פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'אמרי שפר ח'
אינדקס מאמרים
עשר עצות לחיים
עשר עצות לחיים טובים בעולם של קפה מהיר בבוקר, יום רצוף באי סדר, במגבלות זמן ומרחב אנו מוצאים את עצמנו לרוב משלמים מחיר נפשי כבד. כעסים, מתחים ,אי נחת רוח וחוסר סבלנות הם מנת חלקנו במרוץ התמידי להצלחה. אז בואו נעצור לרגע קט ונפנה זמן למנוחה ולהתרגעות. נתבונן סביבנו ואל תוך עצמנו ובנקל נוכל להתחבר למהות הפנימית שלנו. במאמר הבא אתן לכם עשר עצות המובאות בקבלה לחיים שלווים ומספקים יותר. קרא עוד ....
חדשות
אמרי שפר ו'

 


 

 

 

 אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ז

 

 

ברכה קללה ר"ת ב'ריאות ר'חמים כ'בוד ה'צלחה ק'בורה ל'בטים ל'חצים ה'וצאות.

    בשבת קודש נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה. דבר זה מורה על האמונה והביטחון בה' שהוא הזן ומפרנס את כולנו. לא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא, ומצפים ומייחלים שתסתיים השבת ויוכלו לשוב לעסקיהם. אדרבה עלינו להשתוקק מתי תגיע השבת שהיא יום מנוחה בו אנו פטורים מעשיית מלאכה.

     הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, יקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.



     ולדעת שהכול מאת ד'. היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים,  אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך , ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.



האש בכפר )מעשיהם של צדיקים(.

     רבי אברהם אביש. רבה של פרנקפורט ע"נ (על נהר) מיין נסע למקום כלשהו, ובדרכו נאלץ לעבור בכפר נוצרי. אותו יום - יום 'חגם' של הנוצרים. ביום זה שותים הגויים, סובאים ומתהוללים, ואם יהודי היה עובר בקרבתם - אוי ל?? מהגויים השיכורים.  העגלון ביקש לעקוף את הכפר ולנסוע בדרך צדדית. אך אותה דרך הייתה זרועה באבנים, ומחמת הצער שיגרם לסוסים בעת שינהגו בהם, הרב סירב להצעה, הרב אמר מוטב להמתין כרבע שעה במבואות הכפר, ואז תפרוץ דליקה בבית יראתם, ובזמן שהם יהיו טרודים בכיבוי האש נוכל לעבור בשלום דרך הכפר. וכך עשו המתינו רבע שעה, ואז אותת הרבי לעגלון לצאת לדרך.

     העגלון השתאה לשמוע דברי הרבי: "מה פירוש הדבר, שתפרוץ אש והכול יהיו טרודים בכיבויה? כיצד יתכן שלפתע תפרוץ דליקה? וכיצד יודע זאת הרבי מראש?! יצא העגלון לדרך, ובליבו-פחד. כרגע אין זכר לאש ולשריפה... ידע העגלון כי בעת שהוא נמצא ליד הרבי, אין לו מה לחשוש, ובכל זאת חזה בדמיונו כיצד מתנפלים הגויים על עגלתו... כך התנהלה העגלה עד למרכז הכפר. והנה שם צעקות בהלה וצווחות פחד! עשן שחור התמר אל על. מנין בא? כמובן, מבית יראתם של הגויים.  נהרו בני הכפר אל הבניין העולה בלהבות כדי להציל את הניתן להציל - ובינתיים עברה עגלתו של הרבי ברחובות הכפר מבלי שאיש יתן דעתו עליה... העגלון היה אחוז תמיהה. ותמיהתו גדלה כאילו שותקה לשונו... רק כאשר יצאו מהכפר שב אליו הדיבור. הוא עצר את העגלה ופנה אל הרבי כשתימהון נסוך על פניו: "כיצד ידע הרבי מראש מה יתרחש בכפר? כלום חזה זאת ברוח הקודש? השיב לו רבי אברהם אביש: "כל ימי נזהר אני שלא לחלל את לשוני בדברי שקר ובדברים שאינם ראויים -  ואפילו בשעת הדחק. על כן", המשיך במעין תמימות, "כאשר מוציא אני דבר מה מפי - מקיימים זאת מן השמים... גם אתה", המשיך הרבי, "תוכל להגיע לידי כך שמן השמים יקיימו את דבריך, וזאת אם תשמור ותנצור לשונך . ורמז לכך מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, כאשר האדם אינו מחלל את פיו, או אז, כל אשר יגזור - יתקיים". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בריאות,רחמים,כבוד,הצלחה,קבורה,לבטים,לחצים,הוצאות,הביטחון,הזן,מפרנס, יום מנוחה,פטורים,עשיית מלאכה,

 

 

  

נקודה שבועית פרשת "ראה" ה'תשע"ז

 

אחת המצוות ה"חברתיות" ביותר שקיימות בתורה, שנקרא השבת בפרשת "ראה" היא מצוות הצדקה.

"כִּֽי-יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת-לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת-יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן:כִּֽי-פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת-יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:" 

ובהמשך:  "כִּ֛י לֹא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ"

הרש"ר הירש בפירושו אומר שנפשו של האדם מישראל נדיבה וידו של היהודי פתוחה בפני מי שזקוק.

ועל כן התורה הזהירה לא לאמץ את הלב נגד רצון האדם ולא לקפוץ את היד נגד מהלכו הטבעי אלא האדם צריך לתת לנטייה שבלב להתפתח ללא כפייה מצידו.

האלשיך רואה בפסוקים האלה הדרכה מוסרית לאדם שבאה להסביר את ההיגיון במצווה. הרי בלאו הכי תצטרך לפתוח ביום המיתה את ידך הקפוצה שאז לא ילוו אותך לא כסף ולא זהב אלא המעשים הטובים שלך.

כפילות הלשון "פתוח תפתח", שהיא בעצמה נכתבה פעמיים, באה להדגיש שבנתינת הצדקה האדם פותח שער לא רק לאחרים אלא גם ובעיקר לעצמו. 

כשהאדם פותח ידו לעני הוא נקרא גם לפתוח את שער נפשו הסגור ולהתרפא מהרעה של חוסר שליטה בנכסיו. 

אור החיים מסביר על זה שעל ידי שהאדם פותח את ידו לאחרים פותחים לו שערי שפע ועשירות. 

שהאדם נותן מעצמו, בין אם צדקה בכסף ממש ובין אם בנתינה במעשים ובעזרה הוא למעשה פותח את ליבו. הוא מרומם אצלו את מידת הנתינה. אדם שנותן זוכה גם לקבל ואדם שמקבל זוכה לתת. הוא נותן לנותן הצדקה לפתוח את ליבו וידיו.

שנזכה תמיד להיות בצד הנותן ולדעת גם לקבל שנותנים לנו.

התורה מבטיחה לאדם, תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל.

כיצד?

"עשר תעשר" - "עשר" את המילה "תעשר", כלומר:

עשירית של האות ת' (=400)  הוא מ'  (=40).          ת > מ

עשירית של האות ע' (=70)  הוא ז'  (=7).                ע > ז

עשירית של האות ש'  (=300) הוא ל'  (=30).          ש > ל

עשירית של האות ר'  (=200)  הוא כ'  (=20).          ר > כ

קבלנו: "מזלך". כלומר, המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם!...

 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

המצוות ה"חברתיות",תורה,בפרשת "ראה",מצוות הצדקה,אביון,נדיבה,לאמץ,לקפוץ,הדרכה מוסרית, צדקה בכסף,מרומם,מזלך,

 

  אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ז

 

אלול  ר''ת, לברכה ולא לקללה אמן, לחיים ולא למות אמן, לשובע ולא לרזון אמן

    אם האדם מנצל את חייו, את ''היום" לשם התכלית הראויה וְהנִרְצית - אזי יזכה בלי ספק לברכה . אולם אם חלילה יבזבז את זמנו לריק - אזי הקללה בלתי נמנעת. ואמנם גם בפסוק העוסק בקללה נאמר: ''והקללה אם לא תשמעו אֶל מצות ה' א-לוקיכם ,וסרתם מהדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום (דברים יא, כח''.)

     אמרו במדרש (קהלת רבה, פ"ה) שכשהאדם בא לעולם ידיו קפוצות, וכשהוא נפטר מהעולם ידיו פשוטות. דהיינו כשבא לעולם חושב הוא שינחל את הכל, אבל כשנפטר ידיו פשוטות, כאומר לא נטלתי כלום.  זהו שאמר הכתוב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", כי קפיצת היד והקמצנות לא יועילו לך, כי הרי לבסוף "פתח תפתח את ידך", וכסף וזהב לא ילווך בעת פטירתך מן העולם. ואם כן טוב יותר שתפתח כעת את ידך, וזה יועיל לך ש"צדק לפניו יהלך".

     באחת הפגישות ביניהם נתן הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א א שמעק טאביק (טבק להריח) להרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א. שאל רש"ב את רבי יחזקאל: מה שמת בתוך הטבק שזה מריח כל כך טוב? ענה לו הרה״ק מקוזמיר: שמתי בתוכו את ה"ולא ירע לבבך בתתך לו".(מאמר יחזקאל(

    ביום הולדתו של הצאר הרוסי, נאלצו היהודים להשתתף בחגיגות לכבוד יום הולדתו של הצאר.  המגיד מחרסון הוכרח לברך את הצאר בדברי ברכה.  המגיד שלא רצה לברך את הצאר הרשע והאנטישמי, נשא ברכה בה אמר:  קיסרנו ירום הודו מלא וגדוש במעשי חסד וטוב.  תמיד הוא חושב כיצד להיטיב עם נתיניו היהודים. לפיכך אני מאחל לו כי זכות זו תעמוד לו, ומה שהוא חושב תמיד על היהודים, יתקיים בו"...

     האדמו״ר מבובוב היה מרבה לחלק כסף לצדקה. שאלו אותו: הלוא נאמר (כתובות סז) ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. ענה להם: הגמרא אומרת שהטעם הוא שאם יבזבז יותר מחומש יצטרך לבריות; ואולם רבי בין כך ובין כך צריך לבריות, אם כן, הוא יכול לחלק אף יותר מחומש.



     וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. אם אדם עושה מצווה בחשק ובשמחה לא קשה לו, ולכן כתוב שיהיה קשה בגלל כי ירחק ממך המקום, "המקום" פירוש הקב"ה, מפני שהוא רחוק מהקב"ה, שאם היה לו חשק לא היה קשה לו.



יש חזקה שקשה לאדם להוציא את הארנק ולהוציא כסף לפני שהגיע זמן החיוב, כי לאדם קשה להוציא מעצמו כסף, אבל אם כבר הגיע הזמן לשלם על חלק, והאדם כבר מוציא את הארנק לשלם חלק שכבר נגמר, בכזה מקרה היות והוא כבר הוציא את הארנק לשלם חלק ותשלום ראשון, כבר קל לו לשלם עוד ולהשלים את כל החוב גם את החוב העתידי.



אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (לה, לד) )אמונה שלמה - פרשת בלק(

     בספר 48 דרכים לחכמה מאת הגאון הגדול רבי נח ויינברג זצ"ל מופיע סיפור הממחיש שאנו היהודים העם הנבחר, חיילים בצבא המלך ואסור לנו לשכוח זאת. עלינו להשליט את המח על הלב,

     מספר הרב ויינברג: "סיפר לי יהודי, פעם בהיותי ילד לקחתי ספר מהספרייה לקרא, פתאום אבי מורי נכנס הביתה מוקדם מהרגלו, והייתי לחוץ מאוד. לא ידעתי מה הן בדיוק דעותיו של אבי על ספרים נוכריים, אבל הבנתי שלא כדאי שיראה מה אני קורא עכשיו. התביישתי. שקלתי בדעתי מה לעשות, ולא ידעתי איך להציל את עצמי. היכן אחביא את הספר? אבל הוא כבר עמד בסמוך, נטל את הספר, העיף בו מבט, והשליך אותו בסערה אל פינת החדר. " נתח של בשר מבלבל את דעתו של אידישע אינגעלע (ילד יהודי)!!! הוא צעק בכאב. אני רוצה לספר לך סיפור מאחד מעובדי ה' הגדולים בדור שעבר, קראו לו ר' מנדל, אמר לי אבי בקול עמוק, "ר' מנדל היה בסיביר, הוא עבד שם, בקור הנורא,  תחת משמר כבד. בכל המקומות עמדו נאטשאלניקים על המשמר. הם ניצבו דרוכים, עם מבט רצחני בעיניים. חוץ מהם,  היתה גם להקה של כלבי שמירה. הם לא היו כלבים קטנים וידידותיים. הם היו כלבים ענקיים! מסוכנים!

     אסיר אחד היה אמיץ. נמאסה עליו העבודה! והוא החליט לברוח...  אתה יודע מה זה לברוח ממחנה העבודה? התרעם אבי בקול גדול. "אתה לא יודע". הוא החליט לחפש דרך מילוט, והוא מצא! הוא מצא שאפשר להתחמק מעיניהם הבולשות של השומרים בשעה שהם אוכלים. כי בשעה שאוכלים השומרים הללו, הם שוכחים מכל העולם כולו.  אבל מה יעשה עם הכלבים ? בשביל זה יש שוחד. כן, גם כלבים אפשר לקנות בשוחד! אז מה נותנים לכלבים? בשר. אגר האסיר שלנו נתחי בשר שמנים.  ושמר אותם ליום הגדול: יום הבריחה.

     הגיע היום, האסיר שלנו הצליח לחמוק מן השומרים. הם לא ראו אותו. אבל... הכלבים הרגישו בו מיד. האסיר שמע את הנביחה הראשונה, ומיד זרק מכיסו את נתחי הבשר. הכלבים התבלבלו.  הם התחילו לכשכש בזנב ולא ידעו מה לעשות. האם ימשיכו לרדוף, או שיתענגו על הארוחה המשובחת שנפלה לידם?  השומרים שמעו את הדי הנביחות וראו את הכלבים המבולבלים. הם הגיעו חמושים. האסיר כבר לא היה שם, אבל היריות כוונו אל הכלבים התוהים. במחנה הייתה בהלה גדולה.  שמועה עברה בין האסירים: 'היהודי ברח, הרגו את הכלבים'. ' בשביל מה הרגתם את הכלבים?' העז אסיר אחד לשאול את השומרים. הם ענו לו בביטחון: 'אם כמה חתיכות בשר מבלבלות אותם באמצע העבודה, הם לא ראויים לחיות כאן. הם אינם ראויים להית כלבי שמירה.

"     וזאת עליך לדעת, אינגעלע!", אבי צעק בכאב נוקב. מילותיו הצרודות מטלטלות עד היום את זכרוני. "אסור להתבלבל כשרואים חתיכה של בשר שמן! מי שמתבלבל כשהוא מריח בשר טוב, לא ראוי להיות חייל בצבא של מלך! יהודי צריך לזכור את התפקיד. אסור לשכוח את העיקר, כשמריחים חתיכה של בשר ...!" "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"... 



  (מאורות דף היומי, עלון 948)

     אם אי פעם מישהו יאמר לך, כי הוא מיואש ואינו רואה כל אפשרות לישועה, ספר לו את הקורות אותי, וזה בוודאי יחזק אותו. כך הסתיימה שיחת טלפון עם יהודי תלמיד חכם, ראש כולל אברכים נכבד מבני ברק.

     הנוסעים הדקו את חגורות הבטיחות, ההוראות האחרונות של הדיילים ניתנו, והמטוס המריא השמימה. על הנוסעים נמנה יהודי נכבד, בר אוריין,  שיצא בשליחות כולל האברכים שבראשו עמד. זו תקופה ארוכה שהוא מנסה למצוא מקורות כספיים למתן התמיכה לאברכים, אך מקורותיו ייבשו לאחרונה.  האחד פשט את הרגל, רעהו החליט לתמוך במוסד אחר, וכך נותר ראש הכולל נטול מקורות מימון.  מעודי לא נסעתי לחוץ לארץ, שח ראש הכולל,  אך כאשר לא עמדה בפני הברירה, חשבתי לעצמי,  שאם הכל נוסעים ומצליחים, מדוע ייגרע חלקי? כך מצאתי את עצמי ממריא ליבשת אמריקה לנדוד על פתחי הנדיבים, שיסייעו בידי לתמוך באברכים השוקדים על התורה.  טרם יציאתי מן הארץ נכנסתי אל מעונו של הסטייפלער זצ"ל וביקשתי את ברכתו. כאשר הוא שמע כי אני נוסע מעבר לים כדי לאסוף ממון, הכניס את ידו לכיס מעילו,  הוציא ממנו שטר בן חמישים דולר והניחו בכף ידי.  מעודד יצאתי מביתו בדרכי לחו"ל.

כאמור, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי את גבולות ארצנו הקדושה. בשבועות שקדמו לנסיעה שקדתי על תכנית הנסיעה שנרקמה בפרוטרוט , עם חברים טובים ואחרים בעלי לב רחב שביקשו לסייע בידי. מחברת מסודרת הייתה לי באמתחתי,  בה נרשמו בדייקנות כתובות הנדיבים שעמם קבעתי להיפגש, והזמנים המדויקים בהם עלי להתייצב בפתחי מעונותיהם . היום, ממבט לאחור, אני מרשה לעצמי לחייך הוא מספר, אבל באותו רגע היה זה מביך ואפילו עצוב עד מאד. הנדיב הראשון שאיתו הייתי אמור להיפגש,  התגורר במנהטן. קבעתי איתו פגישה לשעה תשע בבוקר במשרדו המפואר.

     באותו בוקר, השכמתי קום, מרוגש, ממתין לפגישה עם הגביר הגדול.  לפתע, האדם שהיה אמור לסייע לי ולהסיע אותי למשרדו של הנדיב, טלפן אלי ואמר לי כי עקב תקלה שאירעה לו, הוא אינו יכול להסיעני היום,  מחר כבר נעמוד בקשר אמר וניתק בחפזה.  בדיוק לשם כך יש לי מחברת, אמרתי לעצמי . עלעלתי בדפיה ואכן בעמוד הראשון בו נרשמה הפגישה הראשונה, היו כתובים כל פרטיו של הנדיב - כתובת משרדו, כתובת ביתו וכל מספרי הטלפון האפשריים. החלטתי להתקשר אל ביתו של הנדיב ולהודיע לו, כי עקב תקלה בלתי צפויה יתכן שאאחר זמן מה, ואיתו הסליחה.  צלצלתי. לאחר ארבעה או חמישה צלצולים נשמע מצידו השני של קו הטלפון קול עבה של אדם שהתעורר ברגע זה משנתו. עוד אני מנסה להוציא מפי את משפטי ההתנצלות שעמלתי לשנן, הודיע לי הנדיב כי אני רשאי לראות את עצמי משוחרר ממחויבות. הפגישה בטלה ומבוטלת. אדוני, הערת אותי משנתי, ואיני חפץ להיפגש אתך! לאחר מספר שניות הבנתי שאני מדבר עם עצמי. השיחה נותקה. איני זוכר כמה זמן נותרתי על עמדי עם השפופרת בידי, אחוז תדהמה והלם. בסופו של דבר התאוששתי, ושמתי פעמי לעבר הכתובת הבאה.  סליחה, אדוני, אמר לי מזכירו האישי של הנדיב.  שכחנו להודיע לך. הבוס היה צריך להמריא בדחיפות לחוץ לארץ. הוא חוזר בעוד ארבעה שבועות. אני מתאר לעצמי שהוא בוודאי ישמח לפגוש אותך בשובו.

     באותו יום לא הייתי מסוגל להמשיך במלאכתי.  תשוש ושבע אכזבות חזרתי אל בית מארחי ושקעתי בדף גמרא, הרחק הרחק מהוויות העולם הזה.  בעלי הבית שאירחוני, התייחסו אלי באדיבות ובנדיבות. ארוחת צהרים מפוארת ומכובדת הוכנה לכבודי, האורח מארץ ישראל, כפי שהסביר בעל הבית לילדיו. בעוד מנות האוכל מוגשות אל השולחן, מסר לי בעל הבית את שפופרת הטלפון.  זה בשבילך אמר. מעבר לקו המתינה מזכירתו של יהודי, שהיה אמור להתלוות אלי לפגישה עם רב של קהילה מפורסמת הידוע כבעל קשרים במקומות רבים. בשם מר ... אני מבקשת להתנצל בפניך. אמו נפטרה הבוקר, ועקב ימי האבל הוא ביקש להודיע כי הוא לא יוכל להתלוות אליך.  במשך שלשה שבועות התרוצץ אותו יהודי בארצות הברית. מצאתי את עצמי רודף אחרי הרוח. אפילו את הוצאות הנסיעה לא הצלחתי לכסות. לכל מקום אליו הלכתי נתקלתי בקשיים ובמכשולים,  ואך אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי. המתנתי בקוצר רוח למועד שובי ארצה. מה לי הכא ומה לי התם, חשבתי לעצמי . אבל גם לחזור לארץ לא הצלחתי. אני בן אדם מסודר שמדייק בזמנים. אבל משום מה, האמן לי,  עד היום איני יודע כיצד איחרתי את מועד הטיסה.  פקיד נרגן הוביל אותי לחלון משרדו, החווה בידו לעבר נקודה קטנה בשמים, שהלכה והתרחקה,  בעודו אומר: הנה המטוס שלך. מצידי תנסה לתפוס אותו . עמדתי על מקומי ודמעות זלגו מעיני. הטיסה הבאה אמורה לצאת רק בעוד שעות רבות, ואיני יכול לעלות עליה. שבת המלכה עומדת בפתח ואני עלול לחלל אותה אם אעלה על המטוס. לא היה לי להיכן ללכת. התביישתי להתקשר למארחי הנדיבים שבוודאי עסקו במרץ בסידור החדר בו התגוררתי,  באוורור המצעים, ובהחזרת הילדים למקומם.

     בלית ברירה שלפתי את מחברתי. לאחר דפדוף קצר מצאתי מספר טלפון של חבר שלמד איתי בישיבה לפני שנים. שמעתי עליו רבות. הוא עדיין שוקד על תלמודו. עני ואביון שהפרוטה ממנו והלאה. דחקתי את הבושה והכלימה ויצרתי איתו קשר. הוא, יהודי בעל לב זהב, הגיע במהירות לבית הנתיבות ואסף אותי אל ביתו.  במהלך השבת פרקתי בפניו את תסכולי. ראה,  לא רק שלא הצלחתי לעשות כאן מאומה, אפילו לצאת מכאן איני יכול. עם צאת השבת התיישב חברי ליד מכשיר הטלפון והחל לחייג ללא הפוגה.  נראה אמר, אולי נוכל לעשות משהוא למענך.  נראה.

     לא חלפו אלא מספר שעות, ובסלון ביתו של ידידי הדלפון התקבצו עשרות מכריו שהוזעקו על ידו. הם התיישבו על כסאות פלסטיק, על כורסאות מרופטות ועל הספה הרעועה. הסלון היה מלא מפה לפה. הכול צפו בי, ואני - לשוני נעתקה. לא היה לי מה לומר.  אני מכבד את חברי הגאון רבי ... לומר מספר מילים, הכריז חברי, ואני - אנה אני בא. נעמדתי על מקומי. סגרתי את החליפה, הידקתי את העניבה,  סידרתי את הכובע, ועדיין לא מצאתי את המילים הנכונות לפתוח בהן את דברי.  לפתע, נזכרתי. יש לי רעיון. שלפתי את ארנקי,  ולעיניהם המשתאות של הנוכחים הוצאתי ממנו שטר בן חמישים דולר ואמרתי להם: ידידי, שבוע טוב. אני מבין שאיני צריך להאריך בפניכם על חשיבות לימוד התורה ועל השכר הגדול המובטח לתומכים בלומדיה. אבל, אם ניתנה לי רשות הדיבור, ברצוני להראות לכם את השטר הזה שקיבלתי מהסטייפלער לפני צאתי לדרך. הוא נתן לי את חמישים הדולר הללו כפתיחה למסעי. כעת ניצב אני לפניכם. וודאי מבינים אתם, כי למען מטרה חשובה ונעלה השארתי את השטר על השולחן והתיישבתי. לאחר כשעה היו בכיסי 32,000 $במזומן. מכרז שנוהל ביד רמה על ידי חברי היקר, הביא לזוכה המאושר שבראשו עמדתי. את השטר של הסטייפלער, ואת הישועה לכולל

     אתה יודע סיפר ראש הכולל. הסטייפלער היה עניו. כאשר שבתי ארצה שמח וטוב לב, מיהרתי למעונו כדי לספר לו את שהתרחש עימי. נו, נו,  אמר הצדיק. אם זה מה שקיבלת עבור חמישים דולר, אתן לך חמישים דולר נוספים...  אם רק נתבונן קמעא במעשה זה, נבחין, כי כל צעדנו ומהלכנו מכוונים על ידי הקב"ה עד לפרט האחרון, סיים ראש הכולל. גם כאשר אדם חפץ לקבוע עיתים לתורה, אל לו לחשוש ממפריעים וממניעות שונות, אלא יתן את עיניו בתורה , והקב"ה - דרכים רבות לו לסייע לאוהביו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אלול, לברכה,לקללה,למוות,לשובע,לרזון,אמן,ידיו קפוצות,נפטר,ידיו פשוטות,הצאר הרוסי,ארנק,כסף,

 

  אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ז

 

אומרים בשם הגאון מוילנא זצ"ל. שלכאורה מדוע משתמש משה רבנו כאן בלשון הווה אנכי נותן לפניכם ואינו אומר נתתי לפניהם, אלא התורה באה כאן ללמדנו,  שהבחירה הנתונה בידי האדם למאוס ברע ולבחור בטוב קיימת ועומדת בכל יום ובכל שעה, כל זמן שהנשמה בקרבו ניצב האדם בפני פיתויי היצר הרע, ועליו להיאבק בלא הפסק בכוחות אדירים המופעלים נגדו, במטרה להסיטו מדרך הטוב.



     אלול הגיע, כתב הגאון רבי יהודה צדקה זיע"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שסדר הפרשיות: ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, ניצבים, וילך , האזינו, וזאת הברכה למעשה רומזים לנו דבר נפלא על ימים אלו! וכך ביאר הרב -  כידוע "ראה" זה ר"ת: "ראה אלול הגיע!" . ולכן צריך לשים "שופטים ושוטרים" כדי לבדוק את מעשינו (צריך האדם למשמש ולפשפש במעשיו) ולזכור תמיד את "כי תצא" כלומר את שעת היציאה מהעולם הזה שעלינו להגיע לשמים , שזה בבחינת "כי תבוא" ושם כידוע "אתם ניצבים ," שצריך לעמוד למשפט לפני הקב"ה על כל המעשים. ולכן עלינו לקיים את "וילך ," שצריך ללכת ולעשות חשבון נפש על כל הפעולות והמעשים וכך נגיע למעלת " האזינו" כלומר , שנשמע ונאזין מידי יום לשיעורי תורה , עד שבסוף נגיע ל"זאת הברכה ," שתשרה הברכה במעשה ידינו בזכות קבלת "עול התורה והמצוות!"



    אם תצייתו לכל החוקים, תחמיצו את כל הכיף. (לא בחוקי התורה עסקינן)

    הקב"ה ברא עולם שאין בו שלמות! לזה חסר חכמה ולשני כסף, השלישי היה מעדיף יותר כוח והרביעי רוצה קול יפה. אך לכל אחד ניתנו הכלים המתאימים עבורו ואיתם הוא נדרש להתמודד. גם אם כשכואב לך ולא נראה לך שהכול הולך כשורה, אתה בעל אמונה חזקה בה‘ ויודע שהכול לטובה - אל תהיה "בעל ביטחון ואמונה" על חשבון העני... כאן הקב"ה רוצה שתפעל למענו ותעזור לו בכל מה שאפשר, להאמין, זהו ניסיונו של העני. שעל אף עוניו הקב"ה אוהב אותו ורוצה בטובתו. הניסיון שלך זה דווקא לתת לו משלך. אם בכסף, או בעצה טובה, סיוע גופני או חיוך רחב. בפיו של אחד מגדולי ישראל הייתה מורגלת האמרה: "דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך".



ויקצוף משה" (לא, יד(  )מתוך הספר "רבי משה שמואל"(

     פעם נכנס תלמיד לחדרו של מרן הגה"צ רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, ושאלתו בפיו: רבנו, שנים ארוכות זכיתי להכיר את ראש הישיבה ומעולם לא ראיתי את רבנו כועס. האם ראש הישיבה אינו יודע לכעוס? "האם ראש הישיבה נולד עם תכונה מופלאה זו של שלוות נפש, ואינו מכיר כלל את מידת הכעס?" ממשיך התלמיד להקשות: מה מאד רוצה הוא לדעת את סודו של ראש הישיבה, שמדת התגברותו על הכעס מופלאה ונדירה, ומעולם לא ראוהו תלמידיו שהוא כועס. חוכך רבנו בדעתו, חושב מעט ולבסוף אומר: "בילדותי הייתי כעס, אולם בגין תשע החלטתי להפסיק לכעוס, ומאז איני כועס יותר..." שומע התלמיד את תשובתו של רבנו, ורגש עז של הערצה ממלא אותו. אכן, נודע הדבר. רבנו לא נולד עם תכונה נפלאה זו, אלא רכש אותה ביגיעה ומאמץ. שנים רבות חלפו מאותה החלטה נפלאה שלא לכעוס יותר, ורבנו עדיין מתמיד בה. "ילמדנו רבנו", התלמיד אינו מרפה, "כיצד ניתן לשבור מידה? כיצד ניתן להגיע להחלטה שכזו ולהצליח לעמוד בה בגבורה? גם אני רוצה מאד שלא לכעוס, ובכל זאת ממלא אותי הכעס פעם אחר פעם, מציף אותי וגורם לי להתפרץ ולא לשלוט על עצמי..." "בשביל זה בדיוק יש מראה!" אומר לו רבנו בפשטות, "הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה איך נראות פניך... בושה גדולה תמלא אותך. הלא אדם בשעת כעסו מאבד את אור פניו, משחית הוא את צלם האלוקים שבו... הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה עד כמה מגונה הוא המראה הזה..." "גם אני בילדותי הייתי כעסן", ממשיך רבנו לספר לתלמידו, "אולם פעם אחת עברתי ליד מראה בשעה שכעסתי, ראיתי את דמותי משתקפת בעדה, ומאז לא כעסתי יותר... והלא פשוט הדבר הוא, שכאשר האדם מנהיג עצמו במידה נוראה זו של כעס, נראה הוא כמו דוד של רותחין, וממילא נידון הוא ברותחין שלו עצמו, ומה הרוויח הוא מכעסו?" "מאז - איני כועס כלל וכלל", חתם רבנו שיחה מופלאה זו, "ואיני יודע מכיר טעמו של כעס..." 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

פיתויי היצר הרע,למאוס ברע,לבחור בטוב, ראה, שופטים,כי תצא,כי תבוא, ניצבים,וילך,האזינו,וזאת הברכה,הכול לטובה,בכסף,עצה טובה,

 

 

  אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ז

 

 

אחד בא לשאול את מרן הגרי"י קנייבסקי שאביו מת בגיל צעיר, ומה יעשה סגולה לחיים ארוכים. והרב ענה שהסגולה הטובה ביותר לחיים ארוכים, זה מה שרבי יוחנן במסכת ברכות דף ח' אומרת, שבני בבל היו חיים 400-300 שנה בשביל שהיו באים לתפילה בזמן, מתחילה ועד הסוף. וכדכתיב "אשרי שוקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים".

           איך עברנו כל קח מהר מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.? (שמואל אייזיקוביץ)

     האמת העצובה: "אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת". היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק - מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.

    יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-ֱאלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"ה: ֱ 'מה ְהוָה אלֹהיך שאֵלָ ְמעמך כִּּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(

כלתו של המהר"ל מפראג

     לפני כארבע מאות שנה חי בעיר הגרמנית ורמס )וורמיזא( יהודי עשיר ומיוחס, ששמו היה ר' שמואל בר' יעקב הקצין. לאיש הזה הייתה בת, פרל שמה )פנינה( והיא אכן הייתה זוהרת כמו פנינה במידותיה הטובות ובחן היהודי, שהיה משוך על פניה.  כאשר הגיעה פרל לגיל, שבו נהגו בנות ישראל להשתדך - באותם הימים היה זה, לרוב גיל של 15-13 שנה - החלו להציע לה שידוכים לרוב. מכל ההצעות, מצא חן בעיני אביה תלמיד ישיבה צעיר מעיר פוזנן, שיצא לו שם של עילוי ואף מוצאו היה ממשפחה מיוחסת,  המשפחה עברה לפני שנים רבות לפוזנן ושם הבחור היה יהודה לייב )מאוחר יותר התפרסם בכל העולם המהר"ל מפראג(.  ר' שמואל קצין לא התעכב, קם ונסע לפוזנן, כדי לעמוד מקרוב על טיב החתן המיועד ולסיים את השידוך בכי טוב. הבחור מצא חן בעיניו מאד וגם בעיני הוריו נראה השידוך המוצע. מיד ישבו וכתבו "תנאים", בהם התחייב אבי הכלה, כי במשך שלוש שנים הוא יקיים בכבוד את החתן המיועד, כאשר הוא ילמד בישיבתו של הגאון המפורסם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בבריסק אשר בליטא, אחר כך, כאשר ימלאו לחתן שמונה עשרה שנה, תיערך החתונה בשעה טוב ומוצלחת והמחותן מתחייב לקיים את הזוג הצעיר, כל עוד ירצה החתן לשבת וללמוד.

     ר' שמואל חזר לביתו שמח וטוב לב, זמן קצר לאחר מכן נסע החתן המיועד, אריה לייב, לבריסק, והחל ללמוד בהתמדה ושקידה בישיבת המהרש"ל. הכול היה טוב ויפה, והכול היה אמור להתבצע בדיוק לפי התכנית, אולם אז התערב הגורל - היינו ההשגחה הפרטית שמפעם בפעם מסובבת את גלגל החיים, כך שעשירים נעשים לפתע עניים מרודים ולהיפך, גם המחותן שלנו, ר' שמואל הקצין, החל לפתע לרדת מנכסיו הרבים, עד שתוך זמן קצר, איבד את כל הונו ואף שקע בחובות, הוא נאלץ למכור את כל חפצי הערך שבביתו, לכיסוי חובותיו, כל מה שנותר לו בחיים, הייתה בתו היחידה, פרל, שישבה עתה בבית וציפתה לישועה.  

     כאשר הגיע הזמן המיועד של החתונה ובידי המחותן לא היו האמצעים שיאפשרו לו את קיום ה"תנאים" שעליהם הוא חתם - שיגר ר' שמואל איגרת אל החתן המיועד, בה תיאר במדויק את מצבו העגום, שיחרר את החתן מהתחייבותו, אמר לו כי חופשי הוא להשתדך כרצונו ואף ביקש ממנו מחילה באותה הזדמנות.  הידיעה העצובה, שנפלה עליו כמו רעם ביום בהיר, כאבה לאריה-  לייב מאד. הוא השיב למחותנו במכתב נוגע ללב, בו ניסה לנחמו ולעודדו, כדי שלא ייפול ברוחו, כי הרי "ישועת ה' כהרף עין". ביחד עם זאת הוא הבטיח למחותן נאמנה, כי אין לו אליו כל טענות, גם הוא מצידו משחרר את הכלה שתוכל להשתדך עם מי שתרצה. מה שנוגע לי - סיים אריה-לייב את מכתבו - אני נשאר איתן באמונתי בבורא עולם ואצפה לישועתו".

     אחר הדברים האלה, שיקע אריה-לייב את עצמו בלימודים ביתר-  שאת. כאשר הגיעה שעת החתונה, והחתן נשאר לומד בישיבה - הבינו כולם שהשידוך התבטל, מיד החלו לבוא שדכנים אל העילוי הצעיר, עם הצעות מהצעות שונות וקוסמות, אך הוא באחת, הודיע לכולם כי נפשו חשקה בתורה, ובשלב זה אין הוא מעוניין להשתדך.  הוא שקע בלימודים, יומם ולילה. חבריו בישיבה התחתנו אחד-  אחד ועזבו את הישיבה. אחרים באו במקומם ואריה-לייב התמיד בלימודיו, כשהוא חוזר על הש"ס פעם אחר פעם. "לייב הרווק" - כך היו מכנים אותו בעיר - עורר התפעלות גדולה בהתנהגותו, אצל כל מי שהכיר אותו. כולם שיבחו אותו כחריף ובקי, קדוש וטהור והוא המשיך ללכת בדרכו, שקט וצנוע, כשהוא נועל את עצמו בין כתלי הישיבה.

     מכתבו של חתנו לשעבר, יהודה לייב, עשה על ר' שמואל רושם עמוק. עתה קל היה לו יותר להשלים עם הרעיון שאיבד את כל הונו.  ה' נתן וה' לקח וה' יכול לחזור ולתת שוב. בכל זאת גדול היה צערו שהוא הפסיד חתן כה יקר וגם נשאלה השאלה הכאובה. מה יעלה עתה בגורלה של פרלה? דווקא פרלה לא הייתה מיואשת כלל. מכתבו של החתן לשעבר אמנם נגע ללבה עד דמעות, אולם עד מהרה היא מחתה את דמעותיה וכמו כלתו של המהר"ל מפראג חתנה לשעבר, גם היא הייתה מלאה בטחון בה'. מלבד זאת, לא היה לה זמן, כדי לקונן על מר גורלה, כי עתה הייתה זו היא שהפכה למפרנסת של הוריה.  כאשר אביה נשאר בחוסר-כל, פתחה פרלה חנות קטנה ובה מכרה דברי מאפה, מעשה ידיה. בין ש??ר מעלותיה הרבות, היא הייתה גם מוכשרת מאד ונודעה בשערים כמי שאופה עוגות ועוגיות מצוינות, גם קודם לכן ניצלה כישרונותיה אלה לצרכים ביתיים ורבים מאורחי הבית, שהיו צובאים עליו בימים טובים, היו נהנים מהחלות המתוקות, העוגיות והדובשניות שלה. עתה הפך התחביב לפרנסה והחנות הקטנה הבטיחה פרנסה מצומצמת למשפחה שירדה מנכסיה, אם כי לא הייתה אפשרות לחשוב על חסכונות וודאי שלא על נדוניה לפרלה... ומה שנוגע לשידוך? היה אביה שואל את פרלה, גם שדכנים היו באים בזה אחר זה, כדי להציע לנערה הנאה והמוכשרת שידוכים טובים ומשפחות טובות רבות היו רוצות אותה בתור כלה. אולם פרלה דחתה באדיבות, אך בתקיפות, את כל ההצעות. בלבה חיה האמונה, כי חתנה לשעבר הוא בכל זאת מי שנועד לה על ידי ההשגחה העליונה,  כמו חתנה, גם היא הייתה חדורת בטחון בה' וציפתה וקיוותה לישועה.  כך עברו כמעט עשר שנים.

     באותם ימים פרצו מהומות רבות במדינה.  נסיכי גרמניה נלחמו בינם לבין עצמם, הקתולים נגד הפרוטסטנטים,  ולהיפך - האיכרים ניסו להתמרד נגד אדוניהם ששעבדו אותם.  העיר ורמס הייתה נתונה במוקד המהומות. גדודי חיילים נכנסו ויצאו ורחובות העיר היו מלאים אנשים מזוינים מכל הסוגים, שבאו מכל הכיוונים, יוצאים ונכנסים, רגליים ופרשים, מכל המינים.  קרה שברחוב בו הייתה חנותה הקטנה של פרלה, עברה קבוצה של פרשים. קצין צעיר התעכב לרגע ליד החנות, שעל שולחן שניצב לפניה היו מוצגים דברי המאפה של פרלה. ריח החלות הטריות נכנס לאפו של הקצין הרעב והוא חיכה עד שחבריו חלפו על פניו, אחר כך הוא לקח את החנית הארוכה שלידו, תוקע אותה לתוך חלה טרייה,  חובט בסוסו ופותח בדהרה, כדי להשיג את חבריו הפרשים.  פרלה שראתה את המעשה, יצאה מהחנות בריצה, פתחה בצעקות "גיוואלד" וקראה אחרי הקצין: "אתה לא שילמת! זה לא יפה! כך לא מתנהג קצין!"  הקצין נעצר לרגע, הפנה את פניו לעבר הנערה, משך בכתפיו ועשה בידו תנועת ייאוש כמי שאומר: "מה לעשות", אין לי כסף והבטן ריקה..." הוא המשיך לעמוד רגע, ב??בוכה ניכרת, אחר כך חזר על עקבותיו, ניצב לפניה על סוסו ואמר בצורה מנומסת "אני מתנצל ומבקש סליחה אלף פעם... שלושה ימים לא אכלתי מאומה... אין לי במה לשלם, הנה קחי את זה במקום כסף..." ובאומרו זאת הוא לוקח מאחוריו כיסוי - אוכף ישן ומקופל וזורק אתו לנערה המשתאה.  הקצין התרחק בדהרה ופרלה הכניסה את הכיסוי לחנות והחלה לפתוח אותו, תוך שהיא חושבת מה לעשות אתו. "מה שווה לי סמרטוט ישן זה?" - הרהרה בלבה וסחבה את הכיסוי הכבד לפנים החנות, כדי לשים אותו באחת הפינות.

     כאשר היא סחבה אותו בקושי רב, החלו להתגלגל מהשמיכה הרקובה למחצה מטבעות זהב לרוב!  פרלה כמעט שהתעלפה מרוב התרגשות.  היא נעלה את החנות, רצה הביתה וסיפרה את הידיעה המרעישה לאביה. אמר ר' שמואל: "ניקח את השמיכה הביתה ונחכה שלושה ימים. אם תוך שלושה ימים יחזור הקצין הפרש וידרוש בחזרה את הכיסוי, נחזיר לו כמובן כי זה שלו. אם הוא לא יחזור, נדע כי ה' יתברך שלח לנו ישועה מן השמים "... כאשר עברו שלושת הימים והפרש לא חזר, כתב ר' שמואל הקצין מכתב לחתנו לשעבר ובו הבשורה הטובה, כי השם הצליח דרכו ושוב מסוגל הוא לעמוד ב"תנאים", אותם הם כתבו לפני כעשר שנים.  ובכן, אם החתן מסכים ואין מצידו שום מניעה, אפשר להוביל את פרלה לחופה בשעה טובה ומוצלחת.  גדולה הייתה שמחתם של החתן והכלה והחתונה נערכה במזל טוב ובשעה טובה. קהילת ורמס שבעה רוב נחת וגם מן השמים איחלו מזל-טוב שהזיווג יהיה לבניין עדי עד.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סגולה,חיים ארוכים,תפילה בזמן,דלתותיי,לשמור,מזוזות,מצרים,צימרים,אלוּל, רֹאש השָנה,יֹום הכּפּוִּרים,הוֹשעְנָא רבָּה,

 

 אמרי שפר כ"ג אב ה'תשע"ז

 

אף נשים חייבות בתפילת הדרך, והטעם:  כעין מה שאמרו בגמ' "נשי לא בעי חיי", ומלבד זאת לא מצינו שפטרו נשים רק במצות שהזמן גרמא, אך תפילת הדרך אין זה מצווה שהזמן גרמא ופשוט שחייבות )שו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סי' לב(.



     בברכת המזון אין את אות 'ף'. הסיבה: "כל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אָ ף ולא שֶ צֶ ף, ולא קֶ צֶ ף, ומזוֹנוֹתיו מצוין לו ברווח ובכבוד כל ימיו". )עפ"י סידור וילנא וגם בשם התשב"ץ(.

    המהר"ל )נתיבות עולם) עדיף לתת צדקה בסכום קטן פעמים רבות מאשר לתת את כל הסכום יחדיו, מכיוון שכל נתינה ונתינה מחזקת את כוח הנתינה שבאדם ומרגלתו להיות נדיב לב. משל לטיפות המים שכל טיפה וטיפה משפיעה עוד ועוד עד ששוחקת את האבן, מה שלא היה יכול להיעשות על ידי אותה כמות של מים אילו הייתה באה בבת אחת. מכיוון שכך אין פלא כי דווקא בעבור מצוות שאדם דש בעקביו יזכה ל"ושמר ד' אלוקיך לך את הברית ואת החסד".



     העוסק בתורה אין לו לחשוש שמא יזיקו לו תענוגי עולם. ומצינו גם בגמ' בנדרים )י' ע"א(   שהמתנזר לחינם מהיין נקרא חוטא, שאין לאדם לצער את גופו בחנם.

המסתורין בירח (יהודה אייזיקוביץ)

     פעם השתתפתי במפגש של חרדים עם פרחי טייס, אותם חיילים נחשבים ליותר מוכשרים מהיתר ולכן השיח אתם היה מאתגר, אני מצאתי את עצמי יושב עם ארבעה-חמישה חיילים ודי מהר השיחה התגלגלה לשאלה האם העולם הוא נברא או שהוא מקרי, שניים מהחיילים התעקשו לומר שהעולם מקרי ואז סיפרתי להם את הסיפור הבא:

     אח שלי הוא עיתונאי שמקושר למקורות מידע מגוונים ברחבי העולם והוא נחשף בין היתר למידעים סודיים, בתקופה האחרונה לקראת ציון חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח מתחילים לדלוף סיפורים שעד היום היו בגדר סוד כמוס, אחד הסיפורים הללו מתייחס לאירוע שהתרחש מספר דקות לאחר שהאסטרונאוט ניל אמסטרורנג הניח את רגלו השמאלית על קרקע הירח ולאחר מכן את רגלו הימנית ושחרר לעולם את ההצהרה הדרמטית והמפורסמת "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות" עד הנקודה הזאת כל העולם צפה ושמע אולם אף אחד לא יכל לצפות לאירוע המזעזע שהתרחש כמה שניות מאוחר, מתברר שניל אאמסטורנג המשיך לצעוד עוד מספר צעדים ואז הוא חש חפץ קשה מתחת לרגלו, הוא התכופף וסילק לצדדים את האבק ושם הוא גילה לתדהמתו שעון יד מונח על קרקעית הירח, חלפו מספר שניות עד שהוא התאושש ואז הוא נטל את השעון וחזר איתו לחללית, שם הוא נבדק מכל עבר אך לא נמצא עליו כל פרט מזהה, השעון הגיע לבסוף לבסיס של נאסא והוטמן שם בכספת סודית עד שהתברר מהיכן הוא הגיע, בשלב הזה עצרתי את סיפורי ופניתי אל החיילים וביקשתי מהם שיעלו הסברים משלהם איך לדעתם הגיע השעון לירח? האחד ענה שאולי היו אלו הרוסים שהקדימו את האמריקאים ונחתו על הירח והשאירו שם בכוונה את השעון, השני אמר שאולי אחד האסטרונאוטים האמריקאים חמד לצון וזרק את השעון וכך עלו תיאוריות שונות ומשונות ואז פניתי שוב אל החיילים ושאלתי תגידו מדוע לא עלה בדעתכם האפשרות שהשעון אולי נוצר באופן מקרי, הרי שעון יד הוא פשוט לאין ערוך מהמורכבות של הבריאה כולה, למה לא היה סביר בעיניכם שהוא נוצר מעצמו?!...

     ועל כך אמר קהלת "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

נשים,תפילת הדרך,מצווה שהזמן גרמא,ברכת המזון,שצף,קצף,לתת צדקה,סכום קטן,פעמים רבות,נדיב לב,טיפות המים,פרחי טייס,

 

 

  אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ז

 

בקריאת שמע אנו קוראים את הפסוק (מפרשת השבוע - עקב) "ולמדתם אותם את בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך,  ובשכבך ובקומך".  לכאורה, הפסוק בא לומר שצריך ללמד את הילדים כשיושבים בבית וכשהולכים בדרך וכשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. כלומר,  תמיד.  פשט נוסף הוא: הלימוד פשוט נעשה כשהם איתנו, כשאנחנו יושבים בבית, והולכים בדרך, וישנים בלילה וקמים בבוקר. הם מתבוננים ומתוך כך לומדים איך להתנהג. דוגמה אישית היא מה שהכי משפיע. בחופש, כשהמסגרות נעלמות וכולם נמצאים יחד באופן אינטנסיבי, לאורך היום, העיקרון הזה נכון יותר, ומאתגר יותר. בקיצור, הילדים לא לומדים מאיתנו, הם לומדים אותנו.

   ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ (דברים יא,טז). עיקר השמירה צריכה להיות בענייני ״לכם״, בדברים שבין אדם לחברו. כי בדברים שבין אדם למקום האדם זהיר יותר, אבל בדברים שבין אדם לחברו יש צורך בשמירה יתרה. (נפלאות גדולות)

 

     ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ (דברים יא,יז). עליכם לאבד את המהירות, את הפזיזות. עשו את מעשיכם במתינות, ביישוב הדעת ובשלוות הנפש. (הבעל שם טוב)



     ״ולעבדו בכל לבבכם״ (דברים יא,יג). לא נאמר בשום מקום שעבודת ה׳ צריכה להיות בפרסום, אלא עליה להיות בלב, בפנים. זו כוונת המאמר: ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״ (אבות ד,א). גיבור הוא מי שכובש את יצרו הטוב ואינו מראה אותו לכל אחד ואחד. (עיטורי תורה)



"הנני נותן לו את בריתי שלום." (כ"ה י"ב) "("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג ב"ז)

 "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד!"

 מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה - בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים הקרים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה.  

 העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר הייתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו. בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר..." גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.

 כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד. 

 לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.

 כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. 

 שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באזור". שאלו רבנו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש שאני אסגור את המרפאה שלי. 

 שאלו רבנו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבנו: "יש פרנסות אחרות".

 "אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבניין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".

 "וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין... סיים לחשב בא??מרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"

 אמר לו רבנו: "לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום אלוקים ייתן לי שבעים אלף יורו?!"

 אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!" 

 "הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה..."

 "אז מי ייתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"

 "אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבנו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים"!

 עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו  שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי". 

 אמר רבנו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו... והראה בידו תנועת שיחה בטלפון... "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה". 

 "אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד..." ענהו רבנו "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"

 יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.

 בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו". חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם - היו בטוחים בזה. 

 אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?" השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי..."

 לא האמינו לו... הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע - "איך הוא יורד מהעץ" אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את העניין לעומק.

 שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.

 הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות... כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים... היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח...

 נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב... בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות...

 כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.

 "באתי בעניין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"

 המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".

 רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".

 האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"

 "הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב..."

 רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון" השיב האיש. 

 "יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו" השיב האנגלי. "תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להלחם בגוף גדול כמו שלכם".

 "כבוד הרב אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי". ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.

 עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן... "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב "זה דמי יעוץ" השיב  "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג". 

אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!" התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".

אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה - החווה על הגמרא - וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"

סופו של סיפור - לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר - ההבטחה התקיימה כל כך מהר!                 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קריאת שמע,קוראים,פסוק,פרשת השבוע,עקב,יושבים בבית,הולכים,שמירה, מהירות,פזיזות,פרסום,בלב,

 

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

 

 

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

 

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)



      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

 

'הטרמפ''



     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו - על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים - כמובן רק הגונים ומוכרים - ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

 

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

 

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע - רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל - שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי - גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים - מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' - ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס - אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה - נס אדיר ונדיר.

 

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

פרצה,בית המדרש,מריבה,בית הכנסת,חזן,ירא שמים,הקול הנאה, ריקוד של מצווה,נשמט,האבנט,הצלחה, קושיות,מאמין,תירוצים,

 

 

 

  

 

  אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ז

 

 אדם מאיר פניו לחברו. ייתכן שחברו היה עצוב. הארתי לו פנים, שימחתיו וגרמתי שהוא יאיר פניו לאחרים וישמחם, וכן הלאה.

     אחד מאותם "חכמים בעיניהם" שטען לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שהוא לא יכול להיות עני, השיב ה "חפץ חיים": "הקב"ה לא צריך דווקא לקחת את הכסף ממך, הוא יכול ליטול אותך מהכסף...".

     האסון של ימינו הוא בזה שלא רק שהשכחה הולכת ומשתלטת על חיי הכלל והפרט ועושים הכול כדי להשכיח את בית אבא, את השבת, את השראת החג, משכיחים מילדים את עברם המשפחתי ותולדות האומה כדי שיהיה באפשרותם להיות "מתקדמים" ומתאימים להשתלב במרחב השמי-כנעני ועוד שמחים על הצלחת השכחה והתרחבותה ומתעלמים מהנאמר: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט').

     האר"י כתב, שצריך להיזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, "שערי קדושה" או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.



     הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר דיבר פעם על ברכת המזון, בחרנו להביא את דבריו היסודיים והמעוררים כמעט בלשונו: "כל ימי לא עמדתי על הערה זו, מורגלים אנו שכאשר אוכלים צריכים לברך, אולם אם יברך האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן, יראה מיד ויכיר את האמת שהדברים הם להיפך ממחשבתנו, לא כשאוכלים צריכים לברך אלא האכילה עצמה היא בשביל ברכת המזון, שכן אם מהאכילה יוצא כל ההכרה האמורה בברכת המזון להכיר חסדי המקום, טובו הגדול תמיד שאינו מחסיר מעמנו וצריך לומר ובטובו ולא מטובו (ברכות ג) שכן אם יאמר האדם "מטובו" לא יהיה די רק "ובטובו" שהוא בלי שיעור ובלי תכלית, כי לא כלו רחמיו. הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף יוצאת לאדם מהכזית פת שאוכל, עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת המזון ולא להפך. 



     הרב ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל ספר ששמע מן הרבנית ויזנפלד, בתה של הרבנית זקס ע"ה, בת ה"חפץ חיים" זיע"א, שכאשר נשאה, נגשה אל אמה ובקשה ממנה ברכה ליום כלולותיה. האם ברכה אותה: "שיהיו לך הרבה ילדים". "אימא", אמרה הבת, "אני רוצה ילדים טובים". נענתה הרבנית ואמרה לה: "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיבר?? אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'שהרבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'".



     הרמב"ם כתב במורה נבוכים: ומה שאנו קוראים "עשיר" למי שיש קניינים רבים, הוא הכול מדומה, כי אין קשר אמיתי להקניינים עם הקונה אותם, כי לפעמים יאבד העושר בעניין רע בחייו ויעזבו לאחרים חילם במותם, אמנם הוא מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קניין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד - הוא עושר אמיתי והון נצחי רב וגדול מאד, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם האמת.

     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...



המשקפיים II (דברים טובים - בלק)

     אולם בית המשפט היה מלא במאות אנשים. בכל זאת לא בכל יום מתנהל משפט מתוקשר על שני חברות ענק אמריקאיות,  המתגוששות זו עם זו כשהשופטים בגזר דינם אמורים להחליט על זכויות היוצרים של תוכנת המריבה, דבר שיזכה את אחד מהצדדים בריווח של מאות מיליוני דולרים, בכל שנה מחדש. עורך הדין טד מנסון היה מהשורה הראשונה של עורכי הדין בניו יורק, ויש שטענו שהוא הטוב ביותר. מחיר של פגישה קצרה במשרדו של עורך הדין מנסון עלתה כמו משכורת חודשית ממוצעת של אזרח מן השורה, לכן היה זה טבעי שהוא נבחר לייצג את אחד מהצדדים במשפט הגורלי.

     ביל וג'יימס היו שני עורכי דין צעירים שסופחו לצוות ההגנה, הם עמדו בלובי של בית המשפט והמתינו לדיון שאמור להתחיל בדקות הקרובות,  עורך הדין מנסון עמד בפתח האולם והם הביטו בו בהערצה. לפתע הם שמו ??ב למשהו מוזר: עורך הדין מנסון הוריד את משקפיו והוציא מכיס חליפתו זוג משקפיים אחרות, התואמות בדיוק למשקפיים שהוריד. הם הביטו אחד בשני בתמיהה 'אולי אלו משקפי קריאה' אמר ביל. אך מיד הבין שטעה: ' עורך הדין מנסון נושא את נאומי ההגנה שלו בעל פה, הוא אינו קורא מהכתב' השיב לו ג'יימס ולא נותר להם זמן לדון בתעלומה מכיוון שהדיון החל והם נכנסו יחד עם הקהל הרב שכלל את אנשי החברה, עורכי הדין משני הצדדים ואנשי תקשורת שונים. הדיון היה סוער וסיפק השמצות וכותרות רבות עבור העיתונאים, עורך הדין מנסון נשא נאום מבריק שהוכיח מעל לכל ספק שהצדק עם מרשיו.  כאשר הדיון הסתיים, החליטו צמד עורכי הדין הצעירים שהם חייבים לברר את תעלומת המשקפיים, למרות שלא היו בטוחים שאכן עורך הדין מנסון יתייחס אליהם אבל הם החליטו לנסות ונגשו אל עורך הדין הנכבד שהיה בדרכו החוצה. ' אני ג'יימס, וזהו חברי - ביל' הציג ג'יימסון את עצמו במהירות ומיד המשיך: 'אומנם אין זה מענייננו, אבל אנו מאוד סקרנים לדעת מהי פשרה של החלפת המשקפיים התואמות לפני התחלת הדיון' סיים ג'יימסון את שאלתו שנאמרה בשטף, תוך כדי הליכה מהירה. עורך הדין הנכבד חייך בחיוך צופן סוד והביט בשעונו: 'אתם מצאתם חן בעיני ויש לי מספר דקות פנויות בואו נשב בפינה שקטה, ואספר לכם מה עומד מאחורי החלפת המשקפיים' קרץ לצמד עורכי הדין הצעירים והמופתעים שמיד החלו לחפש אחר פינה שקטה. לבסוף הם התיישבו מולו וחיכו למוצא פיו בסקרנות:

     'אני מרכיב משקפיים מגיל צעיר, ובמשך השנים עלה אט אט מספרם של העדשות כך שלא יכולתי להסתדר בלי המשקפיים' הוא נשם עמוקות לרגע, והמשיך את סיפורו: 'זה היה לפני שלושים שנה לקראת סוף לימודי המשפטים שלי, הוצג בפנינו משפט תאורטי שבו היינו אמורים לייצג את אחד הצדדים. התכוננתי רבות לדיון המורכב ובשעת בוקר מוקדמת עליתי לרכבת בדרכי למשפט המדומה שהתקיים באולם האוניברסיטה. עד היום לא ברור לי כיצד קרה הדבר אבל נוסע שעמד לידי ברכבת הצפופה הניף את ידו לאחור שלא בכוונה והעיף לי את המשקפיים,  ניסיתי מיד להבין לאיזה כיוון עפו המשקפיים כשלפתע שמעתי את זגוגיות המשקפיים מתנפצות תחת רגלי האנשים. הייתי בהלם מוחלט, אך לא נותר לי זמן לבכות את מר גורלי משום שהרכבת הגיעה אל התחנה שבה הייתי צריך לרדת. ירדתי מהרכבת בזהירות והלכתי באיטיות בדרך שלמזלי הכרתי היטב, לא ידעתי כיצד אצליח לשאת את דברי כשאני בקושי רואה מה קורה מסביבי והרגשת הכישלון החלה לפעום בי, עד שחשבתי לנטוש ולוותר...' הוא עצר בפתאומיות, והציץ בחיוך בפניהם הקרועות מסקרנות של ג'יימס וביל: ' פתאום, בהחלטה של רגע החלטתי שאין לי מה להפסיד ונשאתי את הנאום שאותו ידעתי בעל פה,  כאשר אני מנסה לנחש את תגובותיהם של היושבים מולי. גם חבריי ללימודים נגשו כל אחד בתורו לתת את חוות דעתו האישית לתסבוכת המשפטית. ולאחר שהסתיים הדיון המדומה ניגש אלי המרצה הבכיר ושיבח אותי על הביטחון המופגן שבו דיברתי לעומת חברי שהיססו בהצגת הדברים. באותו יום כל הדרך חזרה הביתה ניסיתי לחשוב ולהבין מה גרם לי לדבר בפאתוס שכזה, ומאיפה הגיעה הרגשת הביטחון העצמי שמילאה אותי. עד שלפתע הבנתי במדויק מה קרה: בניגוד לחברי שהביטו ביושבים מולם בשעה ששטחו את דבריהם, והבעת פניהם של השומעים שלעיתים גיחכו או זלזלו גרמה להם לומר את הדברים בחוסר בטחון עצמי, אני לעומת זאת הייתי בטוח בעצמי ובדברי ולא הייתה לי את האפשרות להביט בפניהם של הנוכחים כך שלא הושפעתי מתגובתם והרציתי את דבריי במלא המרץ'. ג'יימס וביל הביטו בו בתדהמה, והוא המשיך: 'מאז החלטתי שבזמן נאומיי בבית המשפט, אני ארכיב משקפיים עם עדשות דֶ מֶ ה ללא מספר בעדשות. וכך אני ממליץ גם לכם, ידידי הצעירים הנמצאים בתחילת הדרך.  תתכוננו היטב ותאמינו בעצמכם שאתם אומרים את הדברים הטובים והנכונים ביותר, כך שאף אחד לא יצליח לערער את ביטחונכם ותאמינו ביכולתכם,  ובדברים שאתם מציגים במאת האחוזים...'

     אחת מהברכות שיצאה מפיו של בלעם בניגוד לרצונו,  הייתה הברכה שהראתה את ייחודו של עם ישראל כ'עם לבדד ישכון - ובגוים לא יתחשב' ייחודיות זאת, מרוממת את העם היהודי משאר העמים ומציבה אותו במקום גבוה וייחודי כעם שאינו צריך להיסחף או להתחשב בתרבויות השונות שמסביבו, שמנסות לסחוף אותו מדרך האמת... 



יהודי מאמין  (להתעדן באהבתך, עלון 169)

     בבני ברק היתה משפחה שבתם לקתה בלוקמיה ל"ע בהיותה בת עשר, והיא נזקקה להשתלת מוח עצם מורכבת ביותר על מנת להתרפא. המשפחה פנתה כמובן לייעוץ רפואי, והרב פירר המליץ מאוד על בית חולים מיוחד בארצות הברית, שם נעשה הניתוח בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר המקומות.  אספו ההורים את כל חסכונותיהם, לוו מהמשפחה עוד סכומים, ונסעו. ההכנות לקראת הניתוח לא היו פשוטות, ולבסוף כשהגיע היום המיועד, הם קיבלו הודעה מן הרופא שהניתוח לא יתקיים באותו יום. כשהתעניינו לסיבת הדחיה התברר להם שסכינו של המנתח התקלקלה או אבדה, ומאחר שזו סכין מיוחדת שיש לייבא מגרמניה באופן מיוחד, יתעכב הני??וח בשבוע וחצי נוספים... קשה היה להשלים עם הגזירה, שפירושה: עוד עיכוב ברפואת הבת ועוד הוצאות כספיות, לכאורה מיותרות, אולם ההורים קיבלו את הדברים בשקט ובגבורה. לא כל משפחות החולים נהגו כך, כששמעה המשפחה שאחריהם את הודעת המנתח היא הגיבה בהשתוללות פרועה, מה שגרם לצוות בית החולים להילחץ, לנסות למצוא פתרון דחוף, ואף למצוא אותו בדמות שליח מיוחד שטס והביא את הסכין, כך שכבר למחרת התקיים הניתוח.

     צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים - אמרו בני המשפחה, ועדיין לא ידעו על ההמשך הצפוי להם...  כשיצא הפרופסור מחדר הניתוחים, התברר להם שהוא עצמו לא ניתח אלא סגנו... ברגע הראשון חשו את הכעס גואה בהם: הון תועפות שולם כדי שהפרופסור עצמו ינתח - ולבסוף הוא מוסר את סכין הניתוחים בידי הסגן?! אלא שאחרי כמה רגעים של עבודה עצמית אדירה התעשתו ואמרו: אם כך נעשה - וודאי זה היה רצון ה', ויהודי שחי עם אמונה אינו שואל שאלות על הקב"ה, גם כשקשה לו.  הניתוח הצליח בחסדי שמים ובני המשפחה שבו ארצה, מקוים ומייחלים לטוב. כעבור חמש שנים התברר כי המחלה שבה ותקפה את הבת. שוב מיהרו להתייעץ עם הרב פירר, ושוב הוא המליץ להם על אותו מקום, רק שהפעם התחלף שמו של מנהל המחלקה: במקום הפרופסור, שיצא לגימלאות, התמנה הסגן, שהיה המנתח לפני חמש שנים.  הלחץ המתח והחרדה נמהלו גם במצוקה הכספית. בפעם הקודמת גויסו כל מקורות הכספיים שלהם ונוצלו עד תום - מנין יביאו כעת את הסכומים העצומים הדרושים לניתוח?!...  אך מאחר שבחיים עסקינן, דחו הצידה את שאר השיקולים, לוו כספים שלא ידעו על האופן שבו יוכלו להשיבם - וטסו לארצות הברית.  כשהגיעו לבית החולים ונפגשו עם מנהל המחלקה החדש כדי לסכם על הניתוח, אמר להם הלה: "אם אני כבר ניתחתי בעבר, יש לכם אחריות לכל החיים על מה שעשיתי ואינכם צריכים לשלם שוב "... אילו לפני חמש שנים היינו מוחים על שהוא ניתח ופוגעים בו - הבינו ההורים - אין ספק שהיה דורש כעת תשלום, אלמלא הוא היה המנתח שוב היינו צריכים לשלם, אולם הקב"ה ברחמיו ידע על הצפוי לנו ודאג להקדים תרופה למכתנו ולחסוך מאתנו את עגמת הנפש בהוצאה כספית אדירה שכזו.  כך נראים חייו של יהודי מאמין!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מאיר פניו,האסון,השכחה, בית אבא,השבת,השראת החג,ללמוד תורה,יום כלולות,צדקה,חסד,עושר אמיתי,הון נצחי,יהודי מאמין,המשקפיים,

 

 

נקודה שבועית פרשת "עקב" ה'תשע"ז

 

 

בפרשת השבוע, פרשת "עקב", אנו מצווים על מצווה יומיומית ואפילו כמה פעמים ביום, מצוות ברכת המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

זהו המקור למצוות ברכת המזון כמצוות עשה מהתורה.

לכאורה היינו חושבים שהברכה תהיה תלויה "בארץ הטובה" ורק בה נצטרך לברך אלא שלא כך ועיקר כוונת הברכה הוא להודות על עצם האכילה ועל השובע שהגוף מקבל ולכן אין הבדל באיזה מקום אוכלים.

פרשנים רבים תהו בכלל בעניין ברכות ובברכת המזון בפרט האם ה' שלו הארץ ומלואה כל כך זקוק לברכות האלה?

רבנו בחיי אומר על כך שדווקא הברכה נצרכת לאדם הפשוט. האדם מברך על מה שנהנה ומתוך כך מעיד הוא על השגחתו של ה' בעולם שמספק לנו את כל צורכנו גם הגשמיים.

הברכה גם פועלת בהשפעה חוזרת להרבות את הטוב ולהגדיל את השפע בעולם, ולכן אמרו חז"ל: "כל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל".

מה' הוא גוזל על ידי כפירה בהשגחה שהיא תכלית הברכה, ומכנסת ישראל הוא גוזל את השפע שמושפע על ידי הברכה.

הרש"ר הירש בפירושו מסביר שהצורך בברכות הוא לשם התעלות רוחנית של האדם, שאחרי הנאת הסעודה רכשנו לנו כוח וחוזק מחודש ועלינו להבין ולהכיר שזהו כוח מתנת הבורא ומצווה עלינו להשתמש בו לעבודת ה'.

נציין את דבריו של הרב קוק בספרו עולת ראיה על "ברכת המזון:"החוט החרוז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים... בהיות האכילה משפיעה על האדם ומביאתו אל גסות חושיו והנאתו הפרטית, גם לזאת כבר הוכן מראש בעצת ה', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל" - ברכת המזון" תרים את האדם מהגסות של האכילה אל רוממות הרוח בהתקרבות לה'.

 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

ואכלת,ושבעת,וברכת,ברכת המזון,ארץ הטובה,אכילה,שובע,השגחה,נהנה,גוזל,כפירה,כנסת ישראל,הרש"ר הירש,הרב קוק, 

  אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ז

 

הכלל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דווקא ליחיד, אבל הציבור בכללותו אם עושים רצונו של מקום טוב להם אף בעוה"ז. לפ"ז יבואר דאין כל סתירה בין הפסוקים, דלעיל נאמר 'ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם' והיינו בלשון יחיד, לפיכך אין שכרו בעוה"ז. אבל כאן נאמר 'והיה עקב תשמעון' בלשון רבים, לפיכך אף מתן שכרכם בעוה"ז. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך

 

     "והיה עקב תשמעון" (ז, יב) (ליקוטים נפלאים, עקב) הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל- א'ות ב'רית ק'ודש



      חז"ל: מים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש" (יומא פג: ) על מים ראשונים האכילו חזיר: מסופר על בעל מסעדה שהיה בוחן את אורחיו מרגע שנכנסו למסעדה. והנה יום אחד הגיעו שניים והתיישבו לאכול. בסיום הסעודה נדרש האחד לשלם 100 שקלים ואילו חברו 150 שקלים. לשאלתם מדוע אין המחיר זהה הרי אכלנו אותו הדבר?! השיב להם בעל המסעדה שהיקר היה אוכל כשר ואילו הזול היה בשר חזיר! "בשר חזיר? האכלתם אותי בשר חזיר?!" נזעק האיש. השיב בעל המסעדה: "ראה! בכניסתך למסעדה לא נטלת ידיים ובשל כך הנחנו שהנך גוי וקיבלת חזיר. לעומת זאת,  חברך שנטל ידיים זיהינו כי יהודי הוא ועל כן הוגשה לו מנה מהדרין..." מכאן ניתן ללמוד שני דברים:1 .זלזול במצווה פשוטה יכול להוביל לאיסור חמור2 עבירה גוררת עבירה

     "יהודי יקר, אולי תוכל להשלים מניין?", נשמעה הקריאה מפי אחד המתפללים לכיוונו של העובר ברחוב. הלה, שלא היה 'צדיק גדול‘ בלשון עדינה, סירב. המתפללים ניסו להפציר בו ולשדלו שיסכים: "בוודאי ידוע לך שישנו מחסור בגשם כבר תקופה ארוכה, אנו עורכים כעת צום ותפילות מיוחדות להורדת הגשמים. האם אתה לא מעוניין שירד גשם בשפע?". "מעוניין ועוד איך", ענה הבחור, "אבל איך לומר? אם אני אתפלל אתכם - א-לוקים לא יסתכל לכיוון שלכם בכלל. אף פעם אני לא שומע לו, אז למה שהוא ישמע לי?!"... שמע זאת רב בית הכנסת וענה לו בחיוך: "אם זו הסיבה אתה יכול להיכנס. בגלל אנשים כמוך, א-לוקים כבר הוריד פעם מבול בעולם"...



הפטיש והמברק (דברים טובים - בלק)

     מאות אנשים הצטופפו במעברים הצרים של השוק ההומה. 'אוף, אי אפשר לעבור כאן!' רטן וואלרי. שבסך הכול היה מעוניין לקנות פירות בשוק הסמוך לביתו. וואלרי שהרעש והצפיפות מנעו ממנו לעבור בשוק לעיתים קרובות.  מצא את עצמו עומד בלית ברירה מול הדוכן,  ומבקש מהמוכר שיארוז לו במהירות מספר סלסלות הכוללות תפוזים, אגסים, דובדבנים,  אגוזים ושקדים קלופים. המוכר שהיה אדם מבוגר,  מיהר לספק את הבקשה והתפוזים, האגסים והדובדבנים נארזו במהירות. לאחר מכן אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך החנות, אך לא בכמות המבוקשת, וביקש ממנו להמתין מספר דקות עד שיקלף את האגוזים והשקדים. 'זה עניין של חמש דקות' הבטיח האיש המבוגר. וואלרי רטן באכזבה אבל לא עמדו לפניו הרבה ברירות והוא המתין בסבלנות. עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס - הפטיש שבאמצעותו קילף הזקן את הפירות. '

     מעניין שיש עוד אנשים שעובדים בשיטות האלו, לקלף עם פטיש' חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז הוא הבחין בנער צעיר שנראה כאילו המתין לרעש הדפיקות, הנער החל להכניס פירות במהירות אל תוך הסל שבידיו, וניסה להימלט מהמקום. וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב! גנב!' המוכר יצא מהחנות והאנשים בסביבה החלו להתקהל סביבם, הצעיר לא הספיק להימלט. תוך שניות ספורות הקיפו אותו אנשי השוק והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו מהמקום בניידת, בעוד וואלרי מגחך לעברו בשביעות רצון. וואלרי עצמו היה חמדן לא קטן,  והסיבה לשביעות רצונו הייתה נעוצה בעיקר בחוסר היכולת שלו לראות את האחר נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכול היה, היה וואלרי בעצמו גונב מהפירות, אלא שלא היה לו אומץ לעשות זאת, וכשהבחין בגניבה מיהר להסגיר את הנער. בעל החנות מכל מקום, הודה לו נרגשות וביקש ממנו להיכנס אל החנות. 'אני רואה שאתה אדם ישר' אמר בעל החנות, 'ולכן אני רוצה לגלות לך משהו מעניין'. הוא הרים את הפטיש ואת המברג שבהם קילף את האגוזים והשקדים, פנה אליו ואמר: 'מה אתה רואה פה'? 'פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן', ענה וואלרי. 'ממש לא', ענה האיש. ' הכלים האלו שווים הון תועפות' אמר בחיוך. הוא פירק את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד מסודרים בתוכה עשרות מטבעות זהב עתיקים ששווים מאות אלפי דולרים. 'המברג שווה קצת פחות' ואז הפריד האיש בין הברזל לידית, ובתוך החלק החלול נחה ערמת שטרות. 'כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צריך מדי חודש, כמה אלפי דולרים', הסביר המוכר. 'אתה היחיד שאני מראה לך את זה, וזה רק בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי...' אמר בהתרגשות. '

     אילו היית יודע מה עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש' חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום.  הוא היה אמנם חמדן גדול, אבל פחד לעבור על החוק.  חלפו שלושה חדשים, ובאחד הימים נכנס וואלרי שוב לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש שממנו קנה בפעם הקודמת והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא נדחק בין המתקהלים וניסה לברר את המתרחש. עד מהרה התברר לו מה קרה: הזקן בעל הדוכן, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו התאבלו עליו וקברו אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, הם לא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק והחליטו למכור את תכולת החנות קהל האנשים שהתאסף סביב הדוכן הורכב מתגרנים מקומיים ועוברים ושבים, הם התגודדו סביב הדוכן בעוד הבנים מוכרים את המשקל של החנות, הכיסא, שעון קיר, קופה, ועוד פריטים - רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.

     לבו של וואלרי החל להלום בעוצמה, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיעה. הזקן סיפר לו אז, שאיש בעולם לא יודע על המטמון שנמצא בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאום, לא הספיק לגלות לבניו אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: 'שלום אני סנדלר, ואני זקוק לכלי עבודה.  אולי יש לכם במקרה?'  הבן חשב לרגע ואמר: 'אבא שלי היה ירקן, לא נגר ולא סנדלר'. אבל וואלרי התעקש. 'אולי בכל זאת?'  הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש הכבד. 'הנה לך!', אמר הבן, 'יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בפרוטות, אין לי מה לעשות אתו...' ליבו של וואלרי פעם בעוז, והוא הרגיש שחייו הולכים להשתנות. אבל למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: 'אני צריך גם מברג,  האם יש לכם גם מברג?' הבן חזר שוב לתוך החנות,  וחזר כעבור רגע עם המברג, ואתו יצא גם אחיו. ' הייתי נותן לך את המברג במתנה, אבל אחי צריך אותו מכיוון שבדיוק נשבר לו המברג בבית'. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו כמה אלפי דולרים ואמר בזעם: 'אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג' האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: 'אל תקנה, מדובר בסך הכול בכמה פרוטות...' וואלרי הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, הוא חטף את המברג מידו של האח,  והוציא מספר מטבעות מכיסו: 'הנה, קח תקנה מברג חדש, הרבה יותר טוב' בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד: 'עכשיו אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש' אמר, וניסה למשוך את הפטיש אליו בכוח. וואלרי משך את הפטיש בחזרה, וכעבור שניות ספורות של טלטלות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה הישנים. ואילו וואלרי מצדו הבין היטב, שאילולי התעקשותו וחמדנותו להרוויח גם את אלפי הדולרים שבמברג, היה יכול להיות היום אדם עשיר...

     בפרשת השבוע אומר בלעם לשליחי בלק כי גם 'אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי האלוקים' כאשר האדם חמדן, וכל רצונו הוא כסף ושוב כסף, הוא לעולם לא מסתפק במה שיש לו, והחמדנות הזו מובילה אותו לבסוף לעברי פי פחת. אבל אם אדם מסתפק במה שיש לו, הוא יכול להרוויח בכל תחום בחיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סתירה,חוקים,משפטים,מתן שכר,מים ראשונים,מים אחרונים,אוכל כשר,בשר חזיר,להשלים מניין,צום,תפילות,

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ז

 

אדם שומע על משפחה במצוקה כלכלית,  וחושב הוא "מה כבר תועיל התרומה שלי?" אחר רואה מודעה על שיעור המתקיים בביהמ"ד, ומיד נרתע "מה יצא לי משעה בודדת?". אל לנו לבטל מצווה מתוך שהיא קצרה, לא נדלג על מעשה טוב מתוך שהוא זערורי, אלא, כפי שלימד משה רבנו "מצווה הבאה לידי - אקיימנה"!

     "אל גינת אגוז ירדתי" - חז"ל מבארים בדרך משל. משל למה הדבר דומה: לערמת אגוזים גדולה ומסודרת. אגוז שאדם מוציאו מן הערימה כל הערימה נופלת וכולם יודעים שהוא לקח... כך הוא הנמשל: משמיט אדם מצווה אחת הכול מתגלגל ונופל, הכול עומד ומתחיל ממצווה אחת "קטנה" ו"פשוטה"...שואל הרב עזרא אלטשולר: למה בחרו חכמנו להמשיל זאת דווקא על ידי אגוז?!, הרי גם תפוחים ותפוזים אם אדם משמיט אחד כל הערימה נופלת?! והוא מביא תירוץ נפלא: בכל הפירות אתה יודע שלקחת משהו. באגוזים יתכן שתפתח ותראה שהוא ריק, אין בו שום דבר. באו חז"ל ללמדך שגם מנהגים ומצוות שנראה לנו שהם ריקים מתוכן יש בהם כדי להפיל את כל החבילה, אין לזלזל באף אחד...

     בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...) הבה לא נשליך מאחורי גבינו מצוות "פשוטות" .

     ימי החופש הגדול. ילד כבן 7 התלווה לאביו לעבודתו כמזכיר במשרד ישיבה. העבודה רבה, רשימות ורישומים, דואר 'נייר' ואלקטרוני. הילד מטריד "אבא, משעמם לי!". האב רואה בצד מגזין ישן, ובו עמוד שלם עם 'מפת העולם' צבעונית. הוא תולש את הדף, ובמספריים גוזר את המפה לחתיכות רבות אסימטריות (ללא התאמה וללא סדר). האב מניחן לפני בנו עם דבק-נייר, "הכנתי פאזל של מפת העולם. התאם והדבק את חלקיו!". תוך דקות מספר (!!!) מציג הילד בגאווה את הפאזל המושלם! האב תָמֵהַ , הוא שואל את בנו "איך עשית זאת כל כך מהר? איך ידעת היכן להדביק את קרן אפריקה ולאן לשייך את מיצרי ברינג?" ענה משיב בפשטות "אבא! בדף שלקחת מהעיתון, מצד אחד יש מפת העולם, ואילו מעבר לדף יש תמונה גדולה של ילד. פשוט הפכתי את הניירות הגזורים והתאמתי אחד לאחד. היה קל לדעת איפה הראש ואיפה הרגליים....". כך הדבר, כשאנחנו 'מחברים' ילד - אנחנו בונים עולם!

התמונה (דברים טובים - בלק)

     המתח ניכר היטב על פניהם של שלושת האחים לבית סטיוארט. הם עמדו וחיכו במתח להקראת הצוואה של חלוקת הרכוש, שהופקדה בידי עורך הדין של המשפחה. רק אתמול הם קמו מהשבעה של אביהם הגביר הנודע מר אייזיק סטיוארט וכעת ניצבו כולם בקומה ה-70 שבבניין ה'אימפייר סטייט' הבולט בגובהו הרב בין גורדי השחקים של מנהטן,  כשהם מצפים לפתיחת הצוואה. עורך הדין ג'ילבר הידק את משקפיו לאפו, והחל להקריא את דברי הפרידה הנרגשים של אביהם שהיה ידוע גם כנדבן גדול. הצוואה החלה במספר הוראות כלליות, לגבי האחדות במשפחה. בהמשך הביע הנפטר את רצונו להמשיך את מורשתו העסקית, והיהודית בנתינת צדקה. בסופו של דבר הגיע הרגע המכריע בו הוא הודיע על אופן חלוקת הרכוש בין שלושת בניו המסורים. 'לרונאלד. אני נותן את מפעל היהלומים שבשדרה החמישית, ג'ק יקבל את מגדל התקשורת שליד כיכר הטיימס, ובני דניאל יקבל את בניין הדואר על כל 15 קומותיו...' הקריא עורך הדין בקול מונוטוני מתוך הצוואה. חיוך עלה על פניהם המתוחות של הבנים והם נראו מרוצים, שכן החלוקה הייתה שוויונית לחלוטין.

     חודש לאחר מימוש הירושה, קיבל דניאל זימון מיידי לבית המשפט של מדינת ניו יורק. לתדהמתו הרבה, ניצב מולו עורך דין אנגלי המייצג לא פחות מאשר את ממשלת אנגליה בכבודה ובעצמה. עורך הדין הציג בפני בית המשפט מסמך רשמי מבית המלוכה האנגלי הטוען שבניין הדואר אותו ירש דניאל לא מזמן שייך למעשה לממשלת אנגליה. במסמך שנכתב בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מפורט חוב של 15 מיליון דולר שאותם הייתה חייבת ממשלת ארצות הברית לממלכה האנגלית עבור נשק שהיא סיפקה לה במהלך הלחימה באירופה. במסמך מפורט, שמכיוון שלארה'ב הייתה בעיה לשלם כסף מזומן עקב הוצאות המלחמה המרובות, החליט הממשל האמריקני להעביר לידי האנגלים נכסים בשווי החוב, ואחד מהנכסים שהועברו לממשלה האנגלית לכיסוי החוב הוא בניין הדואר המרכזי שבמנהטן.  עורך הדין האנגלי המשיך ופירט שלמרות ההתחייבות, לא עמד הממשל האמריקאי בהתחייבויותיו, ובנין הדואר לא הועבר בצורה מעשית לידי הממלכה האנגלית. בניין הדואר שהיה בשליטת הממשלה, נמכר למר אייזיק סטיוארט המנוח לאחר המלחמה. וכעת הממלכה הבריטית דורשת את הנכס לידיה בהקדם.

     דניאל סטיוארט היה המום, המסמך שהציג עורך הדין האנגלי עמד לנשל אותו מכל חלקו בירושה. עם זאת, הוא לא הרים ידיים כל כך מהר, ופנה מידית לעורך הדין מר ג'ילבר על מנת שינסה לבדוק האם המסמך אותנטי , ומדוע האנגלים לא תבעו את הנכס במהלך שבעים השנים האחרונות. לאחר שבועיים של בדיקות,  נקרא דניאל למשרדו של עורך הדין שבבניין ה'אימפייר סטייט'. דניאל מיהר למקום ומר ג'ילבר קיבל אותו בסבר פנים חמורות: 'תראה דניאל' פתח בדבריו. 'המסמך נבדק על ידי כמה חוקרים וכימאים מומחים והוא לא נראה מזויף, הבעיה שלנו היא שכל הרישומים של התקופה ההיא עדיין לא הועלו על גבי מחשבים, והתיעוד היחיד שלהם היה במשרדי הממשל שהיו בבנייני התאומים שעלו באש יחד עם מיליוני מסמכים, כך שאין באפשרותנו לסתור את טענת האנגלים...' ' אבל מדוע הם לא תבעו אותו עד היום?' שאל דניאל במבוכה. 'למה רק אחרי שקיבלתי אותו בירושה, הם החליטו שהם רוצים את הבניין?!' ' כנראה שכל השנים הם פחדו להתעסק עם אביך המנוח בגלל הכוח הכלכלי הרב שהיה לו, כעת הם מצאו את הזדמנות לתבוע את שלהם, אין לי פתרון מעשי עבורך! לצערי הרב, נראה לי שאתה תאלץ לאבד את הבניין...'

     דניאל הביט בעיניים כבויות על גורדי השחקים של מנהטן דרך החלון שבקומה ה-70 , ם את בניין הדואר ניתן היה לראות בברור מן החלון, הוא החזיר את מבטו אל תוך החדר ולפתע צדה את עיניו תמונה גדולה בשחור לבן בה נראית מנהטן לפני עשרות שנים. 'מאיפה צולמה התמונה הזו?' שאל דניאל. 'מהחלון הזה בו אתה עומד'. ענה מר ג'ילבר. 'ומתי לידיעתך היא צולמה?' שאל דניאל בשנית. 'בשנת 1945 מיד עם סיום המלחמה'. 'אתה בטוח?' קפץ דניאל ממקומו. 'תראה אין כאן כל זכר לבניין הדואר, הוא בכלל לא נבנה עדיין!' עורך הדין זינק ממקומו כנשוך נחש: 'אתה צודק! הצילום מוכיח שבניין הדואר עדיין לא נבנה בשנת 1941 ובמסמך האנגלי מתואר שב-1941 הבניין ניתן להם על ידי האמריקאים! התביעה היא אם כן שקרית! אם כן,  התמונה הפשוטה שכאן על הקיר, שווה עבורך מיליונים!!!'

     עורך הדין פנה למנהל המקרקעין של ניו יורק על מנת לבדוק מתי בדיוק נבנה בניין הדואר , ומשם נמסר שבנייתו הסתיימה בשנת 1947 . חקירה מאומצת עלתה על חבורה של נוכלים ששמה לעצמה למטרה לזייף מסמכי בעלות ישנים, עימם ניסו להוציא שלא כדין בניינים בעלי ערך כספי גבוה ברחבי העולם תמורת אחוזים נאים שהיו אמורים להשתלשל לכיסם...

     כשהזמין בלק מלך מואב את בלעם לבוא ולקלל את עם ישראל, עומד בלעם על הרכס המשקיף על מחנה ישראל ואומר: 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל' התמונה, שהעידה יותר מכל צניעותם של ישראל, תפסה את תשומת לבו של בלעם, והוא הציע לבלק להכשיל את ישראל בבנות מואב בבעל פעור. מכאן נוכל ללמוד מה כוחה של תמונה אחת שנתפסת בראשנו, היא יכולה להישאר חקוקה בנו לנצח ולשנות דברים שלא חשבנו עליהם לרגע. הבחירה, האם התמונות הללו טובות או רעות, נמצאת בידינו ואנו יכולים לבחור בין הטוב לרע. זכור! תמונה אחת יכולה לחולל נזק, שגם מיליונים רבים לא יספיקו לתקן.  ולעומת זאת, תמונה טובה יכולה לחולל מהפכה טובה..

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תרומה,שיעור,זערורי,גינת אגוז,ערימה,תפוחים,תפוזים,נטילת ידיים,מגזין,מפת העולם,ראש,רגליים,ילד,מצוקה כלכלית,   

  אמרי שפר ט"ז אב ה'תשע"ז

 

בין הזמנים מיועד למנוחה,  לא לבטלה... ואמנם מנוחה לא צריכה להיות ולא יכולה להיות, בצורה של בטלה,  כי כאשר האדם נח אינו מתבטל וכאשר הוא מתבטל אינו נח. (מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל)

    גדר יו"ט - ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמחה והודאה (מאירי תענית פ"ד משנה ח(.

    "ואתם", הכוונה לעשרה ראשונים. "הדבקים בה' אלוקיכם", ע"י שאתם באים ראשונים לביהכ"נ ומתייחדים עם השכינה שהוא מקור החיים, אתם זוכים להתדבק ולהתקרב אליו יותר מכולם. ולכן "חיים כולכם היום", שאתם זוכים לאריכות ימים בעוה"ז.

     יש שנהגו שלא לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב וממתינים למוצאי שבת נחמו  והטעם: לפי שברכת הלבנה נחשבת כקבלת פני שכינה, ואין מקבלים את השכינה אלא מתוך שמחה, ובמוצאי תשעה באב עדיין אסורים בשמחה (מנהגי מהרי"ל שם(



'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'.

התרגשות אחזה בכל תושבי העיירה הרומנית ז'ילבאו, קרול השני, מלך רומניה התעתד לבקר בעיירה, שמנתה עשרות אלפי תושבים ולשוחח עם נציגיה. חודשים קודם בואו של המלך, עמלו פועלים על ניקיון הרחובות, קישוט הבתים, וגם הילדים בבתי הספר התכוננו לשירת המקהלה ולהנפת דגלים חגיגית לכבודו של המלך. ראש העיר מיראל קונסטנטה ניצח על המלאכה בהתלהבות, הוא היה ראש העיר שנים רבות, ושאף שהמלך יכיר בניהולה המוצלח של העיירה. ואילו יהודי המקום התכוננו בדרך משלהם לקבל את פניו של המלך. להבדיל מראש העיר קונסטנטה, הם קיוו שהמלך יקבל רושם שלילי מהמקום, ינזוף בראש העיר ויפטר אותו מתפקידו. בגלל התנכלותו הבלתי פוסקת של מיראל קונסטנטה לתושבים היהודים. קונסטנטה,  שהיה נוצרי קתולי אדוק, ראה לו למטרה להצר את רגלי מי שאינו מאמין בנצרות. היהודים הורשו לגור ברחובות צרים סמוך לנהר ולאזורי התעשייה המלאים ברעש ובפיח. כל ניסיון הרחבה לווה בהליכים בירוקרטיים אין סופיים, ובנוסף ניתנה להם שום הקלה במיסים. ולהיפך, הסוחרים היהודים נאלצו להילחם על כל רישיון לנהל עסק בעיירה הקטנה. בואו של המלך הפיח תקווה במנהיגי הקהילה היהודית שדרשו להתקבל לראיון אצל המלך ומבוקשם ניתן להם.

     יום למחרת הופיעו היהודים בחדר המפואר בו התאכסן ושפכו את ליבם בפניו. הם סיפרו לו על התנכלויותיו של קונסטנטה, על מקומות המגורים העלובים שבהם ניתן להם להתגורר ועל היחס המשפיל לכל בקשה.  המלך הקשיב בעניין, והבטיח כי יבדוק את תלונותיהם. בינתיים חזר המלך לארמונו בבירה,  וכעבור חודש קיבלו נציגי הקהילה הזמנה רשמית לראיון אצל המלך. הנציגים הופיעו בשעה היעודה כשליבם הולם בתקווה, והופתעו לגלות את ראש העיר מיראל קונסטנטה ממתין אתם לראיון.  כשהגיעה השעה ניצבו כולם בפני המלך שאמר: ' בדקתי היטיב את קובלנותיהם של אזרחי היהודים בעיירה ז'ילבאו, וגם שמעתי את תשובותיו של ראש העיר. קשה לי להכריע בעניין - ועל כן החלטתי היא,  שתיערכנה בחירות בעיירה לתפקיד ראש העיר...'  הייתה זו החלטה מהפכנית. באותם ימים, ראש העיר היה נבחר על ידי המלך או על ידי נציגיו.  בחירות דמוקרטיות בהם מצביעים האזרחים גופם בעד נציגיהם היו מאורע נדיר. ההכרעה של המלך קרול השני הייתה צעד נדיר, אך היהודים ראו כי קונסטנטה מחייך חיוך רחב ובטוח. הוא היה משוכנע כי אין לאיש כל סיכוי להתמודד מולו בבחירות בעיר בה הוא שולט כמלך כבר עשרים וחמש שנה. היהודים הודו למלך, וחזרו בלב כבד לעיירה.

     באסיפה דחופה שנערכה באותו לילה, הציע ראש הקהילה כי האזרחים היהודים כולם יתמכו בלורה דראגוס שהייתה אחת המתנגדות הבולטות של ראש העיר, שהודיעה מיד לאחר פרסום ההחלטה,  שהיא רואה עצמה מועמדת לתפקיד ראש העיר.  דראגוס הייתה אישה הגונה, שהביעה את עמדתה בנחרצות נגד יחסו של ראש העיר כלפי היהודים.  אלא שסיכוייה של דראגוס לזכות בתפקיד לא היו גבוהים. על פי ההערכות של המשתתפים באסיפה, היא הייתה עשויה לזכות בשלושים עד ארבעים אחוז מן הקולות. ראש העיר המכהן, ששלט במוסדות השלטון ובמקומות העבודה צפוי היה לקבל לא פחות מ-60 או70  אחוז מהקולות.  ייאוש ניכר על פני המשתתפים, ואחד המשתתפים אמר בקול נכאים: 'אולי ניגש לקונסטנטה ונבקש את סליחתו על התלונה?!' שתיקה שררה לאחר ההצעה, ואז דפק ראש הקהילה בידו של השולחן ואמר: 'אם הקב"ה' עזר לנו והוביל אותנו לבחירות,  דבר שלא היה עד היום, עלינו לקבל את המתנה הזו ולנצל אותה! אסור לנו להתייאש!'

     יומיים לפני הבחירות הופיעו במרשם האוכלוסין של העיירה שני תושבים חדשים. הם ביקשו להירשם כאזרחים בעיר והציגו תעודות על שכירות דירה, ועל עבודה בעיר. שני סוחרים יהודים, העידו כי השנים אכן נשכרו לעבודה אצלם למשך החודש הקרוב, ולפקיד העירייה לא נותר אלא לרשום את השנים כתושבים לכל דבר. משם פנו השנים לאגף נוסף בעירייה - וועדת הבחירות שמינה המלך עבור ניהול תקין של מערכת הבחירות. הם הופיעו בפני הוועדה וביקשו להציג את מועמדותם לראשות העירייה. חברי הוועדה התבוננו בהם בפליאה ושאלו: 'מי אתם ?' השנים הוציאו את המסמכים המוכיחים כי הם תושבי העיר, וזכותם המלאה כמו כל תושב להתמודד על התפקיד. ראש וועדת הבחירות משך בכתפיו וביקש לרשום את שמותיהם: 'מיראל קונסטנטה', ו'מיראל קונסטנטה'. שוב הציצו חברי הוועדה בפני השנים בתימהון, אך הללו הוכיחו על ידי תעודות הזהות שלהם כי זהו שמם מלידה.  

     מכיוון שמיראל קונסטנטה, הוא שם לא מאד נדיר ברומניה. למפלגתם הם ביקשו לקרא 'מיראל קונסטנטה הוותיק', ו'מיראל קונסטנטה המקורי'.  לא היה היגיון בהתנהגותם, אבל הכול היה חוקי לחלוטין. כל אחד רשאי להתמודד, וכל אחד רשאי לבחור מה יהיה רשום על פתק ההצבעה שלו. יום הבחירות הגיע, והתושבים שנהרו בהמוניהם לקלפי הופתעו לגלות שלשה פתקים עם השם 'מיראל קונסטנטה'. ראש העיר הוזעק בדחיפות וניסה לפסול את הפתקים החילופיים, אך וועדת הבחירות הבהירה לו שהכול חוקי ושזכותם המלאה להתמודד. התושבים המבולבלים הצביעו למיראל קונסטנטה מבלי לדעת למי הם מצביעים ובסוף יום הבחירות התקבלה התוצאה הבאה: ראש העיר מיראל קונסטנטה קיבל 25 אחוז מהקולות. מיראל קונסטנטה 'הוותיק' קיבל 25 מהקולות. מיראל קונסטנטה 'המקורי' קיבל 16 אחוז מהקולות.  הגברת לורה דראגוס קיבלה 35 אחוזים מהקולות והוכרזה כמנצחת וכראש העיירה הבאה של ז'ילבאו. שני השחקנים בעלי השם הזהה 'מיראל קונסטנטה לחצו את היד לראש העיר המפסיד שהביט בהם במשטמה, ואמרו לו: 'יש לנו שם מאד יפה, אדוני ראש העיר לשעבר...'

     בפרשת השבוע מתוארת תכניתו של בלק לקלל את עם ישראל, כשעבור כך הוא שוכר את בלעם ואף בונה עבורו מזבחות, אלא שלבסוף בלעם בירך את עם ישראל. בלק התרעם על בלעם שלא מילא את שליחותו ובלעם הסביר לו כי זה לא תלוי בו: 'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'. האדם יכול לתכנן דברים ככל שירצה, אך בסופו של דבר מי שמכריע מה יקרה הוא רק ה' תברך.


החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

למנוחה, לבטלה,שמחה,הודאה,מתייחדים,השכינה,אריכות ימים,מקור החיים,זוכים,להדבק,להתקרב,ברכת הלבנה,

  אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ז

 

 

בצר לך" )ד' ל'(. "בצר" ר"ת רננו צדיקים בד' ", כשאתה ח"ו בעת צרה וצוקה, העצה לשיר ולרנן לד' '. )ליקוטי אמרי חיים    ( 

     הרב מנחם שטיין שליט"א נסע במונית ונילווה אליו ד"ר בשם יוסי.  אותו ד"ר דיבר בפלאפון ולפתע נפל הפלאפון ונשאר על הרצפה. הרב שטיין הסתכל למה הוא לא מרים את הפלאפון והוא רואה שהראש שלו מוטה. הנהג שהבין בעזרה ראשונה עצר את המונית וניגש לבדוק אותו. התברר שהוא נפטר!  לקחו אותו לתל השומר ושם התעורר שוב. הרופאים אמרו שהיה לו דום לב לכמה דקות לאחר שהחלים הרב שטיין בא לבקרו ושאלו איך זה שפתאום הוא קבל דום לב?!  והוא סיפר לו שהוא גרוש כבר ארבע שנים ויש לו שתי בנות אחת בת  12 ואחת בת 8 וגרושתו מסיתה את הבנות שלא יכירו בו בתור אבא וכשהוא דיבר עם הבת בת 8 כשהיה במונית הוא שומע אותה אומרת לו "אתה לא אבא שלי! לא רוצה להכיר בך! אל תתקשר אלי יותר!".  וכשהוא שמע את זה לבו לא יכול היה לעמוד מצער ונדם!!!  להקב"ה יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם כארבע עשרה מליון יהודים ומתוכם מיליון שומרי תורה ומצוות ומתוכם לא כולם יראים וחרדים לדבר ה'. יש דתיים, דתילוני, דתי לאומי, דתי מודרני, דתי לייט, מזגזגים למיניהם... א"כ נתאר לעצמינו איזה צער יש לשכינה מכל הילדים שאומרים להקב"ה אנחנו לא רוצים להכיר בך בתור אבא... ועל זה אנו מתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" "ותן פחדך... על כל מעשיך", "כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים".

     ''וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (ד' ל"ט(. ...כשהאדם נשמר מלהתאוות ולחמוד למותרות עוה"ז, ועושה על צד ההכרח באכילה ושתיה ובגדי כבוד, יוכל לקיים התורה והמצוות כראוי, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתפלל כראוי. אבל אם מתאווה למותרות, יום ולילה לא ישבות לרוץ בשוקים וברחובות..., וזה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים", תלוי ב"אין עוד" כשלא תצפה תמיד לעוד מותרות עוה"ז. (באר מים חיים(



    ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב בס' אורחות יושר )עמוד צ"ד( וז"ל: " וביותר יש להשתדל להתפלל בצבור והוא חיוב גמור מדינא, כדאיתא בגמ' פסחים מ"ו שחייב לילך עבור זה לפניו עד ד' מילין או לאחריו עד מיל וכן נפסק בשו"ע סימן קמ"ז

ט''ו באב (הרב בן ציון נורדמן)

     שידוכים. הגאון מווילנא כותב כי שדכ"ן ראשי תיבות של "כי שיבר דלתות נחושת", עד כדי כך קשה היא עבודתו של שדכן, לשדך בין בעל לאשתו. מסופר על שדכן שעמל קשות לסגור שידוך בין שני משפחות. הוא נכנס עם שדכן נוסף שעשה אצלו סטאז' לבית החתן וישב עם ההורים. הוא סיכם קודם עם המתלמד כי כל משפט שהוא יגיד בפני ההורים, יוסיף המתלמד ויגזים, כך יחד תהיה השפעתם גדולה ויוכלו לברך על המוגמר. 

נכנסו ובאו וישבו מול ההורים והשדכן החל לספר את שבחי הכלה המיועדת: אבא שלה עשיר גדול.  והסטאז'ר מיד מוסיף ומגזים: מה זה עשיר? הפריץ של המחוז בא לבקש ממנו הלוואה .  השדכן ממשיך: האימא מבשלת משהו מיוחד. והסטאז'ר מגזים: היא השפית של הצבא ושל בית המלוכה. השדכן מוסיף: והכלה, חכמה ופקחית להפליא, והגזמן מוסיף ומחדד: עורכי האנציקלופדיות נעזרים בה. הם גם מיוחסים, מוסיף השדכן, והמתלמד מתאר בפרוטרוט איך הם מגיעים עד לאדם הראשון בן אחר בן. 

ואז מוסיף השדכן בשקט: יש לה בעיה קטנטנה, שומה קטנה ליד העין, והגזמן צועק בקול: אוהו שומה, כמעט ולא יכולה לראות בעין שמאל... תפקידו של השדכן אכן להגזים במעט וכך באמצע הדרך נפגשים השניים באותה רמה ובאותה התאמה. 

על הקושי באומנות זו אומרים חז"ל (מועד קטן י"ח, ב) כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". במדרש רבה (ויקרא ח, א) מסופר על אותה מטרוניתא ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה, אמר לה: "מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני". אמרה לו המטרוניתא: "אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי ואני יכולה לזווגם בשעה אחת". אמר לה רבי יוסי: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". 

"מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה להם פלוני יינשא לפלונית פלוני לפלונית". למחרת, מספרים לנו במדרש, באו כולם אצלה, זה עם מוח פצוע וזה עם עין שמוטה. "שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: רבי אמת היא תורתכם נאה משובחת היא, יפה אמרת כל מה שאמרת". 

בבואו להקים משפחה, זוג שיחיה באושר ועושר, ויבנה נדבך נוסף לשכינה, בוחר הקב"ה להתעסק בזה בעצמו, הוא משמש כשדכן על להתאים בין בני האנוש. כי השדכן הקטן מסוגל רק להתאים צבע לצבע, שבט לשבט, אבל הקב"ה מתיר שבטים לבוא זה בזה, אצלו הכול פתוח כי הוא יודע את האמת הפנימית: "כי אנוכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כ"ט, יא). 

שדכן אמיתי הוא מי שמכיר את הפנימיות האמיתית של בני האדם וכך הוא בוחר, לא מסתכל רק על המבט החיצוני, אלא בודק דברים לפנימיותם וכמו שאמרו חכמינו בפרקי אבות (ד, כ), "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צרה וצוקה,העצה,לשיר,לרנן,הרופאים,דום לב,דתי לאומי,דתי מודרני,דתי לייט, אכילה,שתייה,בגדי כבוד,דלתות נחושת,

 

אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ז

 

 אנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".  וזה מה שאנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". מבקשים אנו חיים למטרה אחת ויחידה "למענך" חיים כאלו שנוכל לעבוד את השם יתברך.

     בפזמון "כל מקדש שביעי" נאמר "סועדים בו לברך שלוש פעמים" מבארים את זה כך, ישנו אדם שרוצה לאכול. אבל לאכול בלי לברך אי אפשר לכן הוא מברך. אמנם יש כאלו שרוצים לברך, רק כדי לברך צריך לאכול לכן הם אוכלים, וזה מעלת הצדיקים וזהו "סועדים בו" אוכלים אנו - כדי "לברך שלוש פעמים" -"למענך".

     וכתב הרמב"ם שעל ידי שיתבונן האדם בפלאי העולם, ובראותו את התכנון המופלא של גופו, (כמו שמתגלים על ידי המדענים בכל יום גילויים נוראיים ומרעישים על כל פרט בגוף האדם(, מיד הוא יאהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עצומה. )לבוש יוסף(


     חז"ל מספרים (חגיגה טו ע"א) כי "יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר". דרשו המגידים בדרך דרש, כי הכוונה היא, שלכולם יש דרך של תשובה, מלבד האדם המטיל את האשמה על האחר. "חוץ מאחר" - חוץ מזה שטוען, שזה הפריע לו וההוא אשם, אדם כזה לא יצליח לשוב בתשובה.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו (כג, א). (דברים טובים - בלק)

     ימים אחדים לפני מותו קרא האב לבנו היחיד וביקש להיפרד ממנו טרם מותו. ' ימי ספורים', לחש האב לבנו. הבן הצטמרר וניסה לחזק את אביו: 'אל תדבר ככה, אבא. תחשוב טוב יהיה טוב'. 'לא, בני, לא אשגה באשליות. אני יודע שימי ספורים, אולי יום, אולי יומיים, ואם יטה עמי א-לוקים חסד, אחיה עוד כמה ימים. אבל לא ארצה לעזוב את העולם בלי להיפרד ממך יקירי'. הרכין הבן את ראשו ודמעה גדולה זלגה בקצה עינו. ניכר באב הזקן שכל מילה עולה לו בקושי נוראי: 'מאחורי הבית', אמר האב וגנח. הבן מיהר ליישר לו את הכר מאחורי גבו, ולהגיש לו כוס תה פושר, 'תנוח אבא ', אמר הבן, 'כשתרגיש יותר טוב תדבר איתי', אבל האב שהיה עקשן כל ימי חייו לא הפסיק, הוא לגם מכוס התה, כחכח בגרונו מעט והמשיך: 'מאחורי הבית,  במרחק שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול,  תמצא דלת גדולה קרוב לאדמה. תפתח אותה בעזרת המפתח שנמצא כאן מתחת לכרית שלי...', ראשו של האב צנח פתאום, ועיניו נעצמו בתנומה עמוקה, ניכר היה ששני המשפטים שאמר גבו ממנו כוחות אדירים.  הבן המתין בסבלנות, ליטף את ראשו של האב באהבה, כיבה את האור, וחיכה. כמה דקות אחר כך התעורר האב וסימני שאלה גדולים נתלו בעיניו. 'עוד לא הלכת, בני? מהר קח את המפתח, ולך תביא את החבילה, את הירושה שלך. היא מחכה לך שם, מתחת לאדמה, שלושים צעדים...'.

     הוא השאיר את אביו מנמנם במיטתו, ויצא החוצה אל החצר, ספר שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול, ורגלו נתקלה בדלת הברזל הגדולה שעליה דיבר אביו, הוא התפלא לראות אותה שם, הוא לא זכר שראה אותה אי פעם לפני כן.  בקושי רב הכניס את המפתח לחור המנעול החלוד,  ורק אחרי כמה ניסיונות הסכים המפתח להסתובב והדלת נפתחה בחריקה. כמה עטלפים שחורים פרצו החוצה מתוך הפתח הפתוח, וריח טחב הכה באפו.  הוא נכנס פנימה בחשש, הדליק גפרור והחלל הקטן הואר פתאום. המזוודה הגדולה שבקצה החדר לכדה את עיניו, זו בטח הירושה שאבא דיבר עליה, מתאים לו לאחסן את הדברים היקרים בכזו מזוודה, חשב הבן לעצמו ומיהר להרים אותה. היא הייתה כבדה, והוא סחב אותה בקושי. הוא הוציא אותה החוצה, וסגר אחריו את דלת הברזל. במאמצים רבים העלה אותה הביתה והניח את המזוודה בפתח הבית. הוא נכנס לחדרו של האב שבדיוק התעורר, 'הבאתי את החבילה, אבא', אמר בעודו מתנשם. האב הביט בו במבט בוחן ולחש: 'זו לא החבילה הנכונה, זו לא החבילה שלי'. 'אבל איך אתה יודע, אבא, עדיין לא ראית אותה בכלל?', התפלא הבן המתנשף. 'אתה מתנשם, אתה מתנשף, ואתה מזיע. החבילה שלי קלה. בחבילה שלי יש יהלומים ואבני חן, היא קלה ויקרה, לא צריך להתנשם כשמביאים אותה. היא קלה', לחש האב ועצם את עיניו לנצח. '

     אם החבילה שלך כבדה מדיי, תבדוק, אולי אתה לא סוחב את החבילה הנכונה, או שאולי אתה לא סוחב אותה נכון'. הפרשה מספרת על בלעם הרשע והברכות שבירך את בני ישראל על כורחו, בין הדברים הוא אומר: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'. העמל והאון הם חטאים ושקרים, בלעם מדבר על טובתם של ישראל שהקב'ה אוהב אותם ואינו רואה בהם רע. אך יש מפרשים שאומרים: 'לא ראה עמל בישראל' - עם ישראל אינו רואה בקיום המצוות עול ועמל, הם מחוברים אל המצוות, הם רואים בזה מטרה חשובה ואהובה, ועושים זאת בשמחה ובאהבה, בקלות וברצון. המגיד מדובנא כשהיה קורא את דברי הנביא ישעיה (מג, כב): 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בישראל' היה מספר משל דומה לסיפור שסיפרנו, והיה מבאר את הפסוק: הקדוש ברוך הוא אומר לבני ישראל: 'לא אותי קראת יעקב', כי אם היית קורא לה', אם היית מתחבר לא-לוקים באמת, לא היית מתאמץ כל כך, ועובדה היא: 'כי יגעת בי ישראל' - אני רואה אותך עייף וייגע,  מתאמץ ומתקשה. אילו היית קורא בשם ה', אוהב אותו ומתחבר אליו בכל לבך, היית מוצא טעם ושמחה במצוות, ולא היית יגע כל כך. אם אדם ניגש לקיום התורה והמצוות מתוך רצון של אהבה, בהתבוננות ובמחשבה, ומחפש איך וכיצד יכול הוא להיות קשור אל המצוות, להרגיש שהוא עושה אותם מתוך קירבה רוחנית ולא מתוך עול ומשא, או אז עתיד הוא לחוש בכוח הרוחני שממלאות אותו המצוות, בטעם הנפלא שהוא מקבל באמצעות דברי התורה המשיבים לב ונפש, וזה יהיה הרבה יותר קל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ספר החיים,אלוקים חיים,מקדש שביעי,שלוש פעמים,לברך,סועדים,פלאי העולם,המדענים,בת קול,בנים שובבים, 

  אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ז

 

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם. היינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאוות ליבם, והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאוותיהם. וזה שאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" - שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. ) אהבת חיים(

      גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו...  אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...

     האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכול הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלוואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא ??ידי הלוואתם" אל תיתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלוואה - אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".

     ''החופש הוא חסר חשיבות אם איננו כולל חופש לטעות" -  (מהטמה גנדי)

     המסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה - הוא מצליח.



     הכנסת אורחים - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע ששני חסידים הגיעו אליו לשבת, אחד מהם התארח בבית מאן דהו שלא בצע חתיכות מן החלה והאורח התבייש לבצוע ממנה לעצמו ואילו השני היה אצל בעל הבית אשר אמנם בצע מן החלה, אך לא הרבה לאכול בעצמו והאורח בוש לאכול יותר ממנו, כך נותרו שניהם רעבים.  הרבי אשר חזה זאת בעיניו הקדושות והטהורות, פתח ואמר בעת עריכת השולחן: "בתורה מרומז כיצד להתנהג עם האורחים, ישנו בעל חיים שמפריס פרסה,  חותך פרוסות חלה, אך אינו מעלה גרה - הוא בעצמו אינו אוכל וטמא הוא לכם , ובעל חיים אחר מעלה גרה ופרסה איננו מפריס ואף הוא טמא. טהור הוא זה אשר גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה". הפטיר הרבי וקרא לשני האברכים הרעבים והגיש להם פרוסות חלה עם דגים



     השעמום והעצבות נובעים מחוסר ידיעה של האדם לגבי תפקידו בבריאה. אדם צריך לדעת מה התכלית שלו, כי כאשר הוא יודע מה התכלית שלו - הרי הוא מקדיש את זמנו למלא אותה

 

     ''זכרו, אם זה טוב - אז הכול טוב, אם זה רע - זה צבירת ניסיון"



אור החיים הקדוש

     לפני קצת פחות ממאה שנים, הייתה אסיפה של ועד הישיבות בוילנא, בבית משפחת גריינמן. כל גדולי הדור השתתפו בישיבה הזו, ר' חיים עויזר, החפץ חיים, החזון איש...  כשהחפץ חיים נכנס לישיבה, הוא עבר דרך המטבח, והוא ראה נערה בת 17 בוררת אורז. זו הייתה אחותו של ר' שמואל גריינמן,  שהיה גיסו של החזון איש.  לאחר שהחפץ חיים יצא מהישיבה, הוא שוב עבר דרך המטבח, וראה שהנערה עדיין בוררת את האורז שוב ושוב.  שאל אותה החפץ חיים: כמה פעמים את בוררת את האורז? ענתה לו הנערה: 12 פעמים. "12  פעמים?!", תמה החפץ חיים, "מה קרה?" ענתה לו הנערה: היום החזון איש צריך לאכול כאן, אצל אחותו,  אז אני בוררת לכבוד התורה 12 פעמים את האורז.  החפץ חיים כל כך התפעל מכך, עד שהוא בירך את הנערה שתזכה לאריכות ימים ושנים בצלילות הדעת בלי משקפיים! (מידה כנגד מידה על כך שהיא 'הוציאה' את עיניה בשביל לברור אורז(.

     מכיוון שהיא הייתה יתומה, החזון איש דאג לה לחתונה והוא שידך לה את הרב איידלמן. לימים כולם עלו לארץ ישראל.  בשנת תש"ד, 17 שנים לאחר החתונה, היא הגיעה אל החזון איש ואמרה לו: "אין לי ילדים".  היום ברוך ה', שומעים כל יום ניסים ונפלאות, אבל לפני 70 שנה מי בכלל חשב על אפשרות ללדת לאחר 17 שנים של עקרות?  החזון איש שמע, ובירך אותה שתזכה לפרי בטן.  היא אמרה לו: "ברכה זה לא מספיק, אני צריכה הבטחה!".  החזון איש הוריד את הראש, הוא חשב דקה, הרים את הראש ואמר: "אני מצטער, אני לא יכול להבטיח...".  היא החלה לבכות ואמרה: "אני הייתי יתומה, ואתה היית השדכן שלי. אתה לקחת אחריות, אז אתה צריך לדאוג לי עד הסוף!".  החזון איש הוריד עוד הפעם את הראש, ולאחר דקה הוא אמר לה: "בשביל שיהיו לך ילדים צריך פה משהו גדול, אני לא יכול.  סעי לאור החיים הקדוש, הוא יוכל לעזור לך...".

     באותם ימים המצב היה קשה בהר הזיתים, וכמעט ואי אפשר היה להגיע לציונו של אור החיים הקדוש.  אז היא אמרה לחזון איש: "אבל איך אני אסע לשם?".  אמר לה החזון איש: "אין עצה אחרת!".  בט"ו תמוז, ביומא דהילולא, בדרך לא דרך היא הצליחה לנסוע ב-2 בלילה לציונו של אור החיים הקדוש, ובדיוק לאחר 9 חודשים, ב-כ"ה ניסן, נולד לה בן!  תבינו, החזון איש אחז שאם צריך משהו גדול - אין עצה אחרת! גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל מי שזקוק לישועה פשוט אין לו ברירה - ביום ראשון מבקשים רחמים בהר הזיתים.



הרה"ק רבי דוד משה זיע"א רבינו הקדוש מקרעטשניף זיע"א (סיפורי צדיקים, ??לון 263)

     ה"ה מתתיהו מייער ז"ל תושב רחובות, איש תם וישר דרך, היה נוהג לפקוד לעיתים קרובות את מעונו של רבנו, לחזות בזיו פניו הקדושות ולקבל ברכות וישועות שהיו יוצאים מפי קודשו. אחד מבניו של יהודי זה שירת ביחידה נבחרת בצבא, ביום מן הימים אירע שם ביחידה כשל צבאי אשר היו מעורבים בו מפקדים מהדרג הבכיר ביותר. בנו של ר' מתתיהו שכאמור שירת באותה יחידה , נקלע שלא באשמתו לאותה פרשיה מביכה. וכפי שפרשיות כאלו מסתיימות בדרך כלל במציאת שעיר לעזעזאל, אשר עליו מוטלת כל האשמה, כשהשאר יוצאים נקיים ללא רבב.  באותו מקרה מצאו בו את האשם העיקרי באותו מחדל צבאי, למרות שכל הקשר שלו לפרשיה היה זניח ובלתי משמעותי. עד מהרה מצא את עצמו עומד בפני משפט צבאי, כשהשופט חורץ את גזר דינו לחודש ימי מחבוש.

     האב אשר כל אותה העת עקב בדריכות ובמתח אחר המתרחש, הזדרז לבא ולהזכיר את בנו בפני רבנו, כשהוא מגולל באוזניו את כל אותה פרשיה מסועפת. רבינו, שמע והאזין בסבלנות אין קץ כאב רחום ואוהב. אח"כ נענה בראשו בהחלטיות. ואמר בזה הלשון: "מוייערן וועלן פאלן,  טויערן וועלן זיך עפענען, און ער וועט פון תפיסה ארויס גיין". (חומות יפלו, שערים יפתחו, ובנך ישתחרר מהכלא.) מעודד ומלא בטחון בישועה הקרובה לבוא, יצא ר' מתתיהו מהקודש פנימה, כשהוא ממהר להרגיע את בנו בדבר ההבטחה הברורה של רבינו. כעבור מספר ימים, הגיע עת תחילת ריצוי העונש. נכנס הבן לתא צר ועבוש בכלא מגידו באזור הצפון. יום חלף עליו בצר ומצוק. למחרת אותו היום,  הופיעו בשמי הצפון עננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה ללא הפוגה, שעות ארוכות נשפכו המים מארובות השמים,  עד שכל חצר הכלא הוצפה בזרמים האדירים. והמים החלו לפלס את דרכם לעבר חדרי האסירים באגף בו ריצה בנו של ר' מתתיהו את עונשו. כ"כ גברו המים, עד שלא היה שייך לחלץ את האסירים דרך הפתח הרגיל. והיו נאלצים לחלצם דרך ארובות הגג. היות ואגף שלם בכלא ניזוק, ויצא מכלל שימוש, נוצרה צפיפות אדירה ביתר האגפים. עד שלא נותרה ברירה בידי מפקד הכלא, והוא הודיע שכל אסיר שנשאר לו פחות מחודש ימים לסיום ריצוי העונש,  ישוחרר לאלתר. מיודעינו בנו של ר' מתתיהו, אשר כבר הספיק לרצות יום אחד מעונשו ונותר לו לרצות פחות מחודש, היה אף הוא בין האסירים המשוחררים. כשליבו מתרונן בשיר ושבח להשי"ת, ובאוזניו מצטלצלים דבריו החדים והברורים של רבינו: "מוייערן וועלן פאלן , טוייערן וועלן זיך עפענעאן און הער וועט פון תפיסה ארויס גיין" והנה זוכה הוא לראות שברכתו של הרבי התקיימה במלואה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צדיקים,רשעים,משועבדים,ניסיונות קשים,מתחזק,הולך, שמות לברכה ,ישועה,פתק,כסף פדיון,מתנה,הלוואה,החזון איש,

  נקודה שבועית פרשת "ואתחנן" ה'תשע"ז

 

הנה הסתיימו להם ימי בין המצרים ותקופת האבל על חורבן בתי המקדש, והחלה תקופה שמחה וטובה בלוח השנה ומצטרפים אליה במקביל ימים בהם רבים מעם ישראל היוצאים לחופשה ולטיולים ברחבי ארץ ישראל.

לא תמיד, שאנו מטיילים או נופשים במקומות כאלה ואחרים בטח ובטח כאשר אנו בשגרה, אנו מבינים היטב ולעומק את ייחודה של ארץ ישראל. איננו מעריכים מספיק כמה הארץ טובה לנו ועבורנו.

והנה בתחילת פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן", אנו מקבלים תזכורת כמה ראוי וכדאי לנו להעריך את ארצנו: משה, שכידוע נאסר עליו להיכנס לארץ, ממש מתחנן בפני ה' שלמרות הכול ייתן לו להיכנס.

הרמב"ן מסביר על פסוקים אלה שהם תוכחה לבני ישראל על שהם עוללו לו את הרעה הזאת ובגללה הוא לא נכנס.

אך לעומתו האבן עזרא מסביר שעיקר הכוונה בפסוקים אלה לחבב את הארץ על ישראל. אם יקפידו ישראל בשמירת המצוות ויעריכו אותה כפי שמתבטא בתפילות משה כך לא ייגלו מהארץ.

תפילות משה אינן רק למען עצמו אלא הן באות להעמיק את כובד הפסדו ולחבב את ארץ ישראל על האומה שמתוך כך לא יחטאו ולא יפסידו את הארץ, כשם שהוא עצמו הפסיד.

לפי רבנו בחיי חשיבות הארץ באה לידי ביטוי במילים "אתה החילות" שמשה מציין שאתה ה' החילות לתת את התורה על ידי ובעזרת התורה הוראת את גודלך וכבודך ואחרי כל זה ראוי גם לתת את ארץ ישראל על ידי שהרי אין תורה אלא בארץ ישראל והמתחיל במצווה אומרים לו גמור, ולכן מבקש משה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

משה ראה בקבלת התורה רק התחלה בלבד והתחנן לה' שייתן לו לסיים את הפעולה, שארץ ישראל היא מקום הגשמת התורה ולכן התגעגע משה אליה ושאף להיכנס אליה.

שנזכה לדבוק באהבת ארץ ישראל בכל רגע כפי שמשה השתוקק אליה מאוד מאוד!

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

ימי בין המצרים,תקופת האבל,חורבן בתי המקדש,שמחה,טובה,לוח השנה, חופשה,טיולים,מתחנן,עוללו,הרעה,לחבב,תפילות משה,התגעגע,שאף,

 

  אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ז

 

 אדם קל דעת ומזלזל במצוות הזדמן פעם אחת לחצרו של רבי גרשון-העניך מרדזין. הוא ראה את הרבי פוסע בחדרו אנה ואנה, ומהמהם בנעימה קצובה: 'בם, בם, בם'. שאל האיש את הרבי לפשר 'בם, בם, בם' זה. השיב לו הרבי: "פסוק   מפורש הוא - 'וְדִבַּרְתָּ בָּם'". התחיל גם הלה לפזם בנימה היתולית 'בם, בם, בם'. אמר לו הרבי: "על זה נאמר הפסוק 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'".

     ״בעת ההיא לאמור, ה׳ אלוקים״ (דברים ג,כג-כד). התפללתי לפני ה׳ ״בעת ההיא״, ברגע האחרון בחיי, ״לאמור״ - שאוכל לומר "ה׳ א-לוקים״. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)



     דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (טו יט(.  - פעם כשאבא היה קורא לבנו הוא היה עונה: "כן" כלומר: "אני לשרותך", אבל היום כשאבא קורא לבנו הוא עונה: "מה? כלומר: "תגיד מה אתה רוצה - נבדוק את זה.." למה ?אומר שלמה המלך: דרך עצל כמשוכת חדק - לאדם עצל נראה שכל הדרכים שהוא אמור ללכת בהם גדורים בקוצים, ולכן הוא אומר שהוא לא יכול ללכת כי הוא ייעקץ.. לעמתו: ואורח ישרים סלולה - דרכם של האנשים הישרים היא סלולה, ולכן הם מוכנים ללכת בה בשמחה!  פעם ילד היה הולך לבית ספר עם תיק גדול ממנו והיה שמח ומאושר, היום, הוא הולך עם תיק כמעט ריק ומתלונן שאין לו כוח לסחוב אותו.. (יש ילדים שעייפים כבר מכיתה א', וההורים קונים להם את התיק עם הגלגלים כמו העגלה של השוק שיסחבו את הספרים..(  כלומר המציאות היא אותה מציאות, כל העניין זה איך אתה רואה את המציאות. אם אתה חרוץ - הכול נראה קל וזורם, אך אם אתה עצלן - הכול נראה לך קשה. וכמו שאמר פעם אחד החכמים שהמסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה - הוא מצליח. הפתגם אומר: "ההגנה הכי טובה - זו התקפה!" והמשמעות היא: שבמקום להיות בעמדה חלשה ולהתגונן, תהיה בעמדה של מתקיף וממילא תקבל כוח ועוצמה. והדברים אמורים בעיקר על עבודת ה'!  היצר הרע מתקיף בכל יום, ונותן לנו הרגשה שאנו לא פנויים ולא מסוגלים, והנה, במקום להיות מותקפים - בואו נתקיף גם אנו! ללמוד וללמד לשמור ולעשות!.

     ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמור״ (דברים ג,כג). אין לי הנאה משום דבר בעולם כמו מתפילה טובה. (המגיד מקוז'ניץ)



כוחה של קבלה למען התורה [אנשים מספרים על עצמם 7]

     לפני כ- 15 שנים חלה שכן שלי, אברך צעיר ואב ל-4 ילדים במחלת כבד. הייתה זו מחלת קשה וממושכת, כל הטיפולים האפשריים נעשו אך ללא הועיל, הכבד שלו הגיע למצב של כמעט חוסר תפקוד, הודיע מנהל המחלקה למשפחה כי לא יהיה מנוס מהטסתו לניתוח השתלת כבד באנגליה. ההתארגנות הייתה מהירה, תוך תיאום בין מנהל המחלקה למקבילו באנגליה. היחיד שיכול ללוותו היה אביו בן ה- 60.  מספר שעות לפני הטיסה, ביקש האב ללכת לכותל להתפלל,  הרופאים ביקשו ממנו שיעשה זאת בזריזות, משום שהוא חייב להיות זמין ע"מ לצאת עם אמבולנס מיוחד שילווה אותם לשדה התעופה, הוא יצא לכותל ובינתיים הופקדו שני אנשים לשבת ליד מיטת בנו, האחד היה אחיו והשני הייתי אני. ישבנו ליד מיטתו, הוא היה חלש מאוד, צהוב כולו, לא היה לו כוח לדבר, ומפעם לפעם הרטבנו את שפתיו.  אחיו אמר תהילים כשהוא מביט מפעם לפעם במכשיר המראה על פעילות הכבד. לאחר כשעה אמר לי: "אני רואה איזו תזוזה", "לטוב או לרע"? שאלתי מודאג, "לטובה, אמנם קלה אבל לטובה", אמר והזעיק את האחות. היא העיפה מבט ואמרה: "זה לא משמעותי, אין לזה כל משמעות רפואית". הוא המשיך לומר תהילים והסתכל במכשיר, לאחר רבע שעה קרא שוב לאחות, היא הסתכלה ואמרה: "תשמע,  לא מתאים שתקרא לי כל רבע שעה, אינך מבין וחבל שתעסיק את עצמך בזה". לאחר רבע שעה, הוא רץ למתמחה: "תשמע, אני כבר שבועיים ליד המכשיר הזה, הוא מעולם לא הראה סימן כזה, אתם חייבים להתייחס",  המתמחה העיף מבט לא מתעניין ואמר: "יהיה בסדר, אנחנו מכינים הכול לטיסה ומקווים לטוב, אל תטריד את עצמך , הוא חייב תרומת כבד ואת זה לא ניתן לשנות". חלפה רבע שעה נוספת, הוא קם ואמר: "אני הולך לפרופסור"... ורץ לכיוון חדרו, נקש על הדלת ונעמד בפתח. "משהו קריטי"? שאל הפרופסור "כן, אני רואה תזוזה חיובית במכשיר". "תראה, אני מבין אותך, אבל מותר לך לסמוך על הצוות"!...  אמר בטון מזלזל משהו.  חזרנו למיטה, הוא הביט במכשיר ואמר: "תראה, זה לא יאומן", לא הבנתי כלום במכשיר, אבל הוא כבר רץ חזרה לחדרו של הפרופסור, ואני נחרדתי מתוצאות המפגש". "אני מתנצל, אבל אני חושב שכדאי מאוד שתבוא לראות במו עיניך, הפרופ' עשה פרצוף של "אוףףף" אבל קם, הוא הגיע למיטה, העיף מבט במכשיר והתדהמה ניכרה היטב על פניו "זה לא יתכן, שינוי כזה עוד לא ראיתי במצב כזה של כבד", אמר. קרא הוא למתמחים ולאחות והתברר כי תפקודי הכבד השתפרו בתוך זמן קצר לרמה שמאפשרת לו להשתקם, " תודיעו שאני משעה את ההטסה", הודיע נרגש כולו...  

     לפתע, הופיע אבי האברך כולו מחייך, הפרופ' הסתכל עליו "שמעת על השינוי"? שאל. "לא, אבל אני מאמין שיש שינוי לטובה", "מה עשית שם בכותל? מה שקרה לבן שלך בשעתיים האלה, הוא חסר תקדים ברפואה, הכבד שלו היה גמור וכעת הוא מתפקד אמנם באופן חלקי...", האב פרץ בבכי של אושר ואמר לפרופ': "תסיים מה שאתה צריך לעשות ואספר לך"...  לאחר רבע שעה, התיישב הפרופ' ליד האב שהחל לספר : "נולדתי במק??יקו, חיי הדת שם חלשים מאוד, ללימוד תורה לא היתה חשיבות, רוב בני דורי גדלים כחילוניים או כמסורתיים, מגיל 14 כבר עסקנו במסחר וחיינו ברמת חיים גבוהה, בגיל 15 , חשתי התעוררות גדולה ליהדות וביקשתי מהוריי לעלות לארץ ללמוד בישיבה, משמעות הדבר, היא ניתוק מהמשפחה. בלית ברירה, הם נעתרו לבקשתי.  נכנסתי לישיבה טובה והתחלתי ללמוד תורה. אבי פתח עסק גדול והפציר בי לבוא ולהשתלב בו, וכשהייתי מגיע לחופשות, הם הציעו לי פיתויים רבים, אבל שמרתי על עצמי כי ידעתי שמשמעות הדבר היא, שלא אהיה בן תורה ובשבילי לחזור למקסיקו פירושו מוות רוחני, לכן הלכתי לכותל וקיבלתי על עצמי בלי נדר שלא לצאת למשפחתי.

     ישבתי ולמדתי וב"ה זכיתי לשידוך טוב, כל משפחתי הגיעה להשתתף בחתונה ובשבע ברכות. במהלך החתונה אבי היה נרגש, הוא ראה איך השתלבתי,  את החברים שרכשתי, וביום האחרון של שבע הברכות, הוא קם וביקש לדבר, לאחר מילות הפתיחה, הוא הזכיר את שמי ופרץ בבכי וסחף את כל הנוכחים עימו, הוא הוציא טקסט והחל לקרוא את הסיפור על ר' אליעזר בן הורקנוס, שביקש ללמוד תורה ואביו נידה אותו מנכסיו, "מעולם לא חשבתי לנדותך מנכסיי וגם אחיך מעולם לא דרשו זאת, הם העריכו את לימוד התורה שלך, אולם אני מודה שרצינו שתבוא למקסיקו ותשתלב בעסקים, לא הבנו את ההחלטה שלך ואפילו התמרמרנו שאינך לוקח חלק בעסקי המשפחה, אבל כעת שראינו לאיזו דרגה רוחנית הגעת, אנו שמחים ומודים לה' שזיכה את כולנו בבן ובאח כמוך, שלומד תורה ומקפיד על קיום מצוות, אנו יודעים שכל הצלחתנו היא בזכותך ומבקשים את סליחתך"!...

     דבריו עשו רושם גדול, הקמתי בית לתפארת וזכיתי לילדים ההולכים בדרך התורה והמצוות, לאחרונה בני חלה, עשינו את כל ההשתדלויות בלימוד ובתפילה, משכלו כל הקיצין והבנתי שהוא חייב לעבור השתלה בחו"ל החלטתי ללכת לכותל ואמרתי לקב"ה: " ריבונו של עולם, הרי רק בשבילך קיבלתי על עצמי שלא לעזוב את הארץ, כדי שלא אתפתה ואתנתק מלימוד תורתך,  כל עוד היה הדבר בידי שמרתי על ההבטחה באדיקות , הייתכן שאצטרך להפר את הבטחתי משום שבני עומד למות? כעת בידך הדבר, בידך אפקיד רוחו ואת הבטחתי",  חזרתי לביה"ח מתוך ידיעה שמשהו חייב לקרות ואין לי ספק שלאחר התפילות הרבות, המילים האלה היו מכריעות"!

     הפרופ' והצוות התרגשו עד דמעות, בהיווכחם לראות בחוש,  מהי כוחה של מסירות ללימוד תורה ולקיום מצוות.  במהלך השנים, זכו האחים להתחבר לחיים של תורה ועלו לארץ בזה אחר זה, וכולם הקימו בתים לתפארת על אדני התורה והיראה. זהו סיפורו של הרב יוסף זיאת שליט"א שעלה לבדו לארץ לפני 50 כ-שנה. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדם קל דעת,מזלזל במצוות,הזדמן,התפללתי,עצל,חדק,קוצים,סלולה,שלמה המלך,חם לי,קר לי,אני עייף,אני רעב,יש לי סידורים,

 

אמרי שפר י' אב ה'תשע"ז

 

  אור החיים - ראה נתתי לפניכם את הארץ (א ח(  ה"אור החיים" הקדוש דייק, שהפסוק פתח בלשון יחיד - "ראה", וסיים בלשון רבים - "נתתי לפניכם" , משום שכל אדם רואה בשווה את הארץ, אך כל אחד מתרשם אחרת. " בואו ורשו את הארץ" בלשון רבים, כל אחד קולט ונוחל אחרת.  ציבור גדול שומע שיחה או לומד שיעור, וכל אחד מתרשם בצורה שונה, אחד מתפעל עד בלי די , ומקבל על עצמו להטיב את דרכיו, להתעלות ולהשתפר, והאחר נותר אדיש ושווה נפש.

      אחד עשר יום מחורב. אומר הכלי יקר שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והיינו תשעה ימים של חודש אב ושבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת.



     אין חייב לקבל את דבריו של השני אבל אתה חייב לשמוע אותם

     אל תפסיק אדם מלספר משהו שכבר שמעת, כי הוא נהנה מזה, ושמא יחדש בו דבר שעדין אינך יודע.

כחם של מילים (הרב קובי לוי הי"ו )

     אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת "פעמי דרום" מת"ת קטן בעיירה צפונית. הוא היה התלמיד היחיד בת"ת שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והייתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם ל עצמו, שעדיו לגדולות. אולם באותן עיירות קטנות שבהם הת"ת קטן, ומספר התלמידים קטן יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים כי שם בדרך כלל מקבלים כל תלמיד.  אברהם היה דווקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית. עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה. שיעוריו של ר' שרגא גולומב ראש הישיבה, היו ברמה עיונית גבוהה ביותר. ומיודענו לא הצליח לצערו הרב להבין את הנאמר בניגוד לחבריו שהצליחו . חלף שבוע ימים ומיודענו התרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילות הרטיב את הכר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו - אך תפילותיו לא נענו . הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בליבו החלטה "אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתחבר לבורא דרך התפילה כי הלימוד זר לי ". וממחשבה למעשה. תפילת העמידה שלו יכולה הייתה להימשך 20 דקות ויותר!. הוא אכל פחות והתפלל יותר. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות וליבו דבוק בעליונים.

     המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בלב הנער, גם לא חבריו . כך עברו כמעט שלושה חודשים מייסרים, הנער לא למד אם כי נכח בשיעורים. חבריו קלטו שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו . יום אחד הבחין אחד הבחורים בשם יוסף משיעור ג'  באברהם. יוסף, בחור רגיש, הבחין שפניו של אברהם כשולי קדירה. עננה אפורה כ יסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. לפתע פנה אברהם לצאת מן החדר, ורגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך עליו ניצבו ספרים רבים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. "מה שוות התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש?" גיחך לעברו אחד התלמידים. אברהם הרגיש כאילו שיסעו את לבו. הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מהמקום. הוא הרהר בלבו, "מה שוות תפילותיי? איני יודע ללמוד, מפיל ספרים". הרהורי פרישה מהישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. "מקומי כנראה מחוץ לעולם התורה... אני לא יוצלח ".

     ''שלום אברהם" חייך יוסף שניצב מו??ו "אני רואה שאתה עצוב.  עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק.  אשמח לעזור לך... אתה אחי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר". מילים אלו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה, "אתה אחי..." הדהדו המילים. הנער שתק ארוכות, ואז השיב "נדבר מאוחר... יותר" יוסף יצא ואמר "ממתין לשיחה אתך ". במשך שעתיים ארוכות ישב מיודענו וכתב חמישה דפי פוליו על הימים שעבר בישיבה, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה. "אני מרגיש כעלה נידף ברוח. לא שאלו אותי מה עובר עליי. שלושה חודשים של אובדן דרך. אני מבין שהמשגיח וראש הישיבה עסוקים עם עוד תלמידים ואין להן זמן אליי. אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אליי" "במו עיניך ראית הבוקר כיצד הפלתי ספרים לארץ, וכינו אותי 'מבזה ספרי קודש'... ואני משביע אותך שהמכתב הזה לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח, אני לא צריך שירחמו עליי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה שאעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד". מכתב נוקב מלבו העצוב.

      יוסף צילם את המכתב והעבירו לעיון המשגיח, למרות הבקשה המפורשת. היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש,  ובערב כבר שוחח עמו ראש הישיבה בדרך אגב בלימוד.  מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. תוך שבועיים נכנס מיודענו לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש, והפך לרוח החיה בשיעורי העיון, כשהוא מגלה וחושף ממצולות ביישנותו. אברהם הפך לאחד התלמידים הזוכים להערכה רבה מכולם.

     עשרים וחמש שנה חלפו מאז. ר' אברהם בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח ובעל רגישות יוצאת מן הכלל לכל תלמיד ותלמיד. ר' יוסף גאנץ ממנהלי ארגון של מרביצי תורה עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח.  את הצילום של מכתבו העצוב מחזיק ר' יוסף קרוב ללב,  ומפעם לפעם הוא מעיין בו, עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך. "פיקחו עין, אם תגלו עיניים עצובות, חייכו אליהן. ייתכן שבכמה מילים קטנות תרוויחו ראש ישיבה", הוא מייעץ להם.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

  אור החיים, לשון רבים,קולט,נוחל,ציבור גדול,שומע שיחה,להטיב, להתעלות,להשתפר,חייב לשמוע, 

אמרי שפר ט' אב ה'תשע"ז

 

 

בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל!

 

כותב הגר"ש פינקוס: והנה עצם המובן בדברי חז"ל "שפך חמתו על עצים ואבנים", ודאי אין הכוונה שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל ישראל, הקב"ה, כביכול העדיף להשאירם בחיים, וכדי לשכך את כעסו החריב את בית המקדש, וכשם שלהבדיל פעמים כשילד קטן מכעיס את אביו, במקום לכעוס על בנו, נוטל האב אבן, ומנפץ את שימשת החלון, וכך הוא נרגע... חלילה וחס להבין כך את העניין! 

     ישנו משל מופלא שכמדומה מאיר לנו את כל העניין באור אחר. משל לצייר, אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כישרונותיו וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה זו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של התמונה, לכן הניח את הציור והחל לפסוע אחורנית   תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה. וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות, תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור! יש תהום", ואילו הוא - כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור, ולקרוע אמר לו חברו: "בוא וראה מה עשיתי, התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית נופל לתהום!". 

     כמדומה, שזהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך חמתו על עצים ואבנים". בזמן שבית המקדש היה קיים, כלל ישראל שקעו בעבירות [בבית ראשון - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובבית שני - שנאת חינם]. אחת הסיבות לכך ויתכן שהיא הסיבה המרכזית והנוראה מכולן היה עצם מציאותו של בית המקדש! לכלל ישראל היה בית שבו, כביכול, היה גר עמם בקרבה נוראה ה' א-לוקי ישראל, אבינו אב הרחמן, והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים; ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח, וכמו שמובא ברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב): "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכול מתכפר בשעיר המשתלח" - מיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא עוד אלא אף במשך כל השנה כולה יהודי שעבר עבירה [כגון חילול שבת] הביא קרבן והתכפר לו -"למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהן של ישראל" (יומא לט ע"ב). כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקרבן... 

     אילו בית המקדש לא היה נשרף... בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, אומר הגר"ש פינקוס, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! כמו אותו צייר שהיה מרוכז כולו ביצירתו. גם מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקרבה להשי"ת שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר... [משא"כ לאחר החורבן יודע כל יהודי שאם יחלל שבת, עבירה זו תיגרר עמו עד סוף ימיו. ישנן עבירות שתשובה מכפרת, וישנן כאלו שרק ע"י ייסורים. דבר לא פשוט כלל וכלל!]. כך התרחקו כלל ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו! עצרו!, וללא הועיל. מאחר וכך היה המצב, לא נותר להקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו. 

     משל למה הדבר דומה? פעמים רואה אב את בנו הקטן רוכב על אופניו בכביש בין המכוניות, וממש מסכן את חיו. האב כועס עליו כעס גדול ומבקש להכותו מכות איומות כדי ששוב לא ינהג כך, אולם במקום זה הוא שובר לו את האופניים, ובכך ניטלת מהילד האפשרות לחזור על מעשיו הנלוזים. זו הכוונה "שפך חמתו על עצים ואבנים" - לא שבירת שימשה של חלון כדי לשכך כעס, אלא שבירת הכלי המהווה את סיבת האבדון, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לכלל ישראל. כך נפתרת הבעיה על הצד היותר טוב. כלומר יסוד העניין הוא: חורבן בית המקדש הגיע כאשר הבניין עצמו היווה סיבה לחורבן גדול יותר וכלשון הפסוק (ירמיה ז, יא): "מערת פריצים היה הבית הזה". לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי אף שהיה זה אסון, ובאמת הננו בוכים עליו מדי שנה בשנה, אולם מאידך דווקא בחורבן הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל. ("תפארת שמשון" עמ' כ ואילך) ולכן בחצות, שבו היה עיקר השריפה קמים ונשבר חלק מהאבלות. בית המקדש תפקידו לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. ועם ישראל השתמשו בבית המקדש באופן שגרמו את ההיפך והתרחקו מהקב"ה לא נותרה הברירה אלא להחריב את בית המקדש.

 

"הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"

פעם לאחר תפילת שחרית פנה הצדיק משינאוא זצ"ל אל הקהל ואמר להם: "מהו שכתוב "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"? אלא שאנו אומרים שמשיח עתיד לבוא במהרה בימינו, ובית המקדש יהיה על מכונו וזבולו, אבל מה אנו יודעים מה זה משיח ומה היא ירושלים ומהו בית המקדש?!" אלא, צעק הרה"ק בקול גדול שהדיו התגלגלו מחוץ לבית המדרש: "הנביא אומר הרימי בכוח קולך! צעקו, יהודים, קראו בקול רם, שאנו מאמינים שיבוא משיח, ותבנה ירושלים, ותכונן בית המקדש, למרות שאין לנו מושג בהם וברוממותם. ובזכות האמונה וההשתוקקות נגאלו בני ישראל בעבר ויגאלו אף עתה".

 

 נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ) (ווי העמודים)

ַ     נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ ( והנה בפרק שירה יש בעלי חיים שאומרים את הפסוקים האלו, רציפי אומר: נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם  . חסידה אומרת: דַבְרּו עַל לֵב יְרּושָלַיִּם   וְקִּרְאּו אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאתֶיהָ . [ויעוין עוד שם שגם זבוב ואווז אומרים פסוקים מהפטרה של נחמו[.

     רציפי: במבי"ט כתב שאינו יודע מה זה רציפי, אולם בספר כנף רננים כתב, שרציפי הוא הנקרא 'פינגווין' , זה עוף שחי בקוטב הדרומי, כשבחורף הטמפרטורה יכולה להגיע לארבעים מינוס, ובנוסף לכך יש שם רוחות עזות שכמעט אף בעל חיים אינו יכול לשרוד בקור הגדול הזה. כל בעלי החיים האוהבים את החום,  כשמתחיל הקור במקום מושבם נודדות מיבשת ליבשת כדי להגיע למקום חמים, גם הפינגווין כמו יתר ה בעלי חיים אוהב חום, אבל הוא אינו נודד לשום מקום, הוא נשאר במקום מושבו, ולמה כי הוא יודע שאמנם כעת קר, אפילו קר מאד, אבל מיד לאחר הקור מגיע האביב החמים, ואז כבר יהיה לו טוב. וכדי שלא לאחר את תחילת ימי האביב, ושאז יש מזון בשפע, הוא נשאר בקור הגדול, ומסכים לסבול כמה חודשים של קור נוראי, כדי שמיד בבוא האביב, הוא מיד יוכל לקבל מזונו, [כמובן שהכול זה חכמת השי"ת כדי שנוכל ללמוד ממנו את תכונותיו וכדלהלן :[. וכיצד מחזיק הפינגווין מעמד בקור הנורא, בנוסף על הנוצות שהקב"ה ברוב חסדו ברא לו, ובנוסף לכך ברא לו הקב"ה עור עבה מאד, ועוד כמה דברים שהקב"ה ברא לו בטבעו, שיצליח להחזיק מעמד בקור הנורא.  אבל כל זה עדיין לא מספיק להחזיק מעמד בקור הנוראי, אלא שהקב"ה ברא בהם טבע מאד חכם, כל העופות יחד, שמספרם יכול להגיע למאות רבות, מסתדרות בעיגול, כאשר כל אחד מכניס את ראשו תחת נוצת רעהו,  והם עומדות צפופות זה עם זה, כך שהחום הטבעי שיש בגופם, יחד עם הנוצות, מחממות זו את זו, וכך הן מצליחות להחזיק מעמד בקור הנוראי. כל אחת בעצמה למרות כל ההגנה הטבעית שהקב"ה ברא לה, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, ורק בהתאחדות המשפחה הן יכול להחזיק מעמד ולעבור את הקור הנוראי.  ולכן הן נקראות רציפי, שהן עומדות רצופות זו בצד זו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד.

     הקב"ה החליט ברוב רחמיו, שהטוב ביותר בעבורנו שנצא לגלות, הגלות היא קור נוראי בעבודת ה', רוחות חזקות של כפירה והשכלה ושאר מרעין בישין מנשבות בנו בעוז, בנוסף לכך נגזר עלינו עול הגלות הקשה של עוני וייסורים קשים. וכי נברח מהייסורים, וכי נלך למקום אחר, ונחשוב שאולי שם יהיה יותר טוב,  הקב"ה כשמוציא אותנו לגלות, אמר לנו נחמו נחמו עמי, בואו תלמדו מהעוף הזה, כיצד אפשר לעבור את הגלות בשלום. על ידי שני דברים עיקריים, א. להישאר במקום, לקבל את הייסורים באהבה, לא לבעוט בייסורים הבאים מאתו יתברך, ולא להתרעם על מידותיו יתברך, כי לא יתכן הטוב שאנו מצפים לו, אלא בקבלת הרע והייסורים באהבה, ולא יתכן לצפות לאור הישועה, אם לא תקדם חושך הייסורים, כמו הפינגווין הבוחר להיות בקור הנורא, כי הוא מצפה לאביב. ב. העוף הזה מלמדנו איך להקל מעלינו הצרות והעוני שלא נרבוץ תחת המשא הגלות והשעבוד, על ידי שנאמץ את טבע הרציפי שהחכימה הקב"ה להתחבר יחדיו , ועל ידי החיבור יתחזק החום הטבעי בכפל, ועל ידי זה יקל מעליהם הקור, גם אנחנו אם נהיה בגלות בודדים,  כל אחד ואחד לעצמו, לא נצליח לעבור את הגלות הקשה, אולם אם נצטרף ונתאחד כולנו כאיש אחד, בסבל והתלאות , ואיש את רעהו יאמר חזק, בעזרת השם נוכל לעבור את הגלות הקשה, ולהגיע לאביב המצופה במהרה בימינו.

     החסידה אומרת את הפסוק השני, 'כי לקתה מיד ה' כפלים' החסידה היא חיה שעושה חסד עם חברותיה,  וכתב מרן הגר"ח קניבסקי בספרו על פרק שירה, טבע החסידה היא שהיא אוהבת חום, וכשמגיעים ימי הקור באירופה, הם נודדים לכוון מקומות החמים, ויש לה זמן קבוע בשנה מתי היא נודדת, היא לא מקדימה ולא מאחרת, כמו שכתוב בירמי' (פר' ח) 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה' (עי' רש"י שם) והוא לרמז על הגאולה שיבוא, כשיגיע הזמן לא יאוחר, וזהו השירה שלה 'דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה', כשיגיע הזמן של הגאולה. [ועוד כשהיא חוזרת היא חוזרת למקומה המדויק, ואינה משנה את מקומה, כך גם עם ישראל יחזרו למקומם המדויק[.  אולם יש שפירשו שמונח כאן עומק נוסף, שעל ידי החסידה נוכל ללמוד כיצד נוכל לצאת מהגלות ביתר מהירות, החסידה כשהיא שולה מזון, היא אינה אוכלת הכול לבדה, אלא היא מתחלקת עם המזון גם עם חברותיה, כלומר כואב לה המצב שהיא שבעה ולחברותיה אין מה לאכול, ובנוסף לכך שיש כאן מדת חסידות,  יש כאן גם שכל ישר, כי גם חברותיה כשהן שולות אוכל, היא גם מקבלת חלק ממאכלן, [ולכן נחשבת היא לעוף טמא, כי בכל זאת, היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר בני מינה]. והנה יש ללמוד מכאן עומק נורא, יש גזירה כמה אנו צריכים לסבול בגלות, והנה אם כל אחד יסבול את כל הגלות שנגזר עליו,  הרי שצריך לעבור כל כך הרבה שנים, עד שיסתיים כל מה שנגזר על ישראל לעבור בגלות. אבל יש עצה "חסידה" - מה העצה, שכל אחד יתחלק עם חבריו, דהיינו כשאדם רואה את הצרה שנגזר על חברו והוא מצטער עמו, הרי שחסך חצי מהגלות, כי אם נגזר עליו על דרך משל שיסבול במשך ימי חייו בארבע מחלות ל"ע, הרי כשהוא רואה את חברו חולה במחלה, והוא מצטער עליו כאילו שהוא חלה במחלה, הרי שחסך ממנו מחלה אחת, וכך כיוצא בזה. ואם כן אם באמת נפנים זאת, וכל אחד יצטער באמת עם הצער של השני, אפשר לצאת מהגלות במהירות עצומה. וזה מה שהנביא זועק, מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאותֶיהָ איך לקחה כפלים, אם נצטער גם עם הצער של חברנו, כמו החסידה שמתחלקת עם הצער של חברותיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

עצים ואבנים,כלל ישראל,נוף רחב,מרהיב עין,התמונה נפלאה,ריכוז והתבוננות,בית המקדש,אובדן,תשובה מכפרת,

  

 

  אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ז

 

 האמת - מעשה שסיפר לי הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, שביקש המוכתר של הצפון להיפגש איתו ושוחחו יחד מדוע המוסלמים נלחמים ביהודים על ארץ ישראל, הרי כתוב בתורה שהקב"ה נתן את הארץ ליהודים וכיון שהם מאמינים בשם מדוע עושים נגד רצון השי"ת?  והשיבו המוכתר, אתה צודק אם היהודים היו עושים ומקיימים מה שכתוב בתורה אף אחד לא היה נוגע בהם כיון שזה הזכות שלהם, אבל כיון שלא שומרים את התורה הרי התורה אומרת שאין להם את הזכות על הארץ ולכן נלחמים בכם . שומו שמים זו השקפת מוסלמי לצערנו מה שאחינו היהודים מתוכנו לא מבינים.

התורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו")בראשית ח"י, י"ט(.  אם נבדוק, נגלה שבסך הכול 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. א-לוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!  מסקנה: להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.  ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.  אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?  דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל)



 "          ושמרתם ועשיתם" - הצורך בעשייה אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם". (מעין השבוע)

חרבן הבית (מעובד מתוך 'שלום לעם)

     האם אנו חשים באובדן ובשיממון הנוצר בעקבות חורבן בית המקדש? אם נתבונן נגלה, כי תפילת העמידה מכילה תזכורות רבות לכך: " וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובך לציון ְברחמים". ''אֶת צֶמח דוד עבדך מְהרָה תצְמיח". " כי לישועתך  קיוינו כל היום". האין אנו,חלילה, אומרים זאת מהשפה ולחוץ ? כשאנו עושים תיקון חצות, וכשאנו קוראים את אותם פרקי תהלים ואותם הפסוקים הלקוחים מן התנ"ך, המדברים על חורבן בית- המקדש ועל צערה של השכינה, האם אנחנו בוכים בדמעות שליש ? הסיבה לכך תובן לאחר קריאת הסיפור הבא:

     מסופר על הגנרל הנרי ד'אוטְֹיֶיה, ששימש כ אסטְרטֶג בכיר בצבאו של נפוליאון, וכמובן, מתוקף תפקידו ותוכניותיו המבריקות זכה לכבוד ולהערכה.  פעמים רבות נפוליאון התייעץ איתו וביקש ממנו תוכניות. פעמים לצורך התקפה ולעיתים לצורך הגנה. הלה התהלך בראש מורם במדיו המפוארים ובמדליות הרבות שעטרו אותם אולם מתחת לפני השטח הגנרל שימש כסוכן אויב. חמדנותו לכסף העבירה אותו על דעתו והלה נפגש עם האויב ומכר את תוכניותיו, שהוא עצמו תכנן עבור הצבא הצרפתי .

     כשראה נפוליאון, כי מהלכיו להפתיע את האויב לא צלחו וחיילי האויב היו מוכנים לפיכך חשד שמישהו העביר את התוכניות אליהם. חשדו נפל על מיודענו. אך מאחר שלא היו בידו הוכחות חד משמעיות, לפיכך, לא נקט לפי שעה בפעולה כלשהי.  באחד הקרבות נחלה צרפת מפלה מוחצת. הפעם לא ניתן היה להבליג ולאחר חקירה מאומצת הובילה לעובדה המרה: הגנרל ד'אוטייה מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליאון זעם וחשב, מהי הדרך המתאימה ביותר להעניש את ד'אוטייה ולבסוף החליט: הגנרל יישלח לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים.

     הגנרל הורד מדרגותיו ובלבוש אסירים הועלה לאונייה והושלך בחוף אי נידח. שעות רבות שכב על החוף ובכה על מר גור לו.  כשהחל הרעב להציק לו, טעם מפירות של עץ שגדל בסמוך.  לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון באי הבודד.  הימים חלפו . מיודענו בנה בית מגזעי עצים, מצא עיזים שנתנו חלב ואכל מפירות העץ. חודשים חלפו והנרי התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך בו הושלך לשם, לבש את בגדי האסיר אותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הרם, שהיה לו, חש חרטה עמוקה על מעשיו, וייסר עצמו על כך כל אותו היום.

     יום אחד נטרפה אונייה בסמוך לאי. רוב נוסעיה טבעו והניצולים הגיעו לחוף. הנרי נשא לאישה את אחת מהניצולים. יום אחד הופתעה אשתו לגלות את בעלה יושב בחוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי מר. 'מה קרה?' נחרדה. 'ביום זה לפני שנתיים הוגליתי מצרפת,שבה הייתי חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה ביום זה , נזכר אני מה הייתי , והיכן אני היום, ובוכה על כך" . לאחר שנה נולד להם בן. כשגדל מעט הבחין הילד , כי מדי שנה,  ביום מסוים, יושב אביו על החוף בבגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. 'אבא, למה אתה בוכה?' שאל הילד. והאב סיפר לו על אותו יום מר ונמהר.  בנו של הנרי גדל, נשא אישה ונולדו לו ילדים. בכל שנה, ישב הסבא עם בנו ונכדיו, וקונן על מר גורלם ועל גלותם באי הבודד,  הרחק מצרפת.

     היישוב באי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, ובכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים ובוכים על מר גורלם.  שנה אחת קם אחד הנכדים והכריז: 'די! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין , מה רע פה?!  הרי יש לנו הכל! יש פירות טעימים, עיזים שנותנות חלב, עצים לבנות קורת גג ועלים להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואינני מעוניין בארץ אחרת '. שמע זאת הנרי, שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: 'אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמיתי והמפותח, ולכן אינך יודע , מה אתה מפסיד! אני ראיתי עולם מופלא ובו גשרים עצומים, מגדלי ענק, ארמונות נהדרים, חנויות. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו , כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך, שכל 'החיים הטובים' שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. לכן יש לך הרבה מה לבכות - ובעיקר על כך שאין לך אפילו מושג מה הפסדת...

     אין אנו יכולים להבין מה הפסדנו. כיצד נראו החיים כשבית- המקדש היה קיים, ולכן אין אנו מסוגלים לקונן, כפי שצריך. רק מי שחווה את אובדן הבית - יכול להבין זאת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

המוכתר,המוסלמים,אברהם אבינו,צדקה,משפט,שה לעולה,תיקון חצות,דוגמא אישית,יין ושכר,להבליג,חקירה,גשרים עצומים    

 

  אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ז

 

 

 הנה ידוע, כי מאז שחרב בית המקדש, תפילות ישראל ממלאות את מקום הקרבנות, וכמאמר הנביא (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו".  אולם כאשר נתבונן נמצא, כי בדרך מופלאה אנו ממלאים מזה דורות אחר דין מדיני הקרבנות, בתפילותינו. " על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר בפסוק (ויקרא ב, יג), ודמעותינו המלוחות, המלוות את תפילותינו, משמשות במקום המלח שהוקרב על הקרבנות.  הדמעות הם הביטוי הכי גדול לקרבת א-לוקים! כך למדנו מתורתו של המהר"ל שכל דבר שמוזכר ראשון בתורה הוא השורש לכל. ומצאנו בחז"ל שכשהקב"ה הפריד את המים העליונים ושם אותם למטה המים התחתונים בכו משום שרצו להיות קרובים ליוצרם. ואם כן, ראינו שקירבת א-לוקים הראשונה בבריאה הייתה על ידי דמעות.

     החודש הזה חציו זעם וחציו נחמה על כן נקרא שבת חזון,"חזון" ר"ת חציו זעם וחציו נחמה לומר שעוד ינחם אותנו ה' (מטעמים שם כב בשם ש"י(

     וכה פירש הרה״ק בעל ה׳אמרי נועם׳ מדז׳יקוב זי״ע את דברי הכתוב ׳איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם׳ שהקב״ה אומר לעמו ישראל עם ה ׳איכה׳ כלומר עם הבכייה על החורבן שהיה בבית עולמים, ׳אשא לבדי׳, את זה אוכל לסבול לבדי ואל תרעישו על זה יותר מדי, אך את ׳טרחכם משאכם וריבכם׳, כל המריבות והמדנים שיש לכם בין אדם לחברו, זאת לא אוכל ׳לשאת לבדי׳ רק אתם בעצמכם צריכים להיטהר מזה העוון הגדול. כי זוהי כל עבודתכם בשנות הגלות, ובפרט בימי המצרים.

     חכמי המוסר אמרו בדרך צחות, שאדם שמתהלך כאשר דאגתו על פניו הוא בבחינת "בור ברשות הרבים", כלומר הוא מזיק את הזולת, כי כאשר אדם עצוב אספקלריא - עמומה הוא משרה עצבות על סביבתו, וכאשר הוא שמח הוא משמח את סביבתו, והא בהא תליא ואכמ"ל.

ושבו בנים לגבולם (סיפורי צדיקים, עלון 266)

     בימיו של האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) ז"ל חי בעיר צפת יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר' אברהם הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג ר' אברהם להשכים קום מדי לילה סמוך לחצות, לסובב בסמטאות העיר, להקיש על דלתות הבתים ולהעיר לעבודת הבורא את תלמידי-החכמים והמקובלים הרבים שגדשו את צפת. לא הייתה חולפת שעה ואלה היו מתנערים מיצועם וממהרים לבתי-הכנסת, כדי לערוך 'תיקון חצות' ולבכות את מר הגלות לאחר אמירת 'תיקון חצות' היו הכול לומדים בעיון ובהתמדה תורה - נגלה ונסתר בליל של קולות. לימוד היה בוקע אז מבתי-הכנסת ומתפשט בחלל האוויר של צפת. סמוך להנץ החמה היו פונים האנשים לטבילה במקווה, ולאחר מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה.

     דמות מרתקת וייחודית היה ר' אברהם. כל ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת.  הרבה לעסוק בתפילה ובתורה. אך את עיקר חייו ומעשיו הקדיש לעניין אחד - גלות השכינה. בכל פעם שהיה עולה עניין הגלות על שפתיו, אפף אותו צער עמוק. הוא היה מוכיח בשער, מעורר להרבות בקינה על בית-המקדש שחרב. כה רבות התעסק בגלות השכינה ובגאולתה, עד שהאר"י הקדוש בכבודו ובעצמו העיד עליו כי נשמתו היא גלגול של ירמיהו הנביא. יום אחד נפל ר' אברהם למשכב. מצבו הידרדר והלך עד שהגיע ממש לשערי מוות ר"ל. טובי הרופאים בסביבה הוזעקו למיטתו, אך הם אמרו נואש. מכריו השלימו בליבם עם המצב , ודומה היה כי גם ר' אברהם עצמו מכין את עצמו ליום המוות.  השמועה על מחלתו האנושה של ר' אברהם הגיעה לאוזני האר"י, והוא מיהר לבקרו. אמר לו האר"י: "דע לך ר' אברהם כי נשלמו ימיך, ולא נותר לך עוד זמן רב לחיות, אולם עדיין יש לפניך סיכוי להסיר את רוע הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. זאת, אם תעלה לירושלים, להתפלל ליד שריד בית- מקדשנו, הכותל המערבי. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש, תזכה לראות את השכינה הקדושה. והיה אם תזכה לכך,  מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות". כששמע זאת ר' אברהם, גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי מה.

     באותם ימים זה לא היה דבר של מה-בכך. הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים, עברה בדרכים לא-סלולות וארכה ימים אחדים. היא גם עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר' אברהם. אף על פי כן קיבל עליו ר' אברהם את המסע.  בתוך ימים אחדים חלה התאוששות מה במצבו, עד שהצליח לרדת ממיטת חוליו ולעמוד על רגליו. משהתחזק גופו עוד והוא חש עצמו חזק דיו לקראת הדרך הארוכה והמתישה, החל למכור את מיטלטלי ביתו, כדי לממן את הנסיעה, שכן עני מרוד היה וכסף מזומן לא היה בידו. כשהכול היה מוכן לנסיעה הסתגר ר'  אברהם בביתו שלושה ימים ושלושה לילות, בתענית ובתפילה לקראת המסע. רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר- הקודש.

     דרך ארוכה וקשה עברה על ר' אברהם מצפת לירושלים.  כמה פעמים כבר היה נדמה לו שגופו החלוש לא יצליח לעמוד בטלטולי הדרך. רק אמונתו הגדולה נסכה בו כוח, עד שהגיע לירושלים. כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו. לפתע, מתוך העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושת שחורים, מיתמרת ועולה כענן מהכותל ועד לב השמים. הבין ר' אברהם כי אותה דמות לבושת שחורים היא-היא השכינה הקדושה השרויה בגלות,  עטופה שחורים, ומתגוללת בעפרה על בניה הנתונים בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי מר: "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך!", ומרוב צער התעלף. בחזיון חלומו ראה את הדמות לבושת השחורים קרבה אליו ומניחה את ידיה על פניו, מוחה את דמעותיו ואומרת: "הנחם, בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם. עוד אשוב לרחם עליהם ואקבצם". הקיץ ר' אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את הדברים שראה ושמע.

     כעבור כמה ימים החל ר' אברהם במסעו חזרה לעיר צפת. הוא שב אל העיר מאושש, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י: "אשריך שזכית לרגע נדיר של גילוי פנים בתוך הסתר-הפנים הגדול של הגלות המרה. כל זאת בזכות שכל חייך השתתפת בצערה של השכינה ומשום שאתה מעיר ומעורר יהודים מדי לילה לבכות את הגלות. מעתה מובטחת לך אריכות ימים". זכה ר' אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מלח,דמעות,המים העליונים,זעם,נחמה,שבת חזון,איכה,חכמי המוסר,אספקלריא,

אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ז

 

בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.  

     במס׳ פסחים )פו:( מובא: ״כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה״,  ובסוגריים הוסיפו ״חוץ מצא״, ובמג״א סימן ק״ע סק״י מביא רבים מהאחרונים שגורסים חוץ מצא, ואמר הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע לבאר ענינו, דבתחילה כשבוייש בר קמצא ע״י ׳בעל הבית׳ שתקו כל החכמים כי סברו שעל בר קמצא לשמוע בקולו כי ׳כל מה שיאמר לך בעה״ב - עשה׳, אך לאחר שנוכחו לדעת כי הדבר גרם ל״ע לחורבן הבית ולהגלות השכינה דידן עד היום הזה, או אז הבינו שאף שכל אשר יאמר לך בעה״ב עשה, אך ׳חוץ מצא׳, אם רואים שבעה״ב מבייש ח״ו את האורח אזי אסור להעומד מן הצד לשתוק ולקבל באהבה את בזיונות חברו, אלא אדרבה, יענה כסיל כאוולתו ויציל המתבייש ממביישו, ובזה יחיש במהרה את גאולתינו ופדות נפשנו.

    בשם הרה״ק מבעלזא זי״ע, שבסיום מסכתא מותר לאכול בשר ולשתות יין, להורות, שכשיהודי לומד תורה אין אז כלל חורבן.

     ״הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד"... ואידך פירושא זיל גמור. וכבר אמרו "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ - הוי ממעט מההתעסקות סביב לימוד התורה אלא ״ועסוק בתורה״ בלא הכנות יתירות. (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

     הרה"ק ר' צבי מליסקא זי"ע, אחד בא בטענה שאחד פתח חנות בדיוק מולו וממש משיג גבול. אמר לו שהיה אחד שהיה לו תרנגול והיה לו אוכל, ופעם הביא עוד תרנגול חדש, בא התרנגול הישן ונשך את התרנגול החדש כי פחד כי אולי יקח התרנגול החדש את האוכל, אבל טיפש התרנגול שאם הבעל הבית הוסיף עוד תרנגול מכניס עוד אוכל.



     ואחד מחמישה דברים שאירעו את אבותינו בי״ז בתמוז ׳נשתברו הלוחות׳, ורמז יש בזה כי ׳שני לוחות׳ ישנם, על לוח אבן אחת חרוטים כל המצוות של בין אדם למקום כיאנכי׳ וילא יהיה לך׳, ואילו בלוח השני חרוטים כל המצוות הנוהגות בין אדם לחברו כ׳לא תרצח׳ ו׳לא תגנוב׳, וזהו נשתברו הלוחות, שחילקו בין לוח ללוח, באמרם הנה במצוות שביני לבוראי אקיים כל דיבור ודיבור, ואילו בעניינים שביני לבין אחרים לא אקיים מאומה, וזהו האסון הגדול בלוחות הברית שנשתברו.

    וידועים ומפורסמים המה דברות קדשו של רביה״ק המגיד הגדול ממעזריטש זי״ע המובאים בספה״ק עבודת ישראל, עה״פ (איכה א, ג) ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳, שהמרומז הוא שכל אדם מישראל הרודף קה, להמליך את השי״ת על עצמו ועל העולם כולו, יוכל להשיג יותר בימים אלו ימי בין המצרים,



     יעילות היא לא מקרית, היא תוצאה של מחויבות למצוינות, חכמה, תכנון ומאמץ מנוקד.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (דברים טובים - חקת)

     האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית כשרק נוסעים מעטים יושבים בו. בשעות הבוקר והערב הקו הזה מלא עד אפס מקום בנוסעים שבאים וחוזרים מהיישובים הכפריים שסביב העיר הגדולה, אבל עכשיו, בשעת לפני צהרים מוקדמת, זו אינה שעת השיא, ואפשר לספור את הנוסעים שאכלסו את האוטובוס על אצבעות שתי ידיים. שקט שרר באוטובוס. כמה מהנוסעים התנמנמו או היו שקועים בהאזנה למוסיקה באמצעות אוזניות, אבל אודי הנהג אחז את ההגה ביד בוטחת ובערנות מוחלטת. הנסיעה בכבישים הצרים וההרריים מסוכנת ביותר, ומוטלת עליו האחריות להוביל את נוסעיו בשלום לבתיהם.  את מרבית הנוסעים אודי הכיר היטב. הוא נהג בקו הזה כבר כמה שנים, והנוסעים הקבועים הפכו ברבות הימים למכרים ותיקים. 'תראה את המטורף הזה,' אמר אודי לשגיא, בחור צעיר שהיה יושב תמיד באחד המושבים הקדמיים של האוטובוס. ' תראה איך הוא נוהג'. נהג האוטובוס התכוון למכונית פרטית מסוג מזדה שנסעה מאחוריו,  ונראה כי עשתה את כל המאמצים לעקוף את האוטובוס. נהג המכונית הפרטית ניסה כל הזמן להידחק ולעקוף, הוא אותת באורות הגבוהים וצפר לאוטובוס. 'ככה זה היום', נאנחה צילה, עוד נוסעת קבועה באוטובוס, 'כולם ממהרים, ממהרים,  ממהרים. אין סבלנות...' אודי האיץ מעט את מהירות האוטובוס, וקיווה שבכך ייפטר מהנהג הממהר, אבל המזדה לא הפסיקה לרדוף אחריו,  והנהג לא הפסיק לאותת לו בכל דרך אפשרית. הכביש הפך מעט רחב יותר, והמזדה הצליחה לנסוע עכשיו במקביל לאוטובוס. למרבה הפלא,  הנהג לא ניסה להתקדם ולעקוף, אלא נסע בסמוך לאוטובוס כשהוא עושה תנועות ידיים נמרצות לכיוון נהג האוטובוס. 'מה הוא רוצה מהחיים שלי?'  חשב אודי. הוא התחיל כבר לפחד. מי יודע מה הטיפוס הזה רוצה ממנו. חסרים מטורפים בעולם?  כשנהג המזדה ראה שנהג האוטובוס לא מבין אותו,  הוא החל לפתח מהירות עד שהקדים את האוטובוס. אודי נשם לרווחה וחשב שהוא נפטר ממנו, אבל רק אחרי כמה שניות הבין מה נהג המזדה מתכוון לעשות: הוא האט את נסיעתו עוד ועוד, עד שנעצר במרכז הכביש כשהוא מאלץ את האוטובוס לעצור. כל הנוסעים בקדמת האוטובוס עקבו בחרדה אחרי המתרחש. מתוך המזדה שעצרה במרכז הכביש הצר פרץ אדם כבן ארבעים , ובידו תיק שחור. הוא רץ לכיוון דלת האוטובוס וסימן לנהג לפתוח לו. 'מי זה? מה הוא רוצה?' שאל אודי בחרדה. באופן אינסטינקטיבי, ידו נשלחה אל האקדח שבחגורתו. מי יודע מה כוונותיו של האיש המוזר שמאלץ אותו לעצור באמצע כביש בודד. ' היי, אני מכיר אותו,' אמר לפתע שגיא, הבחור שישב במושב הקדמי. 'הוא גר אצלנו ביישוב. הוא רופא בכיר בבית חולים בתל אביב.' 'לפתוח לו ?' שאל אודי. 'הוא לא מחבל - זה בטוח,' אמר שגיא.  אודי לחץ על הכפתור ופתח את הדלת. הוא התכונן לצעוק עליו, אבל האיש לא נתן לו שהות. הוא זינק אל תוך האוטובוס בריצה, ורץ כאחוז אמוק לכיוון המושבים האחוריים. הוא ניגש לאדון כהן, שישב במושב האחורי ביותר, השכיב אותו במעבר שבין המושבים והחל לבצע בו החייאה. באותם רגעים נשמעה גם צפירה של אמבולנס מתקרב. לפני שאודי והנוסעים הבינו מה קורה, בלם האמבולנס ליד האוטובוס, וממנו ירדו שני חובשים שהמשיכו לטפל בקשיש שנראה חסר הכרה. 'אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?' שאל אודי הנהג שעזב את מקומו והתקרב אל סוף האוטובוס. 'שמי ד'ר אלון גורמן', אמר האיש, 'אני רופא קרדיולוג בבית חולים איכילוב, וכשנסעתי מאחוריך, ראיתי מהחלון האחורי אדם מבוגר העושה תנועות פרכוס האופייניות למצב של התקף לב חריף. כשראיתי שזה נמשך, הבנתי שהוא לא מצליח לתקשר עם אף אחד בתוך האוטובוס, ושהוא יכול פשוט למות.  התחלתי לאותת לך לעצור, ובמקביל התקשרתי להזמין אמבולנס, אבל לא הבנת אותי ולא עצרת.  בסופו של דבר אילצתי אותך לעצור, וכנראה שזה מה שהציל את חייו של האיש'.

     הרופא ביקש להציל את חייו של יהודי, ולכן עשה מעשים שנראו מוזרים ואפילו מופרעים. אבל ברגע שהוא מסביר את מעשיו, מיד הכול מבינים את ההיגיון ואת הכוונה הטובה שהייתה לו. אנחנו רגילים להבין הכול,  וכשאנו רואים בעולם דברים שאינם מובנים לנו,  מיד אנו באים בטענות... התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע, שיש דברים שצריך לעשותם גם אם איננו מבינים אותם, וגם אם הם נראים לנו בלתי מובנים בעליל. מצוות פרה אדומה היא מצווה ששום טעם לא נאמר בה, ואפילו שלמה המלך החכם באדם, הודה שהוא אינו יודע את טעמה. ואף על פי כן, צריך לקיים את המצווה, כי דווקא זה הטעם הגדול ביותר שלה: ללמד אותנו שלא רק מה שאנו מבינים בשכלנו, אנו מחויבים לקיים, אלא גם מה ששכלנו לא מסוגל להבין, גם את זה עלינו לקיים, כי זה רצון ה'.



האיש שהיה לו הכל

במגדל דירות יוקרתי גר לו גבר צעיר ועשיר שחי עם אשתו, שני ילדיו וכל מה שרק ניתן לחלום עליו; כאשר הוא קם בבוקר הטבח שלו הכין לו אוכל, המטפלת העירה את ילדיו, העוזרת סידרה את מיטתו והנהג הסיע אותו לעבודה. הצעיר היה נערץ על ידי אנשים רבים שחלמו להצליח כמותו ולחיות חיי תענוגות שכללו מסעדות יוקרה, חופשות מפנקות, מכוניות מפוארות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אותו עשיר לא הצליח למצוא שקט בלבו והיה מתהפך בלילות בשנתו מדאגות ומסתובב בימים חסר סיפוק ונרגן.

 

יום אחד שמע האיש העשיר על מורה רוחני מסתורי שחי בבדידות במדבר והצליח לעשות ניסים ונפלאות עבור כל מי שביקר אצלו בעבר, והחליט לנסוע אליו. בהגיעו בשעת ערב מאוחרת אל בקתה מרוחקת באמצע שום מקום, יצא הגבר הצעיר מרכבו וצעד אל פתח הבקתה. בהיכנסו פנימה התיישב על מזרן מרופט מול המורה הרוחני המסתורי, חלק איתו את תחושות העצבות והתסכול התמידיים שלו ופרץ בבכי מר. 

המורה הרוחני הקשיב למצוקתו של הגבר ואמר: "יש לי את הפתרון לכל הבעיות שלך. פסל העין הגדולה שמונח לפניך יוכל לעזור לך. הבט בו ואז תעזוב".  האיש העשיר שקיווה שמצא את נוסחת הקסם לפתרון צרותיו, התעקש לרכוש את הפסל כדי לקחת אותו והמורה הרוחני הסכים לכך, אך בתנאי אחד... " הנח את פסל העין על משקל המאזניים שמונח לפניך, אם תוכל לשים משהו שייטה את כף המאזניים, הפסל שלךהוא אמר לגבר העשיר.

 

האיש העשיר הניח על המשקל את טבעת היהלום שהסיר מאצבעו, אך המשקל לא זז. הוא הוסיף את שעון הזהב היוקרתי שהוריד מפרק כף ידו והמשקל נותר בשלו. בלית ברירה הוא הוציא את ארנקו מהכיס ושם גם אותו על המאזניים אך הם נותרו ללא תזוזה. העשיר המתוסכל התעצבן על המורה הרוחני ואמר לו שכל החפצים שהניח שווים יותר מהפסל הפשוט שלו ושהוא דורש לקבל אותו תמורתם.

המורה הרוחני הביט בו בגבר במשך דקה ארוכה ולבסוף ביקש ממנו להניח על פסל העין הגדולה את המטפחת שבצבצה מכיס מכנסיו. מבלי להבין את ההיגיון שבכך עשה הצעיר את מה שהמורה הורה לו לעשות ומיד אחר כך, כף המאזניים עליה הונח הפסל התרוממה מעלה בין רגע!

 

הצעיר המופתע והמבולבל פנה אל המורה הרוחני ושאל אותו למה המטפחת הפשוטה הצליחה לאזן את המאזניים והמורה ענה לו כך: "המטפחת לא שווה הרבה כסף וכמעט אין לה משקל, אך היא כיסתה את העין. פסל העין הזה הוא כמוך, ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר ומשכיחה ממך את הדברים שבאמת יקרים לך. אם אתה רוצה להיות מאושר באמת, עליך ללמוד כיצד להפסיק לראות ולרצות יותר כל הזמן"



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ימי בין המצרים,מידות,שלום בית,לוותר,מרוויחים,הגלות השכינה,תרנגול חדש, נשתברו הלוחות,מחויבות,מצוינות,חכמה,

  

אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ז

 

 אחת מסגולותיו הידועות הינה אמירת 'אגרת רבי שמשון מאוסטרופולי', שעליה נאמר: "סוד גדול ונורא, כל מי שמעיין בסוד הנפלא והנורא הזה על מכונו, אפילו פעם אחת בשנה, ובפרט בערב פסח, מובטח לו שינצל באותה שנה מכל מכשול וממיתה משונה, ושום אדם לא ימשול בו, וכל אויביו יפלו תחתיו, והוא על במותיימו ידרוך, ובכל אשר יפנה יצליח ובכל עסקיו ירוויח, עד ביאת הגואל אמן סלה".

     בחת״ס כתוב שהבוכה בימים אלו על חורבן הבית זוכה לבנים טובים.

     ביעב״ץ כתב, ברור לי שכל הצרות והרדיפות שישנם לכלל ישראל, ואין יום שאין צרותיו מרובות משל חברו, הכול הוא עבור שאין מתאבלים על החורבן.

     בעולמינו אנו ישנן שבע יבשות, ושבעה ימים, עם ישראל מיוסד על שלושה אבות וארבע אימהות שהן יחדיו שבעה, יום הדין הוא בחודש השביעי (תשרי), וכן הלאה. גם בדרגת הספירה הגבוהה יותר- 70 שהיא שבע בכפולות של עשר אנו מוצאים שעם ישראל נבחרו מתוך שבעים אומות (המוזכרות בפרשת נח), והם הינם צאצאים של שבעים נפש שירדו למצרים, הם חוגגים שבעים ימים בשנה (52 שבתות ו-18 ימי חג מתן תורה), התורה נמסרה מדור לדור בנאמנות על ידי שבעים חברי הסנהדרין הגדולה, ולתורה ישנם שבעים פנים, והיא תורגמה לשבעים לשון על גבי שבעים אבנים כשעם ישראל היו בדרכם לירושלים לבנות את בית המקדש שלו שבעים עמודים, ובו הקריבו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים האומות.



אין שאלות (דברים טובים - חקת)

     הכריז דיימונד בפעם המאה פלוס לאותו יום. 'כל רגע, יותר דפוק מקודמו, למה א-לוקים נותן לי לחיות את החיים הדפוקים האלו ?' אוסטין הביט בו בשעמום, ואמר: 'תירגע דיימונד,  במקום לשאול שאלות על א-לוקים, כדאי שתתחיל להתפלל אליו, אולי יעבור כאן איזה ברוקר ויניח לך בצלחת מאה דולר'. 'בטח' הגיב דיימונד במרירות. ' לא שמעת? הערב יגיע לכאן, לכניסה של מלון בלג'יו, ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו, ויעביר לרשותי בטאבו את כל העיר לאס וגאס, אתה לא רואה שאני יושב כאן ומחכה לבואו'? התלונות של דיימונד בצירוף ההומור העוקצני, נמאסו על אוסטין והוא העדיף לשתוק ולא להגיב, אם דיימונד רואה את החיים במשקפיים שחורים זו זכותו המלאה , למה לו להתערב, אוסטין שישב כהומלס בכניסה למלון בלג'יו המפורסם וציפה לנדבותיהם של העוברים ושבים, השלים עם מצבו על עברו הנחמד.  את חייו הוא התחיל כאיש עסקים מצליח בלואיזיאנה. במשך חמש שנים הוא החזיק בית קפה מצליח עד שניהול כושל, בשילוב של תביעות משפטיות שרוששו אותו מכל נכסיו, והביאו אותו למצב שבו נאלץ להתגורר במכוניתו בלאס וגאס,  הרחק מלואיזיאנה, ולצפות לנדבותיהם של העוברים ושבים, כדי שיוכל לחיות ולהתחיל לשקם את חייו. בשונה מדיימונד שלא חדל להתלונן - אוסטין עוד האמין שיום אחד יתהפך עליו הגלגל, והוא יחזור להיות איש עסקים מצליח. כרגע הוא במשבצת של ההומלס רק 'בינתיים' אבל הוא משתדל לא להתלונן, ולא לשאול את א-לוקים שאלות מיותרות,  יבוא יום והכול יסתדר מאליו.

     כיוון שאוסטין ישן במכוניתו ולא היו ברשותו מוצרי היגיינה, היה נכנס מדי יום לבתי הקזינו המקומיים כדי להתרחץ לפני שהלך לישון את שנת הלילה במכוניתו. כדי להיכנס אל המקלחות הוא היה צריך להכניס אל המכונה שני דולר, ורק לאחר מכן נפתח השער האוטומטי ואוסטין יכול היה להיכנס אל המקלחות. אותו יום שבו דיימונד לא הפסיק להתלונן, היה באמת יום מאכזב במיוחד. האנשים לא טרחו להעיף עליהם אף לא מבט קלוש, והמשיכו בדרכם בלי לראות שהם קיימים, משל היו שקופים כמו אוויר. אם בכל יום היה מצליח אוסטין להגיע לנדבות של כמה עשרות דולרים, שאפשרו לו לקנות אוכל, להתקלח ואף לחסוך קצת כסף לימים קשים, היום הוא לא הצליח לקבל אפילו דולר אחד. בשעות הערב כשהבין אוסטין שאין לו אפילו כסף בשביל להתקלח, נעמד בכניסה למקלחות וביקש שני דולר מהיוצאים כדי שיוכל להיכנס. אחד האנשים נתן לו שני דולר ואוסטין בר המזל, התכונן להיכנס פנימה אל המקלחות. למזלו הטוב, בדיוק כשבא להכניס את הכסף למכונה יצא אחד המנויים של הברכה והשאיר את הדלת פתוחה. אוסטין הצליח להיכנס פנימה, כשבכיסו שני הדולרים שקיבל עבור הכניסה. הוא נכנס, התקלח וכשיצא מהמקלחות החוצה בדרכו אל המכונית, הכניס את הכסף במכונת המזל שבכניסה למלון. להפתעתו הגדולה,  הוא זכה כעבור דקות ספורות בסכום של חמשת אלפים דולר. 'דיימונד, תגיד תודה לא-לוקים, זכיתי בחמשת אלפים דולר!' שאג אוסטין בהתלהבות לידידו שישב אדיש ומתוסכל מול גרם המדרגות שבכניסה למלון. אבל דיימונד לא טרח להגיב,  והמשיך לשבת כשמבטו תקוע ברצפה. 'אתה תמשיך לשבת כאן ולשאול שאלות את   א-לוקים,  ואני אבוא עוד כמה ימים כדי לקבל את התשובות...' הפטיר אוסטין לכיוונו ומיהר להיעלם מהאופק.

     עם הכסף, קנה אוסטין ציוד עבור דוכן נקניקיות קטן והחל לעבוד כמוכר נקניקיות בשדרה המרכזית בעיר. בתוך תקופה קצרה הצליח אוסטין להגדיל את העסק וקנה דוכן נוסף, ולשם כך חזר למקום הקבוע שלו כהומלס כדי לשכנע את דיימונד להצטרף אליו לעסקי הנקניקיות. 'דיימונד, קיבלת תשובות מא-לוקים?' שאל אוסטין בחיוך כשהבחין בידידו המתוסכל. 'קיבלתי, אבל על שאלה אחת הוא לא ענה לי: למה הוא נתן לי ידיד שוטה כמוך,  שזוכה בחמשת אלפים דולר ונעלם עם הכסף בלי להשאיר אפילו דולר אחד לידיד קרוב כמוני?' השיב דיימונד. 'אז זהו, שהוא שלח אתי את התשובה: הוא נתן לך ידיד שוטה כמוני, שמסכים להעסיק אותך במשכורת של כמה אלפי דולרים בחודש כדי לנהל דוכן למכירת נקניקיות, למרות שכל אדם עם קצת שכל בקדקוד היה מעיף טיפוס נודניק כמוך לכל הרוחות...' דיימונד הביט בו באי אמון, הוא התרומם מרבצו, לחץ את ידו של דיימונד והצטרף אליו בדרכו אל הדוכן. בתוך תקופה קצרה התרחבו עסקיו של אוסטין והוא הפך ל 'מלך הנקניקיות' של לאס וגאס, הוא הקים עסק מצליח שמגלגל מיליוני דולרים בשנה. כמה שנים לאחר מכן, התארח אוסטין באחת מתכניות התקשורת וסיפר את סיפור הצלחתו המדהים, כשהוא מסכם אותו במשפט אחד: 'יש לי המון דברים לומר עליהם תודה לא-לוקים, אבל אני רוצה להודות בעיקר על שני דברים מרכזיים: האחד - שנתן לי את התקופה הקשה בחיי, כדי שאוכל לקום ממנה ולהגיע לפסגת הצלחותיי. השני - שנתן לי את דיימונד שבגללו למדתי להפסיק לשאול שאלות את א-לוקים...

     בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות 'פרה אדומה' שההיגיון לגביה נותר כסוד כמוס, אנו מצווים לקיים אותה כראוי מבלי להבין את פשרה. חלק מיסודות האמונה, והדרך להצלחה הם האמונה    בא-לוקים ללא היסוס וללא שאלות. כאשר איננו חוקרים ושואלים שאלות אלא מאמינים בצדקת הדרך אנו זוכים להצלחה א-לוקית בכל מעשה ידינו. כפי שאוסטין האמין ש 'יבוא יום והוא יצליח' וסירב להתלונן ולקטר על מצבו, כך אם נאמין בהשגחתו ובמצוותיו של הבורא ללא עוררין, נזכה להצלחה בכל מעשה ידינו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בוכה,חורבן הבית,זוכה,בנים טובים,סוד גדול ונורא,ערב פסח,ביאת הגואל, צרות,רדיפות,שבע יבשות,שבעה ימים,שבעים האומות, 

  נקודה שבועית פרשת "דברים" ה'תשע"ז

 

הנה בשעה טובה הגענו אל החומש החמישי, חומש "דברים" והפרשה הפותחת אותו, פרשת "דברים". 

חומש "דברים" נקרא בפי חז"ל גם משנה תורה מפני שיש בחומש מעין חזרה אחת ארוכה על מה שעברו בני ישראל מאז שהיו במצרים ועד לנקודת הזמן בה הם נמצאים היום, למעשה רגע לפני כניסה לארץ ישראל.

חומש דברים הוא בפועל נאום אחד ארוך שמוסר משה לכל העם. 

פרשנים רבים עוסקים בזהות ובמשמעות של חומש זה.

האברבנאל בפירושו לחומש מסביר שספר משנה תורה אינו ספר תוכחות לעם ולא ספר הוראה שהרי כבר קיבלו צווים והוראות בספרים הקודמים, אלא זהו ספר שבא לבאר עניינים ולימודים שנפל בהם ספק בראשם של ישראל וכעת זקוקים להסבר נוסף.

זה ספר שבא לחזק אצלם את האמונה והביטחון בה', השגחת ה' בבריאה שנתערערה אצלם בעקבות עונשים חמורים שנענשו במדבר שיכלו להחדיר בהם ייאוש. 

כך למשל אפשר להסביר את הפסוק בפרשתנו: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר יישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה".

ה' לרגע לא זנח את עם ישראל אף לא במדבר, וממשיל זאת משה לעם ישראל כמו אבא שנושא את בנו על כתפיו כדי להקל על הליכת בנו בדרך הקשה.

כך ה' לאורך כל הדרך, דאג ונשא את העם על כתפיו כדי להביאו לארץ ישראל, גם אם לעיתים זה לא נראה ממש לעיני העם אך כעת מרגיש משה את הצורך לחזק בהם את האמונה בו.

גם אנחנו לעיתים, שעוברים משברים או תקופות קשות לא תמיד מרגישים או מצליחים להרגיש שה' איתנו בכל רגע, אולם דווקא כשיש רוגע ושלווה עלינו להיזכר שבסופו של דבר ה' היה איתנו ואילולא הוא לא היינו עוברים את התקופות הקשות. הוא נותן לנו את הכוח. הוא מלווה אותנו, והוא זה שנושא אותנו על כתפיו כאב הנושא את בנו.

 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

החומש החמישי,חומש "דברים",ארץ ישראל,זהות,משמעות,אברבנאל,ביטחון בה', משברים,תקופות קשות,רוגע ושלווה,

 אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ז

 

אל הרבי מגור, בעל" הבית בישראל" נכנס חסיד והחל לתנות את כל צרותיו. כשסיים, שמע את הרבי אומר לו: "מה ביכולתי לעשות?- לך תתלה את עצמך!" יצא החסיד מהרבי, וכולו מבולבל: "מה עלי לעשות כעת?" -הרהר - "האם יתכן כי הרבי ציווה עלי לתלות את עצמי?! הלא גם כך יש לי מספיק צרות..." ובמר לבו החל לבכות. הגבאי שהבחין בבכיו נגש אליו ושאלו לפשר הדבר. והחסיד השיבו דברים כהווייתם. -"לא הבנת", הסביר לו הגבאי, "כוונתו של הרבי הייתה: שאם תתלה את עצמך בה', אז תזכה להושע !!"

 

     ״א קמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים״ (גיטין נה). במה אשמתו של קמצא, והלוא הוא לא נכח בסעודה כלל?! אלא אוהב נאמן צריך לבוא לשמחת חברו גם אם לא הוזמן, ואילו קמצא המתין להזמנה. לכן גם לו חלק בחורבן. (רבי יצחק מוורקי)

 

     הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע נהוג בדורות האחרונים להשתמש   בפסוק "הושיעה את עמך" לצורך ספירת עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך' (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. הטעם הוא שבדורות הראשונים בחרו פסוק המתאים לתפילה בבית הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית הכנסת לתפילה הוא תפילה לגאולה - "הושיעה את עמך"!

 

     "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". (ישעיה א. ג) - השור הוא בעל חי הפיקח יותר מן החמור. משום כך הוא גם יודע את בעליו. החמור לעומתו יודע ומכיר רק את האבוס, כלומר הוא רואה את  השעורים שבאבוס ואוכל אותם. ולכן הוא מדמה בנפשו הבהמית כי האבוס הוא הבעלים שלו המאכילו, ואיננו מסוגל להבין כי יש מי שנתן את השעורים בתוך האבוס. כך בדיוק הם האנשים אשר הם שקועים בהבלי העולם הזה, ובדמיונם הם חושבים שפרנסתם תלויה בכישרון פלוני או במקום אלמוני. וכמו הפתגם השגור בפי עמי הארצות 'לולי עשר אצבעותי- מי יודע היכן הייתי בא'... והרי אלו כאותם החמורים אשר מכירים רק את האבוס ואינם מעלים על דעתם שיש להם מנהיג הדואג למאכלם. ("לב אליהו")

 

''אדם כי ימות באהל" II ( "להשאר יהודי" פי"א עמודים 971 981 )

     סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר - היה זה במחנה העבודה סמוך לקאזאן, את מחזור התפילה תאמינו או לא, הביא לי מזכיר המפלגה הקומוניסטית של המחנה, היהודי וישנב!  איך העזתי לפנות אליו בבקשה שכזו?! נוכחתי לדעת כי למרות דיבוריו, הוא איש הגון, לכן החלטתי לפנות אליו: "אם אתן לך כתובת ואבקש ממך להביא לי ספר, האם תעשה זאת ?" וישנב השיב "אביא", והוא אכן הביא. בנוסף הביא לי גם משניות,  תנ"ך ואפילו הגדת כיס קטנה. הוא הגיש לי את הספרים בהוסיפו אזהרה חמורה: "אף אם יקרעו אותך לגזרים, לעולם אל תאמר מי הביא לך את הספרים".

     כעבור שנים זכיתי להיפגש עם בנו. היה זה בשנת תשנ"ב, בעת שערכתי סדר פסח בישיבה במוסקבה. לקראת סופו סיפרתי כיצד ערכתי את הסדר במחנה העבודה. לא היה זה במקרה, יד ה' כיוונה את הדברים. בין הנוכחים היו בני זוג מהעיר קאזאן.  כאשר חזרו לעירם חיפשו ומצאו את הבן של וישנב וסיפרו לו את הדברים.  הלה נסע מיד למוסקבה להפגש איתי. הוא חיבקני ונישקני ואף סיפר: "הייתי בן חמש שנים בלבד, אך זוכר אני את אבא מספר בכבוד ובהערכה, כי במחנה יש יהודי אחד שאינו עובד בשבת!"  למדתי עמו מעט תנ"ך, והוא הקשיב בריכוז ובהתעניינות רבה.  אחר כך לימדתי אותו לומר "קדיש", והוא אמר קדיש על הוריו.  האם היו להבאת ספרי הקודש בסיביר השלכות שם בעולם הבא? ודאי, אפילו רק בשביל הקדיש הזה היה הכול שווה!

     שנים עברו, ויוסף וישנב התקשר אלי לירושלים. הוא עמד לעבור ניתוח מסוכן וביקש שאתפלל למענו. חשבתי לעצמי, כי כל מה שעברתי במחנה העבודה לא היה לשווא. אולי היה הכל בעבור היום הזה, בו יתקשר אלי בנו של וישנב ובפיו בקשה שכזו...  במחנה קיבלתי על עצמי לדאוג לאספקת המים לאסירים, זו הייתה עבודה שתלויה רק בי, בכך יכולתי לשמור את השבת. אלא שכל איש מישראל חייב ללמוד תורה - גדולי ישראל הגם שהיו מתפרנסים במלאכות לא קלות, בזמנים קשים, תמיד למדו - חיפשתי זמן ללימוד תורה, אך - איה אמצאהו? מחמש וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב הייתי נושא ללא הרף דליי מים מהנהר למחנה. לצריף הייתי מגיע תשוש לגמרי, ומתי אלמד?בצעידה רגילה ארך לי "המסלול" מנהר קאזנקה עד למחנה שעה אחת. ניסיתי לרוץ, הזמן התקצר לארבעים וחמש דקות. כך התחלתי לעבוד בריצה. במשך ארבעים וחמש דקות נשאתי דליי מים מהנהר למחנה, ואז למשך רבע שעה הייתי סר לצריף, אל מאחורי הוילון, שם החבאתי את ספרי הקודש. באותם חמש עשרה דקות הגיתי בתורה ושוב הייתי רץ לכיוון הנהר...  הצריף היה מואר בנורה בת ארבעים ווט בלבד. אמנם היה חלון,  אך הוא היה מכוסה בשכבה עבה של קרח. מבעד הוילון שם הסתתרתי, חדר בקושי האור. זמן מה סבלתי עקב הקריאה באפלולית, אך לאחר מכן הסכנתי ללמוד בחושך. עד היום נשארה עימי מיומנות זו - לפעמים אני מדגים אותה לשומעי שיעורי, אני מכבה את האור, מכסה את ראשי בטלית - וקורא...  כך הצלחתי ללמוד כשלש וחצי שעות מדי יום. למדתי על פה את משניות ראש השנה ויומא. גם את מסכת קינים הביא לי וישנב. מחוץ לכלא למדתי מסכת זו, אך לא הצלחתי לרדת לעומקה, ואילו בכלא - הצלחתי! עד היום אפשר לבחון אותי על פה - לפתוח כל מקום בהם ולצטט, זה נשאר לי כנכס מהכלא. 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הרבי מגור,תתלה את עצמך,אוהב נאמן,קמצא ובר-קמצא,חורבן,חמור,שור,בית הכנסת,תפילה,גאולה,הושיעה את עמ     

 

 

אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ז

 

איש ואישה, לעולם לא תהיו זהים. הוא כל כך שונה ממך, את כל כך שונה ממנו ולכן, זוגיות היא השתלמוּת ארוכה. "השתלמות", כי השלמה אתם מחפשים, לא השוואה! תפסיקו לקוות להשוות את שניכם, זו גזענות. זה שוביניזם. היא לא תהיה איש ואתה לא תהיה אישה לעולם.

     בברכות השחר, הכל בלשון כללית. נותן לשכוי בינה,  מלביש ערומים, מתיר אסורים. רק ברכה אחת היא פרסונלית ויש בה את המילה "לי": שעשה לי כל צרכי. תודה רבה. אלה מילים שאדם אומר על עצמו, ואל תעזי להגיד למישהי אחרת "יש לך את כל צורכך". אין לך זכות כזאת.

     ההגדרות האופרטיביות של השלום נגזרות מההבנה שאנחנו שונים. לכן, קרח הוא הורתה ולידתה של הגזענות בעולם. הוא לכאורה אומר:ַמדּוּע תְּתַנְשּאוּ?  וכולם חושבים שזה טיעון דמוקרטי, שוויוני, אנטי- גזעני, אבל הוא ברא את הגזענות - למה? כי הוא אומר: אם כולם אמורים להיות זהים, אז נשווה בין כולם, גם אם באופן מלאכותי ופוגעני.

     ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו. 



האדמו''ר בלי האתרוג (פניני עין חמד, עלון 2) 

     סיפר האדמו"ר מרחמיסטריווקא זצוק"ל על רבנו, הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל אשר בהתקרב חג הסוכות היה תמיד מאוד טורח למצוא אתרוג מהודר בכדי לקיים מצות ד' מינים בהידור, שנה אחת לא מצא הגאון אתרוג מהודר שימצא חן בעיניו, ורק בערב סוכות מצא אצל הסוחר החשוב ר' מנדל פרידמן אתרוג מהודר וקנה אותו במחיר מוזל עקב השעה המאוחרת, ובשעת המקח היה נוכח שם יהודי אחד מחשובי העיר. 

     ויהי ממחרת ביום טוב הראשון של חג בא הגאון לבה''כ בלא ארבע מינים בידו, וביקש אצל אחד מהמתפללים ארבע מינים מהודרים במתנה על מנת להחזיר, ובכלל לא היה לגאון ד' מינים לנענועים, והיהודי החשוב הזה , שהיה נוכח בשעה שהגאון קנה האתרוג התפלא מאוד , כי הרי ראה בעצמו שרבנו קנה אתרוג מהודר, ומיד אחר התפילה ניגש אל הצדיק ושאלו על כך . ענה לו הגאון: "ביום טוב בבוקר בקומי לפני הנץ כדי לקיים מצות ד' מינים לפתע שמעתי מהדירה הסמוכה ילד בוכה ואמו צועקת עליו ובוכה מרוב פחד, ורציתי להיות לעזר, יצאתי ונקשתי על הדלת לשאול מה קרה, ונודע לי שהאישה הזאת התאלמנה ונישאה לאחרונה לשכן שלי, והבן הזה הוא בנה ולא בנו, והנה הבעל הלך לטבול במקווה ועוד מעט יחזור כדי לקיים את מצות ד' מינים, ובנה שהיה משועמם לקח את האתרוג ושיחק בו ובלי משים לב פסל אותו, והיא התמלאה פחד כי עוד מעט יחזור הבעל , וכאשר ישים לב למה שקרה ישפוך חמתו על בנה " המשיך הגאון וסיפר: "הרגעתי אותה והלכתי להביא את האתרוג שלי, ואמרתי לאישה , שלא תאמר לבעלה דבר וחצי דבר ממה שקרה, רק תשים את האתרוג הזה במקום האתרוג שלו, וכך היה האישה לא אמרה לו דבר, והוא לא הרגיש בכך, והגאון מטפליק נשאר בלא אתרוג" ...  והאדמו"ר מרחמיסטריווקא היה מפליא מאוד את רבנו באומרו ": רב בקהילה בלא ארבע מינים הלא זה אוושא מילתא, מה יחשבו עליו?  ובכל זאת כדי שהאלמנה לא תצטער , והכול כדאי! " 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

איש ואישה,השתלמות,לקוות,להשוות,גזענות,שוביניזם,דמוקרטי,שוויוני,אנטי- גזעני, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים,

 

נקודה שבועית פרשת "חוקת" ה'תשע"ז

 

בפרשת השבוע נחרץ דינם של משה ואהרן בעניין כניסתם והבאתם של בני ישראל אל ארץ ישראל.

העם בא בתלונות למשה ואהרן שאין להם מים לשתות והם כועסים על עצם הליכתם במדבר הקשה. משה ואהרן פונים בתפילה באוהל מועד שיעזור להם. ה' נותן להם פיתרון בדמות דיבור אל הסלע שממנו יצאו מים לעם.

והנה מה שקרה: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם."

משה ואהרן לא עושים במדויק כדברי ה', ובמקום לדבר אל הסלע משה מכה אותו. אולם אם נבחין היטב נראה שמשה מוסיף עוד שלש מילים בטרם עושה זאת: "שמעו נא המורים".

המהר"ל מפראג בספרו גור אריה מסביר שמשה נענש על הכאת האבן ובגלל שפנה כך אל העם. לדעת המהר"ל שני החטאים הללו הם אחד ויסודם אחד והוא הכעס.

מי שבוטח באמת בה' יש בו הרבה ממידת השמחה, אך באירוע הזה התגברה על משה מידת הכעס והרוגז. ניתן לראות זאת לפי המילים "שמעו נא המורים" ולאחר מכן שמשה ואהרן בחרו להכות בסלע. אי אפשר שיהיה כעס במקום שבו קיימת אמונה. 

האמונה היא מידה שמולידה שמחה ולכן אמר להם ה' "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני" - אם הייתם פועלים באמונה הייתה נמשכת מפעולתכם גם שמחה למעשה דבר ה' וקדושה לישראל שרואים את השמחה שנובעת מתוך האמונה. 

לכן יש כאן שני חטאים שמקורם בכעס שמעידים על חוסר באמונה. 

דברי המהר"ל דומים לדעתו של הרמב"ם שגם סובר שמשה נענש על הכעס, אלא שלפי הרמב"ם הפגם הוא במידות ואילו לפי המהר"ל הפגם הוא באמונה. במקום שיש אמונה גדולה אין מקום לכעס כי שם יש שמחה גדולה וזה היה חטא משה. 

 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

תלונות,משה,אהרן,מים לשתות,כועסים,דיבור,סלע,המהר"ל מפראג,גור אריה,הכאת האבן,

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ז

 

אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם ואינו משיב תפילה ריקם.  בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים, מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם!



    אותיות תיבת "סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים, כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד' ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'. 



    ''ותמת שם מרים" (כ, א(  מסופר על הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה "אמרי אמת" מגור זיע"א שנפגש פעם עם רב אחד, ובשיחה ביניהם שאל הרב לשלומו של חסיד פלוני שנפטר ימים אחדים קודם לכן. לא רצה הרבי להיות איש בשורה רעה ואמר, הוא זקוק לרחמים רבים. מיד לאחר שנפרד הרב מן הרבי ה"אמרי אמת" נודע לו שאותו חסיד כבר נפטר. חזר אל הרבי וטען, הכיצד אמר לי כבודו דבר שאינו אמת? ענה לו הרבי, גם המתים זקוקים לרחמים, וכי אין אנו אומרים שלוש פעמים ביום "מחיה מתים ברחמים רבים"?

     ''ותשת העדה" (כ, יא(  שאלו פעם את הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, מפני מה שותים החסידים יי"ש? השיב להם כי הם מברכים "שהכול נהיה בדברו".  אמרו לו, אי משום כך הם יכולים לשתות מים, שאף עליהם מברכים שהכול. אמר להם הרבי, יהודים אשר יודעים "שהכול נהיה בדברו" של ריבונו של עולם מגיע להם כוסית יי"ש.

השנה אין דרשה

     בספר "ישועה ונחמה" מתוארת דרכה האחרונה של רכבת אחת מיני רבות שהובילה לאושוויץ: הרחבה הייתה ריקה כעת. הד הצעקות, הבכיות והלחישות הסדוקות, עדיין עמד באוויר, על הרצפה התגוללו סימנים לזוועה שהתחוללה כאן עד לפני כמה שניות. ניירות פזורים, נעל שמוטה, חבילה קטנה שנשכחה באנדרלמוסיה. ואף על פי כן הייתה הרחבה ריקה כעת, ריקה כפי שלא הייתה מעולם. כמה פולנים עמדו מסביב לרחבה המגודרת. אפילו להצטער על מה שקרה כאן הם לא זכו. הם שוחחו ביניהם במרץ, אפילו בעליזות. רכבת נוספת מלאה ביהודים עומדת לעזוב את הרציף, עומדת לעזוב את וורשא. עומדת לעזוב את העולם! והם שמחו. הא. אפילו להצטער הם לא זכו. הדלתות הכבדות סגרו על היהודים בקרון. הם אמנם דיברו כבר קודם על הרגע הזה ושיערו כי הוא יבוא, אך עתה היו הם מבוהלים מאוד. מתנשפים וצפופים הם ישבו מי שיכול היה, או נשענו על מה שרק אפשר.

     באחד הקרונות ברכבת, יחד עם כל היהודים, היה רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, יהודי חשוב היה ר' עזריאל דוד, יודע ספר, חסיד ומשורר לבית מודז'יץ.  הרכבת הניעה בבעתה את גלגליה. התנועעה עוד דקה על גבי הפסים והגבירה את מהירותה. שועטת אל אושוויץ. אל הכבשנים.  והיהודים ידעו לאן הם נוסעים. היה מי ששמח שהוא הולך לפגוש באבא שלו. היה מי שהתפלל, נמצא גם מי שדאג לחברו למקום להניח את הרגל.  ודאי. נמצאו גם אחרים, אין ספק שהיה האוויר רווי כאב, אין אונים ומתח נוראי.  ודאי שהלחץ מילא כל כפיס בלוחות העץ של הקרון, אלא שהיה עוד דבר! משהו יהודי עצום שאף אחד לא יכול להבין אותו. המשהו הזה הוא הניגון ששרה נשמתו של יהודי, כל יהודי באשר הוא, הוא תמצית החיים של העם הזה ואושר חייו. אמונה קוראים לו, אף אחד לא יכול להבין זאת, ודאי לא הגרמנים ימ"ש ששמרו בחוץ, גם לא הפולנים הגסים שעדיין התגודדו ולהגו סביב הרחבה.  וכמו כל היהודים, גם ר' עזריאל דוד ידע לאן הוא נוסע. והוא היה יהודי גדול וגם משורר. ברגעים הללו שהגלגלים שקשקו והרכבת שעטה ורעש היה בקרון, ותנאים שלא עוזרים בכלל להתרכז ולחשוב, ברגעים הללו התבשל משהו בליבו. אין אנו רשאים לנחש מה חשב, אבל יודעים אנו מה עשה.  הוא לקח את תקוותם ותפילתם של כל היהודים והלחין לה מנגינה. לא. הוא לא הלחין. נשמתו הטהורה, נפשו הבוערת לא יכלה לעצור בעד עצמה והיא שרה את המילים שפיעמו בלב כל היהודי: "אני מאמין... אני מאמין... אני מאמין..." לאט לאט הוא שר את המנגינה, במתינות כזו של מי שיודע שהוא הולך לאבא שלו, בישוב הדעת.  ויש לך להבחין בין "יודע" ל"יודע". מרחק של שמים וארץ יש ביניהם. ומי ששר "אני מאמין" בדרכו לאושוויץ. מאמינים אנו שאת כברת הזו כבר עבר. המנגינה התפלה בלחש, התפללה באמונה. אלו צלילים זכים של אמונה! באמונה ובגאווה שאף על פי שאנו הולכים למות כעת, הרי הנצח הוא שלנו,  שאנחנו אלה השרים כעת, וזה עצמו הניצחון שלנו. אנחנו הם אלה שהקב"ה כרת איתם את בריתו, ונתן להם את הבטחתו לגאול אותם.

     עמד ר' עזריאל דוד בקרון הצפוף ושר את השיר הזה. ודאי היו אז עיניו עצומות ופניו בוערות כלפיד. שר את המנגינה פעם אחת, שר אותה פעמיים,  ובשלישית הצטרף אליו היהודי שלצידו. אולי ירדה דמעה מעיניו, אולי הבטיח בכל לבבו שהוא באמת מאמין, ואף על פי שהכבשן קרוב, הוא מקווה, ואוהב, והצטרף היהודי שמאחוריו, ושמשמאלו. ובפעם החמישית היה כל הקרון כולו שר.  בקרון הבא היו כמה יהודים המומים. הם שמעו ניגון וחשבו שהם חולמים. הם שמעו דרך קירות העץ המלוכלכים מילים טהורות ולא הבינו מה הם שומעים. אבל בפעם הבאה הצטרפו אף הם בלחש ואחר כך בכל הכח, בכל הנשמה . עוד יהודי מצטרף ועוד אחד, עוד קרון מצטרף וגם הקרון שלאחריו, הרינה עוברת מקרון לקרון, ורכבת שלימה לאושוויץ שרה 'אני מאמין'! הכפריים בסביבה כבר התרגלו לכל מיני דברים נוראיים, אבל "שיגעון" כזה - הם לא ראו! ואז, כך מסופר, השתתקה השירה, ור' עזריאל דוד, שידע להיכן הוא נוסע, פונה אל סביבתו ומכריז: "מי שיהיה מוכן לקחת את השיר, לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי!"  שני בחורים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התווים באמצעות בדל עופרת, על גבי חתיכת סמרטוט שהובאה מאי שם, והם קפצו מהרכבת. אחד נהרג במקום, השני עבר את כל מוראות השואה וניצל. התגלגל והתגלגל, ולאחר השחרור הגיע לארצות הברית בערב יום הכיפורים.  

     הוא נכנס לרבי ממודז'יץ, הסתגר איתו שעה ארוכה בחדרו, וגולל באוזניו את סיפורו, איך נסע הניגון ברכבת המוות, איך התגלגל בכל המחנות, איך הדהד בעזות על פני ביצות אפילות, איך נמלט על חייו אל תוככי היערות ומצא לו מקום אף בבונקר פרטיזנים. כמקיים צוואה מקודשת סיפר האיש את הסיפור הזה, והניגון שהיה מפורסם בלאו הכי התפרסם עוד יותר. דקות אחדות לפני זמן אמירת 'כל נדרי', יצא הרבי ממודז'יץ מחדרו כשפניו לוהטות, והודיע לחסידיו: "השנה אין דרשה, השנה יש שיר!"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תשובות,פתרונות,מתעוררים בבוקר,מחיה מתים,לשתות מים,יודע ספר,חסיד, משורר,להודות תמיד,כוסית,

 

 

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ז

 

אחד שאל אותי "אדם קנה פרחים לכבוד שבת, אך הם סגורים ומסוגרים. המכיר אתה פטנט שימהר את פתיחתם, ויפארו את שולחן השבת?" השבתי שכפית סוכר מהולים במים שבאגרטל יזרזו את פתיחת כותר הפרח. "ומה דעתך" המשיך ושאל "אם קנו זר פתוח מאוד, ורוצים שיעמוד בְיָפְיָם ולא ינבלו מהר, מה עושים ?" הפעם השבתי "כמה טיפות אקונומיקה בתוך המים יסייעו לפרח לשמר את פריחתו". חייך איש החינוך, כמי שקלע והשיג את מבוקשו, "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך! לכל גיל גישה אחרת! הצעירים זקוקים ל 'סוכר' להביאם להתפתחות נאה, אך בכדי לשמור על הבוגרים, לעצירת כמישה, נאלצים להשתמש אף בחומר חריף!".



 אנשים חושבים "מי אני ומה כבר אני יכול להועיל", אבל זה כלל לא נכון, כיוון שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה  ואותו הוא יכול לשתף עם אחרים ולזכות אותם. לפעמים דווקא האנשים הפשוטים הם אלו שהכי מצליחים להשפיע ולעשות שינוי. לכל יהודי יש כישורים מיוחדים ותכונות נפלאות שאיתם הוא יכול להצמיח ולהביא שפע גדול          לעולם.    

     אמרתי השבוע, ואני יודעת שזה נשמע חמוּר, שכשם שיש היום ועדות חקירה על תינוקות שנחטפו מאימותיהם, ועדת החקירה של הדור הבא תהיה לאיתור אימהות שנחטפות מחיק ילדיהן. התרבות הזו חוטפת אימהות מביתן. אימא היא כבר לא מובנת מאליה, והחיים חדלים מלהיות ֹ מבוארים לילדים, כי אין את הבאר הזו שת??אר ותסביר להם את החיים.  וכשהיא כבר בבית, זה מאוחר מדי. הם כבר ילדי אומנה. מי אימץ אותם? כל המכשירים, כל האייפונים. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הבעיה היא שלקחו מאיתנו את העיקר. הפכו אותנוֹ עקרות. השכיחו מאיתנו את ''מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה''. כיום הערבוב שהאישה לא עומדת בו וקורסת ממנו, אינו בין עבודות גבריות ונשיות אלא בין אישה דתייה יראה, לבין אישה מערבית.  כאישה דתייה-מערבית את גם יולדת 10 ילדים, גם אופה פטיפורים-ליגה, גם חברה בקבוצה של אימהות אופות, מבשלות ומכבסות, גם מתחבאת בבוידעם שבוע שלם כי את משכירה את הדירה שלך לשמחה של השכנה, גם עובדת ב הייטק עם תואר שלישי, גם במכון כושר לשמור על גזרה מושלמת וגם עושה בוטוקס בבוא הגיל. רק למות נשאר. אי אפשר לעמוד בשתי המערכות האלה, אי אפשר. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הגאון רבי יעקב מליסא בעל "חוות דעת" ישב פעם בסעודה בה היה נוכח עשיר גדול שהיה גם קמצן גדול.  ביקשו הנוכחים מהעשיר כי יתרום בקבוק יין לכבוד הסעודה,  אך הוא כמובן סרב.  אמר לו רבי יעקב: אם תתרום יין, אראה לך נס גדול יותר ממה שעשה משה רבנו!".  הסתקרן העשיר ותרם את הסכום.  אמר לו רבי יעקב: זהו הנס! משה רבנו הוציא מן הסלע מים , ואני הוצאתי ממנו יין"... 

     המכשול הגדול ביותר שעומד בינינו לבן מה שאנחנו רוצים, זה אנחנו.

     הרה"ק רבי ברוך מקוסוב זצ"ל שאמר פעם שאחר התפילה הגיע אליו היצר וניסה להכשילו בהרהורי גאווה שהתפילה היום הייתה בכוונה גדולה, והשיב לו, שלא יתכן שהתפילה היום היתה כדבעי כי הרי ביקש "והסר שטן וכו'", ובאם כעת אחרי התפילה מגיעה השטן, ע"כ שהתפילה לא נתקבלה...

     ״זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה״ (במדבר יט,ב). לכאורה היה צריך להיכתב ״זאת חוקת הפרה״, שהרי מדובר כאן בדיני פרה אדומה. אלא רמז יש כאן, שענייני טהרה הם עיקר התורה; שהטהרה היא היסוד לחיי התורה. (פניני תורה)



המציאה ה"לא" כשרה (פניני בית הלוי, גליון 436)

     בעירה הקטנה ידעו הכל כי ר' אליהו יכול לשבת בשלווה על התורה ועל העבודה בעת שאשתו מנהלת חנות מכולת קטנה ומוציאה ממנה את פרנסת ביתה. ואם כי מהחנות לא יכלו להגיע לעושר, הרי שלא חסרים היו בבית לחם לאכול ובגד ללבוש.  כאמור, ר' אליהו יושב מרבית שעות היום בבית הכנסת,  כולו עסוק וטרוד בדברי תורה, ואינו מתעניין כלל במסחרה של זוגתו ביודעו כי העסק נתון בידיים נאמנות.  במרוצת הזמן חסכה החנוונית סכום לא מבוטל, אותו צררה בארנק שמור לימים בהם לא תוכל יותר לעבוד, לעת זקנתה.  מכיוון ששמרה על ארנק זה מכל משמר, נהגה ליטול אותו עמה בכל אשר תלך.

     באחר הימים, בהגיעה לעת בוקר לפתוח את החנות,  הרגישה לפתע כי הארנק אינו מצוי ברשותה. חיוורון עז הציף את פניה. לרגע איבדה עשתונותיה בעומדה מבולבלת מבלי לדעת מה לעשות. היא שבה חיפשה בכל מקום אפשרי, אך הארנק איננו. כשהיא חזרה לחנות והתברר לה כי הארנק אבד, החלה לזעוק "הארנק איננו... הארנק איננו..."  לקוחות שהגיעו לקחת מצרכים, ניגשו בבהלה לברר את סיבת זעקתה, ובהיוודע להם על אבדת הארנק, מיהרו לבוא לעזרתה ושוב הציעו לחזור יחד איתה בדרך שעשתה לחנות המכולת, אולי יעזור ה' ותימצא האבדה.  כולם רצו בבהלה בשביל המוליך מן החנות לביתה, והציעו לה שתיכנס לביתה ותערוך חיפוש יותר לעומק. אכן היא "הפכה" את הבית, בדקה בכל זווית אפשרית, אך ללא הועיל. הארנק אינו בנמצא, כאילו בלעה אותו האדמה.  האנשים שבאו לעזרתה העלו הרס בידיהם, ואפילו אנשי המשטרה, אליהם פנתה בצרתה, לא מצאו את האבדה.  חזקה היא, כי צערו של אדם פג אט אט עם חלוף הימים.  גם החנוונית החלה במרוצת הזמן להשלים עם האבדה: "כפרת עוונות", הייתה אומרת בעת ששוחחה עם ידידותיה אודות האבדה "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

     בבוקר גשום, בוסס באדמה הבוצית של העיירה, יעקב הרוכל, על שכמו נשא כדרכו תרמיל מלא חפצים נחוצים סיכות למיניהם, מחטים, כפתורים, שרוכים ושאר מיני חפצים זעירים, שהכנסתם מועטה. הוא התאנח בקרב לבו,  חישב ומנה באצבעותיו הפנויות את שכר עמלו, כאשר לפתע נתקל באבן נגף. " אוך!!!! הפטיר יעקב, ספק בתרעומת ספק בכאב - כמעט הועפתי הצידה על כל מטעני היקר!" הוא פנה הצידה,  החליק את הרגל הניגפת, ובדרך תר בעיניו אחר המכשול בו נתקל. עיניו נפגשו בחפץ מוזר מעט. מתוך דחף פנימי הרכין עצמו למשש את הדבר, הרים אותו, הקריב אותו והביט בסקרנות. "זהו ארנק" - מלמל בינו לבין עצמו "מעניין אם נמצא משהו..."  הוא פתח את הארנק המרקיב והופתע מתוכנו: סכום מכובד של רובלים נקיים מונח בפנים שמורים ו"טריים"... שמחתו של יעקב הרוכל הייתה כה גדולה, עד שבהגיעו לעיירה כבר נודע לכולם אודות מציאתו.  גם לאוזניה של החנוונית, אשתו של רבי אליהו, הגיעה השמועה אודות הארנק שמצא הרוכל - מיד ניתר לבה בעוז: הלא יתכן כי הארנק הוא הארנק אותו איבדה! היא חשה לנעול את החנות ורצה בבהילות אל הרוכל כדי למסור לו סימנים ולהיוודע אם נכונה השערתה.  הסימנים שמסרה החנוונית התאימו למציאות, הסכום בארנק היה אותו סכום. אותו נקבה החנוונית פניה של החנוונית אורו "ברוך השם" מלמלה נרגשת - "שהאבדה נמצאה!" "ובכן" - פנתה אל הרוכל - "הב לי את ארנקי!" " לא אתן", השיב הרוכל בשלווה.  החנונית הביטה בו משתהה. הלצון חומד הוא?! אך הבעת פניו נשארה שלווה ורגועה. היא התאוששה מעט ושאלה אותו: "האם הסימנים שאמרתי לך נכונים? הרי אתה בעצמך אישרת כי הארנק - אבדתי הוא!" " נכון" - השיב הרוכל בקרירות "אמנם משוכנע אני כי הארנק שלך היה, אך אינני חייב להחזיר לך אותו..." " ומדוע לא תחזיר לי אותו?" שאגה החנוונית הנסערת "איך לא תבוש לדבר כך?" " אל בחמתך!" השיב הרוכל, "האנך יודעת את הדין, כי אדם שאיבד החפץ מבעלותו והתייאש ממנו - יצא החפץ מבעלותו?" שמתי לב בברור כי כבר התייאשת מאבדתך,  ומדוע עלי להחזיר לך דבר, שיצא על פי דין מרשותך ?!" החנוונית יצאה בריצה אל רב העיירה ותבעה את הרוכל לדין תורה. בבית הדין ניסו להשפיע על הרוכל שינהג "לפנים משורת הדין" ויחזיר את הארנק לחנוונית, אך הרוכל התעקש: "אינני עשיר כה גדול שאוכל לוותר על סכום כה נכבד! עני ואביון אני, ומציאה כשרה הגיעה לידי''!

     תכונה חגיגית הורגשה בעיר. הגאון הירושלמי רבי שמואל סלנט יצא את עיר הקודש בשליחות קדושה לעורר את נדיבי עם ישראל בתפוצות לנדב ולהפריש מכספם עבור עניי ארץ ישראל.  בכל מקום בואו התקבל בכבוד ויקר משום כבוד תורתו. גם בעיירה זו, אותה עבר בנסיעתו, התקבל בתשואות ובמאור פנים.  בשמוע החנוונית כי צדיק בא לעיר, מיהרה להשכים לפתחו, לשפוך לפניו את מצוקת לבה על דבר אבדתה ולספר לו כמה יגעה וטרחה שנים רבות כדי להגיע לסכום הנכבד, ועתה ייהנה ממנה מי שאינו ראוי לכך.  רבי שמואל סלנט הקשיב בתשומת לב מרובה לדברי החנוונית. הוא שאל אותה פרטים ופרטי פרטים אודות התנהגותה, צורכי המסחר, תעסוקת בעלה ואופן ומנהג עסקיה.  החנוונית הופתעה מתשומת לבו של הגאון הקדוש, המתעניין כאילו בפרטים, שנראו בעיניה כלא נחוצים לעצם העניין לשמו באה.  כעבור חקירה ודרישה אודותיה ואודות בעלה, שלח הרב לקרוא לרוכל. הלה, שפקודת הרב קדושה הייתה בעיניו,  מיהר לבוא לחדרו. " החזר תיכף ומיד את הארנק לבעלת האבדה!" ציווה הרב.  הרוכל מצמץ בעיניו, הפך בלשונו, משך בכתפיו, ולבסוף הפליט: "רבי קדוש, מדוע עלי להחזיר לאישה דבר שכבר התייאשה ממנו?..." " שמע בני" - דבר הרב רכות "האבדה אינה שייכת כלל לאישה, אלא לבעלה, כי הרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה". אין לה רשות להתייאש מדבר השייך לבעלה. מכיוון ששמעתי מפיה כי בעלה, השקוע בלימוד התורה, לא ידע כלל על האבדה, הרי שלא התייאש ממנה כלל. ברור אפוא כשמש, כי הארנק שייך לאישה ולא לך, מכיוון שייאוש זה "ייאוש שלא מדעת" הוא...  בבושת פנים החזיר הרוכל את האבדה לחנוונית, ששבה לביתה בלב קל, מודה ומברכת את הקדוש ברוך הוא ואת הרב הקדוש, שעזר לה בחוכמת תורתו, לקבל את הכסף שכה טרחה עליו, ושמרה אותו לעת זקנה.



השרוך שהפיל נברשת (ב.נ.- באר יחיאל(

     חבורת המנגנים השמיעה ניגונים עליזים . כל אנשי הקהילה נאספו ובאו לשמחת "חנוכת הבית" בישיבה . אגף חדש נבנה, בנין מפואר ובו בית מדרש , חדר אוכל ומטבח.  הנאספים לחצו את ידיהם של ראשי הישיבה והנדיבים שישבו במזרח , אחלו איחולים לבביים ואחר התיישבו ליד השולחנות הערוכים לסעודת המצווה.  בשמחה הביטו אנשי הקהילה סביבם . האולם היה גדול ומרווח , רהיטיו החדשים נאים ונעימים למראה, ואפילו נברשות ענק עשויות קריסטל פארו את תקרת האולם ונצצו באלפי נגוהות.  רק אחד מיהודי הקהילה לא נכח בשמחתה של הישיבה . היה זה ברל , העוזר לשמש . ברל , שהיה עייף מעבודות הניקיון וההכנה הקדחתנית לערב הגדול , נרדם לו אי שם למעלה , בעלית הגג של בית המדרש המפואר . שנתו לא ארכה לו , שכן קולות הזמרה ושירת החוגגים הפריעו משנתו . הוא התעורר בבהלה ושפשף את עיניו בחזקה . "וטהר לבנו לעבדך באמת..." הגיעו קולות השירה לאוזנו אוי , הפסדתי ! חשב ברל והזדרז לקום . הוא ישר את חולצתו וניער את האבק שדבק למכנסיו . ואז השפיל מבט לנעליו השחורות . שרוך היה חסר באחת מהן. "אני מוכרח להשיג עכשיו שרוך" מהרהר ברל.  הוא הסתכל סביב . מלבד כמה חפצים חסרי ערך , לא היה בו דבר . ברל משך בשרוך הבודד במבוכה . "איך אכנס לאולם ללא שרוך לנעלים" ? חשב בצער . לפתע אורו עיניו . יש עצה ! בפינה התגוללה פקעת חבלים שחורים. "משם אקח לי שרוך", שמח ברל . רץ ישר אל הפקעת הסבוכה והמגלגלת היטב, והחל להתיר את סבך החוטים . הוא לא ידע , לא חשב ולא נסה להבין למה משמשת הפקעת הזו . הוא בכלל לא העלה על דעתו שחבלים קשורים אלו מחזיקים את נברשת הקריסטל הענקית שבמרכז האולם שלמטה.  מתקיני הנברשות לא הספיקו לקבוע אותה בברגים חזקים אל התקרה , ולכן תלו את הנברשת באופן זמני , דרך חור בחבלים . וברל בתמימותו פתח את הקשרים , חבל אחרי חבל . הפקעת הסבוכה כמעט הותרה כולה . ואז סוף סוף מצא את קצה החוט , חתך ממנו כגודל שרוך ועמד להשחיל אותו בנעלו השחורה.  ולמטה , באולם - טרח ! בום ! מה נפל? איך? מה קורה פה? המסובים קפצו ממקומותיהם , נבהלים מהרעש והמראה.  הנברשת היקרה והיפה קרסה לפתע ונפלה באמצע האולם . הקריסטל הנוצץ התנפץ לרסיסים , זכוכיות עפו לכל עבר, מלאו את רצפת האולם ואת השולחנות והאוכל שעליהם.  כל השמחה נקטעה באחת . גם התזמורת הפסיקה פתאום מנגינותיה . שקט השתרר . הכול התאספו סביב השברים והזכוכיות ולא הבינו איך קרה הדבר לפתע פתאֹום ... רק ברל , שנכנס לאולם באמצע כל המהומה , מאושר בשני שרוכים אשר לזוג נעליו השחורות , היה היחיד שהבין מה קרה ועל מה ...

     הוא ראה , המסכן , את שעשה . ראה את שיירי פקעת החבלים , שהתיר אי שם למעלה , מונחים כאן , על הרצפה למטה , שזורים בבסיס הנברשת . ואז נזכר ברל בשיעור ששמע.  הרב הסביר אז שכל מעשה ודיבור שאדם עושה , בכוחו לשנות הרבה כאן , בעולם . גם בלי שנבין איך וכיצד , מעשה טוב משפיע לטובה על עושהו וגם על העולם כולו . לחוטא וגם לכל ברואי תבל . כששמע זאת ברל , לא הבין את משמעות הכוח והעוצמה שבמעשיו . אך עכשיו , למד לקח וקלט את המסר שלעולם לא ישכח.  הנה , עשה פעולה ללא מחשבה והתבוננות מספיקה ולא ידע כי במעשהו יחריב שמחתם של כל בני הקהילה . רצה ברל לצעוק בקול גדול ולומר : "ראו זאת כמשל , אנשים , הביטו בשברים והבינו , כי כל דיבור ומעשה משפיע . אל נא תשאלו ותקשו איך זה יהיה? ולמה דווקא מעשה שלי יחריב עולם? הנה לפניכם דוגמא שלעולם לא נדע תוצאות מעשינו . הלכתי לחפש שרוך נעל , ופתאום צנחה נברשת קריסטל ...על כן, עלינו תמיד להיזהר , לא להיות פזיזים , אלא לשקול כל צעד וכל דיבור.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

פרחים,לכבוד שבת,נברשת קריסטל,איש החינוך,פרה אדומה, ועדות חקירה, תינוקות,נחטפו,פקעת החבלים ,

 

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ז

 

איזוהי ידידות מזויפת ? ידידות הדומה לְצֵל: באור היא קיימת,  ובחושך נעלמת.



     אנו מעריכים את הבריאות רק כאשר אנו חולים.

     החיוך תרופה יעילה בלי תופעות לוואי.

     כל החיים אנו מתאמצים איך לא להתאמץ.

"היד ה' תקצר" [יא, כג].  (ברכי נפשי).

     הרב ירמיהו אברמוב שליט"א סיפר לי שזמן קצר לאחר שהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, חזר אל העם היהודי בשנת תשכ"ז, נתקלו הממונים במקום בדבר שעורר בהם פליאה-רבתי. יהודי נכבד ונשוא- פנים ניגש אל האחראים, ובפיו בקשה מוזרה עד מאוד: 'הרשו לי לנקות מדי יום ביומו את חדרי הנוחיות של הכותל המערבי.  אני מבטיח לקחת את המשימה הזו במלוא הרצינות, ואמלא את תפקידי בכובד-ראש, אבל אני מציב בפניכם תנאי בל- יעבור: את התפקיד הזה אני רוצה לעשות ללא כל תשלום '! הממונים הסכימו, ואכן לאורך שנים מילא אדם זה את התפקיד בנאמנות רבה, ודאג לניקיונם של חדרי הנוחיות ברחבת הכותל המערבי, ניקה וצחצח אותם כמו שצריך. אלה שעקבו אחריו הבחינו שהנאמנות שלו לביצוע הניקיון,  היא יוצאת מגדר הרגיל. איש לא ידע מה הסיבה שהביאה אותו לכך.

     בשלב מסוים החליטו הממונים לשאול אותו על מה ולמה לקח על עצמו תפקיד שכזה. והיהודי-הנאמן השיב, ויש בתשובתו זו כדי לספק לנו הרבה-הרבה אמונה בא-לוקי ישראל, ולהתאזר בעוז ובשמחה על שאנחנו משתייכים לעם קדוש שכזה. אני, סיפר האיש, עברתי על בשרי את אימי השואה, והתגלגלתי למחנה-המוות הנורא, אושוויץ. והנה, בהגיעי לשם,  פגשתי גם אנכי את מלאך- המוות הנורא ההוא שענה לשם 'ד"ר מנגלה', שהיה מסמן בידיו לימין או לשמאל,  לחיים או למוות. אני כבר סומנתי על ידו כאחד שאינו כשיר לעבודה, והלכתי עם כל אלה שנגזר עליהם להיות מושלחים לכבשנים. אבל ברגע מסוים אזרתי עוז ואמרתי לגרמנים שהובילו אותי שיש לי התמחות מיוחדת ב... ניקוי שירותים, ואני מוכן למלא את המשימה הזו.  הקצינים הגרמנים הסכימו, ומאז החילותי לעסוק בניקיון שירותיהם המפוארים של הנאצים הארורים,  כשאני נאלץ לסבול את גועל-הנפש האיום, ולטפל בניקיון המקומות הללו . וכפי שאומר הפסוק שלנו "היד ה' תקצר", עבודתו זו של היהודי הייתה הסיבה להצלתו הפלאית באושוויץ, ' ובעוד שאלפים ורבבות מחבריי וידידיי הלכו לטבח, ונשרפו בכבשנים, אני נשארתי בחיים, ושרדתי בחסדי השם את התקופה האיומה הזו', סיפר לממוני הכותל המערבי.  אינני יודע איזו זכות עמדה לי שאצליח להעלות בפני הנאצים את הרעיון הזה של ניקיון השירותים, אבל במציאות זו הייתה סיבת הצלתי. ידעתי שכל התרשלות קטנה במילוי התפקיד, תביא גם אותי אל הכבשנים, רח"ל,  ולכן עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות במלוא הרצינות.

     מדי יום ביומו, כשהייתי עסוק במלאכתי , וידעתי שממש ברגעים אלה מובלים אחיי הקדושים לכבשנים, הייתי שופך נפשי בתפילה לה', ומבטיח לו שאם יזכני לעלות לארץ הקודש, ולראות ??בניין בית המקדש, אנקה את חדרי הנוחיות שהיו גם שם,  כמובא במשניות במסכת מדות.  והנה, הקב"ה הביא אותי ברחמיו המרובים לארץ הקודש, ולירושלים, וגם אם לא זכיתי עדיין לנקות את חדרי הנוחיות בבית המקדש, אני עושה זאת כאן, בשריד בית מקדשנו 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ידידות מזויפת,ְצֵל,אור, בחושך,בריאות,חולים,חיוך,תרופה יעילה,תופעות לוואי, להתאמץ,אימי השואה,

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ז

 

     הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית יוצא הדבש... המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים!" מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב: הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה!"

    הרה"ק רבי יצחק בלאזער אומר: "אעשה לו עזר כנגדו - זכה עזר, לא זכה כנגדו" (חז"ל(  אחד עושה מהעזר - כנגדו, ואחד עושה מהכנגדו - עזר

     זאת התורה אדם וכו' "זאת" ר"ת ת'חזיק א'ת ז'מנך, או א'ל ת'בזב ז'מן.



הארנק )מעובד ע"פ סיפור אמיתי שהובא ב'מרוה לצמא-מתוך מתוק מדבש'(

'     אם מישהו יחזיר את הארנק שלי אפריש לו עשרה אחוז מסכום הכסף שהיה בו' כך הכריזה האישה לבעלה כששמה לב שארנקה הלך לאיבוד בנסיעתה באוטובוס לביתה בבית"ר עילית.

     הוא עמד בתחנה על קוצים, הוא ממש באיחור, השיעור בישיבה כבר החל... הוא כבר לא בשיעור א' אלא כבר בשיעור יב' בישיבה הגדולה והוא לא אוהב לאחר ... לפתע הוא מבחין בזווית העין בארנק שנתקע בין הספסל לבין התחנה. הוא מושך אותו, פותח ורואה בתוכו שטרות כסף רבים, הוא מחפש סימן מזהה נוסף כמו אולי 'רב קו' או תעודה מזהה אך לא מוצא כלום.  הייתה שם רק חשבונית מקומטת, קבלה על הטענת ה 'רב קו' הוא מגיע לישיבה ולאחר סיום הסדר הוא מתקשר לחברת האוטובוסים שהנפיקה את ה 'רב קו' ומבקש את פרטי בעל הכרטיס לפי מספר החשבונית. הפקיד משתף אתו פעולה ולשמחתו הוא נותן לו את הפרטים. ' מצאת את הארנק?' נדהם הבעל שענה לטלפון 'איך ידעת שזה שלנו?' והמוצא סיפר את כל השתלשלות העניין. ' איפה אני יכול לפגוש אותך' 'אין צורך, אל תטרח להגיע לירושלים אני אגיע אליך לבית"ר עילית... המתחיל במצווה אומרים לו גמור'... אחרי כשעתיים הוא דופק בדלת ונכנס... בחור מבוגר יחסית, חיוך קל ועדין על פניו 'שלום כבוד הרב...'  ומושיט את הארנק. ' תודה רבה וישר כח על המאמץ' אומר הבעל 'אני רוצה לפצות אותך, הבטחנו לשלם עשרה אחוז למוצא הישר' 'כסף אני לא צריך' אומר הבחור בשקט 'אז מה כן?' שואל הבעל. ' אני אוסף ברכות... לזיווג הגון...' עונה הבחור בהיסוס 'תראו, אני כבר לא בחור צעיר, אבל אני לא מוכן לוותר על החלום שלי... בחורה שתהיה מוכנה שאקדיש את חיי ללימוד התורה, והאמת שבגיל כמו שלי (30) זה ממש לא מובן מאליו'. הבעל החל למלמל מילות ברכה בכוונת הלב ואז נגשה האישה ולחשה לבעלה 'נחמה...' והוא הבין.  נחמה הייתה בת עשרים ושבע. 'במקרה' (רק מה') היא התארחה בביתם בשבת והקסימה אותם באישיותה,  נבונה, כשרונית, אצילית, אבל מעוכבת שידוך... ' אני כבר לא צעירה בת שמונה עשרה' אמרה להם נחמה בשבת 'אבל קשה לי לוותר אפילו על גרם מהחלום שלי:  בעל שיושב ולומד ומקדיש את כל עתותיו לתורה הקדושה, נבון ובעל מידות טובת וזה לא מובן מאליו...'  המשפטים של נחמה הצטלצלו כעת במוחה של האישה מתערבים במילות הכאב של הבחור... ופתאום ממש בלי כוונה הם הפכו לשדכנים. טלפונים, בירורים, שמות והמלצות התעופפו מכאן לשם ומשם לכאן.  והשידוך קם והיה... '

     רק רציתי להחזיר לכם את האבדה' צחק יעקב החתן הטרי 'ומצאתי את האבדה שלי...'



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

משל,מוזג יין,גביעים קטנים,יראת שמים,משפיע,הדבורה,מטרידה,מציקה,פלאי פלאים,עזר כנגדו,רדיפות,צרות,

 

 

 

 

אמרי שפר י' תמוז ה'תשע"ז

 

 א-לוקים טבע בעולמו חוק מחוקי הבריאה: אין מושג של "לא מאמין". לנו ניתנה הבחירה במה להאמין.



     בלק  פחד וביקש דרך להביס את ישראל. הוא לא פנה למומחי צבא כי אם אל בלעם. וכי מה כוח יש בו בבלעם להילחם בישראל? אכן, יש בו כוח וכוחו בפיו - "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (כב,ו).  לפעמים כוח הדיבור גדול יותר מהכוח שבמעשה.

     ''ויפתח ה' את פי האתון" (כב,כח )אמרי כהן( - שמעו אומות העולם שאין כוחו של משה אלא בפה, ולא ידעו שהכוונה בתפילה, וחשבו שכוחו בנאומיו, שדברן גדול הוא.  לכך הלכו ושכרו את בלעם שהיה פה ממלל רברבן, דברן גדול,  מחרף ומגדף, כדי להכניע את כוחו של משה, זה לעומת זה. לכן "ויפתח ה' את פי האתון" - הראה להם הקב"ה לדעת שגם אתון יכולה להיות נואמת טובה. 



     "חטאתי כי לא ידעתי" (כב,לד) (מאוצר החסידות) - ר' חיים מצאנז שאל רב אחד ממעריציו, מדוע אין הוא מתעניין בגורלו המר של פלוני אלמוני מתושבי עירו. ענה לו הרב ואמר: לא ידעתי כלל על מצבו הרע. נזף בו ר' חיים ואמר לו: אצל בלעם נאמר "חטאתי, כי לא ידעתי". לכאורה קשה, אם לא ידע במה חטא? משמע, שאי הידיעה היא עצמה חטא, רב או אחד מבני עלייה צריך לדעת על כל עוול וקיפוח, על כל מר ומצוק: הוא צריך להרגיש דברים מעין אלה, ואם אין הוא יודע וגם אינו מרגיש הרי זה פגם וחטא.



 המתנה הטובה

אימא והבת שלה נכנסו לחנות קטנה בעיר של "הכול בשקל" האימא אמרה לילדה שמותר לה
לבחור רק פרס אחד. הילדה מסתובבת בחנות  שום דבר לא מעניין אותה עד שהיא נתקלת
בשרשרת פנינים שמונחת ליד המוכר.  הילדה ניגשת לאימא שלה ומבקשת את זה.
האימא מבקשת מהילדה לבחור פריט אחר כי מחירה של השרשרת הוא לא כפי שסיכמו
ויחסית לשאר המוצרים היא קצת יותר יקרה (שניים וחצי שקלים)
 אך הילדה מתעקשת ומבטיחה לאימא שלה שהיא תהיה ילדה טובה ולבסוף האם משתכנעת.
הילדה מאושרת, נקשרת לשרשרת ומסתובבת איתה מבוקר ועד לילה.  יום אחד אביה של הילדה מקריא לה סיפור לפני השינה ולפני שהוא יוצא הוא אומר לה "ילדתי את אוהבת אותי ?" אז הילדה אומרת לו שכן שהיא אוהבת אותו מאוד .אז האב אומר לה "אם כך אולי תביאי לי את שרשרת הפנינים שלך"
 הילדה מסתכלת עליו קצת המומה ומציעה לו במקום זאת את בובת הברבית החדשה שלה.
 האב עונה לה בחזרה שהוא לא צריך בובת ברבית אבל זה בסדר אם היא לא רוצה להביא לו היא לא חייבת.
לאחר שבוע האב שוב מקריא לילדה סיפור ולבסוף שואל אותה."ילדתי את אוהבת אותי?"
הילדה עונה לו שבוודאי .אז האב מבקש ממנה שאם כך שתעניק לו את שרשרת הפנינים שלה.
הילדה שוב מביטה בו ומציעה לו במקום זאת את בובת סוס הפוני שלה. האב עונה לה בחזרה שאין לו צורך בסוס פוני אבל זה בסדר, אם היא לא רוצה זה בסדר.
 יומיים לאחר מכן הילדה ניגשת לאביה ומבקשת ממנו להושיט את ידו והיא מניחה בידו את שרשת הפנינים ואומרת לו "קח אבא.אני אוהבת אותך"
האבא מכניס את השרשת לכיס ובמקום זאת מוציא מהכיס השני קופסת תכשיטים מהודרת
 פותח אותה בפני בתו ובתוכה יש שרשרת פנינים אמיתית!! הילדה מופתעת ומאושרת מודה לאביה ואז הוא אומר לה "רואה בתי אם אבא רוצה לקחת ממך משהו זה רק כי יש לו משהו טוב יותר לתת לך.
 אבא לעולם לא ייקח ממך משהו אם אין לו משהו יותר טוב להעניק לך" וזהו חבריי זה אומר לגבי כל עניין בחיים . אם זה עבודה, זוגיות, מערכת יחסים וכו'
 אם פיטרו אתכם מהעבודה או אם נפרדתם מבן הזוג או להפך אז השתדלו לא להרגיש רע עם עצמכם. זה רק אומר שבורא עולם רוצה להעניק לכם מתנה טובה יותר. כי מגיע לכם.
 אז אל תתייאשו רק הסתכלו על הדברים בצורה הנכונה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לא מאמין,להביס,מומחי צבא,בלעם,בלק,כוח הדיבור,כוח המעשה, פה ממלל, רברבן,דברן גדול,מחרף,מגדף,עוול וקיפוח,מר ומצוק,

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ז

 

גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!



      וכשאנו מתבוננים בדבר, מבינים אנו שמאורעות רבים קורים מסיבה זו. כשהבורא רוצה להודיענו שבריאותנו בידו, מביא הוא מדווה קטן, כאב פעוט, כדי שנוקיר את טובו הכולל. מביא הוא הפסד קטן וצורב, כדי שנדע שרווחינו ממנו הם. כישלון פעוט, שיבהיר שהצלחתנו בידו יתברך - "למען דעת צדקות ד'!" .



    חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים. הקב"ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת. 



     ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב 'טוב מאוד' . עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה 'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנּו להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל ? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּו מִשָם, אֶפֶס קָצֵהּו תִרְּאֶה,  וְּכלוֹ לא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה.  אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל,  בקומה השלמה, וְּכלוֹ לא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו. 



להכיר את ד'. (דברים טובים)

     משפחה אחת יצאה לחופשה בטבריה. האישה ושתי הבנות ירדו לכנרת לשחות.  והבעל הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס.  הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע. האם, על החוף, ראתה את בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש ובייאושה החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה.  מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה, סימנו לה לזוז, צעקו עליה, עד שלבסוף עצר מישהו.  מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל מה קרה. "הבת שלי טובעת", האם צרחה אליו. "אל תשכח שאתה אחרי התקף לב", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו, בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים. הוא צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה. האם נשמה לרווחה לרגע, עד שקלטה שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה. "יש לי שם עוד ילדה!" היא צרחה והאיש הסתובב בחזרה אל המים "איפה היא?  איפה היא?" והאם מצביעה למרחק וצועקת, "שם,  שם"  . האיש צלל פנימה והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על החוף קוראים אליו, "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא אותה לחוף. אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה , ואנשי מד"א שהגיעו בינתיים באמבולנס מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם והודיעו לה שהיא הייתה זמן רב מדי מתחת למים והם לא יכולים להצילה.

     כשהם מגיעים לבית החולים, הרופאים אומרים את אותו הדבר. בני המשפחה מתחילים להתפלל לנס. הם מתפללים ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נושא אליהם עיניים משתאות. "אני לא מאמין! הפעילות המוחית חזרה לתפקוד רגיל!" הילדה מתעוררת לחיים ויומיים אחר כך יוצאת מבית החולים על שתי רגליים. הרופאים אומרים שזהו נס רפואי - החמצן לא הגיע למוחה במשך זמן רב מדי בשביל שדבר כזה יקרה. מספר ימים אחר כך המשפחה עורכת סעודת הודיה כדי להודות לאלוקים על הנס,  ומבקשת להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים והציל את בתם. הם מוצאים אותו בעזרת בית החולים. מדובר בעורך דין המתגורר בקיבוץ, אדם שאין לו כל קשר לדת, ומעולם לא היה לו. הם מזמינים אותו לסעודה והוא מספר להם את סיפורו.

     הוא היה בתקופת החלמה מהתקף לב לפני התקרית, והיה בדרך לחופשה בצפון עם אשתו כשראו את אם המשפחה מתחננת לעזרה. אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור. הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך תקופה - אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה. אבל, כשבוע לפני התקרית, כחלק מתכנית ההחלמה שלו,  הוא שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב. אשתו אמרה לו שזה מסוכן, אבל הוא השיב לה שיש לו הרגשה שהוא חייב לעשות את זה, והוא נהנה מכל רגע במים. הוא המשיך ואמר, שלולא הזמן שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בתם. "אז קפצתי למים והצלתי את הקטנה, אבל אז אמרת לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים,  וכשמשיתי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה". כשהגיע הביתה, הוא סיפר, הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו, "אני הרגתי את הילדה ההיא". אשתו אמרה לו שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו. "אבל אני כל כך טיפש ", הוא אמר, "לא הרמתי את ראשה מהמים". "לא ", היא השיבה, "פשוט לא שמת לב". "לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!" ואז, הוא המשיך בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה. הבטתי לשמיים ואמרתי, 'ריבונו של עולם, מעולם לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות ככה.  בבקשה, א-לוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך'. ואז, הוא סיפר למשפחה המרותקת לסיפור, "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי".

     תחשבו על הסיפור הזה. האם הוא היה גיבור מפני שמיהר לקפוץ למים? או אולי מפני שקפץ פנימה פעמיים? איפה קרתה מתנת החיים? זה קרה ברגע שהוא אמר - הרסתי הכול. ניסיתי והשתדלתי, אבל נכשלתי. במקום להתייאש, הוא לקח את הלב השבור שלו ולא נסחף לעבר הדיכאון והעצב, אלא הפך אותו לתפילה. התפילה הראשונה בחייו.  תפילה שיצרה נס. יש לנו רגעים בחיים שבהם נדמה לנו שנכשלנו, שהרסנו הכול. אנחנו חייבים להבין שאותם רגעים ממש, אם משתמשים בהם בצורה נכונה, אפשר לתקן בס"ד את הכישלון.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

גזירת המן,להשמיד,להרוג,לאבד,קטרוג,מפוזר,מפורד,מדווה קטן,כאב פעוט, נביט,נתבונן,לחשוף רוע,כעס,קללה,לתקן,

 

נקודה שבועית פרשת "בלק" ה'תשע"ז

 

בלעם נקרא על ידי בלק לקלל את עם ישראל. 

אחרי משא ומתן עם שליחי בלק שבאו והלכו ושוב חזרו הלך איתם בלעם.

הוא השקיף על ישראל ממקום גבוה מאוד. אם נדייק על פי הכתוב בלעם השקיף "מראש צורים". 

האבן עזרא מפרש שאכן מדובר על מקום גבוה אך לעומתו חז"ל ורש"י מפרשים שבלעם צופה לשורשים ולמקור של עם ישראל, האבות והאימהות, שהם המקור שממנו שופעת החיות הנצחית של עם ישראל.

בלעם רואה את כל שרשרת הדורות של עם ישראל ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

האבן עזרא מפרש שכפי שעם ישראל בודד בשעה זו כך יהיה בודד במשך כל הדורות.

עמים רבים לאורך ההיסטוריה יתמזגו עם עמים ודתות אחרות אך לעומתם עם ישראל יישאר תמיד בדד ויחיד בתורתו ובחוקיו ואין אף אומה בעולם שתגבר עליו.

גם הרמב"ן והאברבנאל מדגישים את העובדה ההיסטורית שכל הדתות האחרות כינסו תחת חסותן עמים רבים ששמרו למרות זאת על לאומיות נפרדת. אבל האומה היחידה בעולם היא ישראל שדתה ולאומיותה הן אחת ואי אפשר להפריד ביניהן.

"העמק דבר" מציין שכוונת בלעם לתקופות הגלות שלעומת ישראל כל עם אחר בנסיבות דומות היה מושמד מהזירה העולמית אך עם ישראל חי וקיים עד היום ולעולמי עד.

דווקא בימים אלה שיש "התנגשות" וויכוח עם זרמים שונים ביהדות  שלא מתנגדים ופועלים כנגד התבוללות ראוי לזכור את אמירתו של בלעם על ישראל שתמיד לאורך כל הדורות ידעו להישמר ולשמור על עצמם משאר אומות העולם ולהתמיד בייחודם.

 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

בלעם,בלק,לקלל,עם ישראל,מראש צורים,האבן עזרא,אבות,אימהות,בודד,חי וקיים, התנגשות,אומות העולם,

אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ז

 

  בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצווה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מותניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

 

                     בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

   

     הרבה שנים לפני השואה האיומה, ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון" שבל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה - עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מיליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא לצלן.



     ידיד, איש תבונות, השמיע באזני, "מה בעצם ההבדל בין אתרוג לבין תפוז? למה מחיר התפוזים עומד על שקלים בודדים לשקית מלאה, ואילו האתרוג יימכר אף במאות שלקים ליחידה? הסיבה נעוצה במטרה! אדם קונה תפוז לצורך עצמו, על כן המחיר נמוך. האתרוג אינו נקנה להנאה, אלא לכבוד יוצרנו, לצורך גבוה, ולכן מחירו יאמיר".

האדמו''ר בלי האתרוג (פניני עין חמד, עלון 642)

     סיפר האדמו"ר מרחמיסטריווקא זצוק"ל על רבינו, הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל אשר בהתקרב חג הסוכות היה תמיד מאוד טורח למצוא אתרוג מהודר בכדי לקיים מצות ד' מינים בהידור, שנה אחת לא מצא הגאון אתרוג מהודר שימצא חן בעיניו, ורק בערב סוכות מצא אצל הסוחר החשוב ר' מנדל פרידמן אתרוג מהודר וקנה אותו במחיר מוזל עקב השעה המאוחרת, ובשעת המקח היה נוכח שם יהודי אחד מחשובי העיר.

     ויהי ממחרת ביום טוב הראשון של חג בא הגאון לבה''כ בלא ארבע מינים בידו, וביקש אצל אחד מהמתפללים ארבע מינים מהודרים במתנה על מנת להחזיר, ובכלל לא היה לגאון ד' מינים לנענועים, והיהודי החשוב הזה , שהיה נוכח בשעה שהגאון קנה האתרוג התפלא מאוד , כי הרי ראה בעצמו שרבנו קנה אתרוג מהודר, ומיד אחר התפילה ניגש אל הצדיק ושאלו על כך . ענה לו הגאון: "ביום טוב בבוקר בקומי לפני הנץ כדי לקיים מצות ד' מינים לפתע שמעתי מהדירה הסמוכה ילד בוכה ואמו צועקת עליו ובוכה מרוב פחד, ורציתי להיות לעזר, יצאתי ונקשתי על הדלת לשאול מה קרה, ונודע לי שהאישה הזאת התאלמנה ונישאה לאחרונה לשכן שלי, והבן הזה הוא בנה ולא בנו, והנה הבעל הלך לטבול במקווה ועוד מעט יחזור כדי לקיים את מצות ד' מינים, ובנה שהיה משועמם לקח את האתרוג ושיחק בו ובלי משים לב פסל אותו, והיא התמלאה פחד כי עוד מעט יחזור הבעל , וכאשר ישים לב למה שקרה ישפוך חמתו על בנה " המשיך הגאון וסיפר: "הרגעתי אותה והלכתי להביא את האתרוג שלי, ואמרתי לאישה , שלא תאמר לבעלה דבר וחצי דבר ממה שקרה, רק תשים את האתרוג הזה במקום האתרוג שלו, וכך היה האישה לא אמרה לו דבר, והוא לא הרגיש בכך, והגאון מטפליק נשאר בלא אתרוג" ... והאדמו"ר מרחמיסטריווקא היה מפליא מאוד את רבינו באומרו ": רב בקהילה בלא ארבע מינים הלא זה אוושא מילתא, מה יחשבו עליו? ובכל זאת כדי שהאלמנה לא תצטער , והכול כדאי! "



 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ריקוד מצווה, נשמט,אבנט,גלילה,ספר תורה,השואה האיומה,ברלין,גרמני, עגלים,כלבים,אתרוג,תפוז,

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ז

 

אין מקום לדאגה - "על שני דברים אין מקום לדאגה - על מה שאפשר לתקן, כי אם אפשר לתקן, למה לדאוג; ועל מה שאי-אפשר לתקן, כי מה תועיל הדאגה" (רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב)

    ''אל תטעה ותחשוב כי השקט היא חולשה, אנשים חכמים לא מתכננים תוכנות גדולות בקול רם''

     אם הקב״ה עושה עצמו לפעמים כאילו אינו רואה את החטא שבישראל, על-אחת-כמה-וכמה שבשר ודם, שיכול לטעות ולדמות בנפשו שהאדם חוטא ולאמיתו של דבר אין בו חטא כלל, ודאי שעליו להתנהג בדרך של ״לא הביט אוון ביעקב״. (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

     המעשה שהיה, פעם נסע רכב משא גדול ורם בדרך המובילה מעיר לעיר, על אם הדרך הוצרך לעבור תחת 'גשר', כידוע, על הגשר כתובים 'מספרים' האומרים כמה הוא גובהו של גשר, והנה 'חכם' זה ראה את המספר שהוא בדיוק כגובהו שלו, ואעפי״כ נכנס, ו... מצא את עצמו באין מנוס ומפלט, לפניו אינו יכול להמשיך בדרכו כי כל הגשר יתערער מחמתו, ואף לחזור אין בידו - כי תקוע הוא בין קרקע עולם לקרקע הגשר... עד שבא פיקח אחד, ואמר לו - הוצא נא מעט אוויר מתוך הגלגלים, ויתמעט גובהך הגדול, וממילא תוכל להמשיך בדרכך... כיו״ב לדידן, פעמים והאדם מרגיש כי עמד מלכת בדרכו בחיים, ואי אפשר לו לזוז לא לפניו ולא לאחוריו, עצתו - שיוציא מתוכו את האוויר המנפחו, יקטין עצמו ויכניע לבבו לפני שוכן מרומים, ואז יעבור ממילא את דרכו בחיים בשופי ובנחת. (באר הפרשה(

     ''הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"  כג,ט - כאשר בקשו שלטונות רוסיה להחדיר רוחות השכלה בישיבת וולוז'ין, ובקשו להטיל על תלמידי הישיבה את החיוב ללמד למודים כלליים ואת שפת המדינה ראה הנציב מוולוז'ין את הסכנה הגדולה שבדבר והעדיף לסגור את הישיבה המפורסמת מאשר להיכנע לדרישות השלטונות. וכה פרש הנצי״ב פסוק זה: ״הן עם לבדד ישכן״ - אם רוצה עם ישראל לשכן לבטח ולשבת במנוחה עליו לבודד את עצמו מהגויים. אולם ״ובגויים" -אם חושב הוא שבהתקרבותו אל הגויים ולימודו ממעשיהם, יעזור לו הדבר למצוא חן בעיניהם, אזי ״לא יתחשב״ - הגוי אינו מתחשב בכך והוא ממשיך לשנוא את ישראל אף יותר כי ״בהלכה שעשו שונא ליעקב״.

      הנפש שסבלה מכולם -  רב אחד ביקר אצל  ה"חפץ חיים" זיע"א יחד עם זוגתו,  והיא התאוננה בפניו על בעלה הרב, שלמידת טובו לבריות אין גבול, ויש כאלה שמנצלים מידה זו, ולבסוף הם סובלים מכך מאד . ענה לה ה"חפץ חיים" אדם שהוא טוב ומיטיב, סובל באמת מן הבריות, מאידך אם הוא רע סובלים הבריות ממנו, כשיבואו לעולם העליון כדאי מאד שיגידו שם: "זו היא הנפש שסבלה מכולם מאשר יאמרו כי כולם סבלו ממנו"

     הרה״ק ה 'לב שמחה' זי״ע, אפילו אדם גדול כל כך - ששומע 'אמרי קל', ורואה 'מחזה אלוקים', אעפי״כ יהא נופל מכל מדרגותיו אם ח״ו יהיה גלוי עיניים - שלא ישמור על עיניו. (באר הפרשה(

    ויחבוש את אתונו. אמר לו הקב"ה, רשע!, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו" )רש"י). שואלים, למה מדמים את אברהם הצדיק לבלעם הרשע , ומפרש אחד מן הצדיקים, שאמר לו ה' בק"ו, אם אברהם הצדיק רצה לשחוט את בנו כדי לעשות רצוני, ולבסוף לא יצא מזה כלום,  כל-שכן אתה שמתכוון לקלל את בני נגד רצוני, בודאי לא ייצא מזה כלום.

האֹומץ של בַרְווזֹון קטן (פרפראות וגימטריות, עלון 248)

     סיפור מרגש ומעורר מחשבה מזה שנים רבות, מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, שאני נוהג להגיע מדי סוף שבוע אל האגם כדי לדוג, ולמרות שיצא לי לראות לאורך השנים אנשים שונים ובעלי חיים מגוונים, היה זה דווקא ברווזון קטן ואפור הצליח להישאר בזיכרוני עד היום.

     בסיומו של אחד הביקורים שלי באגם, התיישבתי על הכיסא המתקפל שלי כדי לנוח מעט. חשבתי שאני לבדי, אבל הופתעתי על ידי ברבורה לבנה יפה שלוותה בברווזון אפור וקטן. הברווזה געגעה לעברי, וכאשר הושטתי אליה חתיכת תפוח היא זללה אותו בהנאה. כיוון שאני זוכר שבהטלה אחת בוקעים לרוב בין 5 ל-6 ברווזונים, חיפשתי אחר ברווזונים נוספים במי האגם אולם לא מצאתי ולו אחד. דייג שראה אותי מביט במים בסקרנות, סיפר לי כי הברבּורה הגיעה אל האגם יחד עם ברבור נוסף על מנת להקים קן, אולם מיד לאחר שבקעו הגוזלים עזב האב וחזר אל להקתו, ורק האם נותרה עם הברווזונים הקטנים. הטורפים הרבים שחיים סביב האגם ניצלו את המצב, והיו עטים על העופות הצעירים מדי לילה מבלי שהיא תצליח לגונן עליהם. כך חוסלו כל אחיו של הברווזון האפור, ברווזונים לבנים ובריאים שגודלם משך את הטורפים, ורק הברווזון הקטן והצנום נותר יחד עם האם. שבוע לאחר מכן, נתקלתי שוב בברווזון הצעיר במי האגם. עם זאת, הברבורה הלבנה לא נראתה באזור. הברווזון געגע בפחד ונראה בבירור שהוא מחפש אחר אמו.  בלילה הקודם, כך התברר, תקף שועל את הברבורה כשזו יצאה ממי האגם, וכעת הברווזון האפור נותר לגמרי לבדו בעולם.

     ניסיתי להתקרב אל הברווזון על מנת להאכיל אותו, אולם הוא נבהל והתרחק אל המים העמוקים בעודו ממשיך לגעגע בפחד. " אין לך מה לנסות," קראו לעברי שאר הדייגים. "סופם של כל הברווזונים באגם להיטרף על ידי השועלים." כך עברו מספר שבועות נוספים. בביקורי הבא כבר לא הצלחתי לאתר את הברווזון האפור במים. "כנראה שגם זה נטרף," אמר לי הדייג שישב לצדי על גדות האגם. "גם אלו שאינם נטרפים, מתים בסוף ברעב."  בסופו של היום, כשחזרתי אל הכיסא שלי, גיליתי ברווזון קטן ממתין לי לצדו בסבלנות. היה זה הברווזון האפור, שחיכה ממש במקום בו בעבר עמד יחד עם אימו. "איזה ברווזון מכוער!" קראה אחת הילדות שעברה במקום לצד אמה. רציתי להגן על העוף הצעיר, אבל האם כבר משכה בידה של בתה והן המשיכו ללכת. הברווזון התבונן בי בסקרנות. פשפשתי בתיק הגב שלי ומצאתי תפוח שנשכח בו. חתכתי ממנו חתיכה קטנה, והברווזון דידה לעברי בצעדים מהוססים ולעס מהתפוח בהנאה. מאותו הרגע התחלתי לראשונה לבקר באגם לא רק בסופי השבוע, ובכל פעם ווידאתי שאני לוקח עמי דבר מה עבור הברווזון האפור.  בכל ביקור המשכתי לחפש בתקווה אחר שאר הברווזונים, אולם הצער על גורלם התחלף בשמחה כאשר ראיתי את הברווזון האפור שלי, שכבר הפך לברבורון קטן, ממתין לי בדיוק באותה הנקודה על יד הכיסא. כעבור מספר חודשים חליתי, ולא ביקרתי באגם במשך מספר שבועות. כאשר חזרתי לאחר החלמתי ופניתי מיד אל המקום בו היה ממתין לי הברווזון, הופתעתי לגלות בו את הילדה הקטנה שנרתעה ממנו רק לא מזמן, יושבת על הדשא ומאכילה את הברווזון בחופן אגוזים. מתברר שבהיעדרי היה הברווזון ממתין במקום בסבלנות מדי יום ביומו, ועם הזמן הפך לאהוב על כל המבקרים והדייגים באזור, ואלה החלו להביא מאכלים במיוחד בשבילו. כששאלתי את הילדה הקטנה מדוע היא מאכילה אותו, הביטה בי ואמרה: "הוא אולי לא הברווז הכי יפה, אבל הוא ללא ספק הנאמן והאמיץ ביותר. אני אשמח מאוד שהוא ימשיך לשחות באגם שלנו''.

     פעמים רבות אנו עשויים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נאלצים למצוא את הדרך להתמודד עם מצבים לא מוכרים. אנחנו עלולים לחשוב שאין לנו את הכלים, היכולת או התנאים הדרושים כדי להצליח, ועקב כך מחליטים לוותר. עם זאת, בעוד שחלק מהאנשים עשויים להתבלבל ולהיכנע, אחרים ימצאו את הדרך והאמצעים להשיג את מטרתם. האמונה בהצלחה היא שצריכה להוביל אותנו הלאה, גם היא עשויה להיראות קשה ממש כמו להפוך מברווזון אפור וקטן לברבור אצילי ויפה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

דאגה,לתקן,השקט,חולשה,התאוננה,טוב ומיטיב,סובל,גלוי עיניים,ברווזון קטן,

 

 

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ז

 

 האויב ההרסני ביותר שלנו הוא התירוץ.

     המחשב הכי חזק בעולם הוא המוח שלנו.

     העבודה המספקת ביותר היא לעזור לאחרים.

     הרגש המיותר ביותר הוא רחמים עצמיים.

להפסיד את החיים.

     דייג ופרופסור שטים בסירת הדייג .

     הפרופסור: "סלח לי, האם אי פעם למדת פיזיקה?"

     הדייג: "לא"

     הפרופסור: "אז כנראה שהפסדת רבע מהחיים שלך. ומתמטיקה למדת?"

     הדייג: "גם לא"

     הפרופסור: "אז תדע לך שהפסדת חצי מהחיים שלך! מה עם מחשבים?"

     הדייג: "גם לא"

     הפרופסור: "אז תתבייש לך! הפסדת שלושה רבעים מהחיים שלך!!"

     לפתע מתחילה סופה שמרסקת את הסירה לחתיכות ומעיפה את שני האנשים למים. הדייג שוחה לעבר קרש צף ונתפס עליו בזמן שהפרופסור מתחיל לפרפר.

      הדייג: "תגיד לי, אתה יודע לשחות?"

     הפרופסור (בולע מים):"ל...ל.. לא"

     הדייג: "אז אני שמח להודיע לך שהפסדת את כל החיים שלך!!!"

 

 

גלגול הסוס (דברים טובים - שלח)

     מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו?  לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך,  והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר,  נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס,  החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר.

     ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר,  ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה,  ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט.  ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס,  והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוביל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה,  משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם.

     עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף.  לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הספקת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה.  ולמרות הכל, זה קרה שוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

האויב,התירוץ,המחשב,המוח,עבודה,לעזור,הרגש,רחמים עצמיים,      פרופסור,שטים,סירת הדייג,

 

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ז

 

איתא בספה"ק ד"ראשית גוים עמלק" הוא ראשי תיבות "רגע". בילדותי אמר לי הרה"ח ר' יעקב ברייטשטיין ז"ל מחשובי חסידי גור, שהכוונה בזה בדרך המוסר הוא, שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כגון ללכת ללמוד או להתפלל או לעזור לחברו או לכבד אב ואם וכדומה, והוא אומר עוד רגע אעשה זאת, הרי דבר זה נובע מחלק עמלק שבקרבו. ונראה להוסיף ולפרש לפי זה המשך הפסוק "ואחריתו עדי אובד", דהכוונה, דבתחילה אדם אומר עוד רגע ועוד רגע, אבל לבסוף דוחה הדבר לגמרי ו"אחריתו עדי אובד" כלומר זה נאבד לגמרי. (הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א)

      אנו חושבים כי יש ללמוד משהו מהגויים מחכמיהם, מגדוליהם ונביאיהם - לרכוש מנהג יפה מהאנגלים התנהגות מסוימת מהאיטלקים וכדו'. טעות! מה שיש לגויים מעט, הוא מה שהם חטפו לעצמם מעם ישראל...!! יסוד היסודות שלכם יהיה - כי התורה טומנת בקרבה דרך חיים בכל השטחים ובכל התחומים. מי לא יודע כי מכוח התורה אפשר לפתור כל בעיה שהיא בחיי האדם.

     בלק ר''ת: ברכה לא קללה.

     ויפתח ה' את פי האתון (כב כח(  אמר מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ישנם אנשים שבשעה שהם באים לאכול, דרכם לפתוח לפניהם עיתון ולקרוא בו בשעת אכילתם "ויפתח ה' את פי העיתון", ודעו לכם שאין זו הנהגה טובה, משום שגם חכמי הרפואה מודים שכאשר אדם אוכל את סעודתו - לא יקרא עיתון באותה שעה. וטעם הדבר - מפני שהאדם הזה אוכל ואינו טועם את מה שאוכל, כיון שמוחו שקוע בדברים אחרים , והוא טרוד במוחו לדעת מה קורה עם פלוני? ומה קורה עם אלמוני? וכך הוא מפסיד את טעם המאכל , וכבר נאמר: ומשביע לכל חי רצון - דהיינו שכדי שהאדם יהא שבע, צריך שיהיה לו רצון, שמוחו יהא פנוי בעת מאכלו, כי לא לחינם הקב"ה ברא כל מיני טעמים באוכל, וכמו שנאמר )איוב יב יא( חיך אוכל יטעם לו, וזה אשר קורא את העיתון בשעת האכילה, הרי הוא מפסיד כל זאת.  אלא דבר בעיתו מה טוב, בשעת האכילה יתעסק בענייני מאכלו, ולא בעניינים אחרים (מעדני המלך חלק ב(



הנואם והלמדן (אוצר בנאות דשא)

      בזמן ה"נודע-ביהודה" היו שני רבנים צעירים אשר לטשו את עיניהם על משרת הרבנות שהייתה בעיר בין פרשבורג לווילנה, כשנפטר הרב שם כל אחד רצה להיות הרב הראשי, האחד היה בריסקאי, - כעין בריסק, (שכן בריסק הייתה הרבה אחר הנודע ביהודה.) צדיק ולמדן, היה בקיא בכל הש״ס וידע היטב את ההלכה על בוריה. היה מחמיר גדול,  אך לא היה מומחה במיוחד ברטוריקה - בנאום, בפוליטיקה ויחסי ציבור.  לעומתו, השני בא מפרשבורג שם היו לומדים רטוריקה - תורת הנאום, הוא יצא משם כרב מוכן, אומנם הוא אינו בדרגתו של הבריסקאי בלמדנות, אך ידע מה זה תורת ציבור ואיך להנהיג ציבור.  באו לנודע-ביהודה ושאלוהו מי יהיה הרב, אמר להם לכו למושל [הגוי] של העיר והוא יחליט. וזה היה לפלא גדול מה לגוי ולרבנים ? ואכן הגיעו אל המושל ואמרו ששלחם ר׳ יחזקאל לנדאו.  אמר להם: ״לעונג זה לי, מה רצונכם "? אמרו לו: עליך להחליט מי יהיה הרב.  שאלם המושל: ״יש לכם ספר קדוש שאתם כל הזמן מתפללים בזה"?  הוציאו סידור, והמושל אמר לרב מפרשבורג: ״פתח את הסידור בלי להסתכל היכן אתה פותח והגד בעל פה את הנכתב בעמוד שנפתח לך״.  והנה הסידור נפתח בדיוק ב״אשרי יושבי ביתך״ ואמר הכול ברהיטות ובדיוק והמושל התפעל מאד.  עתה הגיע תורו של השני אך לדאבונו נפתח לו בדיוק באקדמות של פורים ״אץ קוצץ בין קוצץ״ אקדמות הקשות לאמירה, וכמובן שנתקע בזה ולא הצליח לאמור ברהיטות.  אמר לו המושל: ״אתה מבין לבד שחברך הוא יהיה הרב״.  הלך התלמיד הבריסקאי הצדיק לנודע-ביהודה, ושאלו: ״ילמדנו רבנו, וכי משוא פנים יש בתורה, מי אינו יודע בעל פה אשרי יושבי ביתך? ואם לא יצא לי כך בגלל זה יהיה הוא הרב ולא אני"?  אמר לו הנודע ביהודה: בוודאי כשהוא פתח את הסידור לא ״באשרי״ נפתח לו אלא שהוא ידע שהמושל אינו יודע עברית, ואמר לו ״אשרי יושבי ביתך״, אתה היית פותח והיית אומר ״עלינו לשבח״.  עונה לו התלמיד: ״כן, אני גם חשבתי לעשות, אך היה לי ספק אם זה הונאת דברים, וכו׳״.  חייך הנודע ביהודה: ״הוא אשר דיברנו, אתה מתאים לשבת בכולל יבואו אליך אנשים לשאול שאלות, תמסור שיעורים ותפסוק הלכות מהמקום שלך, אך לא בתור רב. רב צריך לדעת גם כיצד להסתדר עם גוי, עם מושל, עם אנשים, הוא צריך להיות פוליטיקאי, לא אדם צדיק מדי או תלמיד חכם מדי, זה לא טוב בשביל הנהגת הרבנות״.  לא נערוך השוואה מי דומה יותר ליהושע ומי דומה יותר ּלכָלב -ברור הוא שהבריסקאי דומה יותר ליהושע שהיה תלמידו הנאמן, משרתו של משה רבנו, הקים אוהלו סמוך להר סיני שתמיד יראה את משה הראשון. רץ אחרי התורה, רץ אחר משה רבנו ובוודאי נהיה עניו כמותו. אם כך עניו אינו יכול להיות רב. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

חסידי גור,ללכת,ללמוד,להתפלל,לעזור לחברו,לכבד אב ואם,יסוד היסודות, השטחים,בריסק,רטוריקה,חכמי הרפואה,

אמרי שפר י"ז תמוז ה'תשע"ז

 

 

 אם יבוא איש על רעהו וידקרהו במחט על לא עוול בכפו, יכעס הנדקר עליו מאד, ונפשו תסער בקרבו על חוצפתו של הלה שדוקרו באכזריות, אך אם הדוקר הוא רופא שדקרו לצורך רפואתו, אזי לא די שלא יכעס עליו אלא אף ישלם לו על כך דמים מרובים. וזהו עניין ''הסתר שבתוך הסתר'', כי אינם מכירים שהדוקר - הוא ''רופא כל בשר'', בורא כל עולמים שעושה את הכול לטובתו.

     אמר הרה"ק מקאפיטשניץ זי"ע האוהב באהבה עזה את ה 'תלמיד חכם' אוהבו ומשמשו בהתבטלות בכל עת, הרי יש בו 'אהבת תורה ', לאידך האוהב את ה 'גביר' ומכבדו ביותרת הכבוד, אהבה זו אינה אלא 'אהבת ממון'. ומהי 'אהבת ישראל' - מי שאוהב כל אחד ואחד מבני ישראל,  ללא כל הבדל מי הוא ומה מהותו.

      בדרך צחות אמרו לרמז על סדר האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז', שהם עולים ר''ת ו'וייל ד'ער ב'אשעפער ה'אט ג'עוואלט א'זוי ז'אל ז'יין (מכיוון שכך הוא רצונו של הקב''ה). כי זהו ה'אלף בית' - יסוד היהדות, להאמין שהכול הוא ברצון הבורא ית"ש .

      בזמן שהאדם מישראל מקדש אישה הוא אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת  משה וישראל''. מה טעם משה וישראל דווקא? התשובה היא: משה וישראל, כידוע, נדדו במדבר ארבעים שנה, ובמשך כל השנים הללו היו להם כל מיני דין ודברים, חיכוכים, מריבות ושעות קשות ביותר, ובכל זאת לא נפרדו ... זהו מוסר השכל שצריכים ללמוד בני הזוג בשעת הקידושין

...גלגול הסוס (דברים טובים - שלח)

     מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו?  לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך,  והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר,  נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס,  החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר.

     ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר,  ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה,  ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט.  ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס,  והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוב??ל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה, משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם.

     עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף.  לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הספקת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה.  ולמרות הכול, זה קרה שוב.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מחט,נדקר,מצליף,רופא,הסתר,אוהב,תלמיד,מקדש,טבעת,חיכוכים,מריבות,מוסר השכל,גלגול,סוס אביר,יריד,גביר,

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ז

 

  אדם גדול - אומר הפתגם - מורכב ממעשים קטנים.

     בברכת המזון מבקשים אנו: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ומיד אחרי כן מוסיפים לבקש: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". מדוע הבקשה על הברכה בבית נאמרת לפני הבקשה לביאת אליהו הנביא לבשרנו על הגאולה השלמה? אלא, שישנם אנשים המצפים למשיח רק כדי שיפתור את כל בעיותיהם הכלכליות, שימחק את המינוס בבנק וישפיע שפע של חיי רווחה חומריים... זו איננה צפייה אמתית ונכונה למשיח! לכן, קדם מבקשים ש"הרחמן ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה" - שנזכה לשפע גשמי, ועם כל זאת מבקשים שגם אז "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"



     בשם המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע  מובא, כשרצה להסביר מהו קנאות אמתית היה אומר בצחות: כי הנה אצל פינחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד וייקח רומח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רומח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"...

      בתהילים "אשא עיני אל ההרים", אל תיקרי אל ההרים אלא "אל ההורים".

השועל והיעל (דברים טובים - שלח)

     מעשה בשועל ערמומי שנפל לתוך באר עמוקה ולא הצליח לטפס ולעלות בחזרה. ישב השועל בתוך המים וניסה למצוא דרך לצאת החוצה מתוך הבאר.  והנה למזלו עבר במקום יעל גדול, ולו שתי קרניים גדולות וארוכות. היעל היה צמא מאוד, והצימאון הציק לו. הוא עצר ליד הבאר מביט בערגה אל המים הרחוקים ממנו ולשונו משתרבבת בצמא. והנה הוא מבחין בשועל היושב למטה ולוגם בהנאה ממי הבאר. 'איך המים?' שאל היעל, 'האם הם ראויים לשתייה?'. 'לא תמצא עוד מים כאלו בשום מקום '. אמר השועל, 'אלו המים הטובים ביותר ששתיתי אי פעם, מי באר צלולים וזכים. אתה מוזמן ידידי!'.  היעל הצמא לא חשב פעמיים, הוא ניתר פנימה וקפץ אל תוך המים הזכים. הם היו קרירים וטעימים להפליא והוא שתה עד שרווה. 'תגיד', פנה היעל אל השועל אחרי ששתה, 'יש לך מושג איך יוצאים מכאן? יש אולי יציאה חלופית?'. 'יש לי דרך מצוינת ליציאה!' אמר השועל, 'אם רק תסכים, נצליח לצאת מכאן בקלות'. 'אני מקשיב!', אמר היעל. 'פשוט מאוד, אתה תרים את רגליך הקדמיות, תישען על הקיר ותזקוף קרניים הכי גבוה שאתה יכול. ואני אטפס עליך ואצא החוצה'. 'ומה איתי?' מיהר היעל לשאול. 'פשוט מאוד', הסביר השועל לאט ובקול ברור, 'כשאהיה למעלה אחזיק בקרניים שלך ואמשוך אותך החוצה'. היעל הסכים, זקף את קרניו,  הרים את רגליו הקדמיות והשעין אותם על קיר הבאר, והשועל מיהר לטפס ולקפץ על קרניו של היעל, ובן רגע הוא היה בחוץ, מביט מלמעלה אל תוך הבאר וצוחק. 'מה אתה צוחק', התמרמר היעל. ' תמשוך כבר!' 'נראה לך?!' התגלגל השועל מצחוק, ' נראה לך שאני מסוגל למשוך יעל במשקל מאתיים קילו. 'אז למה אמרת לי לרדת?! רשע ערמומי שכמותך!' פרץ היעל בבכי. גנח השועל ונאנח בהזדהות מאולצת, 'מסכן שכמוך, אני ממש מרחם עליך. אבל אילו היה לך שכל בראש לפחות כמספר השערות שיש לך בזקן לא היית יורד אל הבאר לפני שהיית בודק איך יוצאים ממנה.

     כשהיצר מנסה לפתות אותך להיכנס לתוך הבור ולהפיל אותך בפח, תבדוק בבקשה איפה היציאה הקרובה. ובדיוק על זה אמרו חכמינו: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'.  כשאתה עושה משהו, תבדוק תמיד את התוצאה שלו. אל תהיה תמים, אל תתפתה להאמין שאפשר ליהנות כאן ועכשיו בלי לחשוב על המחר. לחיות את הרגע בלי לקחת בחשבון את הרגע שאחר כך.  לכל מעשה יש תוצאה, כל דבר מוביל אותך למשהו. תבדוק לפני שעשית משהו האם לקחת בחשבון את התוצאה שלו, את כל ההשלכות שלו, את המחיר שיהיה עליך לשלם. רק אם ראית את הנולד, אם לקחת את הכול בחשבון אתה יכול להיות שלם עם ההחלטה שלך, עם הבחירה שלך.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

  אדם גדול,ברכת המזון,מעשים קטנים,אליהו הנביא,ברכה מרובה,חיי רווחה,משיח,רומח,קנאות,שועל,יעל,ערמומי,חכם,

 

 

 

 

 

 

 

 

''הסתר שבתוך הסתר''

 אם יבוא איש על רעהו וידקרהו במחט על לא עוול בכפו, יכעס הנדקר עליו מאד, ונפשו תסער בקרבו על חוצפתו של הלה שדוקרו באכזריות, אך אם הדוקר הוא רופא שדקרו לצורך רפואתו, אזי לא די שלא יכעס עליו אלא אף ישלם לו על כך דמים מרובים. וזהו עניין ''הסתרה שבתוך הסתרה''.


כתוב בתורה "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א(

אבל רבי נחמן מסביר: אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא  ה' יתברך.

גם מאחורי הדברים העומדים עליך - אני עומד.

 https://www.youtube.com/watch?v=jFB3nBOxPn4

 

הסתרה,מחט,נדקר,רופא,דמים מרובים,רבי נחמן,כתוב בתורה,ה' יתברך,

 

 

נקודה שבועית פרשת "פינחס" ה'תשע"ז



על פי פירוש רש"י, משה ביקש מה' שימצא מנהיג שיחליף אותו בבוא העת, אדם עם הרבה סבלנות: "ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

בפסוקים מתאר משה את התכונות והכישרונות שדרושים להנהגה צבאית ומדינית יחד. היסוד הקובע הוא מידת הסבלנות.

במידה זו תהיה למנהיג התייחסות לכלל הציבור באהבת ישראל וברצון לשרת את הציבור ולשאת סבלו.

זו מטרה קשה ביותר ומשה כמנהיג יודע זאת מניסיונותיו שלו.

אך עדיין משה היה צריך לדבר אל ליבו של יהושע כדי שיסכים "קחהו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". וממשיך רש"י באותו עניין ומפרט: "דע שטרחנים הם על מנת שתקבל עליך... לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא".

לפי רש"י מנהיג הוא עבד הציבור ומשרתו. רק אדם שיודע את השכר של הנהגה טהורה בעולם הבא נוטה שכם לשאת בעול ההנהגה.

הרמב"ן סובר כמו רש"י שיש חשיבות למידת הסבלנות כסגולת יסוד למנהיג אולם לדעתו הוא צריך להיות תקיף ולא להירתע מלהטיל מרות אבל בארבע עיניים שיזהיר אותו על הצורך לסבול את העם. לדעת הרמב"ן הציבור אינו צריך לדעת שיש צו על סבלנות.

הספורנו והאבן עזרא מדגישים את צו התורה לתת כבוד ליהושע לעיני הציבור על מנת שיכבדו אותו: "ונתת מהודך עליו" הוד מלכות ושררה כדי שינהגו בו בכבוד.

לעומתם אור החיים מפרש שאין מדובר כאן בסגולה אישית אלא סגולה עילאית שנפשו של מנהיג אמיתי חייבת להיות מחוננת בה.  רוח משה הייתה כוללת נפשות כל ישראל ולכן היה מסוגל להנהיג את ישראל על כל שבטיו ומחנותיו והוא התפלל כעת למצוא אדם מסוג זה שרוחו תכלול את כולם.

יהושע היה האיש שבגלל כלליותו יכול היה לשמש שורש לכולם ומשה התבקש להוסיף מהודו עליו.

הסבלנות הזאת שדיבר עליה רש"י היא מידה חשובה בכלל בטבע האדם שהיא הניגוד הגמור להגעה לכעס. אדם סבלן יידע למנוע עצמו מלכעוס ולהוציא עצמו מן העולם..

 מי ייתן שנזכה למנהיגי אמת מלאי סבלנות לכולנו.

שבת שלום ומבורך !

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מנהיג,בבוא העת,אדם,סבלנות,הנהגה צבאית ומדינית,תכונות,כישרונות,טרחנים,פרנסי ישראל,הוד,מלכות,שררה,

 

 

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ז

 

 

 אמר רבי מרדכי מראקוב זי"ע: כשיבוא משיח לא אלך לפניו כמה ימים, ואלך אליו בין האחרונים, ואם ישאלני עד עכשיו היכן היית, אשיב, ומר עד עכשיו היכן היה.



     דרכו של כל חוטא, להתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''. לפיכך, הכריז השי''ת את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.



     הכלי הטוב ביותר לשמור מערכות יחסים הוא מילים.

     "הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע" - אם אדם נותן 100 שקל לצדקה עם פנים בוכות, הוא יקבל את הזרע, מה שהוא השקיע - 100 שקל. אבל אם הוא "בא יבא ברינה", הוא עושה את זה עם פנים שמחות, אז "נושא אלומותיו" - הקב"ה לוקח את הצדקה שלו, זורע אותה, וזה מצמיח אלומות-אלומות...

הצפרדע אל ייאוש (דברים טובים - שלח)

      שתי צפרדעים קיפצו בחצר, הם רחרחו בשלוליות הבוץ שנשארו מהגשם, וכשלא מצאו דבר התקדמו הלאה לכיוון הבית. הן היו ממש רעבות. דלי גדול עמוס בשמנת הונח בפתח הבית.  בעלת הבית שמוכרת מוצרי חלב היישר מן המשק הפרטי תכננה לחבץ את השמנת ולהכין חמאה משובחת. הצפרדעים רחרחו, והופ, קפצו פנימה ישר לתוך השמנת. 'הצילו, הצילו!' זעקו פתאום שתיהן יחד כשהבינו מה קרה. 'אנחנו טובעות!'. הן ניסו לטפס על הדפנות, לקפץ החוצה, אך המרקם החלקלק והסמיך של השמנת משך אותן פנימה.  הגדולה שבהן, צפרדע שמנה ומלאת בשר,  התייאשה מייד. 'זהו, אנחנו הולכות למות. אפילו לא הספקתי להיפרד מילדיי, נגמר סיפור חיי'. היא פתחה את פיה והחלה לבלוע את השמנת 'לפחות הסעודה האחרונה שלי תהיה סעודה הגונה '. השנייה, צפרדע רזה וקטנה סירבה להתייאש, היא לא הסכימה להשלים עם המוות כל כך מהר. היא בעטה ובטשה, הניעה את רגליה הלוך ושוב וניסתה לחלץ את עצמה מהבוץ הלבן שלתוכו טבעה. 'עזבי אותך!' קראה לעברה השמנה, 'תאכלו שמנת כל עוד את יכולה ותשלימי עם הבלתי נמנע. אנחנו פשוט נמות. אין לנו סיכוי. אבל היא פשוט לא הסכימה לשמוע בקולה, היא המשיכה לבעוט ולנסות בכל כוחה להיחלץ. הגישה הזאת לא מצאה חן בעיניה, לא היה נראה לה הגיוני סתם כך להרים ידיים, לאכול שמנת ולהשלים עם החידלון. היא בעטה בכל כוחה, היא בטשה בשמנת בקרומי רגליה, ופתאום היא שמה לב שמשהו משתנה במרקם, השמנת הופכת לקצת יותר מוצקה, קצת פחות טובענית. היא ניסתה לקרוא לחברתה, משהו משתנה כאן!' אבל כבר לא היה עם מי לדבר,  החברה אכלת את השמנת ומתה. ואילו היא המשיכה לבעוט.

     הבעיטות שלה עשו את מה שעושה פעולת החיבוץ לשמנת, כדי לשנות את המרקם הסמיך והנוזלי של השמנת ולהפוך אותה לחמאה בועטים בה, מערבלים אותה היטב ומכים בה הלוך ושוב, וכך היא משנה את המרקם שלה והופכת משמנת לחמאה מוצקה. זה בדיוק מה שעשו רגליה של הצפרדע שסירבה להתייאש, הן בעטו בשמנת בעקביות ללא ייאוש, וכך הפכו אותה אט אט משמנת לחמאה. פתאום הרגישה הצפרדע את רגליה עומדות יציב יותר, המרקם כבר יותר סמיך, יותר יציב. היא המשיכה לבעוט, היא המשיכה לנסות, עד שרגליה עמדו על קרקע מוצקה ויציבה. ואז היא יצאה החוצה לחופשי.

     אל ייאוש,  כל עוד אתה בועט, כל עוד אתה מתקשה ונאבק,  אתה חי, יש לך סיכוי. כל קושי בחיים הוא בעצם דרך לצמוח. כשאדם טובע בתוך ים של קשיים ובעיות, יש לו שתי ברירות: להניח לעצמו לשקוע ולהעלם. או לאגור כוחות להתמודד ולהביט לקשיים בעיניים, לבעוט בכל הכוח ולצאת. הוא ימצא את עצמו על קרקע מוצקה הרבה יותר. כל עוד אתה נאבק, כל עוד אתה נלחם, כל עוד אתה מתמודד אתה חי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

כשיבוא המשיח,להתלות בזולת,עשרת הדברות,מערכות יחסים,מילים, הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע,הצפרדע,אל ייאוש,נושא אלומותיו,

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ז

 

   ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. (רבי פינחס מקוריץ)



     ''המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין)

     המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים כמבואר בגמ׳ וכתב ע״ז היעב״ץ (במגדל עוז עליות החיים), ז״ל : ״זה בחון והתאמת מאוד אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה״. וכן כתב שעל פי רוב - השמשים של בתי כנסיות מאריכים ימיהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבר פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).



     חז"ל אמרו (ברכות ו) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חת?? וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.



     חסד בבית - פעם ספרו להרה"ק בעל ה"בית ישראל מגור" זיע"א בשבחו של אחד מגבאי הצדקה שהוא עוזר להרבה נדכאים ושבורי לב. נענה ה"בית ישראל" ואמר, הכל טוב ויפה אבל אני רוצה לשמוע אם גם אשתו אומרת כך.



     יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח דישיבת לייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל שראה שני שבויים מעונים - 'ניסיתי לעזור להם ולא הצלחתי, רחמנות עליהם...' השומעים תמהו מאיפה המשגיח הגיע!? היכן פגש שבויים קודם שחרית... עד שסיפר שראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו שבויים ביד המלך זקן וכסיל...       ("לקט רשימות")

     יש פעמים שהאישה אומרת דבר מסוים ומתכונת למשהו אחר לגמרי וצריך לדעת "לשמוע" אותה.

הבחירה היומית (דברים טובים - שלח)

     משה, הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה,  אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים. רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה. מדוע? כי משה היה חדור מוטיבציה טבעית.  כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, משה תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב.  

     סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי למשה ושאלתי אותו: "אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?" משה ענה: "בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. "אבל לא תמיד זה קל", מחיתי. "זה קל", אמר משה. "החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך.

     מספר שנים אח"כ, שמעתי שמשה עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה.  בבוקר הוא נשדד ע"י 3 גברים חמושים. כשמשה ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל,  משה נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי18 שעות ניתוח. ושבועות של טיפול, משה שוחרר מביה"ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את משה 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: "אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?", סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. "הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית" הוא ענה. "ואז, אחרי שהם ירו בי,  כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות:  לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים". "לא פחדת?" שאלתי, "הפרמדיקים היו נהדרים," הוא המשיך, "הם אמרו לי שאהיה בסדר", אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. "מה עשית?" שאלתי, "ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות," הוא סיפר. "שאלה אם אני אלרגי למשהו". "כן," עניתי. "הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי", נשמתי עמוק,  וצעקתי: "כדורים!". כשהם צחקו, אמרתי להם, "אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת". משה חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קנאה,חסרונות,לפשפש,משכים,מעריב,בית הכנסת,אריכות ימים,שתיית לחיים, מלך,זקן,כסיל,חורבות ירושלים,

 

קצרצר על פרשת השבוע "פינחס"

 

וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ׃ במדבר כ"ח ט'

"לב חכם לימינו"

     בעניין זה מסופר על רבי חיים מואלוזין שנכנס בשבת לבית המדרש ומצא שניים מתלמידיו יושבים ומשוחחים שיחה בטלה. אמר להם: "מוטב לכם לישון שנת צהרים ולקיים שב"ת - ש'ינה ב'שבת ת'ענוג".

  העיז אחד מהם פניו ואמר: "רבנו, ואני דורש: שב"ת - ש'יחה ב'שבת ת'ענוג. "עליך נאמר, החזיר לו רבי חיים",כתוב בספר קהלת : " לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ ". פירוש: שהרי במילה "שִׂיחָה" כותבים נקודה בצד שמאל של ה שִׂ , ואילו במילה "שינה" הנקודה בצד ימין של ה ש.

 

 

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ז

 

  • אם תלמד לתת כמו שאתה לוקח, אם תדע להקשיב לפני שתתווכח, אם תשקול שנית בטרם תתרתח, אם לעיתים תוותר ותהיה זה שסולח, אם תשתדל מעט גם אחרים לשמח, אם תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח אז תדע סוף סוף וידעו כולם- שגדלת באמת ובגרת בן אדם.{רבי קיפלינג}
  • יש בעיות שאין צורך לפותרן.
  • אם דלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת.
  • לא כובד המשא מכריע אותנו, אלא איך שאנו נושאים אותו.
  • במקום להתפלל שיהיה לך טוב בגן עדן, הפסק לעשות לעצמך גיהינום.
  • החטא הגדול ביותר של אדם מישראל הוא כשהוא שכוח שהוא בן מלך.{הרבי מקרלין}
  • הגאווה היא שורש לכל המידות הרעות והענווה היא שורש לכל המידות הטובות.
  • מי שמגביל את כוחך תגביל את השפעתו עליך.{האדמור מרחלין}
  • האושר לא במרחקים ולא מעבר לים כי אם בתוך ליבו של האדם פנימה-- {הרמב"ם}
  • נתנו לו לאדם שתי עיניים שיראה בעינו האחת מעלות חברו ובעינו השנייה מומי עצמו{רבי מאיר מפרשמישלן}
  • זהירים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה ואין הם זהירים שלא לבלוע אדם חי.{רבי ברוך ממיזיבוז}
  • עיקר המצוות ליישר את הלב,{רבי אבן עזרא}
  • כשאדם מתעלה העולם מתעלה עימו.{הרמח"ל}
  • סוכר, המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים-ממתק. כך אדם המבטל את ישותו-מסוגל לעזור לזולתו. {רבי יצחק מוורקה}
  • כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.{רבי מנחם מנדל מקוצק}
  • הסתכלות בדבר לא צנוע פוגמת את הנשמה וגורמת להסתלקות השכינה והאור האלוקי מהלב.{האדמור מרחלין}
  • או שאתה השליח של בורא העולם או שאתה שליח של היצר הרע-תבחר!.{רבי מרחלין}
  • מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.{רבי נחמן מברסלב}
  • השמחה מביאה עימה התרגשות נפלאה ולחיות-לבריאות.
  • אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.
  • עת לכל דבר אך יש דברים שיפים הם לכל עת.
  • קשה הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה.
  • חבר נאמן נכון להקריב עצמו למען חבריו--בעת התלאות יכיר האדם החבר הנאמן.{אגרת המוסר}
  • שלוש מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן זכה בכל: זכה בגבורה-זכה בכל: זכה בעושר זכה בכל: זכה בחכמה זכה בכל. אימתי? כשהן מתנות שמיים ובאות מכוח התורה אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינם כלום.
  • הטבע הוא רצונו התמידי של ה' והנס הוא רצונו של ה' באותו רגע. {חזון איש}
  • דרשתי קרבתך בכל ליבי קראתיך ובאתי לקחתם לקראתי מצאתיך.{הריה"ל}
  • הסבורים כי החיים צריכים להיות מסע עינוגים שוכחים כי את קולם הראשון נתנו בבכי.
  • את הגוף מטהרים במים ואת הנפש תטהר בתבונה.
  • בני אדם מרבים לתבוע את "המגיע להם" לו אך ידעו מה רב הוא המצוי ברשותם מתוך חסד.
  • שתיקה היא אמירה אצילית אם בעקבותיה מפציע אור התבונה.
  • שכחת דברים בעלי ערך? נובע מכך כי זיכרונך עמוס בהבלים וזוטות.
  • האוהבים מרגישים את היקום כולו שותף להם באחווה מרגישים את ברכת אלוהים "כי טוב" ורק דרך אחת להם להודות על החסד הזה בהוסיפם להיות את שהנם ובאהבם את האחד שנתייחד ואת כל האדם והעולם.
  • כדי לאהוב צריכים ללמוד להכיר ולדעת ובמקום בו שרויה האהבה שם גם נמצאת החכמה.
  • מה שהתורה עושה לשכל התפילה עושה לנשמה.
  • חברת הנדיב מציאה גדולה וחברת הנבל חרטה חברת השוטה סכנה ושמחתו שמחה.{הרשב"ג}
  • העושר הגדול עזיבת החמדה.{הרשב"ג}
  • מי שמבקש יותר מצורכו טורד נפשו מתועלתו.{הרשב"ג}
  • אם יכבדוך בני אדם בגלל עושר או שררה אל יערב לך כי הכבוד ההוא יפנה בהפנותם אבל יערב לך אם יכבדוך בעבור חכמה יראה או מוסר. {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: האם נאה לזקן שילמד? וענה: אם הסכלות גנאי לו הלימוד נאה לו.{הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: את מי תאהב יותר אחיך או חברך? וענה: אינני אוהב אחי עד שיהיה חברי. {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: מהי אהבה? וענה: נטות הלבבות והתחברם.{הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: מהו פצע שאין לו רפואה? וענה: כשיצטרך הנדיב אל הנבל וימנע ממנו-- {הרשב"ג}
  • כל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של מקום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

בעיות,כופר,עושר,שררה,מסע עינוגים,מתנות שמים,שליח,בן מלך,דלת,פצע,רפואה,נבל,לבבות,

 

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ז

 

 בעניין חינוך ילדים שהוא העיקר לקיום היהדות, ידוע כי יותר לומדים הילדים מפי ראיה ממה שרואים על הוריהם איך הם מתנהגים, ממה שלומדים מפי השמיעה שההורים אומרים להם איך שיתנהגו. ולכן לא מספיק לדבר וללמד לילד, אלא צריך האב לעשות בעצמו באופן שיראה הילד איך מקיימים המצוות ומתנהגים בקבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה, דאז גם הבן ירצה לילך בדרכיו, משא"כ אם רק ידבר לילד והוא עצמו לא יתנהג ככה, אז גם אם ייתן איזה תירוץ ואמתלא, הילד לא מקבלו בלבו, וגם אם לשעה מוכרח לציית לאביו הוא לא נשאר בדרך הזה כשמתגדל, כי אומר שאינו צריך להיות יותר טוב מאביו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כב ו) חנוך לנער על פי "דרכו", היינו כמו שהוא האב בעצמו מתנהג, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנו".

 

     בקנאות, במעשה שאדם עושה כנגד השני כדי להשיב חרון אף, ישנו הבדל דקיק מאוד מאוד, בין עשיית המעשה לשם שמים 'נטו', לבין עירוב של תאוות נקם,  רשעות ושחיתות ויצר ההרס והרוע. אותו ההבדל הדק ביותר, יבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המעשה - האם הייתה זו מצווה גדולה עד כדי להשיב חרון אף, או חלילה חטא נורא שגורם מורת רוח לפני ה'. וכבר אמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע- 'על חטא שחטאנו לפניך', אנו מתוודים על חטאים אלו שעשינו אותם וחשבנו שהם 'לפניך' כאילו והם מצוות, ובאמת הם עבירות ממש.



     הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע היה מפרש את הכתוב (במדבר כ"ה, י"א): בקנאו את קנאתי בתוכם - דהנה לפעמים יש קנאים שמופרשים ומובדלים מן הכלל, ויסוד קנאותם הוא השנאה לבני ישראל, אבל הקנאי האמיתי הוא, כאשר הוא מקנא את קנאתי "בתוכם" - הוא יושב 'בתוך' הכלל - וכואב לו על פרצות הכלל.

      ישנם ויתורים, שאם עושים אותם בשם האהבה, הם למעשה ויתור על מושג האהבה עצמו. כי אהבה לא אמורה לכאוב ככה. האהוּב - יקר, זה נכון. אבל אם אז הוא אהוב יקר מדי. (הרבנית ימימה מזרחי).



האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי (סיפורי צדיקים, עלון 262)

     מסופר: כשהלך פעם הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זיע"א (יומא דהילולא ג' תמוז) מביתו לכיוון בית המדרש, הבחין באיש מבוגר הסוחב שתי מזוודות כבדות, ניגש האיש אל הרבי שעבר לידו ואמר לו: לי לשאת מזוודה אחת?" "המשא" ר' יהודי אולי הנכם מוכנים לעזור כבד עלי מאוד". לקח הרבי מידו בשמחה את המזוודה ושניהם צעדו יחד כאשר כל אחד מזוודתו בידו". אחד מרבני חב"ד שהלך בסמוך,  נבהל מאוד לראות ממקום הילוכו את הרבי סוחב בידו את המזוודה הכבדה, אך לא היה לו האומץ לגשת אל האיש ולהעיר לו על כך בנוכחותו של הרבי. התחיל הרב לרקוע ברגליו ולעורר קצת רעש , כדי שאותו יהודי יהפוך את פניו אליו ואז יוכל להעיר לו, אך לדאבונו לא החזיר האיש את פניו.  וכך המשיכו ללכת עם המזוודות הכבדות בידיהם.

     בעודם צועדים, שמע הרבי את היהודי המשמיע אנחות כבדות, כאשר שאלו הרבי על מה ולמה הוא כה נאנח? ענה לו,  האמן לי ר' יהודי שכבד עלי מאוד המשא שהנני סוחב בידי, ללא אומר ודברים לקח הרבי ממנו גם את המזוודה השנייה, וכך המשיכו ללכת כאשר שתי המזוודות הכבדות בידיו של הרבי. הרב שפסע מאחוריהם וראה את מעשהו האחרון של אותו יהודי לא יכול להבליג עוד, הוא התקרב אל האיש ההוא והחל להשתעל בקול מאחוריו, הפעם הפנה כבר היהודי את פניו לעבר המשתעל, אז רמז לו כי האיש שנושא את מזוודותיו אינו אלא הרבי מליובאוויטש. כאשר שמע הישיש את דבריו, נבהל מאוד ועצר מלכת, הוא תפש את ראשו בידו והחל לקצוף על עצמו:  געוואלד מה עשיתי השתמשתי עם הרבי מליובאוויטש לסחוב את המזוודות שלי, אוי לי ואבוי לנפשי, כראות הרבי שהיהודי עצר מלכת ומשמיע דיבורים של צער וכאב, שאלו מה קרה ועל מה ולמה נעצר פתאום מלכת? החל היהודי לבכות כי לא ידע כלל עם מי הוא משתמש לצרכיו הפרטיים,  ומי יודע אם יכפרו לו מן השמים על מה שעשה, ענה לו הרבי ומה עם מצוות "עזוב תעזוב עמו" האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

חינוך ילדים,קיום היהדות,תירוץ ואמתלא,חנוך לנער, תאוות נקם ,רשעות ,שחיתות,הרס,הרוע, ויתורים,

 

אמרי שפר כ"ד תמוז ה'תשע"ז

 

אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור, ככתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). מקשה בעל "נפש החיים": ומה דמות יש להקב"ה, והרי אחד מי"ג עיקרי אמונה הם שהקב"ה אינו בעל דמיון? אלא כמו שהוא יתברך שמו אלוקים - בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כך נתן הקב"ה לאדם כוחות נפלאים ועצומים לפעול ולעשות והוא ע"י כוח הדיבור.



    בשלשת השבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.



     בני ראובן גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה כך: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז). בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב, כד). משה מקדים את הילדים לפני בעלי החיים, ובעצם מחליף את הסדר. משה לימד אותם לקח בערכים ובסדרי העדיפויות - קודם המשפחה והילדים ורק אח"כ הרכוש.



     הדיבור, הוא זה המפריד והמחבר בין בני זוג. מילה אחת בנעימות ובסבר יכולה לשבור מחיצות רבות על כן בל נזלזל ח"ו בכוח הדיבור שנתן לנו הקב"ה. הבה נבין שבדיבור יש עוצמה שלא ניתן לשער בתנאי שיודעים להשתמש בו נכון. מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה אנו מחויבים להיזהר בלשוננו, וכפי שאומר רש"י: לא יעשה דיבורו חולין. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחותו. והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו.



אין רופא מרדים )מעובד ע"פ סיפור אמתי מתוך מרווה לצמא(: '

     מה זאת אומרת שאין לכם רופא מרדים'? שאלתי את האחות.  הסיפור שלי החל כאשר הגעתי לבית החולים לצורך ביצוע ניתוח קל ופשוט של איחוי שבר פנימי, ניתוח שנעשה בשיטה לפרוסקופית עם שלושה חתכים קטנים,ההתאוששות מהניתוח מהירה, אשפוז של יום אחד ולכל היותר יומיים. הוזמנתי להגיע לבית החולים בשעה שבע בבוקר כאשר אני בצום מהלילה לצורך ביצוע ההרדמה. בדיקות שגרתיות לחץ דם וכו'... מילוי שאלונים והמתנה שיקראו לי לחדר הניתוח. ואז אני רואה שמכניסים מנותחים אחרים ואומרים לי להמתין בסבלנות כי כולם מוזמנים לאותה שעה וכמו ייתכנו ניתוחי חירום וכדו' ובקיצור 'תתאזרי בסבלנות...'  בשעה שתים עשרה בצהרים לערך ניגשה אלי האחות ובטון חגיגי משהו אמרה: 'תתכונני מרים, באים לקחת אותך לחדר ניתוח'...  תוך עשר דקות הייתי בחדר הצמוד לחדר הניתוח, מדדו לי שוב לחץ דם ושוב פעם המתנה לשיחה קצרה עם המנתח עד להגעת המרדים... ושוב אני ממתינה וממתינה... 'משה' אמרתי לבעלי שלא עזב אותי לרגע 'משהו לא נראה לי'... אבל אני מחכה בסבלנות וממלמלת לי כמו בחדר ההמתנה פרקי תהילים אותם אני יודעת בעל פה.  לפתע ניגשת אליי האחות ואומרת לי 'תראי מרים יקרה,  צר לי לומר לך אבל מסתבר שאין לנו רופא מרדים'... ' מה אין לכם?' בעלי ואני שואלים יחד בתימהון, מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, למעלה מעשרה חדרי ניתוח שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה ואין רופא מרדים, 'תשמעי זה נשמע הזוי '? האחות פורשת ידיה בתנועת ייאוש 'כמו שראיתם היו כאן מהבוקר המון ניתוחי חירום, המרדים שלא ישן כמעט כל הלילה פשוט התעייף והלך לישון'... ' ומה זה אומר?' שאל בעלי 'זה אומר שאתם צריכים ללכת הביתה ויקבעו לכם מועד חדש לניתוח'. ' לא ייתכן?!' אני עונה לעומתה 'עד שהתכוננתי נפשית לניתוח הזה, חילקתי את הילדים, אני בצום של יותר משתים עשרה שעות, אתם לא יכולים לעשות לי את זה' 'אני ממש מצטערת' אומרת האחות 'זה לא תלוי בי'

     בדרך חזרה למחלקה אני מנסה להתאמץ ולשנן לעצמי את כל התובנות ששמעתי עד היום בנושא אמונה וביטחון 'הכול בידי שמים' 'אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שלא מכריזים עליו מלמעלה' 'כל עכבה לטובה'...  התור נקבע לעוד שבועיים, כאשר כפיצוי על עוגמת הנפש הבטיחו לי שני דברים: א'. אני אהיה הראשונה להיכנס לניתוח ב. את הניתוח יבצע סגן מנהל המחלקה למרות שבדרך כלל ניתוח כזה מבוצע ע"י מנתח זוטר.

     הפעם הכול התנהל כשורה ובדיוק כמו שהבטיחו, נכנסתי ראשונה לניתוח, המרדים הגיע בזמן והמנתח היה סגן מנהל המחלקה...  כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי רע מאוד, בחילות קשות, סחרחורות וכאבים.  בעלי היה לידי ואמר 'הניתוח היה ארוך יותר ממה שחשבו אבל ברוך ה' הכול נגמר לטובה '... 'מה פירוש? מה קרה?' שאלתי 'ובכן יקירתי, קרה לנו נס גלוי ממש... הרופא התחיל ותוך כדי הניתוח הוא ראה שיש במקום השבר גידול קטן שהתפתח ולא נצפה בצילום המקדים, כנראה בשל כך שהוא היה רק בתחילתו. בשלב זה השבר הפך להיות דבר שולי... וכך מניתוח פשוט וקצר יחסית הפך לניתוח מסובך של כמה שעות שבמהלכן עמל הרופא קשה כדי להוציא את הגידול ולנקות הכול היטב'.

     בערב באה אלי האחות הראשית ואמרה 'את לא תאמיני, כל המחלקה פשוט רועשת וגועשת על הנס הגדול שאירע לך, את פשוט לא מבינה, היה לך נס גדול שהניתוח שלך נדחה ודווקא הרופא הזה ניתח אותך'. ' תביני ממני, רופא אחר לא היה שם לב לגידול, הוא פשוט היה מתרכז באיחוי השבר, סוגר ומסיים. הרופא הזה הוא מומחה גדול בדיוק בהוצאת גידולים כאלה ורק אחד כזה יכול לשים לב לגידול קטן כזה' חודש לאחר הניתוח הגיעו תוצאות הביופסיה, התברר שמדובר היה בגידול ממאיר (ל"ע) אבל בחסדי השם יתברך הוא הוצא בשלמותו, שאם לא כן הוא היה מקרין גרורות וייתכן שגם טיפולים לא היו מועילים.  ואני עוד כעסתי על המרדים שהתעייף על הניתוח שנדחה... ועל התכניות שהשתבשו... במקום להרים את העיניים לשמים ולראות עד כמה הם טהורים ויפים, ועד כמה אנו צריכים להגיד להשם יתברך תודה גם על שינויי התכניות שהוא משנה לנו וכמו שנאמר 'אודך ה'  כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני '...

     אחים יקרים! מהספור הזה עלינו להתחזק באמונה ובביטחון באבינו היקר ולהאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובה... לפעמים באותו הרגע קשה לנו להכיל ולקבל זאת, אבל ככל שנבטח ונשען עליו נזכה לראות בסוף כי 'כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בורא עולם,כוח הדיבור,נפלאים,עצומים,לפעול,לעשות,ג' שבועות,בין המצרים, מטות ,מסעי, דברים,

 

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ז

 

ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה 'אימתה דצבורא'. ורמז לדבר: "וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.



     ''היחלצו מאתכם״ - חלצו עצמכם מן ה 'אני' שבכם, ורק אז - ״אנשים לצבא״, אז תהיו לאנשים שאפשר לצאת עמם למלחמה.(רבי מנחם-מענדל מקוצק)



     ״ויקצוף משה על פקודי החיל״ (במדבר לא,יד). בשעת מלחמה, אפילו אדם נוח לבריות ועניו כמשה נעשה קפדן וקוצף. בעתות מלחמה אין מקום לנועם שיח. (מאוצרנו הישן)



     יום אחד פגש ה 'חפץ חיים', רבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין, עגלון שהיה נוסע בעיירות הסביבה, וביקש ממנו שאם יזדמן לעיר איישישוק, יבקש בעבורו ברכה מרב העיר, רבי יוסף-זונדל הוטנר. עבר זמן והעגלון לא חזר אליו. יום אחד פגש ה 'חפץ חיים' את העגלון ושאל אם מילא את בקשתו. החל העגלון לגמגם, שבמקום ברכה הרב אמר לו קללה משונה, שאין הוא יכול לחזור עליה.. הפציר בו ה 'חפץ חיים', עד שלבסוף ניאות העגלון ואמר: "הרב אמר שהוא מאחל ל 'חפץ חיים' שבקרוב יתהלך ברגליים יחפות ויישא אבנים על לבו". חיוך של אושר עלה על פני ה 'חפץ חיים', והוא הסביר לעגלון שהרב בירך אותו שיזכה לעבוד בבית המקדש ולשאת את החושן על לבו. "אבל דיי לי בחלק הראשון של הברכה", סיים.



את מי צריך לזרוק (נועם שיח - קרח)

     אל הגאון האדיר רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', נכנס מנהל אחד להתייעץ אודות בחור מישיבתו שמפריע מאוד לסדרי הישיבה, ואינו מתרצה לחזור למוטב על אף ההפצרות המרובות מצד צוות הישיבה, וסיפר לו שלאחר התבוננות במצבו בכובד ראש, החליט שאין ברירה אלא להרחיק את הבחור הזה לצמיתות מבין כותלי הישיבה, ואומר המנהל לרב שך: באתי לכאן בטרם ביצוע גזר הדין, להתייעץ סופית עם מרן ראש הישיבה, אם אכן יש להרחיקו לאלתר מהישיבה, ולקבל ברכתו על הצעד.

     שאל הרב שך את המנהל: אמור לי, מה מצב ה"שלום בית" בבית הורי הבחור הזה? - האם הוא כתיקונה והכול מתנהל על מי מנוחות או שיש שם כל מיני קשיים. אמר המנהל שאינו יודע,  המשיך הרב שך ושאל: ומה מצב הפרנסה בבית הורי הבחור?,  ושוב לא ידע המנהל מה לענות, וכך שאל הרב שך על מצב שאר הילדים בתוך הבית, אם יש להם בעיות חברתיות או בריאות לקויה חלילה וכדו', והאם ההורים נותנים לבנם תשומת לב מספקת - ודמי כיס לאשר יצטרך - והאם יש לבחור כל מיני קשיים חברתיים אחרים וכדו', ועל כולנה אמר המנהל בהתנצלות שאינו יודע מאומה . כששמע הרב שך את אשר בפיו, נזקף ואמר בזעקה מנהמת לבו "אותו צריכים לזרוק?! - אותך צריכים לזרוק!!"...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

בן פורת יוסף,אימת הצבור,עגלון לגמגם,שעת מלחמה,אנשים לצבא,רגליים יחפות,מקהלות עם,בית המקדש,קפדן,קוצף,

 

 

נקודה שבועית פרשות "מטות מסעי" ה'תשע"ז

 

 

 

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מטות", פונים שבטי ראובן ,גד וחצי שבט מנשה אל משה בבקשה להישאר ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי ולא לעבור עם שאר השבטים לצד המערבי של הירדן לשטחי ארץ ישראל. משה קוצף עליהם מאוד. הוא מייסר אותם בדברים קשים  וקורא להם "תרבות אנשים חטאים".

בסופו של דבר ואחרי דין ודברים איתם משה מקבל את בקשתם ובתנאי שיקיימו כמה תנאים על פי הסכם איתו.

הפרשנים עוסקים רבות בחטאם הגדול של שבטים אלה.

אם ניצמד לאחת ההאשמות כלפי השבטים נראה משהו שייחד אותם במיוחד: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד..." - בתיאור השבטים בחרה התורה להקדים את מקניהם לשמם. למשל אצל אברהם היה הפוך: "ואברהם כבד מאוד במקנה".

הבדל דק זה הוא מהותי לפי חז"ל. בני גד וראובן הקדימו בדבריהם את הדאגה לגדרות הצאן לדאגת טפם ולעומתם משה מקדים את הטף לצאן. עניין זה מבהיר מניעים נפשיים ברמזים ואין להתעלם מזה.

התכונה שמהווה ציר מרכזי בגישת השבטים האלה היא "חמדת הממון".

חז"ל במדרש מאריכים בחמדנות שהייתה טבועה בשבטים אלה: "... וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו מחוץ לארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינים". המדרש אפילו מדמה אותם לעושר קורח והמן וזהו דימוי חריף מאוד.

הגאון מפרשבורג אומר שאנשים הנגועים בחמדת ממון אין לתת אמון בדבריהם והבטחתם, כי חמדת הממון מעבירם על דעתם. ולכן משה הקדים את טפם קודם לצאן. הוא למעשה  מעיר להם שאין לייחס חשיבות ראשונה במעלה לכסף, רק אז יהיה אפשר להאמין כי "היוצא מפיכם תעשו". גם בעלי המדרש מסבירים שלא כל ממון הוא פסול. יש ממון שנרכש בדרך התורה המוסר והיגיעה והזוכה בו זוכה בכל. ממון שמביא שואה על בעליו הוא רק ממון הנקנה "בחטיפה" או כפי הגדרת חז"ל "חוטפין אותם להם". הרבי מקוצק מסביר זאת שישנם כאלה שעושים מהממון מטרה במקום אמצעי ומשתמשים בממון לצורך עצמם במקום להשתמש למטרה הידועה.

משה מזכיר להם בתוכחתו את לשון המרגלים שגם הם הקדישו ליבם רק לצד החומרי מבלי לשים ביטחונם באלוקים.

בני ראובן וגד ראו בחומר חזות הכול אבל הוא לא עמד להם בצרתם ואפילו גלו בגללו לראשונה. שנזכה ללמוד ולהבין את חומרת "חמדת הממון".

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

תרבות,אנשים,חטאים,חמדת הממון,מקנה,בני ראובן,בני גד,גדרות הצאן,לשון המרגלים,

מטות מסעי,

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ז

 

אין ספק שחוסר-הכבוד לאישה, נובע מחוסר-מחשבה, שכן אם האדם היה מפעיל אך מעט את מוחו ומחשבתו, היה מבין שהבושה הכי-גדולה שיכולה להיות לו, היא אם הוא אינו מכבד את מי שמיטיב עימו כל כך, ובלעדיו - חייו לא היו חיים!

    ״הגאון האמיתי״ - על ״התואר״ היה החתם סופר אומר (שו״ת ס׳ לג) ״ידע מעלתו מיום שהורגלו בני מדינתו בתואר ׳גאון אמיתי׳, גילו ופרסמו שסתם גאון אינו אמיתי, חוששני שגם אמיתי -אינו אמיתי...״



המילה פרנסה הם צמד מילים 'פה' 'רסן', כלומר השומר פיו - העושה רסן לפה, יש לו פרנסה.

      ״יששכר וזבולון״ - יששכר אינו מקבל שכר אלא כפי לימודו, אבל זבולון מקבל שכר גם אם יששכר לא למד, וכמו שכתב הנצי״ב שנשים מקבלות שכר על ששלחו בעליהן ללמוד, ממילא גם אותן שעות שלא למד הבעל, הנשים מקבלות שכר עליהן. [אוצר הידיעות[

זאת חוקת התורה" (יט, ב( )נחלת צבי(

     מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת לייקווד שבניו ג'רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת לייקווד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרן קוטלר זצ"ל,  בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר‘ מלכיאל קוטל?? שליט"א נכדו של רבי אהרן זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעליים ישנות, שאל הרב שטיינמן את ר‘ מלכיאל מה פשר הנעליים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?  סיפר לו ר‘ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה?" הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה!" האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה? להיפך, שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!" הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה?" אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים,

     כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש?" והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חזרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע.  כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה,  עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעליים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה, ואלו הן הנעליים הללו...  המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב שך זצ"ל בבחרותו,  במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז‘ המעטירה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הכבוד לאישה,מחשבה,הבושה,מכבד,מיטיב,׳גאון אמיתי׳,פרנסה,פה,רסן, יששכר,זבולון,

 

 

 

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ז

 

 

 אב ר"ת, א'ליהו ב'א. א'לול ב'א. א'דום ב'בל - טיטוס מאדום החריב בית שני,  נבוכדנצר מבבל החריב בית ראשון. אב לכל המועדות, כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב ראש לכל המועדים, לכן נקרא אב שהכוונה אב לכל המועדות.



     איך שאתה מברך לקב"ה , הקב"ה מברך אותך ...

     בספר "דרכי דוד" מובא, שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה אומר בשם רבו הרה"ק רבי אשר מראפשיץ זי"ע, שיום אחד בלא דברים בטלים, חשוב הרבה יותר מתענית.



     ''ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם,  זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל,  אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם, וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו" (במדבר רבה פכ"ב)

     הגמרא המספרת על הגוי שהרג את אביו הזקן באשקלון והניחו לפני כלבו. 'מה כתוב כאן' ? שאל האדמו"ר הקלויזנבורג זצ"ל . ותירץ, שהגוי ההוא הבין שאדם זקן כבר לא שווה מאומה, גם אם הוא אבא שלו, שהרי אין לו כבר מה לעשות בעולם... ואם כן עדיף לתת את בשרו לכלב, שלפחות הכלב - שיש לו עוד מה לעשות בעולם - ייהנה ממנו...  אבל אנחנו, עם ישראל קדושים, יודעים שהדבר אינו כן   ואדרבה, ככל שהאדם מזקין והולך, כך יש הרבה יותר מה ללמוד ומה לקבל ממנו. אשרינו מה טוב חלקנו. )עלינו לשבח(

     הלשון, קולמוס הלב ושליח המצפון.



              הנה בפסוק נאמר (דברים כ"ג, כ"ד): מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך. ומפרש ק"ז הגה"ק בעל "שמן רוקח" זי"ע באופן נפלא (דרשת מנחת ערב, דרוש ט'), דהנה אמרו חז"ל (מס' נדה דף ל' ע"ב), שקודם ביאת האדם לעולם, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע - ומלמדנו הכתוב - אם אדם רוצה לדעת איך לקיים את השבועה להיות צדיק ולא רשע, אזי יעשה כך, "מוצא שפתיך תשמור" - שישמור על הדיבורים היוצאים מפיו, מה לומר ואיך לדבר, ולהיות עומד בדיבורו - ואז יוכל להתקיים המשך הכתוב, "ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" - שיוכל לקיים את השבועה שנשבע קודם ביאתו לעולם שיהיה צדיק ולא רשע.



     הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע שמע בצעירותו את אביו מרן הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אומר, שהוא חיפש שפה, שבו יוכלו לומר דברים שבקדושה ולא מצא אלא "לשון הקודש". תמה בנו ה"אמרי חיים" זי"ע: וכי אדם המדבר רק בלשון הקודש, האם אינו יכול לדבר לשון הרע רכילות וליצנות? השיב לו אביו: אם הוא מדבר דברים הללו, הרי זה כבר לא "לשון הקודש!"...

הבטחת הרבי (סיפור ששמע הרב אליעזר ג. מכפר חב"ד, מבעל המעשה בעצמו.)

▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.

באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.

שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.

▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.

כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!

שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.

עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.

את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא. וביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.

▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ. להתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.

בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.

והנה בשיא פריחתי גילו אצלי ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.

אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלימה.

▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה שלימה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ואמר לי רפואה שלימה, הכל יעבור.

ואגב. כך הוה המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני נשוי עם ילדים וכו'.

*אך כאן רק מתחיל הסיפור*.

▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.

הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:

*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.

חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.

אמרתי לרבי שוב, "לא שמעתי" , והרבי חוזר ואומר "בשנת תש"ס תראו ניסים".

▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד. ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.

▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* ( 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.

אשתי הלכה, וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.

▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.

קפצתי מהספה ואמרתי לה יש לך הוכחה.

והיא בפשטות אמרה יש לי תמונה יחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..

רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..

▪שאלתי את אימי יש לך עוד סימן. והיא ענתה , שעל גופה של אחותי במקום מסוים נשארה צלקת.

טסנו הבייתה בחזרה, ו.. הצלקת הייתה.

▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק כפי נבואתו של הרבי.

בברכת חודש טוב וגאולתי, 🌸 ראובן כהן.

 

 הוא עוד ישוב! (תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ')

בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי.

גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים.

התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול.

בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי.

בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים.

רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות.

חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה.

באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה.

אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב.

תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה?

בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה.

שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים - לשוב לארצם.

יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!".

בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס - איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין".

את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס - אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!".

לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

טיטוס,אדום,בית שני, נבוכדנצר,בבל,החריב,בית ראשון,תשעה באב, דברים בטלים,חשוב,תענית,הלשון,קולמוס הלב,שליח המצפון,

 

 

 

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ז

 

 

 אחת החוכמות הגדולות ביותר בחיים, להאזין לשני ולעבוד עמו עבודת צוות.

    ''אינני מפחד מצבא אריות שמונהג על ידי כבשה, אני כן מפחד מצבא כבשים שמונהג על ידי אריה''

     ''אל תשפוט כל יום לפי היבול שקצרת אלא על פי הזרעים ששתלת''

     בנוהג שבעולם, אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה בעולם  , ודעת אין בו, מה קניה יש לו? המשל אומר : דעה קנית מה חסרת,  דעה חסרת מה קנית.

את המצוות שלי אני לא מוכר!" (קול ברמה, גליון 294)

     יהודי מבוגר שהיה דל אמצעים. אותו יהודי מצא לו מקור לפרנסה נוספת; הוא היה נוהג להגיע לבית הגניזה שמגר בירושלים ובו היה מוצא כל מיני "אוצרות" כגון ספרי לימוד במצב טוב שאנשים שמו בגניזה ואפילו ספרים שנראו כחדשים ורק הכריכה שלהם בלתה, אותם היה מסדר עם איזושהי חתיכת בריסטול או קרטון וכך היה מגיע עם הספרים לחנות שמוכרת וקונה ספרים יד שנייה והיה מקבל עבורם מס' פרוטות.  כך היה מנהגו מזה זמן מה, עד שביום מן הימים מצא בגניזה קרטון ובו ספרים לגניזה ובתחתיתו היו מסודרים שטרות מזומנים מסודרים בחבילות חבילות שהצטברו לסכום נכבד מאוד. בין השטרות והספרים מצא גם פנקס שיקים ועליו פרטים של בעל הפנקס. הוא איתר את הבעלים ושאל אותו האם אבד לו משהו לאחרונה? האיש הכחיש ואמר כי לא אבד לו כלום. כאשר הראה לו את ממצאיו שמצא באותו ארגז גניזה ביחד עם הפנקס שיקים, האיש החוויר וכמעט התעלף. הוא סיפר כי שבוע לפני-כן אשתו נפטרה ממחלה קשה והיא התגלתה אליו בחלום ואמרה לו שהיא לא שקטה. הוא לא הבין את פשר החלום, אך עכשיו הכול ברור לו. אשתו הייתה בעלת חסד. היא הייתה נוהגת לתווך בין משפחה דלת אמצעים לבין עשירים אמידים שהיו מוכנים לממן את אותה משפחה ולעזור לה כספית. כנראה שהכסף שנמצא היה מיועד למשפחה ענייה כלשהי. הסיפור התגלגל והגיעה לתחנת הרדיו "רשת מורשת" שם סיפרו את הסיפור ודיברו בשבחו של אותו יהודי שלמרות מצבו הכלכלי הדחוק לא התפתה לקחת את הכסף לעצמו והשיב את האבידה לבעליה. ואז תוך כדי שידור, צץ במוחו של שדרן התוכנית רעיון. הוא הציע שבעזרת השידור המאזינים יגמלו טובה בחזרה עם אותו יהודי. וכך הציפו את תחנת הרדיו מאזינים רבים שהתרגשו מהסיפור וביקשו לתרום לאותו יהודי ולגמול עמו חסד, עד שהיה צורך לבקש מהמאזינים להפסיק להתקשר ולתרום כי לא עומדים בעומס... ואז השדרן התקשר ליהודי בעל החסד והודיע לו חגיגית כי נאספה עבורו תרומה נכבדת כתגמול על מצוות השבת האבידה האצילית שעשה. ענה לו אותו יהודי בזו הלשון: "אני את המצווה שלי עשיתי ואת המצוות שלי אני בשום אופן לא מוכר!"



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

עבודת צוות,צבא אריות,צבא כבשים,זהב וכסף,אבנים טובות,מרגליות,כלי חמדה, דעה קנית מה חסרת,  דעה חסרת מה קנית,

 

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 

 

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

רוח הבריות,נוחה,האדם,רוח המקום,שלמות,עבודת ה',חולשה,חוש הדיבור, ניקיון הדיבור,תקלה,נעלבים,עולבים,

 

 

 

אמרי שפר ב' אב ה'תשע"ז

 

 

אלה הדברים (א,א) - רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים", דורש את שמות הפרשיות של ספר דברים כמין חמר: אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן - אני מתחנן שתקשיבו, עקב - מכיוון שראה - תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה...

    "בעל הטורים" מביא, 'נדרים' בגימטרייא 'רוצח', שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, שבגלל עוון נדרים הבנים מתים (שבת לב:(.

     המשלת עם ישראל לעפר הארץ או חול הים ממחישה את הלכידות החברתית שבתוך עם ישראל. כשם שגרגירי העפר/חול הים צמודים זה לזה, וצמידות זה היא שמעניקה לגוש העפר את כוחו, כך כשעם ישראל מאוחד ומלוכד הוא יכול לעמוד בפני הסכנות מבחוץ, וגם להנהגתו קל להנהיגם.

     השל"ה הקדוש למד כלל גדול בעניין מצוות תוכחה מהפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט): כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" - אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ. אלא אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולך לא מתאים לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.



הוא ימית עצמו אם יחיה באוהל

     לצערי נאלצתי לשהות רבות בארצות הגולה, ולנסוע הלוך חזור פעמים רבות,  כמובן שנסעתי במטוס . באווירון למעלה ישנה "מחלקה ראשונה" - - - למטה, צפוף מאד. כיון שלכל מקום יש משמעות של כסף - הם מרבים במקומות ומצופפים, אבל למעלה - אוהו! לכל אחד כורסה עם חמש וחצי קפיצים, יש אווירונים ממש כמו בני מלכים -  לכל אחד יש רשות היחיד בפני עצמו, פלאי פלאים - מלכות'דיג. ויהי היום, פעם אחת, ביקשתי רשות מאחד האחראים כי יתנו לי לראות איך נראה שם בקומה שנייה למעלה (במחלקה ראשונה). אמרו לי שם יושבים ה'בעסערע מענטשן'... ביקשתי והשגתי אישור לרגע קצר. עליתי. ראיתי כי אכן לא רע שם, נישט קשה...  ירדתי למטה ופגשתי יהודי שהכרתי אותו קצת, איש אמיד ובעל יכולת. הייתי קצת בהתפעלות מההבדל הקיצוני המשמעותי בין המחלקה העליונה לעומת התחתונה, ופניתי אליו: "אתה יושב פה?! מילא אני וכמותי, אבל אתה כן יכול להרשות לעצמך להוסיף כסף ולקנות מקום יותר מרווח עם כורסא וכו'" ואכן מה זה בשבילו עוד כמה מאות דולרים.  הוא הביט עלי והגיב בתרעומת (באידיש): "וכי חסר דעה אני, האם אתה חושב כי אני משוגע ?!" "למה משוגע, חלילה, הרי למעלה כל כך טוב?" שאלתי. "כמה זמן נוסעים כאן שתים עשרה שעות או שלוש עשרה - כולל ההפסקה בהולנד, אנו מתעכבים בדרך עוד שעה. וכי לשם כך אזרוק סכום כזה של כסף )נקב בסכום) וכי משוגע אני, האם כדאי?! בשלמא אם היית אומר לי על נסיעה שבועיים למיאמי ביץ' נו, אז הייתי חושב ומבין"... אמרתי לעצמי, רגע, שבועיים למיאמי ביץ' אף הם כלום - חולפים עוברים, ואם מתבוננים מעט מבינים, כי כל שבעים השנים חולפות עוברות. תחשבו נא - מביטים עשר שנים אחורנית, היכן הן נעלמו לכם - חלפו והלכו כחלום יעוף, וכמה עשר שנים יש בכלל חיי האדם, שבע פעמים אותן עשר שנים שעברו כחלום יעוף.  זה העולם! וכפי שאמר אותו עשיר "וכי אני חסר דעה, להשקיע כל כך בשביל זמן קצר כזה?!" לכן כדאי להכין רק לקביעות לא לארעי.  התורה אומרת אדם כי ימות באהל, היכן אדם מת? באהל בביתו הארעי כלומר העולם הזה, אבל שם - בעולם הבא אין מות, הכול קבוע ואיתן "כי הולך אדם אל בית עולמו" בית! מצבו קבוע בבית.  רבותי. שם זקוקים לסלון טוב, כלים נאים ודירה נאה. אך כאן באהל הארעי,  אין צורך להשקיע. כי אנשים חכמים לא משקיעים בארעי.

     ידוע מה שהחפץ חיים השיב לאותו תייר שביקר בביתו:  אמרו לו לאותו תייר כי הוא עתיד להיכנס לבית גדול הדור - רבן של ישראל,  כאשר נכנס ראה כי ממש גיפערלאך (נורא), במקום כיסאות - יושבים על ספסלים, בית פשוט וישן "וכי כך נאה ויאה?!" השתומם הוא ושאל את החפץ חיים: " רבי יש דבר שמאד מעיק לי, תראה באיזו דירה אתה חי ובאילו רהיטים אתה משתמש, מדוע ? "במה באת עד ראדין?", שאל החפץ חיים במתק לשונו, "על מה ישבת ברכבת שנסעת בה עד איישישוק? )משם היו נוסעים בעגלה עד ראדין( וכי היה לך ברכבת מזנון מפואר? א"כ מה לך להתלונן עלי בשעה שגם אתה ישבת כך בקרון?" . צחק העשיר: " זו נסיעה בסך הכול. שהרבי יבוא אצלי לבית, וכבר יראה מה יש לי - על מה אני ישן, יושב, ומה אני אוכל, רכבת היא סך הכול דורך פארנדיג = בנסיעה עוברת" . "גם אני בסך הכול בנסיעה... תשעים שנה בנסיעה" סיים החפץ חיים, ופני העשיר נבוכו.

     כאשר יודעים כי אנו ב"אהל" ארעי - לא עושים עסק מהעולם הזה, מכינים כורסאות לעולם הקבוע. הרבי ר' שלום המחיש פעם, פלאי פלאים נורא. על פלוני שהחליט לצאת לגור באמריקה, הנסיעה כידוע, ארכה כמה חודשים באוניה. הבין אותו מהגר כי באמצע הנסיעה תהיה תחנה של שבועיים בצרפת "כיצד אסתדר שבועיים בשפה כל כך קשה" - צרפתית הרי קשה לקלוט: לא,  לא, לא, טוב החליט, "אלמד יומם ולילה צרפתית" והיה שמח וטוב לוב. לעג לו אחד מחבריו "איפה הראש שלך? וכי אנגלית אתה כבר יודע, הרי סוף סוף אחרי אותם שבועיים הינך נוסע לאמריקה. שם תגור. וכי כבר למדת אנגלית?" " טוב, אך היכן אהיה קודם. הלא בצרפת, א"כ קודם אעשה הכנות לצרפת, אח"כ נכין כבר בשביל אמריקה" השיב ב"חכמתו". הבנו? כל שלושת החדשים היה עסוק עם הלו לו לו לו, צרפתית. מילה באנגלית לא ידע. בשביל השבועיים הכין ולשבעים שנה לא הכין, גיוואלדיג, אה, ישמע חכם ויוסף לקח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

המהר"ל מפרג, "ספר החיים",אלה הדברים,ואתחנן,תקשיבו,עקב, שופטים,עקב,ראה,כי תצא,כי תבוא,ניצבים,וילך,האזינו,

 

חדשות לנוחיותכם המירבית