבוד".
"אבל איך?!", שאל הלה, "והלוא אין ברשותי אפילו פרוטה שחוקה!".
"אה", הניף ר' ניסן בידו לאות ביטול, "זו אינה בעיה. העיקר שתתחיל לעבוד, לצבור רווחים, ולהתקדם לעבר עתיד חדש".
הדברים, שנאמרו בתום לב ובפשטות, התקבלו על ליבו של האיש, והוא הסכים ל 'שותפות'. "מה נדרש ממני לעשות?", שאל.
"שעתיים ביום", השיב ר' ניסן. "כאשר אני פורש לביתי לארוחת הצהריים ולמנוחה קלה, עליך לעמוד על מקומי בדוכן ולשרת את הלקוחות". ה 'שותף' הנהן בהסכמה.
למחרת החלה השותפות להתנהל בפועל. האיש התייצב בדוכן בשעה היעודה, ובעזרת העידוד והתמיכה של ר' ניסן החל לצבור ביטחון ולעשות את עבודתו נאמנה. השינוי שחל בו היה מיָדי. הוא זנח את בטלנותו, והחליף את העצלות במרץ של עשייה. ככל שחלף הזמן, נראה היה כי נהפך לאדם חדש, מלא סיפוק ממעשי ידיו, ועם ייעוד וטעם בחייו.
אלא שזה היה רק השלב הראשון בתכניתו של ר' ניסן. כשנוכח שהאיש עלה על המסלול הנכון, החליט כי הגיעה השעה לשקם את משפחתו ההרוסה, ולסייע לו לקיים את מצוות 'מחזיר גרושתו'.
אלא שר' ניסן עדיין לא ידע עד כמה זה יהיה מהלך מאתגר.
הוא החל לחקור על דבר הגרושה ומעשיה מאז פרידתה מבעלה, והתברר כי היא וילדיה מתגוררים אצל קרובי משפחתה בעפולה. הקשר בין השניים ניתק לגמרי, והיא מסרבת אפילו לשמוע על הרעיון לחזור ולהינשא לו.
ואולם ר' ניסן לא אמר נואש. הוא התקשר שוב ושוב אל האישה וניסה לשכנע אותה שבעלה לשעבר היטיב את דרכיו. פעם אחת, כשחייג לבית קרוביה, הבהירו לו הללו במילים לא מנומסות כי יחדל מניסיונותיו.
אך ר' ניסן אינו מרים ידיים. שוב ושוב הוא מגייס את כל כוח השכנוע שלו ואת הכריזמה הטבעית שבה ניחן, ומסביר לבני המשפחה ולאישה עצמה כי הבעל לשעבר איננו האיש שהכירו. הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה, איש ישר דרך, עמל לפרנסתו ורואה בה ברכה..
לבסוף הצליח לשבור את חומת ההתנגדות, ולקבל את הסכמת המשפחה לפגוש את האישה. ר' ניסן קנה זר פרחים מרהיב, עזב את דוכן הירקות שלו בידי ה 'שותף' ונסע לעפולה. בשיחתו עם האישה לא חסך בתיאורים על המהפך שחל ב 'שותפו', בתקווה להשכין שלום בין בני הזוג.
חזקה על דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב, ומרגע לרגע קנו דבריו משכן בליבה, עד שהסכימה - לא בלי ספקות - לנסוע לירושלים, לבחון אם אכן כנים דבריו של ר' ניסן.
ואכן, תדהמתה של האישה לא ידעה גבול. היא הביטה בזבן המתנהל מול לקוחותיו בביטחון, בבגדיו המכובדים ובדמותו המטופחת, ולא מצאה זכר לבעלה לשעבר, ההולך בטל והמוזנח.
בו במקום הביעה את הסכמתה לנסות את האפשרות להינשא לו מחדש. לא עבר זמן רב והשניים עמדו תחת החופה, ולבו של ר' ניסן מלא על גדותיו בשמחה כ 'מחותן' ראשי בשמחה.
השנים חלפו. ה 'שותף' וזוגתו זכו להקים מחדש בית נאמן בישראל, ואף נולדו להם עוד ילדים. והשותפות עצמה - זו הוסיפה להתקיים בהצלחה, לשביעות רצון כל הצדדים, במשך שלושים שנה!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

מצוות הלילה,ליל פסח, יציאת מצרים,מצווה,הלל,הודאה,פסח פה - סח,גלות מצרים,גלות הדיבור,תקווה,אחרית טובה,

 

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח

 

 

     אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו - דהנה כתיב (תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר - ישנם כאלו שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל "אנחנו " - " בשם ה' אלוקינו נזכיר" - מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ' ולהתפלל, הוא כבר נמצא שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...

     אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.

     החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד יוסף) 

      "הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" - מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה - "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי מאיר-שמחה מדווינסק)  

     הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים עליכם.  

     ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".

     זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא אליהם..

     טפחו לעצמכם על השכם מדי יום.

 

המצור על לנינגרד  סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת

וסוד יהדותה השמור היטב )   ג ' ודי גרינפלד (

Facebook 3 TwitterGmail עוד 1

בשנת  1937,  יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק ,  בלרוס . 80  שנה לאחר מכן ,  היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד .

ב - 22  ביוני  1941,  תחת שם הקוד מבצע ברברוסה ,  פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת .  במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך ,  היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה .

במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר ,  הוראה  1601  הידועה לשמצה של היטלר ציוותה  " להרעיב את  ( אנשי לנינגרד )  עד שייכנעו ",  בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה האזרחית ".

יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון ,  ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה בלנינגרד  ( כיום סט .  פטרסבורג ).  היא דיברה בעיקר ברוסית ,  ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות ; בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך  המצור  הרצפה ;  ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס  34  מעלות .

זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח .  כשהיא חווה מדקרות רעב ,  פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור -  בין מאות אלפי מתים  -  יבגניה בת ה - 5  מעולם לא הכירה חיים אחרים .  קצבת המזון כללה  100 גרם לחם ביום לאדם  -  שהכיל בעיקר מרכיבים  " חלופיים "  כגון דבק ונסורת .  השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם "  זה .

בנובמבר  1941,  הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר .  הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם  -  ואכלו טפטים ,  עור ,  טיח ואפילו חיות מחמד .  מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם , הכסף היה חסר ערך .  החברה התפוררה ,  ואנשים היו על סף אובדן השפיות .

בגלל האדמה הקפואה ,  בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים .  ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז ,  נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים .  כדי למנוע את התפשטות המחלות ,  גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה ,  ללא סימני זיהוי או תפילה .

מלחמת הישרדות

יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון .  הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות ,  היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם .  רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון.

מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו .  יום אחד בהיותן שוק ,  הבחינה מאיה ,  אחותה הגדולה של יבגניה ,  בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים .  אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק ,  ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ",  נזכרת יבגניה .

זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ",  היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם .

משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת ,  אולם אזרחיה החזקים ,  העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם .  כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור  " העיר שסירבה למות ".

מוסיקה ומורל

אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה  -  עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד ,  ולנחישותה של קהילה לשרוד ,  מצד שני .  זיכרונות הילדות שלה על מאבקים ,  כוח סבל ונחישות ,  מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות .  יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר  -  יתום בן  8  שהוזמן להישאר במטבח שלה  -  ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו .

למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים ,  אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה .  אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד ,  הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר .  המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם . היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה  #7  של דימיטרי שוסטקוביץ ',  סימפוניה הרואית בשם  "לנינגרד ".

לבסוף ,  ב - 27  בינואר  1944,  הובסו כוחות הגרמנים .  נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את  "הקורבן של לנינגרד "  כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה .

המצור בן  872  הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה .  עד קיץ  1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר .  מפעלים ,  בתי ספר ,  בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות .  לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים .  לפני הפלישה ב - 1941,  אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3  מיליון איש .  בשנת  1944  רק כ - 546,000  נותרו בחיים .  נראה כאילו דבר לא שרד ,  מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה  -  שהותירה שמיכה של שלג ומוות .

זהות יהודית לא מוכרת

להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן .  היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות .  אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך ,  הם היו מאבדים את עבודתם  -  או גרוע מכך .  יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא ,  ואיש לא שמע מהם יותר לעולם .  אחרי המלחמה ,  הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין ,  אולם הדבר מעולם לא הוכח .

בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות ,  הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה .  ואז ,  ב - 14  במאי 1948,  כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית  -  מדינת ישראל ,  יבגניה בת ה - 11  הלכה לבית הספר ,  שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל !  לכי לישראל שלך !"  יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל  " שלך ".  כשהיא חזרה הביתה ,  הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים .

תנאי המחיה בעיר היו קשים ,  ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם  12 משפחות אחרות ",  מסבירה יבגניה .  לכל משפחה היה חדר אחד ,  הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול .  תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות ,  אולם שרדנו ",  היא אומרת . " כדי להתקלח ,  כולם הלכו לסאונה הציבורית .  מדי יום ,  יום אחרי יום ,  פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ". 

מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור ,  לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט .  פטרסבורג ,  כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים ,  קתדרלות וארמונות נוצצים .  אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ?

" החברים שלנו עזרו זה לזה .  שרדנו כי הייתה לנו חמלה ",  אומרת יבגניה ,  שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה ,  החלטתי שאני חייבת לחיות למענה .  כשאתה על סף המוות ,  העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ".

במהלך המלחמה ,  אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת  1954  בגיל  45.  יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט .  פטרסבורג ,  ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים .  יבגניה התחתנה בסט .  פטרסבורג ואפילו ילדה בן ,  ויקטור .  היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת  1981.

בשנת  1985,  המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה .  ביחד ,  המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית ,  שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון .

עבור יבגניה ,  זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה ,  בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד .  זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום ,  כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון  -  כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים .

כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם .  אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים .  כל חיי רציתי לעשות דברים טובים ,  כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור .  זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".

 

 השליח מקליפורניה

     הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד בן 9  ,  ואיך ע"י כך הפך לשליח .   וכך סיפר השליח: שמחת תורה  .  בקליפורניה, בבית כנסת של חב״ד ,   הציבור רוקד ושמח עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק את הספר הכבד.   בביתו של הילד, תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה ,   שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים .   בדרך הביתה מבית הכנסת ,   הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו עם אימא ,   וכדי שאימא תוכל לנשק אותו  ?'  ואכן למחרת, לפני ההקפות, פנה האב לשליח   החב״די   וביקש   רשות   לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה, אל תלך לבד.

      והנה בעוד האישה   שוכבת במיטתה ,   היא שומעת מרחוק שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח בראשם ובידם ספרי התורה.   אנשים, נשים וטף. כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה !   הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר מזמן היא לא חייכה כך.

     הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה, תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם .  השליח המשיך לספר: האישה ,   הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה אני !  והוסיף, אז, כילד, הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי .  אז החלטתי, שכשיגיע הזמן ,   גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

מנהלים,עסקים,תפילה,משוטטים,ברכב,בסוסים,החיטה,הכוסמת,הגאוותן,

   אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח

 

אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

 

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

 

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

 

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

 

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה - אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה - " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים - ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

פיאות,הרבי,דבש,מפציר,הילד,עקשנות,מלקקים,סבלנות,מקשיב,ממלמלת,חלאקה,

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ח

 

הבה נתחכמה לו. הבה בגמטריא שתים עשרה כמניין השבטים, "לו" הוא כנגד ל"ו מסכתות שבש"ס, וזהו שפרעה עם יועציו התיישבו להתחכם איך הם יכולים לבטל את ישראל מלימודם, ועל ידי זה לא יוכלו בני ישראל לעבוד את בוראם.

 

    הרמב"ם (רבי משה בן מימון) - גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, הוגה דעות, מנהיג, משפיע לדורות, ורופא. הרמב"ם נודע גם כפוסק הגדול ביותר שידעה היהדות - למין חתימת התלמוד ועד ימינו. השבוע נציין את יום פטירתו- כ' בטבת (החל ממוצאי שבת זו ועד יום ראשון(. בספר שמות יא, ט, ניתן למצוא רמז לשמו בפסוק:" למען רבות מופתי בארץ מצרים" . בפסוק זה נרמז גם מטרת פועלו של הרמב"ם במצרים שכידוע חולל שם מופתים רבים והיה מטובי הרופאים במצרים.

                                                                                                                        

ידוע הסיפור שפעם אחד הגיע מי שהוא לפני האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל האדמו"ר את הבחור איפה אתה לומד, ענה הבחור בישיבת אור שמח אבל אני לא מבעלי תשובה, אמר לו האדמו"ר אמאי לא ?

 

    כאשר אנו מתעמתים עם "מלכי מצרים" השונים שבדורנו - כל מי שמבקש לכפות עלינו בדרך זו או אחרת צורת חיים המרחיקה אותנו מיהדותנו , עלינו לזכור כי כל הבעה של כניעה בפניו תוביל ל 'טביעה' בתרבותו. משום כך עלינו לנהוג בו בכבוד ובדרך ארץ, אך יחד עם זאת נאחז "במטה הא-לוהים" ונבהיר לו מה הם גבולותינו

.

 

הני מכליס: שם אישה גדולה ( מאת שרה יוכבד ריגלר)
כיצד הפכה יהודיה פשוטה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מה היה הגורם לכך ש הני מכליס, אישה שנפטרה לפני שנה ושבועיים בגיל 58, הייתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה זה הבישול וההגשה ל כשלוש מאות אורחים מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים - לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת היום - היוו ממגוון רחב של האוכלוסייה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות בודדות או רווקים, ואפילו שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית של משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מהמזון הרב שהיה על השולחנות. הני בישלה 51 שבועות בשנה (למעט בשבוע של פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלו לארח בכמויות כאלה לפני שלושים וחמש שנים, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב עם השנים, עד למצב שבו עודף האורחים נאלץ לשבת בחצר ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה הגדול של הני היה לסגור את החצר, כדי שהאורחים יוכלו לשבת שם גם בחורף. אולם היא לא זכתה לחיות ולראות בהתגשמות חלומה.
החסד של משפחת מכליס לא הוגבל רק לשבת. חסרי בית היו ישנים על הספות שלהם, חלקם למשך שבועות, ואלה שלא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את ארבעה עשר ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא ידע כמה אורחים לנים ברכב, לפי מספר זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
למי שמעריך צדקות לפי מידת חוסר אנוכיותו של האדם, גם בזה הייתה הני שוברת שיאים. משה, בנה הבכור, סיפר בהלווייתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קצת בכולל (לימוד תורה במשך יום שלם עבור מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם אי פעם תרגיש שאתה לא מסתדר מבחינה כלכלית תגיד לי, ואני אמכור את התכשיטים שלי". ''אימא", משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת שלא היו לך שום תכשיטים. האורחים גנבו את הכול במשך השנים. ואת טבעת היהלום שלך - השאלת למישהו לפני עשרים שנה, ולא קיבלת אותה בחזרה."
גם כשהני טופלה במרכז לטיפול בסרטן בניו יורק, היא זכתה לביקורים של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. למרות שחלקם היו מבוגרים ממנה בשנים, הם בכל זאת מצאו בה דמות אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה שלה. קרוב משפחה שבא לבקר, מצא את הני, עטופה בשמיכה של בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום לשכב.
לאלה שמעריכים גדולה רוחנית על פי מידת המודעות לא-לוקים, עם היכולת לראות את יד השם בכל עת ובכל מקום, בזה הני הייתה אלופה באמת. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע רק סיפור אחד: יום אחד הוא הזמין עני, שתמיד היה רואה אותו בכותל, לבוא אליו הביתה לאכול. באותו יום הני הגישה פיצה ביתית מקמח מלא, שהייתה טעימה מאוד לחכו של האורח. הוא היה חוזר לביתם כל יום ומבקש חתיכת פיצה מקמח מלא. בסוף, בדיוק רב ובסבלנות אין קץ, הני לימדה אותו כיצד להכין בעצמו פיצה מקמח מלא. כמ94 ימים לאחר מכן, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו נקישות על הדלת. "לא על דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית תמיד פתוחה. מישהו דפק על דלת חדר השינה שלנו."
הדפיקות החזקות העירו אותם. הרב מכליס, שהיה בטוח שמדובר במקרה חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, פשוט שכחתי איך מכינים את הפיצה מקמח מלא. אני צריך שאשתך תסביר לי שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלוש לפנות בוקר, אתה צריך לשאול איך מכינים פיצה?"
אולם הני הרגיעה אותו. "זה ניסיון", היא אמרה. "זה מהשם".
והיא קמה והסבירה לעני שוב, איך מכינים את הפיצה.
הני הקרינה שמחה תמיד
לדעתי האישית, מה שהעיד יותר מכל על גדולתה של הני מכליס, היא השמחה הקורנת ששפעה ממנה כל הזמן. בכל פעם שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה ממנה שידרו לי את ההרגשה כאילו הפגישה אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לה באותו יום. ולמרות שידעתי שהיא מאירה לכולם פנים כך, בכל זאת כל מפגש כזה היה מטעין אותי ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הני הייתה מספר חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור קצר בירושלים, בין הניתוחים והטיפולים בחו"ל. היא כבר הייתה אחרי כמה שנות מלחמה מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש דמות שחוקת קרבות בעלת מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן אחרים. הני עמדה עם אחת מבנותיה על שביל הגישה לבית, כשהיא בדרכה ללכת להתפלל בקברו של הצדיק ר' אשר. כשראתה אותי, היא קבלה אותי באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היו הסמל האישי שלה - ולא פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי - והבלתי רצוי - בחייה. חיוכה השמח לארק שידר השלמה סטואית, אלא גם שמחה על הדרך שבה האלוקים מנהל את עולמו.
אחרי פטירתה של הני, סיפרה לי חברה משותפת, כשהייתי אתה, הרגשתי שא-לוקים מחבק אותי.
השאלה - או ליתר דיוק האתגר - שחייה של הני מציגים בפנינו הוא: איך אישה פשוטה שנולדה למשפחה רגילה מהמעמד הבינוני בברוקלין, בשנת 1957 הפכה לכזאת גדולה?
הני המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע
כמו כל אמריקאית, גם היא הלכה לקולג' (ולמדה שם הוראה). כמו רובנו, בשנות העשרים לחייה היה לה אידיאל. והאידיאל שלה היה לשתף את העולם ביופי ובשמחה של השבת. כמו רובנו, המציאות הפריעה במימושו של האידיאל. אצל מכליס זו הייתה העלות האדירה, 2,500 שלשבת, והעול הכלכלי שעלה בהרבה על משכורתו הצנועה של הרב מכליס בהוראה.
אך בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים, הם משכנו את הדירה שלהם, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות - והמשיכו הלאה.
להבדיל מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ישראל שלהם, לא הרשו להם להתפשר על האידיאל.
כפי שאמרה לי פעם הני: "אנחנו חיים בתקופת שואה רוחנית. לרוב היהודים היום אין שום מושג על יופייה ועומקה של היהדות. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כל מה שנוכל על מנת להגיע אל כל אחינו ולהאיר את עיניהם?
ההבדל בין הני מכליס לשאר הוא ההתייחסות לקול שבתוכנו שטוען: "עשיתי מספיק, אני לא חייב להמשיך". הני אף פעם לא לקחה את הקול הזה ברצינות. היא המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע - עד ליום ששי שבו נפטרה, כשנקראה לבית עולמה בגן עדן.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

נתחכמה,מסכתות,חתימת התלמוד,הרמב"ם,מופתים,הרופאים,כניעה,טביעה,בכבוד,בדרך ארץ,

 

 

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ח

 

 

   אדם מרגיש צורך להיות שייך. הוא לא יכול ללכת נגד כולם ולעשות מריבות. הוא לא אוהב שמסתכלים עליו בתור חייזר שונה. הוא לא רוצה להיות בודד. אז הוא בוחן את הסביבה ואז עושה כל מה שאפשר כדי להשתייך אליה. וזהו לחץ אדיר שהוא נמצא בו, שכל החיים שלו משתנים לפי זה והוא מוכן לוותר על דברים יקרים וחשובים לשם כך, והוא אפילו לא מודע לכל התהליך שמתרחש .

      האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות .

     ''יכול להיות לך הכול רק לא הכול בבת אחת''

     כמו שהיינו עבדים במצרים, כך גם היום אנו עבדים. עבדים של הסביבה, של היצר הרע, של הטכנולוגיה, של העבודה, של הקדמה ושל כל דבר אפשרי סביבנו.

אלוף השח-מט  (להתעדן באהבתך, עלון 186)

      כל באי הכותל המערבי, אותו מקום קדוש בו שכינה שרויה; נתקלים בישיבה העומדת על תילה במלוא עוזה ותפארתה ממול לאבני הכותל, לא כולם יודעים מה מהותה של ישיבה זו ומה שמה, אז הנה: ישיבת "אש התורה" המיועדת לבחורים אמריקאים שורשיים הגולים למקום תורה וקדושה .  ישיבה זו נוסדה והונהגה רבות בשנים על ידי ראש הישיבה הגאון רבי נח וינברג זצ"ל, הוא הגבר הקים עול תורה זה .

      יומי נוקש קלות על דלתו של ראש הישיבה הפותח את הדלת לרווחה בחיוך לבבי, מזמינו פנימה ושואל למבוקשו. כבוד ראש הישיבה - פותח יומי בגמגום מה - אני חייב לצאת עוד כשבועיים בפלייט ישיר אלי ניו יורק מולדתי; כפי שידוע לראש הישיבה אני אלוף במשחק השח-מט ובעוד כשבועיים ימים תתקיים שם תחרות ענק בין כל האלופים, רצוני לצאת לשם ואני מבטיח לחזור עד מהרה לספסל הישיבה .   ראש הישיבה רבי נח מהרהר קלות ולאחר פונה ואומר: יומי יקירי, לא אוכל למנוע ממך לנסוע כאוות נפשך, אך תרשה לעשות עמך דיל, בא נתיישב למשחק שח-מט כעת כאן בחדרי, והיה אם אתה מנצח אזי לא די שאתן לך את ברכתי לדרכך אלא אף אשלם לך מכיסי הפרטי את הוצאות הטיסה ;   אך רצוני לקבל הבטחה מפיך שאם הניצחון יעלה בידי אזי תישאר ללמוד בישיבה ללא שום טיסה. יומי הבטיח .   הוא מיהר להביא מחדרו את משחק השח-מט עשוי הבדולח היקר שברשותו, הניחו על שולחנו של ראש הישיבה כשבמוחו חולפת לה המחשבה כי בין כך ובין כך תוך רגעים מועטים יצא הוא מהחדר כשידו על העליונה ובתוך ידו אלף וחמש מאות דולר טבין ותקילין 'צידה לדרך'.

     המשחק התחיל וככל שנקפו הדקות לא נראה שהוא בא אל סיומו, יומי התאמץ בכל ידיעותיו הרחבות בשיטות המשחק, אך ראש הישיבה נודע כאלוף לא פחות ממנו; שעתיים תמימות עברו עד לאותו צעד בו צעד ראש הישיבה עם הסוס והכריז מלא סיפוק: "שח-מט ".   יומי נשאר בישיבה, ואף הגביר פעלים בתורה ממלחמת השח-מט למד על מלחמתה של תורה, לשמור על כתרו של מלך מלכי המלכים כתר תורה העולה על גבי כל הכתרים, וברבות השנים נישא בארץ הקודש וגדל תלמיד חכם לתפארת .

     לימים משפגש יומי בראש הישיבה, פנה אליו: ראש הישיבה, התמיהה מנקרת במוחי כבר שנים רבות, מנין שאב ראש הישיבה את כל הידע העצום במשחק מורכב זה.. וראש הישיבה ענה בחיוכו הנצחי: דע לך שאיני מכיר ובקי כלל בדרכי משחק זה, ואת כלליו זכרתי אך מתקופת הילדות בה שיחקתי פעם ופעמיים במשחק זה. אבל באותו רגע עמדה לנוכח עיני כל תורתך על כף המאזניים, וידעתי שאם תיסע שוב לא תחזור אותו אחד. על כן מיקדתי את כל כוחותיי והתרכזתי בריכוז יתר, ובלבד שתישאר ללמוד תורה ...  והריכוז אכן עשה פירות... הרי שלך לפניך ...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

מרגיש,שייך.ללכת,מריבות,יכולות,זמין,מוצלח,עשיר,שמח,מחשבות,רגשות, להתנתק,

 

  

    אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ח

 

 


 את פחדייך שמור לעצמך אבל את האומץ שלך חלוק עם אחרים. 

    במסכת יומא אמרו: אוי להם לאותם שעוסקים בתורה ואין להם יראת שמים. מכריז ר' ינאי: חבל על מי שאין לו חצר, ועושה לו שער. התורה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתהיה לו תחילה יראת שמים, ואז יוכל להיכנס דרך השער לחצר.

 

הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח ישיבת קמניץ, הבחין פעם באברך תוך שנה ראשונה לנישואיו, העומד ומשוחח לאחר סדר הישיבה. העיר ואמר לו: כאשר אינך לומד, מתבטל ומשוחח ולא הולך הביתה, עובר הנך על מצות "ושימח את אשתו". סיימת ללמוד, רוץ לביתך וקיים את המצווה כדבעי.

 

    הומור הוא סוג של כוח משיכה, הוא מושך אותך לצחוק.

 

    והחיד"א מביא ביאור הגמרא דשכר של נשים גדול יותר מאנשים, שלומדי תורה זוכים לשכר רק אם לומדים לשמה, אבל מחזיקי לומדי תורה, אע"פ שהלומדים - לומדים שלא לשמה מכל מקום המחזיקים, אם כוונתן לשמה, זוכים לשכר תורה מחמת כוונתן הטובה.

 

   ''והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (ג, כא(  - הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע היה אומר על הפסוק אין והיה אלא לשון שמחה, וזה דבר הכתוב והיה כי תלכון אם תהלכו במידת השמחה הטובה. אזי לא תלכו ריקם - לא תחסרו כל טוב, כי השמחה היא בחלקכם.

 

    יש ביטוי 'המכשיר החשמלי היעיל ביותר במטבח זו האימא'. ויש מציאות שמקור ה 'חשמל הרוחני', האנרגיה הנפשית, החשובה ביותר, זו האימא. דמעותיה וחיוכיה, מילותיה ומבטיה. ּתוֹרַת אִמֶָּך לא ננטשת. שמורה לנצח.

 

   כל מזונו ו פרנסתו של האדם מוענקים לו מן השמיים כמתנת חינם, ואילו עבודתו ומלאכתו אינם אלא בגלל עוונותיו) .בשם הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א(

 

הסיפור של קהילת בולחווע)הרב י. טוורסקי(.


בשבת האחרונה, נערכה שמחת 'הכנסת ספר תורה' מעניינת בבית כנסת חשוב וצנוע במרכז הארץ. הסיבה שלא התקיימה 'הכנסת ספר תורה' רגילה - כמקובל עם תהלוכת לפידים ותזמורת רעשנית, ריקודים ומחולות ברחובות העיר - היא מפני ש 'ספר תורה' זה שהוכנס אינו חדש כלל. מדובר בספר תורה עתיק בן מאה שנים שכעת רק תוקן והוגה שיהיה כשר לקריאה. לכן הסתפקו בריקוד של כחצי שעה בעת הוצאת הספר לפני קריאת התורה . ברקע ריחפה פליאה כלשהי. מה הסוד הטמון בספר זה שעבורו הזילה משפחת התורמים מכיסה דמים מרובים למען תיקון הספר שהיה רצוף ומלא אותיות שבורות ומחוקות הנזקקות לתיקון. מתפללי בית הכנסת אף הם לא הבינו מה הסוד הגלום בעניין. רק כאשר החלו להתחקות אחר מקורו של הספר כדי לחקוק את השמות על המעיל החדש שנרכש, אז החלו לפתע להבין את שורש העניין.
    ספר התורה עתיק זה השתייך מלפנים ל"קהילה קדושה בולחווע חברה שומרי שבת"... קהילה שפעלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, מצאצאי יוצאי העיירה הגליציאנית באלחווע. בירור קצר בין יודעי דבר העלה את פשר משמעות המילים - 'חברה שומרי שבת '. כפי שידוע, באותם ימים טרופים בארה"ב הייתה שמירת השבת כרוכה בניסיון מר וקשה מאוד. יהודים שומרי שבת נאלצו לחפש לעצמם מדי שבוע 'עבודה' חדשה, לאחר שפוטרו מעבודתם הקודמת בשל אי הופעתם לעבודה בשבת קודש. מצב זה גרם למציאות נוראה, לפיה בבתי כנסת רבים התפללו בשבתות בשעה מוקדמת, כדי שהציבור יוכל לצאת לעבודה בזמן... רחמנא לצלן. זהו אפוא הסבר הסמל והגאווה היהודית של קהילה קדושה זו שסימנה לעצמה מטרה להיחשב כ"קהילה קדושה, חברה שומרי שבת". בבית מדרש זה התפללו בשבת בבוקר בשעה מאוחרת יותר כנהוג אצל יהודים שומרי שבת, ושם התרכזה קהילה של יהודי מסירות נפש שהשליכו נפשם מנגד והגיעו עד פת לחם כדי לא לחלל את השבת. כעת הובן כל הסיפור, על מה ולמה זכה ספר תורה זה לקבל תיקון מושקע תמורת הון רב ולהיכנס אחר כבוד לבית כנסת חשוב בארץ הקודש, לעומת מאות ספרי תורה אחרים שלמרבה הצער הלכו לאבדון או מונחים כאבן שאין לה הופכין. אמנם "הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל", אך כאן דומה כי ניתן להבין את סוד הישרדותו וזכותו של ספר התורה שנכתב על ידי קהילת שומרי שבת במסירות נפש.

    יהי סיפור זה לנו לחיזוק בימים אלו בהם השבת קודש שוב ניתנת למשיסה בידי בני עוולה.

 

ישועה נפלאה(פניני עין חמד, עלון 534)


    עד כמה עלינו להיות קשובים ל 'דעת תורה' ולהתחזק באמונה שלמה, במה שאומר הצדיק ואף אם אין אנו מבינים, מדוע ולמה אמר הצדיק, עלינו לדבוק במה שאמר ובעז"ה נזכה לראות ישועות, כפי שהתרחש בסיפורינו:
    בעל מוסד לקירוב רחוקים במרכז, הגיע לפני מספר חודשים אל מעונו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, כדי להתייעץ עימו. במהלך השיחה, פירט באוזני רבנו את בעיותיו הכלכליות הקשות בשנה האחרונה. "אני מצוי בחובות גדולים המסתכמים בסכום של עשרים וארבע אלף דולר!", אמר, "אני לא יכול להמשיך עם מלאכת קירוב הרחוקים, זה מקשה עליי ועל משפחתי" . רבנו שמע במשך דקות ארוכות את דבריו והשיב לו בחיוך: "אם אתה עוסק בקירוב, תמשיך למרות הקשיים המרובים. אל דאגה, יהיה בסדר". וכך, מביתו של רבנו הוא יצא עם החלטה חד משמעית להמשיך בדרך הקירוב, על אף שאינו יודע ומבין מהיכן תבוא הישועה . לא עברו מספר שבועות ומבנה המוסד, הממוקם בגוש-דן, היה זקוק לשיפוץ קל. מיודענו החליט לגשת למלאכה ותוך כדי השיפוץ הבחין במספר עכברים המתרוצצים במקום. הוא כבר לא ידע את נפשו, אך זכר את דברי רבנו והמשיך הלאה במלאכת השיפוץ, תוך שהוא רוכש פיתיון לעכברים כדי לבדוק , היכן המקום בו הם שוהים בתוך המבנה. לאחר שגילה כי מאחורי אחד הארונות ישנו חור קטן, הוא הרחיב אותו וגילה בו משפחה עֲנֵפָה של עכברים המסתירים שתי קופסאות מאובקות מלאות מטבעות כסף ישנות.

    בתחילה היה בטוח , כי מדובר במטבעות ששוויין אפסי, אך לאחר שפנה למומחה עתיקות גילה , כי מדובר במטבעות מזמן הבריטים וכי כל מטבע שווה 160 דולר. במקביל, פנה לאחד הרבנים, כדי להתייעץ עימו , אם מותר לו לעשות שימוש במטבעות. יחד הם עסקו בסוגיה בפרק 'אלו מציאות', ומצאו תוס' המתייחס למקרה כזה ומסיק , כי מותר לעשות בהן שימוש. הוא חזר לביתו, ספר את המטבעות וגילה כי בשתי הקופסאות יחד ישנם 150 מטבעות, כשסכום שוויין מגיע ל 24 אלף דולר. בדיוק הסכום שרבץ על כתפיו. רק אז הבין את דברי רבינו: "תמשיך בקירוב יהיה בסדר ." ֵ

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

פחד,אומץ,יראת שמים,משגיח,הבחין,אברך,מתבטל,משוחח,הומור,כוח משיכה,המכשיר החשמלי,

נקודה שבועית פרשת "שמות" ה'תשע"ח

 

 

ידוע לכל הוא שאהרן הכהן היה איש של חסד ואהבה. הרב קוק כתב עליו בספרו מוסר הקודש: "מידת החסד של אברהם שכולל את כל באי עולם, חסד של אהרן הוא מרוכז בישראל" - אצל אברהם החסד בא לידי ביטוי בכמות אך אצל אהרן מידת החסד הצטיינה באיכות.

אך היכן אנו יכולים לראות איכות זו באה לידי ביטוי גם בתורה?

כשאהרן נפטר כתבה התורה: "ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" - מפרש רש"י במקום: "כל בית ישראל - האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש ואשתו" - אהבתו של אהרן לעם ישראל הייתה רבה מאוד. אהבה זו הייתה שייכת אף לתכונת שבט הכהונה.

אך כבר באירוע הראשון של אהרן בתורה אפשר לראות את האהבה והחסד הגדולים שלו.

"ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה, וילך ויפגשהו בהר האלוקים ויישק לו" - אהרן שמבוגר ממשה, הדריך והנהיג את עם ישראל בזמן שמשה היה בבית פרעה, מתבקש כעת להעביר את ההנהגה אל אחיו הצעיר והוא מגיע לפגוש אותו במדבר כדי להתחיל לסייע לו והוא מנשק אותו בלי כל טיפת כעס. 

גם אם ננסה לומר שהנשיקה הייתה רק כלפי חוץ אך בליבו היה אהרן עצוב, נוכל לראות מדבריו של ה' שלא כך היה הדבר: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" - ה' מכין את משה לקראת בואו של אהרן אליו ומעיד בעצמו שלב אהרן שלם ושמח בהעברת תפקיד ההנהגה והצורך לעזור למשה להיות לו לפה.

ואיך זה שלא נצבט כלל ליבו של אהרן? מפני שמבחינת אהרן להיות טוב זהו הכבוד החשוב ביותר. עצם אהבת הבריות היא היא הכבוד שלו. 

לא בכדי בבגדיו המיוחדים של אהרן ככהן גדול היה החושן ובתוכו מקופל פתק קטן ובו רשום שם ה' שנקראת אורים ותומים ודרכו הופיעה רוח הקודש המיוחד של הכהונה. הגדלות הנבואית של אהרן מתגלית במקום הכי מיוחד שלו - הלב. 

שנזכה ללמוד מדרכיו של אהרן ונאהב באמת את הבריות.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

מידת החסד,גווע בית ישראל, האנשים,הנשים,רודף שלום,מטיל אהבה,בעלי מריבה, איש ואשתו,

 

אמרי שפר י"ז טבת ה'תשע"ח

 

אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל.

     בחיים אתה מקבל את מה שיש לך אומץ לבקש.

     הנהנה והמקבל טובה מהזולת אפילו כשהלה לא התכוון להיטיב לו, ואדרבה יתכן ואפילו חשב להרע לו, אבל מכיוון שבעקיפין נהנה ממנו ונגרמה לו על ידו טובה - חייבים להכיר לו טובה על זה.

     ''ויקם מלך ח דש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א,ח). אילו ידע את יוסף, את עברו ואת תולדות חייו, היה יודע שכל האמצעים שננקטו כלפיו לרעה היו לאמיתו של דבר לטובה, גרמו להצלחתו ולעלייתו, ושכן יהיה גם לבני ישראל. (אמרי אש)

השפם של האריה  (נצוצות) .

     במפעל אחד היה עובד שממש לא הסתדר עם הבוס, כל מי שלא הכיר את הביטוי חתול ועכבר היה משתמש בעובד ובבוס שלו כדי לתאר מצבי ריב מתמשכים. כמובן שהעובד וכמוהו הבוס היו נמנעים ממפגשים מיותרים .   ניסיונות הוויתור, הגישור והפישור לא עלו יפה, דיונים גלשו למריבות, שיח ענייני ויבש הוביל לכמעט פיטורין ואם פעם היה קצת שקט היה זה שקט שלפני הסערה .   יום אחד, כשכלו כל הקיצין והעובד הבחין שהרווחה הנפשית שלו נמצאת בסיכון גבוה, הוא החליט להיפרד ממשכורת הענק, מהעבודה, מהבונוסים הגבוהים שצבר וכמובן מהבוס .   אבל רגע אחד לפני הצעד הקשה הזה, הוא חשב שאולי בכל אופן כדאי לעשות עוד ניסוי אחד אחרון להסתדר ,   כי מי יודע אם יצליח למצוא עבודה כזו טובה בעלת משכורת עתק שכזו. לשם כך הוא קבע פגישה אצל יועץ עסקי עם רקע פסיכולוגי עשיר. הוא הודיע על היעדרות ממקום העבודה, אסף את כל כוחות הנפש שאי פעם היו לו והתיישב באומץ לפגישת יעוץ .

     היועץ, שכנראה היה לו גם דוקטורט בהקשבה, האזין במשך שעה תמימה לכל מעללי הבוס. נו, סיים העובד ותלה עיניים מתחננות, יש לך איזו עצה או תרופה או איזה כלי, משהו שיוכל לנרמל את היחסים בינינו ?   תראה, פתח היועץ ואמר, הבעיה כולה יכולה להיפתר רק צריך להקדיש לעניין זמן, חלק נכבד ממנה תלוי במצבך הנפשי. כבסיס לטיפול אוכל לתת לך טיפות הומופאטיות מיוחדות אשר להן מאה אחוזי הצלחה .   היועץ פתח מגירה ענקית ונקייה ושלף משם בקבוקון לא גדול ונענע אותו קלות. כשגילה שהבקבוק מרוקן לגמרי עטו קווים של צער את פניו. הוא פנה לעובד והסביר לו שהבקבוק ריק. כדי לרקוח אותו אמר היועץ בקול אני מוכרח שלוש שערות משפמו של האריה. חבל, אלו טיפות שמסייעות פלאים. מהבקבוק נדף ריח קל שהתערב בריחות ההחמצה שעמדו בחדר. הייתה דקה של שתיקה, העובד התרומם ממקומו מאוכזב, "חבל שלא נותרו לי כמה טיפות", הרהר, אין לי כח להתעסק עם אריות ובוודאי שלא עם שערות השפם שלהם .

     עוד שבוע עבר בחברת הבוס וכאב הלב עשה את שלו. העובד החליט שהוא עוזר לעצמו. אחר הצהריים כשגמר את העבודה, הוא ניגש לידיד נעורים וביקש ממנו במחיר מוזל כבש שמת פתאומי. הוא שם את בשר הכבש בשק ויצא אל היער לחפש את האריה. הוא הגיע אל היער ומיד טיפס על אחד העצים וישב על ענף גבוה. עברו שעות אחדות והוא רואה את האריה מתקרב, הלב דפק, היה לו חם והוא הזיע. הוא כבר התחרט על הכל, אבל ברגע שהוא נזכר בבוס שלו הוא התגבר וביד רועדת זרק מראש העץ חתיכת בשר. האריה המופתע לא חשב הרבה, רק ניגש אל הבשר לעס אותו בתאבון והרים את העיניים לבדוק אם זורקים לו משם עוד .   למחרת קצת יותר עם אומץ חזר האיש אל היער ישב על ענף נמוך יותר הקשיב לדפיקות לבו, נשם עמוק עמוק והתקרב מעט יותר אל האריה ואז זרק לו את מנת הבשר, כך עשה יום יום במשך ארבעה חודשים כשבכל פעם הוא מצמצם את המרחק בינו לבין האריה  .  לאחר ארבעה חודשים הוא כבר ירד מן העץ והאכיל את האריה מכף ידו כשהוא מתפלל שהאריה לא יטרוף לו את התוכניות. כאשר שבע האריה העז העובד ללטף את רעמתו, האריה השבע לא זז ממקומו .   למחרת הצטייד העובד בקופסת זהב, נתן לאריה לאכול מכף ידו, ליטף את רעמתו ואז העז ללטף גם את שפמו ,   קצת יותר בעוצמה וקצת יותר לאט ותוך כדי כך הוא תלש שערות. האריה לא זז ממקומו והעובד המבועת סיים ובחשש פתח את ידו כדי לבדוק את השלל, הוא גילה שם שלוש שערות. במהירות הוא פתח את קופסת הזהב והניח על מצע קטיפה שחורה את השערות. זרק עוד חטיף בשר לאריה והכריז בלי קול שזה הכיבוד של מסיבת הפרידה .

     בדרך חזור לביתו הוא מיד סר אל הקליניקה של היועץ. מיד כשנכנס אל חדרו התרומם היועץ ממקומו ופתח נרגש את קופסת הזהב, וראה את השערות, שאל 'איך עשית זאת?'.... העובד נאנח סיפוק ותיאר עם הרבה צבע את ארבעת החודשים בהם התקרב מהלך אחר מהלך עד שהאריה אכל מכף ידו. "זהו", סיכם העובד ובעיניים נוצצות הוסיף: "עכשיו תן לי סוף סוף את הטיפות הפלא שינרמלו את יחסי עם הבוס  ".  היועץ נענע ראשו מצד לצד בסירוב ואמר: "לא! אתה לא מקבל טיפות פלא  ". " מה? אחרי כל מה שעשיתי, נשארתי חודשים על העץ סיכנתי את חיי יום יום והכול כדי לקבל כמה טיפות בבקבוק וכעת אתה לא מוכן לרקוח לי אותן ?"   חייך היועץ בנחת וענה במתינות: "לא, אתה לא צריך טיפות וגם לא עצות. אם הצלחת להתקרב בסבלנות לאריה מסוכן כל כך, אם השכלת לצמצם את המרחק המפחיד והקשה הזה, תצליח בוודאי לשנות את יחסי העובד - בוס שלך וליהנות אתו בעבודה יומיומית משותפת .

     הסיפור הזה מספר את אחד הסיפורים העצובים של החיים, הסיפור הזה מספר שלכל אחד ואחד מאתנו יש כוחות עצומות ונפלאות כדי להצליח בכל תחום שהוא בוודאי ובוודאי גם בתורה ויראת שמים, רק הבעיה שבדרך כלל האדם משקיע את כוחותיו לא בכיוון הנכון - הוא משקיע בלריב עם הבוס, עם האישה, או לחפש תרופת פלא שאינה קיימת... לו היה לו שכל היה יכול באותם כוחות, ואפילו הרבה פחות לעשות שלום ולהתאמץ להתנהג כמו שצריך, והכול היה בא על מקומו לשלום... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

יוצרים,עתידנו,קוראים,גורל,אומץ,לבקש,להיטיב,להרע,הצלחתו,עלייתו,

  

  אמרי שפר ט"ז טבת ה'תשע"ח

 

אבא לשבעה ילדים עלה לשמים, ומכוח ילדיו הטובים היה בטוח שמקומו מובטח לו בגן עדן. משהתברר לו שזה לא כך כיוון שאצלם כתוב שהוא רווק.., החל לצרוח: "יש לי תעודת זהות..." לאחר בדיקה נוספת ניגש אליו אחד המלאכים ואמר לו: "אמנם יש ממך 7 ילדים, אבל אם לא היית שותף בגידולם, כולם רשומים על האימא"... 

     אם נעשה הבדלה הקב"ה יקדש אותנו, אך אם לא נעשה קידוש לעצמנו, הקב"ה ידאג שהם יבדילו אותנו מהם...

     האתרוג האורח - סיפר הגר"ח ברים זצ"ל :   פעם אחת, בהיותי צעיר לימים, התעכבתי בבני ברק עד שעה מאוחרת בלילה, והחמצתי את האוטובוס האחרון לירושלים. בלית ברירה נשארתי ללון אצל ה"חזון איש" זצ"ל .  מפליא היה לראות את הנהגתו של החזו"א במצות הכנסת האורחים שזכה לה. הוא טרח רבות בשימושי, ואף כלי לנטילת ידיים הכין ליד מיטתי ,   בעוד הסטייפלר זצ"ל וזוגתו ע"ה גוררים מזרון וכלי מיטה עבורי .   הדבר גרם לי אי נעימות .   כשהערתי לחזו"א על כך, אמר לי :   מאימתי האתרוג מביע את דעתו כיצד לנוטלו ?... "  (קונטרס שמונת ימי חנוכה'')

      הובא ב'בעל הטורים': ואל"ה = ואדם אשר לומד הסדר ,   שמו"ת = שנים מקרא ואחד תרגום, בנ"י = בקול נעים ישיר  ,  ישרא"ל= יחיה שנים רבות ארוכים לעולם.

החתן המחליף  (אור דניאל(

מעשה מדהים סיפר הרב ראובן אלבז שליט"א, ראש ישיבת אור החיים בירושלים :   

     אחד מהחוזרים בתשובה בישיבה עמד להינשא לבת זוגו, חוזרת בתשובה אף היא. התכונה וההכנות היו רבות. והנה, כשעה לפני תחילת החופה, מתחרט החתן: "לא למדתי מספיק, עדין אינני חזק מספיק ,   אינני מוכן בשום אופן לחתונה ..."   הרב ניסה לדבר על לבו, לרכך אותו, להזכיר לו איזה מפח-נפש הוא גורם לכלה, איזה צער הוא עושה לה.... אך הכול לשווא. החתן מסרב. כבר השעה תשע, הכלה והמוזמנים מחכים באולם והחתן אין ...   הרב החליט לפעול, הוא ביקש מהכלה ומקרוביה לחכות באולם עד שהוא יבוא חזרה. עלה מהר אל מכונית של אחד מתלמידיו וביקש להביאו חיש מהר אל ה 'סטייפלער' בבני ברק .   בהגיעו לשם, נתקבל מיד - מבלי לחכות בתור - נכנס ועמד, סיפר את סיפורו ושאל מה לעשות .   לתדהמתו השיב לו ה 'סטייפלער' בלשון זו: תגיד לי, יש לך בישיבה מישהו אחר דומה לחתן, שיכול להתאים לה ?"  הרב אלבז נדהם מהשאלה ולאחר שהתאושש חשב ואמר: "כן, יש מישהו ושמו פלוני בן פלוני". אז אמר ה 'סטייפלער': "תגיד לו שהיא הזיווג שלו מן השמים. שלא יירתע ולא יהסס אלא יתחתן עמה, כי היא בת זוגו ..."   נפעם הרב אלבז וניסה לטעון: "אבל הבחור הזה מסתמא ישן..." השיב לו ה'סטייפלער': "אין דבר .   תעיר אותו ."   חזר הרב ושאלו לגבי שאלה הלכתית המתעוררת במקרה כזה, והשיב לו ה'סטייפלער': "תיסע לרב אלישיב חזרה לירושלים ותשאל עליו מה ההלכה למעשה ."   חזר הרב אלבז למכוניתו ונסעו במהרה אל בית הרב אלישיב בירושלים. ברבע לחצות דפקו בביתו ,   נכנסו ושאלו מה ששאלו. הרב אלישיב ענה מה שענה ופסק: "להעמיד חופה הלילה !"   תיכף נשלח שליח להודיע לכלה ולבקש להתאזר בסבלנות מעטה. הרב נסע לישיבתו להעיר את אותו בחור וכשהתעורר לא האמין למראה עיניו ...  אולם הרב ישב עמו, דיבר איתו דברים ברורים וגם הודיע לו ה'סטייפלער' בירך אישית את הנישואין האלה .   הבחור ניאות ונמצאה לו חליפה מתאימה... ובשעה טובה ומוצלחת נישאו השניים בשעה אחת אחר חצות ...   

     עד היום - מסיים הרב אלבז את סיפורו - חיים השניים באושר ובנעימים בלי שום מכשול הכי קטן בדרכם... כמובן בזכותו ברכתו של הצדיק ה'סטייפלער' זיע"א

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בגן עדן,רווק,תעודת זהות,המלאכים,אוטובוס,ירושלים,חזון איש,הכנסת האורחים,נטילת ידיים,גוררים,מזרון,כלי מיטה,

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ח

 

 הרבה אנשים עוברים ניסיונות ממש לא פשוטים בחיים והם שואלים את עצמם "מה זאת עשה הא-לוקים לנו "?   ברור שיש הרבה סיבות ולא תמיד אפשר להבין את דרכי ה', לעניות דעתי, יש סיבה שתמיד מתאימה, כל אדם שעובר קושי יכול למנף את הקושי כדי להיות יותר רגיש לאחרים, וממילא יוכל להיות לעזר לאחרים ולקיים את אחד מעמודי העולם בהידור, עמוד החסד !

    '' ויקרא שמי ושם אבותי" (מ"ח, ט"ז (   - שואלים המפרשים מדוע יעקב מזכיר את שמו לפני שם של אבותיו? ועוד קשה, בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים  "אלוקינו ואלוקי אבותינו" וגם כאן אפשר לשאול, למה אנו מקדימים את אלוקינו לאלוקי אבותינו? ונראה לומר שזכות אבות היא דבר מצוין, בתנאי שאנו ראויים לזה, שלא יגידו עלינו את הפתגם השגור בפי העם שאומרים שייחוס זה כמו בצל - החלק הטוב קבור באדמה ..

     חידוש שמענו מרבנו החזון איש זצ"ל ששם האדם נקבע כפי שקורין אותו ולדבריו מי שנקרא בעת המילה ב ב' שמות וממשיכים לקרוא לו רק בשם אחד אין לו אלא שם אחד ולכן אם רצונם בשני השמות יש לדקדק לקוראו תמיד בשני השמות ואם רצונם בלאו הכי לקרוא אחר כך לבנם בשם אחד לדעתו ראוי לכתחילה בלידתו לקרוא לו בשם אחד .

     כידוע, המילה "שם" בא מהשורש של שומה [=לשום ,  להעריך] (רש"ר הירש זצ"ל) וא"כ כל ערך האדם תלוי בשמו ובאופן שקוראים לו. וזו הסיבה שיש חשיבות מאד גדולה לשם שקוראים לילד, ולא כמו המון טועי העם ש 'ממציאים '  שמות כדי שיראה 'מקורי'... שנזכה לשם טוב !

בזכות מעשה חסד 'שבו בנים לגבולם ' :    )  מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א גיליון 143. המעובד ע"פ סיפור שהובא בגיליון 'המאיר '(

     לפני כשלושים שנה לערך נתבקש הרב דוד שוחט שליט"א להרצות בפני קבוצה של יהודים וגויים בניו-יורק. הוא התלבט איזה נושא יוכל להתאים ליהודים ולגויים? ולבסוף החליט לדבר על נושא הצדקה שהוא ערך אוניברסלי לכל בני האדם .   הוא פתח את הרצאתו בסיפור הידוע על 'יוסל'ה קמצן קדוש '  ואמר: בעיר קראקוב חי יהודי עשיר מאוד שהיה ידוע כקמצן גדול שלא היה מוכן לתרום לשום אדם ולשום ארגון כל שהוא .   יתרה מזו, כאשר היה מגיע אליו אדם ומבקש צדקה הוא היה שואל אותו לשמו ולכתובתו ולבסוף היה מגרשו בביזיון ואומר  ' כלום אינך יודע שאני קמצן? ואיש לא מקבל ממני תרומה ?'   לאחר פטירתו החליטו לקברו בחלקה צדדית בבית העלמין שהייתה ידועה כחלקה לנפטרים שהיו מוקעים חברתית בשל מעשיהם הרעים .

     בשבועות שלאחר ההלוויה החלו לפקוד את ביתו של רבי יום טוב ליפמן - בעל ה 'תוספות יום טוב' זיע"א עניים רבים כשבפי כולם בקשות לעזרה לקראת שבת קודש . '  כיצד הסתדרתם עד היום?' שאלם הרב ובפי כולם הייתה תשובה זהה 'האמת היא שבכל ליל שישי היינו מוצאים מתחת לדלת הכניסה מעטפה ובה סכום נכבד שהספיק לנו לצרכי השבת ולצרכי השבוע שאחריו... ואולם התמיכה הזו פסקה מלהגיע בפתאומיות ולכן אין לנו ברירה אלא לפנות לרב '.  כעת הוברר לרב שהנדיב המסתורי אינו אחר אלא אותו יוסל'ה הקמצן הידוע אשר כעת נתגלה כאיש חסד שכל חייו פעל ונדב צדקות רבות כמתן בסתר .   הרב קיים עצרת זיכרון מרכזית בבית הכנסת הגדול ושם בנוכחות כל בני הקהילה ספד את יוסל'ה תוך שהוא מפרט את מעשיו הכבירים. לבסוף פתחו את ארון הקודש ובקשו מיוסל'ה מחילה על שחשדו בו לשווא ועל הביזיון שנגרם לו בחייו ובמותו .   יחד עם זאת הורה הרב לאנשי ה 'חברא קדישא' כי עם פטירתו הוא מבקש שיקברוהו סמוך לקברו של יוסל'ה וכך אכן נעשה.

     עם סיום ההרצאה המרתקת ניגש אליו אחד המשתתפים שהיה כומר נוצרי וביקש ממנו לחזור על הסיפור... הרב אמר לו שכעת הוא מאוד ממהר ואם הוא רוצה הוא מוזמן להגיע אליו לבית המלון למחרת .   הכומר אכן הופיע בשעה היעודה והרב חזר בפניו על הסיפור ...   בזמן הסיפור התרוצץ הכומר הלוך ושוב כאשר הוא מהרהר בחוסר מנוחה. עם סיום הסיפור ניגש הכומר לרב ואמר לו  ' כבוד הרב, אני רוצה לומר לך שכפי הנראה אותו יוסל'ה קמצן קדוש בסיפור שסיפרת הוא אחד מאבות אבותיי '...  הרב שוחט הופתע מן האמירה, שתק לרגע וענה 'לא יתכן ...   הלא אתה גוי ויוסל'ה היה יהודי '... ' רבי, כעת לי יש סיפור לספר לך' פתח הכומר ואמר 'נולדתי במדינת טנסי בארה"ב, אבי היה רב סרן בצבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, באירופה פגש אבי נערה יהודייה ,  הוא הביא אותה אתו הביתה כ 'כלת המלחמה' שלו ואיש לא ידע מנין היא הגיעה. זמן קצר לאחר חתונתם נולד להם ילד אותו הם גידלו בדבקות על פי המסורת הנוצרית קתולית, הילד גדל ולמד בסמינר נוצרי ופנה להמשיך בלימודי כמורה .  אמו של הכומר מתה בדמי ימיה שבנה עדיין צעיר לימים .   על ערש מותה היא חשפה בפני בנה הנבוך את סוד זהותה ,   לאחר שקראה קריאת שמע + ווידוי היא פנתה לבנה ואמרה  ' בני היקר, אני רוצה שתדע שאתה יהודי  '.  היא יידעה אותו בדבר מורשתו וסיפרה לו כי אחד מאבותיו קבור בקראקוב ליד חכם יהודי גדול בשם ה 'תוספות יום טוב '  ואז היא סיפרה לו את כל הסיפור על יוסל'ה... ממש מילה במילה כמו הסיפור שסיפר הרב .   לאחר פטירת אמו הדחיק הכומר את כל הסיפור מליבו כי חשב שאמו בדתה אותו לפני מותה. הוא חזר לשגרת חייו והעניין נשכח מליבו . '  כבוד הרב' סיים הכומר 'הילד הזה הוא אני... כעת אני יודע שהסיפור אותו שמעתי מאמי הוא סיפור אמתי, כי זה ממש אותו הסיפור שאתה סיפרת, אבל איני יודע מה זה אומר לגביי ומה אני אמור לעשות כעת ?'... '  כבוד הרב' הוסיף הכומר ואמר 'הרי אני כומר בעל שם, יש לי קהילה גדולה של מאמינים מסורים, אני ממש אובד עצות '  הרב שוחט שמע את הדברים והציע לעזור לו בכל דרך אפשרית, הוא עודד אותו לחקור את מורשתו ואף קישר אותו עם ארגון שעסק בכך .   הם נפרדו בידידות ובברכות לבביות, הרב לא ראה ולא שמע אודות הכומר במשך שנים רבות .

     לפני מספר שנים ביקר הרב דוד שוחט בכותל המערבי והתפלל, עם סיום תפילתו ניגש אליו אדם דתי מזוקן ואמר  ' שלום עליכם הרב שוחט  '... ' עליכם השלום' ענה הרב 'מי כבודו ?' ‘הרב לא זוכר אותי? אני הכומר לשעבר אותו פגשת בניו יורק... חלפו כמעט שלושים שנה, ברוך השם זכיתי לעזוב את הנצרות וחזרתי לחיק היהדות... כי הרי יהודי לעולם לא מתנתק מבני עמו.   הרב שוחט הנפעם חיבק את הכומר לשעבר ובירכו מקרב לב  .  וזה עדיין לא סוף הסיפור...   לאחרונה גילה הרב שוחט כי הוא צאצא ישיר של בעל ה 'תוספות יום טוב' זיע"א .   וכך בצומת דרכים מופלאה זו פגש צאצא של ה 'תוספות יום טוב' את צאצאו של 'יוסל'ה קמצן קדוש' - הנדיב הנסתר של קראקוב ושינה את גורלו בהשגחה פרטית מופלאה .

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

ניסיונות,למנף,עמוד החסד,המפרשים,זכות אבות,להעריך,לשם טוב,קמצן קדוש , 

  אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ח

 

אם תעזוב את הדאגה היא תישכח אותך .

    ביאת המשיח - סוחר השיא את בתו לבחור ישיבה, והפקיד את כסף הנדוניה של הזוג אצל סוחר מפורסם. משעברו ימי שבע הברכות הלך החתן, לקח את הכסף מהעשיר והפקיד אותו בידי אדם אחר .   גער בו השווער: "מה הבטלנות הזאת! עשיר מופלג כמו פלוני לא נאמן עליך, ואילו השני, שלא מגיע לקרסוליו, נאמן עליך ?"   שתק החתן ולא אמר כלום .   לא עבר זמן רב ונודע שהסוחר המפורסם ירד מנכסיו ופשט רגל. פנה החותן לחתן ביראת כבוד ואמר לו: "מנין ידעת? וכי נביא אתה ?"   ענה לו החתן: "לא נביא אני ולא בן נביא. שמעתי במקרה את העשיר מדבר עם אשתו על ביאת המשיח, ואמרתי לעצמי: אם סוחר כמוהו כבר מדבר על המשיח, סימן שהמצב שלו לא טוב "

     בפסוק נאמר (בראשית מ"ב, ל"א), שאמרו השבטים: כנים אנחנו לא היינו מרגלים - דהיינו שלא ניכשל ח"ו בחטא הרגילות, שכל עבודתם לא הייתה בהתיישנות, רק בכל יום הוא כחדשים .

     וניתן להמליץ על זה את הנאמר בפסוק (שמות י"ז, ט'): צא הלחם בעמלק מחר - שזה רמז לאדם ללחום עם עמלק הזה של  " מחר" - שאומר לו למחר להתפלל בדיוק כיום אתמול בלא שום התחדשות, כי על זה צריכים ללחום בחוזק וכאמור .

אשר יצר את האדם בצלמו  (לקראת שבת מלכתא, פרשת ויצא)

     מעשה נפלא ואמתי סיפר הרב יעקב שיש (אדרבה) על מעלת הבולם פיו בשעת מריבה :   

     לפני שנים רבות בחודש ניסן תשס"ט, הגיעו בני משפחה מארה"ב לארץ ישראל, כדי לחוג את חג הפסח. הם שהו בארץ כחודש ימים, חרשו אותה לאורכה ולרוחבה, וכמנהג תיירים הם היו מציודים במצלמה, בה תיעדו כל מקום שאליו הלכו, בכל המקומות הקדושים, ואתרי התיירות, כשעל המלאכה מופקד אחד הבנים לו הייתה שייכת המצלמה היקרה .   לאחר כחודש הסתיים הביקור המוצלח, כשבאמתחתם חוויות מרגשות ונעלות, שכולן ספונות בתוך המצלמה, לזיכרון מכל המקומות שהיו בארץ .   כשישבו בני המשפחה במטוס, רצה אחד האחים לעבור על כל התמונות ,  להיזכר במקומות הקדושים בנופים ובחוויות, והנה... בלחיצה אחת קטנה וטעות איומה... כל התמונות נמחקו כאחת !!!

     צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר 'אתה נורמאלי?', 'כל הביקור הלך לאיבוד!', ועוד שלל צעקות, שלווה בטונים של כאב ותסכול נוראיים .   האח שעשה זאת ישב מבויש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן על מעשהו חסר האחריות .   רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק...! היה זה האח בעל המצלמה, שהשקיע כחודש ימים עמל, יזע ויגיעה לצלם כל מקום בפוזה הכי טובה... הוא שתק !!   כשנחתו בשדה התעופה, והגיעו לביתם בבורו פרק, נגשה אחת האחיות לאחיה, בעל המצלמה, ובקשה ממנו להיכנס לחדרה. כשהוא נכנס היא שפכה את כאב ליבה, על מצבה האומלל שהיא כבר בת עשרים ושבע שנים, ועדיין לא רואים באופק שום ישועה לשידוך. היא ספרה לו, כפי שהוא יודע, על מצבה, על הטלטלות שהיא וההורים עוברים בכל מה שקשור לשידוכיה, וישועה אין  !  ואז היא אמרה לו בקול בוכים : "  עמדתי במטוס, ראיתי את כולם צועקים מרה על אחינו שמחק את התמונות, ואתה... בעל המצלמה והמצלם... שתקת!! אחי היקר !",   היא התחננה אליו בקול בוכים , " אתה יודע מה כתוב על הבולם פיו בשעת מריבה! אנא ברך אותי עכשיו שאמצא מהר את זיווגי !".  האח התרגש עד מאד, ובדמעות ברך את אחותו ואמר: "אני מברך אותך שעד יום ההולדת שלך תתארסי !".   לא חלפו ימים רבים, ואחד השדכנים הציע הצעה שכלל לא עלתה עד עכשיו על הפרק, השידוך התקדם במהירות, ובראש חודש סיוון, יומיים לפני יום הולדתה, שברו צלחת בשעה טובה ומצלחת !

     כששמע הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על המעשה המרגש הזה, אמר בהלצה: "על המעשה הזה ניתן להמליץ את אחת מברכות הנישואין 'אשר יצר את האדם בצלמו... והתקין לו ממנו בנין עדי עד'- המצלם ששתק - ' בצלמו'- זכה וממעשה זה 'התקין לו ממנו בנין עדי עד', ממצלמה זו הותקן בית בישראל לעדי עד "...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

דאגה,ביאת המשיח,נדוניה,שבע הברכות,בטלנות,פשט רגל,יראת כבוד,מרגלים,התיישנות,

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ח

 

 

דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.

 

    הרמב"ם אומר שמצוות כיבוד ההורים נמשכת גם לאחר מותם. הכבוד כלפיהם צריך להמשיך ולהתבטא בתפילות, במחשבות, במילים ובלימודים שלנו.

 

"וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול" (בראשית מט,ט"ו). יששכר ראה שמנוחה היא אמנם דבר טוב, אך יש בה גם סכנה שמתוך כך עלול האדם לבוא לבחינת "וישמן ישורון ויבעט". כתרופה לסכנה זו קיבל עליו עול תורה. החלטה נחושה לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו היא התרופה לסכנה שבמנוחה.(ליקוטי דיבורים)

 

ועשית עמדי חסד ואמת -(מ"ז, כ"ט) . חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול (רש"י) לא רק שאיש לא מצפה לתשלום, איש גם לא מבקש להזדקק לחסד הזה...

 

איך התערב הפרופסור מחו"ל? (לקראת שבת מלכתא, שבת ויצא)
במשפחתו של ר' פינחס, התכונה לקראת בר המצווה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12 ,כבר החלו הדיבורים, ההכנות , השיח אודות התפילין החדש ות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה... ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פינחס - האב המאושר, ובנו - חתן בר המצווה. ר' פינחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן - החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצווה הוא הקורא בתורה בשבת העלייה לתורה. ר' פינחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצווה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה...".לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פינחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצווה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן... 
    בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פינחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה 'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פינחס וחברו,מתעתדים לחגוג שבת בר מצווה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים... הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פינחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו... כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו... שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פינחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פינחס... מה עושים עכשיו? "לא נורא", אמר ר' פינחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא...". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר..." "לא, לא צריך, זה בסדר...", היסה אותו ר' פינחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא...". 
    בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצווה השני בתורה. בנו של ר' פינחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא... ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס... האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, א לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש... 
    שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב. "אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה... ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל ? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה , ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא... כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין. "אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אימא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד...", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה...". 
    כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט...", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב... כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן... הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"... ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכול נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים... ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה... אין ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

כיבוד ההורים,להתבטא,בתפילות,במחשבות,במילים,בלימודים,החלטה נחושה,לקבוע עיתים לתורה,להזדקק לחסד, 

  אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ח

בעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

 

   דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲווָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאווה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך!

 

           הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להתקין מדרג ליד התיבה בבית המדרש שלו, כדי שהעולים לתורה יוכלו אכן 'לעלות' לתורה באמצעות המדרגה.

 

    יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

 

היהודי החכם)אתר חב"ד(


שמואל היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שנשא חן בעיני א-לוקים ואדם. כולם רחשו לו כבוד והעריכו אותו למאוד. הפריץ המקומי, ששמע יֹושרו של שמואל הגיע לאוזניו, מינה אותו למנהל עסקיו. בעל האחוזה רחש אמון מוחלט במנהל העסקים היהודי. שמואל היה האדם היחיד שלו נתן את המפתחות לכספתו, ביודעו כי שמואל לעולם לא ייגע בדבר השייך לאדם אחר. פעם, כשבעל האחוזה שב ממסע, ערך מסיבה גדולה והזמין אליה אורחים רבים. הוא סיפר לאורחיו את מעלותיו של מנהל העסקים היהודי, שהיה אף הוא בין המוזמנים, אף שלא יכול היה לאכול כלום מן המזון שהוגש במסיבה. בעל האחוזה ביקש משמואל להביא מכספתו את היהלום המפורסם שירש מהוריו. היהלום היה ידוע כאחד היהלומים הגדולים בעולם שערכו לא יסולא בפז. כל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לראות את אבן הפז הנדירה והיקרה. מספר דקות לאחר מכן נכנס שמואל נושא בידיו תיבה מוזהבת עטורה אבני חן רבות. כולם הצטופפו סביב לתיבה כדי להצליח ולראות היטב את היהלום. אך דווקא בעל האחוזה בחר לפתוח בנאום ארוך כיצד סביו המנוח רכש את האבן תמורת סכום רב וכמה נדירה האבן. רק לאחר-מכן, כשסבלנות האורחים עמדה להתפקע, הוא פתח סוף-סוף את התיבה. אך לחרדתם של כל הנוכחים, תיבה הייתה ריקה! המילים נעתקו מפיו של בעל האחוזה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. כמה מן האורחים החלו לצעוק, 'לתלות את היהודי!' אך בעל האחוזה לא האמין ששמואל הוא האשם במעשה כזה, ובפרט בגניבת דבר יקר כל כך השייך למעסיקו. עם זאת, רק לשמואל יש מפתחות לכספת, מי עוד יכול להיות הגנב? הוא פנה לשמואל ואמר: 'במשך שנים רבות שרתת אותי בנאמנות ובמסירות, אך נראה כי הפעם לא היית מסוגל לכבוש את יצרך וגנבת את היהלום. לו תשיב אותו באופן מידי, אני מבטיח לך שלא אעניש אותך'. 'חלילה וחס!' קרא שמואל. 'לעולם לא אגנוב דבר, במיוחד לא דבר-מה השייך לך, מעסיקי הטוב והנדיב. אני מבין היטב מדוע אתה חושד בי, אך אני מפציר בך: תן לי הזדמנות להוכיח את חפותי וניקיון כפיי, 
    שמואל ביקש מבעל האחוזה להשאיר את כל האורחים באולם, שכן הגנב האמיתי מצוי ביניהם. לאחר מכן הוא ביקש רשות ללכת הביתה ולהביא דבר-מה שיגלה את זהותו של הגנב. מקץ זמן קצר שב שמואל ולתדהמת כולם החזיק בידו תרנגול שחור. 'אורחים יקרים', קרא שמואל, 'יש לי כאן תרנגול מיוחד במינו. הוא ירשה לכל אדם ישר ללטפו, אך אם ילטף אותו גנב הוא מיד ינפנף בכנפיו ויקרא בקול גדול, "קוקוריקו!" הגנב האמיתי נמצא כאן בינינו, ולפיכך אבקש מכל הנוכחים לגשת הנה, איש איש בתורו, וללטף את התרנגול בידם הימנית. כשהתרנגול יתחיל לקרוא - תדעו מיהו הגנב'. במתח ובהתלהבות לא מוסתרים כל הנוכחים החלו לגשת וללטף את התרנגול. אך כאשר ליטף אחרון האורחים את התרנגול והוא עדיין לא קרא, "קוקוריקו!" החלו כל האורחים לצעוק: 'היהודי היתל בנו! הוא גנב וגם שקרן!' 'סבלנות, אורחים יקרים. אל נא תתרגשו. עדיין לא סיימתי', אמר שמואל בשלווה. 'עד מהרה תדעו מיהו הגנב האמיתי"... לאחר מכן ביקש שמואל מן האורחים להרים את ידם הימנית. הם עשו כן, ומה שראו הנאספים היה שפע של ידיים שחורות ויד אחת לבנה. היד הלבנה הייתה שייכת לעוזרו, הגוי, של שמואל. 'הנה הגנב', קרא שמואל. 'התרנגול שהבאתי הוא תרנגול ככל התרנגולים. כל שעשיתי היה למרוח אותו בפיח שחור. ידעתי שהגנב האמיתי יפחד ללטף את התרנגול. לכן הוא רק העמיד פנים שהוא מלטף את גבו של התרנגול, אך לא נגע בו באמת . ידיהם של האורחים החפים מפשע הן שחורות, ואילו ידו של הגנב נשארה לבנה ונקייה, אף שלמעשה הייתה זו היד המלוכלכת ביותר באולם כולו'.. 'בראבו!' קראו כל האורחים ורצו לתפוס את הגנב. לזה לא הייתה ברירה אלא להתוודות שהצליח לשכפל את המפתחות לכספת של בעל האחוזה. הוא היה משוכנע לגמרי שיאשימו את היהודי בגניבה. הגנב קיבל את העונש המגיע לו, בעוד שמואל הּושב למעמדו החשוב ושב וזכה לאמון שניתן בו.

 

 

.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בעל הטורים,המן,נופל על המטה,הַקִּנְָאה,הַתַאֲווָה ,הַכָבוֹד,פרוסת עוגה,מדרג,התיבה,בית המדרש,פרשה,סתומה,

 

אמרי שפר ט' טבת ה'תשע"ח

אחד מבניי שיחי' ציפה להולדת בנו השלישי. כולנו ציפינו לבשורה טובה על הולדתו. והנה בוקר אחד התקשר אלי בני ואמר לי: "אבא מגיע לי מזל טוב!" לשאלתי מה נולד להם, ענה לי בני: "אבא נולד לי ילד בעל נשמה גבוהה ומיוחדת. הוא פעל במשך חצי שעה בעולם הזה מה שאנשים אחרים פועלים במשך תשעים שנה. הוא גמר את תפקידו ועלה חזרה לעולם האמת". זוהי השקפת התורה! זוהי ההשקפה האמתית, כפי שאומר רש"י הקדוש: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". זוהי משימת חייו של היהודי עלי אדמות.

וכדאי שנלמד ממעשה זה כי מכל "דבר רע" שנגרם לאדם, תמיד יתבונן ויחפש את "האלוקים חשבה לטובה". ראייתנו לעיתים קצרה מלראות את "האלוקים חשבה לטובה", קל יותר לראות ולהרגיש את ה"מה זאת עשה לנו אלוקים", אך ככל שדרגת אמונתו של האדם גדולה יותר, חזקה יותר, הוא יוכל למצוא ביתר קלות את "האלוקים חשבה לטובה" ולוואי וכך נתבונן בדרכי הבורא.

    חז"ל למדו פרק חשוב בחיים שאדם צריך להראות לחברו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחיבה יותר ממשקהו חלב. קצת אכפתיות. ישנם אנשים עם מועקה בלב חייבים לעודדם ולשמחם ולדאוג להם.

כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם, הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''הי יתעורר ויבריא, אספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.

 

באר מים חיים" [כו, יט].(ברכי נפשי).

 


    המעשה המופלא החל דווקא באירוע מצער, אפילו מצער-מאוד, שאירע בעיר אור יהודה, שבו נפל ילד לתוך בור מים עמוק. אנשי ההצלה שמיהרו למקום, משו את הילד מן המים כשהוא מחוסר הכרה, ובמצב תפקודי קשה מאוד, והבהילוהו לבית החולים. הרופאים חיוו את דעתם במפורש ש 'אין הרבה סיכויים' שהילד ישוב אי- פעם לתפקד כרגיל, והכינו את האמא למצב שבו הבן שלה יישאר 'צמח' לכל ימי חייו.
    ברגע זה קרה משהו. כאשר שמעה האימא היהודייה את דברי הרופאים, קמה והכריזה לפני כל הנוכחים: 'אני נשבעת שהבן שלי יקום ויתעורר, וימשיך לתפקד כאחד האדם'... האנשים שהיו במקום לא האמינו למשמע אוזניהם, והסתכלו על האם ספק בתימהון, ספק בחמלה, והיו בטוחים שהאירוע הקשה השפיע עליה לרעה, והיא פשוט יצאה מדעתה. אבל מה לעשות, האימא הזו לא עשתה רושם כמי שיצאה מדעתה, והייתה נראית שפויה לכל דבר. משחזרה על דבריה שוב ושוב, שאלוה הרופאים מהיכן היא כל כך בטוחה שבנה יתעורר ויבריא, מה שנראה כנוגד את המציאות לחלוטין, אמרה האישה פעם נוספת 'אתם תראו שכך יהיה', וסירבה בינתיים לפרט את העילה לדבריה. והנה, לא עברו יומיים, ולפתע-פתאום - בשעת לילה מאוחרת - מתעורר הילד ושב להכרה מלאה, ולפני שאנשי הצוות הספיקו לעכל את המראה והנס המתחולל לנגד עיניהם, עשה הילד מעשה, ו... ניתק את כל המכשירים הרפואיים אליהם היה מחובר מאז האסון, קם על רגליו, וכל הסימנים הראו שהוא מתכונן לפתוח את דלת המחלקה שבה היה מאושפז וללכת הביתה... ובתוך זמן קצר אכן שוחרר הילד מבית החולים, לא לפני שעבר את כל הבדיקות, והתברר שהוא אכן בריא ושלם לחלוטין, והטביעה במים לא הטביעה בו את אותותיה. 
    בתיקו האישי של הילד נכתב לאמור שהוא שוחרר לביתו לאחר נס רפואי מובהק שאירע עימו. עכשיו כבר באמת לא יכלו הרופאים להתאפק, וניגשו אל האם ושאלוה פעם נוספת מהיכן היה לה את הכוח והעוז להתבטא כנ"ל, ולהישבע שבנה ייצא מהמצב הקשה שבו היה, כשהוא בריא-אולם. בשלב זה החליטה האם להתייצב בפני הרופאים ולספר את סיפורה. 'אני עובדת במקצוע קדוש ומקודש הקשור למים, ולטהרה. משכורתי היא נמוכה מאוד,. סכום שזה מספיק בקושי לכלכל את נסיעותיי אל מקום- הטהרה בו אני עובדת. ולמרות זאת, והגם שהעבודה הזו אינה מפרנסת את ביתי, אני ממשיכה לעבוד שם במשך שנים רבות, ביודעי שאם אפרוש מהתפקיד לא יישמר מצב-הטהרה בטהרתו, והעניינים לא יתנהלו בצורה ההלכתית הראויה. הרופאים בבית החולים עדיין לא הבינו מה קשור בין הדברים שמספרת האישה ובין הצלתו הפלאית של בנה, ואז המשיכה האימא ואמרה: 'לאחר שהזעיקו אותי והודיעו שהבן שלי נפל לבור מים, האמנתי בלב שלם, שאם אני מוסרת את נפשי למען השי"ת בעניין המים, במקצוע-הקודש ההוא, לא יתכן שהשי"ת יעניש אותי ואת בני במים! לא יתכן'!... ובעוד שהרופאים ההמומים מאזינים לדבריה של בעלת-אמונה זו, סיפרה האישה שלפני מספר ימים שמעה את בעלה הת"ח, כשהוא לומד עם החברותא שלו את הגמרא במסכת בבא קמא (דף נ' עמוד א') על רבי נחוניא שאף הוא גילה מסירות רבה למען עם ישראל בעניין המים, וגם אצלו היה מקרה דומה. וכך מספרת הגמרא: 'וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכו'. תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא (כדי שיתפלל עליה). שעה ראשונה אמר להם, שלום; שנייה אמר להם, שלום; שלישית אמר להם, עלתה. 'אמרו לה, מי העלך? אמרה להם, זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמר לו (לרבי חנינא בן דוסא), נביא אתה ? אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי - דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו '?! זו, הרי, ה 'מידה כנגד מידה' שבה מנהל השם יתברך את עולמו. ולכן, כל אדם באשר-הוא, יכול לרכוש לעצמו הגנה ומחסה בגין המצוות שהוא מתמסר אליהן. 
ומכאן, שההנהגה יכולה להתנהל גם בצורה ההפוכה. דהיינו, אדם הנצרך לסיוע שמיימי בעניין בריאותי, או בפרנסה, וכדומה, כדאי לו להתמסר לעניין זה ולהתעסק בכך עם אחיו, ולסייע בידיהם בעניין ההוא, ואז יחול גם עליו הכלל שטבע רבי חנינא בן דוסא, 'דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו'?! .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בשורה טובה,נשמה גבוהה,השקפת התורה,תמימות,חשב לטובה,פנים שוחקות,יתעורר ,יבריא,  

אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ח

 

אנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום הקדימו הם ברכת "חונן הדעת", "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת "יהי רצון" של ברכת החודש "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא....

 

גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

 

  הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן... וייגש אותם אליו ויישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

 

הגאון הרב יעקב בצלאל ז'ולטי זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 664)


    סיפר הגאון ר ' זונדל שטרן רבה של קהילת פרושים 'בית מאור' ברמת שלמה, מעשה ששמע   מאימו, ששמעה זאת מבעלת המעשה אימו של רבנו .
    הייתה תקופה בירושלים בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא הייתה תרופה למחלתם, הנער בצלאל ז'ולטי היה אז כבן עשר, ילד יתום מאביו שאמו האלמנה גידלה לבדה במסירות עילאית, כבר אז ניכרו בו כישרונותיו העצומים, ואהבתו לתורה לא ידעה גבול, הוא ניצל כל רגע ללימוד תורה, ואכן עלה ונתעלה. מכריו ניבאו לו גדולות, ותקוות רבות היו לאימו, היא חשה תחושת שליחות כי היא מגדלת בביתה את גאון הדור הבא. בליבה התפללה כל העת שרק לא תפגע מחלת העיניים בעינה, כל עתידו תלוי בעיניו . אך מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד חוזר רבנו לביתו מהת"ת, ובפיו בשורה מפחידה 'אימא!! כואבות לי מאוד העיניים', האם אמרה בליבה 'אשר יגורתי בא', י מי ייתן ואולי זהו כאב שיחלוף, נקווה שלא מדובר במחלת העיניים הקשה, ונשאה תפילה לבורא העולם שהכאב יחלוף כלעומת שבא. למחרת חוזר הבן מהת"ת עיניו נפוחות מאוד. ראתה זאת האם ומיד ניגשו לרופא. לאחר בדיקה אמר בצער שבנה חלה במחלת העיניים, אין מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים, ואכן כך היה . בצלאל ז'ולטי הילד המוכשר אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה התעוור. 
    האם לא ידעה את נפשה מצער, כל חלומותיה שבנה יגדל בתורה נגוזו, כיצד יוכל ללמוד את התורה הקדושה כשהוא עיוור?. בצרתה החליטה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו', לתפילה זו לקחה את בנה, ובהיותו עיוור שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה עד לקבר רחל מרחק הליכה של שעתיים שלמות, בהגיעה לקבר רחל פרצה בזעקות שבר לקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו. אל תפילות האם הצטרף רבנו ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר: 'הקב"ה אני רוצה לבקש בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי, אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אימי היקרה, אני מוכן לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה אני מסכים שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת אני מוכן להקריב ולא לראות יותר, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה, אני בסך הכול ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה רק כמה פרקים במשניות ובגמרא, אני רוצה להמשיך ללמוד ולשם כך אני חייב את מאור עיני בחזרה', וכך מירר בבכי קורע לב, אימו מספרת שדמעותיו יצרו מעין נחל ארוך שזרם עד למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך תוך כדי בכיות נרדם, ואימו החזירה אותו לביתם כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה. 
    למחרת בבוקר התעורר בצלאל, והוא מבקש מאמו ללכת לת"ת האם התפלאה מאוד " : איך תלך ? הרי אינך רואה דבר ?". ענה לה בנה: "'אימא ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה', הבינה האם שנעשה לה נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור התקבלו ברומים, אך מתוך כוונה לשמור על בריאות בנה ביקשה שיבוא איתה לרופא כדי שיבדוק שאכן המחלה נעלמה. אך הילד התעקש . עז רצונו ללכת לת"ת, וכ ך הסביר לאימו קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה, אינני יודע כמה זמן עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ללימוד התורה הקדושה ". וכך גם בימים הבאים התעקש שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא. ברבות הימים גדל. שמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות לימודו, עומק סברותיו ופלא התמדתו . כאשר היו באים לאימו ומשבחים אותו, הייתה אומרת להם 'אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו לר' בצלאל כדי להגיע להיכן שהגיע '.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

כנסת הגדולה,שמונה עשרה,חונן הדעת,תעלומות,משאלה,כוח התפילה,פתיחת שערים,דמעות,

 

 

  אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ח

 

אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

 

    אמרו רבותינו "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם, ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור", והיינו שעיקר זמן העמידה בניסיונות, הוא חצי ימיו של אדם..

 

    דרש רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות,

 

ודאי שכשאדם עומד לפני פטירתו, הוא מבקש מבנו ש 'היכולת בידו לעשות' לפעול לעילוי נשמתו, אבל עד אז הרי הוא עצמו בעל היכולת, ועליו לפעול בעצמו ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורו לאחר פטירתו!

 

החתן שידע ללמוד (דברים טובים - חיי שרה)


    אומרים שהחידושי הרי"ם היה לו כמה חתנים שהיו תלמידי חכמים גדולים, והיו לו כמה חתנים שלא היו ת"ח גדולים כ"כ וד"ל. והיתה אחת מהבנות שעמדה בפרק שידוכין זמן מרובה, והחליט ה שפת אמת שהבחור הראשון שימצא, שידבר עמו בלימוד וידע ללמוד, ייקח אותו לחתן. וכן היה, החידושי הרי"ם נסע ברכבת, ושם היה איזה בחור שהסתובב שם, ולפתע החידושי הרי"ם מצא על הרצפה דף גמרא, התכופף ה שפת אמת והגביה את הדף גמרא ולמד את כולו. ואותו בחור שהסתובב שם חזר והתיישב לידו, והחידושי הרי"ם התחיל לדבר עמו בלימוד, על אותו דף שהחידושי הרי"ם הגביה מהקרקע כמובן , וכשדיבר אותו בלימוד ראה החידושי הרי"ם שהוא יודע אותו דף ישר והפוך ממש, ובראותו זאת נזכר בהבטחתו הראשונה לקחת לחתן את מי שיתברר שיודע ללמוד, ולקחו לחתן לבתו. ולבסוף נתברר, שאותו דף גמרא נפל מאותו בחור, וזה היה הדף היחיד שאותו ידע... ורואים אנו גם כשמדובר באנשים גדולים וקדושים, כששידוך צריך להיגמר מכבשונו של עולם, עס וועט זיך ענדיגן. (זה יתבצע).

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

שרה,רבקה,רחל,לאה,מתברכים,אלוקים,אפרים,מנשה,עמידה,זכויות,תורה ומצוות    

 

   אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ח

 

 וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם  ) מה', כז') שני אברכים נפגשו וסיפרו זה לזה על לימודיהם . " בכולל שלנו", אמר האחד, "לומדים עשרים דף ביום.. כך רוכשים בקיאות בש"ס ".  אמר לו השני: "ואצלנו לומדים דף בעשרים יום; כי מה שחשוב זה להעמיק". והביא גם ראיה לשיטתו: כתוב "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב". מה החיה את יעקב ?  אלא שיוסף מסר ליעקב סימן - שהוא עוסק בסוגית עגלה ערופה שבה הפסיקו לפני 22 שנה. אמר יעקב, אם יוסף מסוגל לעיין באותה סוגיא כל כך הרבה זמן, זה מחיה אותו . " אדרבה, מהפרשה יש ראיה להיפך", אמר בעל הבקיאות . "  וכי למה יעקב שלח את יהודה גושנה להקים בית תלמוד ?   כי אם אוחזים באותה סוגיה 22 שנה, חייבים לפתוח ישיבה חדשה "...

     וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (י מה)  ,  היה אומר ר' מאיר'ל מפרימישלאן: עם קרובי משפחה שגרים במקום מרוחק כמו ארץ גושן, קל   לשמור על   יחסים טובים ...

     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם ייפול, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שייפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".

     ישנה אמרה עתיקה שאומרת שכשאדם עם כסף נפגש עם אדם עם ניסיון, זה עם הניסיון יוצא מהמפגש עם הכסף, והאדם עם הכסף יוצא עם הניסיון .

הסוכן באנטרטיקה - וד' ברך את אברהם בכל  (דברים טובים - חיי שרה)

     חברת המקררים 'ניטווקס '  נחשבה לחברה המובילה בתחום מוצרי הקירור .   המקררים של 'ניטווקס' נחטפו כלחמניות חמות בכל חנויות החשמל שברחבי אמריקה ואירופה .   כולם רצו לקנות את המקררים המשובחים, והרבה מאד גם רצו למכור. זה היה מסתבר, עסק מכניס.   אלפי הסוכנים פזורים היו בכל ריכוזי האוכלוסין שבמדינות השונות והחברה גלגלה מחזור מכירות ענק שהיה מושא לקנאה עבור החברות המתחרות .   גם משה, צעיר שסיים זה עתה תואר במנהל עסקים, ביקש להשתלב בחברה המצליחה. הוא הבין כי בחברה המצליחה של 'ניטווקס', ניתן רק להתקדם. מצויד בהמלצות ובתעודותיו שהעידו על כישוריו בתחום המכירות, ניגש אל מנכ"ל משאבי האנוש של החברה וביקש להתקבל כסוכן מן המניין. 'אני מצטער', אמר המנכ'ל, 'מספר הסוכנים בחברה כעת גבוה מדיי, כבר עתה יש לנו די והותר .   מלבדך יש עוד שלושים אנשים כמוך שממתינים בתורם על כל משרה שתתפנה. עם כל הרצון הטוב שלי, אני לא יכול לעזור. תנסה לחפש במקומות אחרים'... משה לא הסכים לדחייה בקלות, והודיע למנכ'ל כי הוא מוכן לשמש כסוכן גם באפריקה .   ' הו' אמר המנכ"ל, 'באפריקה יש לנו עד היום, כבר כשישים סוכנים'. 'אולי בגרוזיה, או בקווקז?!', אמר משה. 'גם שם יש לנו מספיק סוכנים' אמר המנכ"ל . ' אולי במרוקו', ניסה שוב משה. אבל המנכ"ל הניד בראשו לשלילה ואמר: 'חבל לך על המאמץ, הכול מלא עד אפס מקום'. 'האם אפשר לנסות עוד ניסיון אחד ואחרון?!' שאל משה. 'אפשרי', השיב המנכ'ל באי רצון בולט. 'אשמח לשמש כסוכן שלכם באנטארקטיקה, שם אני מניח שאין לכם סוכנים '. ' אנטרקטיקה', פרץ המנכ"ל בצחוק רועם, 'אכן אין לנו סוכנים באנטרקטיקה, משום שהמקום כל כך קר ואין שם כל צורך במקררים'. 'האם אתה מסכים לאפשר לי לנסות?!' שאל משה בקול נחוש . '  בבקשה', משך המנכ"ל בכתפיו, ושמח שהצליח להיפטר מהצעיר העקשן.

     משה לקח אתו ערימת פרוספקטים, פנקסי הזמנות מסודרים, קבלות, ויצא לאנטארקטיקה. כעבור חודש, קיבל המנכ'ל זימון מיוחד ממועצת המנהלים של החברה שמבקשת ממנו להציג בפניהם את הצעיר הגאון שמצליח למכור מאות מקררים באנטארקטיקה... המנכ"ל היה בטוח שהוא מדמיין, אך נתוני המספרים שהופיעו במחשב לא יכלו לשקר. משה ביצע מאות הזמנות של מקררים בקוטב הצפוני. עוד באותו יום שלח המנכ'ל זימון דחוף למשה לארצות הברית ,  וביקש ממנו להתייצב במהירות לפני מועצת המנהלים של החברה. כאשר הופיע משה במשרדו של ה מנכ'ל, קיבל אותו האחרון ביראת כבוד ושאל : '  אמור לי, כיצד הצלחת למכור מאות מקררים בקוטב הצפוני'? 'אסביר לך', השיב משה. 'באזורי הקוטב קר מאד, הקור שם מגיע ל- 20 מעלות מתחת לאפס. במקפיא של המקרר לעומת זאת עומדות המעלות 'רק' על 4 מתחת לאפס'... 'נכון ,   אבל מה זה קשור?' שאל המנהל. 'פשוט מאד ',   הסביר משה, 'אני הצעתי ליושבי הקוטב, שנהגו להחביא את מוצרי המזון שלהם בשלג, מזווה חם ונעים שלא יגרום למוצרים שלהם לקפוא, אלא ישאיר אותם מופשרים ובמצב שממנו יוכלו לחמם את מוצרי המזון בקלות יחסית. הם בדקו את  ' מזווה' המעניין שהבאתי מארה'ב ורכשו אותו בהמוניהם, בתוך זמן קצר, הפך ה'מזווה' המוזר ללהיט מבוקש, וכבר כעת מצפים לי באנטרטיקה עוד עשרות רבות של הזמנות..

     ישנם אנשים, הרואים את העולם מנקודת המבט הצרה שלהם. וישנם אנשים שההסתכלות שלהם על העולם יכולה להיות הפוכה לחלוטין. בפרשתנו מסופר שכאשר אליעזר עבד אברהם הגיע אל ביתו של בתואל, אביה של רבקה - רץ לבן לעברו, משום ששמע שהגיע ברכוש רב וחמד את כספו. ואילו לעומת התנהגותו של לבן, אנו מוצאים את התנהגותו של אברהם אבינו, שעליו התורה מתארת שה' ברך אותו בכול. אברהם אבינו לא ניסה כלל להשיג יותר הון ורכוש. הוא חש כי הקב'ה בירך אותו בכל מעשה ידיו והסתפק במה שיש לו. כאשר נעבוד לסגל לעצמינו את נקודת המבט האומרת כי עלינו לשמוח בחלקנו ולא לרצות ללא הפסקה עוד ועוד, נחיה חיים מאושרים ושמחים ללא רדיפת הממון ושליטה על התאוות .

(במאמר מסגר - אין אנשים שגרים באנטרטיקה לכן הסיפור מתרחש כנראה בקוטב הצפוני. ובנוסף, על סוכן מחירות מוצלח אומרים שהוא יכול למכור קרח גם לאסקימוסים.)

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

העגלות,יעקב,אברכים,בקיאות,בית תלמוד ,עמים,מדינות,כמות,איכות,מספר, גודל,משקל,

 

 

   אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

 

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

 

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

 

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

 

    בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

 

    "דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

 

    הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר. כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.

 

    היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",  שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה" האמיתי.

 

יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה שיודע לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו, ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.

 

הכנת מרק(דברים טובים - חיי שרה)
    יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...' 
    אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה - אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם... 

    ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע: וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות, אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך 'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני ההורים והאחים.

 

לדעת לתת. (דברים טובים -וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם. 

    סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום, ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בני בנים,בני בנות,מתבגר,שידוך,בלבביות,לדרוש פיצויים,טעמים,נפלאים,לחם,במים, דאגות,יגונות,שלהבת,קידוש ה',חילול ה',

 אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ח

 

 בני ישראל הקדושים אינם כמו שאר האומות .   הם צריכים לשבת במקום מבודד ,  לא להתערב עם עמים אחרים ורק ללמוד תורה בשקט .   הדבר ידוע שכאשר משקיעים בחיצוניות ,   זה בא על חשבון הפנימיות .   כאשר אנשים מתעסקים בחומר ,  זה בא על חשבון הרוח .

      "ועתה אל תֵּעצבו" (בראשית מה,ה). כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה, שנאמר עליו "עוז וחדווה במקומו", אסור לו להיות שרוי בעצבות. מי שאין לו שמחת הנפש סימן שאינו במחיצת השכינה.  (רבי ישראל מרוז'ין)

    זאת חנוכה היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה" על שם קריאת התורה הנקראת היום ובה נאמר "זאת חנוכת המזבח". מקובל מפי גדולי החסידות, כי יום זה הוא הסיום של ימי התשובה .   ב 'שפת אמת' כתב, כי יום זה ע"י שהוא היום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים, כיום שמיני עצרת, והוא משאיר הארה והשפעה על כל השנה .   הרה"ק רבי ישראל מ רוז'ין אמר כי מה שהצדיקים הגדולים ביותר יכולים לפעול , יכול כל יהודי פשוט לבקש ולפעול ביום זאת חנוכה .

    ידוע היסוד המובא ב"קונטרס החסד" של הגר"א דסלר זצ"ל שכותב, האנשים חושבים שהמקבל אוהב את מי שנותן לו, ולא היא! הנתינה גורמת לאהבה, דהיינו בגלל הנתינה, הנותן יותר אוהב את מי שניתן לו. והרי בדרך כלל האבא נותן והבנים מקבלים, לכן האבא אוהב את הבנים יותר מאשר הבנים את האבא .

בזכות אימא  (דברים טובים - וירא)

     אחרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רבי אברהם כהנמן, שלאחר השואה הגיע לאמריקה. בעיר פוניבז' הייתה לרבי יוסף שלמה כהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלה בעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60  ,  שבור ורצוץ. כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את האימפריה הגדולה של עולם התורה - ישיבת פוניבז'.

     בחודש חשוון תש"ד, לפני 73 שנה, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ואחיו רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן', ברחוב רבי עקיבא בבני ברק .   רבי יוסף שלמה הביא איתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה . הבחורים למדו במרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז ' לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים : " תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה .   מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה " .  הבחורים הגיעו לטקס הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואתו עוד כמה יהודים .   סה"כ היו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז  ',  שהיה שרוי בצום ובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגיד תהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילו פסוק אחד .   הקהל הקטן ממשיך לומר תהילים והרב מפוניבז '  בוכה ובוכה. ניגש אליו מרן החזון אי"ש ולחש לו  ) בתרגום מאידיש): "תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות"... כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא  ".  כשסיימו להגיד את התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'. עמד שם ראש עיריית בני ברק ,   שהיה יהודי חסידי חם, רבי יצחק גרשטנקורן ,   שהביא עוגה עם בקבוק יין, להשתתף בשמחה ,  ורצה לכבד את הנוכחים. הרב מפוניבז' סרב בעדינות: "אני בצום - אני לא אוכל היום .   שהבחורים יטעמו", אך הבחורים אומרים: "הרב לא אוכל - גם אנחנו לא אוכלים". קרא הרב גרשטנקורן: "ככה פותחים ישיבה ליטאית, אפילו לקח ברונפין (יין) אין בהנחת אבן הפינה..." חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש.

בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז  ',  נרגש כולו ואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס". בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושבים שהיום הייתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה הייתה לפני חמישים ושבע שנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אימא שלי - אז הייתה הנחת אבן הפינה " .  הפליאה הייתה רבה: "הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אימא של הרב לקחה אותו על הגב ?   בבני ברק?" מספר הרב מפוניבז': "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מוילנא .   קראו לי יושה קולר. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואימא אמרה: "מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד. אמר שמריהו בן השתיים עשרה : "  אימא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב - אני חייב להיות!!" זאבי בן האחת עשרה טוען: "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש אני לא מוותר". ואני, הילד בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!" הוויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות... החליטו לערוך גורל. ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמע על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.

5:30 לפנות בוקר. אימא, מרת כהנמן, שהייתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים.   היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר ?" "וודאי", קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אימא, איפה המעיל?" עונה לו אימא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך ,   שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב ,  ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים ,   לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר". המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואימא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג .   בחוץ לא הייתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!" השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה. השעה שש וחצי. העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי אימא! יצאתי בהגרלה?" "לא", עונה לו אימא, "אני יצאתי בהגרלה .   אימא מקבלת את המגפיים". עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר. שבע בבוקר. אימא מעירה אותי: "יושלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי", קפצתי. לבשתי את הבגדים, אימא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא הייתה נפש חיה. ואימא, עם המשא הכבד רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם :   אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה. הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אימא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף : "  מאמא, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה ,   כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה..." "ואם היום, מסיים הפונביז'ער רב, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי ,   גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אימא ,   שהחדירה בנו את אהבת התורה".

     לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדלים בביתו, איזה פונביז'ער רב עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם  -  יראת שמים, לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה ...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בני ישראל,הקדושים,האומות ,מבודד,לא להתערב,שרוי בעצבות,שמחת הנפש, הנתינה, 

נקודה שבועית פרשת "ויגש" ה'תשע"ח

 

 

יש מצבים בחיים שאדם נאלץ לעשות מעשים דראסטיים וקיצוניים כדי למנוע דבר קיצוני אחר. 

משפחת יעקב יורדת כולה על כל צאצאיה למצרים להתיישב שם לאחר שיוסף המשנה למלך מזמין אותם לשם. 

לאחר שהם מתיישבים לגור שם עושה יוסף כמשנה למלך פעולה קיצונית ויוצאת דופן: "ואת העם העביר אותו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו" - יוסף מעביר את כל אזרחי מצרים מלבד כוהני מצרים ממקום המגורים שלהם. הוא מצווה לעקור את כל המשפחות ממקום מושבם בו גרו שנים ולהתיישב במקום רחוק אחר.

מה היה חשוב ליוסף לבצע מהלך של מהפך כה גדול בכל מצרים?

הגמרא מסבירה שיוסף הגלה את המצרים מבתיהם כדי שאחיו, בניו של יעקב וכל משפחתם לא יקראו בעצמם "גולים". יוסף כאחיהם וכבן משפחתם בראש ובראשונה דאג להם ולא רצה שירגישו משפחת יעקב מבוזים ושלא בנוח לעומת כל מצרים ולכן דאג שכל מצרים יגלו ממקום מושבם.

עולה השאלה האם עבור אחדות המשפחה והרצון להיטיב איתה אפשר לגרום לצער וטורח לכל מצרים?

על שאלה זו עונה הרב דסלר ומסביר שליוסף היה חשש כבד שהתרבות המצרית תיטמע בתוך חייהם של בני ישראל. יוסף פחד שהחכמה העל טבעית המצרית יכולה לגרום להתבטלות כלפי העם המצרי. 

ידוע הרי שישראל ביטלו במצרים את מצוות המילה ועבדו ל גילולי מצרים עד כדי כך שרק חמישית מהעם היה ראוי לצאת ממצרים ויוסף כל הזמן חשש מהתבוללות מוחלטת של עם ישראל בתוך העם המצרי. 

הרב דסלר מסביר את הבנתו של יוסף "למחיה שלחני אלוקים לפניכם" - ומתכוון יוסף דווקא למחיה רוחנית, ולכן דואג יוסף שישראל לא ירגישו נחותים לעומת המצרים. דאגתו כל כך גדולה מהתבוללות שהוא גוזר על כל מצרים למול עצמם וכל זה על מנת שלא ירגישו ישראל שונים ונחותים דבר שעלול להביא להתבוללות. 

ובאמת רק אחרי מות יוסף שמתו המצרים הנימולים שחיו בדורו של יוסף ונולדו מצרים חדשים, רק באותו זמן תנועת ההתבוללות הרגישה צורך להשתוות אליהם ולבטל את מצוות המילה. 

כזה היה יוסף שדאג בראש ובראשונה לייחודו ודאג שלא יבלע עם ישראל בין העמים. 

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

מעשים דראסטיים,קיצוניים,כוהני מצרים,גולים,אחדות המשפחה,התרבות המצרית,מחיה רוחנית,גילולי מצרים,תנועת ההתבוללות,

   אמרי שפר ב' טבת ה'תשע"ח

 

 

 אם מגלים גנב שבא במחתרת מותר להרוג אותו, כי הגנב הזה מסוגל להרוג כשנתפס, והדין הוא, הבא להרגך-השכם והרגו, אבל אם הבא במחתרת הוא אבא שרוצה לגנוב מהבן, אסור לבן להרוג אותו כי אבא לא יהרוג את בנו  ,  ובתורה כתוב שאם הבן הורג את אביו שבא במחתרת, חייב מיתה, רואים שהאב לא יהרוג את הבן, אבל הבן מסוגל להרוג את אביו. 

     ביום ח' טבת תלמי מלך יון הכריח את הסנהדרין לכתוב את התורה בלשון יונית והיה העולם חושך שלושה ימים, ט' טבת יארצייט של עזרא ונחמיה, י' טבת סמך מלך בבל על העיר .  כתוב באבודרהם שאם היה חל עשרה בטבת ביום השבת היו צמים גם בשבת, שכתוב בעצם היום הזה .  בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה .

     החפץ חיים אומר שלאחים היו הרבה שאלות על התנהגותו הקשה של יוסף אליהם ועל המאסרים, וכשאמר אני יוסף כבר הבינו את הכול למפרע, כך גם לעתיד לבוא כשיתגלה כבוד שמים ויאמר הקב"ה אני ה' כבר יובנו כל התלאות והצרות שהיו לכלל ישראל במשך כל הדרות .

     כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכייה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכייה, שנאמר "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם " ) ירמי' ל"א). ( מתוך מאמר של הגר"א דבורקס שליט"א (

הספר ההפוך  (דברים טובים - וירא)

     שמענו מעשה מאלף אודות ראש ישיבה מסוימת, שישיבתו נקלעה לקשיים כספיים, עד שבשלב מסוים החליט לנדוד לאנגליה, כדי לגייס כספים לקופת הישיבה .   הגיע למעונו של גביר נכבד, הציג את עצמו וסיפר אודות הישיבה המעולה, ואף הציג בפני הגביר אלבום מתלמידי הישיבה ותלמידיה השקדנים .   הגביר התפעל מאוד מהדברים שהושמעו באוזנו ומהתמונות שהוצגו בפניו. ׳ימתין כבודו כמה רגעים עד שאלך להביא את פנקס הצ׳קים שלי; אמר. טרם יצא מהחדר, ביקש ראש הישיבה רשות לעיין בספר הלימוד שהיה מונח על השולחן, והגביר השיב :  ׳ לעונג וכבוד יהיה לי שכבוד הרב יעיין בספרי׳ .

הגביר שב, כשבידו האחת פנקס הצ׳קים, ובשנייה עט, התבונן ברב קורא בספר שהיה מונח על השולחן, ולפתע, התנצל הגביר ואמר: ייסלח לי כבודו, אבל הנני חוזר בי. החלטתי שאיני תורם לכם מאומה׳. ראש הישיבה התפלא, ׳מדוע? איזה פגם מצאת אצלנו?׳, ׳איני יכול לפרט׳, השיב. כשביקש ראש הישיבה שבכל זאת יספר לו מה אירע פתאום ,   המשיך בסירובו ונימק: ׳איני רוצה לפגוע בכם׳. הרב התקדם לעבר הדלת, ולפני שנפרד פנה אל הגביר :   יתראה, איני דורש ממך מאומה, אינך חייב לי כלום .   אבל הואיל נא בטובך לספר לי מה עומד מאחורי סירובך החד-משמעי לחרום; אני חש שקרתה כאן טעות. הגביר נענה לבקשה ואמר: ׳אני מאוד מצטער, אך איני מוכן לתרום לאחד שמציג עצמו כראש ישיבה, ואפילו לקרוא אינו יודע... ׳מדוע תאמר כך, מי סיפר לך שאיני יודע לקרוא?...׳ ׳כששבתי לחדר' הסביר הגביר, ׳ראיתי אותך מתבונן בספר שעל השולחן, אך הספר היה הפוך, ראשו היה כלפיך, והבנתי שאפילו את צורת האותיות אינך מכיר, במחילה... (הגביר חשב בליבו, שבוודאי האיש שלפניו אינו ראש ישיבה, אלא נוכל שמבקש להוציא ממנו צדקה במרמה)..

     ראש הישיבה ביקש רשות לומר משפט אחד לפני שעוזב, והרשות ניתנה. ׳ראה נא, אני יליד צנעא שבתימן. בכל משך ילדותי, למדנו לפני ה מורי, כל התלמידים סביב ספר אחד בלבד. מקומי תמיד היה מול ה ׳מורי׳, בצד ראשו של הספר, כך שהורגלתי לקרוא בצורה הפוכה... ואמנם כיום כמובן שאני קורא גם באופן רגיל, אך כשמזדמן לי ספר הפוך, כפי שאירע זה עתה, אני פותח אותו מיד וקורא בו באופן רהוט ;   תביא נא שני ספרים, את האחד אתה תחזיק, ובשני אקרא הפוך, ותיווכח היאך אני קורא הפוך'... בעל הבית מיהר לעשות כדבריו, ואכן ראש הישיבה החל לקרוא במהירות ובאופן ברור. עיניו של הגביר התמלאו בדמעות. ׳אני מתנצל ומבקש את סליחתך על שלא דנתי אותך לכף זכות. תכנם נא בחזרה וארשום עבורכם את הציק...׳

     מסיפור זה אפשר ללמוד את החובה הגדולה המוטלת עלינו לדון לכף זכות, וזו למעשה מצוות עשה מהתורה ׳בצדק תשפוט עמיתך׳ (ויקרא י״ט, ט״ו). גם במקרה שבו אנחנו בטוחים, לכאורה, שפלוני לא נהג כשורה, לא כדאי לקבל החלטות פזיזות, אלא יש לנסות לדבר עמו, ללבן את העניין ולגלות מה עומד מאחורי מעשיו .

 

 

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

גנב,במחתרת,להרוג,תלמי מלך יון,הכריח,הסנהדרין,עזרא,נחמיה,עשרה בטבת המאסרים,תלאות,בתחנונים,

 אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ח

 

 

 ''והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מ"ה י"ב). רש"י:

כי פי המדבר אליכם - בלשון הקודש. לכאורה היה צריך לומר "והנה אֹוזניכם שומעות

כי פי המדבר אליכם"? אלא משמע כי לפי ההתנהגות שרואים בבית, ניתן להכיר אם

מדברים רק לשון הקודש... ) כ"ק מרן אדמו"ר הקוה"ט בעל 'חכמת אליעזר' זצללה"ה(

 

  ''וייגש אליו יהודה ויאמר בי" ר"ת ויאמר יהודה גביע שלך

אצלנו לא ימצא ואם ימצא הוא ודאי דרך הנחה ואם יקניטני אדוני מלחמה

רבה בינינו תהיה

 

  ''ולא יכלו אחיו לענות אֹתו כי נבהלו מפניו" (מ"ה ג').

מדוע נאמר "מפניו"? אלא שבטי י- ה שהיו כה ישרים וצדיקים, נבהלו

"מפניו", בראותם שהגיעו למדרגה כזאת שלא הכירו את פני יוסף אחיהם, ולא

יכלו להבדיל ולהבחין בין פני יהודי לפני גוי.(הגר"א אנצוג זצ"ל)

 

יהודי גברא-אלימא דרש מהרב המקומי, תוך איומי סכין, שיחתום על מכתב

המעיד את כשרות המזון שבייצורו. הרב המפוחד החל לכתוב, ופתח במילים "לסדר

'ואחיו מת' עיין רש"י". המעיין אכן יראה כי על דברי יהודה יֶש לָנּו אב

זָקֵן וְיֶלֶד זְקנִים קָטָן וְָאחִיו מֵת, פירש רש"י "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו"...

 

אלפיים $ (דברים טובים - וירא)

  

נספר כאן מעשה מופלא שספר הגאון רבי שמואל וואזנר שליט"א.

  

יהודי חשוב באמריקה שבנו הגיע למצוות, רצה להעניק לילד מתנה גדולה, והודיע לו

שלקראת יום הבר מצווה שלו הם ייסעו לארץ ישראל, לבית מדרשו של הרב וואזנר

שליט"א, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה. הילד התרגש מאד מהמתנה

הרוחנית שיועדה לו, והכין את עצמו היטב לקראת הטיסה ארצה. האבא ספר לילדֹ ו

שהגר"ש וואזנר אמר לו שמספר ימים לפני שהם מתכוננים לצאת מאמריקה, שיתקשר

אליו שנית, כדי לוודא שהכול בסדר, ושלא יגיעו לחנם. האבא כבר רכש את כרטיסי הטיסה

שעלו לו כ 2,000  דולר טבין ותקילין. כשבוע לפני הטיסה מתקשר האב אל הרב, ולתדהמתו הוא שומע

את הגאון האדיר בעל "שבט הלוי" אומר לוֹ : החלטתי שלא כדאי לכם לבוא אלי

לבני ברק, מה קרה לפתע? שאל האב ההמום, הרי הילד כבר מתכונן לכך נפשית זמן רב,

והגר"ש וואזנר מסביר: נכון שיש עניין שבפעם הראשונה שהילד מניח תפילין הוא יעשה

זאת על ידי רב, אבל האם חשבת - אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול הילד שלך לראות

במהלך הדרך הארכה שתעשה אתו מאמריקה עד לארץ ישראל, וכי הצר שווה בנזק המלך, האב

ההמום נסה להסביר לרב שהילד עלול להתאכזב בצורה קשה, וכו', אבל כמובן שכל התירוצים והאמתלות לא הועילו במאומה. שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד מראית דברים אסורים ,  פסק הגאון שליט"א. והאב המשיך לשאול: ומה אעשה עם שני הכרטיסים שקניתי במחיר של 2,000 דולר? ענה לו הרב בזה הלשון: לך ותקנה מסגרת גדולה ויפה, ותשים בתוכה את שני הכרטיסים , ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה:  הקרבנו את שני הכרטיסים הללו שמחירם היה,2,000דולר, על מנת שהבן יקיר שלנו לא יראה דברים אסורים. ואכן הבן הזה גדל לנצורות.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אחי בנימין,פי המדבר,אֹוזניכם שומעות,הגביע,יקניט,מלחמה,ישרים,צדיקים,יהודי,גבר,אלים, מפני היראה,דבר שקר, 

   אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח

 

אנחנו נמצאים בדור שכולו חיצוניות, כל אחד כותב בחייו את ספר הזיכרון שלו, ולכן מה שכולם רואים האדם עושה בצורה הכי מושלמת, אבל כשהוא נמצא בביתו ...  בואו ונלמד לחיות בשביל החיים שלנו האמתיים, דהיינו לחשוב מה אומרת השכינה הקדושה ולא השכן... ואז נתחיל להרגיש שהתחלנו לחיות באמת ונוכל להרגיש בס"ד שמחה בחיינו.

 

      החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת

 

    והנה על פי דברי הגרש"ד פינקוס זצ"ל אפשר להבין למה יש בלשון הקודש כל כך הרבה לשונות של הודאה כגון: להודות ,  להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לפאר, לקלס ,  וכו', שהרי ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכותב שמטרת כל הבריאה היא להאמין בא-לוקינו ונודה אליו שבראנו, ואם תכלית הבריאה היא ההודאה לקב"ה, לא פלא שיש כל כך הרבה לשונות של הודאה .   נלמד מכאן - שככל שנתרגל יותר להודות לקב"ה, נרגיש יותר  שמחה וסיפוק בחיים שלנו !

 

     כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים. 

אח חדש במשפחה ...    (לקראת שבת מלכתא - וירא)

      רחובה הראשי של העיירה דובנא המה מאדם. הכול ממהרים ורצים, הן ערב שבת היום, מזדרזים לקניות אחרונות לקראת כניסת שבת המלכה  .  גם הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד הנודע מדובנא זצ"ל, יוצא לשוק העיירה ,   להשלים קניות אחרונות לשבת .   לפתע, הוא מביט נכחו ורואה עלם יהודי צעיר וחינני, עומד בפאתי השוק ומקושש מעות לצדקה. המראה תפס את תשומת לבו של המגיד  ,  והעובדה כי יש כאן נער יהודי צעיר שנאלץ לפשוט יד למחייתו - עוררה את רחמיו. הוא קרב אליו ושאל ברכות: 'ילד, איך קוראים לך ?' '  'שלמה' הייתה התשובה, אך המגיד לא הסתפק בה. 'מהיכן אתה שלוימל'ה היקר? מדוע אתה נאלץ לעמוד ולאסוף פרוטה לפרוטה בשוק העירוני ?'   הנער לא ענה, משך בכתפיו במבוכה. אך המגיד לא התכוון לוותר, ושב על בקשתו לדעת מהיכן הגיע ומי הם הוריו. בסופו של דבר נאנח הילד אנחה עמוקה, ופתח את סגור לבו : '  אני גרתי רחוק מכאן, ובדרך לא דרך עשיתי פעמיי לעיר דובנא, מחפש מקום להתעלות בלימוד התורה. התייתמתי מאבי לפני תקופה', הוסיף הילד וקינח דמעה סוררת, 'ומאז אני בודד, נאלץ לגייס כסף למחייתי ,   וכתוצאה מכך כבר אינני יודע אם אזכה פעם לממש את שאיפת חיי לעלות ולהתעלות בתורה ...'   הילד פרץ בבכי מתייפח, שקרע את לבו של המגיד מכאב: 'היו לי תכניות ללמוד תורה ולהעמיק בה, לשקוד על הגמרא ללא הרף אך לקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות עבורי, והוא לקח את אבי אליו לשמים בטרם עת. מאז אני נאבק על פרנסתי האישית', הוסיף הנער הצעיר בבכי מר ... '

     אולי תסכים לבוא להתארח בביתי בסעודת השבת?' שאל המגיד בנועם .   עיניו של הילד אורו לנוכח ההצעה ,   ניכר היה כי מזה זמן לא זכה בסעודת שבת חמה וביתית, ואילו המגיד מיהר לשוב הביתה, להכין מקום נוסף בשולחן השבת לאורח הצעיר ...   שעת ליל שבת הגיעה, המגיד מדובנא שב מבית הכנסת כשלצדו שני המלאכים והאורח הצעיר. בפנים קורנות הוא נכנס לביתו, מברך את בני הבית ב 'גוט שבת' לבבי, ואומר  ' שלום עליכם' בהתעלות. כל העת עומד לצידו הנער הצעיר, האורח אותו אסף משוק העיירה בשעות הצהריים .   סעודת ליל שבת מוגשת בשפע וברוחב לב, והנער הצעיר זכה אחרי תקופה ממושכת לסעודת שבת טעימה ומזינה, באווירה חמה וביתית. המגיד משתדל להנעים את שהותו של הנער בסעודה, הוא כבר מתכנן לו תוכנות נוספות ...   משהסתיימה הסעודה, שאל המגיד את הנער: 'יש לך היכן לישון, צדיק שלי? הן מאוחר בלילה, קר מאוד בחוץ, אולי תסכים לישון בביתי הלילה ?' - - -   הנער הופתע מהשאלה, אך לא מצא מקום להתנגד. הן רק הוא יודע כי כבר חודשים הוא ישן בבית הכנסת הישן בעיר, עטוף בשמיכות עבות ורועד מהקור הרוסי המקפיא. איך יכול להתנגד להצעה נדיבה כזאת ,   לישון על מיטה מוצעת בבית חם ומוסק כהלכה ?   היה זה הלילה הראשון, בעקבותיו באו לילות רבים ונוספים... גם סעודת השבת הייתה רק הסעודה הראשונה, בעקבותיה נותר הילד לסעוד את ארוחותיו ולשכון באוהלו של המגיד למשך שנים ארוכות.

'כל מחסורך עלי ואל תדאג מפרנסתך', הבטיח המגיד לנער הצעיר, 'אתה תשהה בביתי, תסעד על שולחני ותלון במשכני. תוכל לחזור עתה לתכניותיך לשקוד על דלתות התורה, כי מרגע זה ואילך - אהיה במקום אביך ואדאג לכל מחסורך !'   ואכן, המגיד מדובנא עמד בהבטחתו, וככל אשר אמר כך קם והיה .   במשך שנים רבות היה שלוימל'ה הצעיר אורח של קבע בביתו, סעד על שלחנו ועמו חלק את ארוחותיו. גם בניו של המגיד למדו לגדול בצלו של האח החדש - האורח היתום, והתרגלו שהילד הוא כמו אחיהם ממש ,   לכל דבר ועניין ...   סיפורנו מסתיים כאן, כמעט. נותר רק לחשוף את זהותו של אותו שלוימל'ה הקטן, מי הוא וכיצד הפך לגדול בישראל  - - -

     הסיפור המפעים מובא בספר 'חפץ חיים' על התורה, ושם מגלה המחבר כי שלוימל'ה זה, הפך להיות הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל, גאון ישראל ופוסק בעל שיעור קומה, שחיבר כמאה וחמישים חיבורים בכל מקצועות התורה, בגאונות ועמקות נדירים !  כל מצווה היא מצווה שאיננו יודעים לאמוד את ערכה ולהעריך את שוויה ,   אך 'הכנסת אורחים' מכילה מרכיב מפתיע נוסף. כשאורח נכנס לבית ,   הוא סופג משהו מאוירת הבית - ולא פעם מה שהוא סופג הופך לחלק מאישיותו, מדריך אותו בחייו, מנחה אותו קדימה, מפעיל אותו לצעד הבא ...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חיצוניות,כותב,ספר הזיכרונות,השכינה,השכן,החוכמה,בזמן,תועלת, להודות , להלל,לשבח,לפאר,לרומם,להדר,לנצח,לפאר,לקלס ,  

 

  אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

 

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " -  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה - לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  -  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' - שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא - וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אנשים,עצבניים,לחוצים,כסף,זהב,מצווה,עבירה,פרסום הנס, חתונה,שמחה, 

 

 אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ח

 

 

 

אמר הגה"ק מסאטמאר זי"ע: שגור בפי העולם, כי בנים אין יכולים לבחור, רק את מה שהקב"ה הזמין לו,  לעמת זאת, חתנים טובים יכול כל אחד לבחור לעצמו - אך אני אומר כי להיפך, חתנים אי אפשר לבחור, שכן בהכרח ייטול מה שהוכרז מ' יום לפני יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, אבל בנים טובים יכולים לבחור, ע"י שיוריד דמעות לבקש מהקב"ה בנים טובים.

     בספר "מעשה איש" (ח"ב עמ' מ') מביא, שאחד ממקורבי מרן ה"חזון איש" זי"ע סיפר, שביקר אצל מרן ה"חזון איש" זי"ע בתחילת שנת ת"ש, ודיברו בנושא חינוך, וטען המקורב לפניו, שלא כל אחד מסוגל לגדול בתורה, שכן בכדי להיות גדול בתורה צריך להיות מחונן בכישרונות. דחה החזו"א את דבריו ואמר לו בהאי לישנא "יכול להיות שאדם בלי כישרונות, סתום לגמרי, עד שהוא הולך ומגיע לפינה של הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכישרונות וכל המעיינות, והוא נהפך להיות לבעל כישרון עצום"... לאחר מכן הוסיף ואמר "כדי לזכות להיות גדול בתורה,  הדבר תלוי לא פחות מבכישרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד".

     בספר "תורת חיים" - בריסק (עמ' רנה) הביא, שהגאון רבי זאב צ'ציק זצ"ל, מיקירי קרתא דירושלים עיה"ק, נכנס פעם למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ביום החלאקה של בנו הקטן, וביקש ברכה עבור הילד, ואמר לו הגרי"ז: בודאי אתם רוצים ברכה שיהיה תלמיד חכם - תלמיד חכם הוא יהיה כפי ערך שהאבא ילמד אתו, וירא שמים הוא יהיה כפי ריבוי הדמעות שהאימא תשפוך עבורו.

     החלום הולך אחרי פתרונו, כמו שכתוב "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ירושלמי מעשר שני פ"ד)

     ההלכה אומרת: אף פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה; והיו דורשי רשומות  - צדיקי הדורות דורשים הלכה זו כמין חומר, אף נשמות יהודיות שנחלשו מבחינה רוחנית ונדחו לדרגה בה אף קדושת השבת אינה מרוממת ומדליקה אותן - בכוחם של נרות החנוכה להדליק ולהלהיב אף אותן באשר הן ולעוררן לקדושה העליונה

     הפני יהושע מקשה במסכת שבת לשם מה היו צריכים את הנס של פך השמן, הרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר להשתמש בשמן טמא ? ונראה לי לתרץ בזה, שהקב"ה רצה להראות לנו שלא נחפש לעצמנו היתרים, כי אם האדם יתחיל לחפש היתרים, ימצא על כל דבר היתר.

     הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. ולמה מדקדק הקב"ה כ"כ עם הצדיקים? שמעתי מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהבונה בנין גדול ורב קומות צריך לדייק ביסודות הבניין מאוד מאוד, כי כל סטייה וטעות קטנה ביסודות, גורם עיוות גדול בקומות העליונות. כך גם הצדיקים שהם יסוד העולם, מדקדק הקב"ה עימהם בדקדוק דק עד אין נבדק, ומפני כך דקדק הקב"ה עם יוסף כ"כ.

       ״יוסף״ הוא על שם ״יוסף לי ה׳ בן אחר״ (בראשית ל,כד). עבודתו של יוסף היא להפוך את ה 'אחר' ל 'בן'; להשפיע על הזולת ולהחזירו למוטב. (הרבי מליובאוויטש

הקב"ה לא חייב לתת לך!!! (עונג שבת, גליון 1864) 

     הלילה הוא ליל נישואינו העשירי.... כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ת"ח, ירא שמים, עדין נפש, ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צליל של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קשקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מחורי הדלת.  אישה עקרה. שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין.. לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת והוא לא יצער אותי לעולם! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה.  מעגל שאין לו סוף.

     החלטתי לנסוע לגדול הדור הגאון שלמה זלמן אויערבעך זצ"ל. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, מי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?"..  סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום בית, ואז פרצתי בבכי גדול.  עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו אין סיכוי.  והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור..  כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד , ומופלאים מאידך. מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה על - טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך ", אמר בלחש בעיניים מורדות, ואז גביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת בריאות,  ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה..." ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!".

     הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מלמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל", הוא אמר "אבל". הפניתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתח מילוט מן המצודה. ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכול כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך,  כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך". אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכול, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש, לחיות, ולעופות, ולכל ביריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אני אינני חייבת...".

     החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי...הכי.... אונקולוגיה.  קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. וופלות , וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים,  עם מפיונים מרהיבים והכול ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה,  שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואישה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו. השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף.  התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של חולה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים בייסורים, ולכן ברכתם ראויה שתתקיים. ביקשתי שיברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראויה לה.

     אחרי שנה נולד לנו במזל טוב - בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.  אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת, חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית, ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה, ועם בנותי, [כשהן בחופשה מן הלימודים] אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים.

אמונה והבטחון בד' (''רבי יעקב אומר'( "

     וכה סיפר הרב מפונוביז'  : כשהייתי רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך,  לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם.  כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע - קשה...

     נודע לי כי כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה:  עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד . ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא א עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו - חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את ההסכם.  

     טוב ויפה. הלכתי מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת...  בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך העזתי לכלות את ממונם... יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם.  חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר, ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני,  והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה, מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה - כל אחד מהם עשרת אלפים רובל - ושניהם בוטחים בי.  אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד חצי שנה להחזירו?  הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 חתנים טובים, בת פלוני,לגדול בתורה,בכיות,דמעות,כישרונות,מעיינות,פתילות,שמנים,בנין גדול,רב קומות, 

   אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ח

 

''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת')

      חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה.

(מדרש תלפיות)

    חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו.   (רבי לוי-יצחק שניאורסון)

      '' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'"  (רבי ישראל ממודז'יץ)

איך נעלמו העז והחמור  ) אמונה שלמה (

     הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב .   בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב ?   אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ".   ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו ,   אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.   לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני ,   האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה ,   אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור .   בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה ,   החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ",  אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו...

     יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו .  כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול  " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע ,   אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם .   וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר . 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

שמן,חומץ,קדושה,כסף משנה,משאות,אחדות,נתינת מעות,העז והחמור,  

נקודה שבועית פרשת "מקץ" ה'תשע"ח

 

 

לא פעם אנו עושים מעשים או פעולות אך איננו עושים אותם בהתלהבות המתאימה או שאיננו מבצעים אותם כראוי. 

סיפור האחים ויוסף מגיע למצרים ושם יוסף  כמשנה למלך בא אליהם בטענה שהם מרגלים. הם נחקרים אצל המשנה למלך במקום להיחקר על ידי דרגים נמוכים יותר כפי שבדרך כלל.

יוסף שמזהה אותם שולח אותם להביא מביתם את בנימין גם למצרים, ואז האחים בינם לבין עצמם נזכרים באירוע מלפני 22 שנים ומביעים חרטה: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמם אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". האחים מבינים שמושל מצרים לא סתם נטפל דווקא אליהם והם מפשפשים במעשיהם מהעבר וחוזרים כל כך הרבה שנים לאחור. גם בהמשך שהם בדרכם חזרה ועוצרים במלון שם נמצא כסף באמתחתם: "ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלוקים לנו".

עוד בחדר עם יוסף אומר להם ראובן במעין טרוניה: "ויען ראובן אותם לאמור הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" - לכאורה ראובן אומר להם פה: "אמרתי לכם", לא היינו צריכים להשאיר אותו שם, אלא שראובן מצא בעצמו פגם יותר עמוק. הוא הבין שמחשבתו שם באירועי הבור נפגמה. שהוא חשב לזרוק את יוסף לבור כל מחשבתו הייתה "רק" על יוסף ולהציל אותו מהאחים, אך לא חשב מה זה יוביל כמו מכירתו לישמעאלים וירידתו למצרים. 

ראובן שם לא כיוון גם על מצוות כיבוד הורים והדאגה לבריאות נפשו של אביו כשיידע שבנו יוסף איננו. מעשהו של ראובן היה חסר. שורש הבעיה אצל ראובן הייתה חסרון השלמות. מעל פני השטח במעשה היה נראה שהוא מגן על יוסף, אך אם ליבו היה שלם לגמרי עם כוונה לשמה כשאמר "לא נכנו נפש" גם על צער אביו הזקן, הרי אז הייתה מתקיימת "מצווה גוררת מצווה",.ומתוך כך זה היה משפיע גם על האחים. 

כל מה שעלינו ללמוד מכך הוא להשקיע יותר כוונה במעשינו הרבים מידי יום. בכל דבר שאנו עושים: תפילה, עזרה לחבר, כיבוד הורים עוד ועוד. עלינו לזכור שכל מעשינו כאן נרשמים שם למעלה ויש חשיבות גדולה לעשייה אמיתית ושלמה. 

אם נדע חשיבות עצמנו נדע גם את חשיבות מעשינו. 

(ע"פ הרב נבנצאל)

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

מעשים,פעולות,התלהבות,מרגלים,נחקרים,המשנה למלך,מביעים חרטה,מפשפשים במעשיהם,כיבוד הורים,עשייה אמיתית, 

אמרי שפר כ"ד כסלו ה'תשע"ח

 

כתוב  במדרש כשבאו לאסור את שמעון לא היו יכולים כל גיבורי מצרים להתגבר עליו, עד שבאו מנשה ואפרים והכוהו ומיד נכנע, ולכאורה האיך הצליחו מנשה ואפרים יותר מכל גיבורי מצרים. אלא אומר הרה"ק מספינקא זצוק"ל ששמעון הרגיש במכתם שהייתה "מכה משפחתית" והיא כואבת הרבה יותר ממכה שמקבלים מאדם רחוק, כי מכה שמקבלים מאחד מבני המשפחה כואבת יותר מכל מכונה שבעולם.

      במדרש מובא: אמר הקב"ה, חשבו היוונים לעקור שבעת הנרות, ושמונת ימי חג הסוכות - הנני מביא שמונה ימים ושבעת בני חשמונאי שיאבדו אותם מן העולם .   הם אמרו שכל מי שיזכיר שמי יידקר בחרב, ואני קובע הלל לשמי - שמונה ימים של חנוכה, ועליהם אמר דוד  " למנצח על השמינית ".

    בשמות בית אבא לא נתבייש ולמסורת ישראל סבא לא נתכחש! נקרא לילדינו בשמות הקדושים והצנועים של זקנינו וזקנותינו, ובל ניתן לצלצול הזר והחיצוני להחריש אוזנינו ולבלבל דעתנו, אלא נלך במסורת אבותינו הקדושים והטהורים

     הדרך לתיקון החברה אינה שינוי סדרי עולם ויצירת תמורות מקיפות. צריך רק להדליק נר קטן, לשלוח קרן אור, להדליק את הניצוץ. פתאום יתברר עד כמה החושך אינו אלא אשליה ועד כמה האור הקטן מאיר את דרכנו ומחמם את נפשנו .

אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה  (סיפורי צדיקים עלון 283)

     הרה"ק ה"חזון איש" זיע"א היה יוצא בכל יום לטייל זמן קצוב כפי מה שנצרך לו לבריאותו. בדרך כלל היה יוצא לטייל כאשר מתלווה אליו אחד מהבחורים שהיו קרובים אליו, או אחד מבני המשפחה. הרבה פעמים זכה הגאון ר' בן ציון פלמן זצ"ל להתלוות עמו בטיולו זה, כאשר כמעט מידי יום ביומו היה הגרב"צ יורד מהישיבה לבית החזון איש כדי לשאול אותו את ספקותיו ושאלותיו בסוגיה, ממילא מתוך כך יצא הרבה פעמים שזכה להתלוות עמו בטיול, כאשר בדרך היה משוחח עם החזו׳׳א בלימוד ונהנה ממנו בעצה ותושייה בספקות שעמדו לו על הפרק.

     פעם אחת, מספר הגרב"צ על שאלה ששאל את החזון איש בעת שהלך עמו בטיולו זה. החזו׳׳א טייל והגרב׳׳צ שהתלווה עימו מצא אז שעת הכושר להתייעץ עמו בנושא הבא :

     בבית הוריו של הגרב"צ, הג"ר שמואל פלמן זצ"ל רב שכונת  " היכל מאיר" בתל אביב , התגוררה לעת זקנתה הסבתא, אמו של אביו ר' שמואל. מטבע הדברים הקשר בין הסבתא לנכדים, שהתגוררו עימה יחד היה מאוד חזק, והסבתא נהנתה רבות מחברת נכדה ונכדותיה. בתקופה מסוימת הסבתא לא חשה בטוב, והוצרכה להתאשפז בבית החולים לרפואתה, המשפחה דאגה כל הזמן לשהות לצידה ולעזור לה לעבור בקלות ובמהירות את ימי ההחלמה. הגרב"צ שכבר היה בעת ההיא בישיבה, היה מגיע מפעם לפעם לביקור קצר כדי לשמחה ולדרוש בשלומה, ומיד היה שב לישיבה לתורתו ולעבודתו .  הסבתא שמאוד נהנתה כאשר נכדה הגרב"צ בא אליה, ביקשה ממנו שוב ושוב שיואיל לבוא לעיתים יותר קרובות, ולזמן יותר ממושך. הגרב"צ לא ידע מה לעשות, מצד אחד עתה הינו בחור ישיבה, ותפקידו ללמוד בכל עת, ואם ילך לבקר הרבה את הסבתא לא יוכל לשבת וללמוד כל היום, הוא יצטרך הרבה זמן לבטל בשביל לשהות לצידה כמו שהיא רוצה. ומצד שני, אולי עתה זהו תפקידו לשמח את הסבתא במחלתה, וזהו כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, וחייב ללכת לבקרה אפילו שזה יבוא על חשבון הלימוד. ומצד שלישי, הוא לא היה היחידי מבין בני המשפחה ששהו לצידה. בני המשפחה היו כל הזמן לידה ,   וממילא מי אומר שזה נחשב כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי יש אחרים שעושים כבר את המצווה הזו. אלא שבכל זאת הסבתא מבקשת שדווקא הוא יבוא, ואולי על זה אינו מחויב לבטל מתלמודו. את כל הספק הזה עם כול צדדיו שטח הגרב"צ לפני החזון איש, בעת הזו שהתלווה עימו בטיולו הקבוע ,   ועתה המתין לשמוע את דבריו של פוסק הדור מה עליו לעשות בעת הזו ובמצב הזה .

החזון איש הקשיב לכל השאלה בתשומת לב מרובה, ולא הסתפק בשמיעה בלבד, אלא תוך כדי ההליכה המשיך לדרוש ולחקור את העלם הצעיר בכל הפרטים ופרטי הפרטים, "למה היא רוצה דווקא שהוא ישהה לצידה? האם לא טוב לה כשאחרים שוהים לצידה?", כאשר הוא מקבל תשובות מפורטות על הכול, עד שהתמונה במלואה הייתה ברורה לו לכל צדדיה. ואז החזון איש ממשיך ללכת במשך כמה דקות בשתיקה, כשהוא חושב ושוקל כדת מה לעשות, ומה לייעץ על השאלה הזו. לאחר כמה דקות פתח החזון איש את פיו ואמר "תלך לבקרה ותשהה לצידה כמה שהיא רוצה, ותדע לך שאתה לא מקיים כאן רק מצוות חסד וביקור חולים, אלא גם מצוות תלמוד תורה ! ".   הגרב"צ שומע את התשובה ומתפלא מאוד איזה מצוות תלמוד תורה הוא מקיים בזה? הרי כשילך לשם לא יוכל ללמוד כמו שהוא לומד עתה בישיבה, ומיד הינו שואל את החזון איש בתמיהה "איך אני מקיים בזה מצוות תלמוד תורה ?".   החזון איש שכבר היה מוכן לשאלה הזו, השיב ואמר, "אני יודע שאתה מתמיד ועמל בתורה, ולמה אתה כל כך עמל בתורה? כדי לזכות לקנות את התורה, שהתורה תהיה אצלך אבל באמת איך יתכן שיהיה לאדם חיבור עם התורה, הרי 'תורה דיליה', ולזכות להגיע לבחינה כזו של 'תורתך בתוך מעי  '.  התורה היא מציאות רוחנית, ואילו האדם הוא יצור גשמי, ואלו שני דברים שאינם מתחברים זה בזה? התשובה לזה היא, הכלל הזה "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ועתה המשיך החזון איש בדבריו החוצבים ואמר, "אתה לא צריך לסגור את הגמרא כדי לחפש היכן לעשות חסד, אבל כאשר מזדמן לך לעשות חסד ולוותר על הרצונות שלך, אז זה הזמן שאתה יוצר לך בנפש קניין של עדינות, שהוא כלי הקיבול של התורה. ועכשיו כשמזדמן לך לעשות חסד בבחינה כזו שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כי הסבתא נהנית דווקא כשאתה נמצא בקרבתה, אז תדע לך שכל רגע שאתה שוהה במחיצתה, וכל תרופה שאתה נותן לה, וכל השגחה שאתה משגיח עליה לרפואתה, אתה עושה פעולה של תורה. משום שאתה יוצר עדינות בנפשך, והעדינות הזאת גורמת לחיבור יותר טוב של קדושת התורה שתוכל להדבק בנפשך. ולכן זה לא נחשב שאתה רק מקיים מצוות גמילות חסדים, אלא גם מצוות תלמוד תורה, שאתה עוסק בפעולה של תורה ".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

שמעון,גיבורי מצרים,מנשה,אפרים,מכה משפחתית,היוונים,לעקור,שבעת הנרות, בני חשמונאי,ישראל סבא,להדליק,נר קטן,קרן אור,להדליק,ניצוץ,

 

 

"גיבורים ביד חלשים"

 ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל תמה ושאל, מדוע מכונים בניו של מתתיהו חלשים? הרי היו ידועים הם כגיבורים גדולים?

 אלא, עונה הוא: החשמונאים בצדקתם הרבה לא סמכו על כוחם כלל, אלא, בטחו בה' ובחסדיו הרבים והאמינו כי ברצונו ימסור בידם את ממלכת יוון האדירה.  וזו כוונת התפילה: מסרת גיבורים - הבוטחים בכוחם, ביד חלשים - שאינם בוטחים בכוחם אלא ב ה'

 חג אורים שמח!

 

 אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ח

 

אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה .

    גישתה הבסיסית של תורת החסידות - היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא .

   ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת - שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ)

     ''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו - בן חורין  הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי  (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) .

 אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים ,   ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש - אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים  , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי .    אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה .

     זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים ,   ברגע שנולדים - כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח ,   אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה .   כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו .   היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים ,   לא מכולם.

     הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט ,   ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים .   הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו .   

     ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה .   במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת  ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות ,  ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה -   גם כאן וגם כאן " .  אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?"   הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך .  בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת .

     דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע .   סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה - נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה .   אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה .

     האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה  .  הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה .   השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות .   הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו .   הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות .   הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה .   בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 .  כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי .   אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר ,   כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני ,   הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו.

     ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו .   שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר  ".  התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע .   הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי .

     בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". - "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם .   ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים ,  כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר - יתחיל הלחץ האמיתי .   עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי ,   והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו .   כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" "  עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . "  לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" "  לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . "  בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת - איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי  ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " .  הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" "  אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ".   השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . "  שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" .  הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ".  מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . "  מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי .

     באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים .   מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו .  הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ...   ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

נר קטן,יפיץ,סביב,ערכים,אמונה,שמחה,תקווה,שלהבות,אבוקה,גדולה,גאולה ,תורת החסידות, הידברות,בן חורין,עבד,

  אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ח

 

אדם שליבו טוב ותקין ואופיו נעים וחמים - והוא יודע להתבונן על החצי כוס המלאה ולשמוח במה שיש, בבריאות המושלמת, באשה הנהדרת, בילדים הגדלים לתפארת... אדם כזה עם לב טוב ואופי נעים רואה כל הזמן את מצבו בצורה חיובית ומצליח להגיע אל השמחה המושלמת ולחיות חיי חברה תקינים - והוא אוהב את כולם וחביב בעיני כל העולם, ונעים להימצא במחיצתו.

    אדם ששמח במה שיש לו ואין הוא מרגיש שחסר לו דבר, אדם זה זכאי לכתר ולתואר של "עשיר". מדוע? משום שאין מטרת העשירות לאגור כספים כחול הים, אלא לעזור לאדם לממש את כל חפצו ותאוות ליבו - ללא מגבלות כלכליות. ואדם השמח בחלקו ולא מרגיש חסר, הרי יש לו "הכול" - והוא לא מרגיש "מוגבל כלכלית". במילים אחרות: המכנה המשותף בין העשיר הכי גדול לאדם השמח בחלקו - זה ששניהם מרגישים שיש להם הכו ולא חסר להם דבר, והם שמחים "שמחה מושלמת" בנחלתם ומנת חלקם.

     ''הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

     "ויהי" - ויהי, "מקץ" - בסוף, כשאדם הולך לבית דין של מעלה ועושים לו חשבון , " שנתיים ימים" - שמכל השנתיים יוצא לו רק שני ימים, וחבל שלא עשה בהם יותר מצוות ומעשים טובים.

הכנסת אורחים  תרופה בדוקה   ( שיחת השבוע  עלון  1609)

הבשורה הקשה נחתה עליו ביום בהיר . אחרי סדרת בדיקות הודיע הפרופסור מנהל המחלקה ל עובדיה חבה כי הוא חולה במחלה ממארת. הגידול כמעט הגיע למוח. זה קרה לפני שבע-עשרה שנים. עובדיה לא ידע את נפשו.

"החלטתי לעשות מעשה", הוא מספר. "עליתי לציונו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון וביקשתי שיתפלל עליי שאמשיך לחיות, ואני מצדי אהיה עבד עולם לתת ארוחות לאורחים שלו. כבר באותו זמן עברתי מבני-ברק למירון והתחלתי להכין אוכל לאורחים. השהייה ליד הציון עודדה אותי גם בימים הקשים. כעבור שש שנים של מעקבים וטיפולים בישר לי הפרופסור: 'עובדיה, כעת אין כלום. אתה בריא'".

אימא התעקשה

החלמתו הזריקה בו כוחות רעננים להמשך מפעל הכנסת האורחים . " בכל שבת אנחנו מארחים יותר ממאה אנשים ", הוא אומר. בראש השנה למשל התארחו כחמש-מאות איש באוהל מיוחד שהקים.

עובדיה (72) נולד בעיראק. בילדותו עלה לארץ ישראל. הוריו הטמיעו בו את מידת הכנסת האורחים: "כשאימא הייתה בת תשעים וארבע, נהגתי להגיש לה ארוחת צהריים. יום אחד, בשעה שהבאתי לה את הארוחה, נשמע צלצול. בפתח עמד יהודי שהיה אוכל אצלנו בכל יום. אמרתי לו שיבוא עוד מעט. חזרתי לסלון ואימא שאלה אותי מי היה בפתח. התחמקתי, והיא אמרה: 'אני לא אוכלת עד שלא תגיד מי צלצל'. אמרתי לה ואימא הגיבה: 'לא אוכל עד שהוא יאכל. קודם תן לו'. הכנסת אורחים הוחדרה לגנים שלנו".

מאות אורחים

ההתחלה הייתה צנועה. "התחלנו בסעודה קטנה אחרי התפילה בשבת בבוקר", הוא נזכר. "קיבצתי נדבות בציון וכך יכולנו לקיים את הסעודות. בהמשך התחלנו לקיים גם סעודת ראש חודש. צברנו ניסיון, למדנו לקחת אחריות, ומפעל הכנסת האורחים גדל והלך".

כיום הוא נעזר בילדיו באירוח האורחים . "אנחנו מתרימים מפעלים ואנשי עסקים", הוא משתף. בשבת האחרונה, לך-לך, התארחו אצלו כמאה ועשרים איש. בשבת הקודמת התארחו קרוב למאתיים איש, ובהם גם בחורי ישיבה שטרם שבו לספסל הלימודים. "יש שבתות עם שלוש-מאות או ארבע-מאות אורחים".

אין בוררים באורחים

כל אורח מתקבל אצלו בברכה, אבל במיוחד הוא אוהב לתת אוכל לתלמידי ישיבה. "הם יושבים, סועדים, שרים שירי שבת, מדברים דברי תורה, ואני נהנה", הוא מחייך. גם נדכאים ועלובי חיים מרגישים אצלו בבית. "אברהם אבינו נתן אוכל לגויים, לישמעאלים; לנו יש רשות לברור את האורחים שלנו?!"...

אנחנו משוחחים איתו במוצאי השבת, כשהוא מתפלל בציון רשב"י. פניו קורנות מאושר. עוד שבת מוצלחת של הכנסת אורחים מאחוריו. עכשיו הוא נערך לשבת הבאה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

טוב,תקין,אופי,נעים,חמים,בריאות מושלמת, אישה נהדרת,כתר,תואר,השמח בחלקו,מרגיש חסר,

   אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ח

 

 בספרים הק' מפרשים, כי כאשר מסיים האדם את תפקידו בעולם, כבר אין סיבה שיישאר בעולם, ומסתלק לעולם הבא. אלא שהקב"ה ברוב רחמיו מוסיף לו תפקידים כדי להאריך את ימיו שימשיך לעבוד אותו בעולם   .  וכן היה עם יעקב, ביקש לישב בשלוה, שכבר הרגיש בנפשו ששלום ושלוה לו מהיצר ומלחמותיו, ולכן מיד קפץ עליו רוגזו   של יוסף, והוצרך להישאר בעולם בניסיון זה במשך שנים רבות .

     ותנח בגדו אצלה עד בא אדוניו אל ביתו (ל"ט', ט"ז  '(  בפסוק זה יש רמז לנר חנוכה (שלח לי הרב דן מחבר שליט"א): 'ותנ"ח' ר"ת ותדליק נר חנוכה. 'בגד"ו' - בגובה ד"ו (עשרה טפחים). 'אצל"ה' - אצל הפתח. 'עד בא אדוניו אל ביתו' - עד שתכלה רגל מן השוק .   (מתוק מדבש)

     חכם תמיד נשאר תלמיד.

     יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים  (נטילת ידים ( .

ההזדמנות הוחמצה   ( על - פי  ' אמוני עם סגולה ')

בית המדרש היה מלא מפה אל פה. הכול כרו אוזן לדברים שיצאו מפיו של רבי חיים מקוסוב. שיחותיו המעוררות היו שם דבר בכל האזור. רבים, גם מאלה שלא השתייכו לעדת חסידיו, נהרו אליו כדי לזכות להתעלות ולחוש התרוממות רוח.

דגש מיוחד שם רבי חיים על מצוות הכנסת אורחים .  הוא הִרבה לעודד את שומעיו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולגמול חסד עם העוברים והשבים . אלא שהפעם דבריו הפתיעו גם את חסידיו המובהקים:

"דעו נא", אמר כמגלה רז נסתר, "כי פעמי משיח קרבים ובאים. משיח צדקנו משרך רגליו בדרכים, מתהלך ברחובות הערים, ומתדפק על דלתות הבתים. בקשתי מכם: אנא, קבלו אותו בסבר פנים יפות!".

דברי המסתורין של הרבי הכו גלים במהירות .  השמועה הרעידה את הלבבות והציתה מתח וציפייה בקרב כל החסידים . איש לא רצה כמובן לאבד את הזכות לארח את המשיח, והכנסת האורחים של בני האזור התגברה שבעתיים.

באותה עת רווחה תופעת היהודים הנוודים . מיעוטם היו הולכי דרכים, ומרביתם אומללים שלא שפר עליהם מזלם והם חיזרו על הפתחים וביקשו מזון וכסף. תלאות החיים שעברו התבטאו בהתנהגותם המחוספסת, שלעיתים הרתיעה את התושבים מלהכניסם לבתיהם.

על אף זאת התאמץ רבי חיים מקוסוב לדרבן את שומעיו להתחזק במצוות הכנסת אורחים . גם אם היא כרוכה בקושי ובכפיות טובה, חובה על כל יהודי לפתוח את ביתו לפני עני ורעב. יש להודות לבורא העולם, הטעים באוזני שומעיו, על הזכות בקורת גג ובמעון פרטי. קשים ייסורי הגלות. שאיש לא יתנסה בגזירה זו, המשברת את גופו ונפשו של האדם.

ואכן, דבריו לא נפלו על אוזניים ערלות. בני המקום יצאו מגדרם כדי לפתוח את בתיהם ואת לבם לפני הזרים שגדשו את העיירה. את הטרדות הרבות השתדלו לספוג בשתיקה, ונשכו שפתיים לנוכח טרוניות הקבצנים.

דבריו של רבי חיים על המשיח הנודד בדרכים העניקו לקבצנים את שעתם הגדולה . הללו התקשו להאמין למהפך שחל במעמדם: משולי החברה, מבריות נחותות שהכול מסיטים את המבט מהן, נהפכו למחוזרים שהכול מכרכרים סביבם ומפצירים בהם שיואילו בטובם להתארח בביתם.

על כל עובר אורח נפל ה 'חשד' כי הוא-הוא המשיח המוסווה, והוא התקבל בכבוד מלכים. העניים המרודים התמוגגו מרוב אהבה ושפע שהרעיפו עליהם, וניצלו היטב את שעת הכושר ואת ההתעוררות במצוות הכנסת אורחים.

ר' אביגדור, תושב אחד מכפרי האזור, היה שוחט ובודק, יהודי ירא שמים וחסיד קוסוב אדוק. אם כלל החסידים התבקשו להדר במצוות הכנסת אורחים, הציפייה של הצדיק מן השוחטים הייתה כפולה, מן הטעם שהשוחטים, בעלי מזל 'מאדים', נדרשים לעדן את מידותיהם. ברוח זו נדרשו להרבות במתן צדקה ובמעשי חסד בכלל, ולהראות דוגמה אישית במיוחד בניסיון הקשה של הכנסת אורחים.

זה היה יום שישי. השמש החלה לנטות מערבה, ובביתו של ר' אביגדור צהלת שמחה: בן נולד במזל טוב, והצטרף למשפחתו ברוכת הילדים. "שלום זכר!", נזדעק ר' אביגדור בלב מתרונן. מטלה חדשה נחתה על כתפיו והצטרפה למשימות הרבות שממתינות לפתחו.

לבדו הוא נושא עכשיו בעול הכנת השבת . בעצמו טרח על הבישולים והניקיון. עתה הוא שב בנשימה טרופה מהטבילה, כשהשבת פורשת עוד מעט את כנפיה. הוא החיש את צעדיו וכמעט נתקל בהלך שחסם את דרכו.

הרים ר' אביגדור את עיניו וראה מולו עובר אורח מוזנח. בגדיו היו קרועים, שערו סתור, ועיניו מתבוננות בו בציפייה. "שבת שלום, ר' יהודי!", קרא הלה בקול מחוספס, "אולי אוכל להתארח בביתך בשבת קודש?".

קולו של הלה חלף סמוך לאוזניו של ר ' אביגדור ולא נקלט כלל בתודעתו, שהייתה נתונה כולה לטיפול בתבשילי השבת הממתינים לו בבית, ברעייתו היולדת ובבנו הרך, ובהכנות האחרונות ל 'שלום זכר' הצפוי. הוא עקף אפוא את האיש, והמשיך בהליכתו המהירה.

"אנא ממך, יהודי!", שיווע קולו של הלה.

"אני לא יכול", סינן ר' אביגדור בחוסר סבלנות בולט, "נסה אצל מישהו אחר".

אך באותו רגע הדהדו באוזניו דברי רבו . הוא עצר והביט בקבצן. מעיני האיש השתקפו תהומות של צער. ידו הגרומה אחזה בחולצתו הקרועה והמטונפת. מבטו היה מושפל וכבוי. נדמה היה כי התכווץ באחת אל תוך דמותו העלובה.

"אח!", בקעה אנחה נואשת מלבו, "כל-כך חבל... כל-כך חבל... קיוויתי להסיר מעליי את החולצה המלוכלכת הזאת; להחליף את בגדיי. נו", הוסיף בהשלמה, "כנראה טרם הגיע הזמן!".

ר' אביגדור קפא על עמדו. מילותיו של הקבצן זעזעו את כל ישותו. הוא קלט היטב את משמעות התנהגותו. חרטה עמוקה מילאה את לבו. הוא רצה לבקש את סליחתו של העני ולהזמינו אליו, אך ההלך כבר לא היה שם.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בשלוה,קפץ,רוגז,חכם,נשאר,תלמיד,ארבע כוסות,מגילה,נר חנוכה, הכנסת אורחים,פעמי משיח,  

 אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ח

 

 אדם יכול להתפלל מהבוקר עד הערב, הוא יכול ללמוד תורה 14 שעות ביום, ולעשות מצוות ומעשים טובים כל היום כולו ...   יש לו שכר הרבה, הוא הופך לאדם גדול ויש לו פינוק של גן עדן  !  אבל לא מכך נהיים מיליונרים .   מיליונר הופכים להיות מאיזה "וימאן" אחד באמצע היום  !  כשלאדם נופל איזה ניסיון קשה, והוא מתגבר... זה מיליארדים !   זה מה שמגדל אותו, זה מה שמרומם אותו - הוא הופך לעשיר !   לכן הטעם של "וימאן" זה דווקא טעם שלשלת, כדי ללמד אותנו שאם אדם מקיים "וימאן", זה מרים אותו מעל כולם בכמה מדרגות עד לפסגת הפסגות !

      במסכת שבת (דף כ"ג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד ", לליל שבת של חנוכה , " האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם מחויב להוציא את כספו ולקנות "נרות של שבת  , "   לא רק משום שזו מצווה שאנו חייבים בה, אלא הם גורמים שישרור  " שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית" עדיפים על נר של חנוכה. 

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצווה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים ,   שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן אנו חוגגים את =D7ג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות... 

החזן והנס

     מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה ,   ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות ,   מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה הייתה פרויקט מורכב ויקר מאוד ...   מה רבה הייתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדויקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא ...   בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה.

     עתה, הפכה ההתרגשות לציפייה של ממש ,  כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים ...   רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת  ' החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה ,   וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע ...  

     עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחנו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן - הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה ...   בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו... אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים .   הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. הייתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר ,   עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום ,  ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא '...   אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבויש בבית המדרש ?'   בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה  ,  והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים  ,  רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו ...   אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה ,   אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים ,  צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל - עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה !'  הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד : '  מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא - וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור ?'   הוא כבר היה בשכונת מאה שערים ,   אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה  ', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות ...   ניצחון ברגע האחרון ...   הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו ,   מרגשים אותו עד דמעות ...

     ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסייפים. 'להתרגש מחזנות?' - נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור - מרגש ככל שיהיה ?'   הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון  ' מאה שערים', בפעם השנייה באותו היום... 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו... אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר...' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים    '...

      שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו .   חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת  ' החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה ...'  אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות : '  תאמין לי, הניסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה... הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב ,   מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני... ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי - לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח !'   כי רגע המאבק בניסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה הייתה קשה  -  החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע - כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בניסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח - היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הניסיון ,   ככל שהוא גדול יותר - הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד ,   כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הניסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר - זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים !

     הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכוח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

לעשות מצוות,מעשים טובים,פינוק,גן עדן,מיליונר,פסגת הפסגות ,נרות שבת , שלום בית,רשות הרבים,

אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ח

 

ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם!

      והבור ריק אין בו מים. אומר רש"י אבל נחשים ועקרבים יש בו. "אין בו" ר"ת א'בל י'ש ב'ו נ'חשים ו'עקרבים .

      בחנוכה מדליקים 44 נרות עם השמש, וזה מרומז במלה "נחמד" נר חנוכה מ"ד נרות, ונחמד מרמז על כלל ישראל שהם נחמדים למעלה ונחמדים למטה .

      בעלי המוסר מפרשים שמים נמשלו לתורה, וזה הפירוש אין בו מים פירוש אם אין תורה באדם אלא ריק הוא, אז מיד באות המידות הרעות שנחשבות כנחשים ועקרבים .

זאלסט יא האבן -  הצדיק הרה"ח ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל   ) מתוך "בחוזק יד "(

      המראה דלהלן לא היה חריג בנוף ליד בתי הכנסת בעיר :   כשיצא מבית הכנסת לאוויר הרחוב, פגש בשני יהודים ששוחחו ביניהם .   הושיט למולם יד זריזה ועיניים מבקשות. השניים השיבו בקרירות: "אין לי." "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" קרא בפסקנות לעומת הראשון, הוא לא הסתפק בכך, במקביל פנה לחברו, הרי גם לו מגיעה ברכה מכל הלב : "  זאלסט יא האבן!" - שכן יהיה לך  !"  לימים, יכלו לשמוע את אותו משפט "זאלסט יא האבן" מפיו של אוסף צדקות אחר, ולא היה לזה את אותו צליל. המילים היו זהות. המנגינה היתה שונה. זו הייתה מנגינת הלב של ר' דוד לייב שנעדרה מהמילים. לב, אי אפשר להעתיק. לב אי אפשר לחקות. זר לא יבין... את ה"כוונתי רק שליהודים יהיה טוב" אי אפשר לקנות בזול. ה'טוב לב' שהתבטא באמרה זו "זאלסט יא האבן" רוכשים רק בעמל רב .

      פעם כשאמר ליהו די שפטרו בלא כלום "זאלסט יא האבן", הגיב האיש כמתריס ב"צדקות": "אני רוצה שיהיה לי, אבל גם אז לא אתן לך ..."  ר' דוד לייב חייך, אהבת ישראל שבו הוסיפה נדבך נוסף, וזו השתלבה בפקחותו. "אני אמשיך להפציר, לנדנד, ואני מאחל לך שהשי"ת יעזור שיהיה לך הרבה כל כך, עד שכאשר תרצה להפטר ממני, תאמר לי - קח לך כמה שתרצה ולך לך ממני!"  ) מפי י'מ .(

      ישבנו סביב שולחן עגול באולמי 'אור יהושע'", סיפר בעל המעשה הרב י' מ' ק', "ר' דוד לייב התקרב לשולחן והושיט יד של שנורר.  ראשון הנוכחים הגיב "איך האב נישט - אין לי." ר' דוד לייב השיב,  כדרכו: "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" גם השני הפטיר: "אין לי." אף הוא זכה מר' דוד לייב לאותה ברכה - "שיהיה לך!" כך השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. כל יושבי השולחן השיבו "אין לנו" או שהגיבו בתנועת התנצלות שמתפרשת כך (והכוונה היא, בדרך כלל, אין לי בשבילך, אין לי למטרה זו). והוא העניק להם בחום את הברכה "שכן יהיה לך". כשהגיע אלי, הוצאתי ונתתי לו סכום הגון. הוא הזדרז להמטיר עלי ברכות לתורה,  ליראת שמים, ל חסידשקייט, לנחת וכו'. ר' דוד לייב המשיך לשולחן הסמוך,  בחריצות השמורה לאוספי מצוות, לאו דווקא לאוספי מטבעות. פסעתי אחריו, קרבתי אליו ושאלתי בנימה של טרוניה: ' ר' דוד לייב, כל יושבי השולחן לא נתנו לך כסף, דחו אותך בקש, ולהם הענקת ברכה לכסף - "זאלסט יא האבן". ואילו אני, שנתתי לך כסף, אותי לא בירכת בכסף, אלא ברוחניות... מה פשר הדבר?'  ר' דוד לD7יב חייך. והחיוך שלו, מי שזוכר, היה מלא וגדוש בחיוך זך, אך הפעם היה זה חיוך רווי רצינות במבט שופע טוב. לרגע שתק ואח"כ אמר: ' כשהתחלתי לאסוף כסף, אמר לי אחד מגדולי אוספי הצדקה בירושלים )הוא נקב בשמו): לכל 'בעל צדקה' שהולך לקבץ ממון מתלווה מלאך , וכשהנתבע לתת מגיב במילים "אין לי", המלאך עונה אחריו א-מ-ן... הבנת ? לכן אני מזדרז לברך 'זאלסט יא האבן'. זאת כדי שה 'אמן' יחול על ברכתי )או לפחות - גם על ברכתי(. אבל אתה לא היית זקוק לכך. הרי אתה נתת'..." )ראה מדרש רבה רות פ"ה: "אמר ר' אבון, העני הזה העומד על פתחך,  והקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו, זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו הוא עתיד להיפרע מאותו האיש, שנאמר כי יעמוד לימין אביון" ציטוט המדרש ע"י הרב ב' לב(.  בעל המעשה ששמע את הדברים החל להסתפק האם מתלווה אליו מלאך או שמא זה הוא עצמו... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

חג האור,חנוכה, יתבטל,נחשים,עקרבים,מדליקים, 44 נרות,השמש,נחמד,כלל ישראל,

 

חדשות לנוחיותכם המירבית