פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'אמרי שפר ח'
אינדקס מאמרים
אסטרולוגיה ביהדות
האסטרולוגיה ביהדות ... שהיא נחלת חסרי הדעת,בין מגיה מלומדת לבין מגיה פרימיטיבית"......... מאין שאב הרמב"ם את המידע שבידיו על הורדת רוחניות,עיקר מקורותיו של הרמב"ם נמנים כתבים מזרחיים הרמטיים וצאביים מחרן.מחברים נוספים שכתביהם עשויים להיות ידועים לרמב"ם הם אבו ... קרא עוד
חדשות
אמרי שפר ז'

 

 

 

  אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

 

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות,  ושוכח להמליך על עצמו...

      דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

     הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

     הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

      המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

     ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...



"     ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

     זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

     אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב,  בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...  קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה,  לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".  התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".  מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".  כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בקריאת "אחד",חושב,האדם,להמליך,הקב"ה,העולמות, שוכח,דגירת,התרנגולת, חינוך הילדים,המשיח,חמור,נפלאות,שמים,עבים,מכין,ארץ,מטר,

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ח

 

  יש לדעת שכל אדם שמזמינים אותו להיות נוכח בברית מילה, הוא חייב ללכת ולהיות נוכח, וכל זאת כאשר יהודי שם לו הזמנה בידו. אנשים שמגיעים לברית מילה מתוקף הזמנת הורי הילד, בעת שהם נוכחים בברית, הם זוכים שכל עוונותיהם נמחלים להם באותו זמן.

הניצוץ היהודי (פניני בית הלוי, עלון 451)

     יהודים רבים מאוד גלו לסיביר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, רבים מהם מברית המועצות (לשעבר(.  אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם (, ומה שהעסיק אותו כמובן, הן ביום יום ובפרט בתקופת החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה שמירה על התפילות מדי יום ובחגים . ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים, משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל,  אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה.  וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור,  מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות והפיוטים,  עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר - לפחות חלק מן התפילות.  ה"פלוס" - אם אפשר לכנות זאת כך - במצב כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע, משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו , וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא מייקר אותו ביותר.

     תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע:  וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים וכנ"ל . ואז, תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים - האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים , ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, -שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- , האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם?   האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו", "שהוא כל יכול", "שהוא מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים  "(??? ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים, הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים אולי אחרת, עדיין בוודאי כולם מאמינים". ובכל זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.

      וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים - דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב.  הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה, ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש" כמוהו..... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו.  ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה. ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי?  ור' מנדל משיב בלחש: כן, לתדהמתו עונה לו הברנש: "גם אני".  ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים נעתקו מפיו,  ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות - "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!..... לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור,  ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו: מחר יום הכיפורים...  וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבת?? כל היום על הדרגש.

     פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים: " רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף תפלה, ממש כלום.  אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר - תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי.  ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו: אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה - מאמין ומתעורר,  על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

נוכח,ברית מילה,הזמנה,הורי הילד,עוונות,נמחלים,סיביר,מלחמת העולם השנייה, 

  נקודה שבועית פרשת "לך לך" ה'תשע"ח

 

פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו לראשונה באופן משמעותי עם אברהם אבינו. בתחילת הפרשה מסופר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך... ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".

התורה בוחרת להדגיש את גילו של אברהם ואם נעקוב אחרי סיפור חייו בפרשות הקרובות נראה שרבים המקרים שגילו מוזכר בסמוך לכל מיני מעשים ומצבים שהוא עובר.

אפילו חז"ל במדרשיהם טורחים לספר לנו על ציוני גילאים שונים אצל אברהם: גיל שלוש הכיר את בוראו, בגיל 48 נבנה מגדל דור הפלגה, בגיל 52 גייר אברהם את האנשים בחרן.

הרב נבנצאל מסביר בדרשותיו שציוני הגילאים השונים לאורך חייו של אברהם מעידים בפנינו על התפתחות בתהליך בניית אישיותו של אבי האומה. 

כל השנים האלה בונה אברהם את אישיותו ובעיקר את הכרתו בבורא עולם ובהתאם לכל שלב בא לידי ביטוי יחסו אל הקדוש ברוך הוא. בכל מדרגה בחייו מתעמקת אצל אברהם הידיעה העמוקה בהנהגת ה' בעולם למרות שכבר הכיר במציאותו בגיל 3. בכל פעם מתגלה בפניו שפע אלוקי אחר ובכך הוא משיג מידות בדרכי טובו של ה' בעולמו.

הדבר שאנו לומדים מעניין זה אצל סיפור אברהם בתורה שהכול בחיינו גם נעשה בשלבים. כשם שאברהם אבינו, האבא הראשון שלנו הכיר את אלוקיו בהדרגה ובשלבים שנמשכו לאורך שנים גם אנחנו עוברים ובונים את אישיותנו לאורך שנים. אל לנו להיבהל מתהליכים ארוכים וממשימות גדולות. בהתמדה ובעקביות אנו יכולים וצריכים להתמודד עם אתגרים בחיינו.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אברהם אבינו,מעשים,מצבים,הכיר את בוראו,דור הפלגה,התפתחות,אבי האומה,שפע אלוקי, בהתמדה,בעקביות,להתמודד,אתגרים,

 

   אמרי שפר ה' חשון ה'תשע"ח

 

אומר 'בעל הרוקח': "אין הזכות כמזכה הרבים" - אפילו אדם פשוט ביותר, כיוון שהוא מזכה הרבים, מעלתו עצומה בשמיים - אין מצווה אדירה יותר מזו.

    אין בהוראה קיצורי דרך! שיעור טוב מכינים! איך אומרים: 'דברים היוצאים מן הלב - נכנסים ללב, דברים היוצאים ממכונת הצילום - נכנסים לגניזה או לפח זבל...'.

     האדם נמצא היכן שמחשבותיו משוטטות.  אם הוא נמצא בבית הכנסת ומחשבותיו הם על עסקיו ושדותיו הרי שהוא נמצא בשדה ואם נמצא במקום עבודתו ומחשבותיו על דברים שבקדושה, או שחושב על בית רבו הרי שהוא בעצם נמצא במקום קדוש (הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין)

     ואת בריתי אקים. אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן, והוא מהברכה שמברכין בברית מילה.

החלום של השוחט ) .להגיד(

     באחד הספרים שיצאו לאור בירושלים עיר הקודש מספרים בני המחבר על אביהם עובדה, מעשה שהיה.

     אבא, היה ירא שמים מאד. ושימש כשוחט בעיירה. ויהי היום בוקר אחד , ותפעם רוחו, סיפר לבני הבית על חלום נורא שחלם:  חלמתי כי סיימתי את חיי, והנה אני מגיע למשפט לפני בית דין של מעלה.  במקום ניצב מלאך חבלה וטענתו בפיו, כי הוא נברא מעבירה שעשיתי. וכי אין לוותר עליה - עבירה! ומה היא ?. בערב שבת קודש בעודי עוסק בהכנות לשבת, באה אלי אלמנה ובקשתה בפיה: "עדיין לא בישלתי לשבת, רק עכשיו השגתי עוף אחד, אבקש שתבוא לשחטו". השבתי לה כי הסתיים זמן השחיטה, כמו כן אני טרוד לקראת שבת, עדיין לא הלכתי לבית המרחץ וכו', לכן אין לי אפשרות לשחוט לה! )כמי שאומר, השבת תאכלו מאכלי חלב( לא שחטתי.  מעבירה זו נברא מלאך דין קשה. והוא תבע שיענישו אותי.  פסקו בבית דין: כיבוס וטיהור בגיהינום שלושים יום, או לחזור לעולם הזה ושם לתקן את העבירה. ביקשתי לסבול גיהינום העיקר לא לשוב לעולם.  הובילו אותי לגיהינום וככל שהתקרבתי הרגשתי חום רב ונורא עד שלא הייתי מסוגל לעמוד בו - צער רב. בקשתי בתחנונים לשוב לבית הדין ולבחור בברירה השנייה. אני בחלומי מתחנן למלאך. המלאך מיאן. התחננתי עוד, עד שנאות להשיבני לפני בית דין של מעלה . אמרתי לפני בית הדין כי אני חוזר בי, ובוחר לרדת לעולם הזה. הסכימו איתי. אבל, יצאה הוראה להעניש את המלאך, מדוע? כיון שלא מילא את שליחותו כהוגן, "מי הרשה לך להשיבו?!, השבת אותו ללא ציווי". הענישו אותו במכת שוט אש - פולסא דנורא. הזדעזעתי מאד מהעונש שביקשו להעניש אותו ותוך כדי הפחד וזעזוע של מכת אש צולבת, התעוררתי.  ע"כ החלום . ותפעם רוחו.

     הוא התיישב לבדוק את ימי חייו עד הנה, ולא נזכר במקרה שהיה לו עם אלמנה, )אך 'איני זוכר' לא ראיה. כיון שבהחלט יכול להיות ששכח, אולי הפטיר פעם ברחוב תשובה מתחמקת לאלמנה, המשיך לדרכו ואפילו לא מודע לצער שגרם לה, מניין שיזכור( ישב שוב וניסה בכל זאת, להעלות על דף את פירוט כל חייו כשוחט, לא מצא בעצמו שום פגם בתפקידו כשוחט, )כי אכן היה ירא שמים( חישב לעצמו שבועות וחודשים לאחור והגיע למסקנה כי תמיד התייחס כראוי לבקשות אנשים יהיה מי שיהיה וקל וחומר לאלמנות. בצר לו נכנס לרב העיר. הרב שמע את כל הפרטים והרגיע את רוחו: " אם אכן לא קרה לך כדבר הזה מה לך כי תדאג?!" כיון שרוחו עדיין לא שבה אליו הלך לדפוק על פתחי חכמים וצדיקים. הכל אמרו לו כי אם אינו זוכר מעשה כזה, מסתבר שמדובר בחלום של דברים בטלים. ברבות הימים, אט אט רוחו שבה אליו, הוא נרגע, ודבר החלום החל להישכח מתודעתו.

     חלפו שנים רבות - כעשרים שנה. והחלום נשכח כליל . ויהיה ערב שבת קודש אחד. בדרכו למקווה. הלכה למולו אלמנה ובידיה עוף "אין לי עוף לשבת בבקשה תשחט לי את העוף הזה". "סיימתי את כל השחיטות, בשעות הבוקר המוקדמות, עכשיו ממש אין לי זמן", השיב בהתנצלות רבתי, "אני טרוד מאד" והמשיך בדרכו, והתיק בידו - לטבול במקווה לכבוד שבת . הוא שב מהמקווה הכין את שאר עניני הבית, השבת התקרבה. הוא יצא לבית הכנסת לאמירת שיר השירים וקבלת שבת, כדרכו, בדביקות.  התפלל מעריב ושב לביתו, שורר 'שלום עליכם מלאכי השרת'. התיישב ליד השולחן למזוג יין. ולפתע... ולפתע ניתר ממקומו בצווחה: "הוי! הוי! אוי! אוי! וי!". הוא נזכר בחלום. הבהלה שאחזה אותו הייתה איומה, אהה! אהה! גנח ופרס את ידיו בחרדה , וי, וי, ונפל מתעלף. העירו אותו. הוא אזר כוחות וביקש לבני ביתו: "מהרו לשלוח לאלמנה פלונית, מגש עם דגים, מגש עם בשר, כפי יכולתנו!, אחריהם הלך גם הוא לפייס את האלמנה. היא מחלה לו בלב שלם, וגם אכלה מהמטעמים ששלחו לה.   רוחו שבה אליו. שב לביתו קידש על היין בקול אדיר של התרגשות: "יום השישי ויכולו השמים והארץ!" דמעות של שמחה וקדושת שבת התערבבו יחד ונפלו לתוך הגביע. אח"כ סעד את סעודתו. בירך ברכת המזון בשמחה ובהודאה לה'. והלך לישון.  בבוקר לא ניעור.  הוא השיב את נשמתו לבוראו. עם תיקון מעשהו. בהלווייתו שהתקיימה במוצאי שבת, הילכה השמועה הנ"ל בין המלווים.  ובספר שיצא לאור לעילוי נשמתו, הסכימו בניו לספר את המעשה כצורתו. עלינו להתחזק עלינו לדעת. כי יש דין ויש דיין. אין מעשה שנאבד. כי על כל מעשה יביא הא-לוקים במשפט, אם טוב ואם רע. את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה אמן. 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

מזכה הרבים,קיצורי דרך,נכנסים ללב,מכונת צילום,נכנסים לגניזה,לפח זבל, שוטטות,בית הכנסת,דברים שבקדושה,ברית מילה,

אמרי שפר ד' חשון ה'תשע"ח

 

  אצל הגר כתוב שאמר לה המלאך שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. מה בא הכתוב להוסיף "תחת ידיה", והרי די במה שכתוב שובי אל גברתך והתעני, רק הכוונה שאמר לה המלאך אם נגזר לאדם סבל לא יעזור שום דבר ואיפה שרק יברח יקבל אותם, זה שאמר המלאך להגר שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה, כדאי ויותר טוב לך שתסבלי תחת ידיה של שרה ממה שתסבלי במקום אחר.    



     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

      ה' הגביה את אברהם למעלה מהכוכבים, (רש''י) רמז לו כמו שאתה למעלה מדרך הטבע שאתה תוליד בנים לעת זקנה,  כך יהיו זרעך חיים שלא כדרך הטבע, כפי שאנו רואים היום.

     חיים ויטאל זצ''ל תלמידו הגדול של האר''י הקדוש כותב כי מידותיו של האדם נמדדות כפי יחסו של אשתו. אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית.



המגיד דורש לאוזניים אטומות  (להגיד(

     המגיד מקולמאיי רבי הלל זצ"ל, נסע ברכבת וראה חייל יהודי שמוציא מתיקו כריך (סנדויץ) ומתחיל לנגוס ובתוכו בשר לבן רח"ל )על פניו הכיר כי הוא יהודי), המגיד ניגש ושאל: "מה אתה אוכל?". " כן, כן, אני אוכל מה שאתה רואה...". " אתה יהודי?". " כן, נכון". "יהודי אוכל דבר אחר?!" תמה. "כן".  המגיד החל לומר לו מוסר, לדרוש דרשה, הסביר לו מה זה עבירה בכלל ? ומה חומרתן של מאכלות אסורות. דיבר ודיבר. דרשה ארוכה. ובעודו דורש החייל לועס ולועס... המגיד המשיך בדבריו כיד ה' הטובה עליו שפך את ליבו. ההוא סיים סנדוויץ אחד והוציא כריך שני, והמגיד המשיך לדבר על ליבו...  לפתע החייל הפסיק מלעיסתו ושאל: "תגיד לי אתה שפוי?". " למה לא?!". "אתה רואה כי אני אוכל וממשיך ואיני שת ליבי לכל המוסר שאתה אומר מה אתה ממשיך לדבר, וכי אינך מבין שדבריך לא יועיל מאומה, מדוע אתה ממשיך?!". " אני אדבר ואמשיך. ואם אתה שואל מה התועלת, רצוני לומר לך משהו . אתה עכשיו חייל צעיר עם כל ה כוח והעוצמה, אתה חושב כי כל העולם שלך אך לא תמיד אדם נשאר הגיבור הכי גדול, מגיעים זמנים שלא הולך כל כך טוב, כל בן אדם יש לו זמנים שונים, ובפרט לעת הזקנה הכוחות אוזלים ויכול להיות כי אז ה כוחי ועוצם ידי ירד קצת, הדיבורים של עכשיו יעלו בזיכרון, כי הנה ישב על ידי יהודי ונדנד לי: מה זו מצווה, מהי עבירה, ואז יועיל לך משהו. ואפילו אם כל החיים ממש יהודי חי לו כפורק עול אבל בשעת מיתה שכבר וי וי, אולי תיזכר משהו ויעלה בליבך הרהור תשובה, גם כדאי לי!...".  כללו של דבר, אדם לא יכול לדעת כלל, מה יועילו הפעולות שלו, ולהיכן יגיעו מעשיו. על קרח ודתן ואבירם לא השפיע, אבל השפיע על אחרים להצילם מדינה של גיהינום, ויש בכך הרבה עובדות מידי דור ודור. נמצינו עוד מחז"ל כי מעשה טוב שלהם, כבישת היצר, ממשיך ועושה בשבילם הלאה שאח"כ יצליחו להרהר בתשובה.

     לפני תקיעת שופר אנו אומרים בהתעוררות "למנצח לבני קרח מזמור", מה אנחנו בדיוק אומרים? בפשטות מטרת האמירה היא "מלכויות!" אך יכול להיות שיש סיבה ורמז נוסף לעורר את הלבבות. בני קרח, אוי בני קרח!, מתי זכו לתשובה? רגע לפני האחרון!. אדם יכול לתפוס את עצמו גם ברגע האחרון. אומרים לך לפני תקיעות שופר, ברגע אחרון, תפוס את עצמך. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, תיזכר נא בבני קרח ותתפוס את הרגעים הללו להרהר בתשובה שלימה. וה' יעזרנו לשוב לפניו באמת

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

שובי, גברתך,התעני,המלאך,הגר,קושיות,בנים,זקנה,כעס,הקפדה,איש חסד, אברהם,הכוכבים, 

   אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ח

 

 בעיקר צריכים לחנך שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.



     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות - אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 



     ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)



     ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית - מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.



החתן שנעלם (אור דניאל)

     מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה - ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה - מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם.  עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון - ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא.  עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים,  ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.

     בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח - וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח,  לבוש באותם בגדים - כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו - זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות: "שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי לדירה.  אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה,  האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" - אמר לה. "למה את שותקת? את נראית מתוחה...  את צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!".  היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב.  הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכימה עם בדידותה.  בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה,  בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה רוצה?" - שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" - אמר - "ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה ..." "א...נ...י  מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון  .

     אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה...  על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה, מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

ממון,סולם,לטפס,לעלות,סכנה,לרדת,באר,שחת,לטבוע,מטבע,עשירות,עניות, מריבה,

  אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ח

 

אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך,  ותיהפך אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד להיטיב עמו.

     בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.

     המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.

     'ואעשך לגוי גדול' - סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות - כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' - ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך. 



הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(

     מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה. בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...

     והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג... אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...

     הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'... והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.

 

     מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל התענוגים של 'העולם הזה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

אברהם אבינו,מצטיין,הכנסת אורחים,מטכס,נודד,גולה,לך לך מארצך,הניסיון, עמידה,דריכה,יראת שמים,מעשים טובים,

  אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ח

 

''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (הרמב''ם)

     ''האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף". (הרמב''ם)

    ''הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך" כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. )רבי מאיר שפירא(

     ''הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים - בן גרני(

     ''ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב''ם)

     'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', בששו"ן ראשי תיבות 'ב'ברכות 'ש'תים 'ש'הכל 'ו'בורא 'נ'פשות'

    ותבא אליו היונה לעת ערב ועלה זית בפיה טרף בפיה (ח, י") אומר אני שזכר היה (רש"י) מנין שהיה זכר? - פירשו דרך צחות, כי לו הייתה נקבה לא הייתה יכולה להחזיק את העלה בפיה זמן כה רב בלי להוציא הגה.

   ''חברות היא הדבר היחיד שהתועלת שלו מוסכמת על כל בני האדם", (הפילוסוף קיקרו) 

הטבחית (אפריון שלמה, עלון 227)

     מעשה שהיה כאן בעיה"ק ירושלים:  אישה בת 35 ,אימא ל-9 ילדים, חלתה במחלה קשה ב"מ. האימא כבר 3 שנים שוכבת בהדסה עין כרם, ובשנה האחרונה התייאשו ממנה כבר כל הרופאים, וזו שאלה של ימים ספורים.  הבת הגדולה דבורי, בת 14 צמודה לאימא, ולא עוזבת אותה לרגע . יום אחד האימא פותחת את העיניים ומבקשת מדבורי שתצא מהחדר. דבורי מבינה שכנראה הגיע הזמן, והאימא לא רוצה שיישאר לה זיכרון ורושם אחרון של מות אמה.  טוב, דבורי רצה אל הדלפק והיא מתקשרת לאבא שלה ובוכה...  היא בקושי יכולה לדבר, והיא אומרת לו: "אבא תבוא מיד...  ואבא, אתה ביקשת ממני שאני אזכיר לך ברגעים האלה להביא נרות נשמה, אז אני מזכירה לך...". האחות מתחילה להתכונן, גם היא מבינה שזו שעת שערי מוות. האחות לוקחת את דבורי והן נכנסות לחדר של אימא.  הן נכנסות לחדר ונשארות מאובנות. מה קרה? האימא הרימה את השמיכה מעל הראש, ופורצת בבכי... " ריבונו של עולם, אינני טיפשה, ואני מודעת היטב למצב שלי.  אני מרגישה שנשארה לי שעה, אולי שעתיים לחיות.  אבא שבשמיים, אני רוצה לשאול אותך שאלה...  איזו תועלת תהיה לך מעוד מצבה בהר המנוחות?  איזו תועלת תהיה לך מעוד שני פרקי תהילים ביארצייט שלי?  אבא שבשמיים, אני רוצה לעשות איתך עסקה. אתה מלך ממית ומחיה! אל רופא רחמן אתה! תן לי לחיות ותהיה לך ממני תועלת . אמנם אני פטורה מתלמוד תורה, אבל אני מבטיחה לך שאני אהיה שפחה בשבילך, ואת כל הבקרים במשך כל החיים שלי אני מקדישה ללומדי תורה. כל יום מ-8 עד 2 בצהריים, אני אעמוד ואבשל עבור לומדי התורה! בורא עולם תנסה אותי...".  ככה האימא בוכה, ותוך כדי בכי היא נרדמת.

     האחות חוזרת לדלפק להירגע מעט, ודבורה'לה לא זזה.  אחרי 20 דקות האימא מתעוררת ומבקשת מעט מים לשתות.  כבר קרוב לשנה שהאימא לא לוגמת מים, אין ושט, הכול רקוב שם.  אבל דבורי יודעת שהצדיקים לפני שנפטרים מבקשים מים, כדי לברך 'שהכול נהיה בדברו', להצדיק עליהם את הדין.  דבורי יודעת שאם עכשיו האימא מבקשת מים זה הסוף...  אבל היא ניגשת למלא את רצונה האחרון של אמה, והאחות אומרת לה: "דבורי את תחנקי את האימא, אין לה ושט, אין לה קיבה, היא תיחנק על המקום...". אבל דבורי לא יכולה לסרב...  האימא מברכת 'שהכול נהיה בדברו', ולוגמת מן הכוס.  לא, היא לא נחנקת... היא מסיימת את הכוס ורוצה עוד כוס.  האחות פרצה בזעקה... האחיות האחרות ששמעו את הזעקה נכנסו לראות מה קרה, ולתדהמתם האימא שלא הכניסה לגופה כבר שנה מים, מתחילה לשתות כוסות...  הרופאים, וביניהם מנהל המחלקה, ראו שיש בלאגן, נכנסו גם הם לחדר, והם לא מאמינים למה שהם רואים...  האימא מסיימת כוסות של מים ומבקשת מדבורי משהו לאכול...!  המנהל אומר: אני כבר 40 שנה רופא, ולא ראיתי דבר כזה מימיי!  

פחות משבוע, והאימא יושבת במונית עם תעודת שחרור בדרך הביתה. אבל היא מבקשת מבעלה שיעצור בשכונת בית וגן, הבעל עולה לישיבה אחת, מספר לראש הישיבה את הסיפור, והיא מתקבלת לעבוד כטבחית... היא כבר עובדת שם 37 שנים!!!  צעד קטן של שינוי כיוון, ואפילו על שערי מוות אפשר להיוושע!



חליפה מענווה (עלינו לשבח(

     ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר:

     בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכול יצאו מרוצים, ושיבחו את מעשי ידיו.  יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית.  היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ.  והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה . ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת,  ויצא לארמון הפריץ, ושוב - כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ,  ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך האריזה.  אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרו?? כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך,  זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו...

     עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ בחליפה ! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט:  בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה לך,  תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ . החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשובתו... אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו,  ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ.  וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.

     עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמור,  ילמדנו רבנו מה שונה החליפה ?הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים ייתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב.  וזו גם הדרך לתשובה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

גדולי החכמים,חוטבי עצים,נושאי הקורות,שואבי המים,גינות,ברזל,פחמים, האמת,הצדק,תכשיטי הנפש,הכוכבים,הקמעות,

  אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ח

 

בסוף הפרשה הקודמת ובראש פרשתנו, פר' בראשית מסתיימת ב 'ונח מצא חן בעיני השם' ופר' נח פותחת ב 'אלה תולדות נח נח איש צדיק', ונראה לפרש בדרך רמז ש 'נח' - מי שהוא נח לבריות, אינו כועס ורוגז, ומוותר ומוחל על כבודו - 'מצא חן בעיני השם' - את זה הקב"ה אוהב, ולא זו בלבד אלא ש 'נח נח איש צדיק' - אם הוא מאוד נח לבריות, הוא כבר נקרא בתורה 'איש צדיק'.

     גז"ל ר"ת ג'ם ז'ו ל'טובה. אם אתה הולך לגזול ח"ו, תחשוב לעצמך למה אני רוצה לגזול כדי שאני אספק את ההנאות שלי, ואז ארגיש טוב ושמח. ולכן תשמע את עצתי שכתוב כבר בחז"ל, אף פעם לא תהיה מרוצה רק תרצה עוד כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ולכן גם זו לטובה, מה שיש לך זה מספיק ותהיה שמח בחלקך.

    האדמו"ר מסלונים זיע"א, כותב בספרו "נתיבות שלום" כי על כל אחד מאיתנו למצוא את תיבת נח הפרטית שלו. וכך הוא כותב: "כאשר האדם מרגיש שפל וירוד,  העצה היא - 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ א-לוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות,  וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".

     "החזון איש" כתב : ״פלאי הזיווג ההיריון והלידה וגידול התינוק, פותחים את לבו של האדם ופוקחים את עיניו ואוזניו לצאת מן השגרה,  ולהתערטל מן ההרגל המכהה את רגש התפעלות של הנפש״.

זוהי השרשרת היקרה בעולם '' (נשלח ע''י מ.ק. באדיבות אתר 'דרשו'.

היה זה באחת מחנויות התכשיטים היוקרתיות והנודעות, בשעת צהריים. בעל החנות עסק בסידור הויטרינות, לפתע, נכנסה אל החנות ילדה קטנה כבת 10 בלבד, בעל החנות הופתע. הוא הביט ב 'לקוחה' הצעירה, ושאל אם היא צריכה עזרה. "בהחלט כן", צפצפה הקטנה, "אני מחפשת שרשרת מזהב, עם הרבה יהלומים", תיארה הילדה. בעל החנות התפלא, אבל נצר את פליאתו בלבו.

הוא הציע לילדה לבחור מתוך סטנד של שרשראות זהב יוקרתיות. הילדה סקרה את השרשראות בעיניה, וכהרף עין בחרה: "את זו אני רוצה!" - אמרה, והצביעה על אחת השרשראות היקרות ביותר.

"זה לא מתאים לילדה קטנה!", פסק בעל החנות בפשטות. "אולי תחפשי משהו יותר קליל?" "לא, לא, זה לא בשבילי!", אמרה הילדה, "אני צריכה לקנות שרשרת מתנה לאחותי. היא כבר נערה מבוגרת, בת 18, ומאז שאימא ואבא נפטרו היא כמו אבא ואימא בשבילי", המשיכה הילדה לתאר, כשעיניה מעלות דמעות געגוע, "היא מחזיקה לנו את הבית, היא מבשלת ומכבסת ומנקה ודואגת לנו".

בשלב הזה כבר הבין בעל החנות, כי הוא עומד בפני משהו לא שגרתי בעליל. "חשבנו ביחד, כל האחים והאחיות, שנחסוך כסף לקנות לה מתנה. כבר יותר משנה אנו חוסכים כל שקל שאנו מקבלים, כל 10 אגורות. לא קנינו כלום כבר יותר משנה, לא סוכריות בקיוסק ולא צעצוע ב 'הכול בשקל', כי אנחנו חוסכים את הכסף לקנות לה מתנה. איזו שרשרת מפוארת, כמו שמגיע לה. עכשיו יש לנו כבר כסף, אז באתי לקנות לה מתנה!", סיכמה הילדה את ה 'דיון' המרגש.

"והיכן הכסף?", שאל בעל החנות הנרגש. "הנה" - שלפה הילדה ארנק קטן, והחלה להוציא מתוכו מטבעות, בשלל סוגים וגוונים: הרבה עשרות אגורות, כמה שקלים בודדים, ואפילו כמה מטבעות של 5 שקלים...

בעל החנות הביט בערימת המטבעות, ובמבט קל הבין כי מדובר בסכום של פחות ממאה שקלים, בעוד שמחיר השרשרת 5,000 שקלים ומעלה.

"מצוין!", אמר לילדה, "יש לך מספיק כסף כדי לקנות את השרשרת. הנה, אני כבר עוטף אותה בקופסא יפה, ובינתיים תכתבי לאחותך ברכה, שנוכל להכניסה לתוך העטיפה!"

"נפלא!", אמרה הילדה. "זה מספיק כסף, נכון?" - "בהחלט", השיב בעל החנות, "זה ממש מצוין!", הוסיף, וארז את הברכה העליזה עם התכשיט היוקרתי.

הילדה אמרה 'תודה' חטופה ויצאה מאושרת מהחנות. בעל החנות היה מאושר לא פחות ממנה, הוא הרגיש שעשה היום מעשה טוב ואצילי, לשמח ליבם של יתומים רכים רכים...

 בערב, הגיעה בריצה נערה נסערת והשיבה את השרשרת בהתנצלות: "סליחה, אדוני, אבל אחותי הייתה כאן היום ולקחה את השרשרת הזו. היא חושבת ששילמה עליה, אבל אני יודעת שהשרשרת הזו שווה כמה אלפי שקלים, וזה פשוט לא יתכן... בבקשה, אל תכעס עליה, היו לה באמת כוונות טובות לשמח אותי, אבל אני ממהרת להחזיר את השרשרת, כי לא יתכן שהיא נרכשה...", אמרה בגמגום.

"היא דווקא נרכשה, כדת וכדין!", אמר בעל החנות. "אחותך הייתה כאן, בחרה בשרשרת ושילמה במיטב כספה. אף אחד עוד לא שילם לי מחיר כזה עבור שרשרת כזו!". "בהחלט", צחקה הנערה המבולבלת, "בוודאי שאף אחד עוד לא שילם כמה עשרות שקלים על שרשרת זהב יוקרתית, משובצת יהלומים... זה מה שהיה לה בארנק, ובמחיר כזה - אי אפשר לקנות שרשרת!"...

"כן, היא באמת שילמה לי רק כמה עשרות שקלים, אבל אף אחד עוד לא שילם מחיר כזה. אסביר לך: לחנות הזו, באים בדרך כלל אנשים עשירים, והם קונים תכשיט בכמה אלפי שקלים - אחוז מזערי מכל הונם. זה אולי הרבה יותר כסף, אבל זה חלק קטן מאוד מכל כספם של לקוחותיי... לעומתם, אחותך הקטנה, שילמה לי בכל מה שהיה לה. נכון, אין השוואה בין הכמה שקלים ששילמה למחירה האמתי של השרשרת, אך היות והיא שילמה במקסימום העומד לרשותה, במעט הכסף אך ברוב המאמץ הטמון בתשלומה - חשתי חובה להתאמץ למענה, ולהעניק לה את השרשרת היקרה בתמורה למאמץ הרב שהשקיעה!", הסביר בעל החנות את גישתו.

"לכי לדרכך", אמר לנערה הנבוכה, "וכל הכבוד על המסירות הרבה למען אחייך ואחיותייך, היתומים הצעירים. תשתמשי בשרשרת בבריאות ותזכרי, שהיא השרשרת היקרה ביותר בעולם, כי היא נקנתה בכל כספו ובמלוא מאמציו של מי שרכש אותה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

נח לבריות,אינו כועס,רוגז,מוותר,מוחל,איש צדיק,לגזול,אספק,ההנאות שלי,גם זו לטובה,הזיווג,ההיריון,הלידה,גידול התינוק,

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

 

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" - פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים - פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.



     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים - כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

דורות ראשונים,דורות אחרונים,דור המדבר,כספם, זהבם,צדיק,תמים, לשבח,לגנאי,לשבות,תלמיד,למשוך,דברי תורה, 

   אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

 

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים - כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו - הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

שם,חם,יפת,בחום,בהתלהבות,תפארת,דרך הישר,אדם גדול,מורה דרך, כוח, תבונה,

 

  אמרי שפר כ"ו תשרי ה'תשע"ח

 

  אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. והלוואי יהא חלקנו עימהם .

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.



    "אלה תולדות נח", אותיות 'חן', כאשר תרצה לבדוק את מידת החן שנותנת התורה ללומדה, בזאת ייבחן: אם "צדיק תמים היה בדורותיו" שהכירו בו וקיבלו אמריו, אות בכך כי "את הא-לקים התהלך נח", ותורתו רצויה לפני המקום ומצא חן בעיניו. 



     אם היה האדם יודע עד כמה הוא נקי וטהור אחרי יום כיפור , היה נלחם בכל כוחותיו שלא לחזור והתלכלך שוב. (הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א)



הכרת הטובה מלמד שאינך כפוי טובה. (דברים טובים - כי תבוא)

     דניאל היה עצוב ביום שבו העביר את סבתא שלו לבית האבות. היא לא יכולה להמשיך לתפקד לבדה, והוא, סטודנט צעיר על מלגה, לא יכול היה להפסיק ללמוד על מנת לטפל בה, ולא היה לו כסף לשכור עבורה עזרה בתשלום. סבתא גידלה את דניאל מאז היה קטן.  בן שלוש היה שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, והוא זכר אותם רק מהתמונות שהיו מונחות על הפסנתר בסלון של סבתא. סבתא שלא הייתה צעירה כבר אז, לקחה את הנכד הקטן והפצוע אל ביתה וגידלה אותו באהבה ומסירות. היא הייתה כל עולמו והוא כל עולמה. אנשי השירות הסוציאלי לא היו בטוחים שסבתא,  שרק חודשים ספורים קודם לכן איבדה את בעלה, תוכל להסתדר עם הנכד הפצוע, וגם להתגבר על אובדנו של בנה היחיד. אבל סבתא הייתה מלאת אופטימיות וחיוכים, היא אמרה לעובדת הסוציאלית שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.

     במהלך השנים שבהם גידלה סבתא את דניאל היא חלתה בסוכרת, כליותיה נפגעו, היא הייתה צריכה לעבור דיאליזה, אבל אף אחת מהמכות שנפלו עליה לא גרמה לה לאבד את האופטימיות - היא תמיד אמרה שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.  בסלון של סבתא הייתה פסנתר. פסנתר גדול, שחור וישן. דניאל מעולם לא שמע את סבתא מנגנת על הפסנתר, הוא ידע שהיא ניגנה. על הפסנתר הייתה תמונה שבה הופיעה כסולנית בקונצרט, ומידי פעם הייתה מספרת לו זיכרונות מהתקופה שבה הופיעה על במה. כשהיה צעיר, ניסה דניאל לנגן על הפסנתר, אבל הקלידים לא ניגנו. הוא הקיש עליהם והם השמיעו רק קול עמום. כל השנים חשב דניאל שהפסנתר מקולקל, עד לאותו יום שבו העביר את סבתא לבית האבות. זה היה היום שבו היה צריך לפנות את הדירה שלה. הוא ארז את בגדיה ואת התמונות שלה והעביר אותם יחד עם מעט רהיטים לחדר החדש שלה בבית האבות. סבתא ביקשה שיעביר גם את הפסנתר לחדרה החדש, ודניאל שכר מובילים למלא אחר בקשתה. כשהגיעו המובילים וניסו להרים את הפסנתר, נשבעו לו האנשים שמעולם לא הרימו פסנתר כל כך כבד. "מה יש בתוכו?" שאל אחד המובילים. "אבנים?" דניאל הרים את מכסה הפסנתר. והביט אל תוכו. הפסנתר היה מלא פתקאות קטנות,  מקופלות בשני קיפולים, חלקן לבנות, חלקן צבעוניות, חלקן הצהיבו עם השנים, חלקן גזורות וחלקן קרועות ממחברת או פנקס קטן. דניאל פתח את אחת הפתקאות וקרא: "תודה א-לוקים על הנס הקטן שעשית לי - ביקשתי שדניאל יבוא לבקר והוא הגיע". פתח דניאל עוד פתק וקרא: "תודה א-לוקים על הנס הקטן שעשית לי - חשבתי שהמקרר התקלקל, התפללתי שזה לא יקרה ועכשיו הכול בסדר".  המשיך דניאל לקרוא בפתקים וכולם היו מלאים בתודות לא-לוקים על הנסים הקטנים שקרו בחייה של סבתא שלו. כל דבר חיובי שקרה היה נס, דניאל עבר על עשרות ומאות פתקים, מאות ואולי אלפי ניסים קטנים, חלקם אירועים חשובים, חלקם רק אפיזודות חולפות בחיים. חלפו שעות, המובילים הלכו כבר,  השאירו את דניאל ואת הפסנתר בסלון של סבתא. השטיח בסלון היה מלא פתקאות שהוציא דניאל מתוך הפסנתר של סבתא, וכשהגיע לתחתיתו, נגעה ידו בפתק האחרון שבו היה כתוב: "א-לוהים, לקחת אליך את בעלי, את בני וכלתי - אבל הצלת את נכדי דניאל, אני כל כך מודה לך על הנס שעשית לי. עכשיו יש לי סיבה לחיות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

כמלא נימה,המזונות,הקב"ה,לעולם,לגזול,לחמוס,שקט,רגוע,המדרגה,אחרי המבול,תולדות נח,מידת החן,צדיק תמים,נקי וטהור,

 אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ח

 

 

אומות העולם נחשבים בני נוח, ואנחנו בניו של אברהם אבינו. להיות בן של נוח זה לא לפגוע באחרים, ואילו להיות בנים של אברהם אבינו זה לעסוק בנתינה על פי התורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.  

 

     אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, שלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש לחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.



     ההבדל הגדול הקיים בין האדם לבהמות, הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן - סופו יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.



     חז''ל פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך - ואכלת ושבעת'' (דברים יא,ט''ו) כהוראה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת' (בבלי, ברכות מ ע, א) הטעם לכך כיוון שהשבע איננו מרגיש בחסרונו של הרעב.

והיה כי תבוא אל הארץ. (דברים טובים - כי תבוא)

     רבי אברהם דב מאבריטש, ה"בת עין" מז'יטומיר, נהג להכניס לביתו כל שד"ר מארץ הקודש והיה מבקש מהם לספר בשבחה של ארץ ישראל. ויהי היום, הגיע שד"ר מכובד למראה שהתארח בשבת אצל ה"בת עין" וכמובן שבסעודה הפליג לספר בשבחה של הארץ וכל כמה שהוסיף לספר הפציר רבי אברהם דב שיספר עוד, על ירושלים, על מקום המקדש ועל שאר ערי הקודש. השד"ר שכבר סיפר בהרחבה ובדברי מליצה וכל סיפור ומעשה על הארץ ואנשיה שזכר כבר סיפר בהרחבה יתירה, נענה ואמר "ארץ ישראל כה נפלאה היא עד שאין אבניה אבנים רגילות אלא מרגליות הן".

     לאחר אותה שבת החליט ה"בת עין" לעלות לארץ ישראל ולמלא סוף סוף את תשוקת ליבו הטהורה. אומר ועושה.  למרות קשיי הדרך והטלטולים קם ועלה לארץ הקודש. לאחר שהות זמן, פגש באותו שד"ר. פנה אליו ה"בת עין" ואמר "יש לי קפידא עליך. עליתי ??ארץ וזכיתי לראות בטובה וחשתי שאכן עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, איני שובע מלהביט ולהרגיש את ארץ ישראל, אך דבר אחד בדבריך אינו נכון, מה שאמרת שאבני הארץ כמרגליות והנה אבניה ככל האבנים". אמר לו השד"ר "אבני הארץ נוצצות כמרגליות אך לא כל אחד זוכה לראות". מששמע זאת ה"בת עין" נסגר מיד בחדרו ושפך ליבו בדמעות לפני הקב"ה שיהיה הוא מן הזוכים לראות. לאחר זמן מה, זימן אליו את בני חבורתו לסעודה ולנוכח תמיהתם לשם מה סעודה בסתם יום של חול, הסביר להם "היום זיכני הבורא לראות שאכן אבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות וגם מי שאינו זוכה לראות שיידע שאין החיסרון אלא בו ולא בארץ".

     הפרשה פותחת במילים " והיה, כי- תבוא אל- הארץ" אומר ה"אור החיים הקדוש" אין והיה, אלא לשון שמחה כי אין לו לאדם לשמוח אלא בישיבת הארץ. ומביא בספר "מעינות הנצח" על רבי אברהם יעקב מסדיגורה שכאשר עלה לארץ ישראל טעה בקידוש של ראש השנה ואמר "זמן שמחתנו" ואחר כך אמר לחסידיו שבאמת אין זו טעות כל כך גדולה "וכי יש שמחה גדולה יותר מלישב בארץ ישראל"?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בני נוח,אברהם אבינו,לעסוק בנתינה,גמילות חסדים,חלישות הדעת,בהמות, השכל,ואכלת ושבעת, 

  אמרי שפר כ"א תשרי ה'תשע"ח

 

 

אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ - אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.



     "אשר ברא אלוקים לעשות" הקב"ה לא ברא את העולם שנאמר: "איזה יופי!!!" (ניתן בהחלט לומר אך זו לא המטרה) אלא כדי לעשות! כל אחד כפי יכולותיו וכישוריו...



     בגמרא אמרו: "אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות", ופירש רש"י, שלא ישבות לו בעוד היום גדול ויכין לו סעודת שבת. וב"ילקוט יוסף" בדיני ערב שבת כותב הרה"ג יצחק יוסף שליט"א: "ובכל אופן צריך כל אחד לתכנן את נסיעתו היטב ולקחת בחשבון כל אפשרות של תקלה בלתי צפויה בדרך, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו בעוד מועד ולא יכנס, ח"ו, לספק חילול שבת ויום טוב."  



     "ברא אלוקים את" (א,א). סופי התיבות האלה, הפותחים את סיפור הבריאה, מרכיבים את המילה 'אמת'. גם סופי התיבות של "ברא אלוקים לעשות", החותמים את מלאכת הבריאה, יוצרים את המילה 'אמת'. האמת היא יסוד הבריאה, ובלעדיה אין היא יכולה להתקיים. (צרור המור)



     הגמרא במסכת שבת דף קיט' מביאה: "כל המתפלל בליל שבת ואומר ויכולו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"



      התורה נפתחת באות ב' ("בראשית"), וכמו-כן כל מסכת בגמרא נפתחת בדף ב' ולא בדף א'. לרמז שככל שאנו מרבים לחקור ולדרוש, עדיין לא הגענו לא' - עדיין כאילו הננו עומדים לפני ההתחלה.(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)



     "ויהי האדם לנפש חיה" (ב,ז). "נפש חיה" - שמחיה אחרים. האדם, בחיר הנבראים, קובע במעשיו ובהתנהגותו לא רק את גורלו ואת חייו, אלא גם את גורלה וחייה של הבריאה כולה. הוא קובע, במעשיו, אם תינתן חיות אלוקית לברואים האחרים, ולכן נאמר בו "נפש חיה", שהוא מחיה אחרים. (ליקוטי תורה)

 

     "ותרא האישה... ותאכל ותיתן גם לאישהּ" (ג,ו). אדם אומר: אני חסיד וחכם, מה כבר יכולה להזיק לי הסתכלות רגעית בדבר שאין צריכים להביט בו. הנה חווה, יציר כפיו של הקב"ה, חטאה ב "ותרא", בהסתכלות בלתי-ראויה, ומזה נגררה ל"ותאכל", ואחר-כך גם ל"ותיתן" - להחטיא אחרים. (ליקוטי שיחות(



     ידוע מה שאמרו חז"ל במס' מגילה, כל מקום שנאמר "ויהי" זה לשון צער, וכל מקום שנאמר "והיה" לשון שמחה, ולפי"ז מה שכתוב כאן ויהי הבל רועה צאן שהיה להבל צער שכל היום עסוק עם הצאן ולא יכול לעבוד את ה' ולעסוק בתורה ומצוות כל היום אבל קין "היה" עובד אדמה לא די שעבד כל היום, היה עוד גם שמח מהמקצוע הזה ולא הצטער כלל שאינו פנוי לעבודת ה'. )הרה"ק מרוז'ין זי"ע(



הכרת הטוב לבורא העולם ולצמחים שהצמיח (סיפורי צדי??ים, גליון 272)

     בירושלים חי יהודי צדיק וגאון מופלא ששמו רבי ישראל זאב גוסטמן שהיה ראש ישיבה מפורסם ודיין בבית דינו של הגה"ק רבי חיים עוזר זיע"א. מידי פעם הגיעו בני אדם לביתו וראוהו משקה את עצי וגידולי הגינה שבחצר ביתו,  הם הרגישו כמובן אי נעימות, ואחד מהם הציע שתלמידי הישיבה הם שיעשו את המלאכה שאינה יאה לראש ישיבה, אך הרב גוסטמן אמר להם בפסקנות שלא ייתן לאף אחד לגזול ממנו את המצווה של "הכרת הטוב". כולם השתוממו מה הקשר בין הכרת הטוב לבין השקיית עצי הגינה.? והרב גוסטמן אמר להם אספר לכם סיפור:

     כידוע לכם הייתי תלמיד הגאון האדיר רבי חיים עוזר זצ"ל עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הייתי נוהג לשוחח אתו ולהתפלפל עמו רבות בדברי תורה, יום אחד טיילנו ביער אגב דברי תורה, ולפתע הצביע רבי חיים עוזר על שיח מסוים ואמר לי, אתה רואה, מזה תזהר, לעולם אל תאכל מעלי השיח הזה משום שהם רעילים. הבטתי בו בתדהמה, לא הייתי ידוע בתור אחד שנוהג לאכול שיחים לארוחת בוקר או כל ארוחה אחרת, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל ר' חיים עוזר המשיך לשיח אחר, את השיח הזה אתה יכול לאכול בשקט, אם זה לא ירוק כדאי לך לאכול, זכור את זה היטב. הבנתי שר' חיים עוזר לא מדבר סתם, והתחלתי לשתף איתו פעולה, איך אוכלים שיח? שאלתי,  הוא הסביר לי מה עושים בעלים,  כיצד טוחנים אותם באצבעות עד דק, ומערבבים במים, הוא הסביר לי כיצד מחממים את העלים באש ובשמש, והסביר לי איזה חומרים יש בתוכם, נדהמתי מבקיאותו. גם למחרת יצאנו אל היער והוא הראה לי עשרות שיחים וצמחים , פטריות וכו', והוא אף נתן לי סימנים מזהים מהו צמח רעיל ומהו בריא ומזין, אפשר לומר שעברתי קורס קצר לזיהוי הצומח בלי לדעת מדוע זה נחוץ. שלשה חדשים לאחר מכן כבשו הגרמנים את העיירה, ואני הצלחתי בחסדי ד' לברוח ליער עם מספר בחורים,  כעבור יום אחד חשנו רעב איום , ואז הבנתי לראשונה היטב מהו הצורך שראה ר' חיים עוזר בשעתו ללמדנו תורת השיחים, התחלתי לבחון את העצים ובתוך כדי הליכה אמרתי לחברי את זה תקטפו, בזה אל תגעו, הם הביטו בי כמשוגע, אך לבסוף רקחתי לי מרקחת והגשתי להם לאכול, הם אכלו שבעו ואפילו הרגישו שנכנסו בהם כוחות חדשים. רק אז סיפרתי להם בזכות מי אני בקי בכל תורת הצמחים, מהצמחים האלה ניזונו כל ימי המלחמה, וב"ה עליתי לארץ ויש לי תלמידים כאלה חביבים, כל כך חביבים שבודאי לא יגזלו ממני את מצות "הכרת הטוב" לבורא העולם ולצמחים שהצמיח שהצילו את חיי. האם אינכם חושבים שלהשקות צמחים זה הכרת הטוב ראויה.



"חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע...''  (הרב אלעד גרין)

     הייתי עם הבן שלי במירון, בציון של רבי שמעון בר יוחאי.  הסברתי לילד בן החמש שכעת זו הזדמנות להתפלל לה' את כל הבקשות שיש לו בלב .  כשיצאנו שאלתי אותו: "על מה התפללת"? והוא עונה לי ברצינות: "חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע.." - - - -

     יש יהודי יקר בצפת, משפחה עם ששה ילדים. כשנולד להם הילד השביעי, בעוד האימא בבית חולים ניסו הילדים הגדולים להסתדר לבד. אחד האחים הכין צ'יפס לארוחת ערב, והתיישבו כולם בשולחן בסלון לאכול. " אבא תביא קטשופ מהמטבח" . "בשמחה". אבא ניגש למקרר ומגלה שנגמר הקטשופ. בודק בארון, גם שם לא נשאר. הוא פונה לחזור לילדים ולעדכן אותם שאין קטשופ ובעצם צ'יפס טעים גם ככה, אבל רגע לפני הוא נעצר. ' אתה מאמין בבורא עולם, למה שלא תבקש'?  וכך הוא פונה לקדוש ברוך הוא ומתפלל: "ריבונו של עולם,  הילדים שלי ביקשו קטשופ ואין לנו בבית. אימא שלהם בבית חולים ואני רוצה לשמח אותם, תשלח לנו קטשופ בבקשה.. זה לא בשבילי, בשביל הילדים שלי - הילדים שלך.."

     דפיקות בדלת. לא בכניסה של הבית אלא בדלת האחורית.  זה היה מוזר כי השעה עשר בלילה, בחוץ גשם שוטף שאנשים לא יוצאים החוצה ובכניסה האחורית אין ריצוף, זה קרקע ובגשם הכול בוץ ושלולית ענקית אבל - מישהו דופק. הוא פותח ורואה לתדהמתו איש לא מוכר עם משטח קרטון של קטשופ אוסם, עשרים וארבעה בקבוקים מסודרים והוא שואל : "אתם צריכים אולי ?" והזר ממשיך: "פשוט אני עובד באוסם ונשאר לנו איזה שמונה משטחים אז אני מחלק פה בשכונה לכל מי שרוצה.." "אני אשמח אם תוכל לחכות רגע, אני אקרא לילדים שלי שיראו אותך?" והוא קורא לכל בניו: "ילדים מה בקשתם שאני אביא מהמטבח? קטשופ. תבדקו במקרר - אין קטשופ, ובארונות גם כן נגמר. כעת תיגשו לכניסה האחורית ותראו מה קרה כאשר ביקשתי מה' שישלח לנו ". וכך הסבנו כולם לארוחת ערב, כשלכל ילד יש בקבוק קטשופ לצידו. כי כשהקדוש ברוך הוא שולח, זה מגיע אישי.. - - - - איך אומר לי הילד? "חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

מרגלית טובה זו,הקדוש ברוך הוא,מתגוללת בעפר,סעודת שבת,לחקור,לדרוש, רועה צאן,הכרת הטוב,

   אמרי שפר כ' תשרי ה'תשע"ח

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו כבה לעולם.



     בשבת בראשית זו יש חשיבות רבתי לכך שכל אדם יקבל על עצמו איזו שהיא קבלה לפתיחת חומש בראשית, שתלווה אותו עד פרשת "וזאת הברכה". אין ספק, כי דבר שהוא בבחינת "על הסדר" מדי שבת בשבתו יכול להביא תועלת רבה שאין אנו יכולים להעריך את גודל עוצמתו. בשנים האחרונות רבים קבלו על עצמם ללמוד מדי שבת את פירושו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל, הלא הוא "אור החיים" הקדוש.



     המצווה הראשונה בתורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתיבת ספר תורה, לרמז שעיקר תכלית האדם היא להוליד בנים למקום ולחנכם לתורה ולתעודה.



 התורה נכתבה בעשרים ושתים אותיות קדושות, שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. רמז לדבר: ראשי התיבות של הפסוק הראשון שבתורה: "בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ" - עולים יחד בגימטרייה עשרים ושתים, כמניין אותיות התורה. ואומר ה"בן איש חי", שמטעם זה מיוסדות תפלות רבות לפי סדר הא-ב, כדי שנכלל בתפילתנו את כל כ"ב האותיות הקדושות שבהן נברא העולם ובהן נתנה התורה, ובזכות זו ניוושע. 



החיילים שחזרו

     סיפר חייל אחד שהשתתף בשדה הקרב במלחמת לבנון השנייה, לאחר שבועיים של לחימה בלתי פוסקת תוך כדי שאנו רעבים ותשושים מבחינה נפשית ופיזית כאחד, הגיע המפקד והכריז: יש לכם יום של הפוגה, אך מה אפשר כבר לעשות ביום אחד, אי שם בגבול הלבנון? והמפקד אמר "מי שרוצה ישנה אפשרות לנסוע ל"מגדל העמק", למוסדות "מגדל אור" בראשות הרב דוד גרוסמן אשר מוכנים לארח את כל החיילים על חשבונם". " מי זה הרב הזה? אולי הוא רוצה להחזיר אותנו בתשובה?!" חשבתי שזה בטוח עדיף מאשר להישאר באוהל המחנה בשיא החום כי במקרה הכי גרוע אפשר פשוט לישון לכן החלטתי לנסוע. 600 חיילים במספר מילאו את כל עשרת האוטובוסים שהובילו אותנו אל הלא נודע ל"מגדל העמק".

     כשירדנו מהאוטובוסים פגשנו את הרב גרוסמן, אדם נשוא פנים מעוטר בחיוך שובה לב מאוזן לאוזן. חשבנו שישאל אותנו אם הנחנו תפילין בבוקר אך במקום זה, הוא אמר לנו: "ברוכים הבאים למוסדות מגדל אור! אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן בינתיים אנו נדאג לכם למשהו לאכול.  היינו מופתעים ומאושרים כך באמצע המלחמה להיכנס אל המים הקרירים בחודש הכי חם בשנה.  הכול היה פורח וירוק מסביב אפילו מוזיקה הושמעה לכבודנו מהרמקולים התלויים בראשי העמודים. ולא זאת בלבד לפתע הגיעו הטבחים של פנימיית המוסדות ומילאו עבורנו שולחנות מלאי כל טוב, אבטיחים קרים, שתייה, גבינות, ירקות, פירות, לחמים מכל הסוגים, סלטים אפילו גלידות! ואם לא די בכך הובאה לפנינו ערימה של חולצות, גופיות לבנים וגרביים חדשים להחלפה. "חיילים יקרים! תיהנו, היום אתם אורחי הכבוד של "מגדל אור"! מחר בלילה, אני מכין עבורכם מופע מיוחד! הוא היה נראה ממש כאברהם אבינו, אהבת הבריות מיוחדת אשר דואג להכניס כל עובר ושב לביתו ועומד עליהם לשרתם. לאחר מכן חילק לנו דפים ועטים ואמר: "חברה! ידידי, תרשמו בבקשה על הדף איזה דברים חסרים לכם, שמעתי שחסרים לכם פריטים אישיים, תשאירו כאן את הרשימות. תודה ". למחרת בבוקר, התעוררנו ופשוט לא האמנו, לכל אחד היה כיסא עם שמו, שעליו הונחו הדברים החסרים לו: פותחנים, אפודים, משקפת לראיית לילה, מימיה, שעונים, כלי רחצה, מסרקים, מכונת גילוח, שמיכות מגבות, טלכרדים, מכתבים ובולים, ומצעים. לכל מתנה צורפה ברכה, "לחיילים שלי באהבה ". מאוחר יותר התברר לנו שבאותו ערב הרב גרוסמן ערך קניות יחד עם כל אנשי הצוות שלו ב- 60,000 דולר!!! לפנות ערב נערכה לכבודנו ארוחת ערב יוקרתית. לאחר מכן התחילה המסיבה, המוזיקה הנעימה לנו את הערב, היה זה מרענן מאוד לאוזניים לאחר ששבועיים אנו שומעים רק פגזים ופצצות. במהלך הערב עמד הרב גרוסמן על הבימה ואמר: "ידידי, לפני מספר חודשים ביקש יהודי מצרפת לתרום לבית המדרש שלנו ספר תורה מהודר ואמרתי שיום זה הכי מתאים, כאן איתכם! קדושים שלי! המנהג להשאיר כמה אותיות משורטטות ולתת למכובדים למלא אותם בדיו. היום אתם מכובדים בזה! הורתי להשאיר 600 אותיות בעבור כל אחד מכם כדי שלכל אחד יהיה חלק בספר התורה הזה שישמור עליכם! בזכות מצווה גדולה זו של כתיבת ספר התורה תנצלו מכל פגע רע, ותחזרו בריאים ושלמים לחיק משפחותיכם! זאת תהיה חומת המגן שלכם!!" הכריז הרב בהתרגשות.

     אותם הרגעים היו מהמרגשים בחיי ואני חושב שגם רבים מהחיילים שהיו שם. כל אחד בתורו עלה לבימה ומילא בעזרת הקולמוס את אחד מהאותיות של ספר התורה. היו אלו דקות של התעלות רוחנית מיוחדת, אני לא יודע להסביר זאת אך ההתרגשות נראתה על פני כולם אפילו על אלה שנחשבים כרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות. הבחנתי במספר לא מבוטל של חיילים שפנו לצד כדי למחוק מעיניהם דמעה. ראיתי חייל מדבר עם אמו תוך כדי שהוא ??וכה כילד קטן: אימא את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה ! לאחר שכולם סיימו לכתוב אות בספר תורה התחילה התהלוכה לכבודה של תורה, מכונית מקושטת באורות זרחניים ליוותה את התהלוכה יחד עם מוזיקה חסידית. מאות של אנשים ממגדל העמק והסביבה הצטרפו אל התהלוכה והתחילו לרקוד במעגלים יחד עם כל חיילי הגדוד מסביב לספר התורה תוך כדי שירה וזימרה: "טוב לי, טוב לי, תורת פיך מאלפי זהב וכסף". החיילים רקדו עם כל הנשמה יחד עם ספר התורה חיבקו ונישקו אותו. מספר פעמים עד שהוכנס אל ארון הקודש.

     לאחר סיום הטקס היינו צריכים לחזור לבסיס, הרב נישק את כל אחד ואחד מהחיילים תוך כדי שהוא מברך כל אחד בברכת, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". לאחר מכן נתן לכל אחד מהם חצי שקל בידו ואמר: "חכמינו אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים )פסחים ח(: לכן אני מטיל עליך שליחות לתת מחצית השקל הזו לצדקה בסיום המלחמה!" לפני שעלינו לאוטובוסים פנה אל כולנו ואמר: "בזכות ספר התורה שכתבתם, קריאת שמע שאמרתם יחד עם התפילין, ובזכות שאתם שלוחי מצווה לצדקה, אני מבטיח לכם שאף אחד מכם לא ייפצע במלחמה. ולא יאונה לכם כל רע! אני מקווה שנהניתם אך בקשה אחת היא לכם, הבטיחו לי שבסיום המלחמה לפני שתיסעו לבתיכם תגיעו לרחבת בית המדרש "מגדל אור" כדי להודות מכאן לקב"ה על נס הצלתכם. ואחר כך תיסעו לשלום ".

     לאחר שבועיים המלחמה הסתיימה. התקשרנו לרב בשתיים בלילה: "הרב ברכתך התקיימה! צדיק גוזר והקב"ה מקיים! כולנו בריאים ושלמים אנחנו בדרך אליך!!! הרב העיר את כל צוות המטבח: "מהר! מהר! ילדיי חזרו מן המלחמה! מהרו לערוך שולחנות! אוכל! הזמינו גם את התזמורת!!" כשירדנו מהאוטובוסים הרב גרוסמן כבר חיכה לנו כאבא עם עיניים דומעות. בבת אחת החלה ריצה מהירה אל הרבי שלנו הרב גרוסמן. כל אחד נדחף בין ההמונים לנשק את הרב ולהודות לו על ברכתו.  היה זה מחזה מרטיט נשימה מעולם לא התרגשתי כל כך...  תוך כדי סעודת ההודיה סיפרו החיילים אלו ניסי ניסים התחוללו להם במהלך הקרבות. לאחר שברכנו "ברכת הגומל", פתחנו בשירה ובריקודים כשבמרכז המעגל מפזז ומכרכר הרב גרוסמן בעיניים עצומות שבכל העת הוא ממלמל דברי תורה ושבח לשומר ישראל על שהחזיר בשלום את כל בניו הביתה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בראשית,נח,לך לך,וירא,חיי שרה,תולדות,וישב,מקץיגש,ויחי,שבת בראשית,חומש בראשית,שבת בשבתו,פרו ורבו,

 

 אמרי שפר י"ט תשרי ה'תשע"ח

 

אחד בא בפני הסבא קדישא מלכוביץ ובקשה בפיו: זקוק אני לסגולה להכנעה, לשפלות הלב. צלצל השעון בחדר, הפנה הרבי ידיו לעבר השעון ואמר: - סגולה? - שעון, אין כמוהו לסגולה, הרי הוא הכריז ששעה נוספת חלפה ועברה ומה עשיתי? מה תיקנתי בעולם?.



      בראשית ראשי תיבות ב'נך ר'אשון א'חר ש'לושים י'ום ת'פדה.



    דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם .

    הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל נשאל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד...  

זגג בן זגג

     כשהיו שואלים אותו לשמו, לא היה משיב 'אברהם יענק'ל', גם לא את שם משפחתו, אלא היה ממעך את חוטמו ומפטיר: "זגג בן זגג", כאומר, אילולי אבי היה זגג, מן הסתם הייתי מתעלה למשרה רמה מזו,  אך מה אעשה שעלי להמשיך במלאכתו של אבי.  היו שטענו כי כוונתו להיפך, אילולי היה אבי זגג, גם למשרה זו לא הייתי זוכה. כך או כך, מיודענו פרנס את משפחתו מתיקון זגוגיות שבורות ומהתקנת זגוגיות חדשות בבתים חדשים שהוקמו בכפר,  מאורע נדיר למדי, יש להודות.

     עוד מבית אבא זכר, כי בימות החורף יש לאגור מעות עבור ימות הקיץ ושתי סיבות לדבר. בימות החורף אנשים ממשמשים בחלונותיהם בכל שעה ושעה , והזגוגיות מועדות לפורענות. עם בוקר פותחים אותם לרווחה לנשום אוויר צח, ומיד מגיפים אותם בחזקה, כאומרים לסטור לרוח הצולפת בהם. לאחר זמן מה שבים ופותחים את החלון כדי סדק צר, על מנת לרענן את האווירה וחוזר חלילה. עיתים הרוח מתעתעת בהם, באנשים, מאיטה את שעיטתה , ולפתע הולמת בעצמה על החלונות, משיבה להם מנה אחת אפים, ומידי פעם נשמעים קולות התנפצות הזכוכית, הנדמים על הזגג כקולות ניצחון.  ניצחון הרוח על החומר.  לא כן הם פני הדברים בימות הקיץ, כאשר החום שורה על הארץ, הרוח עפה לה למקום אחר, ואינה מראה את פניה. החלונות פתוחים לרווחה מתחילת הקיץ ועד סופו, ומעלים אבק.  לא זו בלבד, אלא שבימות החורף, הכול מזדרזים לחלות את פני הזגג, שיאות לבוא אל בקתתם ולתקן בה את הדרוש תיקון. מעוטי היכולת מנסים תחילה לסתום את הפרצה בשמיכה בלה, אך האפילה והטחב הבוקעים מן השמיכה רווית המים, מאיצים גם בהם להחיש את פעמיהם לבית הזגג.  ברם, בימות הקיץ, איש אינו מתעניין אם קבועה בהם זכוכית אם לאו.

     אותה שנה שבה אנו עוסקים, היה למיודענו די פנאי והותר כדי להסביר למי שעתיד להיות זגג בן זגג בן זגג, כי פרנסת הזגג מושתתת על שני מרכיבים, הרוח והקור. הרוח מטלטלת את תושבות העץ העתיקות, הנושאות בחירוף נפש את משא הזכוכית, מנערתן ממקומן, עד שהזכוכית מתנפצת, והקור מאיץ באנשים לתקנה במהרה.  כך יש פרנסה.  בה בשנה, התרגש עליהם חורף מוזר, שהתקיים בו אחד מן התנאים בלבד. קרה איומה פשתה על הארץ. כפור שכזה לא היה זכור שנים רבות.  זקני הכפר קפאו לעולמם בזה אחר זה ולא חלפו מחצית חודשי החורף, עד שלא נותר מי שיספר , כי זה מאה שנים לא היה כקור הזה. אך הכול ידעו זאת. דומה היה, כי גם הרוח החצופה נחרדה מפני הקרה, ודילגה על חבל ארץ זה, שבשוליו שכן כפרנו. איש לא העז לפתוח את החלונות. רוח לא נשבה בהם, ואף זגוגית לא התנפצה . ימי החנוכה סיפקו לזגג מעט פרנסה, במכירת מספר זכוכיות לבתי החנוכייה, אך המעות אזלו במהרה ומצבו היה נואש.  הוא בירר באיזו שעה מתפללים תפילת שחרית בבית הכנסת, והחל משתפך בתפילת משיב הרוח ומוריד הגשם, כאילו היה עובד אדמה. גשם, היה אומר בליבו, לא כל כך משנה. אבל רוח, ריבונו של עולם משיב הרוח, לילה אחד בלבד השב רוח אדירים על פני הכפר. רק פעם אחת.  כלום. גשם, נשיאים, ורוח אין.  במר ייאושו החליט, כי הגיעה העת לעשות את אשר לא רצה לעשות. רגשות חרטה עזים פעפעו בו עוד בטרם עשה דבר, אך באותה שעה הוא לא ידע, עד כמה עתיד הוא להתחרט.  בראש מורכן הוא נכנס לצריפו של שוטה הכפר.  לאחר שווידא כי איש אינו מבחין בו, סגר את הדלת חרישית והתיישב באיטיות על כסא. באתי לעשות איתך עסק. אתה יודע. אני צריך עבודה, בלי עבודה... כן, המשיך השוטה, בלי עבודה אין חיים.  נכון, הנהן הזגג, אתה יודע משהו, מי אמר שאתה שוטה? ובכן, אתה, לחש ופזל בעיניו לעבר הדלת,  תצא בלילה עם קורנס, ותנפץ זגוגיות. בבוקר הם ירוצו אלי שאתקן את הזכוכיות, לי תהיה עבודה ולך אתן פרוטה עבור כל זכוכית שאתקן. בנוסף לכך, בכל פעם שתזדקק לשירותי זגג בבקתתך,  הזמן אותי, ללא תשלום, אמר וטפח בחיבה על כתפיו של השוטה.  הבחירה בשוטה היא המוצלחת ביותר, חשב בשעה שיצא מן הבקתה. אם יתפסו אותו בשעת מעשה,  איש לא ישאל אותו מדוע הוא עושה כן. שוטה.  אתא לילה. מזה שבועות ארוכים לא ידע הזגג שינה ערבה שכזו. מחר בבוקר תבוא הרווחה.  מבעד ערפילי השינה עלו באוזניו קולות רחשים של זגוגיות מתנפצות, והם דמו עליו כצלילי מוסיקה ערבה. יש עבודה.  לפנות בוקר שני עננים עמוסי חשמל, מים ואנרגיה,  נחבטו בעצמה זה בזה, ברק האיר את העיירה והרעם האדיר שבא בעקבותיו היווה אות פתיחה מרהיב לגשמי הזעף שירדו בשטף על בתי הכפר.  הלום שינה, כשחיוך על פניו, הספיק מיודענו לדמיין את פניהם של בני הכפר, האצים לחפשו תוך כדי שהם מדשדשים בשלוליות הגשם, כשלפתע, גוש קריר ניחת על גשר אפו. הוא לא התעורר, רק הסתובב, וגשמי ברכה מילאו את משכבו.  הוא התעורר באחת, טרוף נשימה, בעוד אשתו וילדיו, שנרטבו עד לשד עצמותיהם, החלו צווחים בערבוביה. חדל אונים ורפה כתפיים פלבל בעיניו אל מול חלונות ביתו נטולי הזכוכית. השוטה ניפץ את זכוכיותיו שלו. בעודו יורה ברכות על השוטה, העלה על עצמו את בגדיו במהירות הבזק, ומתח את רגליו בריצה חפוזה לבקתתו של השוטה, דרך אותן שלוליות שבחלומו ראה את בני העיירה מדשדשים בהן בדרכם אליו...  איך שגלגל מסתובב.

     בקתתו של השוטה הוצפה באור יקרות. התנור הוסק בגזרי עצים עבים, והשוטה ישב על האח, מכורבל בשמיכת פוך עבה, כוס רותחין בידו האחת, והקורנס בידו השנייה. קור אימים שרר בבית. השוטה ניפץ גם את הזגוגיות של בקתתו. הוא לא מצא מלים. אתה שוטה? אני שואל אותך!  דעתך השתבשה עליך לחלוטין??? לא מצאת מה לעשות, רק לשבור את הזכוכיות של הבית שלי ואת החלונות של הבקתה שלך? הוא לא התאפק,  וחבט קלות על קודקודו של השוטה. -  תראה, השיב השוטה, שכלל לא שם לב לחבטה,  אולי אתה חושב שאני שוטה, אבל אני עשיתי חשבון. -  חשבון. בטח. -  עשיתי חשבון. אתה צריך עבודה, נכון? -  נכון, נהם הזגג. -  הנה, אתה מתחיל להסכים איתי, המשיך השוטה ועידוד נמסך בקולו. ובכן, בשעה שעמדתי ליד ביתו של הקצב וכמעט ניפצתי את שמשותיו, לפתע עלתה בליבי המחשבה, הלא הקצב בעל קשרים הוא, ומי יתקע לידך כי הוא יתקן את זגוגיותיו דווקא אצלך? אה? הרים השוטה את קולו בשביעות רצון, אולי הוא יחליט להבהיל הכפרה את הזגג מן העיר הגדולה. משחשבתי על כך נפלה רוחי, ולא עוד, אלא שבאותו הרגע ממש, נטרקה דלת בביתו בכלי מלאכתו, אם יתפסני עם קורנס ליד חלון ביתו. של הקצב, וחלחלה אחזתני, מה יעשה לי הקצב אצתי רצתי לבקתתי, חשבתי עמוקות ומצאתי פתרון. אני אנפץ את הזגוגיות שלך! כך אפתור את שתי הבעיות. איש לא יצעק עלי, שהרי אתה ביקשת זאת במו פיך, וכמו כן, לך תהיה עבודה!  אתה בוודאי לא תלך לזגג אחר... למה אתה עצוב ?  הזגג נותר מסומר למקומו בעוד השוטה ממשיך ללהג. כשחזרתי לכאן נזכרתי בהבטחה שלך לתקן לי את חלונותיי אם הם יישברו, ובה בעת עלתה בליבי המחשבה, כי 'זה נהנה וזה לא חסר', אפילו 'זה נהנה וזה נהנה', אתה נהנה לעבוד, ואני אקבל חלונות חדשים. אתה מבין, כל כך פשוט... למה אתה בוכה ? זגגנו התיישב על הקרקע והחל ממרר בבכי . הטיפשות של השוטה עלתה על כל דמיון. בעיקר יצא מכליו למראה הרצינות שבה הרצה השוטה את דבריו. השוטה לא הרפה ממנו. תסביר לי מה לומד לא לעשות זאת פעם נוספת. לא טוב. תמיד אני מבקש את זה מאנשים, וכך אני הזגג תלה בו עיניים רחימאיות, חפן בידיו הגדולות את פניו של השוטה, נענע אותו קלות והסביר לו:  אני זקוק לעבודה? תגיד לי, מה אתה חושב? אני צריך את התוצאה - את הכסף. אם אתה מסדר לי עבודה בלי תוצאה, מה יש לי מזה.  השוטה טפח על מצחו שוב ושוב, אבל לא הבין - עבודה זו עבודה, מה הוא רוצה?...

     העבודה אינה המטרה. התוצאה היא המטרה. óóó  זו הסיבה שעשרות אלפי אנשים קוטעים את סדר יומם, בבוקר, בלילה ובצהרים, ומפנים זמן כדי לקבוע עיתים לתורה.  שאם יעבדו בלי להגיע לתוצאה, לשם מה העבודה?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הסבא קדישא,בקשה,זקוק,סגולה ,הכנעה,שפלות הלב,עשיתי,תיקנתי, דוד המלך ,הַשּמַיִם מְסַפְּרִים ,כְּבוֹד אֵ-ל,מַגִּיד,הָרָקִיעַ, 

   אמרי שפר י"ח תשרי ה'תשע"ח

 

בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את כדור הארץ, גלינו ל שפאניה, לאשכנז ולפולין, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה שממנה יצאנו, לארץ ישראל...



     בכל הרגלים, מאורע שארע הוא הגורם והסיבה לחג, אנו חוגגים את חג הפסח על שום יציאת מצרים. אנחנו חוגגים את חג הסוכות על שום כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, וחג השבועות נחגג משום שנתנה בו תורה. לעומת זאת שמיני עצרת אינו נחגג משום מאורע שקרה. בשמיני עצרת הקב"ה עוצר אותנו ליום נוסף כי קשה עליו פרדתנו. 



     הטעם שמוסיפים וקוראים בשמחת תורה גם פרשת בראשית, מפני שאם ייכנס אדם מישראל לביהמ״ד בעת שכולם רוקדים ושמחים לכבוד התורה, ייפול רוחו בקרבו, ביודעו שלא פתח ספר בל השנה, ומה לו ולשמחה זו, לכן מתחילים ביום זה לקרוא מבראשית, לומר לו, שמח גם אתה בשמחה של תורה, ואם לא למדת עד כה, אל תתייאש, יש לך הזדמנות להתחיל הכול מחדש.



     הרה"ק מגארליץ זי"ע אמר פעם א' בדרך צחות אודות האנשים הפורקים מעליהם עול התורה והמצוות, ורק ביו"ט אצל הזכרת נשמות באים לביהמ"ד, ואמר: 'מתיר אסורים' אלו האנשים מתירים כל האיסורים שבתורה, אבל 'ומקיים אמונתו' הוא נעשה מאמין בד', 'לישני עפר', כשבא יו"ט אצל הזכרת נשמות ישני עפר, נעשה אז מאמין ובא לביהמ"ד.



אמונה זכה . )מתוך ר' זלמן(

     מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באוניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באוניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק,  בסמוך לתאי המטען.

 הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האוניה החלו לזעוק אל ה',  ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצווה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו. מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האוניה בחוסר כל...  מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם.  המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.

     רק לאחר שהגיעו, שאלה האישה הכשרה את בעלה: " הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האוניה ללא מזון וצידה?".  השיב היהודי בתום לבו: "א-לוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, א-לוקים כזה אין אני עובדו!" " אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "א-לוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, א-לוקים כזה אין אני עובדו!"  הוי אומר, לא די לו לאדם ב 'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה - רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הקפות,שמחת תורה, שפאניה,אשכנז,לפולין,שמיני עצרת,פרשת בראשית, רוקדים,שמחים,לכבוד התורה,אל תתייאש,עול התורה,המצוות,הזכרת נשמות, ישני עפר,

   אמרי שפר ט"ז תשרי ה'תשע"ח

 

אדם שהועמד למשפט, ודינו צפוי היה להיגזר לתקופת מאסר בת עשר שנים שאל, אם יוכל להציב קו הגנה לפיו, חינוכו הקלוקל בבית הוריו הוא שהביאו לעשות את אשר לא ייעשה. לדבריו,  אם דבריו יתקבלו יוקל גזר דינו ויתכן שישלח לחמש שנות מאסר בלבד.  תשובתי הייתה, שהדבר אסור בתכלית האיסור . "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כז/טז) נאמר גם על אב רשע, ועדיף לשבת חמש שנים נוספות במאסר מאשר לבזות את ההורים... ("קול ברמה").

    אם חפצים אנו שבנינו ותלמידנו יתמידו וימשיכו לאורך ימים ושנים לצעוד בשבילי החינוך ובעקבי המסורה, מבלי לסטות ולרעות חלילה בשדות זרים, נחוץ שההנחלה תהיה בשמחה! בכך יקחו עמהם צידה לשנות חייהם, לא את השיעור הנלמד לבדו, אלא גם את האופן בו השיעור נלמד, ה'ריחות' הנעימים והחוויות הרגשיות. (חינך בפרשה)

     גולת הכותרת של האדם כיוצר רוחני הדומה לא-לוקיו, יצור שצלם אֱ-ֹלקִּים בו, היא היכולת להשפיע על היקום כולו מבחינה רוחנית במעשיו. וכך, כאשר אדם נוהג שלא כראוי, הוא פוגם לא רק בצלם הא-לוקים שבו, אלא גם בעולם כולו. וכאשר הוא עושה מצווה, הוא ממשיך על כל העולם את מידות החסד והרחמים ואת השפע האלוקי. והדברים ארוכים ועמוקים. )רבי חיים מוולוז'ין(.

     האדם דומה לבוראו בכך שגם הוא בבחינת "יוצר". הקב"ה נתן לאדם את הרשות ואת היכולת לנצל את הבריאה לצרכיו. וכך, בברכת ה' האדם ממשיך את בריאת העולם מבחינה פיזית. מפתח טכנולוגיות חדשות, בונה בנינים, גשרים ורכבות, מאריך את תוחלת החיים בכוח הרפואה המודרנית ואף משפר את רמת החיים ואת איכותם )הרב סולובייצ'יק, ימי זכרון(.

     הושענא למען גודלך (הושענות) בחור נמוך-קומה נכנס לאדמו"ר מסאטמר זיע"א בהושענא רבא בבוקר וביקש שהרבי יזכור בעת תפילתו ויכוון עליו שיזכה למצוא שידוך ראוי, מאחר שקומתו הנמוכה הקשתה עליו למצוא את זיווגו.  שאל אותו האדמו"ר בחיוך קל: "באיזה מקום עלי להתפלל עליך?" ענה לו הבחור מיד: "ב"הושענא למען גודלך". נהנה האדמו"ר מאד מהתשובה, ובירך את הבחור מעומק לבו.

     המבחן היהודי למעמדו של האדם הינו רוחני. מבחן בו הזכויות הַּמּולָדֹות אינן "משחקות". הקריטריון היחיד הוא, מה עשית עם עצמך. האם היית כרבי עקיבא ומימשת את שליחותך הא-לוקית ואת הפוטנציאל הרוחני שלך, או שרק התעצלת וישבת לנוח על זרי הדפנה של הייחוס המדומה שלך.

     השל"ה הקדוש אומר: ראוי לכל ירא שמים, שלא לדבר בתוך הסוכה בחג הסוכות - אלא בדברי קדושה, כי מצוות סוכה היא קדושה גדולה, כידוע, אפילו עצי הסוכה קדושים ואסורים כל שמונה.

     ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) מן השמים רחמו על אנשים, אמר בעל 'שיח המועדים', שאת האתרוג נוטלים בבית הכנסת ומרור אוכלים בבית. אם היה להיפך, היו אנשים שהיו מסתפקים בבתיהם באתרוג כל שהוא ובמרור, שכולם רואים, היה מהדרים עד כדי סכנת נפשות.



הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים (סיפורי צדיקים, גליון 271)

     מסופר על יהודי עני אחד שבא אל הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זיע"א, והשיח את דאגתו בפניו, שהנה בתו הבכירה בגרה והגיעה לפרקה, והיא יושבת וממתנת זה עידן ועידנים, ולרש אין כל. נכמרו רחמיו של הרבי על העני, וכתב עבורו כתב בקשה לאחד העשירים מאנשי שלומו הגר בעיר רחוקה, במכתב פירט הרבי בקיצור את תלאות האיש וגודל עניותו, וסיים בבקשה לקבל את העני המוסר כתב זה בסבר פנים יפות, ולסייע בעדו בגוף ובנפש ובהוצאות הנישואין הנצרכים לו בכבוד. הרבי חתם את המכתב בחתימת יד קדשו, מסרה ביד העני והורה לו לנסוע היישר לבית העשיר, ולבקש מלפניו שיעזור לו בצרתו לו צר.

     בהעדר מעות לתשלום שכר הנסיעה בעגלה, שירך העני את רגליו יום אחר יום, עד שכעבור שבועיים ימים מלאים טורח ועמל הדרך, הגיע לאותה העיר וסר מיד לבית העשיר. הוא כבר ייחל וציפה מאוד לקבל את הסכום הנצרך לו, ובהיותו מצויד במכתב נדיר שנשלח מצדיק הדור במיוחד עבורו, התהלך בהרגשה כמי שהממון כבר מונח בכיסו, ורצה כבר לשוב אל ביתו ולהתחיל לעסוק בנישואי בתו כראוי לה.  לשמחתו הוא מצא את העשיר בביתו, כאשר שמע שהוא מגיע אליו בשליחותו של הרבי, נענה מיד וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, והזמינו לשבת עימו בטרקלינו. העני נכנס ברוב חשיבות, ומיד הוציא מחיקו את המכתב המהולל והגישו בפני העשיר. כראות העשיר את כתב יד קדשו של רבו המופנות ישירות אליו, שמח מאוד והודה נרגשות לעני על שזיכהו באיגרת זו הנעלה וחשובה בעיניו עד מאוד. ישב העשיר וקרא את המכתב הקצר בעיון רב כמה וכמה פעמים, ודקדק בו בכל תיבותיו ואותיותיו, כחסיד קוצק נאמן ידע היטב שאין שום אות ותג מיותר בדברי הרבי ויש לטרוח בהבנתו, הוא נראה כמעמיק רבות במחשבותיו גם במה שנטמן בין השיטין והתיבות. ובהיותו איש חכם ונבון חתר להבין דבר מתוך דבר, ולגלות גם את מה שלא נאמר במפורש והנה עם סיומו ללמוד את האיגרת הקדושה, הניחה בכבוד וביראה על גבי השולחן, ובפנותו אל העני אשר ישב כל העת בדממה והמתין בדריכות רבה, הוציא רובל כסף אחד ויחיד ונתנו בידו של העני, ופטרו הימנו לשלום.

     העני יצא מן הבית בתדהמה מלא אכזבה ומרירות קשה, הוא היה המום ולא ידע את נפשו, בשביל זה טרח את כל הטרחות הללו? בשביל רובל אחד בלבד? וכי בשביל כך טרח בנסיעה רחוקה לקוצק, ומקוצק אל בית העשיר ימים רבים ושבועות תמימים, בשביל רובל אחד? כיצד יתכן כזאת? שאל את עצמו העני שוב ושוב, הרי נראה היה שהעשיר נהנה מאד מן המכתב שקיבל מהרבי, וייחס לכך חשיבות עליונה, ולבסוף כשהגיע הדבר למעשה, שלח אותו מעם פניו בבושת פנים עם רובל בודד וגלמוד... הוא היה סמוך ובטוח במכתב זה שממנו תבוא הישועה מצרתו הגדולה, והשליך את כל יהבו על המכתב הנדיר שהצליח לקבל מן הצדיק, ואשר נכתב במיוחד עבורו בכתב יד קדשו. והנה עתה התברר שאין כאן ולא כלום. לבו נשבר בקרבו, ובקושי סחב את עצמו בדרכו חזרה, הוא יצא את העיר בעצלתיים בלב כואב ודואב, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו החל בוכה ומתחנן בפני אביו שבשמים, הוא דיבר ממעמקי לבבו לפניו יתברך, ושטח את כל מרי ליבו הקשה, מתברר אפוא,  תינה האיש את צערו בבכי שלאחר ייאוש, שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיעני מן העניות הקשה ומרה, אם גם מכתב נדיר ומיוחד שכזה לא הועיל כלום, הרי שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיע, רק נס מן השמים, רק אתה יושב מרומים הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אתה היחיד בעולם שיכול לעזרני, אנא ראה בצרתי ובשברון לבי ושלח נא את ברכתך הנאמנה.  כך היה העני הולך בדרכו כמה שעות טובות, בוכה ומתפלל ומבקש, ולבו קשה ומר עליו מאוד.

     לפתע באחת ננער בפתאומיות ממחשבותיו הנוגות, הוא ראה נכחו כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים המגיחה מולו ושועטת ממש אליו, נראה היה שמישהו רודף אחריו ומחפש אותו. כשהתקרבה הכרכרה והשיגה את האיש, נעצרה על ידו בבת אחת, שליח מיוחד מאת הגביר העשיר קפץ מתוכה וניגש היישר אל העני בשמחה רבה ואמר: ברוך השם שמצאתיך פה, הנה אדוני העשיר שלחני לחפש אחריך בכל דרך, והוא שלח עבורך מעטפה זו. ובאומרו תחב בידו מעטפה תפוחה מלאה ומרשרשת של כמה אלפים טבין ותקילין, שהיו בה הרבה יותר מן הנצרך להוצאות הנישואין בלבד. הוא קיבל פתאום גם את פרנסתו מן המוכן לכמה שנים טובות ומסודרות מראש. העני שמח כמובן מאוד על התשורה הפתאומית והבלתי צפויה הזו, אך מאידך היה מבולבל ונבוך, מה הולך כאן? התפלא האיש על התנהגותו המוזרה של העשיר הגדול הלא הוא אדם פיקח וחכם. ומדוע מתחילה כשהגיע עם המכתב בידו הוא פטרו בקרירות מופגנת וברובל אחד ויחיד. ופתאום לאחר כמה שעות שינה את דעתו מקצה לקצה והוא רודף אחריו לשלוח לו הון עתק שכזה.  המבוכה הגדולה, הסקרנות והתימהון הציקו לו מאוד, עד שהחליט שהוא מוכרח לעמוד על פשר הדבר, הוא הסתובב אפוא בחזרה והחיש פעמיו שוב אל אותה העיר, ושוב התדפק על דלתי העשיר אשר שמח מאוד לקראתו, והכניסו באהבה ובכבוד גדול אל ביתו. "הלא זהו האיש שהביא לנו פריסת שלום ואיגרת את שמחתו הגדולה בו. השתוממותו של העני גברה והתחזקה והוא שטח את פליאתו הגדולה בפני החסיד העשיר, מה קרה כאן? מדוע זה שינית פתאום את דעתך מקצה לקצה בתוך מספר שעות? ואם מתחילה לא רצית לתת לי כי אם רובל אחד בלבד, איך פתאום נתת סכום עצום שכזה? ענה לו העשיר בטוב טעם ודעת, טעות היא בידך, אני לא שיניתי את דעתי כלל וכלל, ברם, מתחילה כשבאת לפני עם מכתבו הנפלא והנאמן של רבנו הקדוש, ולמדתי בו בעיון, הבנתי מתוכו את אשר נרמז לי בין השיטין, שיש לדאוג גם לנפשך ונשמתך ולא רק לכסף בלבד, כדרכם של הצדיקים הקדושים, בכל בקשה גשמית שבאה לפניהם, לרדת גם לשורשה הרוחני מהיכן משתלשלת צרת הגוף הזו בשורש שבנשמה. והרבי רומז במכתבו על כך שצרתך בממון נובעת מחוסר אמונה וביטחון בהשם יתברך, שמידת הפרנסה כמידת האמונה,  ומי שאמונתו רופפת, גם פרנסתו כן, ושיש לחזק בך את האמונה והתקווה והביטחון במי שהיכולת בידו. לפיכך נאלצתי מתחילה לשלחך מעמי בבושת פנים, על אף שהיה קשה לי מאד להעמיד פנים כמי שלא נענה למכתב בקשה מיוחד מן הרבי, ובכך נשבר לבך בקרבך, כאשר נוכחת שאף מכתב מיוחד שהצלחת לקבל מגדול הדור אינו מועיל מאומה, ומתוך כך זכית להכיר האמת שאין לבטוח ולהאמין בשום גורם אחר, כי אם בשם יתברך בכבודו ובעצמו, אשר הוא משפיע ברצונו ומברך למאמין ולבוטח בו, דרך ברכת עבדיו הצדיקים. ורק אחר ששפכת שיח בתחנונים כנים מעומקא דליבא לפני קונך, ונתחזק איתן בלבך הביטחון בצור עולמים ברוך הוא, ונמצאת ששורש צרתך שבנפש ובנשמה נתרפאה, אז יכולתי גם להמשיך בתוצאת ישועת הגוף ועזרת הממון שנצרך לך . ועתה סע נא לביתך לשלום ויהי ה' עמך, ומכאן והלאה בעזרת השם תרום קרנך בכבוד כברכתו הנאמנה של הרבי הקדוש הנרמזת מתוך מכתבו, כפי שהבנתי בו. רק זאת תדע ולא תשכח לעולם לשטוח תפילתך ויהבך רק בו יתברך, ולבקש תמיד מלפניו על הצלחתך בכל דבר,  כי הוא לבדו הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. נסע האיש לביתו והשיא את בתו בכבוד גדול ומאותו היום התגלגל מזלו לטובה והייתה הברכה מצויה תמיד בביתו, ונהפך לאיש חסיד נאמן, כשאינו שוכח לעולם מה הביאו לכל זו הגדולה ונעשה איש מאמין ובוטח בהשם תמיד בביטחון איתן.



כוחה של מילת - אמן (אור דניאל).

     קבלה נוספת שניתן לקחת על עצמנו בימים אלה של חודש אלול הדורשת מאיתנו מאמץ קטן היא, בסך הכול, מילה אחת השווה מיליונים, מילה שיש בה עוצמה שלא ניתן לשער כוחה: א- מ- ן!  אכן, סגולתה של אמירת "אמן" היא גדולה עד לאין ערוך, ואנו לא יכולים להעריך ולשער גודל מעלתה. בתורה נאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כפשוטו אדם שמקיים מצוות זוכה לחיים גם בעולם הזה.

     מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מילה אחת - אמן".  בלב- ליבו של בית- הרפואה "מעייני הישועה" שבבני ברק מתנגן ניגון של גמרא. כולל מיוחד במינו, שהוקם ע"י ד"ר משה רוטשילד,  מייסד בית-הרפואה, משמש אכסניה לתלמידי-חכמים מובהקים. בין כותלי בית-מדרש זה מתלבנות סוגיות הלכתיות סבוכות בנוגע למצבים רפואיים מורכבים, המתעוררים בבית-הרפואה.  רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של "אחוזת ברכפלד" שבקרית ספר, נמנה בעבר עם חברי הכולל. בתקופה זו, הכיר רופא שעלה לא מכבר מארצות-הברית. ביודעו כי אדם זה גדל והתחנך במשפחה מתבוללת לחלוטין ובסביבה מנותקת מתורה ויהדות, תהה ר' ישראל כיצד התעוררה בלבו הנקודה היהודית, אשר הובילה אותו לשוב לצור מחצבתו. "

     לפני כשמונה- עשרה שנים," - גולל הרופא באוזניו את סיפורו המיוחד - "טיפלתי בחולה סופני. מערכות גופו קרסו בזו אחר זו , ונראה היה כי ימיו ספורים. לאחר שקיימתי התייעצות עם מספר מומחים, נועדתי עם החולה ובני משפחתו, והצגתי את האפשרות לבצע ניתוח, העשוי להאריך את חייו בשישה חודשים בלבד. עם זאת, הרגשתי, שמדובר בניתוח מסובך, הכרוך בסבל רב ובעלות גבוהה. " מצב זה, שבו אני נאלץ להותיר הכרעות סבוכות וקריטיות כל-כך בידי מטופלי, איננו קל עבורי אף פעם. היטב ידעתי כמה מייסרת ההתלבטות שהונחה לפתחו של האיש והמתנתי אפוא בדריכות לתשובתו . "החלטה כזאת לא אוכל לקבל בעצמי', השיבני בשקט. 'רק רבי משה פיינשטיין יוכל להכריע כאן.' " הצעתי להתלוות אליו לבית הרב ולשטוח בעצמי את המקרה המורכב על כל היבטיו. הצעתי לא הייתה חפה ממניעים אישיים,  שכן ביקשתי לראות כיצד יתמודד הרב עם סוגיה מעין זו. " לראשונה בחיי, הייתה לי הזדמנות להתייעץ עם גדול בתורה. הצגתי בפני רבי משה פיינשטיין את המקרה, ופרסתי ביראת כבוד את מכלול הנתונים, מבלי לפסוח על אף פרט. תגובתו לא תמוש מזיכרוני כל ימיי. רבי משה פרץ בבכי. הוא בכה בכי תמרורים בדמעות אמיתיות ומרות, וקול בכיו הדהד בחלל החדר. בכי שנמשך עשרים דקות תמימות . "כרופא מנוסה, הכרתי היטב את הניתוק הרגשי שאנו נאלצים לרכוש במהלך שנות עבודתנו; כיצד מקהים הניסיון והוותק את הרגש האנושי. נאלמתי דום אל מול תגובתו. ענק תורה זה, המקבל בחדרו עשרות אם לא מאות אנשים מדי יום ביומו, ומתוודע לאינספור בעיות אישיות וציבוריות, מצטער כל-כך בצערו של החולה שלי, שלא נמנה על קרובי משפחתו או באי-ביתו, אלא היה תלמידו לפני עשרות שנים! לבסוף, מששב אליו הדיבור, ביקש רבי משה פיינשטיין שהות של יום נוסף בטרם יוכל להכריע בסוגיה המורכבת הזו... "שבנו למחרת, ר' משה קידם את פנינו בחום, ואמר לתלמידו-לשעבר בביטחון ובמתינות הדעת: 'אפשר לגשת לניתוח. אנחנו נתפלל כולנו עבורך, ונעתיר למרומים שיוסיפו לך שנים רבות של בריאות טובה '. "כפי הנראה, לא הצלחתי להסתיר את ההבעה הספקנית שעלתה על פניי למשמע הדברים, שכן רבי משה נפנה אלי ואמר: 'במהלך אותם ששת חודשים יזכה ידידנו לענות 'אמן' על מספר רב של ברכות. מכל 'אמן' ו 'אמן' יווצר מלאך מליץ יושר. מלאכים אלה ימליצו זכות בעדו בבית-דין- של- מעלה ובזכותם יזכה לחיים ארוכים .' "המפגש עם גדול הדור, כמו גם תשובתו לשאלתי, הרעידו נימים חבויים בנפשי. רבי משה פיינשטיין העריך היטב את מנת הסבל והייסורים העתידים ליפול בחלקו של החולה הסופני, ובכל זאת סבר שהכול כדאי רק כדי שתלמידו יוכל לחיות עוד זמן-מה ולבטא מילים ספורות ביותר! יתר-על-כן, ר' משה האמין בעוצמה הרבה הטמונה במילים אלה, ובכוחן לשנות את המהלך הטבעי בעולם.  באותם רגעים חדרה לליבי ההכרה כי בתורת ישראל ישנו מימד עמוק ורב משמעות... " החולה אכן הכזיב את תחזיותיהם השחורות של הרופאים וזכה בשנות חיים נוספות. "

     מכל 'אמן' נוצר מלאך מליץ-יושר - אמר ר' משה פיינשטיין. מפליא לגלות שהמילים 'אמן' ו'מלאך' הן בעלות ערך מספרי שווה : תשעים ואחת."  רבי יחיאל מיכל שטרן סיפר כי פעם אחת ניגש אביו לביתו של הרב שך להתייעץ עימו והמתין רבע שעה תמימה עד שסיים הרב שך לברך ברכת המזון. הרב שטרן לא הסתיר את התפעלותו מכך שראש הישיבה מאריך בברכת המזון, בעוד אנשים נוהגים להשלימה תוך דקות ספורות. נענה הרב שך ואמר: "כשאדם מברך ברכת המזון בכוונה, הוא זוכה להצלחה בכל התחומים, בעיקר בפרנסה ואריכות ימים... אנשים שביקשו מהרב שך סגולה להצלחה, ציפו כי יציע חומרה או הקפדה שקשה לעמוד בה. מה מאוד הופתעו לשמע תשובתו: "קבל על עצמך לברך ברכת המזון מתוך ברכון!"  נוכח פליאתם, היה אומר: "אף אני עמל על כך..." לעיתים אנשים מחפשים כל מיני קבלות כדי להתחזק ובמקביל להיוושע מכל מיני צרות. הא לך סגולה נפלאה ובדוקה לקבלה:  ברכת המזון לאומרה בקול ובשמחה מתוך הסידור/הברכון ובע"ה תזכה לישועות. 

 



חג שמח!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הועמד למשפט,תקופת מאסר,בשבילי החינוך,בעקבי המסורה,לסטות ,לרעות,בשדות זרים,מצוות סוכה,קדושה גדולה,סכנת נפשות,

נקודה שבועית - חג סוכות - חג שמח!

 

לא מכבר באמריקה הרחוקה סבל הציבור מאירועי טבע עצומים: סופות מזג אוויר שהעיפו והציפו כל מה שבדרכם, רעידות אדמה שהפילו בניינים וגשרים ובעקבותיהם אנשים נשארו בלי קורת גג, חלקם יישארו כך עוד חודשים ארוכים ויש כאלה שאפילו בלי חשמל.

כבכל שנה, בצמוד לימים הנוראים הפותחים את השנה החדשה, אנו מצווים לצאת מארבע קירות ביתנו, לבנות סוכה שתהא עבורנו בית זמני לשבעה ימים ושם נאכל, נישן, נשחק ונשהה בזמן הזה.

בגמרא יש מחלוקת על מה נקבע חג הסוכות. דעה אחת סוברת שזהו זיכרון לסוכות שבהם ישבו בני ישראל במדבר והדעה השנייה סוברת שזה זכר לענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל שם.

דווקא הזמן הזה שהלכו בני ישראל במדבר, שאין ספק שהוא מקום קשה למחיה וכל תקופת ההליכה דרכו, כאשר הבית היה הסוכה, נטעה בנו מידה של פרופורציה וכנות לרע וסבל שקיימים בעולם ומלמדת אותנו לשמוח בחלקנו ולא להעצים את הקשיים שקיימים.

בזכות הסוכה הזאת עלינו להגביר את העין הטובה שלנו על החיים, על הקיום, על המציאות.

אנו ב"ה חיים בבתים בעלי קירות חזקים ויציבים עם קורת גג מעלינו שמגינה מגשמים ורוחות, יש לנו בבית האישי שלנו ברזים עם מים, חדרי שירותים ומקלחות ומקום מסודר לישון, ודווקא בימים אלה של השנה שמתחיל קצת להתקרר ואולי אולי לטפטף אנו נקראים לתת ביטחוננו בה' לכמה ימים, לשמוח ולהודות ולהכיר בטוב שיש לנו במשך כל השנה. 

ה' אינו רוצה להקשות עלינו, הרי אם יורד גשם (בדגש על אם) או אם קר מידי האדם פטור מהסוכה כי אסור למצטער לשהות בה ולא רק זאת שדווקא בחג זה נכתב בתורה "ושמחת בחגך".

שנזכה לשמחה אמיתית, עין טובה וביטחון גדול בה'.

 

חג שמח!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

אמריקה,סבל,ציבור,אירועי טבע, סופות,מזג אוויר,רעידות אדמה,בניינים,גשרים,נאכל,נישן, נשחק,נשהה, 

   אמרי שפר י"ד תשרי ה'תשע"ח

 

אמר רבנו לגבי חג הסוכות: "עיקר העבודה של סוכות לקבוע ישיבתו בסוכה". ופירט דבריו: ראשית לכל העבודות של חג הסוכות,  וקודם לכל, הוא לקיים את הדין "לישב בסוכה"- כל רגע שיושב בסוכה מקיים מצווה דאורייתא! כל רגע מצווה חדשה!

     בזוהר שאומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת להזמין אורחים, ואם לא הזמין עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם, שצריך להזמין אורחים.

     בספר עיון יעקב על העין יעקב כתב, שטעם מצות הקבלת פני הרב ברגל הוא מדין דקבלת פני רבו כקבלת פני השכינה. ובספר שפתי חכמים כתב שהוא משום שמחת יום טוב. שהרב שמח לראות פני תלמידו, והתלמיד שמח לראות פני הרב, וכאשר שניהם משוחחים בדברי תורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, הרי אין שמחת חג גדולה מזו...

     הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר שקיבל בשם תלמידי הגר"א בשם הגר"א, שמלחמת גוג ומגוג תארך 12 דקות בלבד, ובמלחמה זו שליש מאנשי העולם ימותו, ושליש יפצעו,  ושליש ישרדו ללא פגע.

     ''השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצִווה בהן, עבודה גדולה היא", והואיל ואין כל אדם ראוי לאיצטלא זו של עבודה גדולה מתוך אהבת ה', לפיכך לא היו עושים אותה אלא חסידים ואנשי מעשה. (הרמב''ם)

     וזאת הברכה אשר ברך משה. עצם הדבר שמשה רבנו מברך, זה בעצמו הברכה.

     ידוע הדבר אמר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים - כי בעת הנענועים יש לכוון כנגד שבעים אומות העולם. והנה - אמר הרב - דבר זה מרומז בסופי התיבות של ארבעת המינים: לולב )2 )אתרוג )3 )הדס )60 )ערבה )5 )ביחד עולה מנינם לשבעים!

     ''מצווה להרבות בשמחה זו [שמחת בית השואבה], ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע" )רמב"ם פ"ח מהל' לולב הי"ד(

בזכות מצות סוכה (פניני בית הלוי, עלון 452)

     השנה: תרצ"ז (1937 .)המקום: עיירה קטנה באחת הרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות. גיבור סיפורנו הוא לייזר, יהודי גאה באמונתו. על "פשעים" מסוג הרבצת תורה לילדי ישראל, הוא נידון להגליה מביתו וממשפחתו.  במקום מגוריו החדש התרועע לייזר עם צעיר אחר, שאף הוא נידון לגלות בשל "עבירות" דומות. השניים שכרו דירת-חדר קטנטנה מטטרי אחד, במיקום "מצוין": בין מטה המשטרה החשאית )הנ.ק.וו.ד.) ובין דירתו של מנהל הכלא המקומי. רק בתים אחדים הפרידו את דירת שני הידידים משכניהם "רמי המעלה", אולם לא הייתה להם כל ברירה, כי במחיר שיכלו להרשות לעצמם, לא הייתה אפשרות לשכור דירה טובה יותר במקום אחר. מלבד זאת, כאשר הם שכרו את הדירה. עדיין לא ידעו איזה "שכנים נכבדים" יש להם...  

     לייזר עבד במפעל בתוך העיר, בעוד שחברו הצעיר מצא לו תעסוקה בבית חרושת שהיה במרחק-מה מן העיר. על שניהם חלו הוראות והגבלות חמורות ביותר. היה עליהם להתייצב אישית במשטרה החשאית פעם בעשרה ימים; היה אסור עליהם לקיים קשר כלשהו עם יהודים מקומיים, או עם מגורשים אחרים; והיה עליהם להתחייב כי הם לא ייטלו חלק בשום פעילות בלתי חוקית. לייזר וחברו קיימו את ההוראות בקפדנות ביודעם כי כל "עבירה" קלה עליהן פירושה מאסר ארוך משולב בעבודת פרך, גירוש למחנה ריכוז, או אפילו מוות. מסיבה זו הגיעה זהירותם המופלגת עד כדי כך, שהם אפילו לא ביקרו בבית הכנסת המקומי מדי יום ביומו אלא התפללו בבית.  בשבתות לא יכלו להתאפק מללכת לבית הכנסת, אולם הקפידו לשבת בנפרד מן המתפללים המקומיים. אפילו ברכת "שבת שלום" לא החליפו עם חבריהם לתפילה ביודעם כי למשטרה החשאית סוכנים ומרגלים בכל מקום וחייבים לכן לנקוט במשנה זהירות.

     התקרב ובא חג הסוכות ולייזר וידידו ביקשו מן הטטרי בעל הדירה,  שייתן להם רשות לבנות סוכה קטנה בחצר הבית. הם הסבירו לו כי זוהי דרישת דתם וכי אחרת הם לא יוכלו לאכול מאומה במשך שבעה ימים. הטטרי שהיה מוסלמי אדוק הבין לרוחם ואישר להם את הבקשה. הוא העריך מאוד את שני הבחורים היהודיים, שתמיד שילמו את שכר הדירה במועד ובכלל היו דיירים שקטים ונחמדים.  כך בנו לייזר וחברו סוכה קטנה, סוכה לשניים. בבוא החג הם קידשו בשקט על היין ואכלו את ארוחותיהם בסוכה הקטנה. הם לא יכלו להזמין איש לסוכה שלהם, וגם אותם איש לא הזמין.  כשהגיע ערב שמחת תורה הציע חברו של לייזר לקנות בקבוק וודקה. "הבה נשמח מעט" אמר, "הרי חג זה מכונה בשם "חג שמחתנו", ותודה לא-ל יש לנו על מה לשמוח שהצלחנו לחגוג את החג כהלכתו ". לייזר שהיה המבוגר מבין השניים ניסה להניא את חברו ולשווא. הוא אמר לו כי במצבם יהיה זה מסוכן למדי. "ניקח כוסית ועוד כוסית , ולפני שנשים לב נהיה שתויים ונשכח היכן אנו נמצאים. זה יכול להיות מסוכן מדי עבורנו. אל תשכח כי שכננו, מנהל בית הכלא לא מחבב אותנו יתר על המידה. הוא הלא אמר לבעל-הבית כי אנו לא רצויים וכי הוא ישתדל להיפטר מאיתנו".  אך הידיד הצעיר התעקש. "אין כל חוק האוסר עלינו לשתות קצת וודקה. אני רוצה לשמוח, על אפם ועל חמתם של שונאינו. אם לא תרצה להצטרף אליי, אעשה זאת לבדי" ! לייזר הרשה לעצמו להשתכנע. מחסכונותיהם הדלים הם קנו בקבוק וודקה, והתיישבו בסוכה לאמירת "לחיים". עם כל כוסית נוספת עלה מצב רוחם והשתפר והם הודו לה' כי ברחמיו הרבים אפילו במקום גלותם יש להם סוכה כשרה והם יכולים לחוג את חג הסוכות כמו שצריך. הם החלו לזמזם ניגון חסידי, תחילה חרישית ולאחר מכן בקול רם יותר ויותר, עד שלבסוף קפצו על רגליהם ויצאו בריקוד נלהב. הם היו שמחים כל-כך, עד שלא שמעו כלל את הצעדים הכבדים שהתקרבו אל הסוכה שלהם. "מה הולך פה, לכל הרוחות"?! שמעו לבסוף את קולו המחוספס של מפקד בית הכלא. פניו של האיש היו סמוקות מכעס, ובעל-הבית שלהם, הטטרי, עמד מן הצד כשהוא נפחד ומשועשע חליפות. "אמרתי לך" - הם שמעו את הטטרי אומר למפקד הכלא - "אין כאן איש זולת שני היהודים האלו. הם חוגגים את החג שלהם ולא עושים רע לאיש. אני יכול להבטיח לך כי זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם בגילופין"... לייזר היה הראשון שהתאושש מהתדהמה שירדה עליהם. הוא הכריח את עצמו לחייך בנעימות והזמין את האורחים הבלתי קרואים להרים כוסית יחד אתם. מפקד בית הכלא הפנה את גבו והלך בחרי- אף, כשהטטרי נשרך אחריו. למחרת היום פגש הטטרי את לייזר ואמר לו בדאגה כי מצבם אינו נראה לו שפיר. סגן מפקד המשטרה החשאית סיפר לו כי תלונות רבות הגיעו עליו מאנשים לא ידועים. לפי התלונות, דירתם של לייזר וחבריו משמשת מקום מפגש לקבוצות חתרניות נגד המשטר; לייזר עצמו מתכנן פעולות חבלה במפעל שם הוא עובד. כל אחת מהאשמות חמורות אלה יכלה לשלוח את הנאשם לשנים רבות בסיביר הרחוקה. "אני אמרתי לו" - סיפר הטטרי לליזר - "כי כל זה הוא שקר וכזב וכי אתם אנשים ישרים והגונים, האנשים הטובים ביותר שהיו לי אי- פעם. אך איך שלא יהיה, עליכם להיות זהירים מאוד, לפני שיהיה מאוחר מדאי"...

     חלפו מספר שבועות מאז וה"תיק" שנתפר ללייזר הושלם. בי"ט בכסלו, היום בו מציינים ברחבי תבל את חג הגאולה של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי מכלא הצאר הרוסי, הגיע לדירתם שוטר ובידו פקודת מעצר ללייזר. הוא ערך בדירה חיפוש מדוקדק אך לא מצא אף ממצא מפליל; לבסוף, ציווה ללייזר לבוא עמו. חקירתו הראשונה לא ארכה זמן רב, ולאחר שבוע הודיע לו קצרות כי הוא נידון למוות בירייה. הגישו לו מסמך לחתימה, בו הוא מסמיך את השלטונות להעביר את המזוודה וכן חבילת מזון שהגיעה בינתיים עבורו אל אשתו. לייזר סירב לחתום על המסמך מבלי לראות את אשתו, אך החוקר הגיב ביבושת: "אשתך לא מעוניינת להיפגש עמך. היא נמצאת כאן והודיעה על-כך מפורשות". הוא הוסיף: "למעשה אין אנו זקוקים לחתימתך כלל, אך אם תחתום, אני מבטיח לך לסדר שתוכל לראות את אשתך, לפני מימוש פסק הדין"... למרות שידע כי אין לתת אימון בדבריהם של החוקרים, הוא נתלה בקש ההצלה האחרון שהיה לו וחתם.

     עברו שבועות אחדים, השבועות הארוכים ביותר בחייו של לייזר, ולפתע, בלילה חשוך אחד, העירו אותו ואמרו לו להתלבש בזריזות. הוא הובל לחצר הכלא, שם כבר המתינו עצירים אחדים. בחוץ שרר קור עז ומשאית פתוחה המתינה לעצירים, כדי להוביל אותם ליעד בלתי ידוע. עד מהרה הופיע ראש המשטרה החשאית בליוית סגנו והחוקר הראשי, כולם שיכורים ובמצב רוח "מרומם". נשמעה הפקודה: "לעלות למשאית" והעצירים החלו מטפסים על המכונית. לייזר לא נע ולא זע. "אני דורש לראות את אשתי" - הוא אמר בפנותו אל החוקר הראשי - "אתה זוכר שהבטחת לי שאראה אותה לפני שאמות"! אולם החוקר צחק לו בפנים ... ברגע זה דחף אותו סגן ראש המשטרה החשאית קלות ולחש באוזניו : "אל תהיה אידיוט. זהו הסיכוי היחיד שלך, כאן יירו בך"... לייזר חשב לעצמו כי אם ירצו לירות בו הם יוכלו לעשות זאת בכל מקום, אך הייתה לו הרגשה סמויה שלא לעשות יותר בעיות והוא טיפס ועלה על המכונית. הם נסעו כל הלילה. העצירים ניסו להתחמם מעט איש בגופו של חברו, אך הרוח הקרה חדרה מבעד לבגדי-הכלא הדקים שלהם. לעת הערב הגיעו לעיר גדולה יותר והמשאית נעצרה בחצר בית כלא גדול שהיה מוקף חומה גדולה ואמצעי הביטחון בו היו מירביים. הם נצטוו לרדת, אולם אבריהם הקפואים לא נשמעו להם ולא היו מסוגלים לזוז. אחרי כמה מכות נמרצות בקתי רובים, הצליחו איכשהו לרדת מהמשאית. לייזר חשב שהנה זה הסוף, אולם הוא תמה מדוע הטריחו את עצמם להביא אותם לכאן ומדוע לא גמרו את ה"מלאכה" במקום הקודם, שם היה רגיל לשמוע יריות בלילה והכול ידעו כי היו אלה הוצאות להורג. מדוע אפוא הביאו אותם לכאן ? אולם אחרי שהעצירים הועמדו בשורה ונרשמו, הם לא הוצאו להורג, אלא נשלחו לתאיהם בבית הכלא החדש.

     למחרת נקרא לייזר אל משרד הכלא, שם הודיעו לו "חגיגית" כי בגלל פעילות "אנטי- מהפכנית" שהוא אשם בה, נידון לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הרי הוא עצמו חתם על גזר-דין מות שלו ועכשיו הכול התחלף... אולם הפעם, כמובן, לא ראה לנכון להתווכח עם שלטונות הכלא במשך השנים הבאות תהה לייזר רבות כיצד התרחש הנס, והתעלומה נפתרה רק בשנת תשכ"ה )1965 ,)כאשר בא לברוקלין שבניו-יורק לעשות את הימים הנוראים במחיצת הרבי מליובאוויטש זי"ע בברוקלין. כאן הוא שמח לפגוש את חברו לגלות שיחדיו חלקו את הדירה אצל הטטרי. הידיד הצעיר כבר לא היה צעיר כל כך: הוא היה ראש משפחה גדולה ומאושרת והשניים שמחו מאד לראות איש את רעהו. היה זה ידידו של לייזר שפתר לו את התעלומה.

כשבוע אחרי מעצרו של לייזר, ערך הטטרי מסיבה אליה הוזמן גם סגן ראש המשטרה החשאית. כאשר הלה היה שתוי כהלכה, שאל אותו הטטרי, כאילו בדרך אגב, מה קרה לדייר היהודי שלו. " אתה מתכוון ליהודי עם הזקן השחור, עליו אמרת שהוא איש קדוש? ובכן, דבר מוזר קרה לו. הוא נידון למוות בירייה. פסק דין המוות היה צריך להיחתם על ידי "טרויקה" )שלישיה(: ראש המשטרה, אני כסגנו והחוקר הראשי. בדרך כלל אנו נוהגים לחתום על פסקי-דין אלה בלילה, אחרי "חגיגה" קטנה. אולם קרה משהו ובאותו לילה לא יכולתי להצטרף לטקס חתימת פסקי הדין. הם השאירו אותם חתומים על שולחני, כדי שאחתום עליהם בבוקר שלמחרת. "למחרת, כאשר באתי לעבודה, נפל מבטי לראשונה על גזר הדין של הדייר היהודי שלך. בדרך כלל אני נוהג לחתום אוטומטית, מבלי להרהר פעם או פעמיים. אולם הפעם זכרתי מה שאמרת לי לגבי יהודי זה. עברתי על התיק שלו וראיתי כי אין שום הוכחה לגבי האשמות שיוחסו לו. ובכן, מוזר ככל שיהיה, פחדתי לשלוח למוות אדם קדוש זה. אמרתי למזכיר שלי שיכתוב לו גזר-דין אחר, 10 שנות מאסר עם עבודת פרך. "אל תחשוב שהיה זה קל להשיג את הסכמת ה"בוס" שלי לשינוי גזר הדין, אולם אמרתי לו כי האיש היה שכן שלי וכי אני יכול לערוב אישית, כי הוא חף מכל פשע. לבסוף הוא הסכים ואני יכול לומר לך, כי אני שמח על מה שעשיתי. אחרי הכול, הלא אמרת לי כי הוא איש קדוש "... לייזר היה מלא הכרת תודה לטטרי ההוא, אולם הוא ידע כי הוא שימש שליח בידי ההשגחה הא-לוקית שהצילה אותו בדרך כה מופלאה. הוא ידע כי הייתה זו שמחת החג, שמחת חג הסוכות באותם ימים קשים, שעמדה לו ולחברו ובזכותה ניצל ממוות בטוח.

 

הבית שנמכר (לקראת שבת מלכותא)

     הסיפור הוא על הגאון רבי אברהם זצ"ל אחי הגר"א בעל "מעלות התורה", שהגרב"צ היה מצאצאיו, והיה מספרו כפי ששמע בנערותו מאביו ומזקנתו שכך היה מקובל בידם ובמשפחתם.

     הגאון רבי אברהם התגורר במקום מרוחק מווילנא. פעם אחת הוא מקבל מכתב מאחיו, רבנו הגר"א, שברצונו ללמוד עמו חברותא,  ולכן הוא מבקש ממנו אם יש באפשרותו לעבור דירה לווילנא, כדי שיוכלו ללמוד שם ביחד.  רבי אברהם השיב לאחיו הגר"א, שהוא היה מאוד רוצה לעבור לווילנא כדי ללמוד עימו יחד, אלא שאשתו אינה מסכימה בשום פנים לעזוב את עיר מגורם. ומדוע? משום מעשה שהיה:

     בווילנא ובכל הערים בליטא לא היו גדלים אתרוגים, ובכל שנה לקראת חג הסוכות היו מביאים אתרוגים ממדינות רחוקות, ומשום כן מחיר האתרוגים היה בד"כ מאוד יקר,  שעצם זה שאתרוג הוא פרי נדיר במקום הזה לבד, גורם להעלאת המחירים, וכאשר נוספו לזה עוד הוצאות הדרכים - זה גרם להעלאה נוספת.  היחידים מתוך הציבור שיכלו לקנות לעצמם אתרוג במחירים הללו - קנו, ואילו שאר הציבור שלא הייתה לו אפשרות לקנות אתרוג - היו גבאי העיר קונים אתרוג מקופת הקהל, ועליו היו כל הקהל מברכים בחג.

     שנה אחת החורף התארך, וממילא הפשרת השלגים הייתה בזמן מאוחר יותר, וכך יצא שכאשר התקרב חג הסוכות, הדרכים היו מלאות במים ולא הייתה אפשרות לעבור בהן, וכאשר הדרכים חסומות אין משלוחי אתרוגים, ולא היה אפילו אתרוג אחד בכל העיר ! כמה ימים לפני סוכות, הצליח להביא אחד מהסוחרים אתרוג אחד לעיר, אלא שאם כל שנה היו המחירים גבוהים, הרי שעתה ביקש עליו מחיר כפול ומכופל. גם היחידים שקנו לעצמם בכל שנה אתרוג, מיד התייאשו מלקנותו, כששמעו על המחיר הגבוה . גבאי הקהל נבהלו גם הם מהמחיר, ומיד התכנסו כדי לדון יחדיו אם חייבים לקנות במחיר כזה. לאחר דיון ארוך הוחלט שאין להם אפשרות לקנות במחיר כזה.  באותו יום חזר רבי אברהם לביתו בצער, על הידיעה שהשנה לא יהיה להם אתרוג בחג. בבית סיפר לאשתו על החלטת גבאי הקהל.  אשתו נבהלה מאוד, ואמרה: "איך יתכן חג סוכות בלי אתרוג ?" והתחילה לחשוב מה אפשר לעשות כדי להשיג את האתרוג, ופתאום עלה לה רעיון: הבית שבו התגוררו היה בית נאה, גדול ומרווח,  שקיבלוהו מהוריה בנדוניה של החתונה, ובאמת אינם צריכים בית כ"כ גדול, וממילא הם יכולים למכור אותו, לעבור לגור בצריף קטן כמו כל העניים, ובכסף של הבית יקנו את האתרוג. מיד הציעה את ההצעה לבעלה, רבי אברהם, והוא הסכים לדבריה. תיכף החליטו ללוות עכשיו מיד את הכסף לקניית האתרוג, ולאחר החג למכור את הבית, ובכסף שיקבלו עבורו יפרעו את החוב.  רבי אברהם יצא מיד ללוות את הסכום הדרוש לאתרוג, קנה את האתרוג,  ולשמחתם ולשמחת כל אנשי העיר, זכו לברך על האתרוג הנדיר הזה, ולקיים את המצווה כבכל שנה.  לאחר החג קיימו את החלטתם, מכרו את ביתם המרווח ובמקומו קנו צריף קטן, וביתרת הכסף פרעו את החוב.

     כאשר הגיע המכתב מהגר"א לעבור לווילנא, אמרה האישה הצדקנית לבעלה רבי אברהם: "כל יום שאני עוברת ליד הבית היפה שהיה לנו, ואני נזכרת שמכרנו אותו בשביל קיום מצוות אתרוג, אין לי הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם, ואת ההנאה הזו איני יכולה להפסיד", וממילא לא מסוגלת לעזוב את העיר לעולם. את התשובה הזו שלח רבי אברהם לאחיו הגר"א, שמשום כן, אפילו שהיה רוצה מאוד ללמוד עמו בחברותא - אין לו אפשרות לעבור לווילנא.  את הסיפור הזה היה מספר הגרב"צ בשיעוריו בהתרגשות רבה,  ובשנים האחרונות אף היה בוכה מהתרגשות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

חג הסוכות,לישב בסוכה ,מצווה חדשה, להזמין אורחים,מלחמת גוג ומגוג, חסידים,אנשי מעשה,

   אמרי שפר י"ג תשרי ה'תשע"ח

 

  בבכיות של הימים הנוראים מתקנים את הבכיות שמקורן רע. בשמחה של חג הסוכות מתקנים את השמחה וההוללות הבלתי-רצויות של כל ימי השנה. (ישמח ישראל)  

     הזהר הקדוש מקשה על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" וכי ימיו מתים או שהוא מת? לכאורה מתאים לכתוב? ויקרב ישראל למות. אלא כאשר האדם הולך לבית עולמו כל ימיו באים אתו או אז כל לעיני כל הצדיקים כולם, אומר הקב"ה הניחו לפנינו את היום הראשון לאחר הבר מצווה הבה נבדוק אם הוא מלא או חלילה ריק.. מה גדולה הבושה, כאשר מגלים שהיום מלא אך ורק באוויר... ושום דבר רוחני לא התמלא בו! היום השני נראה דומה למדי.. ימים ריקים כאלו מסיים הזוהר הקדוש אינם רוצים לבוא לפני ה'!

     ''המוח שליט על הלב". הרגשות שאנו מרגישים ניתנים לשליטה. בעזרת המוח בכוחנו לקבוע מה נרגיש. יש מחשבות שמובילות לתחושות עצב ודכדוך, ולעומתן מחשבות אחרות מעוררות בלב שמחה ועליצות. (ספר התניא)

     המנהג של רבינו (כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) היה להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עילאין" קודם שאמר החרוז "שלום עליכם", ורבינו ז"ל אמר דבר נחמד בטעמא דמילתא, כי אנן קיימ"ל (סנהדרין צ"ג) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ולכן מהראוי להקדים לקבל את הצדיקים לפני המלאכים ודפח"ח.



הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים (סיפורי צדיקים, גליון 271)

     מסופר על יהודי עני אחד שבא אל הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זיע"א, והשיח את דאגתו בפניו, שהנה בתו הבכירה בגרה והגיעה לפרקה, והיא יושבת וממתנת זה עידן ועידנים, ולרש אין כל. נכמרו רחמיו של הרבי על העני, וכתב עבורו כתב בקשה לאחד העשירים מאנשי ??לומו הגר בעיר רחוקה, במכתב פירט הרבי בקיצור את תלאות האיש וגודל עניותו, וסיים בבקשה לקבל את העני המוסר כתב זה בסבר פנים יפות, ולסייע בעדו בגוף ובנפש ובהוצאות הנישואין הנצרכים לו בכבוד. הרבי חתם את המכתב בחתימת יד קדשו, מסרה ביד העני והורה לו לנסוע היישר לבית העשיר, ולבקש מלפניו שיעזור לו בצרתו לו צר.

     בהעדר מעות לתשלום שכר הנסיעה בעגלה, שירך העני את רגליו יום אחר יום, עד שכעבור שבועיים ימים מלאים טורח ועמל הדרך, הגיע לאותה העיר וסר מיד לבית העשיר. הוא כבר ייחל וציפה מאוד לקבל את הסכום הנצרך לו, ובהיותו מצויד במכתב נדיר שנשלח מצדיק הדור במיוחד עבורו, התהלך בהרגשה כמי שהממון כבר מונח בכיסו, ורצה כבר לשוב אל ביתו ולהתחיל לעסוק בנישואי בתו כראוי לה.  לשמחתו הוא מצא את העשיר בביתו, כאשר שמע שהוא מגיע אליו בשליחותו של הרבי, נענה מיד וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, והזמינו לשבת עימו בטרקלינו. העני נכנס ברוב חשיבות, ומיד הוציא מחיקו את המכתב המהולל והגישו בפני העשיר. כראות העשיר את כתב יד קדשו של רבו המופנות ישירות אליו, שמח מאוד והודה נרגשות לעני על שזיכהו באיגרת זו הנעלה וחשובה בעיניו עד מאוד. ישב העשיר וקרא את המכתב הקצר בעיון רב כמה וכמה פעמים, ודקדק בו בכל תיבותיו ואותיותיו, כחסיד קוצק נאמן ידע היטב שאין שום אות ותג מיותר בדברי הרבי ויש לטרוח בהבנתו, הוא נראה כמעמיק רבות במחשבותיו גם במה שנטמן בין השיטין והתיבות. ובהיותו איש חכם ונבון חתר להבין דבר מתוך דבר, ולגלות גם את מה שלא נאמר במפורש והנה עם סיומו ללמוד את האיגרת הקדושה, הניחה בכבוד וביראה על גבי השולחן, ובפנותו אל העני אשר ישב כל העת בדממה והמתין בדריכות רבה, הוציא רובל כסף אחד ויחיד ונתנו בידו של העני, ופטרו הימנו לשלום.

     העני יצא מן הבית בתדהמה מלא אכזבה ומרירות קשה, הוא היה המום ולא ידע את נפשו, בשביל זה טרח את כל הטרחות הללו? בשביל רובל אחד בלבד? וכי בשביל כך טרח בנסיעה רחוקה לקוצק, ומקוצק אל בית העשיר ימים רבים ושבועות תמימים, בשביל רובל אחד? כיצד יתכן כזאת? שאל את עצמו העני שוב ושוב, הרי נראה היה שהעשיר נהנה מאד מן המכתב שקיבל מהרבי, וייחס לכך חשיבות עליונה, ולבסוף כשהגיע הדבר למעשה, שלח אותו מעם פניו בבושת פנים עם רובל בודד וגלמוד... הוא היה סמוך ובטוח במכתב זה שממנו תבוא הישועה מצרתו הגדולה, והשליך את כל יהבו על המכתב הנדיר שהצליח לקבל מן הצדיק, ואשר נכתב במיוחד עבורו בכתב יד קדשו. והנה עתה התברר שאין כאן ולא כלום. לבו נשבר בקרבו, ובקושי סחב את עצמו בדרכו חזרה, הוא יצא את העיר בעצלתיים בלב כואב ודואב, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו החל בוכה ומתחנן בפני אביו שבשמים, הוא דיבר ממעמקי לבבו לפניו יתברך, ושטח את כל מרי ליבו הקשה, מתברר אפוא,  תינה האיש את צערו בבכי שלאחר ייאוש, שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיעני מן העניות הקשה ומרה, אם גם מכתב נדיר ומיוחד שכזה לא הועיל כלום, הרי שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיע, רק נס מן השמים, רק אתה יושב מרומים הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אתה היחיד בעולם שיכול לעזרני, אנא ראה בצרתי ובשברון לבי ושלח נא את ברכתך הנאמנה.  כך היה העני הולך בדרכו כמה שעות טובות, בוכה ומתפלל ומבקש, ולבו קשה ומר עליו מאוד.

     לפתע באחת ננער בפתאומיות ממחשבותיו הנוגות, הוא ראה נכחו כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים המגיחה מולו ושועטת ממש אליו, נראה היה שמישהו רודף אחריו ומחפש אותו. כשהתקרבה הכרכרה והשיגה את האיש, נעצרה על ידו בבת אחת, שליח מיוחד מאת הגביר העשיר קפץ מתוכה וניגש היישר אל העני בשמחה רבה ואמר: ברוך השם שמצאתיך פה, הנה אדוני העשיר שלחני לחפש אחריך בכל דרך, והוא שלח עבורך מעטפה זו. ובאומרו תחב בידו מעטפה תפוחה מלאה ומרשרשת של כמה אלפים טבין ותקילין, שהיו בה הרבה יותר מן הנצרך להוצאות הנישואין בלבד. הוא קיבל פתאום גם את פרנסתו מן המוכן לכמה שנים טובות ומסודרות מראש. העני שמח כמובן מאוד על התשורה הפתאומית והבלתי צפויה הזו, אך מאידך היה מבולבל ונבוך, מה הולך כאן? התפלא האיש על התנהגותו המוזרה של העשיר הגדול הלא הוא אדם פיקח וחכם. ומדוע מתחילה כשהגיע עם המכתב בידו הוא פטרו בקרירות מופגנת וברובל אחד ויחיד. ופתאום לאחר כמה שעות שינה את דעתו מקצה לקצה והוא רודף אחריו לשלוח לו הון עתק שכזה.  המבוכה הגדולה, הסקרנות והתימהון הציקו לו מאוד, עד שהחליט שהוא מוכרח לעמוד על פשר הדבר, הוא הסתובב אפוא בחזרה והחיש פעמיו שוב אל אותה העיר, ושוב התדפק על דלתי העשיר אשר שמח מאוד לקראתו, והכניסו באהבה ובכבוד גדול אל ביתו. "הלא זהו האיש שהביא לנו פריסת שלום ואיגרת את שמחתו הגדולה בו. השתוממותו של העני גברה והתחזקה והוא שטח את פליאתו הגדולה בפני החסיד העשיר, מה קרה כאן? מדוע זה שינית פתאום את דעתך מקצה לקצה בתוך מספר שעות? ואם מתחילה לא רצית לתת לי כי אם רובל אחד בלבד, איך פתאום נתת סכום עצום שכזה? ענה לו העשיר בטוב טעם ודעת, טעות היא בידך, אני לא שיניתי את דעתי כלל וכלל, ברם, מתחילה כשבאת לפני עם מכתבו הנפלא והנאמן של רבנו הקדוש, ולמדתי בו בעיון, הבנתי מתוכו את אשר נרמז לי בין השיטין, שיש לדאוג גם לנפשך ונשמתך ולא רק לכסף בלבד, כדרכם של הצדיקים הקדושים, בכל בקשה גשמית שבאה לפניהם, לרדת גם לשורשה הרוחני מהיכן משתלשלת צרת הגוף הזו בשורש שבנשמה. והרבי רומז במכתבו על כך שצרתך בממון נובעת מחוסר אמונה וביטחון בהשם יתברך, שמידת הפרנסה כמידת האמונה,  ומי שאמונתו רופפת, גם פרנסתו כן, ושיש לחזק בך את האמונה והתקווה והביטחון במי שהיכולת בידו. לפיכך נאלצתי מתחילה לשלחך מעמי בבושת פנים, על אף שהיה קשה לי מאד להעמיד פנים כמי שלא נענה למכתב בקשה מיוחד מן הרבי, ובכך נשבר לבך בקרבך, כאשר נוכחת שאף מכתב מיוחד שהצלחת לקבל מגדול הדור אינו מועיל מאומה, ומתוך כך זכית להכיר האמת שאין לבטוח ולהאמין בשום גורם אחר, כי אם בשם יתברך בכבודו ובעצמו, אשר הוא משפיע ברצונו ומברך למאמין ולבוטח בו, דרך ברכת עבדיו הצדיקים. ורק אחר ששפכת שיח בתחנונים כנים מעומקא דליבא לפני קונך, ונתחזק איתן בלבך הביטחון בצור עולמים ברוך הוא, ונמצאת ששורש צרתך שבנפש ובנשמה נתרפאה, אז יכולתי גם להמשיך בתוצאת ישועת הגוף ועזרת הממון שנצרך לך . ועתה סע נא לביתך לשלום ויהי ה' עמך, ומכאן והלאה בעזרת השם תרום קרנך בכבוד כברכתו הנאמנה של הרבי הקדוש הנרמזת מתוך מכתבו, כפי שהבנתי בו. רק זאת תדע ולא תשכח לעולם לשטוח תפילתך ויהבך רק בו יתברך, ולבקש תמיד מלפניו על הצלחתך בכל דבר, כי הוא לבדו הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. נסע האיש לביתו והשיא את בתו בכבוד גדול ומאותו היום התגלגל מזלו לטובה והייתה הברכה מצויה תמיד בביתו, ונהפך לאיש חסיד נאמן, כשאינו שוכח לעולם מה הביאו לכל זו הגדולה ונעשה איש מאמין ובוטח בהשם תמיד בביטחון איתן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הימים הנוראים,מתקנים,בכיות,שמחה,הוללות,הבר מצווה,הבושה,המוח,שליט ,הלב,מלאכי השרת,

   אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ח

 

 

אחד מגדולי תלמידי - החכמים שבבני ברק פגש בדרכו באברך צעיר בערב סוכות, בשנה שיום - טוב הראשון של החג חל להיות בשבת, ואין בו נטילת לולב, ואמר לו: "שמע, כולם טרודים היום בחיפוש אחרי אתרוג מהודר כדי לקיים מצווה דרבנן (מצוות ד' מינים בחול המועד אינה אלא מדרבנן), ואני הולך לקיים מצווה דאורייתא, דהיינו לקנות בגדי חג לאשתי!"

    אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה

     הבה נתבונן מתי זוכה אדם לבוא לשמחתו של בורא עולם? הזדמנות מעין זו באה לידינו רק לאחר מלאות ימינו ושנותינו, כאשר אנו באים לעולם הבא, שכן כל עוד אדם חי הגוף הגשמי שלו מפריע לו לראות את הבורא, רק מרגע בו הוא מת והוא מסוגל לזכות להיות במחיצת הבורא, אך רק אם במשך כל חייו זיכך וטיהר את עצמו בלי הרף. אולם מצווה אותנו הקב"ה אל תראו פני ריקם, אל תבואו לשם - בידיים ריקות!

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" - דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה - לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח, וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... - שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

כישרון נולד (על-פי 'הניגון והריקוד בחסידות')

"רבי, אינני יכול עוד!", קרא יוס'ל המוכסן בשיברון לב. מעבר לשולחן הביט בו ה 'סבא' משפולי בעיניו הטובות, ועודד אותו לשפוך את אשר על לבו.

זה היה בערב שבת מברכים חודש אלול. דרך ארוכה עשה יוס'ל מהכפר שבו התגורר עד מעונו של הצדיק. בדמעות גולל את מסכת הסבל שהוא סופג מידי הפריץ. הכול החל בפורים שעבר, כאשר יוס'ל קיים את מצוות "עד דלא ידע" בהידור ואז פצח בריקוד סוער. בדיוק הזדמן הפריץ למקום, ומאז הוא מזמן אותו חדשים לבקרים לבדר את אורחיו במחולות ולהפגין את כישורי הריקוד שלו.

"רבי", התייפח היהודי, "כיצד נגזרה עליי גזירה משונה כזאת, להיות רקדן במש??אות הפריצים ההוללים?! אמנם אני עוצם את עיניי ומכוון לשם שמים, אך מדוע נחתה עליי צרה כזאת?!".

מילותיו של ה 'סבא' משפולי הביאו מזור לנפשו הכאובה של היהודי. "דע", אמר לו, "שריקודיך שנעשים לשם שמים טומנים ניצוצות של קדושה בלב הערלים. מי יודע, בזכות זה אולי ייטיבו עם יהודים אחרים. אף אני השתמשתי בכישרון הריקוד כדי לפייס פריצים שהענישו יהודים".

כדי להעלות את מצב רוחו של היהודי הזמינו ה 'סבא' לשמש שליח ציבור בתפילות השבת. יוס'ל תמה על ההזמנה, שכן מעולם לא ניסה להיות חזן. ועם זה, חזקה עליו מצוות הרבי. בדחילו ורחימו ניגש אל התיבה, עצם את עיניו, כחכח בגרונו, ופתח בתפילת קבלת שבת.

מפיו בקעו זמירות ערבות. קולו נסק לגבהים שלא הכיר, ונעימות התפילה השתפכו בחלל בית המדרש. תפילתו של יוס'ל הילכה קסם על הציבור, עד שהגבאי ביקשו לכבד את הציבור גם בשאר תפילות השבת.

ביום ראשון ביקש יוס'ל להיפרד מה 'סבא'. שוב הופתע כאשר צוּוה שלא לחזור לביתו אלא לנסוע לקרקוב. "עליך לגשת לבית הכנסת הגדול, ולהציע את עצמך למשרת החזן בימים הנוראים. גם אם תסורב", הבהיר ה 'סבא', "אל תתרשם. סע לשם לקראת הימים הנוראים והתפלל שם".

ר' יוס'ל תהה לפשר ההוראה אך ציית. הוא שם את פעמיו לקרקוב, ושם הִפנו אותו אל ר' משולם הורביץ, פרנס ותלמיד חכם, שהיה בעל השפעה רבה אך נמנה עם המתנגדים לחסידות. הלה יידע את יוס'ל כי משרת החזן תפוסה, אך ניאות לבחון את כישוריו של המועמד, שטרח ועשה דרך ארוכה כל-כך.

הגבאים התכנסו, ויוס'ל פצח בנעימת הימים הנוראים. קולו הצלול והרך המס את מאזיניו, ובכל-זאת צינן ר' משולם את התלהבות עמיתיו, וטען כי חסרה ליוס'ל ההתמקצעות בתחום וניכר עליו שבלתי-מנוסה הוא. גם המלצתו של ה 'סבא' משפולי לא שינתה את דעתו.

שמעו של החזן הכישרוני שבא מהכפר החל להתהלך ברחובות העיר. הבריות שחו על שירתו המרגשת, והביעו החמצה על דחיית מועמדותו. בערב ראש השנה, כאשר יוס'ל הגיע לקרקוב כדי להתפלל בה, כהוראת ה 'סבא', נפל דבר: החזן שהוזמן על-ידי הקהילה נפל למשכב. כעת לא היה מנוס מלהזמין את יוס'ל אל עמוד התפילה.

יוס'ל הצליח להרטיט את הלבבות בתפילתו. בשעה שהתפלל לפני התיבה עצם יוס'ל את עיניו ונסק אל מחוזות הכיסופים. קולו ה??תפך ברגש וסחף את הקהל כולו.

בעוד יוס'ל חוגג את החג בקרקוב התהלך הפריץ שלו ברחובות הכפר, וגילה שבית המזיגה של יוס'ל סגור. בירור קצר העלה כי נסע להתפלל בחברת אחיו בקרקוב. בדיוק נזדמנו לו עסקים בעיר, וכשהגיע לשם ציווה על משרתיו להביא לפניו את יוס'ל ולשאול לפשר הדבר.

המשרתים יצאו אל בית הכנסת ושבו כלעומת שבאו. הם דיווחו לפריץ כי יוס'ל מזמר שם בלי הפסקה ואין ביכולתם לדבר עמו. סקרנותו של הפריץ התעוררה. הוא היה חובב מוזיקה מושבע. לא אחת ערך קונצרטים בארמונו ואירח בהם אמנים ידועי שם. עד עתה הכיר את יכולות הריקוד של יוס'ל, אך לא את כישרון הזמרה שלו.

הוא הסווה את מראהו הנכרי ושם את פעמיו אל בית הכנסת. הסתנן בשקט לאולם, ונעמד בשורות האחוריות, כורה אוזן לשירתו של החוכר שלו.

בדיוק אז החל יוס'ל לסלסל נעימה עריבה. פיו של הפריץ נפער בתדהמה. מעולם לא שמע שירה זכה ושובת-לב כל-כך. זמן רב האזין כמכושף לתפילה. לבסוף שב לאכסנייתו, ובלבו החלטה לטפח את כישורי הזמרה של יוס'ל שלו. כישרון גדול כזה ראוי ליחס מכובד.

בימים שלאחר מכן חקר הפריץ וגילה כי קהל המתפללים רוצה במינויו של יוס'ל לחזן קבוע, אך יש כיס התנגדות סרבני בדמות ר' משולם הורביץ. ביקש הפריץ להיפגש עם ר' משולם, והציע לו הצעה נדיבה: הוא ישלם את שכרו של יוס'ל במשך חמש שנים.

למשמע הדברים נאלם ר' משולם דום. אם הפריץ, שאינו חשוד באמונת צדיקים, שם את כספו כדי לתמוך בכפרי שנהפך לחזן במצוות ה'סבא' משפולי - אין הוא יכול להתעלם מזה. אין זאת אלא שיד ה' בדבר. באותו רגע זכה יוס'ל במינוי המכובד ונעשה שליח הציבור הרשמי של בית הכנסת הגדול בקרקוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

תלמידי חכמים,בני ברק,ערב סוכות, א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה,בידיים ריקות,עולם הבא,לחסות,זרם,מטר,ערוגות הבושם,

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח

 

בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...

      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(

    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(

     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.

גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(

     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים.  אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר,  שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!

     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו,  וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום,  שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.

     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה.  הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד.  האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור,  ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."

החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?  התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

זמן שמחתנו,שימורים,חג הסוכות,שמחה,אדיש,לחלוחית,מי יחיה,מי ימות, החיתום,ונתנה תוקף,תפילת נעילה,בספר חיים טובים, 

  אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח

 

בימים קדושים אלו יוצאים כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה, וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.

     בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.

     בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" - לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון - ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...

    העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

 

     העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך". (של"ה הק'(

 

     "העולם סבור כי התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי צבי-הירש מרימנוב)

     הרבי מזיכלין הרה"ק ר' שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים פסקו.

    ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק', מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)



כל נדרי במוצאי הצום

האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין נשארה פתוחה.

ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב: "כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות. "מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר. "זה היה חשוב כל-כך לאבא"...

לעולם לא מאוחר

לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.

"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.

נפגשים בכל שנה

הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק. "בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".

ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים - ניצולי שואה, עולים מרוסיה, מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".

מוכר מיצים שנעשה חזן

ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול. לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים. ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי. 'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח אותי אליו והשאר היסטוריה".

על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".



תפילה ביער (תודתנו למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)

מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.

כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.

הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.

הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.

כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.

לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.

עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.

קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.

בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.

סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.

השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.

פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".

כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.

לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים - מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.

אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.

בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

דירת "קבע,דירת עראי,הסוכה הקטנה,לשוב בתשובה,ימי הסליחות,תפילת נעילה,כל נדרי,

  נקודה שבועית - יום הכיפורים - ה'תשע"ח. חתימה טובה! 

 

"המלך המשפט", כך אנו חותמים את ברכת המשפט בתפילת עמידה לאורך עשרת ימי תשובה. בימים האלה הקדוש ברוך הוא מופיע בעולם במידת הדין. 

על פי רוב, האנשים נוטים לחשוב שמידת הדין היא מידה שאינה נעימה אולם עלינו לזכור שהיא מידה יותר עילאית. ה' דווקא רצה לברוא את עולמנו במידת הדין אך ראה שהעולם לא מספיק ראוי לכך ושיתף בבריאה גם את מידת הרחמים שאנו כה מכירים.

מידת הדין בה רצה ה' לברוא את העולם היא המידה שתהיה באחרית הימים כי רצונו שהעולם יהיה שטוף באור לעומת המצב כיום שהעולם לא מלא כל כך באור אלא שהאור הזה גנוז לעתיד לבוא.

כיום אנו קולטים קווי אור שבאים לאט, אור תורה, אור קדושה, מוסר ושמחה.

העולם שלנו לא מסוגל לקלוט את מידת הדין בבת אחת ולכן, מסביר הרמח"ל במסילת ישרים קיימת מידת הרחמים שמשמשת מידת סבלנות.

סבלנות אינה ויתור אלא נותנת אורך רוח כדי להגיע למטרה. הקדוש ברוך הוא מאריך אף וגובה, זוהי מידת הסבלנות בהווייתה שנחוצה לנו כדי להגיע למידת הדין. 

בדיוק בנקודה הזאת אפשר לחבר את יום הכיפורים אלינו, שהרי אין יום הכיפורים מכפר בעבירות שבין אדם לחברו עד שיירצה את חברו. מידת הסבלנות חייבת דווקא לקראת יום כיפור להתגבר על מנת שיוכל ויוקל על האדם להתרצה ולהתפייס עם חברו בטרם יבוא יום הדין, יום כיפור.

ביום הכיפורים ובכלל בעשרת ימי התשובה מתגלה "המלך המשפט". לא רק שה' הוא "מלך אוהב .. משפט" אלא גם מלך שהוא עצמו המשפט. 

תפקידנו לחבר בפועל בחיי המעשה את מידת הרחמים והסבלנות שלנו כלפי חברנו והאדם בכלל עם מידתו של ה' בעולם שמתבטאת באופן הכי גבוה ביום הזה.

 

חתימה טובה לכל עם ישראל!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

המלך המשפט,תפילת עמידה,מידת הדין,אחרית הימים,אור תורה,אור קדושה,מוסר ושמחה,מידת הרחמים,מידת הסבלנות,להתפייס,

 

 

 

 אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ח

 

 

אם רואה ומבין האדם שאין עליו מליצה ישרה ח"ו, מה עצתו, ' מול', יעמוד עצמו כביכול לנוכח פני ד', מגיד פשע, ויאמר כל פשעו ויתוודה על כל חטאותיו בינו לבין קונו, ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, כזאת וכזאת עשיתי, ואתה ברחמיך סלח לנו, ואז בוודאי השם יתברך שהוא אב הרחמן יכפר ויסלח לו. ) ילקוט מאורי אור לר"ה בשם הרה"ק ממאקאריב זצוק"ל(

     החפץ חיים אומר שכשאדם מבקש סתום פיות משטיננו ומקטרגנו, שואלים למעלה מה עם הפה שלך, האם אתה שומר על פיך, אבל כשאדם נזהר על דיבורו אז יכולה להתקבל תפילתו.

     ה שפת אמת אומר למה מצווה לאכול בערב יום כיפור, כי בערב יום כיפור מצווה לפייס אחד את השני, והטבע שכשאדם צם הוא במתח ואין לו לב לשמוע לחברו, לפיכך אמרה התורה לאכול כדי שיהיה לו לב טוב למחול את חברו, כמו שכתוב אצל בועז ויאכל וייטב לבו.

     כתוב בזוהר שיש היכל ואוצר שפותחים אותו רק פעם אחת בשנה בזמן נעילה. האוצר הזה יש בו כל טוב שבעולם כפרה סליחה שפע וכל טוב, אם כן צריך להתחזק בנעילה מאד ויקבל השפע.

המחט שנעלמה (דברים טובים - שופטים)

     מלחמת יום הכיפורים.  בעשרות בתי כנסיות הופסקה תפילת היום הקדוש באזעקה מצמררת, כולם גויסו אל הקרב. המלחמה הייתה קשה מאות הרוגים ופצועים גבתה המלחמה הנוראית הזו. סיפורנו מתרחש במחנה צבאי ששהה במדבר בואכה מצרים, קבוצת לוחמים נלחמת כבר שלשה שבועות באזור, המראות לא הרפו לרגע כמו סרט בהילוך מהיר חלפו בראשו של אוריאל חייל שזה לא מכבר חגג את יום נישואיו ניגוני התזמורת התחלפו בקול רעמי התותחים, מי יכול להאמין כי שמחת החתונה תתחלף כה מהר בתוגת המוות, " ''טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה" הדהד באוזניו המשפט בשעה שראה את חבריו לנשק עולים בסערה השמימה. מול הבזקי הפלאש של הצלם בחתונה התערבלו להם הבזקי הפגזים שנפלו סביבו, מעודו לא חשב שייטול חלק פעיל במלחמה, לא משחק כמו באימונים המפרכים...  אלא מלחמה ממש, דם אש ותימרות עשן, פצועים והרוגים חששות ופחדים. אוריאל עוד הספיק להיפרד מאשתו הטריה בחטף, הוא הבטיח לה שישמור על עצמו אין לו שום כיסוי להבטחה זו,  הטנק שלו נפגע מספר פעמים מהטילים של המצריים אך הוא ניצל בדרך נס. עתה חלפה התקופה הקשה והגיעו הימים המעודדים, התמונה השתנתה בשדה קרב הצבא המצרי חטף מכה קשה,  ובשדה הקרב חל מהפך בהתערבות ארה"ב ורוסיה חלה הפסקת האש, אורי מפקד הפלוגה הסתובב בין החיילים ועודד אותם הוא לא נתן להרפות בכוננות,  השקט מתעה כמו השקט שלפני המלחמה אמר לפיקודיו.

     אוריאל המתין לרדת הלילה וביקש ממנו שחרור הביתה למספר שעות. "אין סיכוי" אמר אורי בצמרת הפיקוד דורשים כוננות גבוהה ולא מאשרים שום שחרור. "אולי בכל זאת" ניסה אוריאל שוב, "כבר ארבעה ימים שיש שקט רק לומר שלום ולחזור אתה יודע אנחנו זוג טרי עכשיו נישאנו" "צר לי" השיב המ"פ "אין שחרורים חבל על הבקשה איש לא ישחרר אותך מכאן, אפילו הא-לוקים שאתה מאמין בו לא יוכל לתת לך חופשה." המשפט האחרון קומם את אוריאל אפילו שהיה החייל הדתי היחיד בפלוגה מעולם הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה, הוא החליט להשיב ואמר לאורי המ"פ "אתה אמנם המפקד כאן וזכותך למנוע ממני שחרור, אבל הא-לוקים שאני מאמין בו יכול הכול ואם הוא יחליט שאני יצא מכאן אז זה יקרה..." " אתה יכול לומר מה שאתה רוצה" אמר אורי. "אבל אני אומר לך שוב, כל עוד ואני המפקד כאן אין שחרור ואין חופשה" אמר ונעלם לתוך חשכת הלילה.

     למחרת נחת במחנה מסוק ועליו כמה קציני רפואה שבאו להדגים בפני החיילים אמצעי רפואה שונים פרי פיתוח מעבדות המחקר של ארה"ב,  ביניהם הייתה גם מחט עירוי זעירה האמורה להחליף את המחט הגדולה והמסורבלת ששירתה את החיילים עד כה בהכנסת העירוי לווריד, כולם התכנסו באוהל המ"פ וקצין הרפואה ביקש להדגים את אופן השימוש בה וקרא מי מתנדב? אני הרים אוריאל את ידו השרוול הורם המחט הוחדרה פנימה ואוריאל בקושי חש את הדקירה, הקצין הראה לחיילים את השימוש הוציא את המחט או לפחות חשב שכך עשה, וביקש לארוז ציוד. לפתע הוא החוויר... "היכן המחט?" שאל. הוא הסתכל ימינה שמאלה המחט לא נמצאה... בשבריר השנייה הוא קלט שכנראה היא נשארה בגופו של אוריאל והימצאותה בגופו עלולה לגרום לסכנת חיים ומוות.  אל תזוז" קרא לעברו. מיד קיבעו לו את היד,  אלונקה נשלפה במהירות ואוריאל הושכב עליה,  המסוק כבר הפעיל את המנועים מוכן להמראה.  ממש בכניסה לבטן המסוק עוד הספיק לאחל לו אורי המ"פ רפואה שלימה ושיחזור בשלום. המסוק התרומם והאווירה הייתה קשה, ביקור שהיה אמור להקל על הטיפול בלוחמים הפצועים הסתיים בשאלה של חיים ומות לאחד החיילים הטובים ביותר.

     המסוק הגביה טוס אורי עמד על הקרקע ועיניו מושפלות לארץ ואז הוא הבחין במשהו ולא האמין... להבי המסוק פיזרו את החול שהיה לרגליו והוא ראה משהו מבצבץ הייתה זו המחט... שאכן לא חדרה כלל וכלל לגופו של אוריאל. לימים כשחבש את ספסלי בית המדרש סיפר שאותם רגעים, שם על החול הזהוב בלב המדבר חוללו בו את התפנית ואז הודיתי למשפט שאוריאל אמר לי ביום האתמול "שאם הא-לוקים רוצה שאצא מכאן אף אחד לא יכול למנוע זאת ממנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

מליצה,מגיד פשע,סתום פיות משטיננו,יום כיפור,לפייס,זמן נעילה,האוצר,מלחמת יום הכיפורים,כפרה,סליחה,שפע,כל טוב, 

 אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ח

 

ביום הכיפורים יש ים של רחמים, אך צריך זהירות שלא נטבע בו! (ר' איצל'ה בלזר)

     בצחות אמרו, כי ממכלול הוויטמינים, הנחוץ ביותר להתפתחות הנער הוא 'ויטמין B .'שיפנים ויכריז "הַצְלָחָתִּי תלויה בי".

     בראש השנה נקרא ונאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. זכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת! אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם ביום הכיפורים, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה - הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לצאת היום הקדוש. ומה יהיה בינתיים? אולם יש לדעת כי זו טעות מרה וגורלית! טעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד! לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט )כגון על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!( הוא צדקה וחסד בל יתואר! וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם לאחים ולאחיות, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך קורן, עידוד ומחמאה - והעברנו את רוע הגזירה.

     בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' )כא, ז(. (דברים טובים - שופטים)

     ונבאר זאת בסיפור שמסופר במקרה מצער קרה אצלנו בשכונה. מהצוק הגבוה שבקצה השכונה, מאחורי שורת הבתים האחרונה הצופה אל הנוף המרהיב שבעמק, נפל ילד בן 12 והתרסק אל התהום הפעורה. אנחנו קוראים למקום הזה משום מה 'עזאזל' הוא מזכיר לנו את הצוקים התלולים שלשם היו שולחים את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. זו הסיבה שאף אחד מילדי השכונה לא מתקרב לשם.  המקום מפחיד אותנו. טרשים וצמחיה סבוכה הרוחשת זוחלים ממינים שונים, וסכנת התדרדרות בצוק גורמים לנו לחפש מוקדי תעסוקה מעניינים יותר.

     אף אחד לא הבין מה בדיוק עשה שם רועי,  הילד שנפל אל התהום, מה בדיוק הוא חיפש שם . האמת היא שאף אחד גם לא בדיוק הכיר את רועי,  הילד גר בשכונה כבר כמעט שנתיים, אבל חברים לא היו לא. איך היו אומרים אצלנו בכיתה, 'אף אחד לא יורק לכיוון שלו'. אז אצל רועי זה היה הרבה יותר גרוע, אף אחד גם לא הסתכל לכיוון שלו. הוא הגיע לכיתה לפני כמעט שנתיים, הוא קיבל מקום בפינת הכיתה, ונשאר שם. בפינה. אף אחד לא הכיר אותו, אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא הציע לו להכיר את השכונה החדשה, אף אחד גם לא הציע לו עזרה כדי להיכנס לעניינים. הוא פשוט היה שם,  כמו איזה עציץ קבוע בכיתה, כך גם היה רועי, עציץ.  אבל ההבדל הוא שאת העציץ משקים מדי פעם,  דואגים לו לאור ולאוויר. את רועי אף אחד לא השקה. כשכולם היו במגרש הספורט, היה רועי מסתובב בשכונה, מתבודד, כוסס ציפורניים ומחפש תעסוקה. כשאנחנו יצאנו למסלול אופניים, היינו רועים את ר??עי נגרר עם האופניים הישנות שלו במעלה ההר, אפילו לא עצרנו להגיד לו שלום, גם לא לעגנו לו. הוא פשוט לא היה קיים מבחינתנו . ועכשיו הוא כבר לא כאן, הוא כבר לא איתנו.

     בבוקר שלמחרת כינס מנהל בית הספר את כולנו, פניו היו חמורות, מעיניו נשקפה עצבות עמוקה, לידו עמדו המורים שנראו עצובים במיוחד, כאילו אחריות כבדה רובצת על כתפיהם. המנהל הביט בנו דקות ארוכות, העביר את עיניו מאחד לאחד, ואז שאל בקול עמוק ומלא יגון: 'האם תוכלו להרים את ידיכם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה?' התקוממנו.  קפצנו בבת אחת, 'מה קשור?' 'איך זה קשור אלינו ?' 'למה מאשימים אותנו?', 'בכלל לא הכרנו אותו',  צעק פתאום גידי מהשורה האחרונה. 'זאת הבעיה,  שלא הכרתם אותו!' אמר המנהל ופתח את החומש שלפניו. הוא דפדף לפרשת שופטים שבספר דברים.  היינו מרותקים לשמוע על החלל שנמצא קרוב לעיר, גופת אדם שאין ידוע מי הוא, ומדוע מת . בטקס גדול ורב משתתפים מתכנסים כולם ליד הנחל, וזקני העיר רוחצים את ידיהם במימי הנחל המעורבים בדמה של עגלת בקר המסמלת את דמו של האיש שנשפך. ואז הם אומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' האם יעלה על הדעת,  שזקני העיר, האנשים החכמים והשקולים, הם ששפכו את דמו של האיש?! הם שזרקו את גופת החלל מחוץ לעיר?! ברור שלא! אבל בכל זאת יש גם להם קשר לאירוע, אמר המנהל וציטט את דברי חז'ל: 'אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה'. זקני בית הדין רוחצים את ידיהם ומכריזים: לא התעלמנו ממנו! הרעים המנהל בקולו. כי כאשר יש התעלמות, אי תשומת לב, חוסר מחשבה על הזולת, אי אפשר לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה! אם נקבל על עצמנו מהיום ולהבא, לראות את השני, לחוש במצוקותיו, לאהוב כל אדם ולהיטיב אתו ככל שאפשר, לא יהיה אובדנו של רועי לחינם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

ביום הכיפורים,ים של רחמים,הוויטמינים,ותפילה,ותשובה,וצדקה,הקרן הקיימת, לשנה טובה ומבורכת!,טעות מרה,מחזור תפילה,פתיחת הארון,עליה לתורה!!,

  אמרי שפר ו' תשרי ה'תשע"ח

 

בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו - של - עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

     'גמר חתימה טובה' - טוב - ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

      הגה"צ רבי הלל כגן, משגיח ישיבת גרודנה, כשהיו נפרדים ממנו במוצאי יום כיפור היה אומר לבחורים: "עוד שלש מאות שישים וארבע ימים יום כיפור!"

   חובתו של כל אחד ואחד להישמר מאד בקיום כל דבר היוצא מפיו, כפי שנאמר (במדבר ל ג, ): " לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שכן ביטוי שפתים שאינו ראוי עלול לקטרג על האדם ביום הדין.

אל תתייאש  (דברים טובים - שופטים)

     הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן סיפר פעם: כשהייתי ילד אהבתי מאוד את הקרקס. בכל הזדמנות הייתי הולך לראות את המופעים המרתקים, נהנה להתבונן בלוליינים שהתהלכו בגמישות על חבלים דקים, קפצו לתוך חישוקים בוערים וטיפס זה על גבו של זה בגמישות חתולית.  במיוחד אהבתי את החיות. הללו ריתקו אותי בצורה מיוחדת. היו שם קופים, כלבים, נמר אמיתי, אריה ופיל. הפיל היה אהוב עליי באופן מיוחד, הייתי מרותק אליו. היה משהו מיוחד בגמישות של הפיל ובפעולות המסובכות שיצליח לבצע למרות גודלו העצום. ואז שמתי לב לדבר מעניין: בהפסקות שבין ההופעות קושרים את הפיל באחת מפינות הקרקס.  שרשרת ברזל גדולה קשורה ליתד עץ בינונית שתקועה באדמה. התפלאתי. הפיל גדול. הכוח שלו גדול עוד יותר. ומה בדיוק מחזיק אותו שם? ידעתי שפיל גדול יכול לעקור עץ שלם על שורשיו, איך זה שאת גזיר העץ הלא גדול שאליו הוא מחובר הוא לא חושב לעקור ולברוח. מה בדיוק מחזיק אותו שם?! בהתחלה הסבירו לי שהוא פשוט מאולף.  קניתי את ההסבר. אבל כשגדלתי קצת שאלתי את עצמי, אם הוא מאולף אז למה לקשור אותו בכלל?  שנים חלפו ותשובה לא קיבלתי. כמעט שכחתי את השאלה עד שפגשתי מישהו חכם שהסביר לי את העניין: הפיל לא בורח מסיבה אחת. הוא קשור ליתד עץ כזו מאז שנולד. הוא לא מכיר משהו אחר. ואז הצלחתי לדמיין את הפיל הקטן. ראיתי אותו בדמיוני, רגע אחרי שנולד, כשרק עכשיו קשרו אותו בשרשרת הגדולה ליתד העץ. דמיינתי אותו מושך,  נע לפנים ולאחור, מנסה להשתחרר מנסה לתלוש את השרשרת, להוציא את יתד העץ ממקומה.  שעות ארוכות הוא נלחם בשרשרת המגבילה את תנועותיו, ומונעת ממנו את החופש והדרור. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להשתחרר עד שהתעייף. גם למחרת הוא ניסה. גם ביום שלאחריו. עד שהוא התרגל. הוא הבין שאין מצב, שהוא לא מסוגל להשתחרר, שהוא חייב להישאר שם כבול,  לנצח. מאז, הוא לא מנסה שוב. הוא פשוט נכנע למצב הנתון.

     כמובן שהפיל לא בדיוק מעניין אותנו.  מה שמעניין אותנו זה אנחנו. האם אנחנו לא דומים לפעמים לפיל המגודל הזה. האם לנו לא היו רצונות שאיפות מאווים שרצינו להגשים, דברים שרצינו להשיג שניסנו להגיע אליהם ולא הצלחנו, למרות שהתאמצנו. ואז הרמנו ידיים. התייאשנו, הורדנו ראש ואמרנו לעצמנו שככה נשאר תמיד. אבל כבר אמרו 'ייאוש שלא מדעת', הייאוש הוא מחוץ לחוק.  בן אדם צריך לנסות תמיד, שוב ושוב ושוב. זה אומר שהוא חי, זה אומר שהרצון שבו פועם. זה אומר שהוא מסוגל. שהוא יכול להגיע רחוק.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

ספרי חיים ומתים,בעולמות עליונים.קדיש,'גמר חתימה טובה',ביטוי שפתים ,לקטרג,האדם,ביום הדין,

 

   אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח

 

אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.

בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי'. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)

     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי



הפרס הגדול (דברים טובים - שופטים)

     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם.  הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם.  האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו.  הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...

     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק - ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו,  והוא מחייך באושר - אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול,  חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול.  עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.

     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון.  לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון.  ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.

     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.

     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס.  רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים,  אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...

     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף - למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

אכילה,יום הכיפורים,על חטא,סליחה,פיוס,סלחתי,היום הקדוש,כל נדרי, עישרתם, עירבתם,הדליקו את הנר,עשרת ימי תשובה.  

 אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ח

 

 

החשבון הראשון שיעשו עם האדם בעולם הבא הוא שחי בלי חשבון...

     חז''ל מגלים שהחתונה של יעקב עם לאה הייתה בליל ראש השנה. הרבי מאיז'ביצא אומר, כאשר לאה מתחתנת עם יעקב אבינו, ורחל נותנת לה את הסימנים, אלה הסימנים שאנו אוכלים בראש השנה.

     תעבור על פשע ותמחה אשם מעל האותיות פ'ש'ע' הם האותיות צ'ת'פ' כאשר תעבור על האותיות פ'ש'ע', תמצא את האותיות, צ' ת' פ' שהם ראשי התיבות של צ 'דקה ת  'שובה פ 'ילול, וזהו, תשובה- תפילה- צדקה, שמעבירין את רוע הגזירה. וזהו, תעבור על פשע ותמחה אשם, ובכך אפשר לפרש, שמך מעולם עובר על פש''ע,

     תפוח בדבש - אנו מתפללים לשנה טובה ומתוקה וכן ''תפוח'' גימטרייא ''פרו ורבו''. ''דבש'' גימטרייא אישה. אנו מתפללים שלצאצאים שלנו יהיה מתוק הכול. המזל שלהם, המידות שלהם, הלימוד שלהם.

ההלוואה שהוחזרה (דברים טובים - שופטים)

     איש אחד הלווה אצל חברו סכום של מעות. עבר זמן, והוא עדיין לא החזיר את ההלוואה. ניגש אליו המלווה ושואל אותו: מה עם הכסף שאתה חייב לי? מתי אתה מחזיר אותו? אני?! שאל הלווה בתדהמה. אני?  כבר מזמן החזרתי לך עד הפרוטה האחרונה!  המלווה נדהם. זה ברור שהכסף לא הוחזר לו. אז על מה אתה מדבר? זהו שקר וגזל גם יחד. אבל איך יאלץ את המלווה להשיב את גזלתו ? ברוב דאגה פנה אל בית דינו של רבא, וסיפר לו את כל הסיפור כהווייתו. רבא הזמין את הלווה, ואמר לו שיצטרך לבוא ולהישבע שהחזיר את המעות בחזרה. שמע את זה האיש. ובאמת , עדין לא החזיר את הכסף. לגנוב, חשב שיצליח. אבל להישבע? מזה מאוד פחד. להישבע לשקר? - עד כדי כך לא רצה לחטוא. מה עשה? הביא קנה, שהיה חלול מבפנים.  והשחיל בתוכו את כל סכום הכסף שהיה חייב לחברו. אחר כך יצא מביתו כשהוא נסמך ונשען על הקנה שלו , כאילו מדובר במקל הליכה שגרתי. וכך הגיע אל בית הדין.  בבית הדין, חזר על טענתו. מזמן החזרתי לו את הכסף. לא יודע מה הוא ניטפל אלי. אמר לו רבא:  תישבע על כך?! כשנדרש להישבע עשה תרגיל מעניין. הוא לקח את המקל שלו, והעביר למלווה.  תחזיק לי את זה רגע! ביקש. כדי שאוכל להישבע...  האיש התמים החזיק את המקל ואז, הוא נטל בשתי ידיו ספר תורה ונשבע שהוא אישית נתן את כל המעות בידיו של זה שהלווה לו את הכסף. כשראה האיש אשר הלווה את הכסף, כי הלווה נשבע בספר תורה על החזרת הממון, הזדעזע, ותרגז בטנו.  ומתוך כעסו, לקח את הקנה משענת של שהחזיק עד עתה על פי בקשת הלווה, הטיח אותו בקרקע בכח, כמחאה והמקל נשבר. ברגע שנשבר הקנה,  נפלו והתפזרו כל המעות שהיו טמונים בו. רבא ציווה לספור את הסכום, והתגלה שזהו הסכום המדויק שהיה חייב לחברו.

     ואומרת הגמרא שם : נמצא שזה האיש היה נשבע באמת. כלומר, למרות שכל מה שעשה היה כדי להתחכם, ולמרות שמתחילה התכוון לגזול. הרי בכל אופן שבועתו שנשבע , הייתה שבועת אמת. מה הציל אותו? מידה אחת שהייתה לו: שהוא שמר את עצמו וחשש להישבע לשקר. בזכות זו שהוא לא רצה להישבע לשקר, הוא ניצל גם מהגזילה. לגזול הוא הסכים.  אבל להישבע לשקר - לא רצה. ובזכות המעשה הטוב האחד שלו, זכה להינצל מגזלה נוראה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

בעולם הבא,בלי חשבון,לאה,מתחתנת,יעקב אבינו,רחל,הסימנים,האותיות, תשובה,תפילה,צדקה,תפוח בדבש,

  

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז

 

 

אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים,  ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.

    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" - תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(

      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר?  וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(

     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)

     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.

     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.

     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א(  מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח?  כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.

    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.

אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(

     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה.  פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו,  דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה.  חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים.  הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה,  מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 



הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)

     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה,  ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים.  וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם.  ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".

     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח,  כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.  להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות,  במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא,  והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו.  לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד,  וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו,  על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש,  והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה,  באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה.  היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים,  תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה.  לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין,  חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי.  אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

פירות וירקות,חשש מתולעים,ונתנה תוקף,סחורה מבוקשת,תקיעת שופר, חכמה,מלאכה,שערי הלבבות,הדמעות של הסבתות,

 

   אמרי שפר כ"ח אלול ה'תשע"ז

 

אחד בא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד - ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש...

     בראש השנה אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב': 'לראש': ' לעָּשוֹת רצוֹן אֲבינו שֶבשָּמים'; 'זנב': 'זוֹ נֶפֶש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמָּה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים-  אזי ישלמנה, שהוא ישְּלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה-יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) ' גמל נפשוֹ איש חָּסֶד', שעיקר החֶסֶד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשוֹ ולא רק עם גופו .

     יעקב חבל נחלתו".  הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

     יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה 'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגלת לָנּו  ולְּבָנֵינּו עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי  הַתוֹרָה הַזֹאת.

העיוורת שראתה (דברים טובים - שופטים)

     עשרות סקרנים התגודדו סביב ביתה המפואר של גברת קיינס, שנחשבה לאחת מעשירות העיירה האמריקנית השקטה. השמועה אמרה כי הגברת קמה בבוקרו של יום בהיר ואיבדה את מאור עיניה. למרות גילה המתקדם שמרה גברת קיינס על מצב בריאות תקין, והמקרה המצער הפתיע את תושבי העיירה.

בעיירה מרוחקת התגורר ד"ר גאלן שהתפרסם בהצלחותיו בריפוי מחלות עיניים קשות, אך בנוסף נודע כרודף בצע ואוהב כסף. גברת קיינס הגיעה למרפאתו, והוא בדק אותה ואמר כי בכוחו לרפא אותה. 'אם תצליח להחזיר לי את מאור עיני כבראשונה ואוכל לראות את כל אשר מסביבי', הכריזה גברת קיינס, 'אשלם לך 10,000 דולר, אך אם הטיפול לא יצליח, לא אשלם לך כלל'.  דוקטור גאלן חייך חיוך זחוח, והנהן בראשו לאות שהעסקה מקובלת עליו. בשנים האחרונות הוא פיתח משחה מיוחדת שכאשר מורחים אותה על העיניים היא משפרת את מצבן בצורה פלאית ומיידית. גם אנשים שהיו במצבים קשים חזרו לראות כרגיל לאחר סדרת טיפולים, ובעייתה של גברת קיינס הייתה קלה לפתרון.

     בביקורו הראשון בביתה של הגברת, הסתחרר ראשו של הרופא משפע חפצי האמנות שגדשו את החדרים, והוא החליט לעכב מעט את ריפוייה כדי שיוכל לסחוב כמה חפצים. הוא מרח על עיניה של המטופלת העשירה משחת סרק, לאחר מכן הכניס למזוודתו פסלון קטן ועוד תמונה לא גדולה אך יקרה,  והסתלק באלגנטיות מן המקום. גם למחרת הוא הביא את המשחה המזויפת, והכניס לתיקו עוד כמה חפצים יקרים. לאחר שלושה ימים, כשהבין שהדבר יעורר חשד, הוא החל לטפל בה במשחה האמיתית, ותוך כמה שעות החל מצבה להשתפר.  לאחר שראייתה חזרה אליה כסדרה הופתעה גברת קיינס לגלות שכמה מחפצי האמנות היקרים ביותר שהיו בביתה נעלמו ללא עקבות, והבינה כי ידו של הרופא במעל מאחר והוא היחיד שיצא ונכנס בביתה בחופשיות רבה. כשהוא הגיע לגבות את המגיע לו כמסוכם, היא סירבה בתוקף לשלם את שכרו. 'כיצד את מעזה להפר את ההסכם בינינו ?' זעם הרופא. 'הלא הבטחת לי כי תשלמי לי 10,000 דולר לאחר שהטיפול יצליח? ' השיבה לו האישה : 'נכון, הבטחתי ואיני מתכחשת להבטחתי, אך אתה לא ריפאת אותי כלל. אני אינני רואה!' הרופא כעס מאד אך דבר לא הועיל לו, והוא נאלץ לתבוע אותה לבית המשפט כדי שיוציא צו המורה לגברת לשלם לו את שכרו. '

     מדוע אינך מוכנה לשלם לרופא את שכרו?' שאל השופט, 'הרי את רואה מצוין'. 'לא ולא, אדוני השופט!' אמרה גברת קיינס, 'עדיין ישנם דברים שאינני רואה!' הקהל פרץ בצחוק רם.  השופט ביקש ממנה שלא לזלזל בכבודו של בית המשפט והזהיר אותה כי היא נחקרת תחת שבועה ועליה לומר אך ורק את האמת. 'אדוני השופט, אני אומרת רק את האמת ותשפוט אתה אם אני צודקת... לפני הטיפול שטיפל בי הרופא, היו בביתי חפצי ערך רבים וכעת איני רואה אותם! ההסכם בינינו היה שכאשר הטיפול מצליח לחלוטין הרופא יקבל את שכרו, אך לדעתי אף שאני רואה את המתרחש סביבי, עדיין אין זה נחשב להצלחת הטיפול מכיוון שאת חפצי הערך היקרים שלי איני רואה עוד בביתי!' השופט החליט שעליו לבדוק את העניין ושלח צוות חוקרים מנוסה לבדוק את ביתה של הגברת, שעד מהרה עלו על טביעות אצבעותיו של הרופא החמדן...

     בפרשתנו מצווה אותנו התורה 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק', התורה עומדת על חשיבות הצורך בשופטים ראויים שיבינו דבר מתוך דבר , וירדו למצבו של כל אחד מבעלי הדין מתוך מטרה למיצוי הדין ולחקר האמת. לעיתים גם דברים שנראים לנו במבט מהצד כבלתי צודקים בעליל,  מתברר כי הינם אמיתיים ונכונים. וכיוון שכך רב הצורך בדיינים ושופטים בעלי שיעור קומה שיבינו את הדברים המסתתרים מאחורי הטענות של בעלי הדין וישפטו משפט נכון וצודק...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

החזון איש,קושיות,השגחה עליונה,מלאכת התפירה,לראש ולא לזנב,מלוכדים, שזורים,בהכנות,בעשייה,בניית הסוכה,

 

 

  אמרי שפר כ"ז אלול ה'תשע"ז

 

בעלי המוסר אומרים שבתפילין יש שני בתים, של יד ושל ראש, של יד הוא אות לאדם עצמו, ושל ראש לאחרים, ואסור להניח של ראש עד שהניח של יד, כי קודם צריך להתעסק ב"אות" של עצמו ואחר כך ב"אות" של אחרים.

     החסיד יעבץ פירש את הפסוק "רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו) דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד". על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני ה'"; אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!" "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..."

    ושבת עד ה'. יש נותנים רמז על פ' ניצבים שהיא השבת האחרונה של השנה, "ושבת" אותיות שבת, שתראה להתחזק בשבת האחרונה עד ה' אלוקיך, ותתקן את כל שבתות השנה.

     זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד מסוגל עדיין לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזו, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים ! )ע"פ שפת אמת(

הדחיפה הקטנה (דברים טובים - שופטים)

     בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר, חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.

     איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם,  סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם, ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים,  לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים. וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.

     'ממה אתה מתפרנס?',  שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים,  ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם, רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע,  ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.

     'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'. - 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר, וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה הזה הוא לא יישכח לעולם.

     שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל.  התברר לו שהיא עדיין גרה שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא היתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי.  התאמצתי וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי. אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.

     גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת ידחף את הפרה הקטנה שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

שני בתים,נבהלה,דוד המלך,מחלת הנפש,אותיות שבת,מסירות נפש,בבגדים קרועים,יגדל בתורה,

 

אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ז

 

 ''אם יהיה נדחך בקצה השמים", פרש רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שיחזיקו לפחות בקצה של הרוחניות, במשהו. בספרים הקדושים אמרו שלפיכך נשארת מהגוף עצם קטנה, הלוז, שאינה כלה, כדי שממנה ישוב ויבנה בתחיית המתים. שלפחות משהו יישאר, ואז: "משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם ייקחך" (דברים ל, ד(.

     הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק"ל אמר בשיחה מוסרית בערב השבת האחרונה של השנה: אם בא לו לאדם אורח נכבד, עושים סעודה לכבדו עם בשר ודגים, אבל עושים לו שוב סעודה גדולה. והרי הוא נותן לו לאכול גם קטניות, אבל כשמגיע עת הפרידה שהאורח נוסע, כשהאורח שוהה שנה שלימה אצל מארחו, ודאי אינו עושה לו סעודה עם בשר , וכן לגבי השבת האחרונה של השנה, גם אם אמנם לא כבדנו את כל שבתות השנה כראוי, אבל לפחות את השבת האחרונה, יש לכבדה כראוי . הכול הולך אחר החיתום, ובשבת האחרונה של השנה, ניתן לתקן את כל שבתות השנה.

     וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו 'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא' , תהיה יותר שייך 'לו'.

     יש להבין עניין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם.  ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לפרט את מספר המכות, או שקוראים במספר עגול חמישים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמא, ואין קץ וגבול להורדה ולויתור, אבל אם נוקבים במספר לא עגול, ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, לכן הוריקו פניהם. (דברי שאול(

איש הברזל שמייצר שופרות ) שיחת השבוע, עלון 1599)

הילד שמעון קינן בן העשר התקשה להסיר את מבטו מהתוקע בבית הכנסת. הקולות שבקעו מקרן האיל נגעו בלבו והוא חשק בשופר משלו. להוריו לא היה כסף. בצר לו איתר חתיכת צינור גומי, חיבר אליו משפך פח, וכך התאמן בטכניקת התקיעה. שישים שנה חלפו. שמעון כבר בן שבעים, הוא תוקע ותיק, ותחת ידיו עברו אלפי שופרות. כיום הוא מתגורר במושב גבעת יואב ברמת הגולן ומנהל מפעל משפחתי לייצור שופרות.

שמעון נולד בקזבלנקה שבמרוקו, עלה לארץ בצעירותו וגדל בטבריה. בהיותן בן שמונה-עשרה כבר שימש תוקע קבוע בשני בתי כנסת - תחילה תקע בבית כנסת ספרדי ואחריו הלך לתקוע בבית כנסת אשכנזי. את פרנסתו מצא באמנות הברזל והקים סדנה לעבודות נפחות.

דחיפה פנימית

לפני כעשרים שנה חלה תפנית בחייו כשחבר סיפר לו על בעל מפעל לשופרות בתל-אביב שפורש לגמלאות. שמעון החליט להפוך את אהבתו הישנה לעיסוק קבע. "חשתי דחיפה פנימית לעבור לעסוק בייצור שופרות", הוא מספר בעיניים נוצצות. "למדתי אצלו את כל רזי המקצוע, ובמקביל פיתחתי מכונות וכלים ושיפרתי את שיטות הייצור. היותי תוקע קבוע ומומחיותי בעבודת כפיים סייעו לי כמובן".

במרוצת השנים הקים מרכז מבקרים. "באים לכאן מכל העולם, גם לא-יהודים, ואנחנו מסבירים להם על השופר, משמעותו ודרך ייצורו", הוא אומר. עוד הוא מציין כי פיתח שיטת ייצור מיוחדת, שמצליחה לנטרל ריחות לא-נעימים שבוקעים מקרן האיל".

לא מחליף שופר

העבודה על השופרות מתחילה כבר בחודש מר חשוון. "אחת לכמה שנים אני נוסע למרוקו, ארץ הולדתי, ושם אני קונה קרני איל", מתאר שמעון את העבודה. "אני בוחר את הקרניים אחת-אחת. כל שופר והייחודיות שלו. אנשים באים אליי ואני מנסה להתאים להם שופר, ולפעמים עושה התאמות במקום".

על אף המבחר האדיר שברשותו, שמעון תוקע בכל שנה באותו שופר. "אני מחובר אל השופר שלי", הוא מסביר. "שופר לא מחליפים בכל יום. לשופר צריך להתחבר".

בלי לחץ

לתוקעים מתחילים יש בפיו המלצה: "בנחת, לא בכוח. אני רואה אנשים שמנסים לתקוע ופניהם מאדימות. צריך לדעת לשאוף ולנשוף נכון. זו טכניקה בשפתיים, לא עם כל הגוף. צריך לדעת להוציא את האוויר בלי לחץ". שמעון מבקש לדבר על תופעה כאובה. "לעתים תוקעים מביאים אליי את שופרותיהם ואני מוצא בהם סדק או נקב. לפעמים אני מזהה שבוצע בשופר תיקון כדי להסוות את הנקב או הסדק, וזה שופר פסול כמובן. מי שקונה שופר מוכרח לוודא את מקורו".

סיפורים אנושיים מרגשים התרחשו אצלו במרוצת השנים: "בא אליי תוקע שנפצע בתאונת עבודה ושפתו התחתונה נפגעה. גייסתי את כל היכולות שלי. ישבתי איתו שעות רבות והצלחתי לייצר שופר בעל פייה שתחזיק את החלק התחתון של השפה. הוא יצא עם השופר בהתרגשות רבה".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

ספרים קדושים,בקצה הרוחניות,עצם קטנה,הלוז,אורח נכבד,קטניות,בשר ודגים, מספר המכות,מספר עגול,חמישים,מאה,שופר,איש הברזל

   אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ז

 

 

או יאמר בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים.

     אחד מגדולי החסידים אמר פעם בדברו מהתנגדותו של "הנודע ביהודה" לחסידות "הלוואי ואזכה להתפלל תפילת "כל נדרי" לשם שמיים במדרגה כזו של "הנודע ביהודה" מתנגד לשם שמיים"

    אפשר לפרש, קחו עמכם דברים, שחלק גדול מהתשובה שיש לעשות בימים אלו הוא על החטא שבדיבורים, ועל זה אמר הנביא, קחו עמכם דברים, לקחת את הדיבורים, ושובו אל ה', על הדיבורים הרעים.

     בין כסה לעשור סוחר אחד מחסידי הרה"ק בעל "שפת אמת" מגור זיע"א בא אליו פעם בין כסה לעשור לשאול עצה בענייני מסחרו, הגיש כנהוג פיתקא והוסיף בעל פה שהעניין נחוץ לו מאד עוד היום. השיב הרבי: היום העניין הנחוץ הוא לעשות תשובה.



     האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל, כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש 'גדול' עוונו מנשוא"...



     הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא סלסל במלים - וטהר לבנו לעבדך באמת - בניגון הידוע. לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל: "ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו', אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'". ה"באמת" הזה חסר לנו.

     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים בשעה מאוחרת מאוד, משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם, מיד מתיישבים ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם, א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצווה בוודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.

     ''הנסתרות לה' אלוקינו" הסתיר השם יתברך מאתנו את מתן שכרן של המצוות, אולם גילה לנו מתן שכרן של שתי מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואתת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה. (כתב סופר(



השוטר דני (פניני בית לוי, עלון 447)

     השוטר דני, היה שוטר קשוח בטבעו, ענייני והחלטי, גם הדמעות של הנהגים שנתפסו "על חם", שבשמים לא ננעלו שעריהם, אצלו לא שינו אפילו קוצו של יוד, מהקנס שהוטל על הנהג בשל עבירת התנועה שבה מעד וכשל. כך היה מנהגו של דני רבות בשנים עד לאותו הלילה...

     המשטרה הציבה מחסום בנקודה מסוימת בצפון הארץ מחשש של הברחה של "מיני בשמים" מלבנון.  השוטר דני הבחין בפיג'ו חבוטה, כולה מעוררת חשד. הנהג שהתבקש לעצור, ירד כשלראשו חבוש הוא בכיפה, לאחר שבדיקת הרישיון עברה אף היא בהצלחה, ביקש השוטר לפתוח את הדלת מאחור ופני הנהג חפו...  בברכיים כושלות פתח את הדלת כשלעיני השוטר הנדהמות נתגלתה ערימה של חיילים ישנים שנת ישרים. הנהג הרחמן לא הסכים ??העירם משנתם המתוקה, השוטר הקשיח את ליבו והאיר עליהם בפנסו מתוך בקשה-פקודה לצאת החוצה!  ארבעה עשר חיילים נכתבו בספר הזיכרון של השוטר שהודיע חגיגית לנהג על שלילת הרישיון וכניסה ישירה לספר השיאים של גינס וגם כמובן להגיע אתו לתחנת המשטרה. הנהג ביקש לרחם על החיילים והוריהם שחלקם מרוב עייפות פשוט השתרעו על צדי הדרכים והמשיכו בשנתם העריבה, אך השוטר בשלו ומי ישיבנו אחור ?! לפתע צלצל הפלאפון, אשתו של השוטר דיברה בבהלה: "הבן התקשר לפני שעות... הוא יצא מלבנון... הוא עדיין לא הגיע... השיחה התנתקה, הוא נסע בטנדר עמוס לעייפה...". האבא - השוטר ביקש מאשתו שלא תדאג, הוא ידווח לה בעוד דקות ספורות אם יהיה לו עדכון חדש... בינתיים, התחיל להאיר עם פנסו לעבר החיילים השרויים בצדי הכביש כשלתדהמתו מגלה לפתע את בנו יקירו. הבן שהחל לקלוט שאביו נמצא לפניו, בא לצעוק בשמחה "אבא!", אך השוטר היסה אותו לפני שיהיה מאוחר: "תשתוק בני,  אל תעשה לי בושות ". עתה, פנה אל הנהג ואמר לו: קח חלק מן החיילים ואני את השאר. לשאלת הנהג המופתע "מה עם הדו"ח? ויתרת לי? כל הכבוד,  רואים שאתה שוטר עם לב..."  עונה דני השוטר כלאחר יד: "חשבתי על מה שאמרת, לא בגללך ויתרתי, פשוט חשבתי על ההורים שלהם"...

     הסיפור אמיתי זה מסר רב טומן בחובו. אותו שוטר עם העקשנות שלו, יכול היה להשאיר את בנו ושאר חיילים ישנים עד אור הבוקר בצדי הדרכים, כאשר הוריהם על מיטותיהם מתהפכים...  לכל שער ושער אכן צריך שוטר, אך לשער הלב צריך את מאזני המשקל המדודים ביותר, מתי הדבר נחשב למצווה ומתי לעבירה,  כל נגיעה קטנה עלולה לשנות את ההחלטה לטוב ולמוטב.  בימים קדושים אלו, שומה עלינו לעשות חשבון בנפשנו, לראות עד כמה הנגיעות מטות אותנו חלילה מדרך הישר, שחלילה לא נמצא יום אחד את בננו - הנשמה שבקרבנו מוטלת דחופה, דהויה וישנה בצדי הדרך....



לב יהלום (על-פי 'איש חסד היה', מאת הרב יצחק-בירך דסקל)

"סלח לי", ביקש האיש שהתייצב בפתח המשרד. "אני לוטש יהלומים במקצועי ואני מחפש עבודה. אולי יש לך משרה בעבורי?".

קומת המשרדים של חברת 'דסקל יהלומים', בבורסה ליהלומים ברמת-גן, המתה כבכל יום. הבעלים, ר' שמואל-משה דסקל, תושב בני-ברק, ניהל עסקים מסועפים בתחום היהלומים. לצד עסקיו תרם לצדקה ברוחב לב והושיט עזרה ליהודים רבים במתן משרות במפעליו.

ר' שמואל הרים את עיניו מן המסמכים שלפניו, הביט באורח והשיב: "צר לי, אך כרגע אין לי צורך במלטשים נוספים". ארשת אכזבה עלתה על פני האיש. "השאר נא כאן את פרטיך", עודדו ר' שמואל, "ברגע שתתפנה משרה, אצור עמך קשר".

האיש הודה ל ר' שמואל ויצא מן המשרד. ר' שמואל ניסה לשוב אל שגרת יומו ולא הצליח. הוא שקע בהרהורים, והפטיר באנחה לעבר ר' ברוך איבר, אחד ממנהלי עסקיו: "אני חש חוסר מנוחה למראה יהודי המחפש עבודה לפרנסתו ואינו מוצא!".

מידת הצדקה המפורסמת שלו הביאה לפתחו של ר' שמואל מבקשי נדבה רבים. למחרת התייצב אצלו יהודי שהיה זקוק לעזרה לקראת נישואי בתו, אך הוא לא ביקש תרומה. "ברשותי יהלום גולמי", אמר, והוציא מכיסו יהלום לא מלוטש. "אנא, הואל לקנות אותו מידי תמורת שבעת-אלפים דולרים. כך אוכל להשיא את בתי בלב שקט".

ר' שמואל נטל את האבן והתבונן בה. הוא היה ידוע במומחיותו להעריך את טיבו של יהלום גולמי ולדעת כמה יהיה ערכו לאחר הליטוש. באותן שנים הציוד הטכנולוגי טרם היה מפותח, ומומחיות אנושית של הערכת יהלומים הייתה נדירה וחיונית בשוק.

ר' שמואל בחן את גודלו, ניקיונו וצבעו של היהלום. כל מדד כזה חיוני מאוד לקביעת איכותה ומחירה של האבן היקרה. בדיקתו העלתה כי ערכו של היהלום לאחר הליטוש לא יעלה על חמשת-אלפים דולרים.

הוא התלבט כיצד לנהוג. בתחילה סבר לנקוב במחירה האמיתי של האבן, ולתת ליהודי עוד אלפיים דולרים כתרומה. ברגע האחרון נמלך בדעתו. הוא השיב ליהודי שאכן, היהלום שווה שבעת-אלפים דולרים, ובו במקום שילם לו את הסכום הזה. חיוך של אושר עלה על פניו של המוכר, והוא נפרד ממנו לשלום ובכיסו סכום נכבד לחתונת בתו.

לאחר שהאיש הלך הביעו אנשיו של ר' שמואל את תמיהתם על המחיר המופרז ששילם בעבור היהלום. "המתינו רגע", עלה חיוך קל על שפתיו של ר' שמואל. הוא ביקש לזמן אליו את מבקש העבודה מיום האתמול.

"ברוך ה', מצאתי לך עבודה", בישר לו במאור פנים והניח לפניו את היהלום שזה עתה קנה במחיר מופרז. "אנא, לטש לי אותו, ואשלם לך חמש-מאות דולרים תמורת עבודתך". באותם ימים סכום זה היה שווה ערך למשכורתו החודשית של מלטש יהלומים.

הלוטש לא ידע את נפשו מרוב אושר. לאחר שיצא הסביר ר' שמואל לאנשיו: "הבינו, ניתנה לי הזדמנות לעשות חסד עם שני יהודים בדרך כבוד. מדוע להחמיץ מצווה יקרה כל-כך?".

הלוטש סיים את עבודתו על היהלום והביאו ל ר' שמואל כדי שיתרשם מפרי עבודתו. ר' שמואל סקר את היהלום מכל עבריו. עתה הוא בהק באור יקרות והיה מרהיב ביופיו. "מתברר שטעיתי", אמר בשמחה, "שוויו של היהלום שנים-עשר אלף דולרים לפחות!".

בעוד אנשיו נפעמים מן המעשה שהתרחש לנגד עיניהם, נשמעו דפיקות בדלת. סוחר יהלומים שהיה בקשרי מסחר עם ר' שמואל נכנס אליו. "אני מחפש יהלום גדול ללקוח עשיר", אמר. "חיפשתי בכמה מקומות וטרם מצאתי. זה צריך להיות יהלום מיוחד, גדול ובעל נוכחות מרשימה".

"מה דעתך על האבן הזאת?", הצביע ר' שמואל על היהלום שעדיין היה מונח לפניו.

"אבן מדהימה!", אמר הסוחר. הוא בחן או??ה היטב, משמיע קריאות התפעלות ותשבחות על יופייה הנדיר. "נראה לי שהיא הולמת את צרכיי. כמה תרצה בעבורה?".

"תחליט אתה כמה לשלם בעבורה", השיב לו ר' שמואל מִניה- וביה.

"ובכן", אמר הלה, "להערכתי היא שווה שנים-עשר אלף וחמש-מאות דולרים".

"מזל וברכה!", קרא ר' שמואל כדרך היהלומנים החותמים עסקה מוצלחת. בו במקום הוציא הסוחר את הכסף הדרוש, שילם ויצא עם האבן. עתה נותר ר' שמואל ובידו חמשת-אלפים דולרים רווח, בניכוי מחירו של היהלום ועלות ליטושו, לאחר שקנה אותו בכלל למטרות חסד. שכרו שולם מן השמים פשוטו כמשמעו.

אבל מבחינתו של ר' שמואל דסקל הסיפור טרם הסתיים. הוא פנה אל ברוך איבר ואמר: "ראה נא, לא התכוננתי להרוויח מהמצוות שעשיתי ביהלום הזה, והנה יד ההשגחה הביאה לי רווח של חמשת-אלפים דולרים. אינני רוצה להמיר את מעשה החסד בכסף. אנא העבר אותו לכלה ענייה הזקוקה לכסף לצורך חתונתה".



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בדרך צחות,כתבו לכם,כתיבת ספר תורה,הנודע ביהודה,כל נדרי,החטא שבדיבורים,אמר הנביא, בין כסה לעשור, 

 אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ז

 

אומרים חז"ל: "כל האוכל בתשיעי כאילו צם תשיעי ועשירי". ונשאלת השאלה: מדוע? הרי ברור שאם ה' מצווה אותי לצום בעשירי אז אני אוכל בתשיעי, וכי מה חשבתי - שאצום יומיים?! אלא משיבים:  אתה ממילא אוכל, אז אני אצווה לך את זה ואתן לך שכר כאילו צמת שני ימי כיפור. שכל גרגיר שתכניס לפה יהיה לך מצווה.



     הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים'' כותב, נאמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעיתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא.



     המשגיח ר' יחזקאל לונשטיין זצ"ל היה אומר: "אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!".

      ה 'צובע' את עצמו בחיצוניות מבלי עבודה פנימית מושקעת, סופו לגלות קילופים וסדקים, חלודה ואף רקב. אין לאבד תקווה נוכח איטיות התהליך! אדרבה, זו הדרך להצלחה! 



הוידוי (דברים טובים - ראה)

     הבשורה הרעה תפסה את הנרי בחדרו שבבית החולים, לא מוכן. הוא קיבל בתדהמה את התחזית הרפואית שצפתה את הגרוע מכול. הרופא בישר לו שלפי הצפי בתוך מספר שעות גופו יגיע לקריסת מערכות, וכי מדובר בשעותיו האחרונות. הנרי החל להשלים אט אט עם קיצו הקרב, תמונות רבות מחייו עברו במהירות במחשבתו. האחות שאלה אותו בעדינות אם מעוניין שאי מי מבני משפחתו יהיה אתו ברגעיו האחרונים, והנרי ביקש מהאחות להשיג את שותפו הוותיק ג'ון ולהזעיק אותו בדחיפות לחדרו. הנרי וג'ון היו שותפים עשרות שנים, החברה שהקימו יחד הייתה רווחית והביאה להם שגשוג כלכלי וכסף רב. ג'ון עודכן במצבו הרפואי של שותפו ומשהבין במה מדובר הגיע במהירות לבית החולים. הוא התקשה לראות את שותפו, הנרי מתפתל בכאבים איומים ואת האחיות שעמדו לצדו בשעות אלו מזריקות לו משככי כאבים כדי שלא יסבול לפחות בשעותיו האחרונות. הנרי סימן תנועה בידיו, וביקש מג'ון להתקרב אליו. ג'ון הרטיב את שפתיו של הנרי כדי שיוכל לדבר, קולו בקושי נשמע והוא החל להסביר לג'ון שמכיוון שמדובר בדקות האחרונות שלו, הוא חייב להתוודות על כמה דברים קשים שעולל.

     'האם אתה זוכר את ההלשנה על המבנה הלא החוקית שבנית?' שאל בחולשה. ג'ון זכר בבירור, הימים אז היו ימים קשים בשבילו.  מרגע שפקח של הרשויות גילה את הבנייה המוסתרת, לא הפסיק להביא לו צווים מנהליים שונים, פעם צו הפסקת עבודה, פעם צו הריסה,  ופעם כתב אישום. הפקח עצמו סיפר פעם, שלדעתו אין סיבה להתעללות הזאת בג'ון ואם הדבר היה תלוי בו היה מוותר מזמן, אך המלשין לא הפסיק להתלונן אף לממונים שמעליו. בסופו של דבר החליטו הרשויות להרוס את המבנה, ועוד חייבו אותו בתשלום גבוה על כך. ג'ון נהרס מכך באותה תקופה. 'בוודאי שאני זוכר' ענה ג'ון. 'אני הייתי המלשין' אמר הנרי.

     ג'ון לא הספיק להגיב והנרי המשיך 'האם אתה זוכר את אותה הפעם ששדדו אותך?' גם את הסיפור הזה זכר ג'ון היטב, מדובר היה בתקופה שלאחר עסקה מוצלחת שביצעו כשותפים, כשקיבלו את הרווחים חילקו ביניהם את הכסף במזומן. ג'ון הלך עם חלקו במזוודה לכיוון הבנק. בדרך, עצרו אותו שני שודדים גברתנים ששדדו ממנו את המזוודה באיומי אקדח. ג'ון הרגיש אז שכל מאמציו לקיום העסקה לא הועילו כלל, והמשבר שנכנס אליו נמשך כמה שבועות. 'גם אז, הייתי אני זה ששלחתי אותם' אמר הנרי בשקט' כך גם את החלק שלך שלשלתי לכיסי'.

     קולו של הנרי הפך לקול בוכים, 'יש עוד כמה דברים שאני צריך להתוודות עליהם. אתה זוכר את המכות שקיבלת בדרך לחתונה שלך?' ג'ון זכר היטב כיצד בדרך לחתונתו תפסו אותו בהפתעה מספר גברתנים והחלו להכות אותו בכל חלקי גופו, קרעו את חליפתו והשאירו בפניו חבורות מכוערות. גם אם היה מנסה לשכוח, תמונות החתונה בה נראה כאדם לאחר פוגרום העידו כאלף עדים. הוא נזכר שכמעט דחה את החתונה, אך כבר חלק מהמוזמנים הגיעו ולא נותרה בידו כל ברירה. איש לא הבין מדוע קיבל את המכות מאנשים אלו שלא אמרו לו דבר , המסקנה המתבקשת הייתה שכנראה התבלבלו בינו לבין מישהו אחר. 'גם את זה אני עשיתי' הוסיף הנרי בעצב 'כאב לי שאתה מתחתן בעוד אני נותרתי רווק'.

     הנרי הוסיף לגולל מעשים רבים וקשים שעולל לג'ון, התוודה עליהם וביקש את סליחתו,  כדי לעבור בלב נקי לעולם שכולו טוב. וכשסיים את דבריו, ג'ון הביט בו במבט כאוב. 'גם לי הנרי, יש וידוי קטן לספר לך' והחל בדבריו, 'לאחר שחשפת בפני את צפונות ליבך, גם אני חייב לספר לך משהו שמעיק עלי מאוד' הבהיר. הנרי הטה את אוזנו כאפרכסת. 'נכון שהרופאים אמרו לך שהנך עומד בפני קריסת מערכות?' שאל ג'ון. והנרי הנהן בראשו. ' נכון שהרופאים אמרו שההתדרדרות הרציפה במצבך נגרמה מאכילת רעל?'. והנרי המשיך להנהן. ' אני זה שהרעלתי אותך!!!'

     בפרשתנו ניתנת לנו אפשרות הבחירה בן טוב לרע 'ראה החיים והמוות נתתי לפניך...' מי שמשקיע בטוב, חייו הופכים לחיים ערכיים, מוסריים, והגונים יותר. ומי שמשקיע ברע מגיע לעברי פי פחת. אנו נמצאים בחודש אלול, חודש שבו אנו מכינים את עצמנו ליום הדין. אחת העצות להינצל בדין, היא לוותר על פגיעות שפגעו בנו. וכפי שחז"ל אמרו, 'כל המעביר על מידותיו מעבירין על כל פשעיו', הבה ננצל הזדמנות זו וניכנס בלב נקי לחודש הרחמים והסליחות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

האוכל בתשיעי,לצום בעשירי,ימי כיפור,מראש צורים, גזר הדין,נכתב,נחתם, הצעקה,הקב"ה,מעמקי הלב,תרדמה,הסתר פנים,

 

 

נקודה שבועית פרשת "ניצבים וילך" ה'תשע"ז

 

בתחילת הפרשה אנו קוראים על הברית בין ה' לעם ישראל, אך הברית הזאת אינה תקפה רק לאנשי המדבר: "כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עימנו היום".

הברית הזאת בין ה' לעם ישראל נכרתה לאו דווקא עם אלה שנמצאים כרגע במדבר אלא זוהי ברית לכל הדורות בעם ישראל.

אך נשאלת שאלה איך יכולים דור המדבר להתחייב לכל שאר הדורות כאשר הם אינם שותפים בקבלת הברית הזאת?

האברבנאל בפירושו מסביר שכאשר אדם לוקח הלוואה היורשים שלו מחויבים בפירעון שלה וכשם שהבנים זוכים בירושה כך הם גם מחויבים בפירעון. ה' זכה בעם ישראל עם יציאתו ממצרים כעבדים והם קנויים לו ובמתן תורה נכרתה הברית הראשונה וזכה בנשמתם. כעת שנכרתה הברית על ירושת הארץ כוונת ה' שידעו שזהו פיקדון והלוואה אצלם על מנת שיקיימו את התורה.

ברית התורה וירושת הארץ משותפים לכלל ישראל בכל הדורות ולכן הברית מחייבת את כולם.

רבנו בחיי אף אומר שבברית הזאת אין רק חובה אלא אף זכות והיא מבטיחה את חיי עד לישראל ויזכו לחיי עולם הבא.

המהר"ל מפראג מסביר שהברית לא נכרתה עם פרטים אלא עם כלל האומה ולכן אין חטא כזה או אחר של דור מסוים מבטל את הברית.

הרב קוק בספרו אגרות הראי"ה כותב שהברית כרותה לישראל מצד הסגולה וגם מצד הבחירה. כוחה של הסגולה גדול אבל הוא מתגלה בהתאם לכוח הבחירה. הגרעין היסודי של הברית עם ה' קיים ונמצא בנשמות ישראל בכל הדורות, בין אם נרצה ובאין אם לאו.

זהו עוד סממן לקשר הבלתי ניתן לפירוק והתרה בינינו לבין ריבונו של עולם.

עלינו לזכור זאת היטב דווקא בימים אלה של ערב ראש השנה, יום ההולדת של העולם שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא שאנו כרותים איתו בברית.

 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

אנשי המדבר,עם ישראל,האברבנאל,ירושה,פירעון,פיקדון,הלוואה,הסגולה,הבחירה,נשמות ישראל,ריבונו של עולם,

   אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ז

 

בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

 

בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

הייאוש מפסידנו את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד...    והמסר הוא: אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו אתנו - הכול לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה..

הסביר מרן זיע"א: נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם :קדם הוא ראש תיבות קין,  דוד,  מנשה, -  קין שפך דמים הרג את הבל אחיו ושב בתשובה ונתקבל תשובתו, - דוד נכשל בבת שבע ולפי דרגתו נחשב לו כאילו נכשל באסור עריות, -  אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו, מנשה עבד עבודה זרה , והכניס צלם להיכל להכעיס,  אך עש - תשבוה ונתקבלה תשובתו. ונמצא ששלושתם יחד עשו ג' עבירות החמורות שבתורה,  שפיכות דמים,  עריות,  עבודה זרה וזהו שנאמר תשב אנוש עד דכא,  דכ"א הוא ראשי תיבות דם דהיינו - שפיכות דמים,  כוכבים דהיינו עבודת כוכבים,  אשת איש דהיינו   - גילוי עריות לרמוז לנו שגם על עבירות חמורות כאלה יש תשובה אם יעשנה כראוי.

העירייה משלמת ( "ומתוק האור")

את הספור הבא ספר ידידי רבי נסים תשובה, אשר שמע אותו מבעל המעשה. היה יהודי אחד, שעסק לפרנסתו במקצוע שרברב ־ אינסטלטור. הוא צבר ניסיון רב ונחשב בקיא ומצלח בתחום. תחת ידיו האמונות באו על פתרונן תקלות פשוטות וסבוכות ובכל מקרה שהתבקש לטפל זכה ליחס חם ומקצועי ביותר.

 באחד הימים נקרא בדחיפות לבית מסוים. כשהגיע לשטח הבין שמדבר בתקלה חמורה. לא עוד סתימה של צנרת, או ברז ישן שדולף. התיקון הנצרך הוא פרויקט ממש! נדרשת עבודה של שעות רבות, החלפת חלקים יקרים ושקום יסודי של המערכת כולה. תוך כדי עבודה, הוא קולט שבעלת הבית אלמנה, ה' ירחם. יש לה כמה יתומים רכים וכסף אין. הוא הבין מיד שמכאן כסף הוא לא לוקח... השאלה היא איך יוצאים מזה בכבוד? איך הוא ייתן לה הרגשה טובה?  משך שעות העבודה, חשב כל הזמן רק על זה ואמר לעצמו חייבים למצוא מוצא, איך אני מסיים את הפרויקט הזה, ויוצא מפה בלי תשלום, ובלי לגרם לה להרגיש מסכנה! בסוף היום, כשגמר את העבודה, נגשה אליו האלמנה בדחילו ורחימו, לברר את הסכום המבוקש. פניה הסגירו את המצוקה כששאלה את האינסטלטור מה הנזק ? אין נזק - השיב לה. התפלאה האלמנה מאד, ושאלה איך זה יתכן, הרי עבדת פה יום שלם? ענה לה נכון, אני עבדתי אבל העירייה משלמת.העירייה ? לא הבינה האישה, מה הקשר? אכן, העבודה שבצעתי היא במסגרת פרויקט שקום שכונות, יש דבר כזה שהעירייה משפצת חלקים בעיר שהתישנו זה מכבר, והבעיה שהייתה כאן כלולה בזה, לכן העירייה משלמת לי. אני עובד, מגיש להם את החשבון והם משלמים לי. כך יש לי יותר עבודות.  את מרוויחה, אני מרוויח ־ הכול בסדר גמור.. תודה ושלום.

 במשך השנים הצליח האינסטלטור להרוויח סכום כסף נכבד, והחליט לקנות מגרש ברמת גן ולבנות עליו בית. הוא הזמין מהנדס שאשר את התכניות,  ועבר לשלב הבא של רכישת החומרים. כדי לחסוך בעלויות, עשה את העבודה בעצמו ובדק היטב עלויות מול הצעות מחיר שקבל, וערך סקר שוקים בין מקומות שונים. אחד מאלו היה מפעל בבני ברק ששמו 'איציק וצורי'. גם שם ברר ביסודיות והמשיך הלאה.  יומיים אחר כך, הגיע לשטח המגרש, ונדהם למראה עיניו. משאית של 'איציק וצורי' חונה שם, ופורקת סחורה. הוא נגש לנהג ושואל אותו סלח לי, מה אתה עושה כאן? אמר לו הבאתי סחורה. אמר לו בעל הבית את זה אני רואה, אבל למה ? מי בקש ממך ? ענה לו הנהג מה להזמנת אתה מקבל! הזדעק היהודי לא הזמנתי כלום רק בקשתי הצעת מחיר. קח את הסחורה חזרה, תעלה הכול לאוטו וסע... הנהג שלא הבין על מה המהומה, הסביר אתי, אני בסך הכול המוביל. בחברה קבלתי את ההזמנה הזו, ואם אני אחזיר הכול, יפטרו אותי. עשה לי טובה, גש למשרד ודבר אתם. בעל הבית ראה שאין לו ברירה, נכנס לרכב ונסע לבני ברק ל 'איציק וצורי'. זועם כלו, הר געש ממש... פונה לפקידה מה זה  ? אתם... אתם... והיא אומרת לו, בא נפתח את ההזמנה, הכול ממחשב. נבדק!! וההזמנה רשומה, וגם שלם בעבורה. מה קורה פה ? ! רותח האינסטלטור ומתפרץ בכעס מה שלם ? מי שלם ? אני מכיר את השיטות האלה. היום זה שלם, מחר אני מזמן לבית משפט, עם תביעה 94 וקנסות, עם ריבית והצמדה... אני לא שלמתי ולא הזמנתי! הפקידה לא יודעת מה לענות, ומפנה אותו לבוס.  תעלה קומה אחת למעלה, שם צורי יועזב, דבר אתו! הוא עולה לצורי, ומתחיל להטיח אני אביא לכאן את התקשורת. יהיו לכם ביזיונות... מה קורה כאן? לא הזמנתי, לא שלמתי, קבלתי סחורה... צורי מנסה להרגיע את הרוחות למה אתה מתחיל לצעק? בא נבדק. הוא פותח את המחשב וקורא אדני, יש פה הזמנה, וגם שלם. והאינסטלטור בשלו מה הזמנה? כבר אמרתי לך עשר פעמים, אני לא שלמתי גרוש אמר לו צורי נכון, אתה לא שלמת. אמרתי ששלם... מי שלם ? מה זה שלם ? העירייה. על איזו עירייה אתה מדבר? מי העירייה ששלמה? עונה צורי תקשיב. לפני עשרים שנה,  בבית של אימא שלי, אתה החלפת את כל הצנרת.  בנית תשתית חדשה לביוב והעירייה שילמה... אני יודע איזה חסד אדיר זה היה עם אימא שלי, ועשרים שנה אני עוקב אחריך וחושב, מתי אוכל לגמל עמך טובה על החסד הזה. השבוע, כשנכנסת אלינו לקבל הצעת מחיר, סוף סוף יכולתי להחזיר לך טובה.  אותה עירייה שלמה אז, שלמה גם עכשיו.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

כסף,זהב,אבנים טובות,מרגליות,פרוזדור,טרקלין,החפץ חיים,בולגריה,עצמאות, דוד,נכשל,בת שבע, עבודת כוכבים,אשת איש,גילוי עריות,

 

 

 אמרי שפר כ"א אלול ה'תשע"ז

 

באחד הימים נסע רבי שאול בראך מקאשוי לארץ ישראל לבקר את אמו הזקנה . כשעמד בנמל והמתין לאוניה, נגשה אליו נסיכה מבית המלכות האנגלי ואמרה לו: ״אני מכבדת מאד את התנ״ך ואף עם התנ״ך יקר בעיני אך דבר אחד מוזר בעיני ואינני מצליחה לקלוט אותו: מדוע יש לכם, היהודים, כל כך הרבה ילדים?״ אם את מכבדת את התנ״ך - השיב לה הרב תשובה ניצחת - בודאי הנך יודעת אודות מה שנאמר בפרשת נח; הא-לקים ציוה את נח להכניס לתיבה מכל החיות שנים שניים, אך מן הבהמה הטהורה אמר להכניס שבעה שבעה ...לפיכך אנו, הטהורים שבאומות,  איננו מסתפקים בהולדת שנים שניים, אלא מבקשים לכל הפחות שבעה שבעה...

     היה סח ומפרש הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" בזמן שאתם "לבדכם", איש איש לבדו, אינכם מאוחדים, אינני כורת ברית. הברית בינינו רק כשאתם מלוכדים יחדיו, באחווה ורעות...



      יש הרבה אנשים העוברים על כל העבירות שבתורה, אבל הם מצדיקים את עצמם על ידי זה שיש להם "לב טוב", וכאילו שמי שיש לו לב טוב מותר לו הכל, ועל האנשים האלה אומר הפסוק והיה כשמעו את האלה הזאת... והתברך בלבבו כלומר, הוא יתברך בזה ויתפאר במה שיש לו לב טוב ואזי יאמר שלום יהיה לי ... אבל אז לא יאבה ה' סלוח לו...



      יש לומר, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך" - קל מאוד לקבל על עצמו לעשות טוב ולומר כן מן הפה ולחוץ, אבל מה בצע בפיו העיקר הוא שיהיה "ובלבבך לעשותו" - שיהיו פיו ולבו שווים לעשות הדבר.



השכן הקצב (דברים טובים - ראה)

     הגאון רבי משה מאגריסו זצ"ל הביא מעשה נורא של גמילות חסדים, בשם הרב "מעיל צדקה" זצ"ל,  מעשה בחכם אחד, חסיד וענו, שהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיודיעו מי יהיה שכנו לעולם הבא. התענה כמה תעניות והרבה להפציר ולהעתיר,  עד שהודיעוהו מן השמים בחלום הלילה, שפלוני הקצב יהיה שכנו לעתיד לבוא. קם משנתו סר וזעף.  אמר, איך יהיה חלקי עם עם הארץ שפל ובור, ואני עוסק כ?? ימי בתורה ומרבה מצוות בכל כוחי. באו ואמרו לו בחלום, "אילולא שחסיד אתה, היית חייב מיתה על הצער שהצטערת. דע לך, כי כבוד רב נפל בחלקך להיות שכנו של אותו קצב!"

     קם בבקר אחר תפילתו ולימודו, והלך לחנותו של הקצב. אמר לו, " שלום עליך". ענהו, "שלום עליך, רבי ומורי". ישב החסיד להתבונן במעשיו. השתאה הקצב, מה יום מיומיים, שבא החסיד לחנותי וישב בצידי, דבר שלא זכיתי לו מעולם. שמא שמע שדבר בלייעל יצוק בי,  ובא להוכיחני. ואפילו כן, הן יכול היה לשלוח אחרי שאבוא אליו! סוף דבר, פנה אל החסיד ואמר" במה זכיתי לביקורו של הרב" הבין הרב לחששותיו,  הרגיעו ואמר, "אל תירא ואל תחת, באתי לשמוע מפיך מה הם מעשיך הטובים ודברי חסידותך". צחק הקצב ואמר, "אך לצון חמד עמי, מה אני ומה חיי.  אין בי לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים" אמר הרב. "ובכל זאת, הן ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון". והקצב בשלו, "ריקם אני מכל, זולת מה שמשאי ומתני באמונה וביושר, במידה ובמשקל, ואני נזהר שלא להחסיר אפילו כלשהו,  מחשש גזל". אמר הרב, "לא זאת באתי לשמוע".  אמר הקצב, "מה אומר ומה אדבר, אני נזהר ליתן לעני חתיכה שמנה וטובה, כפי שאני נותן לעשיר". שתק הרב. המשיך הקצב ואמר, "ומכל מה שאני מרוויח, אני נותן מחצית לצדקה ולתמיכה בלומדי תורה, על כי לא שפר חלקי להיות מיודעי ספר. לכן אמרתי, אטול חלק בתורתם". אמר הרב, "לא לכך התכוונתי. רצוני שתאמר לי איזו מצווה גדולה עשית, שאין כל אדם יכול לעשותה". אמר הקצב, " מורי ורבי, לא עשיתי מאומה" והרב בשלו, "חשוב ותזכור. העלה בדעתך כל אשר עשית בחייך" שתק הקצב כשעה, ושתק גם הרב. אמר הקצב, "זה עתה נזכרתי בדבר, אך אינו כדאי לאמרו". אמר לו הרב, " הבה נשמע".

     סח הקצב, "לפני כמה שנים היה הדבר. הייתי בחנות, עוסק במלאכתי, ועברה כאן שיירה של שבויי חרב, נהוגים בידי שוביהם. ביניהם נשמע קול נערה בוכה במר נפש. יצאתי מחנותי ושאלתיה לבכייה. אמרה, 'יהודיה אני, ופוחדת שמא ימכרוני הגויים לנכרי, שיעבירני על דתי ועל אמונתי.  רצוני שייקחוני למקום יהודים, שאוכל להישמר ביהדותי. נכמרו רחמי עליה, ופדיתיה בממון רב, למעלה מכוחי". והרב שתק. מצווה רבה היא פדיון שבויים, אך יהודים רבים נוטלים בה חלק, אין היא מאורע יוצא דופן. והקצב המשיך בסיפורו, "כבת שתים עשרה הייתה. לקחתיה לביתי ואימצתיה כבת.  נוכחתי ביושרה ובטוב מידותיה, ביופייה ובטוב טעמה. בן יחיד לי, ובמלאות לו עשרים ואחת שנים,  קראתיו ואמרתי לו, 'בני, ידידי, רצוני שתשמע לעצתי. הבטח לי שתעשה רצוני, ותזכה לכל טוב בשני העולמות, בזה ובבא'. אמר לי, 'אבא, הנני לעשות רצונך ככל אשר תשאל, כל אשר תאמר אעשה'. אמרתי לו, 'בני, ידידי, מבקש אני ממך שתיקח נערה זו לאישה, ואני אתן לך נדוניה ביד רחבה'. אמר, 'אבא, רצונך הוא רצוני, ודברך חוק לי'.  שמחתי שמחה גדולה, הכנתי להם בית דירה,  ריהטתי אותו במיטב הריהוט, קניתי לה תכשיטים ונתתי לתפור לה בגדים. הזמנתי את כל אנשי העיר לחופה ולסעודת החתונה שהכנתי ביד רחבה. גם את כל עניי העיר הזמנתי, והושבתים עם בני ביתי שלא יתביישו. אכלו כולם, שתו ושמחו. רק בשולחן אחד ישבו עניים קודרים ועצובים, לא נגעו באוכל. שאלתים, 'אחי, מדוע אינכם שמחים בשמחתי,  כלום מצאתם פגם במאכלים' ענו ואמרו, 'הסעודה שלמה בתכלית, אבל עני זה שיושב בינינו בוכה כל העת ונאנח במרת נפשו, ואיבד את כל שמחתנו ותאבוננו לאכול' כשמעי זאת, נגשתי לאותו עני מתייפח, וביקשתיו להלוות אלי.

     יצאתי עימו לחוץ, ופניתי אליו בלשון רכה. אמרתי לו' בני, מדוע תשבית את שמחתי ותקדיר את צהלת המוזמנים,  אמור נא לי מה צרתך ויגונך. אם בעל חוב אתה,  אפרע את חובך. אם זקוק אתה להלוואה, אלווך '. ענה ואמר, 'לא על אלה אני בוכה. איני זקוק לממון,  ואיני חייב לאיש. אלא שמחפש אני אחר כלתי.  אירסתי אותה לפני שנים, והפליגה בספינה, ואמרו שנשבתה. עובר אני ממקום למקום, מנמל לנמל,  חוקר ודורש על מקום המצאה. היום הגעתי לכאן, והוזמנתי לחתונה. הבטתי בכלה העומדת להינשא,  וראיתי שכלתי היא. הנה שטר האירוסין, ואלו הפרטים'. ניכרים דברי אמת. אמרתי לו, 'מנע קולך מבכי, והסר צער מלבך'. הלכתי ושוחחתי עם הכלה.  שמעתי אף מפיה, כי כנים דבריו. קראתי לבני ואמרתי לו, 'בני, ידידי, עשית רצוני בהסכימך לשאת נערה זו לאישה. עתה אני שואל ממך דבר נוסף , ומבקש שלא תשיב פני ריקם'. ענה ואמר, 'אבא,  כשם שעשיתי רצונך, כך אמשיך לעשותו'. אמרתי לו, 'דע לך, בני, שנערה זו שאתה עומד לשאת,  הייתה מאורסת זה מכבר לאדם אחר, וזה עתה נודע לי הדבר. מבקש אני ממך, שתתנה לארוסה'. אמר לי, 'אבא, ככל אשר תאמר, אעשה'. מיד לקחתי את העני לביתי, הלבשתיו כראוי והכנסתיו לחופה תחת בני, ערכתי להם את מסיבות שבע הברכות והענקתי להם את הבית שהכנתי לבני זהו, רבי, מה שעלה בדעתי". אמר לו הרב, "ברוך אתה לד', בני, והריני נותן הודיה על חלקי, על שזכיתי להיות במחיצתך לעולם הנצחי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

נמל,המתין,אוניה,נסיכה,תשובה ניצחת,כורת ברית,לב טוב,פיו ולבו שווים,    

 

 

 אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ז

 

 

 ''ארור משגה עיוור בדרך" (כז, יח). מבאר רש"י: הכתוב מדבר במי שהוא "סומא" בדבר ובא לבקש עצה. על כן המשיא עצה לחברו יזהר לייעץ לו רק עצה טובה והוגנת. פעם אחת נכנס תלמיד אל הגאון רבי שמחה זיסל זיו ה"סבא מקלם" וביקש להתייעץ עמו על עניין חשוב. ביקש ה"סבא" מאותו תלמיד שישוב וייכנס אליו לאחר תפילת ערבית ורק אז יוכל לתת לו עצה כפי שנתבקש. בתפילת ערבית - הסביר ה"סבא" - אנו אומרים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך" על כן בטרם אייעץ לך מה לעשות, אני רוצה לכוון היטב בתפילתי כדי שאוכל לתת לך עצה טובה.

   האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר.

 

     ידוע שהקב"ה ברא את האדם עם דברים שיחסר לו ויצטרך לבקש על זה ורק כי ככה יחיה ולא כמו הנחש שעפר תאכל כל ימי חייו ולא נצטרך להקב"ה כביכול, ועל כן אומרים אנו בורא נפשות רבות וחסרונן, והכול למה כדי להחיות נפש כל חי, ואם כן איך מבקשים באמת שימלא חסרוננו, זוהי "על כל" "מה" שבראת, על כל בגימטריא מאה וחמישים הוא נגד קאפיטלעך בתהילים, ו"מה" כתיב אל תיקרי אלא מאה זוהי המאה ברכות. ובזה ממלא הקב"ה חלק החסר.     

     ''יסור יסרני קה ולמות לא נתנני'', שמעתי שבמלחמת עולם השנייה רח"ל היו אנשים שנהרגו על קידוש השם, ואלו שנשארו לחיות הרבה פעמים התייסרו יותר מאלו שמתו, והם המליצו את הפסוק "יסור יסרני קה" ובאיזה יסורים ייסר אותנו, על ידי ש"ולמות לא נתנני", שלא נהרגנו.

חסדה של החסידה (דברים טובים - ראה)

     מאז שרפי זכר את עצמו הוא אהב בעלי חיים. כבר בגיל שנתיים וחצי כשאביו קנה דג זהב קטן, ורפי הקטן טיפל בו במסירות,  הוריו הבינו שבנם הפעוט אוהב בעלי חיים. הוא דאג להאכיל אותו מידי יום, והיה יושב שעות ארוכות ומתבונן בדג השוחה מצד לצד בקערת הזכוכית המבריקה. עם השנים החל לגדל בעלי חיים שונים.  ככל שגדל רפי עצמו כך גדלה אהבתו לבעלי החיים,  והיה נדמה שהם מעריכים זאת וגם מחזירים לו אהבה. לפעמים היה נר??ה לרפי שהוא מסתדר עם הולכי הארבע יותר מאשר עם החברים שלצדו. אבל מכיוון שסוף סוף הוא 'בן אדם', הוא למד גם להסתדר עם חבריו על אף שזה לא היה קל עבורו . דבר אחד בכל זאת העיב על יחסי החברות של רפי,  הוא לא היה מוכן לוותר על שום דבר ששייך לו בשום אופן. לא לאחיו ולא לחבריו, 'מה ששלי - שייך לי!' נהג לומר, והדבר לא הוסיף לו נקודות זכות כלפי הסובבים. במשך שנים ניסו הוריו ומוריו להסביר לו שאי אפשר לחיות כך, אבל הוא אטם את אוזניו מלשמוע, וכשחבריו סנטו בו על כך שהוא אנוכי, התרחק מחברתם ומצא מפלט אצל חבריו האחרים - הארנבות והשפנים, 'הם אף פעם לא מעירים לי...' חשב רפי לעצמו והמשיך בהתנהגותו האנוכית.

     הימים והשנים חלפו והילד רפי הפך לנער בוגר ואחראי, אך עדיין 'משתדל' לשמור על מה ששייך לו, בלי להתחלק 'חלילה' עם חבריו. היה זה טבעי שרפי יצטרף ללימודי הזואולוגיה וחקר החי , ואכן הוא נרשם לאוניברסיטה למסלול שכל כך אהב. הלימודים היו מעניינים ומפרכים, אבל רפי התפעל בכל פעם מחדש מהסדר המופתי ששולט בטבע, שבו כל בעל חי מקבל את מקומו הראוי לו ואת מזונו. הוא התקדם והשתלם בלימודים הקשים על אף שרבים מחבריו פרשו באמצע הדרך, היה כבר קרוב מאד לקבלת התואר הנכסף. היה זה ממש בסוף סמסטר הקיץ. ד'ר ברקו שליווה אותם בהרצאותיו במשך כל תקופת הלימודים הודיע לכיתת הסטודנטים לזואולוגיה שבשבוע הבא תהיה הרצאת חוץ מיוחדת שההשתתפות בה אינה חובה.  רוב התלמידים לא תכננו להגיע, אבל רפי החליט שלא לוותר על ההזדמנות. הד'ר המבוגר היה אדם מעניין וחכם, ורפי חשב שרק טוב יכול לצמוח לו מסיור שכזה. שבוע חלף ויום ההרצאה הגיע. רפי ועוד מספר סטודנטים הגיעו אל מקום המפגש שנקבע. זו הייתה חורשת יער ענקית בקצה העיר,  והד'ר הנכבד כבר המתין להם שם'.

     עד היום למדנו רבות על בעלי החיים, על אורח חיים ועל הסביבה שהם חיים בה, פתח ד'ר ברקו את דבריו, 'אבל היום ננסה ללמוד גם מספר דברים שבעלי החיים מלמדים אותנו'. 'זה בהחלט נשמע מעניין', חשב רפי לעצמו, ונכנס אל החורשה יחד עם חברי הקבוצה, כשד'ר ברקו צועד בראשם. היה נדמה שהוא מכיר כל אבן בחורשת הענק, והם צעדו אחריו פנימה בביטחון. ד'ר ברקו עצר והורה להם להתיישב על מספר סלעים שהיו פזורים שם.  הסטודנטים התיישבו והמתינו למוצא פיו. ד'ר ברקו הוציא מתיקו גוש גדול של גבינה עטוף היטב, הסיר את העטיפה וזרק את גוש הגבינה ליד אחד העצים. ' עכשיו נצטרך להיות בשקט!' הורה לקבוצת הסטודנטים שהמתינה בדממה. חלפו מספר דקות ורחש נשמע בין השיחים. היה זה ע??בר גדול שהריח את ריח הגבינה והחל לנגוס בה ברעבתנות. לאחר שסיים העכבר את סעודתו הוא נעלם בין השיחים, חלפו מספר דקות ולפתע הגיחו מתוך השיחים המוני עכברים שכאילו חיכו שמישהו יזעיק אותם,  והחלו לנגוס במרץ בגוש הגבינה שלאט לאט הפך לקטן יותר ויותר. 'ראיתם את זה?' שאל הד'ר את חברי הקבוצה שהנהנו בראשם בפליאה, אבל לא ממש הבינו מה הוא רוצה מהם, אבל המשיכו אחריו בסיור.

     הם המשיכו ללכת במעבה החורשה והתיישבו מתחת למספר עצי ענק שהצלו על חלקת אדמה קטנה. 'ששש...' היסה ד'ר מרקו את חבורת הסטודנטים הרעשנית, והם אכן נשמעו לו וניסו לשמור על דממה. הם המתינו שעה ארוכה למרות שלא ידעו למה הם ממתינים, כשלפתע הבחינו בענן לבן מעליהם. זו הייתה להקת חסידות ענקית שעצרה למנוחה קלה בחורשה השקטה. אחת החסידות אחזה בפיה גוש ענק שהם לא הצליחו לזהות מהו, והורידה אותו אל האדמה. החסידות הרבות שמסביבה עטו על האוכל ונגסו בו בכל המרץ. 'ראיתם את זה?' שאל גם כאן הדוקטור. אבל חלק מהסטודנטים כבר תהו בקול' מה הוא רוצה מאתנו?' הם המשיכו בדרכם עוד מספר מטרים והתיישבו בחצי גורן עגולה. 'אתם בוודאי תמהים לשם מה סחבתי אתכם עד לכאן, אבל תדעו לכם שהיום למדנו על החיים עצמם - לא רק על בעלי החיים'. והיה נדמה לרפי שהוא מביט דווקא לעברו 'ראינו בהתחלה את העכבר שדאג לחבריו לארוחה מזינה, וגם את החסידה המאכילה את חברותיה.  אבל נראה שיש כאן חוסר צדק משווע. בניגוד לחסידה המקבלת בצדק דמות של יצור לבן וטהור,  ששמה מעיד על החסד שהיא עושה, העכבר הוא היצור השנוא ביותר על עקרות הבית, ומנסים להשמיד אותו בכל הזדמנות. מדוע זה כך?' הסטודנטים הביטו בסקרנות בד'ר ברקו והמתינו לתשובה. 'התשובה היא' אמר ד'ר מרקו בפנים מחויכות, ' העכבר מזמין את חבריו לאכול מסעודה שאינה שייכת לו, וזה רק אחרי שסיים בשקט להשביע את רעבונו ולכן אינו ראוי להיקרא בעל חסד, והוא קנה בצדק את מקומו כנרדף לדיראון עולם. אבל החסידה נותנת לחברותיה ליהנות מִלּחְמַהּ שלהּ . זהו חסד אמיתי - חסדה של החסידה'.

     רפי שמע את הדברים והרגיש שהם מחלחלים לתוך לבו פנימה, הוא שמח שלאחר שלמד כל כך הרבה על בעלי החיים האהובים עליו, הוא למד מהם את השיעור החשוב ביותר...  

     בפרשת השבוע נמנים בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה. מאחורי האיסור שלא לאכול בעלי חיים מסוימים עומדת הסיבה שטבעם של בעלי החיים הללו אינו הגון וישר, ועלול הבשר הנאכל להשפיע לרעה על אופיו והתנהגותו של האדם, ולהפוך אותו לפחות מוסרי וערכי, ולכן חשוב כל כך שהאדם ישגיח על מה שנכנס לגופו והופך לחלק ממנו שיהיה טהור ומזוכך כדי לא לטמא את גופו ולהשחית את מידותיו.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

סומא,עצה טובה,הוגנת,תפילת ערבית,הנחש,בורא נפשות,ייסורים,

   אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ז

 

אמונה ובטחון. אחד שאל למרן החזון איש אם מותר לו להלוות כסף על סמך שיש לי אמונה שד' יעזור לי להחזיר, אמר לו אם אתה תהיה מוכן להלוות כסף לשני על מנת שיחזיר לך על סמך שיש לו אמונה שהוא יחזיר לך אז מותר לך להלוות.

     היום יכולים לעשות עם הפה גמ"ח תגיד א גוט ווארט, )בכתובות יא( טוב מלבין שיניים משקהו חלב, מהו חלב, כמו חלב מזין, כך תיתן מילה טובה שיזין אותו כל היום, וכדאיתא בגמרא שהמפייסו בצדקה מתברך בי"א ולמה כי הוא נותן מילה טובה.

     ואמרת אליו שאינך כפוי טובה, מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק מדוע לא אמר שהנך מכיר טובה, למה אמר בלשון השלילה שאינך מכיר טובה. אלא מבאר הגרא"ב זצ"ל שבאמת אין אפשרות להכיר בטובתו של הקב"ה, כי הרי מי יכול לרדת לעומקה ופרטיה של כל טובה וטובה, וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי 'אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות, א"כ כל שבאפשרותנו הוא רק להיות בגדר שאיננו כפויי טובה.

     ''ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כו, ג). החתם סופר מבאר בדרך צחות: אל לנו להבין כפשוטי העם "זה הכהן שיש עכשיו אין מה לעשות..." אלא חפש כהן כזה שראוי בפני עצמו )ולא שכהונתו היא אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה). וכך מתפרש הפסוק: "ובאת אל הכהן" אל כהן כזה "אשר יהיה בימים ההם" - ולא מימים קדמונים, שהכהונה היא לו מימי אהרון ולכן הוא כהן - כלומר: "נכד"... אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן..

אמונת-החכמים של רבי אריה. (דברים טובים - ראה)

     את הסיפור הבא סיפור הגה"צ רבי שבתאי בנימין פינקל שליט"א, בנו וממלא מקומו של מו"ר זצ"ל, המעיד ששמע את אביו מספר את הסיפור לאמו.

     לסבא של רבי אריה, מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר-יהודה פינקל זצ"ל , הייתה קרובת משפחה. אישה גלמודה ושבורה,  שהעבירה את חייה לבדה. מדי פעם הייתה מגיעה לבקר את רבי אליעזר יהודה, אבל לא רצתה לגלות היכן היא מתגוררת... ויהי היום, ובביתו של רבי לייזר-יודל התקיימה שמחה, וראש הישיבה ביקש להזמין את קרובתו. רבי לייזר יודל קורא לנכדו חביבו, רבי אריה, ומבקש ממנו להזמין את האישה הגלמודה! "אבל סבא", שואל הנכד, "היכן היא גרה?", "תחפש", עונה לו ראש הישיבה. "איפה?", שואל הנכד. במקום להשיב, אומר לו הסבא" קח לך 5 לירות, תזמין מונית ותיסע להביא אותה". רבי אריה, שהיה אז כבן 35 והייתה בו אמונת חכמים מוחלטת, וגם היה מסור בלב ונפש לסבא, ירד לרחוב, עצר מונית, ולשאלת הנהג להיכן לנסוע, השיב" תיסע עד שהמונה יגיע ל-5 לירות"...  המונית עצרה בשכונה ירושלמית מרוחקת. רבי אריה ירד, והתחיל לחפש בין הבניינים והדירות,  עולה ויורד מבנין לבנין, ואינו מתייאש. עד שכאשר הוא מתדפק בדלת אחת, והנה האישה המבוקשת!  זו השתוממה, איך הצליח לגלות את מקום 'מחבואה', אבל קיבלה את ההזמנה בשמחה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

אמונה ובטחון,להלוות כסף,מלבין שיניים,משקהו חלב,כפוי טובה,החתם סופר, מימים קדמונים, נשמת כל חי,

 

  אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ז

 

 בישיבתו של המהר"ם שפירא היה נבחנים כמה מאות דפי גמרא כדי להיכנס לישיבתו, אבל בני רבנים נכנסו בלי בחינות,  ולמה כי אמר שבמילא הם יהיו רבנים ואם כן לפחות שלא יהיה עמי ארצות.

    האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א אמר פעם על סבו,  ה"שפת אמת" זיע"א שהוא זכה לאריכות ימים, שאלו אותו איך אפשר לומר כן, והלא הוא הסתלק מן העולם בהיותו בן חמישים ושמונה בלבד, השיב ה"אמרי אמת" לא אמרתי שהוא זכה לאריכות "שנים" אלא לאריכות "ימים". ימיו היו מלאים וארוכים.

      האהבה נולדה - השנאה נוצרה

     הגדתי היום לד' אלוקיך. ולכאורה מהו הלשון א-לוקיך ולא ח"ו א-לוקינו. ובזוהר הק' מובא שעד שאנו בחו"ל הוא כביכול לא א-לוקיך כדאיתא כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה. וזהו רק בישראל שזהו א-לוקיך.

      הימים חרוצים- והחיים קצוצים

   המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מעורר הרבה על עניין התשובה בחודש אלול, והוא מזכיר תמיד את מנהגם של הספרדים שכבר מתחילת חודש אלול הם התחילו להשכים קום לאמירת הסליחות  . ובהקשר לכך, ציין את מה ששמע בשם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שאמר: "הם ]הספרדים[ כבר משכימים לסליחות, אנו עדיין לא משכימים לסליחות אבל לכל הפחות שנקום לתפילה... 

     המתפללים "והאר עינינו בתורתך" עינים זוהי המנהיגים כדכתיב "עיני העדה" וזהו שמתפללים שיאיר לתלמידי חכמים את העינים, ובפרשתנו כתיב נמי "והיית משוגע ממראה עיניך" וזהו שיראו את הרבנים איך הם נראים נשתגע לאיזה מצב הגענו (רבי עקיבא אייגר זצ''ל)

      זכרנו לחיים... למענך אלקים חיים. -מה פשר הלשון למענך א-לקים חיים? אלא כך דרך העולם, היה הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע מבאר: אדם שנקלע לקשיים ועסקיו על סף התמוטטות, אזי הנושים מסייעים בידו, מזרימים לו כספים, אשראי, וכל זאת למענם ולטובתם, כי אם יתמוטט כליל ויוכרז כפושט רגל אין להם כל סיכוי לקבל אי פעם את כספם, אף אתה עשה כן, אבא רחימאי, זכרנו לחיים, תשפיע עלינו עוד חיים וחסד, ותן לנו הזדמנות נוספת וארכה להתאושש ולהוכיח את עצמנו, למענך, כדי שנוכל להשיב לך את החובות על רוב החסד שהשפעת עלינו מאז ועד הלום.

את הברכה אשר תשמעו. (דברים טובים - ראה)

     ישנם אנשים מחפשים את האושר וברכות בכל מיני מקומות בא התורה ואומרת את הברכה אשר תשמעו, ונסביר זאת בסיפור ידוע על אחד שעלה על הרכבת, שני משרתים במדים סחבו את מזוודותיו הכבדות, והוא בצעדים של מישהו שמרגיש שהעולם שייך לאנשים כמוהו פסע לאיטו אל התא המפואר ביותר במחלקה הראשונה. מאחוריו פסע עוד מישהו בצעדים חרישיים והשתכן בתא הסמוך. הרכבת תגיע בעוד שלושה ימים אל היריד הגדול, שם תכנן הסוחר לקנות כמויות גדולות של סחורה. ובינתיים יש לו שלושה ימים של מנוחה מושלמת בתא המפואר.

     מהתא הסמוך הציץ הגנב, שכנו של הסוחר העשיר ששמע על כוונותיו. הוא ידע שהסוחר לא יצא אל היריד בידיים ריקות, בשביל לקנות סחורה צריך מזומנים, ומה יותר טוב מסוחר עשיר שנוסע ליריד עם מזוודות עמוסות במטבעות זהב. לגנב הייתה סבלנות רבה, בכל פעם שהסוחר יצא מתאו בדרכו לחדר האוכל או כשהרכבת עצרה בתחנה והסוחר היה יוצא להתאוורר היה הגנב מתגנב מתאו ונכנס פנימה לתוך התא של הסוחר ומחפש את מטבעות הזהב המובטחות. הוא לא התעצל, ובכל פעם שהסוחר רק יצא מתאו היה הגנב פותח את אחת המזוודות ומחפש ביסודיות.

     הוא ערך לעצמו רשימה של כל המקומות שחיפש בהם, הוא מיין את חפציו של הסוחר, בחן את כיסי הבגדים, ובדק היטב את המזוודות למצוא אולי יש שם פתח צדדי או תא נסתר שנעלם מעיניו. כלום.  הוא לא מצא כלום. אף לא מטבע אחת. הוא לא התייאש. ביומיים שנותרו הוא סרק את תא הרכבת סריקה קפדנית ומדוקדקת, הוא הקיש על לוחות העץ לוודא שאין שם איזה פתח חלול, הוא הרים את המזרן, פתח את הארונות, ואף טיפס עד התקרה כדי לבדוק אם יש מצב שהמטבעות נמצאות אי שם למעלה בין לוחות העץ הכבדים. הוא לא מצא. נותרה עוד תחנה אחת והרכבת תגיע ליעד. שלושה ימים של חיפושים והגנב נותר בידיים ריקות, לא יהיה לו מאין לממן את הנסיעה חזור.

     'תשמע אני מצדיע לך!' פנה הגנב בהפתעה אל הסוחר העשיר, 'אני גנב מומחה ועוסק כבר שנים ארוכות בתחום. תאמין לי שאני יודע לבדוק ולחפש, זה המקצוע שלי, אחי, אבל אתה, בפניך אני מוריד את הכובע, כבר שלושה ימים שאני מחפש ולא מצאתי כלום, פשוט כלום, אפילו לא מטבע אחת. אני יודע שיש לך, אף אחד לא נוסע ליריד בכיסים ריקים, ובוודאי שלא סוחר עשיר כמוך. אז בבקשה ממך, רק בשביל הסקרנות שלי, תגלה לי איפה החבאת את הכסף.' הסוחר חייך חיוך צופן סוד, הוביל את הגנב בזרועו והכניס אותו אל תוך התא שלו. 'היי, זה התא שלי!' קרא הגנב. הסוחר המשיך לחייך' נכון! זה התא שלך, וזו המיטה שלך', אמר תוך כדי שהוא ניגש אל המיטה שבקצה התא ומרים את המזרון, עיניו של הגנב יצאו מחוריהן,  שקיות מלאות במטבעות זהב הונחו מתחת למזרן שלו, אוצר אמיתי. 'איזה אידיוט אני! איזה אידיוט!  הכול היה כאן ממש מתחת לאף שלי, ואני חיפשתי בתא הסמוך. איזה אידיוט!' 'ידעתי שזה המקום האחרון שתחפש בו', אמר הסוחר ומיהר לקחת את מטבעות הזהב שלו.

     ואנחנו. איפה אנחנו מחפשים את האושר שלנו?! האם אנחנו מרחיקים לכת אל התא של השכן לפני שאנחנו בודקים מתחת למזרנים שלנו? האשראמים בהודו מלאים בצעירים שיצאו לחפש את האושר, שמבקשים למצוא משמעות לחיים ולקיום, צעירים חסרי מנוח יושבים ברגלים משוכלות ושותים בצמא את דבריהם של זקנים חסרי שיניים שמלמדים אותם על משמעות החיים ומטיפים לאהבה אוניברסאלית שתוליד משמעות ותקווה. הם יושבים ושומעים, לומדים ומקשיבים, וכשהם חוזרים ארצה ונקלעים לפתחו של בית מדרש, הם מגלים שהאושר והמשמעות וגם האהבה נמצאים כאן מתחת למזרן שלהם.



את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' אלקיכם... והקללה אם לא תשמעו )יא, כז - כח(. (דברים טובים - ראה)

     הכל תלוי בהאזנה. אם אין אדם שומע, עלול הוא להפוך אור לחושך, טוב לרע ומתוק למר. מעשה ברועה, שהיה רועה את צאנו מחוץ לעיר, והייתה אשתו מביאה לו את אכלו בשעה השישית. פעם חלתה אשתו ולא באה. הגיעה השעה השביעית והשמינית, והרעב הציק לו. חשב הרועה ללכת לביתו, אבל בידי מי יפקיר את צאנו. נשא את עיניו וראה איש אחד קוצר חציר. פנה אליו ואמר לו, "השגח בטובך על העדר עד שובי, ואני אתן לך דורון בשכרך". אותו קוצר היה חרש, וסבור היה שהרועה מבקש ממנו את החציר בעבור צאנו. אמר לו, "לך מעלי, כי יש לי חמש כבשים בביתי, ובעבורן קוצר אני את השחת".  וסימן לו בידו שילך ממנו. אך רועה זה גם הוא חרש היה, ולא שמע מה שנאמר לו. הוא ראה רק את תנועת ידו של הקוצר, והבין שאמר לו ללכת לביתו לחיים ולשלום, ואל לו לדאוג לעדרו, שכן הקוצר ישים עליו את עינו. הלך הרועה לביתו, אכל ושתה,  שב לעדרו ומצאו שלם כבשה אחת לא נעדרה, הבין הרועה שהקוצר קיים את הבטחתו, והחליט לשלם לו כגמולו. חשב, מה ייתן לו על שעה של שמירה, ייתן כבשה שלמה הרי זה יותר מדי. החליט להגיש לפניו כבשה אחת, שהייתה צולעת על רגלה. הכבשה הפריעה לעדר בלכתו, אבל בביתו של הקוצר הריהי אוצר יקר. נשא בידיו את הכבשה והעמידה לפני הקוצר, ופיו מלא תודה ושבח. חשב הקוצר, "ודאי בא זה להאשימני, שאני שברתי את רגלה של כבשתו, והוא דורש ממני לשלם את הנזק" מיד קרא בקול גדול, "לא התקרבתי אל העדר, ולא נגעתי בכבשים, למה תעליל עלי עלילת שווא." הרועה,  שלא שמע את דבריו, הבין שהלה מסרב ליטול ממנו כבשה בעלת מום. דחפה לעברו ואמר, "אל תביט אל מומה, שמנה היא ונותנת חלב למכביר. אם תשחטנה, יהיה לך בשר בשפע". הבין הקוצר,  שהרועה עומד על תביעתו. חרה בו אפו והכהו על לחיו. התחילו שניהם מתכתשים ומכים זה את זה.

     והנה אדם אחד הלך במדבר רגלי, וראה סוס תועה הולך לקראתו. עלה על הסוס ורכב לדרכו. עוד הוא רוכב, והנה ראה שני אנשים מתכתשים ורבים. רצו אליו שניהם ואחזו ברסן הסוס, והתחילו לטעון באוזניו את טענותיהם. זה צועק, "נשבע אני שלא נגעתי בכבשיו", וזה קורא, "מתנה הבאתי וסטירה קיבלתי". אך אבוי, גם רוכב הסוס היה חרש, וחשב ששניהם מאשימים אותו בגנבת הסוס! מיד נטש את הסוס ונס ברגליו. חשבו השנים, "לבטח רץ האיש אל המושל, להאשימנו בשוד דרכים", מהרו השניים וברחו, ואם לא מתו עודם מסתתרים עד היום הזה. על כך אמר הכתוב (ישעיה נה, ג) "הטו אוזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים", כי העיקר הוא השמיעה! כשם שלימוד התורה תלוי בשמיעת האוזן, כך היצר הרע משתדל להפריע בעדה ולמנוע אותה ומנצל לשם כך את כל כוחותיו.



http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

נבחנים,דפי גמרא, רבנים,עמי ארצות,אריכות ימים,אהבה, נולדה,השנאה, נוצרה, הימים,חרוצים,החיים,קצוצים,

 

  נקודה שבועית פרשת "כי תבוא" ה'תשע"ז

 

בפרשתנו, פרשת "כי תבוא", עומדים בני ישראל רגע לפני כניסה לארץ ישראל ומקבלים רשימת ברכות ולעומתן גם רשימת קללות למי שלא ישמור ויקיים את דברי התורה.

ידוע הוא שבספרי החסידות ממתיקים את הקללות והן נהפכות לברכות וכך גם היו עושים צדיקי הדור.

התורה רואה בקללה תוצאה שבאה בעקבות חטא ומתוך כך כדי יש אפשרות לבטל את הקללה בעזרת תשובה. 

פרשת "כי תבוא" במקרה או שלא במקרה נקראת תמיד באמצעו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ימים בהם אנו עוסקים רבות בסליחה והרהורי תשובה רבים ומנסים להשיב את דרכנו לדרך הישר בכל תחום אפשרי.

בחגי הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור, נאמר בתפילות "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וקביעה זו היא למעשה שיקוף הקללה ומכאן ועד למציאת פיתרון המרחק קצר.

בדיוק כמו רופא שאומר לחולה אם תאכל מאכלים מסוימים תחלה, ברור לנו שבאמירת הרופא אין הוא מקלל אותו אלא כל רצונו למנוע מהאדם את המחלה ומודיע לו על התוצאות שיכולות להיות מאכילתן.

בדיוק על זה כותבת התורה בפרשתנו: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה" - זוהי למעשה ההמתקה של הקללות הקשות שבפרשה.

המתקה נוספת שיש לנו היא הקללה: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח", קללה זו מונעת אפשרות להיטמע בין הגויים ולהידמות להם, והיא שעמדה לנו בזמנים שונים בהיסטוריה לקיים את העם ולהחזיר אלינו גם עריקים שניסו לברוח מגורלם.

זו קללה שיש בתוכה ברכה גדולה, שהרי אילולא הקללה הזאת אחוזי ההתבוללות היו גבוהים עוד יותר מכפי שהם גבוהים גם ככה ולא היינו מגיעים לימנו כפי שאנו.

שנזכה להיות תמיד מבורכים ולא מקוללים!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

דברי התורה,ממתיקים, מבורכים,מקוללים,הימים הנוראים,ראש השנה,יום כיפור,חודש אלול, התבוללות,

 

 אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ז

 

 אנו מבקשים שנהיה "לראש" הם ראשי התיבות: לעשות רצון אבינו שבשמים. בשעה זו בעיצומו של יום הדין אנו מכריזים: אבינו מלכנו כל חפצינו הוא לעשות רצונך!...

   בפרשתנו (כי תבוא) כתובות 98 קללות וגם עוד שתים גם כל חלי וכל מכה ביחד 100 , כנגד זה תקנו חז"ל 100 ברכות שיתגברו על הקללות.  ייתן ה' שתכלה שנה וקללותיה, ובגלל זה קורים אותן לפני ראש השנה. ומוסיף התוספות שצריך להפסיק בפרשה אחרת כגון ניצבים, שלא לכנס מהקללות לראש השנה.



     הפסוק "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" - עומד לו יהודי מבוהל בין שני ההרים, מסתכל הוא מצד אחד על הר העבירות שעבר - "יצר הרע נדמה לו כהר" והוא מתייאש. ומצד שני מתבונן הוא על "הר ה'" - ההר של עבודת ה' נראה לו קשה עד מאוד להעפלה. עומד הוא נבוך בין שניהם, והוא זועק: 'מאין יבוא עזרי'?! והתשובה באה: "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" - לא נאמר "אשר עשה שמים וארץ" כי אם "עושה" - בכל יום, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הבורא מנחמו: יהודי יקר שלי, בראתי לך מנגנון של התחדשות תמידית כדי שתוכל תמיד להתחיל מחדש

     הרב מבריסק זי"ע , היה יושב ואומר תהילים בכל השעות הפנויות בראש השנה. שאלוהו תלמידיו "מדוע הרב לא לומד ?" ענה ואמר: הרי אמרנו בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", והפשט הוא, כי בראש השנה כל אחד דומה למי שפשט את הרגל, דנים אותו על שנה חדשה, אין לו שום דבר אצלו, שום דבר לא נשאר לו מהשנה שעברה, בראש השנה צריכים לחדש את הפספורט, את הבריאות, הפרנסה, את הנחת מהילדים, וביום כזה אסור לבטל דקה, ולכן בחרתי לומר תהילים, כי בלימוד אני צריך להפסיק מידי פעם בכדי לקום ולהוציא ספר, ודבר זה לוקח לי זמן והרי בראש השנה כל שנייה חשובה כנצח, לכן בחרתי לומר תהילים ברצף, ללא הפוגה כלשהי!

וצדקה תציל ממות   

     סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, נכנס לביתי גביר מפורסם וכך מספר לי: לפני שנים באו אלי שליחי מצוה ובקשוני לתרום לנישואיה של כלה יתומה שמשפחתה נמצאת במצב קשה, השתכנעתי, ולקחתי על עצמי את כל הוצאות החתונה, בהגיע יום החתונה נסעתי להשתתף בשמחה ולפתע ניגש אלי אחד מזקני ירושלים ואומר לי,  הייתה לך זכות לתרום לכלה יתומה זו וברצוני לספר לך על ההיסטוריה של משפחה זו;

     הם היו עשירים מאד וביתם פתוח לרווחה, אך במשך שנים לא התברכו בילדים, והנה כשהגיע הגאון מטשיבין זצ"ל לארץ, ניגש אבי המשפחה לבקש את ברכתו של הרב לזכות בזרע של קיימא. "אני מוכן לברך אותך", אמר הגאון "אך דע לך שאם ברצונך להתברך בבנים ייקחו ממך את העשירות, לא תוכל לזכות בשני הדברים גם יחד". הבעל השיב מיד שהוא מוותר על העשירות, ושאיפתו היחידה היא לזכות בבנים, ואכן הגאון מטשיבין ברכו, ולתקופת השנה נולד לו הילד הראשון,  ולאחר מכן השני והשלישי והרביעי, ובלי עין הרע הברכה נתקיימה ונולדו לו 13 ילדים, כמובן שגם הברכה השנייה נתקיימה והוא ירד מנכסיו, ונותר בחוסר כל. אותו גביר שהגיע אל הרב זילברשטיין מספר, שבשלב זה פנה אלי אותו זקן ירושלמי ואמר לי - הכלה הזאת שנישאת עתה בזכותך,  היא הילדה ה-13 של ההורים הללו שקבלו את ילדיהם בדרך נס ומי יודע איזה זכות יש לך, ואילו דברים טובים מזמינים לך מן השמים.

     לא עבר זמן רב ודבריו של אותו זקן התגלו כנבואה ממש, לאחר כמה שנים מחתונת היתומה, ממשיך הגביר לספר, תקפה אותי המחלה הנוראה רח"ל, והחילותי בסבב נדודים בחו"ל כדי לעבור ניתוחים, הניתוח הצליח,  אך כעבור שנה התגלו בגופי גרורות מהמחלה, ומצבי הפך להיות קשה יותר. כאשר הגעתי לארץ להתייעץ עם הרב פירר - יו"ר "עזרא ומרפא", הוא יעץ לי לטוס לחו"ל ולהינתח שנית אצל רופא מסוים, הפעם הציע הרב פירר לשלוח את אחד מהמתנדבים בארגון שלו, שילווה אותי ויסייע לי בבית החולים בחו"ל. בהגיע יום הטיסה, בדרכינו לשדה התעופה, שאלתי את המלווה איך קוראים לו, והוא השיב לי, וכמה תדהמה אחזה אותי כשהוא מספר לי: אני אחיו של החתן שנישא לכלה היתומה שזכית לסייע לה בחתונתה, והבנתי מיד ששיגרו לי רמז מהשמים, שאצא בשלום מהמחלה בזכות המצווה שעשיתי.  והנה, מסיים הגביר את סיפורו עברו שנים מהניתוח, וב"ה אני בריא ושלם, ואין לי ספק שזכות מצות הכנסת הכלה - שנדבתי בעין יפה לכלה היתומה - עמדה לזכותי ונשארתי בחיים בריא לחלוטין, ועל כגון זה נאמר: "וצדקה תציל ממות".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

יום הדין,מכריזים,אבינו מלכנו,קללות,ברכות,ראש השנה,מבוהל,ההרים, מנגנון, התחדשות, 

   אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ז


   

את הפסוק "יִַשמֵח לב מְבקְשי ה' (תהלים קה, ג) " פירש רבי בונם מפשיסחא באופן הבא:  בדרך הטבע, אדם שמבקש ומחפש משהו - טרדת החיפוש מעציבה את ליבו ומעכירה את רוחו.  אימתי הוא שמח? רק כשמוצא את מבוקשו.  לא כן מבקשי ה' - עצם החיפוש גורם להם קורת רוח ושמחת נפש, כפי שנאמר בפסוק: "יִַשמֵח לב מְבקְשי ה' (תהלים קה, ג) " 

     המהרש"א עמ"ס שבת (לא.) על הגמרא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו עסקת בפריה ורביה וכו', ביאר כך: לא אמר קיימת פריה ורביה, אלא 'עסקת', דהיינו להשיא יתום ויתומה, להיות שדכן אצלם, וכ"ה בכל שידוך,דתובעין לאדם ביום הדין שהיה צריך להיות שדכן,שזה קיום העולם והתקרבות הגאולה

     הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת

     הרמב"ן כותב (שער הגמול) שאש של גהינום הוא אש רוחני. אך מצינו בגמ' שחמי טבריה שבמהותם חמים מפני שעוברים על פיתחא דגיהנום, הרי אע"פ שהוא אש רוחני, בכל זאת יכול לחמם.

יותר מדי, פחות מדי )להתעדן באהבת)

     בפירוש משנה הלכה - על ה'ארחות חיים' להרא"ש - לגאב"ד אונגוואר הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, הובא הסיפור הבא:  מסופר שפעם היו שני אחים, אחד היה עשיר גדול וגם קמצן גדול ולא נתן צדקה, והשני היה עני גדול וכל מה שהיה לו חילק לצדקה, ובאה אשת העני לפני רבי פנחס הורביץ זצ"ל, בעל ההפלאה, בטענה על בעלה שמפזר כל מה שיש לו לצדקה,  ומזניח אשתו ובניו וכמעט מתים ברעב.  ההפלאה זימן את שני האחים לפניו, וראשונה שאל את האח העני האם יש לך פרנסה? אמר לו, ב"ה הקב"ה זן ומפרנס. שאלו הרב אם כן למה אשתך קובלת עליך שאתה מזניח את הבית ומפזר את הכול, התבייש העני ואמר: רבי! כתיב (איוב ב, ד) "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", ושנינו (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ומי יודע אם אין זה ח"ו היום האחרון שלי, ולכן כל אשר לי אני נותן לצדקה, כי אין אדם יודע מתי ימות!  פנה הרב אל האח השני, לך ב"ה נתן הקב"ה עשירות, למה אין אתה נותן חלק לאחיך העני שממש חי חיי צער ודוחק גדול, והרי "ומבשרך אל תתעלם" (ישעיה נח, ז(.  השיב העשיר, רבי, העולם חושבים שיש לי מי יודע כמה, סה"כ כל הנכסים שלי מגיעים לערך שניים וחצי מיליון דולר, ואני עם משפחתי צריכים לשנה לערך חמישים אלף דולר, ואם יאריך ה' שנותיי עד מאה ועשרים, ואני עכשיו בן חמישים, הרי יש לי עוד שבעים שנה עד מאה ועשרים, בואו ונחלק הכסף לשבעים, אינו מגיע אפילו למה שאני צריך ...

     חשב ההפלאה קצת ואמר, שמעוני אחים יקרים, אתה העני שאתה מפחד שמא תמות למחר וכל אשר לו ייתן בעד נפשו, אני אתפלל עליך שלא תמות במהרה עד מלאת לך שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ולכן תוכל לסגל מצוות ומעשים טובים,  ולא תפזר הכול אלא תפרנס אשתך וביתך שהתחייבת לפרנסם.  ואתה האח העשיר שאתה מפחד שתחיה מאה ועשרים שנה ולא יהיה לך לפרנסתך, אל תדאג, כי אם לא תיתן צדקה לא תחיה מאה ועשרים שנה, ותוכל להפריש קצת ותן לאחיך העני. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

בדרך הטבע,טרדת החיפוש,מעציבה,מעכירה,פריה ורביה,יתום ויתומה, שדכן,קיום העולם,התקרבות הגאולה,אש רוחני,

 

 

 

אמרי שפר י"ד אלול ה'תשע"ז

 

במדרש רבה בפרשתנו רבנן אמרי, התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש.



     בעלי המוסר מסרו בשם רבי ישראל סלנטר זי"ע "כל מי שאינו מכיר את מעלותיו, מצבו חמור ממצבו של זה שאינו עומד על חסרונותיו". שכן, מבלי להכיר במעלותיו, בהן חננו הקב"ה, לא יוכל האדם להביאן לידי מימוש ולהוציאן מן הכוח אל הפועל". על משקל זה, לימדו צדיקים, כי הגרועה בקללות שנאמרו בפרשתנו היא וְלא תַאֲמִין בְחַיֶיָך...

     התנא רבי שמעון מלמדנו באבות (פ"ב משנה יג) אל תְּהִי רָשָע בִפְּנֵי עַצְּמָך. אל תְּפַתֵחַ דימוי עצמי שלילי, כי לאדם גרוע אין כבר מה להפסיד, כדברי הרע"ב "הרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי!". הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה אומר "אין בעולם ילדים רעים. יש ילדים אשר מחנכיהם שיננו להם כי רעים המה, שמעו, עד שנעשו לרעים באמת...".

     יש למלמד לראות את תלמידים הרכים, וגם המתקשים, במבט עתידי. לזכור כי הצעירים של היום הם בוגרי הדור הבא. על המלמד לפתח ראייה 'מאמינה' ולהיות 'חכם הרואה את הנולד'. וכה הם דבריו צחי הרעיון: את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (



''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים..."  (אפריון שלמה, גליון 222)

     אדם צריך לדעת, ה' הוא זה שמסיר את החולאים, ולא הרופאים.

     פעם אחת הרבנית של הנצי"ב מוולוז'ין הייתה חולה, והמצב היה כבר סופני, עד שמחוץ לחדר חיכו כבר מניין ליציאת נשמה. אבל הציבור עדין התפללו לרפואתה. ואז קרא הנצי"ב לאחד מנאמניו, ר' אהרון וולקין, וביקש ממנו שיזמין את החברא קדישא.  כשהם הגיעו הנצי"ב ישב איתם וסיכם איתם את כל התשלומים...  כמה עולה הטהרה, כמה עולה הקבורה, כמה עולים התכריכים, כמה עולה החלקה...  והנצי"ב הוציא כסף ושילם עד הפרוטה האחרונה.  לבסוף אחרי הרבה תפילות, בחסדי שמיים, הרבנית התאוששה עד שחזרה לעצמה והבריאה.

     לאחר כל זאת קרא הנצי"ב לר' אהרון ואמר לו: אני אסביר לך מה היה כאן... אני קיוויתי והתפללתי שהרבנית תבריא ותחיה, אבל לפתע עלה בלבי החשש שאולי בראש השנה נגזר על החברא הקדישא התשלום של כל הלוויה של הרבנית, ואם כך הדבר עלול להפריע מאוד לתפילות שלי, כי את שלהם הם חייבים לקבל... לכן הזמנתי אותם וסגרתי איתם את החשבון, בכדי שמה שנקצב עליהם מראש השנה לא יפריע לתפילות להתקבל... 

     אנחנו לפעמים לא מבינים, אבל כל דבר בהשגחה פרטית מדוקדקת ומופלאה. לפעמים אדם צריך לעזוב את העולם, רק בשביל שהשני יקבל כמה גרושים כפי שנקצב לו מלמעלה... מבהיל! יש אנשים שלא יודעים שלעתים איבוד ממון זה גלגל ההצלה שלהם. אם אבחנו אצלם בבדיקות ל"ע שהם צריכים ניתוח, אז הם משלמים כבר למנתח, למרדים, הם כבר שילמו עבור האשפוז בבית חולים, וברגע האחרון מתגלה שהם לא צריכים את הניתוח... אז מה הם עושים? מבקשים את הכסף בחזרה...  לא תמיד זה כך, אבל מאוד יתכן שכל הסיבה שהם היו צריכים לעבור ניתוח זה כי יש להם 'חשבונות שמיים' עם הרופאים...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דברים,מים,יין,דבש,חלב,שמן,מימוש,בעלי המוסר,רבי ישראל סלנטר,ילדים רעים,הרכים,המתקשים,

  

  אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ז

 

  אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב" - לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלוקיך" - משום שהשם-יתברך הוא הנותן. (תפארת שלמה)

 

     בספר "אוצר הידיעות" כתב: ולא די לרקוד, אלא צריך גם לעורר אחרים שירקדו, שאמרו חז"ל (כתובות י"ז): "כיצד מרקדין לפני הכלה". לא נאמר "רוקדין" אלא "מרקדין", היינו שגורמים לאחרים לרקוד. והחיוב הוא לומר דברים משמחים שמכוח זה יתעוררו אחרים וירקדו גם הם לפני החתן והכלה.



     האוהבים את האמת יען שהדבר מועיל להם, יש האוהבים את השקר יען כי הדבר מועיל להם, נמצא שאין הם לא אנשי אמת ולא אנשי שקר אלא אנשים האוהבים את עצמם. איש אמת אוהב את האמת על שאמת היא בין אם מועילה לו ובין אם לאו. (רבי יהושוע מאוסטרובה זצ"ל)

     וברך את עמך ישראל" (כו, טו) - וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות (ספרי .( כשמקיים אדם מצות בכורים, יודע ומבין הוא שאין המצווה הזאת נוגעת דווקא לפרי-האדמה בלבד, אלא גם לפרי-הבטן - שיש להקריב לפני השם-יתברך את בכורי שנות-ילדותם , בעודם רכים, ולקרבם אל הקדושה על-ידי חינוך תורני כראוי.  אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא "בבנים ובבנות" - שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם.  ).אבני אזל(



הנהג (מאורות דף היומי, גליון 951)

     הרה"ג ר' א. ל. שליט"א, מרבני בית מדרשנו, חזר לבני ברק משיעורו הקבוע בראשון לציון ובפיו הדברים הבאים.  ביום רביעי אחד, ישבתי בבית הכנסת בשכונת נאות שקמה בראשון לציון, והייתי עד לדו שיח הבא בין שניים ממשתתפי שיעורו של הרב אליהו כהן שליט"א, מחבר ספר "אוצרות התורה" . אחד המשתתפים נעדר מן השיעור, זמן רב ככל הנראה, לפי התשואות שבהן התקבל על ידי רעיו לשיעור, וחברו לספסל התעניין לפשר היעדרותו. -  עסקים, השיב הלה ביבושת. -  עסקים? תמה השואל, בשביל עסקים אתה מפסיד את השיעור הקבוע שלנו, פעם בשבוע? אני לא מבין אותך. באמת.  ראה, אמר בפשטות וטפח על חזהו, אני נהג מונית.  מאז שהתחלתי להשתתף בקביעות בשיעור שלנו,  בכל יום רביעי, קיבלתי על עצמי חוק ולא יעבור,  שלעולם לא אבטל את הקביעות שלי לתורה בגלל עסקי המונית.

     לפני מספר שבועות, הוא נשען אחורנית ועיסה את גבו, קיבלתי הזמנה לבצע נסיעה לבית הנתיבות בן גוריון. מאתים וארבעים שקל טבין ותקילין. ככה,  אמר תוך כדי הכאה באצבע צרדה, מאתים וארבעים שקל על נסיעה אחת. לפתע נזכרתי שבאותה שעה מתקיים השיעור הקבוע שלנו. מיד יצרתי קשר עם חבר לעבודה, ומסרתי לו את הנסיעה. שיהיה לו לבריאות. אני לא מוותר על  השיעור שמע. למחרת בבוקר עלה תייר על המונית שלי.  בקושי הבנתי אותו. הוא ידע עברית כמו שאני יודע אנגלית. הוא חזר על אותו משפט כל הזמן, עד שקלטתי שהוא מבקש להגיע למגדלי עזריאלי.  הגענו. הוא שלף את הארנק שלו והראה לי שיש לו דולרים בלבד. התחלתי לסמן לו בידיים כמה דולרים מגיע??ם לי, והוא ואן, טו, טו, סרי, התווכח על כל סנט. הוצאתי עיתון, ניסיתי להראות לו את שערו היציג של הדולר באותו יום, ולחשב איתו יחד את הסכום המגיע לי על  פי הנקוב במונה, והוא בשלו: וואן, טו, סרי וואן. נכנעתי. שייתן כמה שייתן, רק  שיניח לי עם הואן טו שלו.  אתה שומע? אה? הוא יצא מהמונית, התחלתי להשתלב בתנועה ולפתע הבחנתי בשטר מקומט על המושב שלידי. היה זה  שטר של חמישים דולרים! מיד החלפתי הילוך, נסעתי רוורס כדי לאתר אותו,  אבל הוא כבר נעלם.  שאלתי את הרב שלי, והוא אמר לי שאני יכול לקחת את השטר לעצמי, כי כסף שאבד ואין עליו סימנים, בעליו מתייאשים ממנו וכל  המוצאו רשאי לקחת אותו. אתה זוכר, זה מה שלמדנו בבבא מציעא.  אתה  מבין? אמר וטפח בחזקה על כתפו של רעהו, עסקים, אה? אנחנו עושים עסקים? הקב"ה הוא עושה הכול. תעשה חשבון, אתה איש עסקים - לא הפסדתי  כלום.  הוא אמר את דבריו בתמימות ובפשטות כנים, עד שאי אפשר היה להבין,  כיצד אפשר לנהוג אחרת, תרתי משמע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מתנה,המלך,ושמחת,הטוב,לרקוד,לעורר,הכלה,החתן,השקר,מצות בכורים,בבנים ,בבנות

 

  אמרי שפר יב אלול ה'תשע"ז

 

 

אחד מחסידי הרה׳׳ק בעל ה 'תפארת שלמה' זי׳׳ע קבל בפניו על מלחמת היצר אשר כבדה עליו עד למאוד, באמרו, אמש עמלתי בכל כוחי לנצחו, ואכן הכיתיו מכה נמרצת. והנה רק האיר היום וכבר הפילני לפח יקוש. ענהו ה 'תפארת שלמה' - 'כי תצא לניצחונות' אין כתיב כאן, אלא 'כי תצא למלחמה', כי לא על 'ניצחונות' נשלח האדם לעולם הזה אלא בכדי שיהיה 'איש מלחמה' כל ימי חייו ולא ירפה מהמלחמה אף לא לרגע אחד.

     אם נתבונן נראה כי תיבת "צרה" זה גם אותיות "צהר" מלשון אור או אבן טובה, לומר שהצרה היא טובה שה' מיטיב עם האדם, אך תלוי איך רואים אותה. 

     באמת אמרו, כתיב בקרא (תהלים כ, ט) 'המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד', ולכאורה צריך ביאור, וכי הצדיקים גם כן 'נופלים', היה לו לומר 'המה כרעו ונפלו - ואנחנו לא נפלנו'. אלא צריך לומר כי אין מציאות של 'לא נפלנו', הכול נופלים, אלא ש׳אנחנו' -קמנו ונתעודד, ו 'המה' - נשארים בנפילתם. וכמה שנאמר (משלי כד טז) 'שבע ייפול צדיק - וקם', והיינו שאף בנפילתו קרוי 'צדיק' מאחר שמיד 'קם'. (באר הפרשה(

     בחור אחד בעל ממון לקח אישה, אשר קצתה בלבוש ה 'ישן' ובדרכים ה 'ישנות' שקבלנו מאבותינו ובהם צעדנו דור דור.  לאחר נישואיה דרשה ממנו ממון רב עבור בגדים ותכשיטים וכל מיני קישוטים המתאימים לבית מודרני ומתקדם. לא עברה שנה עד שהיא כילתה כמעט את כל נכסיו. בא הבעל להתלונן על כך לפני הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זצוק"??, אמר לו הראפשיצער: וכי מה אתה רוצה, הלא התורה הזהירתנו על כך כי ייקח איש אישה חדשה - אישה שהיא מהדור החדש ולא מה 'מיושנים', נקי מנכסיו יהיה לביתו כעבור לא יותר משנה אחת...

הכסף שהוחזר (שירה כהן)

קידוש ה' ברבים: הכול התחיל כשחרדי צעיר העונה לשם ר' מיורוב, ואשתו, החליטו לרכוש שידת עץ יד שנייה. כשהשידה הגיעה, נוכחו השניים לדעת שהיא רחבה מדי, ולא תוכל להיכנס לחדר כמות שהיא. "אז התחלנו לפרק אותה, וכשהסרנו את החלק העליון הופתענו לגלות שקית קטנה בפנים", מספר מיורוב.

בתוך השקית, נחו להם ברוגע 98,000$ במזומן, טבין ותקילין. "מיד התקשרנו לאותה גברת, ואמרנו לה שמצאנו את הכסף", משחזר מיורוב ומתאר את התגובה שהתקבלה מהעבר השני של הקו: "היא הייתה בהלם, ולא ידעה מה להגיד". 

עוד הגדילו בני הזוג לעשות, כשהתעקשו להחזיר בעצמם את הכסף. אך הם לא הלכו לבד. "לקחנו איתנו גם את הילדים שלנו, כי היה לנו חשוב שילמדו מגיל צעיר כמה חשוב לעשות את מה שנכון", אמר. 

המנחה והצופים לא הפסיקו להתפעל, ובצדק. והיה גם מי שהחליט לצ'פר אותם, כמחווה על המעשה היפה: חברה אמריקנית נתנה להם כרטיס מתנה בשווי 3,000$, לקניית רהיטים. 

"האם היה רגע שהתלבטת אם להחזיר את הכסף או לא?", שאל המנחה, מתוך סקרנות אמיתית להבין מי עושה דברים כאלה היום (היות וכששאל את הצופים 'האם אתם הייתם מחזירים סכום כסף כזה גדול', היה גם מי שענה תשובה שלילית).

"ממש לא", השיב מיורוב ללא שמץ היסוס. "אנחנו מתחנכים למעשים כאלה כבר מגיל צעיר", אמר. אשריו ואשרי חלקו 

אז מה אנחנו למדים מכך, אתם שואלים? פשוט מאוד. 

אתם תעשו את המעשים הטובים שלכם, וה' כבר ידאג לגמול לכם על טוב לבכם - באינסוף הדרכים שעומדות לרשותו. כך או כך, לעולם לא תפסידו מלעשות את מה שנכון, על פי אמות המידה של התורה הקדושה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מלחמת היצר,מכה נמרצת,צרה,צהר,אבן טובה,נופלים,ניצחונות,בגדים ,תכשיטים,קישוטים,אישה חדשה,

 

 

 

אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ז

 

 אדם אחד בא אל הרה"צ רבי יחיאל מאיר מגאסטאנין זצ"ל, ונתן לו פדיון, ואותו האיש פשט רגל לנושיו, אמר לו כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב(.  בפרוע פרעות - מקודם לפרוע החובות, ורק אחר כך - בהתנדב עם - אפשר להתנדב.

     אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל "א גאנץ יאהר איז אלול, אבער אלול איז פארט אלול!" כל השנה הוא אלול, אבל סוף סוף אלול זה אלול - והיינו כי בכל השנה צריכים לחיות עם ה יראת שמים של אלול, אבל למעשה בכל זאת אלול הוא אלול! ה שמירת עיניים באלול הוא אחרת, הבין אדם לחברו באלול הוא אחרת, שנזכה לזה בס"ד!

     בכל יום מששת ימי בראשית כתוב 'כי טוב' ואילו ביום ששי שבו נברא האדם כתוב 'טוב מאוד' ובילקוט (שם) כתוב ש 'מאד אותיות אדם'. הרי שכל הבריאה כולה קיבל עילוי עצום ו מ 'טוב' נעשה 'טוב מאוד' מצד הצטרפותם למרכז תכלית העולם שהיא ה'אדם'

     החזנות הוא כלום אם הקהל חירש (שמואל אייזיקוביץ)

     הסבר מעניין לכך שהציבור לא אומר 'זכרנו לחיים' ו' נמי כמוך אב הרחמים' יחד עם הש"ץ. בשם מהר"ש מבעלזא מובא שבתפילת לחש תחילה מתפללים על 'זכרנו' שזאת בקשה 'קטנה' כהקדמה לבקשה העיקרית שהיא 'וכתוב',  כיון שכך, לאחר שהאדם כבר ביקש את בקשתו העיקרית אין זה ראוי שבחזרת הש"ץ הוא ישוב לבקש שוב את הבקשה המקדימה.

    ''והיה כשבתו על כסא ממלכתו", - אם ירצה המלך שישיבתו על כסא ממלכתו תהיה "כשבתו" - בדרך ענוה ושפלות, העצה לכך היא - "וכתב לו את משנה התורה הזאת" - ועל ידי שלא יזוז מספר התורה, יזכה להמשיך לשבת על ממלכתו בענווה, ובהרגשה שזו ישיבה שאינה קבועה.



    "ולקחת לך לאישה" (דברים כא,יא). זה האמצעי היעיל והבטוח ביותר "כנגד יצר הרע" - בשעה שהאדם שרוי בעמל ובטרדות ויש עליו עול אישה ובנים, אין דעתו נתונה ליצר הרע ולמחשבות חטא והבל. (תולדות יעקב יוסף)



     חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני,  באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו.  וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו , והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו , והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) "אז תקרא וה' יענה". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

חילול שבת (אפריון שלמה, עלון 221)

    20 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, לעשירי העיר היה מעמד מאוד נכבד בקהילות, ובקהילה מסוימת היה איזה עשיר אדיר שכל הקהל מאוד יראו ממנו . יראת הרוממות, יראת הכבוד, ואך בעיקר יראת העונש...  לימים נכנס בגביר הזה רוח שטות, והוא החל לזלזל בשמירת שבת בפרהסיא.  שבת אחת אחרי הצהריים העשיר עלה על עגלה רתומה לסוסים אבירים, והתחיל לטייל ברחובות העיר. כל העיירה הייתה כמרקחה, אבל אף אחד לא מעז לדבר...  במנחה של שבת הגיעה שמועה שהוא יצא לבקר את ידידו הנכרי שגר מחוץ לעיירה . אך במוצאי שבת הגיעו שמועות שבאמצע הדרך העגלה התהפכה, הסוסים מבהלה רמסו אותו, ומלאכת הזיהוי הייתה קשה ביותר.

     המשפחה התעקשה על כך שהוא יובא לקבורה מכובדת בקבר ישראל, אחרי הכל הוא היה ראש הקהל שנים ארוכות. ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא ! העמידו שלושה מספידים בלוויה... המספיד הראשון שיבח את ההגינות המסחרית שלו, ו ש-ה' ירחם שהעגלה נשברה ולא הייתה מספיק יציבה... ובלע המוות...  המספיד השני שיבח את העסקנות שלו, איך שהוא השכין שלום בין היהודים לבין השכנים הנוצרים, ו ש-ה' ירחם על הסוסים האכזרים שהשתגעו... ובלע המוות...  המספיד האחרון היה רב הקהילה והוא החל בוכה בכי מר. וכך אמר: "אחי ורעי,  שמעתי את ההספדים ונזכרתי בפסוק...", כולם נדרכים והקפיץ נמתח... " אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה'        א-לוקינו נזכיר".  המספיד הראשון תלה את המוות ברכב, בתקלה של העגלה ... המספיד השני תלה את הטרגדיה בסוסים הפראיים...  אבל אנחנו, אנחנו שיודעים שיש בורא לעולם, והוא לא זימן מיתה כזו משונה בחינם...  על חילול שבת בצורה מזלזלת - יש עונשים!  אומרת הגמרא: אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות בית דין לא נתבטלו! מי שחילל שבת ונתחייב סקילה - נופל מהגג, או חיה דורסתו. והנפטר הזה שחילל שבת בפרהסיא, גם נפל מהעגלה וגם חיות דרסו אותו... יש דין ויש דיין!



כוחה של תפילה!  III ("ברכי נפשי"(

 

     סיפר הגר"י זילברשטיין:  מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח, בקיץ תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו במשך כ- 15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להיפרד ללא מריבות וחיכוכים,  ולפנות כל אחד לדרכו ולהצלחתו.  והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה; יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך מצוות מחזיר גרושתו.  אבל, הבשורה הזו הכתה את בני הזוג לשעבר בהלם, שכן האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה.  הבכיות והצער, עלו עד לשמי שמים.  הבעל בא אל הגר"ח קנייבסקי, כאשר כל אחד מבין שבפי הגאון לא הייתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל לשאת את גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב.  הבכי הנורא חזר על עצמו גם בבית הגרי"ש, שספק ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא משמים, 'ואתם קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום הכיפורים. ' הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.

 

     הכהן האומלל שמע את הדברים, ולקח אותם כ 'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת יש להדגיש, שהחל למן הרגע הראשון,  שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים אותו.  בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו 'הרעיש' את המקום בזעקות ובבכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה גדולה במיוחד,  אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם.  לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי שיחו לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא מסתובב אחורנית,  ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה מציק לו . לאחר שהוא מספר את סיפורו המאוד מאוד כאוב, פונה אליו התלמיד חכם ושואל אותו 'האם יש לך אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו. ' אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את שעבר עליך', אמר התלמיד חכם הלא מוכר, ופנה ללכת לדרכו.  הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה מאוד לתקשר איתו, ובכלל - לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה ולטוס לחו"ל כדי לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל התלמיד חכם כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו.

     התיישב הכהן בדעתו, וחשב מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל בכותל, ובעת התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה. לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה, וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות. האבא לא דיבר, אבל עשה רושם כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש 'אבא שלך כבר לא הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו.  בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הרבה הבן לבכות, והנה קרה הלא יאומן.  האבא פתח את פיו, ואמר לבן במילים ברורות, שהוא אינו הבן שלו, אלא ילד מאומץ שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן אין לו כל בעיה להינשא מחדש לגרושתו --- אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של הקשיש בבית האבות באמריקה.גם כאשר נראה כי אפסה כל תקווה, תפילה נמשלה ל"עתר" שמהפך הכול מעבר לכל היגיון... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

פדיון,פרעות,ישראל,התנדב,שמירת עיניים,ימי בראשית,ענווה,שפלות,טרדות ,עול,אישה ובנים, 

  אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ז

 

אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים "ולא ייתן צדקה" וכו' שם. והזכירו בברית עולם )על ספר חסידים( שלו )סימן שצה(.

    הובא בספר "בישישים חכמה": האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי - זה אדם גדול!

     המילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.



     הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע ששאל פעם בימי אלול את אחד משמשיו באיזה זמן הוא מתעורר לתשובה? ענה לו השמש: ב״מן המיצר״! (פסוקים שאומרים לפני התקיעות בר״ה). נענה הרבי ואמר: ״או ויי! במן המצר זה כבר מאוחר..." החסידים פירשו את כוונת הרבי בתרתי משמע: בפשט פשוט, שהתשובה צריכה להתחיל מוקדם בחודש אלול, ולא לחכות לרגע האחרון ב״מן המיצר״... ובפשט עמוק יותר: שיהודי צריך לשוב בעת שהוא נמצא ברווחה, ולא ח״ו להתעכב עד שיהיה בעת צרה ח״ו - במן המיצר.



ביל גייטס (אפריון שלמה, עלון 221)

     בדרום אפריקה מתגורר לו יהודי שומר תורה ומצוות שמבין בכלכלה, קוראים לו קיווי ברנהרד. הוא הוציא ספר שתורגם ל-8 שפות כיצד לאמץ תכונות מעולם הנמרים וליישם אותם בעולם הכלכלי. כמובן שהוא הפך להיות מרצה מבוקש בכל הועידות הכלכליות, ויום אחד מתקשר אליו סמנכ"ל מייקרוסופט להזמין אותו לנאום הפתיחה של הכנס הכלכלי השנתי של החברה שהוצאותיו נאמדים בכ-80 מליון דולר!  הוא שמח מאוד ונענה להזמנה, אך כשהוא פתח את היומן הוא גילה כי ההרצאה שלו נופלת ביום שבת.  הוא אמר לסמנכ"ל: "אני מאוד מצטער אבל אני לא אוכל להגיע, אני לא עובד בשבת".  המנהל לא התבלבל ואמר לו: "הבנתי מה שאתה אומר,  תקבל תוספת, במקום מליון דולר, מליון וחצי...". אמר לו קיווי: "אני לא רוצה תוספת, אני יהודי ואני לא יכול לעבוד בשבת ...". "טוב, הבנתי.", אמר, "אני חוזר אליך עוד חצי שעה".

     המנהל התקשר לאחר חצי שעה ואמר: "קיווי, יש אישור,  אני שולח לך צ'ק פתוח, תחתום כמה שאתה רוצה...". אמר לו קיווי: "לא הבנת אותי, אני בשבת לא עובד!".  לא היתה למייקרוסופט ברירה, הם מאוד רצו את המרצה המבוקש, כי אי אפשר לפתוח ועידה כלכלית רצינית בלעדיו,  והם נאלצו להוציא עוד עשרות מיליונים, ולדחות את הכנס,  את המוזמנים ואת האולם ליום ראשון.

     שבוע לאחר הכנס, מתקשר הסמנכ"ל לקיווי ואומר לו : אתה חייב לשמוע מה שקרה, אתמול טסתי עם ביל גייטס במטוסו הפרטי ודיברנו על הכנס שהיה, וכמה שנהנו מההרצאה שלך...  ואז פנה אלי ביל ואמר לי: "אני חושב שזה טירוף שדחינו כזה כנס בכיר בעלות אדירה, בשביל שיחה של יהודי אחד.  לא יכולת לשמן את המערכת טיפה?"  אמרתי לו: "אני הצעתי לו צ'ק פתוח, הוא לא הסכים...". אמר לי ביל גייטס: "אני יכול לקנות בכסף שלי הכול!  אם בא לי גורד שחקים - אני קונה. בא לי יאכטה - אני קונה. אבל אני לא יכול לקנות שבת אחת של יהודי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

צדקה,ספרים,פלפול חריף,אדם גדול,לתקן,פגם,אלול,תשובה,

  נקודה שבועית פרשת "כי תצא" ה'תשע"ז

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תצא", היא פרשה המלאה במצוות. 

אחת המצוות המיוחדות והייחודיות בתורה כתובה בפרשתנו, מצוות שילוח הקן: "כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן-צִפּ֣וֹר | לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל-עֵ֣ץ | א֣וֹ עַל-הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל-הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל-הַבֵּיצִ֑ים לֹא-תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל-הַבָּנִֽים: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת-הָאֵ֔ם וְאֶת-הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח-לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים:

מקריאה פשוטה של מצווה זו נראה את ייחודה בכך שכמו מצוות כיבוד הורים גם מקיים מצוות שילוח הקן יזכה לאריכות ימים, זכות שלא נאמרה בשאר מצוות התורה.

פרשנים רבים עוסקים במצווה מיוחדת ושונה זו. 

הרמב"ן ורבנו בחיי סוברים שעל ידי פעולת שילוח הקן רוצה ה' לשמור על קיום המין של בעל החיים הזה ולא בהשמדתו. אמנם ה' מתיר שחיטת עופות אך אסור לשחוט את האפרוחים מול עיני אימם, ובגלל עניין שמירת המין כתבה התורה דווקא כאן את שכר אריכות הימים כי זהו גמול של מידה כנגד מידה.

באופן דומה מסביר האברבנאל את המצווה שכוונת הקדוש ברוך הוא לתת התמדה להוויה ולהרחיק ממנה את ההפסד עד שיגיע זמן ההפסד שנגזר עליה. לכן התירה התורה לקחת את הבנים אבל אסרה לקחת את האם. על ידי השארת האם בעולם אנו מעריכים את התמדה בגידול בניה ורוצים שתמשיך בכך.

הרש"ר הירש כהרגלו בפירושיו נוגע בפן החינוכי של המצווה ומסביר שבקיום המצווה כפי שהיא האדם מבין את מהות הבריאה ודרך פעולתה. אמנם רשאי האדם לקחת את הראוי לו להנאתו אבל יש עליו חובה לכבד את הבריאה כאשר היא בשעת עבודתה כשהיא עסוקה בגמר מעשה בראשית. אם יקרה ורצה האדם לקחת ציפור להנאתו אך היא עובדת עבודתה, עליו לכבדה ולחכות שתסיים ורק אז הוא יכול כדי לכבד אותה ואת עבודת ה' אשר מילאה בשעת עבודתה את תכליתה בעולם.

"ה אוזניים לתורה", הגאון מלוצק, מסביר שמין העוף הוא שונה. כל בעלי החיים מולידים בדמותם אולם כאן האם רובצת על בניה. היא מוסרת את נפשה לפעמים שבועות ללא אכילה ושתייה עד שהיא רואה אפרוחים בדמותה. ועל כן צערה יהיה גדול כשלוקחים ממנה את מי שמסרה נפשה עליהם, ולכן ביקשה התורה שלא ייעשה את המעשה בשעת מסירות הנפש של האם אלא רק שהיא לא בסביבה. 

לכן קיים הקשר הגדול בין מצווה זו לכיבוד אב ואם.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

כי תצא,שילוח הקן,רובצת,אפרוחים,ביצים,הבנים,כיבוד הורים,אריכות ימים,התמדה,הבריאה,בעלי החיים,אכילה,שתייה,

  אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ז

 

  אומר הרב אליעזר פאפו: 'כי תהיינה לאיש שתי נשים' - אל תקרי נשים אלא נושים. חובות. מצוות. יש שני סוגים של מצוות, יש מצוות שאנחנו מאוד אוהבים לעשות... כמו למשל לישון בשבת... יש הרבה שמחמירים בזה מאוד. גם לאכול חמין בשבת, ובכלל עונג שבת - זה הכול מצוות. אבל יש מצוות שאנחנו פחות אוהבים לעשות... יש לך שתי סוגים של חובות. האחת אהובה והאחת שנואה. 'וילדו לו בנים' - הרי כשאדם עושה מצווה, הוא בורא מלאך. פרקליט. ומשתי סוגי המצוות נולדים מלאכים, אבל תדע! 'והיה הבן הבכור לשנואה'. אל תחשוב שהמלאכים הטובים ביותר יוצאים מהשינה בשבת. יוצאים משם מלאכים טובים, אבל לא כמו שיוצאים מהמצוות שאתה פחות אוהב לעשות. משם ייצאו מלאכים פי שנים יותר טובים. 



    במשך חיי למדתי שאי אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיס.

     הגאון רבי יחזקאל אברמסקי למד מדינה של אשת יפת-תואר, מוסר גדול לשאר מצוות התורה: אם במצווה אחת ראתה התורה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בניסיון, ולכך בהוראת שעה ובתנאים מסוימים התירה זאת, משמע שבכל שאר המצוות יכולים וחייבים אנו לעמוד בהן. שאם לא כן, לא היינו מצטווים בהן.



     והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו (כא,טז) מקובל ש"והיה" הוא לשון שמחה, ואם כן, צריך להבין איזו שמחה יש בזה שאדם מת ומנחיל לבניו את נכסיו. עונה על כך בספר "על התורה", ששמחה גדולה היא לאדם, כשזוכה להנחיל ולהוריש לבניו "את אשר יהיה לו" - מה שהתורה מעידה שהם נכסים כשרים נקיים ומתוקנים, שרכש בזיעת אפיים וברכת כפיים , בצדק ובהגינות . (מנחם יעקובזון)



הכרים והכסתות (נועם שיח - ואתחנן תשע"ז)

     לפני הרבה שנים, התגורר ברומניה יהודי עשיר גדול, שהתפרנס ממכירת כרים וכסתות יקרים מאוד, היהודי היה אוסף את הנוצות מבית השחיטה, וממלא כרים וכסתות בהם, ומסדר אותם באופן מופלא, כך שמחירם היו מאוד גבוהים, והיה מוכר את הסחורה ליהודים עשירים, ומזה נעשה עשיר מופלג.

     פעם אחת בחודש אלול, חשב העשיר לעצמו, "מה יש לי מכל עושרי אם איני עושה נחת רוח להקב"ה, צדיק גדול אינני וכך אינני גם תלמיד חכם גדול" - וכך הרגיש בעצמו, שהוא צריך לעשות איזה דבר גדול להקב"ה לכבוד הימים הנוראים - ובכן - החליט האיש הזה, להכין כרים וכסתות מהמשובחים ויקרים ביותר, עבור שלשה צדיקים שהתגוררו בבוקרסט, ה"ה כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זי"ע, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע, והגה"צ אב"ד פאלטישאן זי"ע - וחשב היהודי לעצמו, שבכך שיגרום נחת רוח לשלשה צדיקים אלו, בודאי יעורר הדבר עליו זכות גדול ויהיה לו למליץ יושר בשמים לכבוד ימים אלה.  אומר ועושה, היהודי החל את עבודתו באופן יסודי ביותר כראוי וכיאות, ואכן לאחר זמן רב של עבודה קשה, היה ביד היהודי שלשה סטים של כלי מטה, מצעים נאים וכרים וכסתות מפוארים ביותר, ושלחם ביד שליח לביתם של השלשה צדיקים הנזכרים,  בתקווה שמן השמים יתעוררו עליו ברחמים וחסדים גדולים.

     באותן הימים לא הייתה שום אפשרות לדעת אם השליחות בוצעה כראוי וכיאות, שכן היה אז טרם עידן הטלפונים למיניהם,  ובכן לא נותר לו ליהודי ברירה, כי אם לתת אימון מוחלט בשליח, ולקוות לטוב בהסתמכותו על החזקה ששליח עושה שליחותו, שאכן המשלוח שלו הגיעה ליעדה.  לאחר תקופה, ביומי חנוכה, יצא הסוחר לדרך ארוכה לצורך פרנסתו, ואז החליט לבקר בחצרות האדמורי"ם והרבנים הנ"ל - להם שלח את הסט של הכלי מטה - ולשאוב נחת רוח לראות מקרוב איך שהם נהנים מהסחורה המשובחת ביותר ששלח אליהם,  ובפרט בלילות הקרים והמושלגים של ימות החורף.

     בראשונה הגיע לחצר האדמו"ר מסקווירא זי"ע, הוא נקש על דלת הבית, והרבנית פתחה את הדלת, והיהודי העשיר הציג את עצמו, שהוא העשיר ששלח לפני הימים הנוראים את הסט של המצעים, כרים וכסתות, והיהודי אמר שהוא רוצה לדבר עם הרבי , אך הרבנית לאחר שהודתה לו מעומק לבה על המתנה היפה והיקרה ששלח, היא סיבבה את הנושא לעניין אחר, ולא רצתה להמשיך לדון אודות המתנה שההוא שלח, אך הלה התעקש דווקא לדבר עם הרבי, והרבנית השתמטה ואמרה שאין לה זמן עכשיו, והרבי עסוק בתורתו ותפילתו, והוא יחזור מאוחר וחבל על זמנו להמתין על הרבי, והעשיר החליט בכל זאת להמתין עד שהרבי יחזור כי הוא רוצה לדבר עמו, והרבנית לא הייתה לה ברירה אחרת והורתה לו להמתין בחדר אחד עד שהרבי יחזור.  בינתיים, כשהרבנית הייתה עסוקה עם עול הבית, נכנס העשיר בשקט לתוך הבית, והתחיל לחפש את החדר הנכון, בו אמורים להיות הסטים של המצעים, והכרים וכסתות היקרים שהוא שלח,  ולאחר חיפושים הגיע לחדר הנכון, אך כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה, הוא ראה את הסט של המצעים והכרים וכסתות שהם מונחים על המטה של הרבנית, ואילו המטה של הרבי אין שם לא כרית ולא סדין ולא כלום, והעשיר התרגז מאוד - הייתכן - ככה לרמות אותי, והחליט לשאול את הרבי מה פשר דבר זה.  לאחר זמן, נכנס הרבי, והעשיר הציג את עצמו לפני הרבי ואמר "אני העשיר ששלחתי את המתנה לרבי", והרבי הודה לו שזה מאוד טוב ומחמם, אך העשיר ענה עזות, ואמר לרבי "בבקשה שהרבי לא יאמר שהוא משתמש עם זה, שכן מקודם בדקתי בחדרו של הרבי, וראיתי את מיטתו ריק, וזה רק על המטה של הרבנית,  ואיך אומר הרבי שהוא השתמש עם זה?" והתחיל הרבי לפייסו ואמר לו כך "באמת, מיד כששלחת לי הנחתי ראשי על הכרית למשך זמן, אך בהיות שאין דרכי לישון עם כרית וסדין, לכן נתתי את זה לרבנית" - וכך דיבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים, והעשיר נתפייס, ואמר לרבי, שהעיקר הוא שזה מגיע לשימוש,  ונפרד מהרבי לחיים ולשלום.

     לאחר כך, נסע הלה לבקר בבית הגה"צ אב"ד פאלטישאן זצ"ל - וכידוע שהרב היה תלמיד חכם גדול מאוד ומתמיד עצום ומחדש חידושים לרוב - וכאשר הוא נכנס לבית הרב, הציג את עצמו מקודם בפני הרבנית, והרבנית אמרה לו שבאמת החיה אותם במתנתו הנפלאה, ובעלה הרב כל כך נהנה מזה. אמר העשיר שהוא רוצה להיכנס אל הרב, ואכן תיכף ומיד הכניסה אותו אל הרב.  כשהציג את עצמו לרב, שהוא שלח את הכרים והכסתות,  אמר לו הרב במאור פנים "תדע שיש לך חלק בתורתי, לפי שבדרך כלל בימות החורף הייתי כותב רק קצת חידושים, כי היה אצלי בבית מאוד קר, ולא ישנתי טוב, והתעוררתי הרבה בלילה מחמת נועם הקור, ומוחי לא היה צלול ביום, ולכן לא חידשתי כל כך הרבה חידושים, ברם מאז שהבאת לי את הכרים והכסתות החמים, זה כל כך מחמם אותי בלילה, ואני ישן מאוד טוב, ולכן, ביום מוחי צלול מאוד, ואני מחדש חידושים עמוקים ונפלאים, דבר שכבר שנים לא היה בימות החורף, - ובכן, דע לך - שרק בזכותך זכיתי להגיע הלום! וכמובן שהעשיר היה ברקיע השביעי כששמע את הדברים המחזקים את הלב, ומשם נפרד לשלום והלך לבקר בבית כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע.

     כשהגיע לבית הרבי מסקולען, ראה שם דירה ישנה ומט לנפול,  וראה שמסתובבים שם הרבה ילדים וילדות בכל הגילאים - הלא המה היתומים והיתומות שהרבי גידל בביתו - ומיד קידמה אותו הרבנית ושאלה אותו מה הוא רוצה, והעשיר הציג את עצמו שהוא שלח להם את הכרים והכסתות לפני כמה חדשים, והרבנית אמרה לו מיד "יישר כוח על זה, זה היה כל כך טוב", ומיד התחילה להעביר את הנושא לעניין אחר.  אח"כ שאל את הרבנית "מי הם כל הילדים שמסתובבים שם ", אמרה לו הרבנית שהם היתומים המתגדלים בביתם לפי שאין להם היכן לשהות, ואז ביקש לדבר עם הרבי, ואמרה שהרבי יכנס בשעה מאוחרת, ואמר שרוצה להמתין לרבי, ולא הייתה ברירה אחרת,  ונתנו לו חדר שימתין על הרבי . והנה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו באחרונה, כשהרבנית לא שמה לב, התחיל להיכנס לתוך החדרים כשהוא מחפש בחיפוש אחר חיפוש, היכן הם המצעים הכרים והכסתות היקרים ששלח לרבי, וכשמצא את החדר של הרבי, ראה שם שני מטות כשעליהם כר וכסת עם הרבה חורים, ואין שום זכר להמתנה היקרה שהוא שלח, והעשיר התרגז מאוד, והחליט לשאול את הרבי מה פשר ההנהגה הזאת. לאחר זמן ממושך, נכנס הרבי בהדרתו לביתו, והעשיר מציג את עצמו ואומר "אני העשיר שתרמתי את הסט היקר של הכרים והכסתות לרבי", והרבי התחיל מיד להרבות במילות שבח ואמר לו שזה היה כל כך טוב והמתנה הייתה נפלאה כל כך, אך היהודי התרגז, ואמר לרבי "רבי - אני רומני! - ואני כבר בדקתי את החדר של הרבי, ולא ראיתי לא מיניה ולא מקצתיה מהמתנה ששלחתי, ובכן, אני לא ילד קטן שאפשר לעבוד עליו ולספר לו כל מיני סיפורים, אני דורש ורוצה לדעת היכן המתנה היקרה ששלחתי לרבי?!".  אמר לו הרבי "הסכת ושמע! באמת מיד כשזה הגיע, זה מאוד שימח אותי ואת הרבנית - כזה מתנה יקרה - אך באותה תקופה נישאת יתומה אחת שגדלה בביתי, וחשבתי לעצמי, שאין מתנה יותר חשובה שתשמח את לב היתומה מאשר מתנה זו לדורון דרשה - ובכן - נתתי לזוג הצעיר את הסט ששלחת, והם באמת מאוד נהנו ושמחו. אמר העשיר בזעם לרבי "רבי, אתה יודע שזה עלה הרבה מאוד כסף, שכן את הסטים האלה אני עושה למשפחת המלוכה ולעשירים מופלגים שהם משלמים הרבה כסף, ואיך מלאו לבו של הרבי לתת כזה דבר יקר לזוג צעיר", אמר לו הרבי "הנני שמח מאוד לשמוע שזה דבר כל כך יקר, שבזה באמת שימחתי מאוד את לב היתומה ביום כלולות אפריונה"...  העשיר לא התאפק, וצעק לרבי ואמר "רבי, אינני מוחל לך !", והרבי התחיל לפייסו שימחל לו, והסביר לו, שהוא כמו אב ליתומה, ובדיוק כשהיתומה נישאת, זה הגיע, ולכן הוא ראה בזה ממש כסימן מן השמים, שיכול ליתן מתנת "דורון דרשה" ליתומה ולשמח את לבה, - "ואת האמת אגיד" - אמר הרבי - "כי אינני צריך את זה בשבילי, כי מה שיש לי הוא טוב"..., אך העשיר אמר לרבי "רבי! לא עושים כך! לא יפה להתנהג כך, ואינני מוחל לך בשום פנים ואופן!"  אך לאחר שהרבי ביקש והפציר שוב ושוב שימחל ויסלח לו,  אמר לו העשיר שיש לו רעיון, אם הרבי יעשה את שהוא מבקש אזי הוא ימחל לו, "התנאי הוא" - אומר העשיר - "שאני שולח שוב לרבי כזה סט יקר, והרבי בכבודו ובעצמו ישתמש בזה, ולא יתן את זה לשום אחד בעולם! - אם הרבי מסכים לתנאי הזה, אני מוכן למחול לרבי"...  הרבי ביקש ממנו להמתין, כי הוא צריך לחשוב היטב אם הוא מסכים לתנאי הזה, אך לאחר כמה דקות אמר הרבי להעשיר "אנא סלח לי - אבל אינני יכול להסכים לתנאי שלך - הרי מסתובבים כאן יתומים ויתומות, שאין להם על מה לישון, כי אין לי כסף לתת להם מצעים מאוד טובים - ואיך אשא פניי לעצמי, כשאני ישן על מצעים יקרים כאלה, והיתומים המסכנים האלו ישנים על מצעים מחוררים וישנים"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שתי נשים,נושים,חובות,מצוות,לישון בשבת,עונג שבת,חמין,סולם ההצלחה,ידיים בכיסים,יפת תואר,נכסים,כרים,כסתות,

אמרי שפר ז' אלול ה'תשע"ז

 

ברש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" . סגולת מצות ציצית להציל מיצר הרע. והנה מעיקר הדין אף אם נחסר אחד מל"ב החוטים ונשארו ל"א, הציצית עדיין כשרים, אבל הסגולה אין בה. וזה הרמז 'לא' - ל"א חוטין 'דברה תורה' - זה כשר מעיקר דין תורה, אבל 'אלא' בגימטרייא ל"ב הוא סגולה 'כנגד יצר הרע'. 

     האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה.

     היות וקשה לנו לעשות תשובה בהיקפה המלאה, עלינו לכל הפחות להשתדל לתקן את ראשי התיבות של "תשובה" כדברי רבי זושא מאניפולי זצ"ל: תמים תהיה עם ה' אלוקיך. שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ואהבת לרעך כמוך. בכל דרכיך דעהו. היכון לקראת אלוקיך ישראל.



     ואהבת לרעך כמוך - יש צורך לשמור על התאמה בין מצוות "ואהבת" המופיעות שלוש פעמים בתורה, ובמיוחד בין "ואהבת את ה' אלוקיך" לבין "ואהבת לרעך כמוך". בשם הבעש"ט מוסרים שהסביר את הפסוק ואהבת לרעך כמוך" - כמו שהוא אוהב עצמו ואינו נותן למי שהוא לקטרג על עצמו, הגם שיודע בעצמו שהוא לא בסדר הן כלפי שמים והן כלפי בריות, כך צריך לאהוב את חברו ולא להרשות שיקטרגו עליו בשום פנים ואופן.



ובלבד שלא לפגוע II (פניני עין חמד, עלון 649)

     עד כמה עלינו להיזהר שלא לפגוע ברגשות הזולת. להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב אהרון מרגלית שליט"א ובו ניתן ללמוד עד כמה היהודים רגישים למצבו של הזולת ומשתדלים ככל יכולתם שלא לפגוע חלילה בו גם כאשר זה יבוא על חשבונם. ומעשה שהיה - כך היה :

     היה זה לפני מספר חודשים. התבקשתי לרכוש מספר מוצרים שהיו חסרים בבית, לפיכך ירדתי למכולת השכונתית.  נכנסתי למכולת, עברתי בין המדפים ומילאתי את העגלה עם הפריטים הנדרשים, כשאני מוודא, שלא שכחתי דבר . כשסיימתי לקחת את כל המוצרים המופיעים ברשימת הקניות, צעדתי לכיוון הקופה מאחר ומדובר במכולת שכונתית, באותה שעה הייתה שם קופאית אחת בלבד והתור לא היה קצר כלל ועיקר. על אף שמיהרתי מעט באותה שעה, לא הייתה לי ברירה אחרת,  ולפיכך תפסתי את מקומי בתור והמתנתי בסבלנות, עד שיגיע תורי.  לפניי נעמד יהודי בן תורה עם שקית קטנה, בה הכניס מספר מוצרים בודדים. התור התקדם לאט, וכולנו המתנו דקות ארוכות. ואז כאשר סוף כל סוף הגיע תורו של אותו יהודי שעמד לפניי להעביר את חפציו בקופה הוא עזב לפתע את התור במהירות, הניח את השקית עם המוצרים , שאותם ביקש לרכוש בצד ויצא מהמכולת.  אף אחד מהקונים שנכחו בחנות לא הבין , לפשר מעשיו,  הרי הוא המתין כמונו דקות ארוכות, ומדוע דווקא , כשהגיע לבסוף תורו, הוא החזיר את הדברים ויצא מהמקום ? מעשהו היה חידה בעיני כולם, ואף אחד לא הבין לפשר מעשיו, אך מאחר שאותו אחד ויתר על תורו, לפיכך הגיע תורי, ואני התחלתי בהוצאת המוצרים מתוך העגלה והעברתם בקופה. לאחר קבלת החשבון שילמתי על הקנייה ויצאתי מהמכולת.  והנה, ביציאה מהמכולת רואה אני את אותו יהודי עומד וממתין בחוץ. אני מביט בו ומסתקרן כולי להבין למעשיו התמוהים.  לבסוף לא יכולתי יותר להתאפק, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "רבי יהודי, אוכל לשאול אותך בבקשה שאלה אחת קטנה? ". "בבקשה", השיב הלה . "אבקשך, שתשיב לי תשובה על מעשיך התמוהים. אנא ממך, אל תסתיר ממני דבר, שכן ברור שיש דברים בגו - מדוע עזבת את התור בפתאומיות והחזרת את המוצרים, שביקשת לרכוש? ".  המשכתי להקשות, " הרי בדיוק הגיע תורך, אחרי שחיכית כל כך הרבה זמן, ומדוע דווקא אז יצאת מן החנות? אנא גלה לי את פשר מעשיך "  . מיודענו הרכין את ראשו בענווה ואמר: " היות ששאלת - אסביר לך מדוע כך נהגתי.

     רעייתי הבחינה, כי חסרים בבית מטרנה וטיטולים לתינוק הקטן שלנו ." "לפיכך היא ביקשה ממני , שארד אל המכולת ואביא כעת את המוצרים , כדי שלא ניתקע בלילה ללא אותם מוצרים הכרחיים ". "איני יודע אם הבחנת, אבל באותו הרגע , שבו הגיע תורי להעביר את החפצים בקופה, הודיעה הקופאית לאחראי המשמרת באותה שעה, כי היא סיימה את עבודתה להיום,  והמשמרת שלה הסתיימה, והיא ממהרת לשוב לביתה לאחר יום מעייף" . "לפיכך היא קמה ממקומה ויצאה מן החנות, ובמקומה ביקש אחראי המשמרת מאחת העובדות שתתפקד כקופאית במקומה. עובדת זו היא תושבת שכונתנו, והיא ישבה כעת בקופה וחיכתה , שאעביר את מה שרכשתי" . "אך דא עקא, כי אותה אישה ידועה לכל בשכונתנו כאחת אשר שנים רבות כבר לא זכתה לילדים. (יהי רצון ובורא עולם יפקוד את כל העקרות). הבית שלה ריק מילדים,  וכבר שנים רבות שהיא מפצירה, בוכה ומתפללת לבורא עולם, שיזכה אותה בפרי בטן " . "יתר על כך, בבתי-הכנסת ובאמירת תהילים בשכונה בו שיעורי התורה מזכירים את שמה בכל פעם, שתזכה היא ובעלה לחבוק בן, אך עם כל זאת, היא עדיין לא זכתה לכך ." "מיד כשראיתי אותה, הבנתי וידעתי , כי בעת שאעביר לידה את המטרנה והטיטולים בקופה צער גדול ימלא את ליבה ויעלה עד לשמיים. אין לי צל צלו של ספק, שלהחזיק טיטולים ומטרנה בידיים, כשאין לך ילדים,  ואת כמהה עד עמקי נשמתך לכך - וזה הכאב המר ביותר! ." "על כן עזבתי מיד את הקופה והנחתי את הדברים בצד,  כדי שהיא לא תבחין בדבר, ובלבד שלא לגרום צער לאותה אישה . את הטיטולים והמטרנה - אקנה במקום אחר ".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

מצות ציצית,חוטים,הסגולה,חיי אושר,מונחה,בורא העולם,אוהבו ,סולל, מאושר,החי באמונה,לאהוב,לפגוע, 

  אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ז

 

 

 

 אין אדם חוטא ולא לו (קידושין סג:). אומר ה"דמשק אליעזר": לא לו הם אותיות אלול, לרמז: כאשר מגיע חודש אלול, האדם כבר אינו חוטא.

   אמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.  היה אומר על כך האדמו"ר הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זיע"א (ה' אלול הוא יום היא"צ שלו), וכך מובא גם בשם הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א : כאשר אדם יכנס לבית מדרש ללמוד, גם הוא עצמו ילמד תורה שלא לשמה, אך חברו שבא לבית המדרש ורואה אותו יושב ולומד , יתעורר גם בו חשק ללמוד, והוא ישב וילמד תורה לשמה.  וזהו הפירוש "שמתוך שלא לשמה" - של הראשון, "בא לשמה" - השני שלומד תורה לשמה.

   המהרי"ל דיסקין זצ"ל זימן אליו פעם כמה מסופרי הסת"ם שהיו בירושלים, והטיל עליהם לעבור מבית לבית ולבדוק את כשרות המזוזות בבתים, ואת שכרם ציוה לתת להם מקופת בית היתומים. מקורביו שאלוהו מדוע קבע שכרם מקופת בית היתומים, ומה גם שהקופה דלה וחסרת אמצעים.  השיב להם, נאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", ובפסוק שלאחריו מבטיחה התורה "למען ירבו ימיכם", שכרה של מצווה זו היא אריכות ימים, ומשתלם לקופת בית היתומים לסייע לקיום מצווה זו,  כדי שבעלי הבתים יאריכו ימים, ויהיו פחות יתומים במוסדותינו.

     ''הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צח, ו). אומר ה דברי יחזקאל שרגא,  הרמז בזה: "הריעו" - יש להתעורר לתשובה, "לפני המלך ה'" - קודם שמגיעים הימים הנוראים [ראש השנה ויום כיפור] שצועקים בהם "המלך" בתפילת שחרית.

האדמו"ר הרב צבי הירש הלברשטאם זצ"ל ( ". מעובד מתוך צבי תפארה)

      חורף ה'תרע"ח ( 1917 .) מחיר הדמים הנורא של מלחמת העולם הראשונה לא פסח על היהודים. רבים מהם אולצו להשתתף במלחמה.  לא אחת יהודים מצאו את עצמם בחזית, נלחמים באחיהם ממדינה אחרת . מצבן של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה היה בכי רע.  רבים איבדו קרובי משפחה, ואחרים נאלצו לגלות למקומות זרים כשהם חסרי כול. העוני והרעב היו נחלת הכול. רבנו החליט לצאת למסע חיזוק ועידוד. על אף מצבו הבריאותי הרעוע לא נמנע מלצאת לדרך בימי החורף הקשים. עוד כוונה, נסתרת,  עמדה מאחורי המסע. רבנו ביקש לערוך ביקור פרידה אצל חסידיו בטרם יסתלק מהעולם. בכמה עיירות אף ציין זאת במפורש .

     רוב תושבי יריצ'וב היהודים היו חסידים. ארשת פניהם הייתה קודרת. איש-איש וסאת צרותיו. רבים צבאו על הבית שבו התארח, עם פתקאות שנכתבו בדם ליבם, וביקשו ישועה בעבורם ובעבור יקיריהם. הרבי נאנח עמם בכאבם, האזין למצוקותיהם, ניחמם ובירכם.  בין הבאים היה יהודי ושמו ר' משה-ליבר אופר, שנמנה עם חסידי טריסק. כאשר הגיש את בקשת הברכה פרץ בבכי מר. "רבי, הושיעני!",  קרא בזעקה. "הירגע נא!", השיב הרבי. הלה הסדיר את נשימותיו והחל לספר. הוא התגורר בקראסנוברוד, שהייתה בקו החזית. הרוסיםֵ תקפו את העיר באש ארטילרית, גרמו לשרפת בתי העיירה וכבשו אותה במתקפת בזק. אנדרלמוסיה השתררה. " מאז אבדו עקבותיהם של רעייתי ושלושת בניי". הוא עצמו נמלט מפני הצבא הרוסי, שכן גליציה השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית ואל אזרחיה התייחסו כאל אזרחי אויב. בחלוף הזמן שב הצבא האוסטרי וכבש את העיר. הוא חזר לעיר עם עוד פליטים יהודים, ומיד פתח בחיפושים אחר משפחתו. "כבר שנה שלימה אני מחפש אחריהם!", בכה, "והעליתי חרס בידי! פניתי לארגוני סיוע בין-לאומיים, ניסיתי את כל הכיוונים האפשריים - ואין בדל של מידע על אודותיהם. אנא רבי, אמור לי, האם אזכה לראות אי-פעם את בני ביתי?". דממה מתוחה שררה בחדר. הצדיק השעין את ראשו על ידיו, אחוז שרעפים ושקוע במחשבותיו. עשר דקות תמימות חלפו. בעיניו של ר' משה-ליבר נדמו הדקות לנצח. לפתע התנער הצדיק, הרים את ראשו והביט בעיניים יוקדות בר' משה-ליבר. "איש צעיר!", קרא בקול, "אין לך סיבה לדאגה!  ראיתי את בני משפחתך, את אשתך ואת ארבעת ילדיך - בינתיים נולדה לך בת - והם בריאים ושלמים !". עיניו נפערו לרווחה, והוא התקשה לעכל את משמעות הדברים. האומנם שמעו אוזניו נכונה?! לדברים מפורשים מאלה לא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא פנה לצדיק בדמעות תקווה: "רבי, אנא אמור לי מתי אזכה לראות אותם!". " בעוד שלושה ימים!", נקב הרבי במועד מפורש. "אשתך וילדיך יבואו לעיר הזאת, ותתאחדו מתוך שמחה, בריאים ושלמים!".

     שלוש יממות של המתנה נרגשת חלפו על מיודענו.  לא היה לו צל של ספק כי הבטחת הרבי תתממש. ואכן, דבר מדבריו לא נפל ארצה: בדיוק כעבור שלושה ימים, באו לעיר אשתו וארבעת ילדיו - ובהם תינוקת שנולדה במרוצת הזמן ושאותה לא הכיר כלל.  בחלוף ההתרגשות הראשונית סיפרו על המאורעות שעברו עליהם בתקופת הנתק. האישה סיפרה כי הם נפלו בשבי הרוסים כשכבשו את העיר, וכשהחריפה המלחמה אסרו עליהם הרוסים לשוב לשטח אוסטריה. "רק לפני שלושה ימים", הוסיפה בהתרגשות, "קיבלנו אישור לחצות את הגבול לאזור שנכבש בידי הצבא האוסטרי, ויכולנו להגיע לכאן!". "לפני שלושה ימים!", חזר אחריה בעלה, נרעש ומשתאה, "הלוא זה היה בדיוק בשעה שבה הייתי בחדרו של הצדיק! עיניו הצופיות למרחקים חזו הכול בבהירות! 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

חודש אלול,האדם,חוטא,יעסוק אדם, בתורה ובמצוות,ללמוד,כשרות המזוזות, בית היתומים,אריכות ימים,להתעורר לתשובה,

 

  אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ז

 

 אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.

     אלול ר"ת אסור ל 'התייאש ו 'רק ל 'התחזק.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

     החיים לימדו אותי ששני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו הדבר ולראות משהו שונה לחלוטין.

האדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער זצ''ל (קובי לוי(

     המעשה התרחש בשנים האחרונות, קבלן שיפוצים יהודי בבורו פארק - לצורך הסיפור נקרא לו ר' משה.  לר' משה יש שותף שהיה לו %50 ממניות העסק לאחר שנתן לו הלוואה שחלקה הפך מענק, מפני שר' משה הסתבך עם הבנקים ועמד בפני פשיטת רגל.  ממש בשעות האחרונות, לפני שנציגי הבנק עמדו לעקל את נכסיו ולהופכו לפועל זוטר וחסר כל, הוא הצליח לשכנע את סטיבן הוקברג, קבלן חשמל נוצרי, להלוות לו חצי מיליון דולר.

     במהלך חמש שנות השותפות החל הוקברג לזנב בר' משה, לנהל משא ומתן מאחורי גבו, ואף נתפס לא פעם ולא פעמים בגניבות ציוד וכסף.  הסכסוך בין השנים צבר תאוצה מבהילה כאשר בוקר אחד ניסה ר' משה לפתוח את דלת משרדו וגילה שהוחלף המנעול. מעטפה הודבקה לדלת הפלדה, ממונעת לר' משה. הוא פתח אותה וקרא: "יהודי נבל,  מהיום העסק כולו שלי ועדיף שתנטוש אותו מבלי לצייץ הרבה... ואתה מספיק חכם להבין..."  האיום היה ברור. בעקבותיו הוא נאלץ לנהל כמה שיחות קצרות עם כמה טיפוסים מפוקפקים, שמבלי לדבר הרבה רמזו לו שאם הוא לא פורש לחלוטין מבלי שום תביעות ממניות משותפות, אזי הוא צפוי להיעלם, ה' ישמור.

רבי משה התחיל לרעוד מבלי שליטה. לחץ הדם עלה לו פלאים. הרופא גילה אצלו סוכר 400 , ובקיצור תקפה אותו חרדה איומה. אחד משכניו, חסיד חביב ששמע מה עובר על שכנו השיפוצניק, הציע לו הצעה מיוחדת. ר' משה, סע לאדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער, תבכה על קברו, בקש שיסנגר עליך, בקש ישועה,  מובטחני שלא תצא מאוכזב, לאדמו"ר יש ניסיון מצויין עם גויים רשעים שמתעללים ביהודים.

     לאחר התייעצות עם רעייתו המודאגת שתחי' ובליעת כמה כדורי הרגעה, הזמין כרטיס טיסה, וכבר למחרת טס לאירופה לציון של האדמו"ר. הוא הרטיב את השיש בדמעותיו והתחנן שהאדמו"ר יסנגר עליו בפני בית דין של מעלה, ויסיר מעליו את הרעה החולה הזו בדמותו של השותף הגוי, שממלווה הפך לנושה ואחר כך למאיים.  אחרי יומיים וחצי, בג' אייר, ביום היארצייט של האדמו"ר, חזר ר' משה לבורו פארק ולתדהמתו נודע לו כי לפני מספר שעות שותפו המורשע עבר שבץ מוחי, וכל הניסיונות להצילו עלו בתוהו - ובאה הרווחה ל ר' משה.

     יושב לו ר' משה בינו לבין עצמו על מרפסת דירתו רגוע, שליו, נושם לרווחה, ומחליט שהוא חייב לאדמו"ר הכרת הטוב עצומה. מה עושים? פשוט מאד, "אני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו של האדמו"ר ע"י סופר ירושלמי צדיק, חסיד וירא אלוקים מרבים, יעלה כמה שיעלה" - חשב.  החליט ועשה, ומיד אחרי שבת קודש עלה על מטוס בקו ניו יורק - תל אביב. ערך בדיקות ותחקירים מקיפים בקרב מכריו וידידיו בישראל, עד שקיבל את כתובתו של סופר סת"ם מעולה, מטופל במניין צאצאים, אברך אציל במידותיו והנהגותיו.  

     בשעת לילה נוקש ר' משה על דלתו של הסופר עדין הנפש - ר' בנימין אלתר הכטמן (שם בדוי). ונכנס לתוך דירה צרת מידות שרצפתה גדושה מזרונים ועליהם בניו המתוקים הנמים את שנת הלילה לקראת בוקר של תורה. לאחר שהשניים דילגו וקיפצו מעל גדולי הדור הבא, התיישבו להם על כסאות פלסטיק בפינת האוכל ושוחחו. " ר' בנימין מכובדי, שמעתי עליך גדולות ונפלאות. בוא נחתום עוד הלילה חוזה על כתיבת ספר תורה.  המחיר הוא החלק הזניח בעסקה בינינו. אני משלם מה שתבקש ולא מתמקח. ברור לי שאתה מקיים את כל ההידורים ההלכתיים. אם אתה משיב לי "כן", אני משאיר אצלך במזומן מקדמה, ומבחינתי עוד 18 חודש שהספר תורה יהיה מוכן במלוא הדרו", כך אמר ר' משה הנרגש, וליבו גדוש בהכרת הטוב לר' ישעיהל'ה.  ר' בנימין אלתר הסופר הביט בעין אוהבת בקבלן השיפוצניק ושאל: ר' משה, דע לך, אני לא זול!  כל מחיר מקובל עלי.. כבר אמרתי לך, קטע הקבלן את דברי הסופר, שתבין ר' בנימין, הספר שתכתוב הוא לעילוי נשמת האדמו"ר שלי שהציל את חיי, ר' ישעיהל'ה שטיינר קערעסטיער, זצוק"ל, והחיים שלי שווים כל מחיר ! ר' בנימין אלתר הזדקף ומבט משתאה הבזיק בעיניו: ר' ישעיהל'ה? הייתי לפני שבוע, בג' באייר יום פטירתו, על ציונו! ומה בקשת? שאל הקבלן. מסוקרן עד קטון הנימים של דמו.  מה אגיד לך ר' משה, אני אומנם סופר סת"ם מאוד אהוד, ומחזיקים ממני גדולי הרבנים והאדמורים, אך בשנה וחצי האחרונות לא כתבתי מילה. נסתמו הבארות המעין יבש... אפילו מזוזה קטנה לא הזמינו ממני. וכבר כלתה פרוטה מן הכיס ועוללי שואלים ללחם, ואין. יש לי שכן, חסיד חביב, ששמע על מצוקתי והציע לי: ר' בנימין, קח ממני הלוואה 300 דולר וסע לציונו של ר' ישעיהל'ה, בקש ממנו שיסנגר עליך,  ובעזרת ה' יפתחו לך מעיינות הישועה. בכיתי שם בדמעות והנה אתה כאן מזמין ספר תורה!

     שני יהודים יקרים שאינם מכירים זה את זה, האחד מבורו פארק, במצוקה עקב איומים, ורעהו מירושלים במצוקת מזומנים, מגיעים יום אחר יום לציון הצדיק מסלובקיה ומעתירים לישועה, ויד ההשגחה העליונה מחברת ומדביקה ביניהם באופן מדהים, ומקיימת את בקשתם כמעט באותו יום. ולא פחות חשוב - הנה הם שותפים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת האדמו"ר ישעיהל'ה, המגלם, כמו קדושים רבים לפניו ואחריו את המימרא "צדיקים במיתתם קרויים חיים. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 אדם,נתקף,תאווה,מתעלם,אמת,מפריעה,להתייאש,להתחזק,להבין,חכמה, להסתכל,לראות,

 

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ז

 

 ''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים", שהרי אלו יודעים לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים...

     'בראשית' ר"ת: ר'צה ש'יאמרו י'שראל ת'הילים ב'חודש א'לול, (אגרא דכלה(

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב,  ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' בדורות אחרונים. (אמרי יוסף(

     גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן)

     החיים לימדו אותי שיש לשלוט על הגישה שלנו. אם לא היא זו שתשלוט בנו.

     הסדר הנכון - רב, שוחט, מלמד, גביר, בעל בית - זה הסדר הנכון בעדת ישראל. הדעה הראשונה של הרב, אחריו השוחט, אחריו המלמד. שלושה אלה הם עמודי בית ישראל, מנהיגי העדה. (הריי"צ מליובאוויטש)

     "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח).  צריך לבחור שופטים שיהיו מצוינים במידת צדק ורחמנות, שיצדיקו כל יהודי וידונו אותו לכף זכות. (קדושת לוי)



     להדליק את התנור - "תנור אינו נעשֶה חם ברגע שמדליקים אותו, אלא יש להדליקו מבעוד מועד. כדי להיות חמים בראש השנה יש 'להדליק' את ה 'תנור' בחודש אלול" (ר' מרדכי-חנא פוקס)

אלה הדברים אשר דיבר משה" [א, א].  (והערב נא).

     לפי שהן דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י).  

     מעשה שהיה בבית כנסת מסוים, שהתפילה בו הופרעה מדי שבת, מחמת מעשיו של יהודי שנחשב לעשיר הקהילה.  באמצע התפילה וקריאת התורה, נוהג האיש הנכבד להוציא את קופסת הטבק שלו, ולהסתובב עמה בין המתפללים. הדבר הביא לרעש והמולה, שחוק וקלות ראש, ולביזיון ל 'מקדש מעט' ולתפילה בו.  גבאי בית הכנסת, שהינו יהודי החרד לקדושת בית א-לוקינו, החליט שעליו לעצור את הנגע הרע שנגרם מחמת שאיפת הטבק. אלא שלהוכיח את הגביר לא היה שייך מבחינתו, מכיוון שהלה מחזיק כמעט חצי מההוצאות השוטפות של בית הכנסת, ואם יוכיחו אותו בצורה בוטה, יתכן מאוד שיחדל מלהמשיך לתרום.  חשב הגבאי, היאך אוכל להוכיחו בצורה עקיפה, מבלי לפגוע בו. ולבסוף עלה במוחו רעיון מקורי.  פנה אפוא הגבאי אל אחד המתפללים הצדיקים, שתופעת הטבק נגעה גם לליבו, ושאלו: "האם כבודו יסכים לספוג ביזיונות כדי למגר את התופעה?". "ספר נא לי תחילה למה כוונתך", ביקש האיש. והגבאי הסביר: "התכנית היא,  שאתן לך קופסת טבק, ובשבת קודש, באמצע קריאת התורה, אתה תעבור בין המתפללים ותכבד אותם בטבק,  ואז, ברגע שתתעורר ההמולה, אקום ואנזוף בך לעיני כל, אחטוף את הקופסה מידך וארוקן אותה לתוך הפח. לאחר מכן, אעמוד על הבימה ואכריז, שמעתה, כך יהא סופה של כל קופסת טבק שתסתובב בין המתפללים!..."

     המתפלל הסכים ליישם את ההצגה. ואכן כך היה. באמצע קריאת התורה נוצר בלבול וקול המולה סביב הטבק,  עד שניגש הגבאי, צעק על בזיון התורה הנורא, ורוקן את הטבק לאשפה. וכל זאת לנגד עיניו המשתאות של העשיר.  תכניתו של הגבאי אכן הצליחה, אלא שכעת ליבו נקפו: האם היה מותר לנו לערוך מהומה כזו בבית הכנסת,  באמצע קריאת התורה, על מנת להפסיק את התופעה? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מותר לערוך הצגה כזו, מאחר ויש כאן תועלת גדולה של הפסקת קלות הראש והדיבורים האסורים בבית הכנסת. ויש לציין עוד לנאמר במסכת מנחות (דף צ"ט ע"ב): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות ל"ד, א'. בנוגע לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו): "אשר שברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת".  במה דברים אמורים, סיים מו"ר, באופן שהדבר נעשה אך ורק בין גברא לגברא (בין עלייה לעלייה), אך באמצע קריאת התורה, אין לעורר שחוק וקלות ראש בבית הכנסת!...



 ושבתם איש לירושתו" [ג, כ].  (עלינו לשבח).

     יותר מהרבה יהודים אחרים שעברו את השואה הנוראה, לא היה יכול הרה"ח רבי לייבל יוד שיחי' להאמין שהוא ייצא אי-פעם מגיא ההריגה, ישוב לירושתו, ועוד יזכה לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים, בארץ הקודש. למה יותר מאחרים? משום שהוא, ר' לייבל, הנמצא כיום בשנתו ה-93 , הגיע עם משלוח של מאות יהודים אחרים למחנה המוות מידאנק, ומי שיודע מה זה מידאנק, יודע שעל אצבעותיה של יד אחת אפשר למנות את היהודים שיצאו משם בחיים.  מידאנק לא היה מחנה עבודה. לא הגיעו לשם כדי לעבוד, אלא כדי למות, רח"ל. אלא שלפני הכניסה לתאי הגזים, ושריפת הגוף בקרמטוריום, העבירו הנאצים ימ"ש את האסירים האומללים בשבעת מדורי גיהינום כאן בעולם הזה,  ויסרו אותם במסכת של ייסורים איומים. ייסורים, לשם ייסורים.  ולמשל, מדי בוקר בבוקרו נאלצו היהודים לרוץ ברגליהם היחפות על זכוכיות, וכל מי שמעד או לא מילא את המשימה כראוי,  הושלך מיידית אל תאי הגזים. כמו כן אילצו אותם לשאת משאות של אבני-ענק, הגדולות בהרבה מכפי כוחם,  ומי שלא הצליח, הורו לחבריו להשליך את האבן הגדולה על ראשו. תצלינה אוזניים משמוע!

הרה"ח רבי לייבל יוד, מזקני חשובי חסידי גור, המתגורר בעיר הקודש ירושלים, והקרוי על שמו הקדוש של בעל ה 'שפת אמת', היה אחד היהודים שהגיע למיאדנק, וגם הוא עבר על בשרו וחווה על גופו את כל מדורי הייסורים האיומים הללו, שהיו באמת למעלה מכוח הסבל גם של אנשים חזקים.  יום אחד, הוא נשבר. הרגיש שהחיים בצורה כזו, לא שווים יותר מן המוות. הוא לא שלח יד בנפשו, חלילה, אלא החליט שבבוקר שלמחרת לא ייצא כלל מן ה 'חדר' שבו ישן בלילה. והיה, כאשר יבואו הגרמנים ויעשו את המפקד היומי, ויגלו שהוא חסר, יבואו עד מהרה לחדרו, ויהרגוהו.  וכך עשה. פסק-הזמן מהרגע שבו יצאו כולם מהחדרים, ועד שהשומרים היו אמורים לגלות את היעדרו של ר' לייבל,  היה כ- 20 דקות. והנה, לאחר 10 דקות נשמעים קולות דיבור רמים מהמסדרון, ודלת החדר נפתחת לרווחה.  מיודענו היה בטוח שהנה הסוף מגיע. ואכן, בפתח עומדים אנשי אס.אס. אבל למרבה הפלא ר' לייבל אינו מכירם. הם הגיעו לכאן ממחנה אחר, מחנה העבודה צ'נסטחוב. "אנחנו מחפשים אנשים לעבודה, אמרו לר' לייבל. באיזה תחום אתה מתמחה "? החסיד הזה שוכב על דרגש-העץ שלו, ומביט בהם בפנים קפואות, כמי שאיננו מבין על מה הם מדברים. הנאצים במיאדנק הצליחו לסחוט ממנו את שארית חיותו. אבל, ברגע האחרון תפס את משמעות הדבר, והבין שיתכן שכאן תהיה טמונה הצלתו הנסית, גם ממחנה המוות שבו הוא נמצא. הגרמנים מצ'נסטחוב שאלו שוב: האם יש לך התמחות כלשהי? ור' לייבל, הוציא מפיו רק מילה אחת. עד היום הוא אינו יודע מי הכניס לו את המילה הזו. 'מסגר'. היהודי שמעולם לא התעסק במסגרות, ולא ידע אפילו מה מכילה מלאכה זו,  השיב לגרמנים שהוא מתמחה במסגרות. קול צהלה והתפעלות נשמע בחדר. 'מהיכן ידעת שזו בדיוק מה שאנחנו מחפשים',  הגיבו האורחים הבלתי- צפויים, והציעו לו לעבור איתם, בזה הרגע, לצ'נסטחוב. לא עברו דקותיים ור' לייבל היה מחוץ לחדרו, בדרך לצ'נסטחוב, ומשם אכן נפתח הפתח להצלתו, עד בואו ארצה, בחסדי שמים, כאשר זכה להקים דור שלם בנים נכדים ונינים, יראי השם, הממשיכים את מורשת בית האבות המפוארת. הוציאה מ 'מסגר' נפשי.

     כששומעים סיפור כזה, אין זו מן החוכמה היתירה להביע התפעלות גרידא, ובזאת לגמור את העניין.  החוכמה היותר-גדולה היא לקחת את הדברים לתשומת לב, ולקשר את המסקנה אלינו, אל חיינו הפרטיים, אל הקשיים והייסורים שלנו, ולהבין שאם הקב"ה עושה ניסים כל כך גדולים, שממש לא נתפסים בשכלו של בן- אנוש, הרי בוודאי שהוא יכול לחלץ אותי מצרתי וממצוקתי, ולהוציאני למרחב. הרי הגרמנים שהגיעו מצ'נסטחוב כדי לקחת עובדים, לא היו צריכים לגשת אל הצריף בו היה ר' לייבל. מצד הטבע הם היו צריכים, ומחויבים, לגשת להנהלת מחנה המוות מיאדנק, 'ולבקש מהם לקחת עובדים, אבל הקב"ה כיוון אותם היישר אל הצריף. כי האם מי שהביא את עשר המכות על המצרים במצריים,  קרע את הים וכלכל את עמו במן ארבעים שנה במדבר, וכל יתר הניסים הגדולים שעשה, ועוד יעשה, עמנו, האם נבצר ממנו חלילה לעשות נס 'כל כך קטן', ולהוביל את מחפשי- העבודה הגרמניים לצריפו של ר' לייבל ?! ואם ראינו שגם בתוך החשיכה האיומה ששררה בימים ההם, אפשר היה לראות את ההשגחה הפרטית שליוותה כל יהודי,  והאירה לו את דרכו, אם כן גם אנחנו יכולים להתחזק, כל אחד במצבו-הוא, בקשייו - הוא, ולהאמין שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו גם בתוך החשיכה, ואינו נוטש אף אחד . על ידי אמונה זו יהיה בכוחנו להתגבר על כל הניסיונות. כי הרי הניסיונות קיימים. אי אפשר לברוח מהם.

     אחד מתלמידיו של הגה"צ רבי משה שניידר בלונדון, ניגש אליו לפני חתונתו וביקש ממנו ברכה. 'איזו ברכה הינך רוצה שאברכך'? - שאל ראש הישיבה. 'שלא יהיו לי קשיים בחיים. שהכול יעבור אצלי גלאט' - השיב הבחור. ' וכי ברכה היא זו'?! - תמה הגר"מ שניידר. 'הרי הקשיים בוודאי יבואו, והמשימה של האדם בחייו היא לדעת כיצד לצלוח את הקשיים, ולא לברוח מהם. אני אברך אותך אפוא שהקב"ה יהיה בעזרך, ותוכל לצאת מן הקשיים כשידך על העליונה'!

     ודווקא כאשר האדם צולח את הניסיונות, הוא מגיע אל אושרו האמיתי, וכידוע ! יש בכוחם של סיפורים כאלה כמו זה של ר' לייבל יוד, לנטוע רוגע ושלווה בליבותינו, גם בתוקף הצרות וים-הדמעות השוטף את תקופתנו. מי שמרגיש שהוא נמצא בידיו של הקב"ה, האב הרחמן, המרחם על ביריותיו ורוצה בטובתם, לא ייפול כל כך מהר לזרועות הייאוש, ולא ייתן ל 'מרה שחורה' להשתלט עליו ועל רגשותיו.  כי פתאום יבוא האדון מהיכלו, פתאום, ויושיט לו את ידו.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 



נועלים,דלת,גנבים,לפרוץ,אנשים הגונים,תעניות,סיגופים,בשכל,במוח,בדעה,לא תשחית,רב,שוחט,מלמד,גביר,בעל בית, 

אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ז

 

''אחריות" א- אני, אח- משפחה, אחר- לזולת,  אחרי- למשוך אחרינו את האחרים (ע"י כך שנהווה דוגמא) אחריו- על פי ה' רק אז ניתן לומר "שלקחת אחריות"...

     אמונה ובטחון כרוכים הם יחדיו, המאמין בוטח ושאינו בוטח אינו מאמין. )רבי אהרן מסטרוסילה זצ"ל(

     החיים לימדו אותי שנדרשת שנים רבות לבנות אמון אך רק מספר שניות  להרוס אותם.

     חכם אחד טען שהוא לא משחק שח?  מפני שאתה לא יכול לחזור ממהלכים שעשית.

השיחה שנענתה ( ש. תפילינסקי)

     הוא אברך יקר הקובע עיתים לתורה. לא רק עיתים קצרים, אלא שעות רבות הוא מקדיש ללימוד התורה. זאת מעבר לרוב שעות היום בהן הוא עסוק בחנותו להביא מחיה לפי הטף שבביתו.  השבוע נפגשנו. הוא היה בסערת נפש. "אתה חייב לשמוע את מה שאירע לי היום" - זרק בהתרגשות.  בהמשך החל לתאר באוזניי את ה 'יצר הרע' שאינו מרפה ממנו אף לרגע אחד. 'לא ידעתי שהתורה והתפילה שלי חשובות כל כך במרומים, כפי שנראה מהמאמצים העילאיים שהיצר הרע משקיע ובלבד שאופרע ממלאכת הקודש היומית שלי'. הוא מצביע על עובדה מעניינת. בשעות שאני בחנות במסגרת העבודה, קורה לפעמים שהטלפון אינו מצלצל אפילו פעם אחת במשך זמן רב, ואילו ברגע שאני נכנס לבית הכנסת ומתיישב ליד הגמרא מיד הטלפון מתחיל לרטוט ולרטון ללא הרף. כך גם בשעת התפילה.  הגעתי למסקנה, בעקבות מציאות עגומה זו, כי בעת שאני לומד ומתפלל אין מנוס אלא להותיר בחוץ את המכשיר הקטן הזה בו מוטמן יצר הרע גדול ורב ממדים,  אף שמדובר במכשיר רגיל שאינו משמש אלא לדיבור ולא לקריאת הודעות וכדומה כלל. "

     היום" - מספר האברך היקר - "משום מה עמדתי בפני ניסיון קשה. אני זקוק לסכום כסף גדול ומצפה מאוד לכמה הזמנות עבודה האמורות להיסגר בימים אלו. בקיצור, התלבטתי מאוד לפני התפילה מה לעשות. חשבתי שאולי הפעם מותר לי לחרוג מהרגלי הטוב וכן להחזיק את המכשיר בכיס כדי לאפשר הצצה חטופה באמצע התפילה. אולי בכל זאת 'עסקת המיליון' תגיע בדיוק ברגע זה ..." "אולם, בסופו של דבר" - הוא ממשיך בסיפורו - "קיבלתי החלטה אמיצה שלא להתקפל לגחמות היצר. אני לא מכניס את הסלולארי לבית הכנסת בעת התפילה ויהי מה" . "זכיתי להתפלל בניחותא ללא הפרעות, כאשר רק בסיום 'עלינו לשבח' יצאתי החוצה לבדוק את המכשיר. כלל לא הופתעתי למראה 28 (!) שיחות שלא נענו... ההפתעה הגדולה שלי הייתה לאחר מכן. התחלתי לחזור לכל המתקשרים היקרים ולשמוע מה בפיהם" . "אחד רצה לדעת מה שעות הפתיחה בימי בין המצרים... -  אכן חשוב מאוד. השני רצה לברר על בעל מקצוע מסוים שאני עובד אתו האם הוא אמין וזול... - גם נורא חשוב.  השלישי... בכלל טעה במספר. הוא התכוון למישהו אחר...  וכן הלאה. בקיצור, לא הייתה שום שיחה רצינית וחשובה בשלל השיחות שלא נענו על ידי ב"ה, בשל שיחה אחת וחשובה באמת אותה ניהלתי עם בורא כל העולמים אשר החיים בידו והפרנסה אך ורק ממנו". "לעומת עשרות השיחות שלא נענו, הייתה לי ב"ה שיחה אחת ויקרה 'שנענתה' בשמים לתקוותי" - י.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

אחריות,אח,אחר,אחרי,אמונה,ביטחון,לבנות,להרוס,משחק שח,מהלכים,לרטוט,לרטון,

 

 נקודה שבועית פרשת "שופטים" ה'תשע"ז

 

השבת בפרשתנו, פרשת "שופטים", וכן בפרשה הבאה, פרשת "כי תצא", תעסוק התורה במצוות המלחמה וכל העיסוקים הנוגעים בה.

אחד הדברים החשובים שעוסקת בהם התורה היא פניה אישית אל לב הלוחמים: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

הרבה פרשנים מסבירים "אל תראו" ממש פשוטו כמשמעו, לעמוד חזקים בכל קשרי המלחמה ולבטוח בה', כמו שמסביר בפשטות ספר החינוך: "אל תיראו יש לכל אחד מישראל לשום מבטחו בה' ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו".

בפסוק שלנו יש ארבע לשונות של צו לא לפחד. רש"י בעקבות דברי חז"ל מפרש שהכוונה לא להיבהל מרעש המלחמה שנעשה על ידי האויב בארבע אופנים כדי להבהיל. אך לעומתו אבן עזרא מפרש שצו התורה הוא לא לפחד בלב מתוך כך לא להתמוטט ולערוק.

העמק דבר מסביר "שאל ירך לבבכם" הוא לעשות לאויב רעה כשהוא נופל בשבי בידנו. ו"אל תראו" מלעשות דבר בפועל ברמה דל פעולת החייל, ו"אל תחפזו" שעל החיילים לא להתנהג בחיפזון ומהירות אלא לחשוב במתינות על כל פעולה, ובנוסף "אל תערצון" לשבור את לב המחנה ולהימסר לידי האויב מפני שזה יחליש את כל המחנה.

הרמב"ם ביד החזקה רואה בצו הזה שלפנינו איסור לאו שלא להירתע במלחמה או לחשוב על שום דבר מלבד ניצחון.

חישול העם וחיזוק כוחו במלחמה ייעשה על ידי כהן משוח מלחמה שהוא בחיר האדם מישראל. עליו לעודד את העם והצבא בדברי עידוד, אמונה וחיזוק.

תחילת דבריו של הכהן יהיו ב"שמע ישראל" שזוהי הקריאה של אחדות הבורא ועל פי הרש"ר הירש בעזרתה מפיחים רוח אמונה בלוחמים שיתלו תקוותם בה' שהוא איש מלחמה.

האברבנאל רואה בדברי הכהן ג' יסודות: א. מחדיר גאווה וכבוד בעם. ב. אתם בחרתם ברצון להילחם לכן אל תיסוגו ואל תחתו מפני כל. ג. אתם קרבים להילחם באויביכם והאויב לא ירחם עליכם אם תיפלו בידו.

מטרת הכהן להחדיר בלוחמים אומץ לב והרבה אמונה שיבינו וידעו שה' הוא הלוחם להם להפיל אויביהם ואף יושיעם באופן פרטי לבל ייפקד איש מהם.

שנזכה שבכל מלחמות ישראל, אם ולכשיהיו, נדבק ונשאף ונכוון ליבנו בגאווה רק לנצח ולגבור על אויבנו ללא מורא ובאמונה גדולה בה'.

 

שבת שלום ומבורך

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ולע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

שופטים,כי תצא,מלחמה,לוחמים,חזקים, לא לפחד בלב,לא להתמוטט,לערוק,מחנה,ניצחון, שמע ישראל,רוח אמונה,

 

  

אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ז

 

 

אמר הגר"א, שישנם שתי דלתות אחת בלב השמים ואחת בלב האדם... וכאשר לא מקישים בדלת התחתית ולא מרחמים על הבריות נסגרים דלתות השמים ואין את העזרה מלמעלה...

     בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

 

     בשעת צרה הדבר הכי חשוב, זה חבר.

 

     ''בשפה, כמו בחיים, צריך לדעת איפה לשים הדגשים"

דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" [כג, כד].  (נצוצות).

     ישנו יהודי תלמיד חכם מופלג בשם הרב מרקוביץ שליט"א שהיה לו ישיבה בירושלים, כשהמצב הכלכלי הורע נאלץ ללכת לכתת את רגליו על פתחי נדיבים שיעזרו ויתמכו בישיבתו. הוא נסע לארצות הברית בתקופת בין הזמנים של חודש אב וניסה את מזלו בגיוס כספים, אבל המזל לא האיר לו את פניו ולא הצליח לאסוף הרבה, הוא היה מאוד שבור ומיואש מה עושים?  איך מצילים את הישיבה הקדושה מקריסה?  יום אחד בעודו מהלך ברחובות בורו פארק מהורהר, פגש בחבר ילדות שהיגר לפני שנים לארצות הברית, נתן לו החבר שלום עליכם, מה נשמע? מה אתה עושה כאן? סיפר לו הרב מרקוביץ את כל תלאותיו בארצות הברית ושאל ממנו עצה ותושייה, חשב החבר כמה דקות נענה ואמר,  ישנו גביר אדיר שגר במנהטן שקוראים לו "מיסטר בלז'" הוא גביר בעל לב חם בפרט למוסדות תורה, אם תצליח לקבוע עימו פגישה הוא יתן לך סכום גדול מאד... מי זה מיסטר בלז'? איך אני מגיע אליו? מיסטר בלז' הינו פליט שואה שלאחר המלחמה עלה לארץ ישראל ובהיותו גלמוד שכל משפחתו הוכחדה בשואה, הוא ניסה את מזלו בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להתפרנס אבל דרכו לא צלחה ולא ידע לשית עצות בנפשו, עד כדי כך שרצה רח"ל לעזוב את דרכי אבותינו ולהגר לאמריקה. יום אחד סיפר לו אחד מחבריו על האדמו"ר המופלא רבי אהרון מבלז' זי"ע מלאך א-לוקים עלי אדמות גש אליו תספר לו את קשייך וצרותיך ותזכה לברכה וישועה ממנו.  עשה כעצתו ניגש לבקש ברכה מהאדמו"ר מבלז', אמר לו האדמו"ר אם תקבל על עצמך לשמור עול תורה ומצוות בשלמות אני מבטיח לך שתתעשר, על אף שבעקבות המלחמה והניסיונות והקשיים שעבר רופפו מעט את אמונתו באלוקיו הסכים להתחזק ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

     הוא נסע לארצות הברית החל שולח את ידיו בעסקים עד שתוך תקופה קצרה התעשר מאד רחובות שלימים במנהטן הם שלו כל חודש נכנס לו רק משכירות הבניינים שלו כמה מליוני דולרים וידו פתוחה ורחבה לתמוך בישיבות ומוסדות תורה.  אך דא עקא כדי להשיג אותו צריכים לקבוע פגישה עם המזכיר של המזכיר של המזכיר שלו, כי מיסטר בלז' כ"כ עסוק עד שיש לו שלושה מערכות של מזכירים ומזכירות עד שזוכים להגיע אליו. אבל אתה יודע מה, יש לי חבר שהוא יד ימינו של מיסטר בלז' נקבע פגישה עמו ואם החבר יתרשם ממך, הוא כבר ידאג להכניס אותך ישירות למיסטר בלז'. החבר קבע פגישה עם מזכירו של מיסטר בעלז' ביום חמישי הבעל"ט בשעה תשע בבוקר והבטיח לרב מרקוביץ שהוא יבוא אישית בשעה שמונה עם הרכב שלו לקחת אותו לפגישה שתתרחש במשרדיו המפוארים של מיסטר בלז' שבמנהטן.

     ביום חמישי יצאו לדרך בשעה שמונה בבוקר, והגיעו לבניין המשרדים המפואר ששכן בלב ליבה של מנהטן בשעה עשרה לתשע, הם נכנסו לחניון הבניין, והחבר הוריד את הרב מרקוביץ ליד מעליות הבניין, ואמר לו, שהוא יחפש חנייה ויבוא אחריו, תוך כדי שהרב מרקוביץ יורד מהרכב, נעצר רכב שרד מאחורי הרכב שלהם ומתוכו יצא אדם שהיה לבוש בהידור ופשטות ושניהם הלכו יחד לכיוון המעלית.  תוך כדי הליכה פונה האיש אל הרב מרקוביץ ושואל אותו ביידיש בוקר טוב מה נשמע? יהודי מארץ ישראל?  כן, ענה הרב מרקוביץ. מה אני יכול לעזור לך?... הרב מרקוביץ הגיב, לא שום דבר מיוחד אני מחכה למישהו, ואז הרב מרקוביץ, שומע צפירה חדה, והנה הוא רואה שחברו צופר לו, ולא הבין מה הוא רוצה, הוא חשב אולי הוא רוצה לרמז לו שיעלה לבד במעלית כי מאוחר, אבל הוא מסתכל על השעון והנה יש לו עוד כמה דקות.  ובינתיים האיש הפשוט שלידו שואל, אולי בכל זאת אני יכול לעשות משהו בשבילך אולי תרומה ? אבל הרב מרקוביץ לא יחס לכך חשיבות מה כבר יכול לתת לי האיש הפשוט הזה, ועונה, לא, תודה שום דבר מיוחד...  והחבר ממשיך לצפור ולצפור בכל הכח, והרב מרקוביץ לא קולט מה רוצה ממנו חבירו, תוך כדי כך הגיעה אחת המעליות והאיש הפשוט נבלע בתוכה, החבר יוצא מהרכב במרוצה ניגש להרב מרקוביץ ושואג עליו אתה יודע מי זה היה?  זה היה מיסטר בלז' בכבודו ובעצמו... מה הוא דיבר איתך ? סיפר לו הרב מרקוביץ, שהוא שאל אותו אם הוא יכול לעזור לי? לתת לי תרומה? וסירבתי.  ואז החבר שאג ותפס את ראשו בשתי ידיו וצעק, טיפש אחד יכולת לבקש ממנו כל מה שאתה צריך והוא היה נותן לך , יש לו לב זהב הבעיה רק עד שמגיעים אליו, הרי הוא ראה שאתה מארץ הקודש והציע לך עזרה... למה? למה לא ניצלת את ההזדמנות?...

     כשחזר הרב מרקוביץ לארץ ישראל, היה זה תחילת חודש אלול, הוא נתן דרשה בישיבה וסיפר את הסיפור הזה, סיים ואמר,  מוריי ורבותיי, הנה הקב"ה כל השנה יושב בהיכל מלכותו, בחודש אלול הוא יורד מההיכלות העליונים ויורד אל עבר בניו אהוביו כדי להימצא אליהם שיוכלו לשוב ולהתקרב אליו יתברך, ולמלאות את כל בקשותיהם, ואנחנו, אנחנו לא שמים לב לכך, אנחנו מתעלמים מהאפשרויות העצומות והנשגבות הללו.  ואז תוקעים בשופר כל יום מימי חודש אלול אחר תפילת שחרית, צופרים לנו כדי שאנחנו נשים לב שהנה המלך לידינו מוכן לשמוע אותנו ולתת לנו כל מה שאנחנו מבקשים, אבל אנחנו ברוב טיפשותינו לא קולטים את המסר...  רק אח"כ כשאנחנו מפסידים את ההזדמנות פז הזו, כשהעסק חורק במשך השנה כל אחד וקשייו וניסיונותיו רק אז אנחנו מתחילים להפנים את ההפסד העצום שהמלך היה לידינו והיה שומע אותנו ומוכן לתת לנו הכול, ואנחנו ברוב טיפשותינו הפסדנו את ההזדמנות הזו...  מוריי ורבותיי סיים הרב מרקוביץ את משאו בדמעות וזעק מעומק לבו בואו ונתעורר לבקש מהמלך הקב"ה כעת...  כשהוא נמצא איתנו... נשוב בתשובה שלימה ונזכה לסליחה מחילה וכפרה ולשנה טובה ומתוקה אמן... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דלתות,בלב השמים,בלב האדם,בשעת צרה,חבר,בשפה,בחיים,

  אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז

 

אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.



     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום - בזקנותי - מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)



     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב - יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.



החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית - לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי - פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל - את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים - ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה - אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו - המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו - סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

עבירות,פשעים,רדוף,צדק,לפגוע,להזיק,שופטים,שוטרים,עבודה זרה,מאוס, לתקן,אי בודד,עבודת נמלים,



 

 

 

אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ז

 

אדם שהוא "בן העולם הזה", אינו יכול להיות "בן העולם הבא". עליו לבחור האם מעייניו יהיו בכיסיו או ברוחניותו.

    אמר המשגיח רבי ירוחם זצוק''ל אחר פטירת החפץ חיים זי''ע כשהכול הרגישו כי החשכות באה לעולם, ויען ויאמר, אכן, החפץ חיים נסתלק מאתנו, אבל הרי מי שעשה את החפץ חיים עדיין חי וקיים... (משיחותיו, דעת חכמה ומוסר ח''ב עמו' פח(.

     האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול,  ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הביטחון,  ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך.

     וכבר כתבו חכמי המוסר, ששיעור חובת ההשתדלות תלוי ועומדת במידת האמונה שבקרבו. כי כמה שנחסר לו מביטחונו עליו להשלים בהשתדלות, אבל אדם שכל מהותו אמונה , אין לו לעשות פעולת השתדלות יותר ממעט מזעיר ( שם משמואל, מקץ תרע''א(

דיבור אמת (דברים טובים - מטות)

     סיפור מאלף על שמירת דיבור אמת של הגאון רבי שמואל קאלין זצ"ל בעל ה 'מחצית השקל'. היה זה בתקופה בה הגויים שונאי ישראל ניסו בכל כוחם להעליל עלילות דם על היהודים, כאילו הם צריכים דם עבור המצות לחג הפסח, ולשם כך הם שוחטים ילד גוי ומוהלים את דמו בבצק המצות, גם בעירו של המחצית השקל שררה אווירת מתח בין היהודים והגויים, ובאוויר ריחף כל העת החשש מעלילת דם קרבה. בעל המחצית השקל החליט שהוא מנצל את קשריו עם מושל המחוז, ובשיחה עמו הסביר לו כי כל עלילות הדם הם שקריות, וכי עם ישראל מלבד שהוא מוזהר על 'לא תרצח', הוא אף מוזהר שלא לאכול דם, ולכן אין כל אמת בעלילה המרושעת כי העם היהודי שוחט ילדי גויים לצורך אפיית המצות. המושל השתכנע מכנות דבריו של הגאון זצ"ל, והבטיח לו כי על כל צרה שלא תבוא הוא יגן על היהודים מפני עלילה כזו .

     ואכן אשר יגורו בא, וסמוך לחג הפסח נמצאה גופת ילד גוי, ולידה סכין. העיר נעשתה כמרקחה, והגויים תאבי דמם של היהודים עמדו כבר בפתח רחוב היהודים לכלות בהם את זעמם. המושל קיים את הבטחתו ותיכף שלח את חייליו כדי להגן עליהם מפני חמת זעמם של הגויים. חקירת מקרה הרצח החלה, והנתון המדהים שנתגלה שהסכין שנמצאה ליד גופתו של הילד, וכנראה שימשה את הרוצחים,  היא לא פחות ולא יותר שייכת לבעל המחצית השקל. למותר לציין שטרף זה נטרף ע"י הגויים בשמחה, הלא מורם ורבם של היהודים נתפס על חם, והרב נלקח לבית הכלא לדעת מה יעשה בו. לא הועילו לו כל קשריו עם המושל, כי גם הוא כעס עליו מאוד על כך שהערים עליו בהעמדת פני לשירותי ההגנה במשפטו את שירותיו של עורך דין גדול מאוד, והאחרון נפגש עם המחצית השקל לקראת המשפט, בפגישה זו הציע העו"ד למחצית השקל לכפור בעובדה שהסכין שייכת לו, כי לעת עתה אין לתביעה כל ראיה כי אכן הסכין שייכת למחצית השקל. אך למרבה פליאתו של עורך הדין,  לא הסכים המחצית השקל לבקשתו, וענה לו 'היה לא תהיה, אני לא אוציא דבר שקר מפי, אני אודה שהסכין שייכת לי, אך לא אני רצחתי את הילד וגם אינני יודע מי כן רצחו'. עורך הדין ראה שהגאון זצ"ל אינו משתף עמו פעולה בהליך ההגנה, ולכן התפטר מתפקידו במשפט זה. גם שכנועם של ראשי הקהילה לא הועילו, והמחצית השקל נשאר בשלו, ' לא אוציא דבר שקר מפי'. עת המשפט הגיע, וכבר בתחילתו שואל השופט את המחצית השקל, 'האם הנך מודה שהסכין הזו שלך?' 'כן' ענה הרב, השופט שכנראה לא היה כ"כ רשע כמו התביעה, ניסה לעזור למחצית השקל, ושוב פנה אליו 'יודע אתה כי אין כל עדות שאכן הסכין הייתה שלך, ולכן יכול אתה לכפור בעובדה זו, האם בכל אופן אתה מודה שהסכין שלך?' ושוב עונה לו המחצית השקל בבטחה 'כן, הסכין אכן שלי, אולם לא אני רצחתי את הילד, וגם אין לי כל מושג מי רצח אותו!'. דברי המחצית השקל הרשימו את השופט, והוא פנה אל התביעה בטענה כי הוא רואה לנכון להאמין לנאשם ולזכותו, כי אם הוא שקרן והוא אכן ביצע את הרצח, מדוע לא שיקר שהסכין איננה שלו, הרי יכול היה להיפטר בכך מכל התביעה, אין זה אלא כי איש אמת הוא, ואני מאמין לו כי לא הוא רצח את הילד.  שמחה גדולה הייתה ליהודים, אבל שמחתם הפכה לתוגה כאשר התובע נעמד וטען כי יש לו עד שמוכן להעיד שהסכין שייכת למחצית השקל, ואי לכך כבר אין ראיה שהמחצית השקל דובר אמת, כי לא יכול היה לשקר בזאת. העד עלה על דוכן העדים,  והשופט שואל אותו האם ראית מעודך את הסכין הזו? 'לא' ענה האיש, 'אבל אני שימשתי בעבר כמשרת בבית הרב ומכיר אני את כל הסכינים שהיו בביתו, ובידי סימן מובהק כי גם סכין זו היא מסכיניו,  כי בכל סכיני הרב יש חריץ דק בראשם'. השופט ציוה להביא אליו את הסכין, ואכן כך היה, גם בראש סכין זו ישנו חריץ דק. 'מה בפיך?' שאל השופט את כבוד הרב הנאשם, ושוב ענה הרב בנחרצות 'אכן הסכין שלי, אך אם עד כעת לא ידעתי מי הרוצח,  עתה אני כבר יודע מיהו, הרוצח הוא לא אחר מעד המעיד לרעתי!!, פני העד חפו והוא התמוטט על מקומו והודה במעשה הרצח. כבוד הרב הסביר לשופט ולכל הנוכחים את ראייתו הברורה, 'בואו אל ביתי וראו כי בכל הסכינים שלי אין כל חריץ, ורק בסכין הזו ששימשה את הרוצח יש חריץ, ואם כן כיצד ידע על כך העד, הרי הוא אמר לכם כי הוא לא ראה מעודו את הסכין, אין זאת אלא כי הוא הרוצח ולכן הכיר את הסכין היטב. בכבוד מלכים שוחרר הרב מהכלא, וליהודים הייתה הרווחה, והכול הבינו כי אין כל הפסד משמירת דיבור של אמת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בן העולם הזה,בן העולם הבא,המשגיח רבי ירוחם,החפץ חיים,לסמוך על עצמו, על כוחו,עוצם יד,חכמי המוסר,השתדלות,

 

חדשות לנוחיותכם המירבית