פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'אמרי שפר ח'
אינדקס מאמרים
מהי מטרת הקיום
מטרת הקיום בכנס גדול שערכתי השנה בנושא "מיסטיקה יהודית" בהשתתפות חילוניים ודתיים מכל קצוות הארץ, נשלחה לחלל האוויר שאלה ע"י אחד המשתתפים : מהי מטרת הקיום באמת ? מדוע באנו לעולם והאם לכל אדם ייעוד שונה ?. לרגעים , נותרה שאלה זו תלויה ללא מענה והיוותה נקודת מוצא לדיון סוער שבא בעקבותיה. על מטרת הקיום במאמר שלפניכם. קרא עוד...
חדשות
אמרי שפר ה'

 

 

 

  נקודה שבועית, פרשת "אמור", ה'תשע"ז

 

נמצאים אנו בימי ספירת העומר, הימים שבין חג פסח לחג שבועות ומצווים אנחנו לספור אותם מידי יום מהיום הראשון שלאחר חג ראשון של פסח למשך 50 ימים עד שבועות.

בפרשתנו עוסקת התורה במצוות ספירת העומר ומפרטת לנו את ענייניה ואם נשים לב נראה שאין בפרשה שלנו ולא בשום מקום אחר בתורה שבחג השבועות ניתנה תורה לישראל כפי שמקובל מאבותינו.

הריב"ש כתב שהכתוב לא תלה את חג השבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמישים לעומר.

המקור ההלכתי להצמדת חג שבועות למתן תורה הוא בתוספתא "מגילה" ששם מוזכר שקוראים בו בחודש השלישי לפי שבו ביום ניתנה תורה לישראל.

אך רוב הפרשנים מקשרים בין ספירת העומר למתן תורה וחג השבועות.

חזקוני למשל דורש בעניין: "מה שלא פירש הכתוב באיזה חודש ובכמה בו חג זה... ועכשיו שאנו מונין שבעה שבועות מזמן קצירת העומר ממילא יארע יום החמישים בשישה בסיוון שהוא יום מתן עשרת הדברות".

החזקוני בפירושו זה רוצה להדגיש בפנינו שחג שבועות נמשך מחג פסח והוא סיומו של תהליך השחרור הרוחני של עם ישראל ולכן תלתה התורה חג זה רק בספירה וקבעה שיום החמישים לעומר הוא חג שבועות.

פירוש "הכתב והקבלה" מסביר שכוונת העומר לשעבד את הטבע לשלטון הבורא שלא יבעט האדם מרוב טובה ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשו לנו את החיל הזה, ותנופת העומר לארבעת הרוחות מסמלת את ההכרה באדנות השם בבריאה.

לכן שמו נקרא "העומר" על שם המידה ולא "מנחת ביכורים" כי בשם עומר גלום השעבוד לה' - "והתעמר בו ומכרו".

והימים נקראים ימי העומר היינו ימי השתעבדות ואנו סופרים את הימים מאז התחלנו להשתעבד אל ה' בפסח והספירה מגיעה לשיאה עם מתן תורה הוא חג השבועות שמסמל עם מאסר השיבולים את המאסר הרוחני של ביטול תאוות ליבנו והשתעבדות לעבודתו.

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

 

 

ספירת העומר,חג פסח,חג שבועות,מתן תורה,שבעה שבועות,הכתב והקבלה, שלטון הבורא,מנחת ביכורים,

 

 

 אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ז

 

 

בכל עת ובכל רגע שאדם פנוי ואינו עוסק בתורה הקדושה , ובפרט בעת שהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול להירדם או שהוא סתם יושב בטל לבדו בחדרו - יהרהר במצוות עשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו ולהבותיה עולות עד לב השמים והוא לשם קדושת שמו יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לתוך האש על קידוש השם. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.  נמצא שאינו שוכב או יושב בטל, אלא מקיים מצוות עשה דאורייתא, שהיא יסוד האמונה והעמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו. (הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע)

     הגה"ח רבי חיים ברים זצוק"ל היה אומר שהוא הכיר יהודי בעיה"ק ירושלים שהיה מתפלל ומתחנן אל ה', רבש"ע נתת לי חלות ללחם משנה, יין לקידוש והבדלה, ושאר צרכי שבת, אנא ה', הב לי 'שבת' ליום השבת, כלומר שלא אסתפק באכילת חלות ושתיית יין, אלא ארגיש את עצם נעימות וקדושת יום השבת.

    ''ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. )מאוצרנו הישן(

     חסידים מספרים על החסיד החב"די הנודע רבי הלל מפאריטש זי"ע, שהסב פעם עם בני החבריא לסעודת 'פסח שני'.  כטוב לבם ביינה של תורה, בדברי חסידות ליקרת היום, נכנס להיכלם 'מתנגד'. כשהבין לפשר הסעודה הצטחק ואמר: "לכם ראוי לחגוג, זהו הרי חגם של האנשים הטמאים" ... רבי הלל נעץ בו עיניים והשיב: "לא כי, זהו יום חגם של אלו שהיו טמאים בעבר ועכשיו הם טהורים. אכן אין זה חג שלך...

ההודאה שהביאה עמה ישועות!  (להתעדן באהבתך, עלון 150)  

     הגר"ש קוק סיפר: אברך אחד ישב בדרשה בעת שציטטתי את דברי רבנו בחיי, להודות לפני שמבקש, ולא עבר זמן קצר והוא נקלע למקרה שבו היה צריך לממש את הדברים.

     עינו של האברך הזה כהתה לפתע, ובהתייעצות דחופה שנעשתה אצל הרב פירר התברר שמדובר במקרה נדיר ומסובך מאוד, שאף אחד אינו מטפל   אולי יוכל להציל את העין, וצריך לעשות זאת בדחיפות.-בו, ויש רק רופא אחד בארצות הברית שאולי בלית ברירה ארז האברך את חבילותיו, ויצא עם רעייתו אל הרופא בארצות הברית. לאחר שעשו את כל ההכנות הנדרשות, נכנס לבדיקה, והנה גם רופא זה הרים ידיו ואמר שאין כל תרופה למכת עינו של חולה זה, ואין לו כל אפשרות לנתח את העין... המשפחה ניסתה לשכנע את הרופא, שאולי בכל זאת לאחר שבאו במיוחד מארץ ישראל, ישקיע מאמץ נוסף, אבל הרופא נותר בדעתו, ואמר שאין כל אפשרות כזו, והוא לא יוכל לעזור. במר ליבם התכוננו כבר בני המשפחה לשוב לארץ ישראל. ואז... נזכר האברך בדבריו של רבנו בחיי. השעה הייתה לאחר חצות לילה, כשהטיסה נקבעה לסוף הלילה הבא. התלמיד חכם חיפש בית מדרש שאין בו אנשים, ומצא. הוא נכנס ופתח את ארון הקודש, ופתח ב... הודאה על כל מה שעשה איתו הקב"ה עד היום הזה. הוא שיחרר את כל ניצרת-הדמעות שלו, ובמשך כשעתיים התייפח והתייפח, ולא הזכיר כלל את הבעיה החמורה שהתעוררה בעינו. 'אני מרגיש, ה' יתברך, שלא הודיתי לך מספיק על כל מה שעשית למעני עד היום, ולשם כך באתי עתה, להודות ולהלל', אמר, ובכה כמו ילד קטן. רק לקראת סיום, הוסיף ואמר 'הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך', ולכן אבקש ממך, אבי שבשמים, שכשם שעזרתני ועמדת לצידי עד היום, כן תמשיך ותעשה עימי חסד, ותרפא את עיני החולה'.

     כשהאיר היום, החליט החולה לגשת שוב אל הרופא, ולנסות לשכנעו לבדוק שוב את העין. הוא לא תלה זאת כמובן בכך שמילא אחר הוראתו של רבנו בחיי, אבל אמר לרופא שלפני שהוא חוזר לארץ ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שהדיאגנוזה שלו נכונה. למרבה הפלא הסכים הרופא לבדיקה חוזרת. מה שקרה שם, היה בבחינת הבלתי ייאמן, סיפר הגר"ש קוק. הרופא לא האמין שמדובר באותו בן אדם שהיה אצלו אך אתמול. 'מה עשית שהעין שלך שינתה מצב בצורה דרסטית כל כך, עד שאפשר עכשיו לנתח אותה בקלות, ולהחזיר לך את הראיה   שאל הרופא. -באופן מושלם'?  הסוף הטוב היה שכעבור 48 שעות נוספות חזר האברך ארצה, בסייעתא דשמיא, עם שתי עיניים בריאות לחלוטין!- וזה עדיין לא סוף הסיפור. הגר"ש קוק סיפר את המעשה הנ"ל בדרשתו בליל שבת, שבה ישב אברך נוסף, שבביתו היו שתי בנות מבוגרות מאוד,  .30 - שעברו מזמן את גיל ה האברך הגיע לביתו, סיפר ברגש רב את הדברים ששמע זה עתה, ואמר לבני הבית 'בואו ??נקיים את מה שכותב רבינו בחיי, ונודה לה' יתברך בצוותא על כל מה שעשה עימנו עד היום הזה'. ובמשך שעה ארוכה ישבו ומילאו פיהם בדברי הלל והודאה.  שלושה ימים לאחר - הגר"ש קוק סיפר שכבר בתחילת השבוע שלאחר מכן הגיעה ההצעה לבת הראשונה, שהתארסה כעבור שבוע, ולא עברו שבועיים מכן והבת השנייה התארסה, וממש באלה הימים נערכה החתונה השנייה. לא ייאמן.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שוכב על מיטתו,להירדם,יושב בטל, אש גדולה,בוערת,להבות,לב השמים,צרכי שבת,יום השבת,פסח שני, 'מתנגד',טהורים,

 

 

  אמרי שפר י"ג אייר ה'תשע"ז

 

    במשנה תחילת שבת שנינו יציאות השבת שתים שהן ארבע, לרמז שאם מוציא שתים על הוצאות שבת מקבל בחזרה ארבע.

     החיים מלאים במצבים בלתי צפויים שאינם תמיד בשליטתנו, והדבר היחידי שבו אנו יכולים לשלוט הוא התגובה שלנו. אם תקדישו זמן למחשבה על כך, תבינו שכל דבר שקורה סביבכם הוא טבעי וחסר משמעות עד שאתם מעניקים לו אותה.

     יש אגדה שהרמ"א הוציא ל"ג ספרים, חי ל"ג שנים, הלך לבית עולמו בשנת של"ג, ביום ל"ג בעומר, בגלל זה קוראים את היום הזה ל"ג בעומר כפי שיטתו,  ולא ל"ג לעומר. הספידו עליו ל"ג שבחים. ויש שמוכיחים שרק נפטר בל"ג בעומר אבל זה היה בשנת של"ב כפי שכתוב על מצבתו וחי יותר מל"ג שנים.

בריחתו של סבא ) מאת דינה ניומן כפי שסיפר לה ברוך ברגר(

Facebook20TwitterGmailעוד9

ישבתי הכי קרוב לאבא שיכולתי, עם עט ונייר בידי. אבא שלי, אסיר הלכוד בגוף חולה במחלה ניוונית קשה, יכול לדבר רק בלחישה מאומצת. הסיפור שהוא רצה לספר היה על אביו, סבא שלי. זהו סיפור על טוב ורע, ייאוש ונס, על עומק התהום אליה יכול לשקוע המין האנושי ועל חסד אנושי פשוט.

בעיני המביט בגופו הצנום של אבי השוכב על מיטת בית החולים, נראה כאילו המחלה נצחה, אולם כל מי שמבחין בחיוכו המקסים, יודע את האמת. סיפורו של אבי וסיפורו של אביו עוסקים שניהם בהתמודדות וניצחון. נדרשו לו שעתיים כדי להכתיב לי את סיפור המורשת המשפחתי שלנו.

"הדוד של סבא היה נגר", הוא התחיל, "וסבא למד אצלו כשוליה. ואז המלחמה פרצה. הוא עדיין היה רק שוליה, אבל כשהגרמנים ביקשו נגרים מומחים, סבא הרים את ידו. בגלל ההכשרה שלו הוא נשלח למחנה העבודה הטנפול באוקראינה, במקום למחנה השמדה. הפרויקט של המחנה היה לבנות בתים שיימסרו לקצינים אחרי המלחמה.

"סבא מצא חן בעיני אחד מהשומרים במחנה. אולי בגלל שהוא מצא דרך להשיג עבורו סיגריות. סבא הבין שבמקום כזה, חבר שומר יכול להיות דבר טוב. והוא צדק, אם כי יעבור זמן רב עד שהחברות הזאת תבוא לידי ביטוי."

"יום אחד סבא שלי עבד ליד הגדר המקיפה את המחנה. אישה לא מוכרת פסעה באגביות מעושה בסמוך לצידה השני של הגדר, ולחשה לו: "אם אי פעם תצא מהמקום הזה, תחפש אותי. אני יכולה להסתיר אותך. הנה - קח את הכתובת שלי'. ונעלמה. הכל היה כל מהיר, שאלמלא פיסת הנייר שנותרה בידו, הוא היה עלול לחשוב שהכול פרי דמיונו. הוא שינן היטב את הכתובת והשמיד את הדף.

"יומיים אחר כך, כשסבא הלך לבד לצריף בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע שיחה בין מפקד המחנה למישהו אחר. הם דנו בפרטים הטכניים הקשורים לתוכנית חיסול המחנה.

"מכיוון שלסבא לא היה מה להפסיד, הוא החליט מייד. הוא ידע שעל חלק אחד בגדר שמקיפה את המחנה, לא משגיחים כל הזמן. הוא ידע גם שמעבר לאותו קטע בגדר נמצאת תעלת השופכין. בשקט, בלי לחשוב פעמיים, סבא פנה לשם, טיפס על הגדר ונכנס ישר לתעלה.

"הוא לא ידע מה יהיה הצעד הבא שלו, אז הוא ישב שם, בתוך השפכים, והקיא מהסירחון הבלתי נסבל. ואז הוא שמע צליל ברור שעוד מישהו נכנס לתעלה, סבא קפא, הלב שלו פעם במהירות, כשאותו מישהו עשה את דרכו בתוך הביוב לעברו. כשהוא התקרב, סבא זיהה את דמותו של אחד מחבריו האסירים."

"'מה אתה עושה כאן?' סבא שאל בתדהמה.

"ראיתי אותך קופץ מעבר לגדר לתוך התעלה. לא חשבתי פעמיים, פשוט באתי אחריך". ענה לו האיש.

''סבא שמח בחברה, ומכיוון שהיה לאיש הזה שעון, שעון זהב שהוא הצליח להסתיר במחנה למרות הנסיבות, הוא שמח שהם יוכלו לדעת מה השעה. שני הפליטים שמעו באותו לילה, קולות של ריצה וצרחות מעליהם. חיסול המחנה החל.

"יומיים חלפו. והם עדיין נשארו בתעלה. סבא רצה להישאר שם עד שיהיה בטוח שהכל הסתיים. אולם כפי הנראה זה לא היה דבר פשוט. התעלות היו מלאות בשפכים, וצרות במידה מעוררת קלאוסטרופוביה. ובנוסף, לא היה לשניים גם מה לאכול. בסופו של דבר זה היה מעבר ליכולת הסבל של בן לווייתו של אבא. הוא היה חייב לצאת. הוא היה חייב לצאת, ומייד".

"סבא התחנן אליו לא לצאת, אבל הוא אמר שהוא עולה בכל אופן. הוא חייב. ברגע שהוא יצא, סבא שמע צעקה. 'אכטונג!' ואז את אותו קול צועק על החבר שלו להסיר את השעון. הייתה דממה קצרה, אולי כשהוא מילא את ההוראה, ואחריה ירייה בודדת. ואז נשמעו שני קולות מתווכחים בגרמנית מי יכנס לתעלה כדי לבדוק אם מסתתרים שם עוד אסירים.

"אבל אף אחד מהם לא הסכים. אף אחד מהם לא רצה להיטנף. במקום זה, הגרמנ??ם רוקנו את מחסניות הרובים שלהם לתוך התעלה. סבא הסתתר מאחורי עמוד בטון כדי להגן על עצמו, והקשיב לכדורים ששרקו לצידו בלי לגרום לו כל נזק. אחרי נצח, הוא שמע את צעדיהם המתרחקים מעליו, וסבא הבין שעדיף לו לנוע. הוא דשדש בתעלה בקו ישר, עד שהגיע לקצה.

"סבא הגיח החוצה, כשהוא מכוסה ברפש מכף רגל ועד ראש, ומצמץ לאור השמש. הוא מצא את עצמו באזור כפרי לא מוכר. סבא הלך מעט עד שראה נערה. הוא ביקש ממנה משהו לשתות ובגדים להחלפה, אבל היא נתנה בו מבט אחד והתחילה לצרוח ולברוח. בחרדה מהמחשבה את מי הבחורה הזאת עלולה לפגוש ולספר לו מה קרה, סבא נמלט לכיוון השני וכמעט נתקל בגבר שצעד לכיוונו. זה היה השומר מהמחנה! הוא לא היה כעת בתפקיד משום שהמחנה חוסל. הוא נתן לסבא משהו לאכול ולשתות, ובגדים להחלפה."

"להיתקל בשומר, מכל האנשים בעולם, מה הסיכויים שזה יקרה...?" אמרתי, כמעט לעצמי. אבי חייך חיוך קלוש.

"ואז, מתוך תקווה לא מובנת, סבא אמר לו את הכתובת של האישה שלחשה לו מעבר לגדר, ושאל את השומר אם הוא יודע איפה נמצא הבית הזה. התברר שהבית נמצא במרחק רגעים ספורים, והאישה, נאמנה לדבריה, לקחה אותו והסתירה אותו כמעט שנה, עד שהרוסים הגיעו.

"היהודים ששוחררו על ידי הרוסים עדיין לא יצאו לגמרי מכלל סכנה. סבא ידע שהוא צריך למצוא דרך כדי להיחשב מועיל בעיניהם. הוא פגש שני אחים שידעו לתפור והתחילו לעבוד בתפירת מדים לחיילים הרוסים. מכיוון שסבא היה תלמיד חרוץ, הוא למד מהם איך לתפור מדים, ועבד להתגורר איתם עד שנשלח למחנה פליטים. שם הוא פגש את אחותם של שני האחים הללו. וברגע שניתן היה להשיג כתובה כשרה, הוא נישא לה. היא הייתה כמובן סבתא שלך."

שמעתי שאומרים שאם רוצים לקבל ברכה מאדם קדוש, צריכים לבקש מכל אדם מניח תפילין שמספר מקועקע על ידו. האיש הזה היה סבא שלי. וכשעקבתי אחר אחי המניח תפילין על ידו הרפה של אבי, סגרתי את העט, נגעתי בידו של אבא בקלילות וביקשתי ממנו שיברך אותי.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

הוצאות שבת, ספר הזוהר,שמעון,המטמון,סודות התורה,ל"ג בעומר,בריחתו של סבא ,

 

 

  אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ז

 

האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כוח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

 

     בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(...  לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.



    היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' - זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.



     ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)

     ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג.  הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה'סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.  אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון.  ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? -  חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל - הסדר.  הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.  השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

     דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. " איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים,  להזמינני לחוג עמכם את ה 'סדר'?". "ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.  בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, " בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי" . "רצונו של אדם כבודו", הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

     האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן,  לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. "

     ''מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן.  כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד.  בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.  סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.  לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון,  פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים". והוא סיפר.

     סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. " המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. " כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. " ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום.  בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות,  אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו.  כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'. "

     עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ". בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור,  מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן - ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.  לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר,  מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אב שפל,עם הארץ,צדיק גדול,תורה,חופה,מעשים טובים,הרדמה,ללא כאבים ,ייסורים,הרופא הגדול,השם יתברך,ניתוח,חנם אין כסף,

 

 

 אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ז

 

 

'' איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי..." - כתב האר"י המחדש דברי תורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב. כמובא בזוהר 'איש אמו ואביו תראו' - לכבדם ע"י חידושי תורה בשבת, וזה "ואת שבתותי תשמורו" (נחל קדומים).        



       ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - 'את' בא בדרך כלל לרבות, מה בא לרבות ה 'את' כאן? רבי ישראל מסלנט רגיל היה לומר בזה: כלל גדול הוא בתורה, שכל תיבת 'את' באה לרבות, כמו שדרש ר' עקיבא )פסחים כב:) 'את' ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים. כך במקרא זה "הוכח תוכיח את עמיתך", 'את' לרבות את המוכיח עצמו, שגם הוא צריך לכלול את עצמו בתוכחה...



     הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.



     "וספרתם לכם" - לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו - כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן נאמר "לכם" - כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא תמיד מתאים ונכון בשבילי.



כנגד כל הסיכויים (על-פי ראיון וידאו של הרב שפיצר לחברת JEM באדר א' תשע"ו)

הבשורה המרה נחתה על משפחת שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' - זו הייתה אבחנת הרופאים. המחלה הארורה אובחנה אצל בתם, בת תשע-עשרה בלבד. הגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפה. תחזיות הרופאים לא היו אופטימיות, בלשון המעטה.

ההורים התהלכו כמי שחרב עליהם עולמם. הם היו אובדי עצות. בימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרוב, ומשם לידידי המשפחה ומכריה.

זה היה בשנת תשמ"א. בליל שבת הסמוך נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב יעקב-משה שפיצר, אחיו של אבי הנערה ומנהל מוסדות צאנז בארץ. בפתח עמד שכנו, הרב לייבל פרידמן, תלמיד חכם מפורסם. "שמעתי את הידיעה הקשה", אמר לו. "שמע לעצתי, מיד בצאת השבת קח את המסמכים הרפואיים וטוס לניו-יורק אל הרבי מליובאוויטש. נסה להיכנס אליו, ואת אשר יאמר לך - תעשה".

הדוד התפלא למשמע הדברים. הרב פרידמן נמנה עם החוג הליטאי, עם זרם נובהרדוק של תנועת המוסר. אך עצתו נכנסה באוזניו. מיד במוצאי השבת החל לארגן את נסיעתו. הוא פנה אל ח"כ הרב מנחם פרוש, אז סגן שר העבודה, ולאחר שזה התוודע לפרטי המקרה הפעיל את קשריו וארגן לו ויזה לארה"ב. ביום ראשון בלילה כבר ישב הדוד בטיסת חצות לניו-יורק.

עם נחיתתו שֹם את פעמיו לשכונת קראון-הייטס, והתדפק על דלת ביתו של ידידו משכבר הימים, הרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי. הרב קליין האזין לדברים, והבטיח למכר הוותיק שיארגן לו כבר למחרת פגישת 'יחידות' עם הרבי.

בהגיעו לחדר ההמתנה, בשעה אחת אחרי חצות, מצא הרב שפיצר את החדר הומה ממתינים. כולם התכוננו חודשים רבים לרגע הגדול. לא חלף זמן רב והרב שפיצר נקרא פנימה. כאשר דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי, חש תחושה שמעולם לא חווה.הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותו. הוא התקשה לפצות את פיו.

הרבי התעניין במבוקשו. הרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואיים, אולם הרבי דחה זאת. "אין צורך", אמר.

"זו הניירת מהרופא", השיב הרב שפיצר המופתע. "אני יודע", אמר הרבי בנחת, "אולם אמור אתה מה הבעיה". הרב שפיצר סקר את המקרה במילים קצרות, וחתם את הדברים בתחזית הקשה שהשמיעו הרופאים: "יש לה כחודש ימים בלבד לחיות".

"מה?!", שאל הרבי בתמיהה, "יש לה רק...", ובעצמו סירב לחזור על המילים הקשות. דבריו בהמשך היו נחרצים. "סע בחזרה לארץ הקודש. עליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים) ואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו".

"אבל הרופא אמר שניתוח רק ידחה מעט את הפורענות ואין סיכוי שיתגבר על המחלה", ניסה הדוד לומר. הרבי קטע את דבריו ושב בנחישות על אמירתו: "הפרופסור ינתח, ותראו שלא יישאר סימן". את דבריו סיים הרבי בברכות שהרעיף על הנערה החולה: "שתבריא לגמרי, והקב"ה ייתן לה שנים טובות וארוכות, ויהיו לה בנים ובני בנים".

הרב שפיצר הנרעש ניסה שוב לומר משהו על דברי הרופאים, אולם גם הפעם הרבי מנע ממנו לפרט את התחזיות הקשות: "אין צורך, היא כבר בריאה!", חתם.

נרגש ומשתאה יצא הרב שפיצר מחדרו של הרבי. למחרת בבוקר פגש את הרב קליין ובישר לו: "היא כבר בריאה". הרב קליין הנהן בהסכמה. הוא אף סייע לו להקדים את מועד חזרתו ארצה, כדי למהר לקיים את הוראת הרבי.

ביום ראשון הבא כבר ליווה הרב שפיצר את אחיו למרפאתו של הפרופסור דורסט. בתחילה סירבה המזכירה לקבלם, אולם דין ודברים רגשני שניהלו עמה הגיע לאוזניו של הפרופסור, וכששמע שהרבי שלחם - מיהר לקבלם בחביבות, אף שהופתע מאוד מתוכן הפנייה.

"אנסה לנתח אותה וה' יעזור!", אמר לאחר שעיין ממושכות בתיקה הרפואי. ביום רביעי באותו שבוע ביצע הפרופסור את הניתוח. כנגד כל הסיכויים, ומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחה, התרפאה החולה לגמרי. בחלוף הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים!

השנים חלפו. הרב שפיצר נזדמן ל'ניחום אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסט. כשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסור, והוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוח, ובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועות. עם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדיי. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד, ובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים שמתפרצים בכל הגוף.

"זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערה, מפני שביצוע הליך כזה, כאשר סיכויי הריפוי אפסיים, אינו עולה בקנה אחד עם האתיקה הרפואית. הסכמתי לבצע את הניתוח רק לנוכח בקשת הרבי, שאת שמו שמעתי. אבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי - זה נס. כמה מחבריי הרופאים אינם אוהבים לשמוע זאת, אבל אני מאמין בכוח עליון. כאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.

 

                                                               

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תורה בשבת,רבי ישראל מסלנט,לרבות,תלמידי חכמים,הוכח תוכיח,גאוני עולם, לתפילה, לקדיש,לקדושה,

 

  

אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ז

 

 

"איש אמו ואביו תיראו ..." בסוף זמן חורף בא הבחור רבי שמואל צבי קובלסקי להיפרד מ"החזון איש". אמר לו החזו"א שבחור לפני "בין הזמנים" חייב ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בשו"ע. אין זה שונה מציווי חז"ל ששלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג... לימים, היה הרב קובלסקי מורה לתלמידיו שאם לא למדו הלכות כיבוד אב לפני "בין הזמנים", מוטלת עליהם חובה מכופלת לשננם בימי "בין הזמנים", מתקנת משה רבנו ללמוד הלכות חג בחג!   ("אנא עבדא")                                                                                 

    אשת חיל מי ימצא - בסוגייתנו מובאים דברי רבא, ש"הנושא אישה צריך שיבדוק באחיה". רמז נאה לכך כתב החיד"א: אשת חיל מי ימצא - ראשי תיבות אחים ... ובדרך אחרת:  ראשי תיבות "מי אח?"...

     בחיים יש הרבה סיומים . אך כל סיום הוא גם התחלה.   

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים!

     בשולחן ערוך נאמר: "ירדו גשמים, הרי זה ייכנס לתוך הבית , " מפני שהאדם מצטער במצב כזה מן הישיבה בסוכה. אולם אם יהודי מצטער יותר מכך שאין הוא זוכה לשבת בסוכה, הרי ממילא חייב הוא לשבת בסוכה אף שיורדים גשמים 

     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחברו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחברו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא הנימה.

     הלב של השני פעם - נכנס יהודי ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שבעצם, הלב לא ממש נמצא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי,  כי מה שצריך להיות אכפת לנו- זה הלב של השני.

" ...ואת שבתותי תשמרו". נוהגים להתפלל ערבית לפני העמוד במוצאי שבת שלפני היארצייט. שמענו מהרב ר' ברוך זלדוביץ טעם לזה: הנה בכל מוצאי שבת עוזבת הנשמה היתירה את האדם על מנת לחזור אליו בשבת הבאה, ואילו במוצאי שבת האחרון לחייו הנשמה פרחה ממנו שלא על מנת לחזור, נמצא שבמוצאי שבת שקודם פטירתו הייתה לו בחינת מיתה מנשמתו היתירה, לכן נחשב מוצאי השבת ההוא גם כן ליארצייט. ("גשר החיים" פל"ב ועיי"ש)

''אך את זה לא תאכלו''' ['להגיד', לרבי שבתי יודלביץ זצ"ל[

     אספר לכם סיפור קטן. ישב על ידי באווירון - זואולוג. אתם יודיעם מה זה זואולוג? פרופסור לחיות, גן חיות. פרופסור יהודי מיליונר, היודע ומבין בענייני רוב החיות שעל כדור הארץ.  במהלך הדרך הארוכה שישבתי לידו, הוא הספיק לספר לי על כל שאיפות חייו, ועל תפקידו כיום באוניברסיטה - בה הוא מעמיד תלמידים בזואולוגיה, "כבר זכיתי להעמיד שלושה תלמידים - פרופסורים גדולים". בקיצור, הוא שוחח עמי בידידות, כחבר וותיק. היה מאד מעניין.  

     באמצע הדרך, הגישו במטוס אוכל לא כשר. ויפתח ה' את פי האתון... אמרתי לו בכאב: "איך אתה לועס כזה אוכל? וכי אינך יהודי"!? הוא התרגז קצת שאני מפריע לו לאכול: " שמע נא, מה שמשה רבנו אמר, לא מחייב אותי כי הוא הרי נפטר לפני ארבעת אלפים שנה" . "רשע", אמרתי לו, "הקב"ה אמר זאת, והקב"ה חי וקיים" . "רבי, אל תתרגז", ביקש "אם תוכיח שהקב"ה אמר איזה בשר מותר לאכילה ואיזה לא, אני מסכים לדעתך ושב בתשובה" . "טוב, אבל תזכור את דברך - שאם אוכיח לך, אתה עוזב את האוכל" . "שמע נא, רבי, חבל לך על הזמן והמאמץ, כי לפני כמה שנים התווכחתי עם רב אחד במשך ארבע שעות, והוא לא ניצח אותי". "אני לא צריך ארבע שעות. די לי בארבע רגעים, לא ארבע שעות. תוך ארבע דקות, כביכול תשכב על הארץ ותודה שהצדק איתי" . הוא הסתכל עלי, פתח את העיניים כמו עגל. "אה, ארבעה רגעים"? "כן, לא צריך יותר". "איך"? "המתן בסבלנות ואני אראה לך":

     פרופסור, אתה יודע מה הן סימני כשרות של בהמה"? "מה"?! שאל בתדהמה היהודי.  אסביר לך, סימני כשרות הכתובים בתורה הם - "מפריס פרסה ומעלה גרה" - אלו הם שני הסימנים של בהמה טהורה, כמפורש בתורה, וכפי שכל ילד יהודי בן ארבע יודע.  עתה, אשאל אותך, פרופסור, מה תהיה ההלכה אם יש לבהמה רק סימן אחד? מפריס פרסה או מעלה גרה" ? "חצי כשר חצי טרף" השיב. "מה אתה שח ? אין חצי חצי, או כשר או טרף" . "טוב, טרף", אמר. "אתה צודק" הסכמתי "בהמה עם סימן אחד היא טמאה לאכילה"! "עכשיו תשמע היטב, משה רבנו כתב בתורה כי קיימים ארבע חיות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר,  שיש להם רק סימן אחד, וארבעתם בלבד. רק אלו! כל שאר החיות או שיש להם שני סימנים, או שאין להם כלל. " תגיד לי, משה רבנו למד אצלך זאולוגיה? היה לו תואר פרופסור לחיות"? "לא", השבתי . "אולי משה רבנו יצא לצייד והכיר ביערות את החיות" . "לא. הוא גם לא עבד מימיו בגן החיות, הוא גדל בבית המלכות במצרים, לא בג'ונגל באפריקה" . "וא"כ מהיכן ידע שאין אחרים כיוצא בהם? ומי כמוך ידוע כפרופסור לחיות, שממתן תורה עד היום כבר עברו ארבעת אלפי שנה, כאשר חקרו כבר כמעט את כל כדור הארץ , ועדיין לא נמצאה בכל הג'ונגלים בעולם, חיה חמישית שיש לה רק סימן אחד... מניין כל זאת למשה רבנו" ? המשכתי לנגן באוזניו את לשון הגמרא: "אי, תנא דבי רבי ישמעאל, אומרת הגמרא )בחולין דף ס( וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים"! האם משה היה "קניגי" )עובד בגן החיות(? וכי משה בליסטרי )ציד חיות(? מאיפה ידע את זה? אלא לומר לך שתורה מן השמים, כך אומרת הגמרא. כלומר, ה' שברא וידע מה שברא, הוא אמר לו את הדברים והוא העבירם לנו" . כשסיימתי לדרוש באוזניו, הבחנתי כי כמה מיושבי המטוס מלפנים ומאחוריו, התאספו סביב, הפסיקו לאכול והתקבצו,  והנה כבר חלפו חמשה רגעים... התנצלתי על האיחור בדקה.  הבטתי עליו, הוא היה חיוור כמו סיד. " רבי, שכנעת אותי"! אמר, והוסיף "אגמור לאכול, ואחזור בתשובה". "תלך, אתה אבוד" הפטרתי.  

     הוא משוכנע כבר, הוא יודע, אבל "קודם אגמור לאכול" . באמצע האוכל אינו יכול, מסכן... נורא ואיום, הוא משוכנע אבל רוצה לסיים את האוכל. הנה, כך נראה האדם.  איי, איי, ר' שלום שבדרון אמר פעם: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", הקב"ה דופק על פתחנו מעורר אותנו לתשובה - הוא דופק! הוא דופק - קול דודי דופק"! ומה אנו אומרים להקב"ה? (המשך הפסוקים) "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" , עשיתי אמבטיה לבשתי פיז'מה קשה לי להתעורר - היום אי אפשר - מחר אני אחזור בתשובה )כשאסיים את המנה שהגישו לי במטוס(, משבוע הבא אקבע עתים לתורה, ממחר אשתפר בתיקון מידותיי, וכך עוברים כל החיים... מחר, מחר, מחר. "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אוי ווי, חולפים להם החיים כחלום יעוף של התקווה של "מחר". ואיך בני ישמעאל אומרים בערבית: "בוקרא פיל משמיש" )פירוש - שום כלום, לא היה ולא יהיה(. מה מחר? עכשיו! אין מחר!...  לפעמים כאשר מתעוררים לאחר דפיקות רבות, זה כבר מאוחר מאד. אי, אי, כי מגיע יום קשה ונורא שעליו נאמר: " ודודי חמק עבר" - אין, הדוד נעלם.  אתמול באתי וישנת, ועתה מאוחר! "ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". אה, והגעגועים מתחילים אז נשאר לאדם רק הגעגועים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" . רבותי בר מינן, כשנפלו פה הטילים, כן הטילים! שכחתם , אה? נראה על הפנים שלכם, שזה התרחש לפני מאה שנה...  זה היה לפני מספר שנים סך הכל - זוכרים את המסיכות,  את חדר האטום... היה אז "קול דודי דופק" צביטה בלב אוי,  אוי, "השיבנו אליך ונשובה" ביקשנו. נו, ועתה כמעט שכחנו - אה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ועתה, הקב"ה רוצה לפחות את התשוקה שלנו: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - אני חולה באהבת ה'  . כולנו נאמר להקב"ה: אנו מתגעגעים אליך - ריבונו של עולם! פקח את עינינו. לראות את האמת, את אור א-לקים ולחפוץ בקרבתך ובקיום מצוותיך . ויהי רצון שהגעגועים שלנו יעלו לכסא הכבוד ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן



ויקרא אל משה (א, א(  ("ברכי נפשי" ויקרא עמ' קמח(

     לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... (רש"י(  הסיפור שלפנינו בנוסף לחיזוק ולעידוד הנסוכים בו הוא מהווה אלומת אור של תקווה בימים סוערים בהם אנו נמצאים וממנו נלמד סוג נוסף של קריאה לשון חיבה שיש אותה ??ק לעם ישראל ואפילו לא למלאכי השרת (עיין תוס' ברכות ג.(.

     מספר הגאון רבי משה שטינמן שליט"א:  אברך מארה"ב פנה אל רבי אברהם קסלר, ממקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן, ונפשו בבקשתו, שייכנס אל ראש הישיבה ויספר שהוא שקוע בצרות נוראות, וישאל מה עליו לעשות . כששטח האברך האמריקאי את רשימת צרותיו, התברר שאכן מדובר בצרות צרורות של ממש. ראשית, הוא נשוי שנים רבות ואין לו ילדים; שנית, יש לו חובות ענק, והוא איננו יודע כיצד יוכל להתחיל לפורעם; שלישית, גילו אצלו את המחלה הנוראה . ואלו הן רק הצרות הבולטות, אבל יש עוד רבות כהנה וכהנה, והוא אינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון. 'אנא ממך, הכנס נא למרן שליט"א ושאל אותו מה הוא מציע לי לעשות', ביקש האברך.  כיון שרבי אברהם קסלר מתפלל עם הגראי"ל במנין הוותיקין שלו, ניגש אליו לאחר התפילה, וסיפר דברים כהווייתם.  הגראי"ל השיב על פי דברי המדרש המביא משל לאדם אחד שהיה יודע לנגן בכינור בצורה מופלאה ומיוחדת במינה, ומשום כך היה האיש חביב מאוד על המלך. כל אימת שהיה המלך נתון בעיצבון, ביקש שיביאו לפניו את המנגן ההוא, והנה אך החל לנגן, פגה וסרה עצבותו של המלך . כן הוא הדבר ביחסו של הקב"ה לעם ישראל, ממשיך המדרש ואומר. כיון שהקב"ה מחבב מאוד את הניגון שמנגנים ישראל ב 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הרי שגם אם חלילה מתעוררת עליהם קטגוריה, בכל זאת כשמנגנים לפניו את הניגון ההוא, ואומרים איש"ר בקול ובנעימה, מתענג השי"ת על כך, ומעביר על כל חטאתם. 'לך ואמור לו, לאותו אברך, אמר הגראי"ל להרב קסלר, שלמרות שאין לו כל השגה בדברים אלה, אבל זה מה שכתוב כאן; הקב"ה אוהב את הניגון הזה, ויש באמירת איש"ר כדי לכפר על הרבה קטגורים.

     סיפר הרב קסלר: התקשרתי מיד אל האברך ההוא, והעברתי לו את דבריו של מרן שליט"א, כלשונם. הלה שמע את הדברים בהתפעמות, והחל להקפיד מאוד באמירת איש"ר בכוונה, והיה מהלך ממנין למנין על מנת לענות איש"ר. כך עשה במשך תקופת מה.  והנה, פלאי פלאים אירעו לו, לפתע פתאום באו כל הבעיות על פתרונן.  המחלה סרה והייתה כלא היתה, גם ענין החובות הסתדר בצורה פלאית, כאשר אחד מחברי קהילתו של האברך האמריקאי ניגש אליו, מיוזמתו , והציע לו הלוואה גדולה מאוד, לתקופה בלתי מוגבלת; ובנוסף לכל אלה, זכה להיפקד בזרע של קיימא.  מני אז, חלפו כבר כמה שנים, והאברך ממשיך לרוץ ממנין למנין על מנת להוסיף באמירת איש"ר בכוונה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

זמן חורף,החזון איש,כיבוד אב ואם,ירדו גשמים,לשבת בסוכה,כמלוא הנימה, להתפלל ערבית,אשת חיל,

  אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ז

 

 בשבתות הקיץ נוהגים לקרוא את פרקי אבות. בפרק א' נאמר ע"י התנא יהושע בן פרחיה "עשה לך רב". מסופר על אחד מצדיקי הדור כי אדם אחד סיפר לו כי אין לו רב, אך הוא קורא בספרי הצדיקים, ולומד מתוכם הנהגות טובות ודרכים בעבודת הבורא.  אמר לו הרב: דומה אתה לאדם שנזקק לרופא, אך אמר לעצמו "למה לי לדרוש ברופאים? אלך לבית מרקחת ואקח לעצמי שם מכל התרופות"... ולא יודע אותו איש כי כך הוא רק מסכן את חייו. וכיוצא בזה אדם המלמד את עצמו בלי רב שיורה את דרכו, ויוצא שכרו בהפסדו.

     האמת תובעת שהדברים יהיו כפי שהם בטהרתם, בלי כל מלבוש וכסות, ומאחר שבני-האדם בטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה... (רבי אייזל מסלונים)



     העולם אומר ששקרן צריך להיות בעל זיכרון טוב, שיזכור מה שאמר לפני זמן, כדי שלא יתפסוהו בשקר. זה הפירוש (שבת קיח) ״מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי״ - מכיוון שדיברתי רק אמת, לא הוצרכתי להביט לאחור, לזכור מה שאמרתי קודם. (עיטורי תורה)



    ״ולא תשקרו איש בעמיתו״ (ויקרא יט,יא). ״ולא תשקרו״ נכתב בלשון רבים, להזהיר שכשם שאסורה גנֵבת דעת של היחיד, כך אסורה גנֵבת דעת של הרבים, במסווה של דיפלומטיה ופוליטיקה. (מטה אהרון)



הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (ליומא דהילולא ב' אייר)

     לפני למעלה ממאתיים שנה היתה בעיר ניקלשבורג קהילה גדולה וחשובה, במשך דורות רבים ישבו על כס הרבנות של עיר זו גאונים גדולים ומפורסמים, ביניהם המהר"ל מפראג, רבי יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" ורבנים גדולים אחרים זיע"א. כאשר עמדה קהילה זו לבחור ברב שהיה בעת ובעונה אחת גם הרב הראשי של האזור כולו, היו מחפשים כדבר המובן מאליו גאון גדול ששמו יצא למרחקים כאחד מגדולי הדור. באותם ימים כבר היה רבי שמואל שמעלקא זיע"א מתלמידי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א רב מפורסם לאחר ששימש ברבנות בקהילות חשובות של פולין, שלחו אליו פרנסי קהילת ניקלשבורג הזמנה לבוא לעירם לשבת, כמועמד לתפקיד הרב הראשי שכסאו היה אז מיותם. רבי שמואל קיבל את ההזמנה, בא לשבת, דרש ברבים בהלכה ואגדה, פלפל עם תלמידי החכמים שבעיר ועשה רושם כביר על כולם. שבועות אחדים אחרי שובו לביתו, קיבל רבי שמואל כתב רבנות של העיר ניקלשבורג פרנסי הקהל הודיעו לו כי הוא התקבל כרב ראשי של הקהילה וגם כרב הכולל של בוהמיה ומוראביה כולה. זמן קצר לאחר מכן הוא בא לעיר ונתקבל בכבוד גדול, ומיד נכנס ראשו ורובו לעניני הרבנות של העיר כפי שהתפקיד דרש ממנו, במשך היום היה עסוק שעות רבות בעניני הקהילה, ואילו את רוב שעות הלילה הוא הקדיש ללימוד בהתמדה וקדושה.

     באותם הימים חי בניקלשבורג יהודי זקן, תמים וירא שמים, שמילא את תפקיד השמש של הקהילה, כפי שזה היה נהוג, היה השמש הזקן עובר מדי בוקר ודופק במקלו על החלונות ותריסי הבתים כדי להעיר את היהודים לעבודת הבורא, בעוברו ליד ביתו של הרב היה השמש נוהג להתעכב שם דקות אחדות, לנוח קמעה ולפעמים אף לשתות כוס תה , הוא המשיך במנהגו זה גם אחרי בואו של רבי שמואל שמעלקעא לעיר.  פעם אחת כאשר השמש נכנס לבית הרב לפנות בוקר, הוא ראה את הרב יושב כהרגלו רכון על הגמרא ולידו עומד יהודי בלתי מוכר חגור בחגורת עור והאזין לקול הלימוד, השמש שהכיר היטב את כל יהודי העיר, היה בטוח כי את היהודי הזה עדיין לא ראה מעולם, חשב השמש כי זהו וודאי אחד היהודים הנודדים ההולכים מעיר לעיר, ועכשיו הוא לן בביתו של הרב והשתתף בשיעור הבוקר שלו, במשך כל אותו היום לא ראה השמש את היהודי ההוא שנית, אולם למחרת בבוקר שוב באותה שעה הוא שוב ראה אותו עומד ליד הרב ומקשיב ללימוד הגמרא, עתה גברה סקרנותו של השמש והוא החליט לשאול את הרב בהזדמנות מיהו יהודי בלתי מוכר זה? כאשר הוא אכן שאל, השיב לו רבי שמואל כי היהודי הזה היה אליהו התשבי, הוא הוסיף וביקש את השמש לא לדבר על זה יותר, והשמש המופתע לא הוסיף לשאול שאלות בנדון.

     עבר זמן מה והשמש שכח מכל הפרשה, עד שפעם אחת עבר מאוחר בלילה ליד בית הרב, וראה משהו מיוחד במינו, בדיוק כאשר עבר שם נפתחה הדלת החיצונית של הבית, ובפתח הופיעה דמותו האצילה של הרב, בידו פמוטים עם שני נרות, כשהוא מלווה שני אורחים שעזבו את ביתו, אחד מהם היה אותו יהודי עם חגורת העור שהרב תיארו בשעתו כאליהו הנביא, השני היה לבוש בגדי מלכות ועל ראשו כתר, בראות השמש את המחזה נפל עליו פחד גדול, הוא עמד שם בחשכת הלילה רועד מקור ומהתרגשות, וראה את הכל, ראשון הלך בעל הדמות המלכותית ואחריו אליהו הנביא, אחריהם צעד הרב וליווה את האורחים צעדים אחדים, הוא חיכה עד ששני האורחים נעלמו בחשיכה, ואחר כך נכנס לבית והתיישב ללמוד, השמש נשאר על עמדו רגעים ארוכים משתאה ואינו יודע את נפשו, אחר כך אזר עוז ונכנס לבית הרב ואמר: אני מבקש ממך סליחה ומחילה רבי ואל נא תכעס עלי, אולם מאד הייתי רוצה לדעת מי זה היה האדם עם בגדי המלכות ועם הכתר על ראשו שרבנו זה עתה ליווה מביתו, באמת לא כדאי לדבר על כך, השיב הרב באי רצון, אולם הואיל וראית מה שראית הרי זה סימן שמותר לי לספר לך, ובכן דע לך כי האיש היה מנשה בנו של חזקיהו המלך, והוא בא אלי בקשר לדין תורה שהיה לנו כאן היום.

     מעשה ביהודי ירא שמים שחי בעיר אחת שהיה מהדר ומדקדק במיוחד במצוות לא תעשה לך פסל וכל תמונה שבעשרת הדיברות. למרות שהיה לו כשרון ונטייה חזקה לציור ולפיסול, הוא נזהר משנה זהירות לא לעשות שום דבר שיכול להיכנס לאיסור עשיית פסל או תמונה, ולעבור בכך על הלאו של עבודה זרה, הוא אפילו הקפיד שלא להסתכל על דברים כאלה,  הגיעו אצלו הדברים עד כדי כך, שפעם אחת הוא יצא בלילה לרחובות העיר, והחל לשבר את כל הצלמים וצלבים המוצבים שם, אחד משומרי העיר תפס אותו בשעת מעשה, והוא הובא לדין ונדון למוות, עוד באותו יום בוצע גזר דין המוות והיהודי הוצא להורג בתליה. הקהילה כולה הייתה בסכנה גדולה, אך בעזרת השם ובניסים גדולים חלפה הסכנה והצליחו לשכנע את השלטונות, כי היהודי עשה מה שעשה על דעת עצמו ואיש מבני הקהילה היהודית לא היה שותף למעשה. היהודי שהוצא להורג היה עני מרוד, ולאלמנה לא היה מאין לגבות את כתובתה, היא נשארה בחוסר כל, ועל כן היא פנתה לחברא קדישא שאחד מתפקידיה היה לתמוך באלמנות שנקלעו למצב כלכלי קשה, אולם אנשי הח"ק טענו כי חובת החברה לתמוך באלמנות שבעליהן מתו מות טבעי, אולם לא כאשר האיש איבד את עצמו לדעת, והרי כמקרה שלפנינו ברור כי האיש הלך לקראת גורלו בעיניים פקוחות והוא ידע מה שהוא עושה ומה צפוי לו. לאחר שהרב ובית הדין של אותה עיר שמעו את טענות הצדדים, הם החליטו להעביר את הנושא להכרעה לרבה של ניקלשבורג.  ישבנו היום כל היום כולו על מדוכה זו, דנו בסוגיה ועיינו בהלכה, ולא הצלחנו להכריע, החלטנו לדחות את ההחלטה הסופית למחרת היום.  ועכשיו שעת לילה מאוחרת כאשר ישבתי כדי לעיין בדין, בא אלי מנשה בן חזקיהו והסביר לי את העניין, הוא סיפר לי כי מאז מותו לא מצאה נשמתו מנוחה על החטא שחטא בחייו, בכך שהכניס צלם להיכל בבית המקדש, בכל דור ודור מגולגלת נשמתו באנשים שונים שתפקידם לתקן את העבירות שעבר, עד כה לא זכה לתיקון מושלם עד שנשמתו התגלגלה בדמותו של היהודי ששיבר את הצלמים ברחובות העיר, ומסר את נפשו בצורה מושלמת על הלאו של לא תעשה לך פסל, עתה הוא סיפר לי זכתה נשמתו לתיקון המיוחל, וכיון שאני ובית דיני נתבקשנו לעיין בדין ולהוציא פסק דין על פי ההלכה, הוא בא לבקש אותי שלא נחשיב את מעשהו של היהודי ההוא כאיבוד עצמו לדעת, אלא כמעשה של קידוש השם והאיש ההוא היה קדוש שמסר את נפשו על קיום המצווה בהידור, לאור כל זה הוא ביקש כי בית הדין בבואו להחליט אם האלמנה זכאית בתביעתה, יקח כל זאת בחשבון.

     השמש שמר את כל העניין בסוד כמוס במשך כמה שנים, עד שמצא עצמו נאלץ לגלותו וזאת מסיבות מיוחדות במינן, מעשה בדין תורה שנערך בעיר בו פסק הרב נגד כמה בעלי בתים החשובים, ובעלי ההשפעה הללו הפכו כשל כך לשונאים מושבעים של הרב, והחליטו לעשות הכל כדי לסלקו מן העיר, החלו הללו לחפש על הרב כל מיני עלילות ואמתלאות, עבירות וחסרונות שונים, ובמסגרת מאמציהם גילו כי הרב מתנהג על פי מנהגי החסידים, אמנם לא היה בכך כל חידוש כי הרי כולם ידעו מאז ומתמיד כי רבי שמואל שמעלקא הוא מתלמידיו המובהקים של המגיד ממעזריטש, כך הרב נהג בניקלשבורג מהיום הראשון לבואו לעיר כאשר קיבלו אותו שם כרב ומורה הוראה, אולם מתנגדי הרב לא התחשבו בכך והפיצו כל מיני שמועות, וכדרכה של לשון הרע שהיא סחורה עוברת לסוחר ומוצאת קונים בקלות יתירה, כך התלקחה המחלוקת שאיימה על הקהילה היהודית של ניקלשבורג.  כאשר המחלוקת הגיעה לשיאה, התאספו ראשי הקהילה ובעלי הבתים החשובים לאסיפה והחליטו להודיע לרב שלמען שלום הקהילה מוטב שיעזוב את כס הרבנות של העיר ושל המדינה.

     הם קראו לשמש הזקן והטילו עליו ללכת אל הרב ולהודיע לו את החלטת ראשי הקהל, אולם כאן ציפתה לראשי הקהל הפתעה,  השמש הזקן שכולם הכירו אותו כאדם שקט מתון וצייתן, יצא הפעם מכליו וסירב למלא את השליחות, וצעק: היתכן לחשוד בצדיק כזה, בגאון כזה, בקדוש כזה, ואיפה כאן כבוד התורה? לא,  אין אני מוכן ללכת בשליחות כזו, שלחו את מי שתשלחו אני לא הולך. כל הנוכחים הופתעו מדבריו התקיפים של השמש הזקן, אמנם כולם ידעו כי האיש הוא אדם ישר הגון ותמים דרך, שזו הפעם הראשונה שראו אותו יוצא מכליו ומסרב למלא את השליחות שהוטלה עליו, היו בין הנוכחים שהציעו לפטר את השמש ממשרתו,  אולם המתונים יותר ביקשו לשמוע מפיו מדוע הוא מתייצב בתוקף כה רב לימינו של הרב? כאן פתח השמש הזקן את פיו וסיפר לנוכחים את המעשה שהיה, הוא אמר כי שמר את כל העניין בסוד לפי בקשת הרב, כי הוא ידע שפרסום העניין לא יהיה לרוחו של הרב, אולם עתה כאשר הוא רואה שאין ברירה הוא החליט לספר את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, והוא סיפר לראשי הקהילה המשתאים את סיפור ביקוריו התכופים של אליהו הנביא אצל הרב, ואת ביקורו של מנשה המלך שבא לייעץ לו כיצד לפסוק בעניינה המסובך של האלמנה שבעלה מת על קידוש השם. מובן מאליו כי בתום סיפורו של השמש הזקן, נותרו מתנגדי הרב בלי מענה לשון הם בושו ונכלמו וכל האסיפה התפזרה בשקט. והרב רבי שמואל שמעלקא נשאר הרב הראשי של ניקלשבורג והמדינה עד יומו האחרון.

כאשר חסידים סיפרו את המעשה ברבי שמעלקא והשמש,  הם התפעלו לא מגדולתו וקדושתו של הרב, זה הרי היה ידוע ומפורסם. אלא מענוותנותו המופלגת של השמש הזקן, שכמה וכמה פעמים היה לו גילוי אליהו, והוא לא סיפר על כך מלה לאיש, עד שנאלץ לעשות זאת על כורחו, כאשר שם את נפשו בכפו כדי להגן על כבודו של הרב רבי שמואל שמעלקא.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פרקי אבות,עשה לך רב,ספרי הצדיקים,הנהגות טובות,תרופות,לבוש וכסות, דיפלומטיה,פוליטיקה,

 

 נקודה שבועית - פרשות אחרי מות- קדושים - ה'תשע"ז

 

בפרשת השבוע שנקרא, פרשת "קדושים", נקרא למעשה את כל התורה כולה.

הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" שעליו אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה והילל אמר עליו שזו התורה על רגל אחת.

.

למעשה אם נקרא היטב, הצו לאהבת הזולת מתחיל בצו נוסף שהוא איסור לאו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" וביניהם עוד כמה צווים כגון: "הוכח תוכיח את עמיתך" ו"לא תקום ולא תיטור את בני עמך" והכל יחד קשורים בשנאה ואהבה.

.

התורה ביססה את ה"אני" שבאדם על ידי כך שכל מה שאני דורש מהשני לעצמי אני חייב לעשות לזולת ומכאן שהילל ור' עקיבא ראו באדם בעל מעלה גבוהה שנברא בצלם שגם הוא "כמוך" מעשי ידי הקדוש ברוך הוא.

.

על כך מוסיף הרד"צ הופמן שזאת הייתה כוונת התורה שחתמה במילים "אני ה'", כלומר אני ה' בראתי את כולכם ואני מחייב את אחדות המין האנושי באמצעות מוסר אנושי.

.

בספרא חולקים ה"תנאים" בפירוש הפסוק. ר' עקיבא אומר שזהו כלל גדול בתורה ובן עזאי אומר שזה ספר תולדות האדם.

.

ר' עקיבא שסובר שאהבת האדם לזולת היא הכלל הגדול בתורה ובלעדיה לא תיתכן כלל תורה ומצוות ואילו בן עזאי סובר שבלעדי מצווה זו לא תהיה כלל אנושות, והיא לא רק כלל גדול בתורה חתימת הפסוק במצוות אלו "אני ה'" לא נשמרת ונאמרת על ידי הרוב ומעטים המקיימים את ואהבת לרעך "כמוך" אולם במידה שאדם מודד מודדים לו וכמו שפירש הבעל שם טוב את המילים "ה' צילך", כשם שצילו של אדם עושה את מה שהאדם עושה ככה מתנהג עימו גם בורא עולם.

  

ממשיך בקו זה הבעל שם טוב ומסביר שה' אומר שימדוד לאדם בדברים אלו כמידתך אם תגמול חסד ואהבה אף אני אגמול עמך אהבה וכפי שתתנהג לזולת כך תהיה התנהגות ה' אליך.

 

שנזכה לקיים באמת "ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

קדושים,ואהבת לרעך כמוך,לא תשנא,הוכח תוכיח,ה' צילך,אהבת האדם,הבעל שם טוב,

 

 

 

  אמרי שפר ז' אייר ה'תשע"ז

 

אברך תלמיד חכם בא אל הרב לקבל ממנו סמיכה לרבנות, הרב בחן אותו והוא עמד בהצלחה בבחינה. לבסוף שאלהו הרב: האם למדת גם הלכות שבת, ויענהו האברך בחיוב. שאל אותו הרב: מה יהיה הדין, אם מישהו יפגע בסכין באצבעו בשבת והדם נוזל, ענהו האברך: רק רגע אחד אעיין בשולחן ערוך. ענה לו הרב: לא חביבי, אתה לא תוכל להיות רב בישראל, כי כשדם של איש יהודי נוזל לא מעיינים בשולחן ערוך, "לא תעמוד על דם רעך".

     אם אתה צריך הרבה מילים כדי להגיד את מה שיש לך בראש, אולי כדאי לך לחשוב על זה עוד קצת...

     אף פעם אל תשים את המפתח לאושר שלך, בכיס של מישהו אחר.

     המילה חודש באה מן השורש התחדשות. כל חודש הוא הזדמנות להתחלה חדשה וכך מקבל הזמן לא רק את המימד הטכני של יחידות זמן אלא גם ובעיקר את המימד האיכותי והמהותי. מימד המתחדש בהמשך, עם השבתות והחגים.

זאת החיה אשר תאכלו" [יא, ב].  (ופריו מתוק.)

זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו (רש"י).

     מסופר בספר 'אחרי במדבר': סבו של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, היה הגאון רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל, רבה של העיר רגנסבורג שבגרמניה. בכל שנות הנהגתו לחם כארי ברפורמים שאיימו להרוס את אושיות היהדות הצרופה.  אחד מתושבי העיר, 'ראביי' שהשתייך לבני החוג הרפורמי, החליט ליטול לעצמו את האחריות על מערכת השחיטה בעיר בגיבויים המוחלט של הרפורמים. הייתה זו פרצה נוראה בחומת הכשרות, ורב העיר נתמלא בחרדה גדולה.

     באחד הלילות, בעיצומו של המאבק על הכשרות, נראתה לו בחלומו דמות הדורה, שציוותה עליו ללכת וללמד את הלכות שחיטה הסבוכות, את המיניסטר הגוי, שהיה הבורר במאבק על השחיטה! הבין רבי יששכר כי יש דברים בגו, ואזר חלציו ומיהר לה??פגש עם המיניסטר הגוי. בנחישות מהולה בחשש, הציע למיניסטר ללמוד את דיני השחיטה היהודית. למרבה הפלא, הסכים המיניסטר להצעה, והחל הרב ללמדו את ההלכות. להפתעתו, גילה המיניסטר התעניינות רבה בלימוד, וכך שינן הרב באוזני 'תלמידו' הגוי שוב ושוב, את דברי הגמרא בחולין (ט'.): " כל טבח (-שוחט) שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה,  הגרמה ועיקור". עד שידע הממונה הערל את דיני השחיטה.  בסיום הלימוד המוזר הזה, ניצל רבי יששכר את ההזדמנות הלא שגרתית שנפלה בחלקו וביקש מהממונה: "עתה,  כאשר הבנת את דרישות ההלכה על בוריין, בדוק בבקשה האם אותו יהודי פוקר, הטוען למשרה חשובה זו, יודע גם הוא את מה שאתה יודע..." בקשתו של רב העיר התקבלה, והיהודי הרפורמי, שניסה ליטול לעצמו את האחריות הכבדה על השחיטה היהודית בעיר,  הוזמן אחר כבוד אל המיניסטר, שכאמור שימש כבורר.  כשהגיע, מצא עצמו להפתעתו בעיצומה של בחינה על הלכות שחיטה. "אולי תאמר לי בבקשה", פונה הגוי לרפורמי, " מהן חמשת הדברים הפוסלים את השחיטה?". הנבחן החל לגמגם, והפגין בורות מוחלטת בנושא. המיניסטר הבוחן הופתע לראות בעיניו, כי האיש המתיימר להציג עצמו כבקי בהלכות וראוי לקבל על עצמו את התפקיד המכריע, אינו שולט כלל ועיקר בהלכות. הנבחן המבולבל לא תיאר לעצמו כי הבורר הגוי שולט בהלכות השחיטה היהודית וחפץ הוא לבוחנו,  כך שלא נערך כלל לבחינה מסוג זה... למותר לציין כי המעמד הנדיר הסתיים בקלונו של הרפורמי שהתגלה במערומיו.  האמת יצאה לאור, והמיניסטר הדיחו על אתר, כאשר האחריות הכבדה על מערכת השחיטה בעיר, חזרה לידיו האומנות של הרב הצדיק, רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל.

     את המעשה המופלא הראה תלמיד חכם אחד למו"ר שליט"א, וביקש לשאול את פי-קודשו: הרי הלכה בידינו, שאין ללמד תורה לנכרי, כמובא במסכת חגיגה (י"ג.): אין מוסרין דברי תורה לעובד-כוכבים, שנאמר (תהלים קמ"ז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכן למדנו במסכת סנהדרין (נ"ט.): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג, ד') "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא להם. וממילא המלמד את הנכרי תורה, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תיתן מכשול" (יעויין בתוס' בחגיגה שם).  ואם כן, נשאלת השאלה, מהו ההיתר ללמוד עם המיניסטר הנכרי את דיני השחיטה?  השיב מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א: הדבר פשוט שאין בלימוד הלכות השחיטה שום סרך איסור לימוד תורה לנכרי, כי כל האיסור נאמר דווקא על אחד שמוסר דברי תורה לנכרי סתם, כדי להודיעו וללמדו את חוקי תורתנו הקדושה, אבל בנידוננו,  אין שום כוונה למסור לו דברי תורה, ותועלת הלימוד היא רק לישראל, משום שהצלת הקהילה תתאפשר על ידי העברת ה 'מידע' למיניסטר, שיבחן ויכשיל על ידו את הרפורמי שזומם לקעקע את יסודות הקהילה, וכך יעמיד רב העיר את הדת על תילה. ולכן אין כאן כלל חשש איסור, אלא אדרבה, מצוות הצלת הרבים ממכשול.

     הוסיף מו"ר לציין, שבאה שאלה לידינו, על ידי גר-צדק תלמיד חכם, שלומד בכולל בבני ברק, ואימו הנוכריה התחננה שיבוא עם משפחתו להתארח אצלה בצרפת. הבן הסביר לה כי הדבר כרוך בבעיות הלכתיות שונות, והאם אמרה שהיא מעוניינת לדעת את הלכות כשרות המטבח הנחוצים, וקצת מהלכות שבת, כדי שתדע את אורחות חייהם של היהודים, ובא הגר לשאול האם מותר ללמדה? הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והשיב להיתר. ואמר כי כשם שמלמדים 'גוי של שבת' את הדינים שעליו לדעת, כך גם מותר ללמד את אם הגר-צדק הלכות בשר בחלב ושבת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אברך,תלמיד חכם,סמיכה לרבנות,הלכות שבת,איש יהודי,המפתח לאושר, התחדשות,שבתות,חגים,

 

 

 

  אמרי שפר ו' אייר ה'תשע"ז

 

 

"אהבה" בגימטרייה שלש עשרה. וכאשר קיימת אהבה ואחווה בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה שמנינה עשרים ושש, והוא כמניין אותיות שם הוי"ה . וזהו שנאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום פניה אחרת, תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך. והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא "אני ה'" - הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם. 



     בדרך החידוד אומרים : את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" - ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה - "א" , וישנם כאלו - עד שבאים באמצע - "מ", וישנם - עד הסוף - "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי השנייה!... 



     ההווה זה הזמן היקר ביותר.

     חתול עם כפפות לא תופס עכברים. (פתגם גאלי)

הגביע שנעלם מן התיבה הנעולה (פניני בית לוי, גליון 429)

     שדרות העצים הנפלאות לצד ערוגות הפרחים, מעטרות את גינת מלך ספרד. אלו, היו מן הסתם פסיעותיו המתקרבות אל הארמון -  פסיעותיו של הגאון הקדוש רבי יצחק אברבנאל, ששימש כשר האוצר של המלך אך עתה, מזה תקופה ארוכה לא נשמעות פסיעותיו, הכל יודעים, גורשו היהודים מאדמת ספרד. יודעי דבר יכולים לשוח שלדון יצחק אברבנאל הייתה רשות מפורשת להישאר בארץ, אולם הוא לא שעה לכך הוא חפץ להצטרף אל אחיו בצערם ובגורלם. באשר ילכו, ילך אף הוא. את כל נכסיו הותיר מאחוריו, רק צרור כסף לקח עימו ועוד דבר חשוב ויקר בעיניו - כוס של אליהו הנביא, של פסח! גביע זהב זה, משובץ יהלומים, התלווה אל צרורו הדל של דון אברבנאל. בגביע השתמש לכוס החמישי שנמזגת לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, ואף למצוות ברית מילה, שאף בה מבקר אליהו הנביא.

     העיר ונציה שבאיטליה, הייתה זו שזכתה לארח את רבי יצחק בין שאר תושביה. באותן שנים של גלות שקד הצדיק על חיבורים נפלאים, פירושיו על התנ"ך. מטבע מוציא מן הצרור, אליו מצטרף עוד אחד ועוד אחד. ולבסוף רק כוסו של אליהו הנביא נשארה בידיו של הצדיק מכל רכושו. כאשר נפטר, הייתה הכוס החפץ היחיד שעברה בירושה לידי בנו, רבי יהודה אברבנאל.  

     בארמון המלוכה בוונציה ישב המלך. כשעיניו נוצצות בברק חמדן.  לפני זמן מה נודע לו, כי בידיו של רבי יהודה מצויה כוס נפלאה ויקרה, הוא אף ראה את הגביע. ובלבו גמר אומר, אני רוצה את הגביע! "מסכים אני לשלם בעד גביע זה כמה שידרש!", ביקש המלך, "ובלבד שיהיה שייך אלי ויעבור לרשותי!" "  הכוס היא כוסו של אליהו הנביא! אבי קנה אותה לכבוד חג החירות - חג הפסח, גם לצורכי מחיה איני רשאי למכור את הכוס. " ''לא יסרב לי יהודי", גמר המלך החמדן בלבו, "חפץ אני שהכוס תהיה שלי, ויהי מה!" כך הרהר ואמר, אתן לך פרק זמן של שבוע ימים כדי להימלך בדעתך, וזכור שאשלם מה שתשית עלי, אבל עליך לבוא בעוד שבוע ימים ותשובה ברורה בפיך: כמה תחפוץ עבור הגביע היקר".

     מתוך עוגמת נפש ואין אונים, התהלך רבי יהודה בביתו. הוא לא ידע מה לעשות ובלבו פעמה המשאלה. "כיצד יציל את הכוס שלא תעבור לידי הגוי? לבסוף קם ועשה מעשה. את הכוס נעל בתוך תיבה גדולה שהייתה ברשותו, התיבה ננעלה ביסודיות ואת המפתח השליך רבי יהודה אל הים ואמר: "אליהו הנביא! הכוס היא לך, כי אבי רכש אותה בעבורך ולכבודך! קח את המפתח,  ועשה עם הכוס מה שהנך חפץ!"  

     קול גרירת חפצים נשמע בין קירות ביתו של רבי יהודה. שלוחי המלך סובבים בביתו ופקודה חד משמעית להם, למצוא את הכוס ולהביאה למלך". "הנחתי את הגביע בארגז, ואת המפתח השלכתי לים"  . "שיברו את התיבה וקחו את הכוס", פקד המלך, מן הסתם הרהר בלבו על איוולתו של האיש שחשב לו, כי אם יהיה הגביע נעול,  הוא לא יכול לפרוץ את התיבה ולהגיע אליו. העובדים היכו בתיבה בכל כוחם. התיבה נפרצה והנה היא ריקה! אין בה גביע כלל! כך הונה אותו היהודי וביזהו... מיד יצאה גזרה מאת המלך: " כל היהודים בני עמו של רבי יהודה, יחד עימו, יגורשו מן העיר ונציה! עד לאחר הפסח - חייבים הכל לצאת מן העיר ללא יוצא מן הכלל!"  בצערו הרב ובמר לבו, פנה רבי יהודה להשתטח על קברו של אביו. הוא שפך לבו בתפילה ותחנונים, שאביו יעתיר לביטול הגזירה.

    ''אוי", גנח מלך ספרד על משכבו. מוחו ההולם משחזר שוב ושוב את החלום המוזר, ממנו הקיץ זה עתה. בחלומו הופיע דון יצחק אברבנאל, והנה האיש מכה אותו מכות נמרצות. "הנחתי בארצך אחוזות ונחלות, והנה בני מתייסר בוונציה בערום ובחוסר כל! לך תמכור את כל הנכסים שהיו שלי והפכו להיות רכוש הממשלה.  כסף זה תשלח לוונציה לבני!" בזאת הסתיים החלום בו הוגה המלך ברעד ובחיל, מבולבל כולו, אך הדברים כה חיים מול עיניו והוא לא יכול להתעלם מהם.  

     אונית מלכות עוגנת לחוף איטליה ומלך ספרד עומד על סיפונה,  משתוקק למלא השליחות לשמה נסע הוא בכבודו ובעצמו, מיד כאשר הקיץ מן החלום, הורה למכור את נכסי דון יצחק, את הכסף נטל בצרורו, ומיהר להביאו לבנו רבי יהודה, "הנה, סכום זה לך הוא", אמר המלך לאיש המופתע הניצב מולו. הוא הוסיף והסביר אודות הסכום העתק. "איך הורה לי לתת אותו לך, עושה אני עכשיו הוראות אביך המנוח ". ביתו של רבי יהודה לבש צורה חדשה, צורכי חג נרכשו ביד רחבה,  והמטעמים בעבעו על הכירה. רק עובדה אחת העיבה על שמחתו של רבי יהודה: הכוס שאיננה. העדרו של הגביע ציער אותו מאוד , והוא הגה בו ללא הרף. "

     אין בידינו מה לעשות בנוגע לכוס", הזכירה האישה המסורה לבעלה, "הרי אליהו הנביא הוא שלקח את הכוס בעצמו. ועתה,  כאשר הרווחנו כל זאת משמים שפע וברכה לכבוד חג הפסח - עלינו לשתף בו עוד אורחים!" היא הוסיפה ושטחה את בקשתה: " לך לבית המדרש והבא עמך אורח לביתנו, לכבוד החג".  רבי יהודה עשה כדברי אשתו ומיהר לבית המדרש. הוא מצא אורח שנאות לסעוד על שולחנו בליל הסדר, האורח הצטרף אליו והגיע לביתו.  בחדר המואר עמד האורח. הוא סקר את השולחן הערוך בפאר ובהדר נפלאים, התבונן היטב, ופתח פיו: "דבר אחד חסר כאן !" תוך כדי אומרו, הוציא מחיקו את הגביע היקר שנעלם - גביע זהב נפלא משובץ יהלומים. הגביע הונח על השולחן. והיהלומים הרבים החזירו את נגוהות וניצוצות האורה שהפיצו הנרות הרבים.  שהיו פזורים להאיר בכל מקום. היהלומים בהקו באור יקרות, כמו שמש בצהרי היום. בני המשפחה ניצבו מול הגביע, מלאי פליאה ואושר מן המופת. הם לא שבעו מהזין עיניהם במראה העשיר והמיוחד. כאשר התעוררו מעט מהתפעלותם, הבחינו שהאורח נעלם. הוא לא נמצא בשטח, איננו!!! "  אליהו הנביא החזיר את גביעו!" אמרו, והסבו אל השולחן בגיל ורננה, שמחו מאוד בני המשפחה על הגביע שחזר, ושמחו על גילוי אליהו הנביא שהיה להם - איזו מתנה נפלאה!

     כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך" ופתחו את הדלת כנהוג, נכנס האורח שהשיב להם את הכוס - אליהו הנביא זכור לטוב. התיישב אליהו הנביא סמוך לשולחן והחל לספר לבני המשפחה על המכות שהוכה מלך ספרד בחלום, עד שהגיע לתת להם את הכסף הרב . הוראה נתן אליהו הנביא לרבי יהודה. "לאחר החג, עלה אל המושל - מלך ונציה ספר לו את הקורות אותך, ואמור לו כי הוא יכול לקחת את הגביע בחינם, אם ירצה בכך . "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הדהדו הקולות בבית אברבנאל,  בקול שירה והודיה על הניסים והגאולה הפרטיים שנעשו להם בחג הפסח, מעפר דל וממצוקה וצער, הקימם הבורא יתברך, על ידי שליחות אליהו הנביא, שעל הגביע שלו חסו ושמרו במיוחד.

     אחרי החג נכנס רבי יהודה בשערי ארמונו של מושל ונציה הכועס, ניצב לפניו, והציג על השולחן את הגביע המיוחד. קריאת התפעלות פרצה מפי הנוכחים המשתאים. היהלומים נצצו כל כך , ולא השאירו איש מן הנוכחים שווה נפש מול האוצר. "   גביע זה נעלם מן הארגז", אמר הצדיק, "ובליל הסדר השיבו לשולחננו אליהו הנביא זכור לטוב, לכבוד החג. ואתה אם תרצה אדוני המלך ירום הודו - אעניק לך את הגביע חינם!!!" התרגש המלך מהדברים, אך השיב מיד: "לא אקח מאליהו הנביא את גביעו !" מיד השיב המלך את גזרתו אחורנית. הוא ביטל את הוראת הגרוש הצפוי, המרחף כצל מאיים על היהודים המוטרדים.  שמחה וששון שררו בבתי ישראל. כאשר שב רבי יהודה מן הארמון, ובידו הגביע היקר, ודבר נוסף: ביטול גזרת המלכות!



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אהבה,אחווה,אמת,שקר,חתול,כפפות,עכברים,שדרות העצים,ערוגות הפרחים,

 

אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז

 

 האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

    הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום.  אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.)

     הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן.  שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק -" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!...

     ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.  וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב,  טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.



לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13)

     כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'?  פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'?  אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי.

     הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה,  הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום,  בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה.  חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק.  תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז,  כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך!  כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

רמזור אדום,הארון והכרובים,קודש הקודשים,לוחות הברית,שקר,רשע,צדיק,ברכה,פרנסה,עשירות,לב טהור, 

  אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ז

 

  בבעיה מטפלים, ומהר! דיברתי עם זוג הורים על קושי מסוים שיש לבנם היקר. שמעו, חשבו, והגיבו 'זה יעבור'. הסכמתי, הם צודקים, 'זה יעבור' גם לאחיו ולאחיותיו, כי בעיה לא פתורה מחריפה ונקבעת! כמה נהי וכאב, כמה דמעות נשפכו עם תסכולי חרטה "למה לא עשינו משהו בזמן?".

     בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר.

     היה אב שחשש לטפל בבנו "הרי כולם יֵדעּו...", נענו לו "טַפֵל מיד ורק אתם תדעו, תִמָנַע ואכן כולם ידעו..."

     יש מי שניתנו לו חיים ארוכים, ובמובן המסוים הזה - כמעט ולא חי. ויש מי שחי חיים  קצרים ומלאים. למד, התלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו - ונשאר עם זאת רגיש ופתוח - לחייך, לטייל, לפרוח, לשיר .

לא תלך עימהם" (כב, יב)

     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב,י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

נהי וכאב,דמעות,חרטה,שלום בית,לחייך,לטייל,לפרוח,לשיר ,חיים ארוכים,

  אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ז

 

 ''אדם כי יהיה בעור בשרו" (יג, ב(  פתחה התורה את פרשת הנגעים ב"אדם" - לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם, ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת.

    בברית מילה, בסיום ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולהחכימו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן .ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים. כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל. )הרב יהושע לייב דיסקין(

     בברכות ברית המילה אומרים: "זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ברכה זו מכוונת לאבי הבן יותר מאשר לרך הנימול. יש אבות שמחויבותם לזהותם היהודית באה לביטוי רק בקיום ברית המילה לילדיהם. על כן, מברכים את האב ואומרים לו: אם מבקש אתה ש"זה הקטן" יהיה יהודי גם כאשר "גדול יהיה", עליך לקבל על עצמך ש"כשם שנכנס לברית" - כמו שדאגת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו; "כן ייכנס לתורה" - כך עליך להכניסו לתוך מסגרת של חינוך יהודי; "לחופה" - לדאוג שיתחתן עם בת ישראל כשרה; "ולמעשים טובים" - ולקשור אותו עם מעשי צדקה וחסד של העם היהודי.

     בימיו של ה"שפת אמת" פרצה פעם שרפה בבית מדרשו,  וכלתה כמעט את כל הבניין. בקשו החסידים להקים את בית המדרש מחדש, אולם השלטונות מיאנו לאשר את בנייתו,  בטענה שבעיירה יש בית כנסת אחר ואין צרך בשנים. ניסו השתדלנים להשפיע על השלטונות לאשר את הבניה, אולם ללא הועיל, וגם השלמונים לא סייעו בנדון. יצא אחד החסידים הנמרצים אל עיר הבירה פטרבורג, ושם הפעיל מאמצים מרובים ושתדלנות גדולה, עד שלבסוף עלה בידו לקבל את הרישיון המיוחל. כשנודעה הבשורה הטובה, החל מסע לגיוס משאבים לבניית הבניין, ולאחר עמל ויגיעה רבה הוקם בית המדרש ברב פאר והדר, בבניין גדול ויפה יותר מהקודם. בסיום הבניה, בקש ה"שפת אמת" מחתנו רבי חנוך צבי הכהן לוין מבנדין, לתלות מודעה על כותל בית המדרש כי המקום נועד לתורה ולתפלה בלבד. למעשה, הוסיף הרב מבנדין וכתב לתורה, לתפלה ולחסידות, אך כשראה הרבי את המודעה צווה למחוק את התוספת ואמר: "אם ייכתב כאן בנסח זה שהמקום נועד גם לחסידות, ויתכן ויהיו אנשים שישוחחו בבית המדרש באמתלה שהם משוחחים 'בענייני חסידות', מפני שכך דרכו של היצר הרע שהוא מפתה את האדם בדבורים בטלים בבית הכנסת, או בדבורים של לשון הרע ורכילות, בטענת שווא שיש בזה משום מצווה וחסידות". (שערי הלשון(

     הנה בביקור חולים יש להכיר בין אוהב לשונא. האוהב כששואלים אותו על מצב החולה, מחליט כיון שהמצב עומד בעינו ולא הורע, סימן שהוטב לו. והשונא קובע להיפך: מכיוון שלא הוטב, הרי ממילא הורע לו. שניהם אינם משקרים ואף אינם מגזימים, אלא שכל אחד רואה מהרהורי לבו. והכהן איש החסד מחליט: כיון שלא פשה הנגע על כן "וטיהרו הכהן". )עיטורי תורה(

     התורה היא רפואה "לכל נגע הצרעת" - לכל המחלות ולכל המחושים, כדברי חז"ל (עירובין נד) "חש בראשו יעסוק בתורה, חש בגרונו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה". )דגל מחנה אפרים(

     ''ונתתי נגע צרעת" (יד, לד ( וברש"י: 'בשורה היא להם, למען ימצאו מטמוניות של זהב בקירות בתיהם '. ולכאורה, שואל הגר"ש קלוגר, אם כך הוא הדבר, למה אמרו חז"ל שנגעי הבתים הם עונש? ותירץ, שהעונש הוא שמשיגים את העושר דרך נגעים, ולא בדרך של כבוד. )הגר"ש קלוגר(

     יהודי הגיע להזמין רב גדול להיות סנדק בברית המילה של בנו.  היות והמזמין היה בעל עבירה גדול, סרב הרב להיענות להזמנה''. כבוד הרב, זו מצוה!, איך כבודו מסרב?" ענה הרב: נו, אז תהיה לי מצווה אחת פחות... התעקש המזמין: " אבל אם הזמנתי והרב לא בא, זו כבר עבירה!" . ענה הרב: "תראה איזה צר עין אתה!. לך יש כל כך הרבה עבירות  .ואילו עלי אתה כל כך מקפיד שלא תהיה לי עבירה אחת"...

"לא קם ולא זע) והגדת("

      ''כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות ]בשמים[ או מופת ]בארץ[  ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג, ב-ד(. אפילו יעמיד חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ידעו שאין זה אלא נסיון (ספרי, ראה לב. סנהדרין צ ע"א (. ותמה הסבא מקלם זצ"ל: הן סברא היא, קרא למה לי! הכי תעלה על דעתך לעבוד חלילה עבודה זרה, ואפילו יעמיד חמה ברקיע!  אלא מאי, לא זה הניסיון. ודאי שלא יעבדו עבודה זרה. הניסיון הוא "לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם, בכל לבבכם": אם הלב לא יזוע, לא ינוד ברפרוף כל שהוא! כי האוהב, לא יטה כלל אוזן לדבה על אהובו. לא יתעורר בלבו צל של ספק. אם אך יעלה חשש שמא ואולי יש כאן ממש, כבר אין זו אהבה בכל לב ובכל נפש! כמה נפלא: התורה תובעת מכל אדם להיות נובהרדוקער!

     בסערת המהפכה הבולשביקית, העביר הסבא מנובהרדוק את ישיבתו לעיר הומיל. בעיר נטשה מלחמת כנופיות בין הצבא הלבן לצבא האדום, ושניהם טבחו ביהודים בלא רחם. במוצאי שבת קודש ישב הסבא וכוס ההבדלה בידו , מלאה על גדותיה, והפורעים פרצו לחצר הישיבה תוך קריאות רמות ומטר יריות.  והסבא המשיך בהבדלה בנעימה, כדרכו, וטיפה לא נשפכה מהגביע המלא שבידו!  כך חינך גם את ישיבתו.  לכל חודש קבע תרגול בשטח אחר: בחודש חשוון, בו הגיעו תלמידים חדשים, שמו דגש על מדת ההטבה וטובת העין, וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. בכסלו, בו קוראים בתורה על מאשי האבות, שאיפה לגדלות, "אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" (תנא דבי אליהו רבה, כה). בטבת ושבט עסקו בחישול מדת הבטחון, ובאדר השרישו את מדת האמיצות. מענייני דיומא: "ולא קם ולא זע"! למגר את הפחד והמורא, לקנות אומץ לב מבלי חת, לא להירתע מפני כל!  תרגילים אלו חשלונו לקראת ההתמודדות שצפתה לנו בעתיד, במוראות מלחמת העולם. רבים כל כך נשברו, ובני ישיבת נובהרדוק עמדו כצור חלמיש!  כל בן ישיבה בנובהרדוק חפש לעצמו תרגילים מעשיים באמיצות. היו שהלכו לאספות של הקומניסטים הכופרים, ועלו לבימה לשאת דברים נלהבים בגנות רעיון התעתועים ולקרא לדבוק בדת האמת. איזו סערה חוללו! היו שעמדו בשוק ועוררו את התגרנים היהודים לבל יבלו ימיהם בהבל, שיחוסו על חייהם ויקבעו עתים לתורה. אם יהיו להם שומעים, מה טוב. ואם לעגו להם טוב לא פחות, התחשלו באמיצות!

     חשבתי לעצמי, איזה דבר אמיצות אעשה? ועלה בי רעיון נועז, שמעביר צמרמורת: כולם יודעים שלא הולכים בלילה לבית הקברות. הלילה הוא זמן שליטת המזיקין, ואמרו בגמרא שהדורש אל המתים לן בבית הקברות כדי שתדבק בו רוח טומאה (סנהדרין סה ע"ב), ואיזהו שוטה זה הלן בבית הקברות )חגיגה ג ע"ב( -  והכל ידעו, שבלילה באים הנפטרים, רוחות המתים, לטבול במקווה הטהרה בו מטבילים את המתים בחדר הטהרה. פחד נורא לטבול שם, וסכנה עצומה. כי הנפטרים עלולים להזיק למי שבא בתחומם ומפריע לטבילתם. ישמרנו ה' מכל צרה!  החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, איזה פחד, ולהיכנס לחדר הטהרה האפל, שורץ הרוחות, ולטבול במקווה של המתים! איזו אמיצות ! "לא קם ולא זע" במיטבו, אומץ מוחלט!  הלכתי.  בית הקברות היה מחוץ לעיר. שררה עלטה, רק המצבות הלבנות בהקו,  כעדים דוממים לאמיצותי.  נכנסתי בפתח האפל של חדר הטהרה, וגיששתי דרכי.  החושך היה מוחלט. לבי הלם כקורנס. כבר לא ידעתי האם הולך אני לעשות מעשה אומץ או טיפשות, להתגרות בנפטרים. נדמה היה לי שאני שומע את המים רוגשים. הרוחות טובלות. אבל אם אומץ, אז עד הסוף.  פשטתי בגדי במהירות, גיששתי דרכי אל המים, ואכן רגשו. טבלתי רגלי, היו קרים כקרח. החלטתי: אטבול אחת, ואנוס. ירדתי, ולפתע דרכתי על גולגולת!  היא צפה מולי על פני המים, חיוורת כמת, גם בחשכה ראו.  לבי נתר, אפילו לצרוח לא אצרתי כוח, גרוני נשנק באימה. קפצתי אחור,  התלבשתי בחפזה ונמלטתי מהמקום. ידעתי שהייתה זו שטות. לא מתגרים בנשמות הנפטרים. מזלי, שלא הזיקני.  רצתי כל עוד רוחי בי, וחזרתי לעיירה. החלטתי שלא אספר על כך לאדם.  ידעתי שהשומעים יתפלגו לשנים: חלק יאמר שהייתה זו שטות מלכתחילה , ואסור היה להסתכן. והחלק השני יביע ביקורת, איפה האמיצות. אם כבר, מדוע נמלטתי. מדוע לא טבלתי. אבל אני ידעתי שהייתה גם הייתה אמיצות. והבריחה,  חובת השעה. נראה אותם מה היו עושים במקומי, אם היו פוגשים ברוח העולה מתוך המים ! להירדם כבר לא יכולתי. להתרכז בלמוד, גם לא. בקושי, בתפילה. הלכנו לחדר האוכל, ושמתי לב שחברי חיוור ונרעש. שאלתי: "מה קרה, אתה נראה רע!" אמר לי: "אינך רואה כיצד אתה נראה! אבל אספר לך מה קרה - אנחנו בחודש האמיצות. חשבתי, מה אעשה, במה אתחשל. ועלה בלבי רעיון. כעת אני יודע שהייתה זו שטות - החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, ולטבול במקווה שבחדר הטהרה. מספרים שרוחות הנפטרים מתגלות שם וטובלות, פחד פחדים, אין מקום מתאים יותר להפגין בו אמיצות. הלכתי, נכנסתי, פשטתי בגדי וטבלתי.  המים היו כקרח. ולפתע, עודני מתחת למים, לא תאמין, אני חש רגל על ראשי!  עליתי באחת - ונפטר מגיח מולי!  אין לך מושג מה ההרגשה" - אין לי מושג?! דווקא יש לי, ועוד איך!... וייסרתי את עצמי, הוכחתי את עצמי: איי, איי, איזה בעל גאווה אתה, בוש והכלם! מדוע היית בטוח שבמוחך לבדו צץ הרעיון, שאתה לבדך מסוגל להגותו.  מדוע לא הבאת בחשבון שעוד מישהו חשב כמוך, ועשה כמוך. מדוע חשבת שאתה ואין בלתך!  היה זה שיעור שלא ישכח.  אם לא של אמיצות, הרי של ענוה!   

     אבל השיעור האמיתי באמיצות, נמסר לנו ממש בפתח הניסיונות הקשים שצפו לנו במראות מלחמת העולם השנייה.  הישיבה בביאליסטוק היתה ממוקמת בסמוך לתחנת הרכב. בראש השנה הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק. תחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה . הצופרים יללו, ועל פי ההוראות השתטחנו כולנו מתחת לספסלים, כאילו היה בכך כדי לגונן. היה זה בחזרת התפילה, במוסף של ראש השנה. המשגיח עבר לפני התיבה ושרר את "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל". ואני זוכר,  כאילו היה זה היום: הצופרים מיללים, ההפצצות מרעידות את הקירות והשמשות, ואנחנו שרועים מתחת לספסלים, והמשגיח משורר בנעימה, ברגש ובתחנה, ואף רעד קל לא מרטיט את קולו!  ממש: "לא קם, ולא זע" ! לא התפעל, כמלא נימה! איזה חיזוק זה נתן לנו לקראת הנסיונות שהתרגשו עלינו במלחמה!



לא תאונה אליך רעה... (קנין תורה, תולדות אהרן, פרשת פנחס)

     הלמות הפטישים המכים בברזלים מילאה את חלל בית המלאכה הגדול בחיפה בה טרחו מאות פועלים סביב רצועות מתכת כבדות שהתקינו מהם פסי מסילת הברזל (באהן). הפועלים היו כולם ערבים, וכמוהם מנהלי בתי המלאכה של מסילות הברזל בחיפה שהיו שייכים אל השלטון האנגלי ששלט בארץ ישראל.

     בתוך אותם מאות פועלים נכריים היה גם פועל יהודי אחד ויחיד! ר' אברהם חיים שפילברג, יהודי ירא שמים היה, שמתוקף נסיבות החיים התגורר בעיר חיפה. אחד היהודים החרדים היחידים בחיפה באותן שנים. והוא מצא את עצמו מש??לב בהצלחה בבתי המלאכה של מסילת הברזל כאחד הפועלים המצטיינים. כי מומחיותו כנפח הייתה מפורסמת ללא עוררין.

     כיון שהיה יהודי ירא-שמים, לא הופיע ר' אברהם חיים לעבודה ביום השבת, ששת ימים עבד, וביום השביעי שבת וינפש. מי שסייע לו בשביתת השבת שלו היו הפועלים הישמעאלים אשר קיבלו על עצמם להשלים את חלקו שהחסיר מדי שבת, תמורת אי אלו טובות הנאה שר' אברהם חיים העניק להם מכישרונותיו הברוכים.

     כמה שנים התנהל ההסדר שבין ר' אברהם חיים שפילברג לבין עמיתיו הפועלים לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים. גם יחסי הידידות בין ר' אברהם חיים לבין כל הפועלים נשמרו להפליא.

     משנת תרצ"ו ואילך התחילו הציונים להתגרות בעם הערבי בארץ ישראל ונתיסדו אז כמה קבוצות הידועות לשמצה שהיו תוקפים ערבים מפעם לפעם. העם הערבי לא שקט על שמריו ומדי פעם היו תוקפים בנקמה אפילו ליהודים חרדים שנפלו קרבן לשיניהם עבור מעשי ותעלולי הקבוצות. למרבה צערו של ר' אברהם חיים שפילברג העובד היהודי היחיד בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, גם מצב רוחם של חבריו הערבים הושפע לגמרי מן המצב העכור. ואם עד לאחרונה היו מקבלים את פניו מדי בוקר בחיוך רחב הנה מאז החלו החדשות לזרום לאוזני חבריו - פתאום הפך ר' אברהם חיים להיות נרדף מהפועלים הערבים כל אימת ששמעו על איזה התגרות שביצעו הקבוצות, גילה לחרדתו שקשרי הידידות שלו עם הפועלים הערביים יורד מטה מטה.

     עד לאותו בוקר, לאחר פעולה התגרות קשה שהכו הקבוצות הסוררים לערבים מכה קשה הגיע ר' אברהם חיים לעבודה ומצא את סדנתו הפוכה, כלי העבודה שלו מנופצים ובגדי עבודתו קרועים לגזרים, זה היה לו רמז ברור לבאות, רמז לא דק במיוחד. ליבו דפק בפחד כל אותו יום. הוא התיירא להרים את הראש, ולהסתכל לעיני עמיתיו. יודע היה שצלולה הייתה החבית ונעכרה ללא תקנה. אחרי שבועיים התדרדר המצב עוד יותר, באחד הלילות הרגו הציונים כמה ערבים מאנשי השייך, אשר עורר אז כעס קשה על קבוצות הציונים.

     ר' אברהם חיים לא ידע מחדשות האלו, אבל הוא למד זאת על עצמו ובשרו בדרך קשה מאד. עם הגיעו לבית המלאכה בבוקר המחרת, ראה כי עיניהם של חבריו לשעבר יורקות אליו שנאה נוראה. ליבו שוב צנח בקרבו מפחד הבאות. והנה התקרב אליו פועל גבוה ורחב ותקע ראשו קרוב לעיניו, כמו שמכריחו להביט בו. "אתה חושב שאנחנו נשתוק לך? עוד נשחט אותך".

     הוא היה הראשון. אחריו הגיעו עשרות פועלים, מהם כמה שעד לפני זמן קצר בטח בידידותם ללא חשש, איש איש בתורו הבטיח לו שעוד מעט ויבוא סופו ח"ו.

     נסער ונרגש שתק ר' אברהם ולא ענה לחורפיו דבר. מעומק ליבו התפלל להשי"ת שלא ישלטו בו ידי זדים וקיווה שתפילתו תתקבל במרומים והאיומים שאיימו לא יהיו רק איומי סרק. לפנות ערב, כשהסתלקו רוב הפועלים, חיכה למנהל העבודה במפעל, ושטח לפניו את כאבו: "מה הם רוצים ממני? וכי עשיתי להם משהו? מדוע אנחנו צריכים להיות מושפעים ממה שקורה בחוץ?" ועוד טענות ומענות. מנהל העבודה היה ידיד עם ר' אברהם חיים משכבר הימים. לא אחת נעזר בכישרונותיו הרחבים, לא לחינם בחר עתה, בעת מצוקתו לשפוך לפניו את לבו, בטוח היה כי ידידו יטה אוזן למצוקתו וישפיע על חבריו להפסיק למרר את חייו.למגינת ליבו, פרץ מנהל העבודה בצחוק רם לשמע סיפורו של ר' אברהם חיים, ופטר אותו ברשעות, "מה אתה מתלונן על דברי שטות כאלו?" באותו רגע גמלה בו ההכרה כי 'אין עם מי לדבר'. אך להמשיך לעבוד כשהוא מוקף ים של שנאה, אינו יכול. הוא החליט ליטול חופש מהעבודה ולהמתין עד יעבור זעם.

     למחרת פנה אל 'הקפטן', מנהל העבודה הראשי של בתי המלאכה. שהיה נכרי אנגלי מנומס, הוא שמע אותו באהדה ואחר כן יעץ לו לפנות אל הרופא ולהוציא ממנו אישור מחלה לתקופה בלתי מוגבלת, עד שישקע הגל העכור.אבל ר' אברהם חיים טען כי שום רופא לא יצייד אותו באישור שכזה, אלא רק באישור זמני ליום יומיים."גם זה טוב" אמר מנהל העבודה, "בכל פעם שאתה רואה שחבריך כועסים, תברח הביתה, אני אעלים עין מחיסוריך וארשום בתיקך שנעדרת מפאת מחלה. לא ייגרע ממשכורתך מאומה". כך עשה. אולם גם בימים הספורים בהם כן בא לעבודה טעם את מר המוות. ברי היה לו כי פגיעה בגופו היא רק שאלה של זמן, לא ירחק היום והפועלים יבצעו את זממם, חלילה.

* * *

     כשראה שכך אי אפשר להמשיך, עלה ר' אברהם חיים לירושלים התייצב לפני אחד מחכמי העיר ותינה לפניו את צערו. החכם ההוא ענה לו: "אם כך, עליך לנקוט במעשי אבותיך הקדושים, אברהם יצחק ויעקב"."דהיינו?" שאל בפליאה וחרדה."לברוח" הטעים החכם, "לברוח ממקום הסכנה. אסור לך להסתכן, פיקוח נפש דוחה את התורה כולה, וגם אם תפסיד בכך את הפרנסה!

     יצא ר' אברהם חיים מחדרו של החכם ופרץ בבכי מר בכאב מעומק ליבו על זה שיצטרך להפסיד פרנסתו בשביל זה. אותה שעה עברה שם הרבנית אשת החכם ההוא, וכאשר ראתה אותו עומד ומתייפח נכמרו רחמיה ושאלה אותו לפשר בכיו. והוא סיפר לה בקצרה מה קרה, והיא יעצה אותו בפשטות לפנות אל ה"זוועהילר צדיק" המתגורר לא רחוק מכאן ולנסות אצלו.

     הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע מפורסם היה לארץ ולדרים עליה כקדוש עליון, צדיק יסוד עולם, שהנהגותיו פשוטות, ביתו דל ואביון, אבל ראשו מגיע השמימה. ר' אברהם חיים לא איחר לעשות כדבריה של הרבנית, ומיד הלך אל ביתו של הרבי מזוועהיל. כשבא לביתו פגש שם את הרבנית, ולשאלתו ענתה לו כי הרבי שוהה עתה - כמו בכל יום לעיתותי ערב - בכותל המערבי, שם הוא מתפלל מנחה וערבית.

     בצעדים זריזים יצא לדרך. הגיע במהירות לשער שכם, חצה את השוק הערבי והנה הוא נמצא ברחבת הכותל המערבי הקטנה והצרה. מחפש הוא את הרבי הקדוש, שואל כמה מתפללים ואינו מוצא את שבקשה נפשו. חזר לעקבותיו לשכונת "בית ישראל', הלך לביתו של הרבי, הקיש בדלת וסיפר לרבנית כי הרבי אינו נמצא בכותל המערבי."מימי לא הוצאתי דבר שקר מפי" אמרה בפשטות, "אם אמרתי שהוא בכותל המערבי, הוא שם!"...חזר איפוא את כל הדרך כלעומת שבא, אך הפעם נעשו העניינים יותר קשים.

     לאחר שעבר דרך שער שכם, בעוברו ברחובות השוק מצא עצמו כמו בחיפה, יהודי בודד בלב המון ערבי. הוא עבר ליד קבוצת צעירים כאשר שמע אותם מדברים אודותיו בינם לבין עצמם בערבית (אותה הבין היטב), לחרדתו הרבה שמע אחד מהם מציע לחבריו "בואו נחסל את היהודי"... ליבו האיץ פעימותיו. אם ירצו לחסלו, יוכלו לעשות זאת ללא קושי. והחל רץ במהירות מטורפת. שפתיו הלבינו וראשו עליו סחרחר. לרווחתו שמע האיך ערבי מבוגר נענה להם ואומר "עזבו אותו, אתם לא רואים שהוא רץ כמו משוגע?". בסייעתא דשמיא נתקבלו דבריו של הערבי על דעת חבריו והאיום סר ממנו.

     כשהגיע בפעם השנייה אל הכותל המערבי גילה את הרבי מתרפק על שכינתא קדישתא וראשו בין האבנים.המתין בסבלנות עד שכילה הרבי את תפילתו ומיד סיפר לו את שהתרחש. והרבי, אינו מפנה אליו את ראשו. כמו שאינו שומע אותו כלל. אלא עומד ופניו נוכח האבנים ושפתותיו מרחשות. "אולי לא שמע אותי?" הרהר במבוכה ושטח את מצוקתו מחדש. אך גם בפעם השנית, לא הראה עדיין הרבי אות אם שמע אותו אם לאו. ראשו לא נע כלפיו אפילו לניד קל. הוא סיים את תפילתו ופנה לשוב לביתו, ור' אברהם חיים פוסע לצידו כל הדרך ואינו מתעייף, חוזר ומספר בשלישית, וברביעית... אבל הרבי כאילו אינו שת ליבו כלפיו. מתעלם ממנו לחלוטין. הרבי מגיע לביתו הדל בשכונת "בית ישראל', מתיישב ליד השולחן ופותח ספר, כאילו איש אינו נמצא לידו.כאן פקעה סבלנותו של ר' אברהם חיים אשר לא הבין לנכון כי הרבי רוצה לזככו במכוון. סאת הצער שבלבו הגדישה את הסאה, ומעט עזות נזרקה בו אותו רגע, הוא נטל את שרוול מעילו של הרבי ונענע את ידו קלות. "רבי, הושיעני נא כי באו מים עד נפש" קרא בקול בוכים. לראשונה הרים הרבי את עיניו וסקר אותו בסקירה אחת על כל גופו, ואז עיין בספר קדוש כלשהו, כאשר עשה בכל עת בה ביקש להתיישב במהירות בדעת תורה כדת מה לעשות. והוא שקע בהרהורים. 

פתאום התעורר ופנה אל ר' אברהם חיים ואמר לו: "מה יש לך לפחד? אינני רואה כל סיבה לפחד, מי שיגע בך יהיה לו סוף שחור".באותו רגע, כאילו נשמה חדשה נכנסה בו. לברכה זו קיווה וייחל כל העת. הוא הבין במעמקי ליבו כי הרבי שידד את מערכות הטבע למענו.

     ברגש של הכרת טובה הושיט ידו לכיסו והוציא משם שטר בן לירה אחת, (רבע ממשכורתו החודשית!) והגיש אותו בהכנעה אל הרבי. רבי שלומק'ה סירב לקבל את המנחה. "לשם מה זקוק אני לנייר עבודה-זרה זה?' נימק את סירובו.

     "ייקח נא הרבי את הפדיון" התחנן ר' אברהם חיים, "בכסף הזה אפשר לעשות צדקה וחסד". אבל רבי שלומ'קה לא הסכים ואמר: אחת החלטתי ולא אשנה בזה.

* * *

     כבר למחרת התייצב על משמרתו בבית המלאכה בחיפה, רגוע היה באמונת צדיקים מה שהבטיחו הרבי כי לא יאונה לו כל רע. אך הנה חשכו עיניו. רק פסע את הצעד הראשון ונכנס פנימה לתוך המון הפועלים, ניגש אליו מחמוד, פועל ערבי חסון והנחית בפרצופו אגרוף אדיר. דם ניגר מאפו וחשש כבד מילא את ליבו.

     כמו החיות המגיעות בהמוניהן למראה דם שפוך, יגיעו בן רגע שאר הפועלים לעשות בו שפטים וסופו המר מי יישורנו.מנהמת ליבו נמלטה קריאה נחרדת, "אוי, ריבונו של עולם הושיעה נא, הצילני נא בזכות הצדיק".

     הפועל שהכה אותו לא הרחיק לכת. רק ארבעה צעדים פסע. בצעד הרביעי מעד והשתטח על הארץ מלוא קומתו. כל חבריו הגיעו במרוצה. ניסו להקימו, אך הבריון שוכב כחתיכת עץ ואינו משיב כלל. מנענעים אותו ימינה, מטלטלים שמאלה. יוצקים עליו מים קרים, מגרדים את רקותיו וההוא עדיין אינו מתעורר, חיש מהר הוזעק אמבולנס שהחיש משם את התוקף לבית החולים. כעבור שעה קלה הגיעה החדשות מבית החולים: "מחמוד מת משטף דם במוח".

* * *

     אלפי הפועלים הערבים הבינו גם הבינו כי יד ה' היתה בחברם. הם אמנם לא שמעו את הבטחתו של רבי שלומק'ה, אך לנגד עיניהם התחולל הנס, רק נגע מחמוד ביהודי ומיד היה לו סוף שחור, כדברי הרבי. מאותו יום ועד שפרש מעבודתו לאחר שנים כשהזקין לא ההין איש מהם לגעת בקצה צפורנו של ר' אברהם חיים שפילברג, ולא עוד אלא נהגו בו כבוד ויקר, בזכות אמונת צדיקים שהאמין בה' ובמשה עבדו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פרשת הנגעים,אדם,לשון הרע,רכילות,ייכנס לתורה,לחופה,למעשים טובים, סנדק,ברית המילה,

 

 

 

אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ז

 

אומר ר' חיים מוולוז'ין: למה טומאת וטהרת נגעים צריך שתהיה דווקא על-פי הכהן שיאמר "טהור אתה" או "טמא אתה", כי בדרך-כלל בעלי הלשון-הרע מדברים על מובחרי-העם ועל רבנים גדולים, והכוהנים הם המובחרים.

     ״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה. (מאוצרנו הישן)



     זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג). (עיטורי תורה)



     ״יהי ה בעו ר בשר ו שא ת ״ - סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה. (חסד לאברהם)



השידוך שיצא לפועל מההודאה...  (ברינה יקצורו, עלון 305)

מעשה בבחור אחד המתגורר בניו יורק, שהגיע לפרק 'האיש מקדש' והתקשה מאוד למצוא לעצמו זיווג הגון, וכה עברו וחלפו עליו השנים ביגון ואנחה.

     יום אחד הציעו להם שידוך מהעיר מונטריאול שבקנדה , ואכן אחרי שסיכמו ההורים ביניהם את כל עניני ופרטי השידוך, התרצו שני הצדדים לסיים את השידוך בכי טוב.  מיד יצא הבחור עם הוריו לדרך, ולשם כך שכרו אברך חסידי שיסיע אותם עם רכבו מביתם שבניו יורק ועד למונטריאול הרחוקה, וכה נסעו במשך כשש שעות עד אשר הגיעו למחוז חפצם, אולם בבואם שמה נפגשו ההורים, ונדהם אבי הבחור לשמוע, שהצד השני חוזר בו ומתחרט מלעשות את השידוך כשאין לו סיבה מיוחדת לכך כלל, ואף אחר שניסה השדכן לשכנע אותו שעליו לקיים דבריו, ובפרט על הטרחה של הבחור והוריו להגיע מדרך רחוקה, נפלו דיבוריו על אוזניים ערלות, והאב לא הסכים כלל להמשיך בשידוך.  

     למותר לתאר גודל עוגמת הנפש של ההורים בחשבם שסוף סוף כבר מצאו זיווג הגון לבנם, וכן הבחור התייסר בייסורי נפש בהיותו בטוח שמצא את אבדתו, ועכשיו נהפכה הקערה על פיה, אולם את הנעשה אין להשיב ובלית ברירה נכנסו בפחי נפש אל הרכב כדי לחזור ולנסוע לביתם, אך אז התעשת הבחור והתחיל לדבר על לב הוריו שלא יצטערו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה), ובודאי יצא דבר טוב מנסיעתם הארוכה, ועליהם להתחזק באמונה שלימה בחי העולמים שהכל לטובה , ובעזרת ה' יתברך עוד ימצאו את זיווגו הנכון בשעה טובה ומוצלחת, וכה הרבה להרגיע את רוחם, ואכן מצא מסילות בלבבם, עד שענו ואמרו שהם מקבלים גזרת שמים באהבה.

     לאחר ימים ספורים, זכה הבחור לבוא בברית האירוסין עם בתו של האברך שלקח אותם ברכבו למונטריאול, כי הלה התפעל מאוד מאמונתו ובטחונו בבורא יתברך שמו, ואיך התחזק בגבורת נפשו וקיבל עליו גזירת שמים באהבה, ואז ראו עין בעין, שכדי להוציא את השידוך הנכון מן הכוח אל הפועל, היו צריכים לנדוד ולטרוח בנסיעתם עד למונטריאול הרחוקה, ולעבור את כל הבושה ועוגמת הנפש בביטול השידוך, ורק על ידי שהבחור קיבל את הדין באהבה, הוא זכה למתק את הדין ולקבל את השידוך הראוי לו באמת שהרי אילולי שקיבל את זה באהבה אותו נהג לא היה רוצה אותו.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

נגעים,הכהן,טהור,טמא,הנסתרת,שאת,ספחת,האיש מקדש,שידוך,מונטריאול, קנדה,  

  נקודה שבועית - פרשות תזריע - מצורע - ה'תשע"ז

 

הפרשה השנייה שנקרא בשבת, פרשת "מצורע", כשמה כן היא עוסקת בעניין מחלת הצרעת ובמצורע עצמו.

פרשנים רבים לאורך כל הדורות עוסקים רבות בעניין המחלה המיוחדת הזאת.

חז"ל בפרשה אומרים, שהצרעת באה בגלל עוון לשון הרע ולכן יש לחפש קשר ישיר בין החטא והאמצעים בהם החולה נפש והגוף במחלה צריך לנקוט כדי להיטהר מעוונות מחלתו.

רבי יצחק בן עראמה זצ"ל בספרו עקדת יצחק מביא הסבר מיוחד משלו.

הוא מביא סיפור על רוכל אחד שהיה מכריז וקורא למי שרוצה לקנות סם חיים. ורבי ינאי בא ואמר שכל ימיו היה קורא את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב?, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" וגם במשלי כתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", והרוכל הזה לימד את רבי ינאי מי האיש שחפץ חיים. לכן מזה מזהיר את ישראל: "זאת תורת המצורע" - המוציא שם רע.

רבי יצחק עראמה מסביר את דברי רבי ינאי בהקדמה השקפתית על מהות האדם והחיים. אחד הדברים שמאפיינים את האדם ומביאים אותו לבעל ערך מעל כל חי הוא יכולת הדיבור, וכפי שמתרגם האונקלוס את המילים "ויפח באפיו נשמת חיים" - "רוח ממללא" שהכוונה לכח המחשבה של האדם והדיבור הוא מכשיר טכני שמוציא לפועל את המחשבה, בבחינת "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון".

שני הדברים, המחשבה והדיבור, קשורים זה בזה. הם מבטאים את העליונות של האדם על החי. מתוך חשיבות הדיבור שקובע את מהות האדם חייב הדיבור להיות בעל תוכן מיוחד.

ההגבלה טובה לאדם אפילו בדברי חכמה ולא כל שכן בדברי שטות או לשון הרע. אדם שמזיק בדיבורו לא יכול להיחשב כ "חי מדבר" אלא כפי שכתוב במשלי "כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומוות".  המקלל ומרע בשפתיו כאילו סוקל באבנים ובוודאי על ידי כך לא מותר האדם על החי.

שנזכה שתתקיים בנו התפילה "אלוקי נצור לשוני מרע".

 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מכאלי

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

פרשת "מצורע",לשון הרע,רוכל,סם חיים,חפץ חיים,אוהב ימים,לראות טוב,שומר פיו ולשונו,שומר מצרות נפשו,,מערכי לב,מענה לשון,

 

 

 

  אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ז

 

    ״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא. (רבי מרדכי מאיזביצה(

 

    בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים,  שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז,  תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.  ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב. "ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין א-לוקים ותמות. מה הוא עונה לה - " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" - פרח נובל. הרי כולנו ננבל בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.   (הרבנית ימימה מזרחי)   



     בספר חסידים (סימן תל"ד) כתב: מעשה באדם אחד שהיה נוהג בעצמו, כשהיה אדם אָ בֵ ל רח"ל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים,  להצטער עם האבל, והיה אותו יום שמת, בו יום שנקבצו כל הקהילות לאותו העיר, ויום ט' באב היה, והלכו הכל יחפים, והראה הקב"ה שהטוב והישר בעיניו עשה אף על פי שלא הוצרך לעשות...

    המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה.  כל מה  אֶורך יִמים בִּימָינהּ. בְּשֹׂמָאלהּ  - עֶושׁר וָכֹבוד.  שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה!  (הרבנית ימימה מזרחי)   



לחמא עניא שאפינו בסמרקנד

כשהרב מיכאל מישולובין מקריית מלאכי אופה מצות מהודרות לקראת חג הפסח, צפים ועולים א??לו זיכרונות מהימים שבהם אפיית מצות הייתה כרוכה באתגרים קשים.

מאז היותו ילד חש את אימת הקומוניזם. הוא למד בחדר מחתרתי. "היינו לומדים בהיחבא בביתו של המשפיע החסידי הרב ברקה חן", הוא מספר ופולט אנחה, המבטאת את קשיי אותם ימים. "הוא היה אז בחור צעיר, והחדיר בנו את אהבת התורה הקדושה".

הכשרת טחנת קמח

הלימוד החשאי היה כרוך בסיכון. "רשמית היינו אמורים ללמוד בבית הספר הממשלתי", הוא מספר. "כשהיו באים לביתנו לביקורת היינו ממציאים תירוצים ובכל פעם נקבנו בשמו של בית ספר אחר שבו כביכול אנחנו לומדים. היה צריך להיזהר גם מהשכנים. הקפדנו לצאת מהבית בכל יום עם ילקוט על הגב, ולמעשה צעדנו אל הבית שבו למדנו תורה".

את חוויית אפיית המצות לא ישכח: "בדרך כלל עוד לפני פורים היינו קונים חיטים בשוק אוזבקי. היו לנו סימנים לבדוק שהחיטה לא נשטפה במים. השלב הבא היה הכשרת טחנת קמח. הכשרת הטחנה ארכה לפעמים יומיים. כל משפחה מצאה מקום משלה לאפיית המצות".

שוחד חיטה

הרב מישולובין מתרפק בגעגועים על הידורי המצווה של אותם ימים. "שנה אחת נסעתי עם הרב רפאל חודידייטוב כדי להשיג חיטה. שבוע שלם בילינו ליד שדות חיטה, בתקווה להשיג את מבוקשנו. החוק אסר על החקלאים למכור חיטה בדרך ישירה. רק בעזרת מתן שוחד לבעל שדה חיטה הצלחנו להשיג מעט חיטים. אבל איזו שמחה הייתה לנו, כשחזרנו ובידנו חיטה שמורה משעת הקצירה!"...

והיו גם שנים שקיבלו מצות מוכנות מארץ ישראל, מארה"ב או מגרוזיה. "ברור שהשלטונות ידעו על כך, אולם בחרו להעלים עין", הוא מבהיר. "גם יכולנו לערוך סדר בלי חשש. סמרקנד לא הייתה מוסקווה".

הידורי מצה

את אווירת הפסח הוא זוכר היטב. "היינו מהדרים בכל שנה לקנות כלים חדשים. אני נזכר כעת באחת מאפיות המצה שנחרתו בלבי. הרב שמעיה מרינובסקי, רבה של סמרקנד, אפה מצות עם בחורים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית. אלה היו בחורים יראי שמים, מסורים, וכל שלבי האפייה נעשו בתכלית ההידור ממש, מתוך הקפדה על כל פרט. עד היום אני מתמלא תענוג כשאני נזכר ברגעים הללו".

הרב מישולובין עלה לארץ ישראל, השתקע בשכונת חב"ד שבקריית מלאכי והקים משפחה לתפארת. "נכון, הייתה לנו קצת מסירות נפש", הוא מסיים, "אבל כמו בימים שהיינו מאחורי מסך הברזל

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שאת,ספחת,איש,גבר,אנוש,אדם,מצעד החיים,פרח נובל,להיוולד,נס, חיים, איכות חיים,עושר וכבוד,טחנת קמח,שוחד חיטה,

 

 

אמרי שפר כ"ט ניסן ה'תשע"ז

 

 

    "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).

     הגמרא מסבירה כי אחד הגורמים לצרעת היא שהוא סובל מצרות עין שזה כמו קמצנות באופן רופף . כאחד כזה, הענישה היא מידה כנגד המידה כי האדם הקמצן שסרב להשאיל את חפציו לאחרים באומרו כי לא היה לו את מה שהם ביקשו ( כאשר במציאות היה להם) , צריך עכשיו לפרק את הבית שלו ולהסיר את כל תכולתו וזה מאפשר לכולם לראות שהוא באמת מחזיק אותם אובייקטים שהוא אמר שאין לו.

 

    הרב אמר לתלמידיו: ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...".

     הרב ישראל סלנטר היה אומר "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון רע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " והוא מגיע למסקנה בהכריזו כי " כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו ... אם זה יציל אותו מלדבר לשון הרע אפילו פעם אחת ".



הפצצה ומצה (על-פי 'תפארת יעקב')

ההפצצה החלה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. נהם מטוסי הקרב קרע את השמים, וכעבור רגע נשמעו פיצוצים עזים מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה העבודה מילדורף שבגרמניה.

בעוד הגרמנים הביטו מבוהלים והמומים בלהבות ובתימרות העשן, הרי שעבור אסירי המחנה נשמעו הפיצוצים כפעמוני שחרור והצלה. זו תקיפה של חיל האוויר האמריקני. הידיעה הפיחה רוח של תקווה בקרב אנשי המחנה. ועם זה עוד נכונה להם תקופת סבל עד שהמלחמה תוכרע בתבוסת הגרמנים.

אלה היו ימי ערב פסח. אלפי האסירים הכלואים במחנה העבודה מילדורף רק ניסו לשרוד עוד יום, אך שלושה מתוכם הוטרדו מעניין אחר לגמרי - מניין ישיגו מצות לליל הסדר. אלה היו האדמו"ר מקלויזנבורג; ר' משה גולדשטיין, חתנו של האדמו"ר מסקוליע; ור' יעקב פרידמן, שסיפר את המעשה לילדיו.

המחשבות על מצות לפסח בתוך הגיהינום נחשבו מופרכות, אך לא כאשר מדובר באדמו"ר מקלויזנבורג. הוא לא חדל לרגע מלהביע אמונה ותקווה שהשנה יאכל מצות בליל הסדר.

אחרי ההפצצה ביקשו הגרמנים לשקם את הנזק. התברר כי הפגיעה בתחנת הרכבת, שהייתה תחנת מעבר לרכבות רבות, קשה מאוד. פסי הרכבת הושמדו, רכבות נפגעו וגם התחנה עצמה ניזוקה.

הגרמנים החליטו להפנות קבוצת אסירים מן המחנה אל תחנת הרכבת כדי לפנות את ההריסות. פרידמן, שזכה לפטור מעבודות הכרוכות ביציאה מן המחנה, הציע את עצמו למשימה. אולי ימצא שם מעט אוכל, חשב בלבו.

כשהגיעו האסירים לתחנת הרכבת התגלו לעיניהם ממדי החורבן: רכבות מפויחות, פסי רכבת שנתלשו מן האדמה ואנדרלמוסיה גדולה. פרידמן סייר בין קרונות הרכבת שנותרו שלמים, ובפתח אחד הקרונות קפא על מקומו בתדהמה: הקרון היה מלא שקי חיטה. לבו החל לפעום בהתרגשות. אין זו כי אם יד ה' שהתגלתה אליהם בתוך התופת.

בעודו חוכך בדעתו כיצד לנהוג באוצר שנפל לידיו, הגיע לאוזניו קול גניחות מירכתי הקרון. הוא התקרב בזהירות וגילה חייל נאצי פצוע קבור מתחת לשקי החיטה. האיש נאנק ומלמל מילים מקוטעות. פרידמן הרים שק חיטה מעל רגלי הנאצי וגילה שהוא נועל נעליים איכותיות. "ראשית, אסיר את הנעליים כדי שתרגיש חופשי יותר", אמר לו, "ואז אראה מה עוד אפשר לעשות".

האסיר, שהתהלך בנעליים מרופטות, חלץ את נעליו של הנאצי ונעל אותן לרגליו, ואז חבט בראשו בחוזקה, מכלה בו מעט מהזעם שהצטבר בלבו על המרצחים. אחר-כך החל לתכנן את צעדיו. איך יוכל להכניס למחנה מעט מהחיטה?

במוחו הבזיק רעיון. בקרון סמוך ראה זוגות מכנסיים רחבים. הוא לבש שני זוגות והידק את שוליהם לקרסוליו בעזרת חבלים. אחר-כך הריק לתוך החלל שבין המכנסיים גרגירי חיטה לרוב. הוא ידע היטב עד כמה גדול הסיכון שהוא מקבל עליו, אך השליך את יהבו על הקב"ה. בלב הולם וכששפתיו רוחשות תפילה שב אל המחנה.

למרבה המזל, בעקבות ההלם שנגרם מההפצצה, השמירה בפתח המחנה הייתה רופפת. השלב הראשון בתכנית עבר בהצלחה. בשלב הבא הובא בסוד העניין עוד אסיר, הרב סנדר דירנפלד, שהיה מחשובי חסידי בעלז. הוא הופקד על שמירת החיטים ומילא את תפקידו נאמנה. בדרך-לא-דרך השיגו האסירים מטחנת קמח ישנה, ובלילות טחנו קמח וניפו אותו בתוך פיסת בד נקייה.

בימים עבדו בשדה. "אִספו מקלות וקחו עמכם", ביקש פרידמן מחבריו. הדבר עורר את חשדו של השומר הגרמני, אך פרידמן הצליח להסיח את דעתו. "זה כדי להקל את ההליכה", הרגיע אותו.

בעזרת המקלות רידדו בצק ואפו את המצות על חתיכת פח, כששפתותיהם רוחשות את פסוקי ההלל. כל אותה עת עמד אסיר שומר והתריע על סכנה קרבה. בין אופי המצות היה גם יהודי מומר, שנכלא בשל מוצאו היהודי, ודווקא במחנה שב בתשובה שלמה. הוא התנדב להיות אופה המצות, וטרח בכל מאודו על הכנת המצות מתוך דבקות ואמונה בוערת. כך הצליחה החבורה לאפות עשרים מצות מתחת לאפו של הצורר הגרמני!

הגיע ליל הסדר. קבוצת האסירים נאספה בחשאי. 'מרור' היה להם בשפע, ובדמעות אכלו את לחם העוני שאפו במו ידיהם. הם אכלו אותו בחיפזון, כמו אבותיהם במצרים. האדמו"ר מקלויזנבורג נשא דברי עידוד נלהבים.

ר' יעקב שרד מאימי המלחמה והגיע לארה"ב. בכל שנה ושנה, בטרם פתח את ליל הסדר, קם על רגליו בהתרגשות גדולה, וכשדמעות זולגות מעיניו היה קורא: "ילדים יקרים! הורים ונכדים! רצוני לספר לכם על יציאת מצרים הפרטית שלי. הייתי במחנות עבודה. עסקנו בבניית ערי מסכנות לגרמנים יימח שמם. וכאן אנו יושבים סביב שולחן נקי ומצוחצח, עמוס כל טוב, עם גביעי כסף ויין מהודר, כר להסבה וסימני הסדר. לנו לא היה זכר מכל זה. עלינו להודות לקב"ה על כך!". רק לאחר שהיה נרגע מסערת הנפש שאפפה אותו היה ניגש לקדש על היין.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

להימלט,לשון הרע,עולם הזה,עולם הבא, צרעת,צרות עין ,קמצנות,בואי כלה, ברכב,בסוסים, 

  אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ז

 

האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

 

     בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(...  לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.



    היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' - זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.



     ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)

     ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג.  הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה'סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.  אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון.  ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? -  חסרונם של האורחים הרבים,  שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל- הסדר.  הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.  השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

     דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. " איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים,  להזמינני לחוג עמכם את ה 'סדר'?". "ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קמעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.  בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, " בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי" . "רצונו של אדם כבודו" , הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

     האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן,  לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. "

     ''מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן.  כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד.  בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.  סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.  לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון,  פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים". והוא סיפר.

     סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. "  המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. " כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. "    ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום.  בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות,  אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו.  כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'. "

     עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ". בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור,  מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן - ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.  לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר,  מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אב שפל,עם הארץ,צדיק גדול,אוצר מרגליות,תוכחת חיים,המלמד,'אשר יצר', פסולת,הרדמה,כאבים,ייסורים,

 

אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ז

 

 

אי אפשר לצפות מבבון ללמוד לקפוץ לרוחק להוראתך בשיעור אחד, בדיוק כפי שאי אפשר לצפות מבעל מצוי להתחיל לאסוף גרביים מלוכלכות מזה שמשבחים אותו פעם אחת שהכניס לסל גרב אחת. עם הבבונים, קודם מתגמלים דילוג קטן, ואז קפיצה מעט יותר רחוקה, ואז זינוק רחוק עוד יותר. עם בעלי, התחלתי לשבח כל מעשה קטן ברגע שהוא קרה: אם הוא נהג במהירות נמוכה בקילומטר אחד לשעה, זרק זוג אחד של מכנסיים לסל הכביסה, או שהגיע בזמן, לא משנה לאן.

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'  -מסופר )בבדיחותא( כי בעיר אחת נהגו אנשי החברא קדישא שאחרי כל לוויה היו מוציאים עראק ושותים ומברכים זה את זה 'לחיים' הדבר היה צורם מאוד ונראה כזלזול בכבוד המתים והחיים.   כאשר נודע הדבר לרב העיר הוא קרא אותם אליו ושאלם אודות מנהגם המשונה.  ענו אנשי החברא קדישא ואמרו 'אנו רואים כי בהרבה מן הלוויות שנערכות אנו שומעים דיבורים ושיחות אודות הסיבות שגרמו למות אותו אדם, זה מאשים את הרופאים, זה את בני המשפחה שהזניחו אותו וזה את הרכב שפגע ועוד כהנה וכהנה... לכן אנו שותים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו' כדי לחזק את עצמינו באמונה שהכל נהיה בדברו וברצונו של הבורא בלבד.  פנה אליהם הרב ושאל 'אם אכן זו הסיבה מדוע אינכם מסתפקים בשתיית מים או משקה קל אחר? ענו ואמרו 'רבנו אם כבר הגענו לאמונה כל כך חזקה לא מגיע לנו כוסית עראק'...? (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 121)

   "יש נוהגים בשבת שלאחר הפסח שמברכים בו אייר, אוכלים בו  לחם משנה שעושים בו צורת מפתח, או שעושים צורת מפתח בשומשומין שמפזרים עליו, זכר למן, שהתחיל לרדת באייר ולרמז על מפתח פרנסה שבידי הקב"ה ולהזכיר כי ד' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח" ]ליקוטי מהרי"ח, טעמי -המנהגים ו"אוהב ישראל" בליקוטים[

     ישנם שמות רבים ונפוצים שבני אדם קוראים לצאצאיהם, שהם שמות של בהמות חיות ועופות, כגון: אריה, דוב, זאב, יונה, צבי, דבורה, חוה, חולדה, צפורה, רחל. והחיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים, מערכת ו אות ג) כתב אצל השם רבי וואלף שפירא ז"ל (אביו של בעל 'אליה רבה'): "ובאיטליה קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו כי בזה ינצל מחולאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה". ו ב 'זכר דוד' (מאמר פרק פ"ג ד"ה מצאתי כתוב) כתב, מי שבניו מתים בחייו, יקרא את בניו בשם חיה כגון צבי, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה.  ובעניין קריאת שם ע"ש בהמה, כתב רבי חיים קניבסקי שליט"א ('שמות בארץ' פ"ב עמ' קנד): "קריאת שם על שם 'בהמות', אפילו בהמות טהורות, אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף".



"כולנו חכמים"

     כומר אחד הזמין את היהודים לויכוח על עיקרי הדת והאמונה. אם ינצחוהו - הוא מבטיח כי יחדל להציק ולהצר להם, אך אם לא - רע ומר תהיה אחריתם. חששו היהודים מפני הצפוי להם ולא ששו לדרישת הכומר. אולם כששב הכומר וציוה על עריכת הוויכוח, לא הייתה להם ברירה והם פנו לכמה מחכמיהם שייאותו לייצג אותם אצל הכומר. אולם הללו, שפחדו בסתר ליבם מן הצפוי להם, השתמטו בתואנות שונות.

     היה שם עגלון אחד, יהודי כפרי שלא נודע בחכמה רבה, וכששמע שאין מי שייצג את היהודים אצל ??כומר, קפץ ואמר: מוכן אני לבוא לפני הכומר ולהתעמת אתו... כשראה את תגובותיהם הצוננות של היהודים, אמר להם: מדוע אינכם סומכים עלי? אל דאגה! ממה נפשך, אם יעלה בידי לקפח את טענותיו - מה טוב, ואם לא - אמרו לכומר: אין זו רבותא, בעל - עגלה ניצחת! [כעין זה מובא על לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא, א): "אמר גביהא בן פסיסא אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם"[. התייצב העגלון לפני הכומר וחיכה למוצא פיו. אך הכומר לא פצה פיו, ובמקום זאת סימן בידיו כמה תנועות סתומות:  בתחילה הניף שתי אצבעות, וכנגד זה השיב לו היהודי בהנפת אצבע אחת. אחר כך הניף הכומר את ידו, והיהודי השיב לו בתנועת אגרוף. הוציא הכומר מתיקו בקבוק יין , וכנגדו הוציא היהודי מתרמילו פרוסת גבינה... . פנה הכומר ליהודים שהיו בחדר ואמר להם בארשת של אכזבה: ידו של היהודי שלכם הייתה על העליונה, הוא ניצח אותי בוויכוח!תהו היהודים על סמך מה הגיע הכומר למסקנתו ומה פשר תנועות הידיים המוזרות של הכומר והעגלון. אמר הכומר: אני נופפתי בשתי אצבעות, להורות שיש שתי רשויות בעולם כביכול. והוא השיב לי בהנפת אצבע אחת, להורות שיש א-לקים אחד בעולם. אני גליתי את כל היד, לרמז שהיהודים מפזרים בכל העולם. וכנגד זה הוא השיב לי באגרוף קפוץ, לרמז שהמשיח יבוא ויקבץ את כולם. אני הוצאתי מתיקי בקבוק יין אדום, לרמז שיש ליהודים עברות וחטאים רבים. וכנגד זה הוא הוציא לי מתרמילו גבינה צחה כשלג, לרמז שהם עושים תשובה על מעשיהם והקדוש ברוך הוא מוחל להם על החטאים והעבירות. באו היהודים לעגלון, חיבקוהו ונשקוהו והודו לו שהצילם מיד הכומר והרעיפו עליו דברי שבח והלל על חכמתו הרבה. תהה חכם, בעל עגלה פשוט אנכי. העגלון: על איזו חכמה אתם מדברים?... לא חכם אני ולא בן השיב העגלון: פשוט מאוד. אם כך, למה התכוונת בתנועות ידיך? הכומר הניף שתי אצבעות, להראות לי שהוא יכול לעקר את שתי עיני. אולם אני לא פחדתי מפניו והשבתי לו באומץ שאני יכול לעקר את שתי עיניו באצבע אחת... תשובתי עוררה את חמתו והוא הניף לעברי את ידו, כרומז שהוא עומד לסטור לי סטירה הגונה. השבתי לו שאם הוא יעז לסטור לי אני אכה אותו באגרופי מכה ניצחת... כשראה את אומץ לבי, החליט שלא כדאי לו להתגרות בי ומוטב לו להתפייס עמי, והוציא מתיקו בקבוק יין. משום דרכי שלום נעתרתי לו, אך מה לעשות, עגלון פשוט אני, עני ואביון, ואין באמתחתי יין, על כן הסתפקתי פרוסת גבינה שהבאתי עמי כדי לסעוד בה את לבי...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לקפוץ לרוחק,בעל מצוי,גרביים מלוכלכות,הבבונים,המתים והחיים,הרופאים, צבי,איל,אריה, 

 

 אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ז

 

 

אם תבחרו לדבר בזמן שאתם כועסים, תישאו את הנאום שעליו תתחרטו כל החיים.



     בעיות רבות בעולם היו נפתרות, אם היינו מדברים אחד עם השני במקום אחד על השני.

     ''גיל אינו מכשול לחלומות"



     הדרך בה אתה מתקשר חושפת הכל לגביך.



     הגמרא במסכת תמיד לגבי בית הכיסא מצאו נעול ידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם, אותו דבר לגבי פיו של האדם.

    ''ויקריבו לפני ה' אש זרה" (י, א( " אש זרה" היא מסוכנת בייחוד כשהיא מובאת "לפני ה'", כשמצרפים אותה לשם שמים. קנאות הופכת לאש קודש רק כשהיא נקיה משנאה ומקנאה ומזוקקת מכל טובת הנאה ונגיעה עצמית. (על התורה(



     זריזות - "ורגלינו קלות כאיילות"  מדוע לא כצבי? ההבדל בין מנוסת הצבי לאייל שהצבי כל כמה פסיעות מיסב את פניו לאחור ואילו האיילה רצה קדימה בלי להסתכל לאחור.

     יהלום אמתי שויו רב. ישנם יהלומים בשווי חצי מיליון דולר ויותר. לעומתם ישנם יהלומים מזויפים,  אבני חן, זרקונים,  שנראים אמנם כיהלומים,  אך שווים מעט ביותר.  לאמתו של דבר, רבים מאותם יהלומים מזויפים נראים יפים מאד, אפילו יותר מיהלומים אמתיים.  היכן, אפוא, מתגלה ההבדל בין יהלום אמתי ליהלום מזויף? תנסה לשבור אותו!

הענווה - (ופריו מתוק).

     מעשה ביהודי שקנה חלקת קבר, וכאשר הלך לראות בעיניו את מיקומו, נוכח כי חלקתו נמצאת בין שתי נשים. מאחר שמנהג העולם שלא לקבור איש אפילו ליד אישה אחת שאינה אשתו , וכל שכן שלא בין שתי נשים, היהודי היה סבור שזה מקח טעות. הציע את טענתו לפני הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. השיב לו הגאון: "יש פיתרון לבעיה - לאחר אריכות ימים כשיבוא זמנך, יעמיקו באדמה ויחפרו עמוק יותר מהרגיל, ובכך לא תנוח בין שתי נשים,  כיון שקברך יהיה עמוק יותר מהן".  כששמע הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל את המעשה, אמר: יש ללמוד מכאן מוסר השכל, כי לפעמים נמצא אדם במבוך, ' בין הפטיש לסדן'; העצה בשבילו היא להנמיך את עצמו ולהתכופף יותר לעומק, ובכך ייפטרו בעיותיו. גם בעיות מורכבות ומחלוקות קשות, שחושב האדם שאין להן פיתרון בשום אופן, עם ענוה והתכופפות ניתן לפתור אותן!

     ומעשה נוסף בעניין: יהודי הגיע לאחד מחכמי ישראל והתלונן: "איני מסתדר עם פלוני, וגם פלוני הסתכסך עמי, ועל השותף שלי אני מלא בזעם... ואת עלית על כלנה - רעייתי - שאיני מסתדר עימה כלל..."  ביקש ממנו הרב: "תזקוף בבקשה את אצבעות ידך, והתבונן עליהן; האם הן שוות?". האיש לא הבין בדיוק מהי כוונת הרב,  אך השיב: "הן לא שוות כלל, אחת למעלה ואחת למטה, כל אחת בעלת אורך שונה" . "עתה - המשיך הרב - כופף נא את האצבעות; האם כעת הן שוות?". האיש השיב בחיוב, אך הבעת פניו הביעה את תמיהתו משאלותיו של הרב. " ראה נא ידידי - הסביר לו הרב - ביד האדם חמש אצבעות שגודל כל אחת שונה מחברתה, אך כאשר מקפלים אותן כולן נעשות שוות; ואם כן - 'מבשרי אחזה' - כך הוא גם בנוגע לדעות בני האדם, ששונים הם זה מזה, וקשה לאדם להסתדר עם הזולת השונה ממנו; ואם עומד זקוף, וחושב רק על עצמו ואינו מוכן לוותר ולהתחשב בזולת, אזי הכל לא הולך,  הוא אינו מצליח להסתדר עם אף אחד. העצה אפוא היא - תכופף ותכניע מעט את עצמך, ותראה שהכל ילך חלק;  כולם ישתוו עמך שווה בשווה, אף אלו שאין דעתך כמותם!"



העני העשיר (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. עלון 120)

     הרב חיים קרייזווירט זצ"ל סיפר כי בהיותו במחנה עבודה בשואה פנה אליו יהודי וביקש ממנו בקשה מיוחדת.  היהודי סיפר כי עד פרוץ המלחמה הוא היה עשיר גדול וכל כספו בסך מיליוני דולרים מופקד בחשבון סודי בשווייץ. 'איני יודע' אמר היהודי 'מה ילד יום והאם אזכה לשרוד ולצאת חי ממחנה התופת הזה '. 'בקשה אחת לי אליך כבוד הרב, יש לי בן יחיד שאיני יודע מה עלה בגורלו, אם הרב יצא בחיים מגיא ההריגה,  אבקש כי יעשה מאמץ לאתר את הבן וימסור לו את פרטי חשבון הבנק ויאמר לו שהוא עצמו מוגדר כבעלים יחד איתי בחשבון, מאוד חשוב לי שעמלי לא ירד לטמיון אלא יגיע לשאר בשרי '. הרב שמע את הדברים, בירך את היהודי שיזכה לצאת בחיים והבטיח שיעשה ככל יכולתו למלא את בקשתו.

     במהלך השואה היהודי עלה על המוקד ונהרג על קידוש השם, הרב קרייזווירט עצמו זכה להיות אוד מוצל מאש,  יצא והחל לשקם את ביתו ויחד עם זאת יצא במסע חיפושים בכל דרך אפשרית אחר בנו של אותו יהודי.  כל החיפושים העלו חרס ועקבות הבן לא נודעו.  עברו כעשרים שנה, הרב קרייזווירט יצא לשליחות בארצות הברית, במהלך שהייתו נסע ברכבת התחתית והנה בתוך הדוחק פונה אליו יהודי עני ואביון קרוע בגדים ומבקש ממנו צדקה לאוכל לשבת. הרב ביקש ממנו שיזכה אותו ויהיה אורחו בשבת, היהודי הסכים והגיע לביתו, תוך כדי השהייה והדיבורים ביניהם שאל הרב לשמו והעני הזדהה... כשמוע הרב את השם תהה בליבו כי השם מאוד מוכר לו אך לא זכר מניין... לאחר מאמצים רבים נזכר לפתע הרב כי מדובר באותו בן אובד של היהודי העשיר שנספה בשואה. הרב התחבט בינו לבין עצמו כיצד יספר לאותו עני ואביון כי למעשה הוא עשיר גדול, לבסוף בצאת השבת הוא הושיב את היהודי והחל לדבר על ליבו ולהכין אותו... לבסוף הוא סיפר לו את כל הסיפור על אביו ועל בקשתו ואז הודיע לו כי הוא הבעלים של אותו חשבון סודי בשווייץ...  היהודי היה המום מן הידיעה שלמעשה שינתה את חייו הוא איתר את החשבון וחייו השתנו ומאז הוא הפך לבעל צדקות גדול מאוד.

     כשהיה מספר הרב קרייזווירט את סיפורו, הוא היה עוצר בסוף הסיפור ושואל את קהל שומעיו: 'מה אתם אומרים? היהודי הזה שבמשך עשרים שנה מסתובב ומקבץ נדבות להחיות את נפשו ומצד שני יש לו חשבון בנק של מיליוני דולרים שהוא כלל לא יודע עליו.  השאלה היא בכל אותם השנים כיצד הייתם מגדירים אותו עני או עשיר? מצד אחד הוא עני כי הרי במציאות הוא מקבץ נדבות ומאידך הוא הרי עשיר כי הרי יש ברשותו הון עתק...  הדיון היה מרתק נשמעו דעות לכאן ולכאן, לבסוף קם הרב ואמר 'מורי ורבותי היקרים, מובא בחז"ל 'אין עני אלא בדעת' אחד ההסברים הוא כי גם אדם שיש לו ברשותו ממון אך הוא אינו יודע על כך הוא נחשב כעני ואביון. כך הוא במקרה שלנו, יהודי זה מסתובב שנים רבות כשיש ברשותו מיליוני דולרים אך כיוון שהוא עצמו אינו יודע על כך הרי שהוא נחשב כעני ואביון . וכך הסביר הרב את המשנה )אבות ג', יד'( 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה'' א-לוקיכם' ויש לשאול מדוע התנא כופל את דבריו? אלא ההסבר הוא כך: עם ישראל נקראו בנים לקב"ה, אבל זה רק בתנאי שהוא יודע את ערך יהדותו ולכן נאמר 'חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום' . אחים יקרים! כל תכלית ליל הסדר כולל אכילת המצה בהסבה, שתיית ארבעת הכוסות בהסבה ואמירת ההגדה היא להמחיש ולהביא לידיעתנו כי אנו בנים יקרים,  אהובים ונבחרים של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולכן אנו חותמים את פרק אמירת המגיד באמירת: ' לְפִיכְָך אֲנַחְנּו חַייָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַבֵחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵר, לְבָרְֵך, לְעַלֵה ּולְקַלֵס לְמִי שֶׁעָשָה לַאֲבותֵינּו וְלָנּו אֶת כָל הַנִסִים הָאֵלּו: הוצִיָאנּו מֵעַבְדּות לְחֵרּות מִיָגון לְשִמְחָה, ּומֵאֵבֶל לְיום טוב, ּומֵאֲפֵלָה לְאור גָדול, ּומִשִעְבּוד לִגְאֻלָה. וְנאמַר לְפָנָיו שִירָה חֲדָשָה: הַלְלּויָּה'.  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

כועסים,הנאום,תתחרטו,חלומות,בית הכיסא,אש זרה,יהלומים , 

 

 

 

  אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ז

 

   אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.

"     ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב(  לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב - "וירד מעשת החטאת" - פסק העם מלחטוא,  כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת ישראל מוויז'ניץ(

     חז"ל קבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...".

    יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו, כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים.  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים.  כל אחד הוא שיבוט של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה, שמראה לנו האחד את האחר.  כשם שבא לראות - כך בא להיראות,  כך כתוב על המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו,  עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל חברים. (הרבנית ימימה מזרחי)

הצדיקים הם קודש קודשים.  (ברכת דוד).

     החטאת והאשם - מבאר ה"כלי יקר" - באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות" העולם הזה...  אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם הזה" - יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר "באהבתה תשגה תמיד"

      מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים אובדים לאביהם שבשמיים:  נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של רבנים ומגבעת מכובדת לראשו.  האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה.  כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.  היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית.

     הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים.  באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' - עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את 'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' - אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני? מת מעייפות!' - השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי.  הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' - הוא שאל. ' לירה וחצי.' - עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים,  קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה,  והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה, העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך... אתה רואה אותי כך - תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם - ובעיקר - ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך בנשמתם!"     

     האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." - ענה בחיוך. "נו, ומה שמו ?"  - - - "קוראים לו, ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד.  בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי - שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם - באיזה מצב שאתם - אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים! אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!"  הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

נחמן מברסלב,אישה,מראה,מלאכים,מקום פגום,צרה ומצוקה,תוכחה,אהבה, זריקה,חדירת חיידקים,

 

נקודה שבועית פרשת "שמיני" ה'תשע"ז

 

השבת נקרא בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", על אירוע קשה שעובר על עם ישראל בכלל ומשפחת אהרן הכהן בפרט.

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'  "

פרשנים רבים עוסקים בשאלה מה היה חטאם של בני אהרון שנענשו בעונש כה חמור?!

פירוש מיוחד במינו שייך לבעל עקידת יצחק שאומר שהם הכניסו בעצמם קטורת בגלל פקפוק באמונה. בני אהרן לא האמינו שהאש באה מהשמים אלא חשבו שזה תוצאה של צירוף מיני קטורת שמביא להתפוצצות שמביאה אש. מסיבה זו הם הביאו קטורת כדי לנסות אם גם הם יכולים לגרום לאש שכזאת

ה"שפת אמת" מביא בפירושו בשם בעל חידושי הרי"ם הסבר אחר, שעיקר חטאם היה על שהם עשו משהו שלא נצטוו: "עיקר עשיית המצווה הוא בכוח הציווי. וזו למעלה מכל הכוונות. הרי נדב ואביהו היו גדולי עולם והיו להם כוונות, יחודיים וסודות במעשיהם, אעפי"כ מצד שלא ציווה אותם נענשו. קל וחומר מידה טובה. המקיים לעשות את ציווי הבורא, אע"פ שאינו יודע כלום, חשוב מכל הכוונות".

התורה כותבת "זה הדבר אשר ציווה ה' ויירא אליכם כבוד השם", והמפרשים תמהים מה הוא "הדבר הזה"? הרי לא נזכר כאן שום דיבור, אלא שהתורה משמיעה כאן כלל גדול ויסודי "זה הדבר" - זה דברו של ה' "אשר ציווה ה' תעשו" - רק את אשר ציווה, לא פחות ולא יותר. אהרן אביהם ציית לכלל זה ולכן יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקורבן אך לעומתו נדב ואביהו לא שמעו והאש יצאה ואכלה אותם.

לעיתים "הגדלת ראש" היא לא במקום ובזמן הנכון. יש פעמים שעלינו לבחון היטב האם יש צורך אמיתי בהגדלת ראש שעל פניו ועל פי רוב זה דבר חשוב וראוי. אולם בעבודת המשכן אם לא היה ציווי הדבר פסול מן היסוד ועל כך נענשו.

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

בני אהרן,נדב ואביהו,קטורת,עקידת יצחק,פקפוק באמונה,שפת אמת,הגדלת ראש,עבודת המשכן, 

  אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ז

 

    בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.".

     בשביל כבוד צריך לעבוד.

"     בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ."

     בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)



המכתב אל ר' משה (מעשיהם של צדיקים).

     ריב פרץ בין פריץ העיירה לבין היהודי , שחכר את משקו ואת פונדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו , שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל! נדהם היהודי: בלא השדות והפונדק החכורים יוותר ללא מקור פרנסה! עצוב ומדוכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האומלל אל הרבי בעל ה"צמח צדק", וסח באוזניו את הצרה , שפקדה אותו.

     הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר ' משה, המתגורר בעיירתו. "מכתב זה יעזור לך", עודדו, והיהודי יצא מחדרו רגוע. בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר ' משה ראטנר". התפלא האומלל, הייתכן , שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?  זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעיירה. אחד מהם, המכונה "משה הקטן" (משום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור - היו מצוינים. ואילו משה השני, שהכל כינוהו "משה הגדול" (משום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך לא עסק בצרכי הציבור. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.  התפלא היהודי: מדוע פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות? נבוך ואובד עצות עמד בפתח בית הרבי. להיכנס ולשאול את הרבי על העניין לא העז. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להימלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם. הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעיירתך ועשה , כפי שאמר לך לעשות ".

     כשהגיע היהודי לעיירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי. אך את מצוות הרבי החליט לקיים. "עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו, "אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא,  ואולי תבוא היא באמצעותי". עלה החוכר לחדרון, ובעיניים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומיים תמימים ישב שם, והישועה עדיין לא באה.  ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר ' משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה נשבר. יום חורף גשום היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארוכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרת ם. היום ירד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעליית גג סמוכה. בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עליית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, והחוכר, ששלושה ימים אומר תהלים בעלייה, ניגש לדלת ופתחה. מצמץ החוכר מול פני הפריץ, אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו. אולם הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה , ואיננו יכולים להיחלץ מן הבוץ".  פנה החוכר להעיר את ר ' ' משה הגדול ' ולספר לו על האורח. הלה ניגש והזמינו ללגום כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בת הפריץ והשניים נהנו מהכנסת האורחים. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבוקר תוקנה הכרכרה והייתה נכונה לצאת לדרך. בטרם יצאו, ניגש הפריץ וביקש לשלם. "לא אקח כסף ממך", סירב 'משה הגדול'. "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. אולם אם באמת ברצונך לגמול עמי טובה - תוכל לעשות זאת: אחד מידידיי חכר את השדות והפונדק שלך בעבר. אתה נישלת אותו מתפקידו, והאיש נותר ללא פרנסה. מצבו אינו קל.  עליו לפרנס אישה וילדים. השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!" . מסכים אני", התלהב הפריץ אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לידידך במתנה!". ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפונדק הפך לנחלתו. עתה הבין כי רבנו ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

הוצאות שבת, :יציאות השבת,כבוד,לעבוד,גיהינום,פריץ העיירה,היהודי,המכתב, עצוב ומדוכא,

 

  אמרי שפר כ"ב ניסן ה'תשע"ז

 

אנחנו בימי ספירת העומר ולמדנו ש"עֹמר" - גימטריה "יקר" וגם "יש". אנחנו סופרים כל יום וזה לכשעצמו המסר החשוב: מבינים כמה יש, מה הערך המופלא של החיים. אל תבזו, אל תבזו. ושמחת בחגיך -בחוג שאתה נמצא בו. מסוּבּב במה שה' נתן לך. וזה כל כך יקר. וזה כל כך הרבה. (הרבנית ימימה מזרחי)

 

     דום תעמדו.  תיפול עליהם אימתה - תיפול עליהם אימהותה.  להצדיע לה, לאישה. קנו לה מתנות, עטפו אותן בגלימה. "גלימה" = גַּלִי מה, גלי מה שיש בך. את כל כך כל כך גדולה אבל פשוט התרגלו אליך, התרגלו. (הרבנית ימימה מזרחי)

    היה הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע, אומר: "תסמכו על דברי, שהנהגת הבן שאינו יודע לשאול,  טובה יותר משאר הבנים" - כלומר שאינו שואל שום שאלות ולעולם אין לו תרעומת חלילה, והוא מקבל הכל בתמימות, כי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"...

 

     ברשות כל עשיר מצויים שני סוגי אבנים, אבנים סתם ואבנים טובות (יהלומים) אבל לא אצל כולם האבנים מצויות באותו מקום.  יש מי שהאבן הפשוטה מונחת בלבו והיהלום בכיסו, ויש מי שהאבן הפשוטה טמונה בכיסו והיהלום בלבו.  (עיטורי תורה(

חסד עם אלמנה (פניני עין חמד, גליון 362)

     היה זה בחודש ניסן בשנת ה'תרע"א. לאחר בדיקת חמץ בביתו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצוק"ל. בשעה מאוחרת בלילה, הגיעה אישה אלמנה, אם לשלושה עשר ילדים אל רבנו ודמעות הזולגות על לחיה, כי אין לה מאומה מצורכי החג.  הלך הגאון אל הארון , שבו הניחה אשתו את מצרכי החג, שטרחה ימים רבים בהכנתם, כדי שיספיקו לכל האורחים הרבים שיסעדו על שולחנו בחג. לקח הרב את הכל, והטעין בעצמו את כל המצרכים על עגלה רתומה לסוס, ושלח את העגלה לבית האלמנה.

     למחרת בבוקר קמה הרבנית, והנה שוד ושבר. כל מצרכי הפסח נעלמו כלא היו, ותהום כל העיר: מצרכי הפסח נגנבו מבית הרב... כמובן , לשמע דברים אלו כל בני העיר הזדרזו ומיהרו לשלוח מכל טוב לבית ה 'מרא דאתרא', על מנת שיספיק לו לכל ימות החג. לאחר הסדר גילה הגאון רבי חיים לאשתו, כי הוא היה הגנב... לשאלתה, כיצד חשב להשאיר את הבית ללא כל מצרך לחג הפסח, השיב כי הוא כ 'רב העיר', ידע שלעולם לא ישאירוהו ללא אוכל, אך לאותה אלמנה מסכנה אין מי שידאג...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ספירת העומר,ושמחת בחגיך,גלימה,מתנות,שאינו יודע לשאול,תרעומת ,חלילה,בתמימות,אבנים סתם,אבנים טובות,חסד עם אלמנה ,

 

אמרי שפר כ' ניסן ה'תשע"ז

 

 

 "אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב".



     "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלמות.



     ''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[

     "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב - "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת.

     "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה - 50 מקבלים את התורה - אומרים לנו "המתן".



     ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין צא:[

    ''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר, אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה פ"ח ה"ח(

    "וספרתם לכם" - לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו - כפי מה שהוא,



אשר נשיא יחטא" (ד, כב(   (מעשיהם של צדיקים(.

     לשון אשרי - אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

     לקהל המשתתפים בשמחת בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חולשתו-מפתח ביתו.  נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא לשמחתם?  עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,  עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך? " הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... .

     הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,  נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצווה(  אינם בני מחילה - לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר הצדיק לבקש את מחילתו... 



להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אהבת ישראל,יהודי,ספר תורה,הר סיני,כאיש אחד,בלב אחד,מלאכי השרת, ספירת העומר,המתן,שירה, 

  אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ז

 

 

ברוחניות, הדאגה למחר זה העבודה של היום, ובגשמיות, הדאגה למחר זה הכפירה של היום.

     ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.

      החג האחרון של פסח צריך להיות כמו החג האחרון של סוכות - יום של שמחה. אלא שבחג האחרון של סוכות שמחים בשמחת התורה, ובחג האחרון של פסח צריכים לשמוח באמונה, ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״. (רבי נחמן מברסלב)

 

    ״הים ראה וינוס״ (תהילים קיד,ג). ״מה ראה? ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם״ (מדרש). ניסיון העושר גדול מניסיון העוני. לכן כאשר ראה הים שבני ישראל התעשרו ובכל-זאת האמינו בה׳, נתמלא הים דרך-ארץ אליהם ואִפשר להם לעבור.(דמשק אליעזר)

     הפרנסה שהקב״ה מזמן היא באמת קלה ונוחה, אבל קשה ומרה היא הפרנסה שבאה על-ידי אדם; זו קשה כקריעת ים סוף. (עיטורי תורה)

 

     ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט״ (הפטרה לאחרון של פסח). לא בנקל ניכרת יראת ה׳ אצל האדם. על מראה עיניים אי-אפשר לסמוך. לכן על המשיח נאמר ״והריחו ביראת ה׳״ -דרוש חוש ריח מיוחד, לדעת להריח מי באמת ירא שמים. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)



     ״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו״ (שמות יד,טו). בהלה ואיבוד עשתונות אינם דרך, ואין משיגים בכך דבר. לא צעקה וזעקה דרושות לשעה כזאת, אלא מעשים - ״דבר אל בני ישראל וייסעו״. (רבי משה חפץ)

 

      ישועה כשאין מוצא - ״קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף״ (פסחים קיח). כשם שהנס של קריעת ים סוף בא פתאום, כשנדמה היה שאפסה כל תקווה ואין כל מוצא, כן הוא גם בפרנסה.(חידושי הרי״ם)

"הרב פינקוס" (דברים טובים - פסח)

 

     הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל סיפר פעם איך הוא הגיע להיות "הרב פינקוס". ובכן, היה זה אחר שגמר לנקות את כל הבית לפסח, ולבדוק בדיקת חמץ קפדנית. הדבר נמשך כמה שעות עד השעות הקטנות של הלילה. בסיימו את הבדיקה התיישב לנוח קמעה ואז.... הזדעזע.  הרי ישנה עליית הגג שלא ניקינו לפסח?! ומה עם בדיקת חמץ?! השכל הישר שידר פתרון מיידי: פשוט למכור את כל העלייה במכירת חמץ וחסל. אולם במחשבה שנייה "יש להתאמץ".

     הוא ניגש למלאכה, שוב עלו ניחוחות חומרי הניקיון באפו, השרוולים הופשלו הסחבה הוטבלה בחומר החריף, עוד שפשוף ועוד שפשוף, ניקה וניקה היטב, עד גמירא. אח"כ ניגש למלאכת בדיקת החמץ בכובד ראש ובדקדוק מרבי מבלי לוותר על שום פינה.....עד עלות השחר. סחוט מעייפות ניגש לתפילת שחרית. הרהורים מעורפלים סובבו את מוחו ...כבר ידע איך תראה התפילה עם כל העייפות הזו. אך ראה זה פלא,  לאורך כל זמן התפילה, ההרגשה הייתה שמימית. ממש כל מילה מכוונת, שמחה גדולה וחשק גדול. חשב הרב לעצמו, כנראה שזה בזכות המצווה. נו, נו, ליל הסדר הגיע. איזה הרגש, שמחה עצומה, מעיינות חכמה נפתחו,  חידושי תורה הכל בבת אחת, ו...כל כך נעים. הרב שיער, שההרגשה הזו תפסק למחרת. אך הנה גם בתפילת שחרית, הוא מרגיש פשוט "בעננים" - ענני כבוד. וכך כל חול המועד הפלא ופלא. כאשר הרגש הזה המשיך גם אחר הפסח, הבין הרב כמה כח טמון היה באותו מאמץ. וכך עלה ונתעלה עד שהפך להיות הרה"ג הצדיק והמפורסם, הרב פינקוס זכותו תגן עלינו אמן.



המצות הנפלאות (דברים טובים - פסח)

     הרה''ק מצאנז זי''ע סיפר שהרה''ק ר' מנחם מענדל מרימנוב זי''ע היה רגיל לספר מעשה זה בליל הסדר בכל שנה:

     הגאון הקדוש רבי יצחק נוניס זי''ע היה יועצו של הסולטאן הגדול בקאנסטאטינאפאל, והיה רואה את פניו יום יום .  יום אחד לא בא. לערב יצא הסולטאן לטייל,  וראה יהודי לבוש בגדי שבת. שאלו: ''מה יום מיומים?'' ענה היהודי:''הלילה חוגגים היהודים את חג הפסח". אמר הסולטאן: ''אכן נודע הדבר, מדוע לא בא היועץ. עסוק היה בהכנות לחג''. כיון שכך, ביקש הסולטאן לראות כיצד חוגגים היהודים את חגם. שאל למקום מגוריו של היועץ , ושם פעמיו לביתו.

     יושב היה הגה''ק רבי יצחק נוניס ומכין בדחילו ורחימו את קערת ליל הסדר על פי רזי תורת הסוד. לפתע נשמעו נקישות על דלת ביתו. פתח את הדלת, והופתע לראות את מלכו. הכניסו לביתו בהדרת הכבוד, והסולטאן הביע את רצונו להיות נוכח בעריכת הסדר. הקצו לו מקום של כבוד ליד השולחן הערוך בכלים הנאים, והסולטאן עקב אחר הקידוש, שאלת הבנים ותשובת המסובין בניגון ובהטעמה. הגיעו ל ''שולחן עורך'', ורבי יצחק הודיע לסולטאן,  שעתה נגשים לסעודת החג ושאלו, האם ברצונו להישאר ולהצטרף לסעודה. ''ודאי'', אמר הסולטאן. חלק הרב מצה לכל המסובין, ונתן אף לסולטאן. טעם הסולטאן, ואורו עיניו - טעם גן עדן ממש. [ואין בכך כל פלא, הסביר הרה''ק מרימנוב, שכן היו מצות אלו משולחנו של הצדיק, משולחן ליל הסדר!]. כל מאכלי ליל החג נשאו חן בעיניו, אבל המצות - אין כמותן. הוא הותיר פסת מצה לתת לאשתו (הסולטאנית(  לטעום ממנה וליהנות מטעמה. ראה הרב, ונתן לסולטאן כמה מן המצות שהכין לשאר ימי החג. שב הסולטאן לארמונו, וסיפר לאשתו על מה שראה בליל הסדר במחיצת הרב. נתן לה לטעום מהמצה שעמו - והיא טעמה בה טעם צפיחית בדבש. באמרו: ''היועץ נתן לי כמה מהמצות הללו''. אמרה לו:''לא כדאי לאכול מהן עתה. הן מחר יחול יום גנוסיא שלך, והשרים יבואו למשתה ברכה. תן להם, ויטעמו ממעדנים אלו!'' נראו לו דבריה. למחרת, כשבת הסולטאן במשתה השרים, אמר להם: ''הכינותי בעבורכם מעדן שאין כמוהו, מאכל שלא טעמתם מימיכם!'' וחילק לכל אחד מפתותי המצה. טעמו השרים, והיה טעמה יבש ותפל, לא טעם ולא תואר לה... השתאו ותהו, אך מי יאמר לסולטאן מאומה. הבליעו מלות שבח וחנופה, ותמהו ובזו בלבם. חש הסולטאן שמתנתו לא זכתה להערכה הראויה. לאחר שהלכו השרים שאל את הפקיא, ראש כהני הדת: ''תמהני, שמצה זו של היהודים אבדה מטעמה...'' שמע הפקיא צורר היהודים, שהסולטאן חילק לשריו פתיתי מצה, ואמר: ''מלכתחילה תמהתי מה רעיון הוא זה, להאכיל מוסלמים מאמינים במאכלם של היהודים, כל שכן כשתפל הוא וחסר טעם. הלא הסולטאן עשה עצמו לשחוק בעיני כל שריו !'' התנצל הסולטאן ואמר: ''איני יודע -אמש הייתי במסבת ליל החג של היועץ, והיה טעמה של המצה נפלא. אף לאשתי נתתי לטעום ממנה''. קרא הסולטאן לאשתו שאישרה את דבריו. אכן הייתה המצה טעימה עד מאד.  היא זו שיעצה לתת אף לשרים לטעום ממנה. ברצוני להבין" אמר הפקיא ''הסולטאן ואשתו אכלו ממצות ליל החג - ואילו לשרים נתנו ממצות אחרות, שלא היו על שולחן החג, הלא כן?'' ''אמת'', אישר הסולטאן. ''אם כן אפוא'' אמר הפקיא, ''הלא ברור הדבר כשמש בצהרים,  היהודים מושחים את מצות ליל החג בשומן חזיר, ולכן הן טעימות כל כך! היועץ העז להאכיל את הסולטאן בשומן חזיר !'' החזיר - פגול הוא למוסלמים. חרה אף הסולטאן ביועצו היהודי,  שהעז לטמאו והאכילו פיגולים. קרא לו ושאלו,  הכיצד הרהיב עוז לעשות כן, בן מות הוא. נרעש.  הרב ומחה: ''חלילה לי מלעשות כן, הן החזיר פיגול הוא אף ליהודים". ''אם כן" השיב הסולטאן, ''במה תסביר את העובדא, שמצות ליל החג הייתה כה טעימה, מימי לא אכלתי מעדן כמוה, והמצות האחרות היו בלא:טעם קשות ותפלות !'' נעתקו המלים מפי הר''ר יצחק. אמר: ''את האמת אומר ולא אכחד, כי נשגב הדבר מבינתי יתן לו הסולטאן שלשה ימים, ואחתור לתשובה האמיתית''. זה זמן נתון לך'' אמר הסולטאן, "אך דע לך, כי אם לא תשביע תשובתך את רצוני - אדע שצדק הפקיא, ומות תמות ?'' שב הר''ר יצחק אל ביתו שבור ורצוץ בעיצבונו נרדם ובחלומו נגלה אליו אליהו הנביא אמר לו אליהו הנביא ''שוב אל הסולטאן, ואנכי אהיה עם פיך,  והוריתיך את אשר תדבר''. עלה הר''ר יצחק לארמון הסולטאן והתייצב בפניו. תמה הסולטאן ושאלו: ''הן בקשת זמן שלשת ימים, וחייך תלויים בתשובתך, כלום הגעת כה מהר לחקר האמת ובפיך תשובה נכוחה ?'' אמר הר''ר יצחק - לא תשובה בפי, אלא שאלה. - מעודי לא בא לפי בשר פיגולים, ואף הסולטאן לא טעם מעולם בשר חזיר. לא ידוע לי אם טוב הוא" אם רע, אם דומה הוא לבשר שור או דג. שאלתי היא, מהיכן יודע. הפקיא, שאם מושחים רקיק בשומן חזיר יש בו טעם נפלא שאין כמותו?' נעתקו המלים מפי הסולטאן לא הצליח אלא לומר: ''אין בכוונתך להטיל דופי בפקיא הנערץ...

איני יודע'', אמר הר''ר יצחק, ''ברצוני רק לברר היכן הוא עתה". קרא הסולטאן לאחד מעבדיו, שילך לברר היכן, הפקיא. שב המשרת ואמר ביראת הכבוד, שהפקיא מתבודד בחדרו המיוחד לו.  התבודדות שאיש לא העז להפריעה. כי אמרו שהפקיא מתעלה, עד שהוא עולה לשמים, ולומד מפי נביא המוסלמים בגן עדנו. השיב הר''ר יצחק: ''רצוני לראותו בעבודת בוראו!'', אמנם לא היה איש מעז להפריעו בהתבודדותו, אף לא הסולטאן בכבודו ובעצמו. אבל הואיל ומדברי הר''ר יצחק" השתמעה נימת בקורת ודיבה, חש עצמו הסולטאן! מחויב להזימה. קם והתלווה אל רבי יצחק ללשכתו של הפקיא.

     בפתח הלשכה ניצב משרת הפקיא וגונן על הדלת הסגורה.  ואמר אליהם ''הפקיא בחדרו, אך לאיש אסור ליכנס אליו בשעה זו ! לתדהמתו הושיט הסולטאן את ידו לדלת, ופתח את הלשכה והפריע להתבודדותו, הסולטאן מצא את עצמו בלשכה ריקה. ''רואה אתה'', אמר הסולטאן לרבי יצחק בנימת תוכחה, ''אכן יעלה הפקיא למרום !'' הביט רבי יצחק סביב כל החדר, והבחין שאכן החלון נעל, ובשום קיר אין פריצה, אבל קיר אחד מכוסה בוילון יקר... נגש רבי יצחק והפשיל את הוילון, מאחוריו נגלה פתח, שממנו נראו מדרגות. ''הוא לא עלה למרום". אמר רבי יצחק,  ''הוא ירד לתהום''. ירדו במדרגות, והקיפו בריכת מים. המשיכו לרדת והגיעו לכוך. והפקיא - ראש כוהני הדת המוסלמים - כורע לפני ''צלם'' נוצרי...  ראה הפקיא שנגלה סודו, קם והביט בהם במבט מתריס. ומפי הסולטאן נעתקו המלים. שאל רבי יצחק: ''לשם מה הוא הבריכה שפגשנו בדרך?'', והשיב הפקיא בחוצפה: ''להיטהר מטומאתם של המוסלמים!''.

     אין צריך לומר שגורלו נחרץ, צדיק מצרה נחלץ! ויבוא רשע תחתיו. כנראה שיש בסיפור זה דברים שעמקו מבינתנו, ישמע חכם ויוסיף לקח .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הדאגה למחר,לעומת ישראל,ברוך תהיה,שמחת התורה,ניסיון העושר,ניסיון העוני,קריעת ים סוף,

 

 

 

  אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ז

 

   אחד מי יודע פעם - שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר "אחד מי יודע... אחד א-לוקינו", הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה.  השיב: אדם שהוא עשיר גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. "נכנס יין - יצא סוד" (עירובין סב, א). אף אנחנו, כל השנה אין אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל האוצרות: אחד א-לוקינו, שני לוחות הברית... )האדמו"ר מבעלז(

     ''בנחת מועיל יותר מאשר בכוח, זה יסוד לכל החיים'' (שמש ינון)  

     הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א: בפרשת פיטום הקטורת נאמר: 'הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים'. למה הקב"ה מהדק (מייסר) אותי? כדי שאיטיב את מעשי וזהו 'הדק היטב', וגם אם מעשי טובים בכל זאת 'היטב הדק', ולמה? מפני שהקול שלי יפה לבשמים, ) עם שין ימנית(. דהיינו לקב"ה שנמצא בשמים. (הרב בן ציון סנה שליט"א((

     יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד.       

 הכסף שלא נגנב (דברים טובים - פסח)

     סיפר יהודי בשם י, י, ה, מארצות הברית, בעל נכסים רבים, ובבעלותו עומדים כמה וכמה דירות )שהוא משכיר) באזור מסוכן, אשר גנבים מצויים בו למכביר, וכל כך מסוכן המקום עד שבכל דירה שאינה מושכרת הוא מוכרח לשלוח איש מאנשיו לשהות בה, כי בלאו הכי פורצים הגזלנים לבית ושודדים על אתר את כל הרכוש.

     באחד הימים בהגיע היהודי אל הדירות, יצא מרכבו ושכח על הכסא ארבעים אלף דולר טבין ותקילין צרורים בצקלונם, ועליהם היו מונחים שני נגנים. משחזר, מצא שגנבים שיברו את החלון וגנבו את שני הנגנים - ס''ה הפסד של חמש מאות דולר לתיקון החלון ועוד ארבעים דולר על הנגנים, אך כל סכום הכסף נשאר במלואו בחסדי ה'. נתמלא היהודי שמחה, ובגיל ורנן נתן שבח והודאה לבורא עולם ששמר לו על כספו. הוסיף היהודי ואמר, אחר מעשה התבוננתי בעצמי, ואמרתי, אם לא היה לי שם סכום גדול של מעות בנוסף לנגנים הרי הייתי מתמלא צער ועגמת נפש על הפסד ממון של חמש מאות וארבעים דולר, אך כעת שכנגד ההפסד ניצלו לי שאר המעות הרבים שמח אני ומודה לא-לוקי, מכאן עלי ללמוד לכל עת וזמן כאשר יארע לי ח''ו איזה מקרה של עגמת נפש לשמוח בה '' א-לוקי בשאר רכוש, צאצאים ושאר קניינים אשר חלק לו ה'. ובפרט נוגעים הדברים לימים אלו,  בעת אשר עוסקים קשות בניקיון הבית לקראת היו''ט הקרב ובא, ומצוי שהקטנים המצויים בבית חוזרים ומלכלכים וכדו', ועל כל חד מוטלת החובה שלא להתכעס אלא אדרבה עליו לזכור להודות להקב''ה על שזיכהו בבן יקיר, בזרע של קיימא. וכפי שהיו אומרים זקני קרתא דשופרייא בצחות לשונם ''אזעלכע צרות אויף אלע עקרות''   )העקרות שנמנע מהם פרי בטן היו מתברכים בצרות כאלו).                                   

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אחד מי יודע,עשיר גדול,כוסות יין,נכנס יין יצא סוד,ארבע הכוסות,פיטום הקטורת,הדק היטב, היטב הדק,בשמים,בן חורין,

 

 

אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ז

 

 ''ההתקדשות בליל פסח כל כך גבוהה, כמו שמש הבוקר שמאירה את הבית לאחר חשכת הלילה, צריך רק להרים את התריס"... (עבודת ישראל)

    ''ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט"  מספרים סיפור: מלאך המוות בא בטרוניה לפני הקדוש ברוך הוא. הלא מלאך הוא, כמוהו כמיכאל וגבריאל, אוריאל ורפאל. ומדוע? מדוע הם נערצים, ואנשים קוראים לבניהם בשמם., ואילו הוא מוזכר ברתיעה, פוחדים לנקוב בשמו שלא לדבר על כך שאיש לא קראו לבנו בשם 'מלאך המוות'!. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אוכל לעשות? שיאהבו אותך ויקראו בשמך לבניהם, זה לא. אבל אבוא לקראתך: איש לא יזכיר אותך יותר, לא לחיוב ולא לשלילה! אומרים, ומני אז, נפקד שמו מפינו: מדוע מת פלוני? מדום לב, כך ומקוצר נשימה. מאותה מחלה ממארת. מתאונה, מזקנה, משברון לב רק לא ממלאך המוות... (ומתוק האור)



     והיא שעמדה - פעם אחת בחג הפסח השמיע יהודי באוזני רבי ישכר! דב רוקח מבעלז אמרה בשם רבי מנחם! מענדל מוורקא:  מדוע בשעה שאומרים 'והיא שעמדה' נוהגים לכסות את המצה ולהגביה את הכוס, והלוא המצה היא מדאורייתא ואילו היין הוא מדרבנן בלבד? אלא רוצים ללמדנו שהשמירה על כל קוץ ותג של מנהג יהודי - "היא שעמדה לאבותינו ולנו". הרבי מבעלז נהנה מאוד מהאמרה ואמר לבנו, הרב מבילגוריי: "יש לשמור ולייקר אמרה זו, ומותר לרשום אותה בחול המועד, כדין 'דבר האבד', שלא תשתכח".

     ''והיית אך שמח" - בגימטריא: הכנסת אורחים.



למי עוזרים (דברים טובים פסח)

     מעשה בהגה''צ רבי שמשון אהרן פאלאנסקי גאב''ד טעפליק זצ''ל שנכנס לביהמ''ד כמה ימים לפני פסח, וראה אברכים שוקדים על תלמודם בהתמדה גדולה, והבין שכמה מהם תפקידם כעת הזאת לעזור לבני ביתם בהכנות החג,  לפיכך עלה על הבימה והכריז, שיש לו רשימה ארוכה של נשים אלמנות שצריכות עזרה בדחיפות למען צרכי החג, והוא דורש ומבקש מי מוכן לעזור ולסייע להן. למותר לציין שכאיש אחד ובלב אחד התאספו כולם לעזור ולסייע לאותן אלמנות, וגאב''ד טעפליק ביקש מהם להתייצב לפניו בשורה והוא ייתן בפניהם בכתב את פרטי הבית שעליהם לפנות ולעזור שם, ויהי כאשר פתחו את הפתקים מצאו כל אחד כתוב בפתקא שלו מקום מגוריו - שנשלח לסייע לבני ביתו. והייתה כוונתו להוכיח להם, שרבים לוקים ברעה זו, שהם מוכנים ומזומנים לסייע לאחרים יותר מבני ביתם, ולא באלה חפץ לה' שהרי כתיב )ישעיה נח ז) ''ומבשרך לא תתעלם'', וד''ל.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ההתקדשות,ליל פסח,גבוהה,שמש הבוקר,חשכת הלילה,להרים תריס,מלאך המוות,מיכאל,גבריאל,אוריאל,רפאל, 

  נקודת חג - חג פסח - שבת שלום!

 

 

 

הנה שוב מגיע חג הפסח ועם ישראל ישב כולו סביב שולחן הסדר, יאמר את ההגדה ויאכל ממאכלי החג.

ואם נקרא הלילה הזה ליל הסדר מן הראוי שנעשה לו סדר, לפחות קטן, והפעם בעניין ההגדה עצמה.

המשנה אומרת שבתחילת הערב ישאל הבן את אביו שאלות ובסופם יאמר האב בתשובתו שמתחיל בגנות ומסיים בשבח.

עניין התחלת הסיפור והערב דווקא בגנות זה מפני שלגנות יש חלק חשוב ועיקרי בדרך אל הגאולה. רק כאשר אדם מעמיק בגנות ויורד לעומק הצרה שהייתה, הוא יכול לראות את גודל השבח וכמה גדולה הגאולה.

אלא שבנקודה הזאת קיימת מחלוקת איזו גנות לומר: דעת רב היא הגנות של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ואילו שמואל אמר שהגנות היא "עבדים היינו במצרים".

שורש המחלוקת ביניהם היא מהות הגאולה.

אצל שמואל הגאולה היא פיזית בה השחרור היה משעבוד מצרים ואצל רב היא גאולה רוחנית בה יש מעבר מעבודה זרה לעבודת ה'.

לכאורה נשאל איזו גאולה חשובה יותר ואותה נדגיש?

מצד אחד הגאולה הרוחנית גבוהה יותר והמעבר מעבודה זרה לעבודת ה' משמעותי יותר מהשחרור מהשעבוד הפיזי, אך מצד שני הגאולה הרוחנית לא התקיימה בליל הסדר ויציאת מצרים ובלילה הזה אנו אמורים להתמקד ביציאת מצרים שהיא הגאולה הפיזית.

בנוסף, היציאה מעבדות גופנית היא שלב הכרחי בגאולה הרוחנית. ההתקדמות הרוחנית באה במתן תורה מאוחר יותר ולא יכלה להיות כשהיו במצרים ולכן לפני שמגיעים לגאולה רוחנית צריך לעסוק בפיזית.

לכן נפסק גם כרב וגם כשמואל ומציינים את שתי הגאולות.

מקדימים את היציאה מהעבדות הגופנית שהיא הבסיס והשורש ומכשירים את הקרקע לשיא שיהיה בגאולה הרוחנית.

כך היה בגאולת מצרים: תחילה השתחררנו משעבוד לפרעה ורק בהמשך יגיע מתן תורה.

כך יהיה גם בעתיד לבוא שיגיע קודם שחרור פיזי ובניין ארץ ישראל ולאט לאט מתוך זה יתפתחו עוצמות רוחניות של כנסת ישראל.

 

פסח שמח וכשר!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

חג הפסח,עם ישראל,ישב,סביב שולחן הסדר,הגדה, בגנות ומסיים בשבח,השעבוד הפיזי, גאולה רוחנית,עבדים,כנסת ישראל,

 אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ז

 

 

  אי אפשר לשאוף בלי להיות אדם ואי אפשר להיות אדם בלי לשאוף.



     אין מלאכה בזויה ביום הקדוש ביותר - יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר - קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים.  מלמטה. כך גם בעבודת הקודש - החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים. ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים , ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

     ''אם הבנים שמחה", "אם" ר"ת של כל גאולות ישראל, גאולת ישראל ממצרים ע"י אהרן משה, גאולת ישראל בפורים ע"י אסתר מרדכי, גאולת ישראל לעתיד במהרה ע"י אליהו משיח. )ספה"ק(

     '' והנותר בבשר באש תשרפנו''(ח, לב( , רמז לאדם שפרנסתו בשפע ויש לו תמיד 'נוֹתר' בבשר ובלחם, צריך הוא לקיים 'באש תשרפו' - כלומר ללמוד תורה שנמשלה לאֵּש ובכך לשרוף את עוונותיו, כיון שאין לו סיבה להתבטל מהתורה ולטעון שפרנסתו מצומצמת. (תורת הפרשה(

גברת, מזמן עברת את מסגרת האשראי שלך"  (להתעדן באהבתך, עלון 154)



     רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כותב, שבעונש על עניינים שבין אדם לחברו פוגעים לא רק באדם עצמו, אלא לפעמים רח"ל גם בדורות הבאים.  להמחשת העניין ספר הרב יעקב שיש את המעשה הבא, על פי עדותו של תלמיד חכם גדול; והרי הדברים כלשונו:

     נכנסתי לסניף הבנק שלי ברחוב רבי עקיבא, ומיד הרגשתי מתח באוויר. אנשים מסביבי התלחשו ודברו בסערת רוחות, ומיד הבנתי שהתרחשה כאן איזו דרמה. פתאום הבחין בי מנהל הבנק וסימן לי להיכנס למשרדו, משום שהוא רוצה לשתף אותי בהתרחשות שקרתה זה עתה.  לפני זמן קצר נכנסה אישה לבנק ובקשה מהפקיד למשוך שלוש מאות שקלים מחשבונה. הפקיד הציץ בחשבון וסרב: "גברת, זה לא יתכן, מזמן כבר עברת את מסגרת האשראי שלך, ובאמת הגיע הזמן שתסדרי את העניין. בשום פנים ואופן אין אפשרות שתמשכי עוד כסף. על הראשונים אנו בוכים."  האישה התווכחה: "מה כבר בקשתי? בסך הכל שלוש מאות שקל! אני מוכרחה אותם בשביל מוצרי יסוד במכולת! אין לי ברירה! אני יודעת שהמצב שלי קשה מאוד, בעזרת ה' זה יסתדר, אבל עכשיו אין לי כלום, ואני מוכרחה את שלוש מאות השקלים הללו!"  הפקיד התרגז וגער בה בקול: "הסיפורים הללו אינם מענייני בכלל. את נדרשת לסדר את העניין ולהביא את הכסף. כבר שלחנו כמה התראות - ואת כלל לא מתייחסת! את שלוש מאות השקלים הללו את בודאי לא תקבלי!"  הגערה הגיעה לאז??י האנשים שעמדו שם והאישה נשברה. היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: "איני מבינה אותו! מה כבר בקשתי? איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן? בקשתי בסך הכל שלוש מאות שקל, ולא למותרות - אלא בשביל לשלם במכולת!  למה הוא צועק עלי לפני כולם?!"  נכמרו רחמיו של המנהל: "את צודקת". אבל האישה לא התרצתה. היא קמה ממקומה ויצאה בהפגנתיות מן הבנק אל הרחוב. המנהל שלף שלוש מאות שקלים מהארנק שלו ויצא אחריה, אבל האישה לא הסכימה לקבל. "גברת, קחי שלוש מאות שקל!" והיא אפילו אינה מסתובבת.  בלית ברירה חזר לתוך הבנק, נכנס למשרדו ומצא את הסגן שלו יושב ובוכה. "מה קורה כאן היום?" - שאל - "למה כולם בוכים? זו מחלה מדבקת?"  ענה לו הסגן: "שמע, אני קרוב לגיל חמישים, אבל יש איזו תמונת ילדות שעומדת מול עיני כבר ארבעים שנה. התמונה הזו רודפת אחרי ואינה עוזבת אותי! הייתי ילד קטן קרוב לגיל עשר, כשהלכתי עם אימא שלי למכולת. אימא הכניסה לסל כמה מוצרים: לחם, חלב וגבינה, ובקשה מהמוכר שירשום לה. המוכר התרגז: 'מה פתאום לרשום? את חייבת כאן כל כך הרבה כסף! את לא משלמת כבר כל כך הרבה זמן! אני לא מסכים לרשום בשום אופן.  תחזירי את המוצרים הללו! אני לא בנק!'  אימא דברה בעדינות: 'אני אסדר את זה, אבל עכשיו אני במצב קשה! המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר! תראה - לא לקחתי שום מותרות, רק לחם ומוצרי חלב.'  המוכר אפילו לא דיבר. הוא חטף לאימא את סל המצרכים והניח אותו על הדלפק. אימא יצאה מהמכולת ופרצה בבכי. היא נתנה לי יד ומשכה אותי הביתה. כל הדרך שמעתי אותה בוכה... הסיטואציה הזו עומדת לי חיה מול העיניים כל חיי! איני מסוגל לשכוח את התמונה הזו!  היום כשבאה האישה נזכרתי, שבעל המכולת הוא אבא שלה"- אתה מבין! לבת שלו אין כסף אפילו למוצרי יסוד רח"ל...



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לשאוף,להיות אדם,מלאכה בזויה,יום הכיפורים,קודש הקודשים,בגדי הכהונה ,בגדים פשוטים, אליהו משיח,אסתר מרדכי,אהרן משה,

 

 אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ז

 

 

 אצל מרן ה"חזון איש" לא כיבו את החשמל בשעת הבדיקה. (מהגאון רבי חיים קניבסקי, וכך נוהג רבינו שר התורה בעצמו - "נר לשולחן שבת"  ) בבית הגאון רבי יהודא שפירא היו מכבים את החשמל בשעת בדיקת חמץ.  ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הרה"ג צ"ש) סבר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שאין צריך לכבות את אור החשמל בשעת הבדיקה . ואף שמבואר במשנ"ב (תל"ג א') דאור הנר אינו מאיר ביום כמו בלילה, זה דווקא באור השמש, אבל אור החשמל אדרבה מועיל להאיר יותר. ("שלמי מועד")  הקפיד רבי שלמה זלמן שאור החשמל יהיה דולק בעת הבדיקה. פעם נשרפה נורת החשמל באמצע הבדיקה, ולא המשיך רבנו עד שהתקינו נורה חדשה. ("נר לשולחן שבת" מפי ידידי, נכדו הרה"ג א"ד גולדברג) הגאון רבי יוסף שלום אלישיב אמר שאין לכבות את האור, שהרי אור כזה אינו מחשיך את אור הנר, אדרבה מסייע הוא לבדיקה, ורק אם אור החשמל מפריע לו לבדוק, כגון שמסנוור אותו אז צריך לכבותו.



     בי"ג ניסן, יום לפני בדיקת חמץ, ניגש אברך ירא שמים, מאותם האנשים שהעולם עומד עליו, ושאל את מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך: "האם אפשר לעשות בדיקת חמץ עם פנס?"  הרב שך שאלו: "איך אבא שלך עושה בדיקת חמץ?" והוא השיב: "עם נר". שאלו מרן: "אם אבא שלך עשה עם נר, מדוע אתה רוצה לעשות עם פנס?"  השיבו האברך: "אומרים שעם פנס רואים יותר טוב בחורים ובסדקים". ומרן מלטף לו את היד ואומר :"אתה תראה יותר טוב מאבא שלך?!"  ("פניני רבנו האבי עזרי")       



     ''הזמן הטוב ביותר להירגע הוא כשאתה בטוח שאין לך זמן לזה''



     הרב אליהו דסלר אומר : האהבה היא תולדת הנדיבות , כי למי שנותנים יותר אוהבים אותו יותר .

      ''ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" )ז, טו(.  שאלו לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: מה טעם נאכל קרבן תודה רק ליום אחד, שלא כשאר קרבנות?  השיב האדמו"ר: קרבן תודה מביאים אותו על נס, והרי בכל יום ויום מתרחשים אתנו נסים חדשים - ואיך יאכלו מנס של אמש על נס של היום... )ממעיינות הנצח(



     ''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט(  מקשה על כך הר"מ מקוצק זצ"ל: מדוע כאשר טמא נוגע בטהור הוא מטמא את הטהור, ואילו כאשר הטהור נוגע בטמא,  הוא אינו מטהר את הטמא? הלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכאורה, היה מתאים שכתוצאה ממגע בין טהרה וטומאה, תשפיע הטהרה על הטומאה.  התשובה לכך היא, מתרץ הרבי, שהטמא הוא טמא באופן ודאי,  אולם על הטהור - אין לנו ערב שהוא, אכן, טהור.

      ''חוק מספר אחת הוא לא להילחץ מדברים הקטנים. חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים''



     ''יותר מדי מכל דבר, איננו טוב עבורך''



הפגישה המופלאה לאחר שנים רבות של ניתוק  (להתעדן באהבתך,עלון 154)

     מעשה היה באברך שנשלח לכהן כרב בקהילה בדרום אמריקה. כאשר הגיע לשם הוא רואה שבית הכנס מוזנח מאוד וזקוק לשיפוץ מינימאלי כדי שיוכלו להיכנס ולהתפלל בליל פורים הקרוב.  והנה ב י"א באדר פקדה את האזור סערת שלגים שגרמה בין היתר לנפילת הטיח מהקיר המזרחי של בית הכנסת.  הרבה זמן לא היה לאותו רב, והוא פנה בזריזות לחפש בחנויות כיסוי כלשהו כדי לכסות בינתיים את הקיר המזרחי. והנה באחת החנויות הוא ראה מפת שולחן מיוחדת עם מגן דוד רקום באמצעה, וגודלה - לא יאומן, בדיוק כגודלו של הקיר המזרחי, שילם ויצא...

     בדרכו החל לרדת שלג והנה הוא רואה אישה מבוגרת רצה לכיוון התחנה לתפוס את האוטובוס, והאוטובוס חמק, עבר...  הרב הזמין אותה להמתין בבית הכנסת המחומם ואמר לה שכשהוא יגמור לתלות את המפה הוא ייקח אותה ברכבו ספיישל עד הבית...  הזקנה הסכימה והתיישבה בבית הכנסת והסתכלה על הרב איך שהוא תולה את המפה שרכש. " רבי, רבי", קראה בהתרגשות, "מהיכן השגת את המפה הזאת?!"  הוא אמר לה שהוא קנה את זה בחנות מסוימת האישה התקשתה להאמין וביקשה ממנו לבדוק בפינה למטה מצד ימין אם רקום שם האותיות באנגלית - ARC . הרב בדק ואכן אישר שהם אלו האותיות שרקומות שם אותיות אלו היו ראשי התיבות של שמה וכאן היא פתחה בסיפור מרגש במיוחד:

     לפני שלושים וחמש שנה בעודה בשואה הנוראה במחנה 'ברגן בלזן' שם היא רקמה את המפה הזו, יד ההשגחה העליונה עזרה לה לצאת מהתופת הנאצית ובעלה נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ומאז לא ראתה אותו ואף לא קיבלה שם פיסת מידע מה עלה בגורלו.  הרב נדהם מהסיפור העומד אחר המפה ורצה להחזיר לה את המפה שיהיה לה מזכרת מימים טרופים.  היא סירבה וביקשה שישאיר את המפה תלויה בבית הכנסת שיהיה לה לזכות.  לאחר שהרב סיים לתלות את המפה הציע לה שתעלה לרכבו, והוא לקח אותה לביתה.

     ליל פורים הגיע, נערכה התפילה וקריאת המגילה ברוב עם, ולאחר התפילה פנה איש איש לביתו חוץ מיהודי זקן אחד שנשאר מאובן בכיסאו ומביט לעבר הקיר המזרחי כשכולו אחוז התרגשות ומעיניו זולגות להם הדמעות.  הרב ניגש אליו ואמר לו: "רבי יהודי פורים היום למה אתה כל כך בוכה?" להפתעת הרב, התעניין הזקן היכן השיגו את המפה שתלויה על הקיר שכן היא זהה למפה שאשתו רקמה בתקופת השואה ומאז הוא לא יודע מה עלה בגורלה.  הרב היה המום מצירוף המקרים, ומאחר שידע את כתובתה של האישה שהרי לקחה לביתה זכה להפגיש את בני הזוג ולאחד את המשפחה בליל פורים לאחר שלושים וחמש שנה של ניתוק מוחלט



ישועה באמריקה (שיחת השבוע גליון 1577)

היא הייתה דמות מוכרת בסמטאות הצפופות של שכונת בתי אונגרין בירושלים. אלמנה קשישה, שהתגוררה בגפה שנים רבות, ונודעה בצדיקותה. מדי בוקר נהגה להשכים ולפתוח את שערי בית הכנסת של החסידים, שבו הייתה מתפללת שחרית במניין ותיקין, ממקומה שבעזרת הנשים, והייתה מקפידה גם על תפילות מנחה וערבית. מעשי החסד שלה היו מפורסמים לכול. ואולם את סיפורה האישי המופלא ידעו מעטים בלבד.

דבורה-מרים קווין היה שמהּ. היא נולדה בשנת תרל"ג, בעיר דווינסק שבלטוויה, שבה חי שר התורה, הגאון הרוגוצ'ובי. משפחתה של דבורה-מרים השתייכה לחסידות חב"ד. בילדותה התייתמה מאביה, ואמהּ האלמנה נותרה לבדה עם ילדיה הקטנים. גיסהּ של האם, אחי בעלה, הכניסם לביתו ופרש עליהם את חסותו.

דבורה-מרים גדלה והתחנכה ליראת שמים ולמידות טובות. כשבגרה רצתה להינשא לבעל תלמיד חכם ולהקים בית של תורה, אולם הדוד ייעד אותה לבנו, ודבורה-מרים גנזה את חלומה. בשנת תרנ"ד, בהיותה כבת עשרים, הקימה עם בן-דודה בית בישראל.

השנים נקפו, ובני הזוג טרם נפקדו בילדים. דאגה החלה לכרסם בלבם. בשנת תרס"ד, כאשר הושלמו עשר שנים כאובות של אכזבה, החלו קרובי המשפחה לחשוב על פירוק החבילה.

לאחר התחבטויות נפש ממושכות החליטו השניים להביא את הסוגיה למפתנו של הגאון הרוגוצ'ובי. הגאון הקשיב לדבריהם והשיב: "אם שאלתכם היא אם מותר לכם להתגרש - התשובה חיובית; אך אם אמנם עליכם לעשות זאת, זו כבר איננה שאלה לרב אלא לרבי".

מביתו של הגאון יצאו השניים לעבר העיירה ליובאוויטש, אל רבי שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב. הם תינו את צרתם באוזני הגבאי, וביקשו להתקבל אצל הרבי ל 'יחידות'. הלה נאלץ להשיב את פניהם ריקם לנוכח התור הארוך שהשתרך על מפתן דלתו של הרבי.

הבעת הצער והאכזבה ניכרה היטב על פניהם של בני הזוג. הגבאי יעץ להם עצה: "עִמדו ליד הפתח, וכאשר הרבי יֵצא, יבחין בכם ויטה אוזן קשבת למצוקתכם".

ואכן, כאשר פנה הרבי לצאת מחדרו ראה את בני הזוג הממתינים בחוץ והזמינם פנימה. עוד בטרם הספיקו לפצות פה, הקדים הרבי ואמר: "העצה שיעצו לכם להתגרש אינה נכונה. עצתי שתקיימו את דברי חז"ל מְשַׁנֶה מקום מְשַׁנֶה מזל לטובה ולברכה. סעו לאמריקה, ושם יהיו לכם ילדים ותזכו לברכה רבה".

יצאו השניים מאת הקודש נדהמים ונרעשים, הן מרוח הקודש שהתגלתה לפניהם, הן מעצתו הבלתי-צפויה של הרבי. אמריקה של אותם ימים הייתה שממה רוחנית, כמעט בלי תשתית לחיים יהודיים ראויים.

אך חזקו עליהם דברי הרבי, וכבר למחרת החלו לארגן את הגירתם. הידיעה על עזיבתם התפרסמה בכל העיר. נסיעה לאמריקה לא הייתה דבר שבשגרה באותם ימים.

מצוידים גם בברכת הדרך מאת הגאון הרוגוצ'ובי יצאו בני הזוג קווין למסעם. בשנה הבאה כבר היו באמריקה, מנסים להתרגל למציאות הזרה. השניים החליטו החלטה נחושה שלא להיסחף אחרי התרבות האמריקנית ולשמור בכל התוקף את ערכי היהדות.

עד מהרה נעשו בני הזוג לעמודי תווך בהקמת היהדות ועולם התורה בארצות-הברית. בין היתר הקימו תלמוד תורה, כדי שילדיהם יזכו ל??תחנך על טהרת הקודש. לימים נהפך המוסד לישיבה המפורסמת 'תורה ודעת'. הם אף ייסדו שחיטה כשרה ועוד מוסדות דת.

ואכן, ברכת הרבי התקיימה אף היא. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, וכולם זכו לאריכות ימים ושנים. השניים התגוררו בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין והתפללו בבית הכנסת 'צמח צדק'. וכשבית הכנסת הזה נמכר מפני כמה וכמה סיבות, הועברו כספי המכירה לבית הכנסת חב"ד בירושלים.

בני הזוג קווין זכו וכל צאצאיהם נותרו יהודים נאמנים לדרך אבותיהם. דבורה-מרים התאלמנה מבעלה בשנת תרפ"ז והוסיפה להתגורר בארה"ב, עד הגיעה לגיל שמונים, ואז החליטה לעלות לארץ ישראל. נחישותה ואופייה הנמרץ הקלו את קשיי המעבר, והיא קבעה את משכנה בירושלים עיר הקודש.

דבורה-מרים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וכל העת לא חדלה מלעסוק בתפילה ובמעשי צדקה וחסד. פעם אחת בא בנה לבקרהּ, והביא עמו מתנה יקרת ערך - מקרר חשמלי, שהיה אז מוצר חדיש ונדיר. כשבא לבקרה בשנה שלאחריה, נדהם לגלות שהמקרר איננו. "נתתי אותו להכנסת כלה", הסבירה אמו. הבן נאלץ לקנות בעבורה מקרר חדש, ולהתנות עמה שהמקרר נשאר בבעלותו והוא רק מעניק לה את הזכות להשתמש בו...

האישה המופלאה נפטרה בשנת תשד"מ, בשיבה טובה, בהיותה בת 111. נינהּ, הרב דניאל כהן, משמש   שליח חב"ד בחברון. לפני כמה שנים יזם הרב כהן את שיפוץ בית רומנו, שאותו קנה אדמו"ר הרש"ב, והפך אותו למגדלור להפצת ערכי החסידות. הוא ראה בכך סגירת מעגל - הנין שנולד בעקבות ברכת אדמו"ר הרש"ב זכה לעסוק בחידוש נכסיו בעיר האבות חברון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

החזון איש,נר לשולחן שבת,בדיקת חמץ,אור השמש,אברך ירא שמים,חורים,סדקים,

 

  אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ז

 

 

אתרוג לפסח -  הרה"ק רבי משה מקוברין שאל פעם את אחד מחסידיו שנפרד ממנו ליסע לביתו לחג הפסח: "ואתרוג לפסח יש לך"? השתאה החסיד ולא ירד לסוף דעתו של רבו, הוסיף הרבי ואמר: מדוע לא תבין, איתא בזוהר "אתרוג דא לבא", ולב צריך להכין לא רק לסוכות, גם בפסח יש צורך בו.

     הקב''ה לא דורש שתצליח, הוא מבקש ממך רק לנסות!

     הקוץ של היום יכול להיות הפרח של מחר.

     ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומפרש רש"י, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו. והמהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים,  שכמו שהכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים לשבת, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת.

ויעש את המנורה" [ויקהל - לז, יז].  (ופריו מתוק).

     הסיפור המופלא והמרגש שלפנינו, נשלח אלינו מאת הרב צבי נקר שליט"א (מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלימה'):  מעשה שהיה ביהודי שבהיותו נער צעיר עבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו,  נחלשה אמונתו רח"ל. לאחר השואה הגיע לאוסטרליה הרחוקה, ושם התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה,  והשניים בנו את ביתם ללא שום סממן יהודי. מקום מגוריהם היה במחוז רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל.  שלושת הילדים שנולדו להם, לא ידעו מאומה אודות היהדות, וגם לא היו מודעים לעובדת היותם שייכים לעם היהודי.  הילדים גדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם, עד שלא היה ניכר שום הבדל ביניהם.

     ויהי היום, נעשה בנו הגדול בן שלוש עשרה שנים. קרא לו האב ואמר לו: "היום הזה נחגוג את יום הולדתך, נצא יחד לרחוב- העיר במלבורן הבירה, נעבור בין החנויות הגדולות, ומה שתאווה נפשך אקנה לך. אתה תבחר ואני אשלם!". הבן שמח מאוד לדברי אביו, ויצאו שניהם אל חוצות העיר ורחובותיה. הם עוברים חנות אחר חנות, וראה זה פלא, הילד אינו רוצה מאומה; כל המשחקים ויתר המתנות שעמדו לפניו לבחירה בחלונות הראוה, לא מצאו חן בעיניו.  עד שחלפו השניים ליד חנות ה 'יודאיקה'. שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדות עתיקים, חפצי אומנות, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים. משום מה, הילד נעצר שם,  ונפשו נמשכה לאותה חנות. האב עיקם את פרצופו וניסה להניאו מלהיכנס לחנות באומרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות ומעניינות יותר ". אך הילד מתעקש ועומד על דעתו, "ברצוני להיכנס פנימה ולבחון מקרוב את המוצרים... הלוא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי ". לאבא כמובן לא הייתה ברירה, והם נכנסו פנימה. הילד הביט על המוצרים בהשתאות, ולפתע, צדה עינו מנורה עתיקה שהונחה על מדף גבוה במרכז החנות. הייתה זו חנוכייה שהייתה עשויה לא מזהב ולא מכסף, אלא מ...מקלות עץ דקיקים.  הילד הביט ארוכות במנורה שנבנתה מחתיכות של קני עץ מגולפים ביופי והדר, ואז פנה אל אביו ואמר לו: " אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי", כשהוא מצביע באצבעו על אותה מנורה. האב נתקף בכעס וחרדה,  הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו , כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה. 'משהו פנימי' העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשכנע את הבן שלא לבחור במתנה הזו, "אין בה כלום! איזו תועלת תצמח לך ממנה?! הבה נפנה לאחת מחנויות המתנות, שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה ממקלות שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום... תוכל לקנות לעצמך אופניים חשמליות, מסוק עם שלט, מחשב או נעליים חדשות...". אך משום מה הבן ממשיך להתעקש. "הבטחת לי הבטחה! עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי! ". משראה האב שאין לו ברירה, ניגש אל המוכר וביקש לרכוש את המנורה. "צר לי - התנצל המוכר - מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!".  הוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים, "מאלה תוכלו לרכוש", אמר.  סקרנותו של האב התעוררה. "מה המיוחד כל כך במנורה זו?", התעניין בפליאה.  השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר:

     "מקורה של מנורה זו אינו כל כך עתיק כפי שהיא נראית, אך הנסיבות בהן נוצרה, הן שמעלות את ערכה.  זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימח שמם. בנה אותה יהודי שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה.  הוא אסף גרוטאות וקני עץ, גילפם בידו עם פצירה חדה, ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו. מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה; בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה, וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש 'קץ ישים לחושך', ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה תמורת דמים מרובים - המשיך המוכר - וחפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי; כעת אתם מבינים מדוע אפוא אין בדעתי למכרה!".  הילד שומע את סיפורו של המוכר, ועיניו מצטעפות בדמעות. חשקו לרכוש את המנורה גבר. הוא לא הרפה מאביו (שהינו אדם אמיד מאוד), "אנא תציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר" . חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו; הוא פלט מפיו סכום אסטרונומי, שגרם למוכר להתבלבל לכמה רגעים... " בסכום כזה אני מוכן למכור!", נענה המוכר, והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.

     הבן ניקה וצחצח את החנוכייה, הניחה במקום מכובד בחדרו, והרבה להביט בה. והנה, לא חלף זמן רב, ובאחד הימים, בעוד הנער מירק וצחצח את המנורה שכה 'נקשר' אליה, לפתע נשמטה המנורה מבין ידיו, נפלה על הרצפה, ומחמת היותה שברירית, התפרקה לחלוטין. הבן פרץ בבכי תמרורים, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בוא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה". התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה 'פאזל' המורכב שלפניהם . והנה, לפתע, נופל לעיניהם המשתאות פתק קטן, שנגלל והוחבא באחד מקני העץ החלולים של המנורה.  פתח האב את הפתק, שהיה דהוי ומרופט, והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות.  תוך כדי קריאת הפתק, פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה, עד שקרס והתעלף... הבהלה בבית הייתה גדולה, והוזעקה מיד עזרה רפואית. רק כעבור דקות ארוכות רוחו של האב שבה אליו והוא נרגע מעט. כשפניו עדיין מכוסות בחיוורון, סיפר בהתרגשות לבני משפחתו: אגלה לכם את שאירע לי. בפתק שנפל מהמנורה כותב האומן שבנה אותה, על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום... בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: 'בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש, אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו, כי כל יום במקום זה הוא שאלה של חיים או מוות. אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד לנר השני; מבקש אני בכל לב - מי שתגיע מנורה זו לידו,  מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש, אנא שידליק בה נרות ויאמר קדיש לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה...'. ומסיים האב ומגלה לבני משפחתו: כותב המכתב סיים בחתימת שמו שם משפחתו ושמות הוריו, ומה מאוד הזדעזעתי לגלות,  שכותב המכתב המרגש הזה, הוא לא אחר מאשר - - - אבי מורי, ה' יקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה!

     עוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אל רוכש המנורה, איך שמשמים כיוונו בצורה כה פלאית שמנורת אביו תגיע אליו,  הגבירה את סערת רוחו. כל בני המשפחה היו המומים. החלטתו הבלתי-מובנת של הילד להיכנס לחנות היודאיקה, הצבעתו על המנורה, ועקשנותו לקנותה בכל מחיר, היוותה אות משמים למשפחה. כעת הם מבינים שעליהם לחזור לדרכם של אבותיהם, שכה מסרו נפשם על יהדותם וקיום מצוות התורה.  לא חלף זמן רב, והמשפחה עקרה את מקום מגורה, ועברה לעיר בה קיימת קהילה יהודית חמה. לאט לאט החלו ללמוד אודות היהדות, עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.  הודות למסירות נפשו של אבי המשפחה לשמירת התורה גם במצבים הכי קשים, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה,  יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו, כפי שביקש בפתק אותו גנז במנורה לפני מותו. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

רבי משה מקוברין,אתרוג לפסח,הקוץ,הפרח,בגדים לשבת,נאים ונקיים,בערב שבת,שעת העבודה,

 

 

נקודה שבועית פרשת "צו" ה'תשע"ז

 

השבת, היא השבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח, וננסה לחבר בין פרשת השבוע, פרשת "צו" לחג הפסח.

הפרשה פותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה...".

רש"י מפרש את הפסוק: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס". 

 המלבי"ם בפירושו מרחיב את המושג צו: א. זירוז ב. מייד ג. לדורות  ד. במקום שיש חסרון כיס כדעת רבי שמעון.

שהתורה כותבת "וידבר" אפשר שהתכוונה לסיפור ואולי לציווי, אולם אם כתבה התורה "צו" זה בא להשמיע לנו שלטון ופקודה שבאים להדגיש שלושה תנאים: 1. זריזות הפעולה שהצו בא לזרז את העושה אותה. 2. תנופת הפעולה ועשייתה בזמן מוגבל ביותר. 3. רציפות הפעולה והמשכה לדורות כמו צוואות האבות לבנים או מצוות ה' שניתנו לדורות.

חזקוני אומר שהזירוז במקרה של פרשתנו הוא בגלל שתיתכן עצלות בעניין הרמת הדשן כי יש חשש שהאדם יסמוך ויאחר את הזמן ולכן חייבים לזרז אותו ולהקריב לפי הזמן שקבעה התורה.

נקודת הזירוז הזאת מביאה אותנו בקלות להתחבר ליציאת מצרים בה נקראו בני ישראל להכין עצמם ליציאה בזריזות ואף לאכול את קורבן הפסח טרם היציאה בחיפזון ממש. ובאותה הסיבה נאלצו להכין להם מצות ולא לחם כי מפאת הזריזות לא היה להם זמן שהבצק יתפח.

שנזכה תמיד להיות זריזים לקיום מצוות ומעשים טובים!

 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

השבת הגדול,פרשת השבוע,לחג הפסח,חיסרון כיס,זריזות,פעולה,המשכה לדורות,היציאה בחיפזון, 

  אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ז

 

 

 

אחד נכנס ל "שפת אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה' הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?! שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב- "אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא"  ולא עזר כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... השיב הרב בחיוך ואמר לו: "התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה' יש לו ישועה"...



     המשנה באבות מגלה את סייג החכמה - שתיקה. הוסיף על כך הרבי מקוצק זיע"א, והחכמה עצמה, - מה כן לומר.

    הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, קודם שהתחיל  בעריכת הסדר, היה לו עניין לסובב בין בתי העיר לשמוע כיצד עורכים פשוטי העם את הסדר. פעם שמע אחד קורא בהגדה וכשאר הגיע לקטע בהגדה: " כְנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִיּבָרה ּתֹורה, אחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָע...", כשאמר תיבת "אחד" היה מאריך בה כמו בקריאת שמע. אמר הרה"ק שיהודי פשוט זה לקח את הארבעה בנים - כולל את הרשע, ועשה מהם יחוד שם ה' כמו בקריאת שמע.



     יש יהודים המשולים לעיסה של מצה - הם כשרים רק כל זמן ש 'לשים' אותם, אך ברגע שמניחים להם ופוסקים מ 'ללוש' אותם, מיד הם נהפכים לחמץ.(רבי יחזקאל מקוזמיר)

 

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" [ויקהל - לה, ב]. (ופריו מתוק).

     מעשה שהיה כך היה: אברך ירא ה', נוהג מידי ליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד במשך כל הלילה) בבית המדרש שבשכונתו. בליל שישי אחד נכנס לבית המדרש, ולפתע, הבחין באחד מידידיו שישב מאחורי התיבה,  למול ארון הקודש, כשעל פניו בלטה ארשת עצבות ודאגה, והוזיל דמעות כמים... האברך ניגש אל ידידו והתעניין במצבו. בתחילה האיש התחמק וסירב לגלות את שעובר עליו, אך האברך לא הרפה, "תספר נא לי ואולי תהיה לי את הסייעתא דשמיא לעזור לך, הן אמר החכם מכל אדם (משלי י"ב) 'דאגה בלב איש 'ישיחנה', ודרשו חז"ל (בסוטה מ"ב:) - ישיחנה לאחרים"! לבסוף הסכים היהודי לספר : "שלום הבית אצלי הופר לגמרי, היות ומחר שבת קודש, ובבית אין כל... אנו סובלים ממחסור נורא, והערב אשתי הקניטה אותי מאוד, כי לא נותרה בבית ולו פרוטה שחוקה לצרכי השבת המינימאליים..."  האברך החליט שנזדמנה לידו מצווה עצומה של עשיית שלום בית וחסד, וכעת יעשה הכל על מנת להשיב,  עוד הלילה, את השלום והשלווה לבית ידידו.

     השעה הייתה שתיים בלילה, והאברך יוצא לחפש אחר מרכול פתוח.  כיוונו אותו לאזור חילוני מסוים, ושם מצא לשמחתו מינימרקט פתוח. נכנס ומילא עגלה שלימה בכל טוב - עופות ובשרים קפואים, מוצרי חלב, פירות וירקות, ממתקים ומיני מגדים, ועוד מוצרים רבים.  כשעמד לשלם בקופה, לפתע הבחין בדבר שגרם לו לזעזוע... על שקיות החנות, הוטבע בגדול סמל הנאצה של החנות: 7/24 ! פירושם של המספרים - המקום פתוח 24 שעות בכל שבעת ימי השבוע. ירחם ה '. מה עושים כעת - הרהר בליבו - מעודי לא דרכתי במקום משוקץ שכזה, אך המדובר כאן במצב שגובל קצת בפיקוח נפש... לבסוף החליט לקנות את המצרכים, אך את השקיות עם הכיתוב המתועב, בשום אופן לא יטול.

     והנה, בצד הקופה ישב אדם בעל חזות חילונית, והתבונן על הקונה החרדי המוזר, שהגיע לערוך קניות בשעת לילה כה מאוחרת, ואינו מוכן לקחת שקיות... האיש ניגש והציג עצמו כבעל המקום, והתעניין - "מדוע לא תיקח את השקיות שלנו? איך אתה חושב לשאת את כל המצרכים הרבים?" "מעולם לא נכנסתי למקום בו מחללים את השבת - הודיע האברך בנחרצות - ובטח לא למקום בו השבת נדרסת באופן כה מוצהר! ואם אתה שואל - אם כן מה אני עושה פה - בוא ואספר לך...", וכאן גולל האברך, באופן די מרגש, את הסיפור העומד מאחורי קניית הצרכים.  האברך עמד לסיים את דבריו, ונדהם למראה עיניו - זרם דמעות חמות שטף את פניו של בעל המינימרקט!  הסיבה שהסיפור שבפי האברך כל כך הפעים אותו אינה ידועה, אך סכר דמעותיו לא פסק מלזרום... כשנרגע מעט, הודיע לקופאי: "אל תיקח ממנו פרוטה, הוא מקבל את כל המוצרים בחינם אין כסף!"...

     ובכן, האברך שלח את הסיפור אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, וסיים בשתי שאלות שהתעוררו אצלו בעקבותיו: א) האם לאור הנסיבות היה מותר לי לבצע את הקנייה באותה צרכנייה? ב) פעמים רבות שמעתי מכבוד הרב שאין לחזק ידי עוברי עבירה, ופעמים שאין ליטול צדקה מחוטאים, כדי שלא יהיו סבורים שתהא צדקתם כפרתם (כלשון המאירי בב"ק קי"ג.). האם היה נכון לקבל מאיש זה את הצדקה הגדולה ? השיב מו"ר שליט"א: אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט.): "אין המריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה (כשהעניות שוררת בבית, בני הזוג באים לידי מריבה), שנאמר (תהלים קמ"ז) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". וצדק האברך שטען כי לאור העניות המחפירה בבית ידידו וחוסר השלום בבית, העניין מריח קצת בפיקוח נפש, ולכן בשעה כזו היה צריך לנהוג כפי שנהג.  למדנו אפוא, שהדמעות נובעות ממקום עמוק בנשמתו של האדם, ולכן, למרות שאיננו יודעים מדוע בכה בעל הצרכנייה, יש להניח שהסיפור גרם אצלו להתרגשות והתעוררות, ויתכן מאוד שעוד ישוב בתשובה בעקבות מעשה הצדקה האצילי, שכן 'מצווה גוררת מצווה'. וממילא יש לקבל ממנו את המצרכים, ואף להמשיך לשמור עמו על קשר חם, כדי לקרבו לתורה, עד שבע"ה יסגור את חנותו בשבת קודש .





 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ערב פסח,אנא ה',ארבעה בנים,אחָד חָכָם,אֶחָד רָשָע,אחד תם,אחד שאינו יודע לשאול,עיסה,

 

 

אמרי שפר ח' ניסן ה'תשע"ז

 

אנשים רגילים עסוקים בבעיה, אנשים חכמים עסוקים בפתרון.

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים

     והנה ב"כרפס" אנו אוכלים ומכוונים בברכה לפטור את המרור, ידוע מספה"ק ש "כרפ"ס" הוא ר"ת כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, ואם בן אדם מכניס בראשו לסגור פיו בשעת כשאומרים משהו נגד רצונו וכדו' אז באמת פטור הרבה מרורים, וזהו הכרפס שפוטרים את המרור.

    יהודים רבים - טובים וישרים, מקפידים לנקות את ביתם לקראת החג, להדר בכל הידורים שרק ניתן... אך שוכחים הם את המצווה העיקרית של חג הפסח: "שמחת החג"...



חסד ועמידה בניסיון (פניני עין חחד, עלון 630)

 

     לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים יהודי בשם ר ' זלמן גרוסמן זצ"ל. באותם הימים סבלו יהודי א"י מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. ל ר' זלמן לא הייתה ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות, ולנסות למצוא פרנסה בארה"ב.  הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה. נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך.

 

     בין מעלותיו הגדולות של ר' זלמן, בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר: "הואיל ושבת קודש נקראת בפי חז"ל 'שבת המלכה', אם כן יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה".  בשל כך מיודענו לא היה עוצם עין מכניסת השבת ועד צאתה , והיה מנצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה , ללימוד,  לאמירת תהילים ולשירת הזמירות. גם בהיות ר' זלמן בספינה לא ויתר על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת-קודש. התפלל בהתלהבות כדרכו בקודש, אח"כ קידש ואכל ושר זמירות בהשתפכות הנפש ומתוך תחושת התעלות.  תוך כדי הסעודה, וכמובן גם אחריה, עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. כך עבר עליו יום השבת.

 

     אחד מנוסעי האוניה הבחין בדרך המיוחדת שבה היה ר' זלמן מכבד ומנצל את יום השבת, ונוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המילה. הדבר שבה את ליבו , ומיד עם צאת השבת הוא ניגש אל ר' זלמן ואומר לו: "עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך. שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כל שהיא , שתהיה לך.  אני מקציב לך חמש-עשרה דקות למחשבה, אח"כ חזור אליי ותאמר לי , במה אוכל לסייע לך ". ר' זלמן הופתע מאוד, כמובן, על המתנה הגדולה שזימנו לו משמיים - הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו ולמנוע בכך את גלותו הארוכה לארץ נכר. בכל זאת הוא נכנס לתאו כדי לחשוב היטב על העניין, וכדי לשקול , האם אין לו בקשה טובה מזו.  כאשר החל להתבונן בעניין, נזכר ר' זלמן בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, ר' שלמה, שהיה ממקימי הישוב משמר הירדן שבצפון, הגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה , שפקדה את יישובו ואת יסוד המעלה וראש פינה שכנותיה. מדי יום ביומו נפטרו מהמחלה הזו אנשים, נשים וטף.  רבים היו מרותקים למיטותיהם ולא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. " המצב מחריף והולך" - אמר ר' שלמה לאחיו " - פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, שטוחה בקשתי לפניך , שכאשר תגיע לארה"ב לא תשכח את הילדים ואת הוריהם,  וכל דולר שתשלח - יעזור לנו להצלת נפשות.

 

     כעת, בשבתו בחדר לבדו, חש מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית הייתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית וזוהי אף זכותו. מאידך גיסא, עלתה בראשו מחשבה שונה, אשר העלתה את השאלה - מה יהיה עם מאות היהודים הנאבקים על חייהם? " חייך קודמים!" - חשב לרגע, ומיד אח"כ הזדעזע ושאל את עצמו - האם אין להעדיף הצלת נפשות של מאות יהודים ? על כן שמא מן הראוי הוא שאבקש מהברון לעזור לתושבי משמר הירדן ושכנותיה ."מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון, יצא אליו ואמר לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יי ישובי הצפון, ואמר לו: "שאלתי ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי , שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי ". הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה את כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.

 

     כארבעה חודשים לאחר הגעת ר' זלמן לארה"ב, קיבל מכתב מאחיו ר' שלמה, שבו כתב: "אחי היקר, דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן במשך השבועות האחרונים. נענינו מן השמים, וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורנו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו כאן שלושה בתי-מרקחת המספקות תרופות לחולים, וכמו כן ניתנו זריקות לפי הצורך . " "ההשפעה הייתה מיידית. אפשר היה לראות את השיפור בעליל , ולמעשה בס"ד המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון. ישנה שמועה , כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה... ." הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו, הקב"ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך, ואני מאחל לך ולכל אשר לך לקבל עזרה כפי שאנחנו קיבלנו ."

 

     ר' זלמן קרא את המכתב פעמים אחדות, עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלמות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע , שידו הייתה בדבר. ע??יית חסד בדרך כזו,  יש בה מעלה מיוחדת.  לימים סיפר ר' זלמן לילדיו, שהייתה סיבה נוספת לבכי: "בכיתי,  מכיוון שהייתי אפוף ברגשי תודה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי ." "הייתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על האחרים באותה תקופה קשה בחיי. הייתה לי אפשרות כשרה וקלה לשפר את מצבי הכלכלי, לחזור לביתי ולחיות בשלווה עם בני משפחתי.  ה' נתן לי את הכוח להתגבר ולוותר על משאלתי הפרטית,  למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בעיה,פתרון,קורבנות,כרפס,מרור, חג הפסח,"שמחת החג",שמירת השבת, קידש, אכל,שר,זמירות, הסעודה, סעודה,

  

  אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ז

 

בהגדת ''כוס הישועות''. מביא, רמז על דברי המשנה (ברכות לד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ובכן, ה ''מצה" רומזת על הטובה, ו  ה ''מרור" מרמז על הרע ח"ו. כן עשה הלל - היה כורך "מצה ומרור" יחדיו, להורות שצריך להודות להשי''ת על שניהם. זאת הייתה מידת הלל: "ברוך ה' יום יום", כדאיתא במס' ביצה (ט''ז.) ־ הוא קיבל את הכל באהבה.

    הנה בהלכות תפילה מובא "כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם". ואולי אפשר להמליץ שבאם בא לאדם ח"ו איזה "כריעה" פי' "פשיטת רגל" וכדומה, ואז "ברוך" והוא עוד מברך את ד', אפילו שנראה לא רע, צריך לזכור כשהוא "זוקף" שאפילו כשהולך לו טוב בשם שיזכור גם את ד'.

     הנה ידוע כשהרה"ק מסלאנים הגיע לארץ ישראל פגש את גיסו ודיברו ביניהם אחד מהדברים היה שגיסו אמר ל האדמו"ר שאם שותים קפה זה טוב אבל תלוי איך, אם ניקח כפית קפה בפה זה יהיה מר ואם ניקח אח"כ סוכר בפה יהיה מתוק ואם אח"כ ניקח מים נרגיש טעם מים ואח"כ חלב נרגיש חלב, אבל לא יהיה לזה טעם של קפה מה עושים לוקחים כפית קפה וסוכר ומים וחלב ומערבבים זאת ואז מרגישים את הטעם, וא"כ אמר ככה גם כן כל חיינו לפעמים לומדים מתפללים עובדים ויוצאים לפרנסה חוזרים אבל לא לזה תכלית חיינו, הכל צריך להיות מעורבב עם אמונה גם התפילה גם התורה וגם העבודה, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים, וזהו הכפית שמערבבים ואז יש אמונה בכל דבר.

     וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש.

הבן וההצלה (פניני עין חמד, עלון 630)

     לעיתים, עלולים אנו חלילה לשכוח, כי אנו בנים של מלך מלכי המלכים. גם אם חלילה האדם נפל או מעד, הרי שברגע, שבו יעשה צעד ואפילו קטן, בורא העולם, שהוא אבינו, מיד יושיט לו יד ויושיעו.

     להלן סיפור מופלא שהובא על ידי ידידי ורעי, ר' צבי נקר בסדרת ספריו 'אמונה שלמה' על פרשות התורה.  המעשה הבא התרחש לפני כשלושים שנה , ביישוב חרדי התגוררה משפחה. האב הלך ללמוד בכולל כדרכו בקודש, והאם שמרה על בנה בן השש. הילד שיחק להנאתו במרפסת . מדי פעם העיפה האם מבט לעברו לראות , שהכול בסדר. לפתע נעלם הילד מעיניה. היא קראה לו: "מוטקה!" אולם הוא לא הגיב.  ניגשה האם אל המרפסת וראתה זוג ידיים אוחזות במעקה. היא שלחה את ידיה בשקט ותפסה את ידי ילדה הקט, שהיה תלוי מחוץ למרפסת בקומה השישית, אולם לא היה באפשרותה למשוך אותו , מכיוון שידיה היו בתוך הסורגים. וכך היא נשארה אוחזת בידיו, חצי שעה... שעה... שעתיים... אולם אף אחד לא הבחין בהם.  היא ביקשה מבנה, שישליך את נעליו, בתקווה , שהעוברים והשבים יביטו למעלה. אולם הנעליים פגעו בהולך רגל , שהזיז את הנעליים לצידי הרחוב , ובכך תם הסיפור. שלוש שעות... ארבע... חמש... חמש וחצי... ואז אחד מבעלי החנויות הרים את עיניו , כיוון שרצה לסגור את תריסי חנותו, וקלט מראה מפחיד: ילד תלוי באוויר בקומה שישית ואמו אוחזתו...  הוא הזמין מיד צוות חילוץ של מכבי אש ומשטרה שבאו מיד למקום, הללו פרשו סולמות וטיפסו עד הילד, אחזוהו והכניסו אותו לביתו... העיתונאים הרבים עטו על האם , כאשר השאלה המרכזית הייתה: "כיצד הצלחת להחזיק ילד תלוי באוויר במשך שש שעות? . " היא ענתה להם במשפט אחד: "זה הבן שלי''.

      עלינו לדעת ולהבין, כי הקב"ה אוהב כל אחד מבניו באשר הוא שם, שכן כולנו בניו ואהבת ההורים כלפי ילדיהם היא ללא גבולות . ועל אחת כמה וכמה אהבת הבורא כלפי ילדיו. ואף אם, חלילה, נפלנו ומעדנו, עלינו לזכור זאת לעד, כי הבורא מחזיק בנו כל הזמן. עבור הילדים - עושים הכל!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

כוס הישועות,מצה ומרור,מידת הלל,כורע,ברוך,זוקף,פשיטת רגל,שותים קפה, כפית,קפה,סוכר,מים,חלב,פיקוח נפש,

 

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ז

 

 

איך צריך לראות הסדר. בשלוות הנפש בלי כעס, היה מעשה בליל פסח, סעד אורח על שולחנו של הגאון  יצחק הוטנר זצ"ל בעל פחד יצחק, בטעות שפך קצת יין על ה"קיטל" שלו, שהשאיר כתם ניכר. כדי להצילו מבושה,מיהר הגאון אף הוא ואמר: קיטל נקי בליל פסח, ללא כתמי יין, דומה לאותו מחזור של יום כיפור שלא נרטב מדמעות.

     והיא שעמדה לאבותינו ולנו, ידוע ש"היא" ר"ת א'ם י'רצה ה'שם, ולכן זה הכח שעמד לאבותינו ולנו , והקב"ה מצילנו מידם, למה כי אם האדם מבין שכל מחשבותיו כאין וכאפס, ורק מה שהקב"ה יעשה הוא טוב, א"כ אין מה לדאוג לכלום, וידוע דברי השל"ה הק' רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' הי"א תקום, אם כל מחשבותינו עצת ד' זהו ה הי"א רק א'ם ה'שם י'רצה.

     חצי הלל. מה טעם חולקים את ההלל באמצע ? כתב ה ''מרדכי'' (פסחים ב"הסדר הקצר'' עמ'' י''ט), וזה לשונו: "ולכך חולקים את ההלל, ואין אומרים אותו כולו לאחר המזון, שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה.). ורצונו לומר כבר חלק של ''הלל'', על כוס שני. כי כל ד' כוסות מהודרים ־ כוס ראשון מהודר בקידוש היום,  שלישי מהודר בברהמ''ז, רביעי בהלל. וכוס השני במה נהדר אותו - אם לא נאמר עליו קצת הלל.  כי בהגדה אינו מהודר, כי אינו כי אם סיפור דברים בעלמא. וכן כתב בהמנהיג (סימן צ'(    

             טיבול כרפס במי מלח. שח האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל, כשם שטיבול המרור בחרוסת, הוא "זכר לטיט" שנשתעבדו בו ישראל במצרים (פסחים קטז.), כך טיבול הכרפס במי מלח, הוא "זכר לדמעות" של בכייה, שהוזילו ישראל מעיניהם בשעת השעבוד, שהרי דמעות מלוחות הן.

לאן נעלמה האמת (ישראל שרייבר)

     סיפור יהודי עממי מספר על יהודי שהגיע לרב העיירה לבקש עצה ותושייה: ''מחר עליי להתייצב לפני וועדה ממשלתית ואחד השאלות שאתבקש לענות שם היא: מהי תאריך לדתך?''

     ומה השאלה שואל הרב. ''אני מתלבט האם להגיד להם שנולדתי בז' באדר או ב ט' באדר - משיב היהודי. ''ומה תאריך לדתך באמת'' - הקשה הרב. ''בח' באדר'' ענה היהודי.

     ומדוע שלא תגיד את האמת?''

     היהודי פלבל בעיניו בבלבול, ולפתע הוארו פניו ובירך בשם ומלכות: ''ברוך שחילק מחכמתו ליראיו''''על רעיון גאוני שכזה - לא חשבתי'' הפתיר בהתפעלות...

 

     בכל תחום בחיינו, בחברה כמו במשפחה, בבית המדרש ובחיי המעשה, בפוליטיקה כמו בעסקים, לעולם, אבל לעולם לא נפסיד מצורת-התנהלות שקופה וכנה, מתוך יושרה, ישירות והגינות. ''מילה זו מילה'', לטוב ולרע, ללמוד לדבר באופן ברור ורהוט, חותך וצלול - לחיוב או לשלילה, בלי גניבת דעת ובלי הונאת דברים.

 

     כי המציאות הבלתי-נעימה ביותר, עדיפה תמיד על פני השקרים והבלבולים הנוצצים ביותר.

     בכל תחום ומקום, תמיד עדיפים פרטנרים ''קשים'', שמתווכחים איתך על כל תג וניואנס, ומניחים הכל על השולחן, כי אז אתה יודע שיש כוונה ונכונות לקיים, מאשר טיפוסים קלילים וחלקלקים, חנפנים ו "מעגלי פינות'', שאין ערך למילתם, חיוכם האווילי מסתיר רק זדוניות ואנוכיות מרה, ''אשר פיהם דיבר שווא וימין ימין שקר''.

 

     כי כל בועה - סופה להתפוצץ, ואין לך גרוע מהצבועים, שנחשפים תמיד בסופו של יום לאור השמש המחטא - שמציג אותם קבל עם ועדה באפסותם וטיפשותם.

 

     הבה ונסגל לעצמנו את דרך האמת, היושר והטוב, דרך התורה, דרך השם, כי אז תזכו אתם וסביבותיכם, לחיים שקטים והרמוניים, מסודרים והגיוניים, ''אמת מארץ תצמח'', והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הסדר,בשלוות נפש,בלי כעס,ליל פסח, קיטל,כתמי יין,נרטב מדמעות,והיא שעמדה,חצי הלל,מי מלח, 

  אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ז

 

אדם כי יקריב. למה כתוב אדם ולא כתוב איש, כתב רש"י, לומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל

.     אל פתח אהל מועד יקריב אתו. התורה מרמזת לנו, שכאשר אדם מביא קרבן לה', יכולה לעלות לו מחשבה שכבר הגיע לשלמות ותיקן את הכל, והגיע למדרגות גבוהות מאוד,  לכן אומרת התורה אל פתח אהל מועד, שצריך לדעת שעדיין הוא עומד בפתח, בתחילת העבודה, ועדיין רחוק הוא מן השלמות.

     ״אם עולה קרבנו״ (ויקרא א,ג). קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה . )רבנו בחיי(

     אמר האר"י הקדוש שאפילו מי שמשכים ללמוד תורה, נשמתו אינה חוזרת עד שיאמרו ברכו! (כה"ח או"ח סי' נ"ז)   

     הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמז אל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם.

    ''והסיר את מראתו בנוצתה והשליך'' (א, טז(  רש''י: בשביל שניזון מן הגזל.  אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך(

      'יבואו טהורים וילמדו טהרות' פעם כאשר הגאון רבי יעקב קמינצקי לימד בשיעור את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בשינה וחוזרת בבוקר. הוסיף ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זה קורה כשאומרים 'ברכו'. כאשר הבחין רבנו שהשומעים משתאים, אמר: 'רואה אני שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם בעת תפילת שחרית אתם מרגישים אחרי 'ברכו' כמו לפני 'ברכו'?! אינכם מרגישים שנתווסף לכם איזה דבר? אך אין זה משנה, גם אם אתם לא מרגישים את זה, המציאות היא שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כך כתוב בספרים'.   ("במחיצת רבנו")       

      יש נוהגים לומר בגמר הפרשה את הר"ת של "לאשמה בה" ל'קל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי. יש מוסיפים דכמו שהקרבן מכפר גם שמירת שבת מכפר.

  ההלוויה (מעדני הפרשה)

     בית הכנסת הגדול 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק, שוקק חיים יום ולילה לא ישבותו, עשרות בשנים, ורגילים היו המתפללים לראות בשטיבל הגדול הוא 'שטיבל השיעורים' את הרב ה"מ, יהודי חשוב, צנוע ומעלי, יושב ומשתתף בקביעות בשיעורי התורה הנמסרים שם תמידין כסדרם, ושותה בצמא את דברי מגידי השיעורים בכלל, ואת שיעוריו של רבנו המגיד רבי מרדכי דרוק זצ"ל בפרט.

     במיטב שנותיו היה הרב ה"מ כאשר נסתלק מן העולם  שנה ביום כ"ד אדר לאחר מסכת ייסורים ותלאות לפני כ 20-, בהותירו אחריו בחור יתום צעיר ללא משען ומשענה. מכיוון שבחור יתום זה לא היו לו אמצעים לארגן מנין לנסוע לציון אביו ביום היארצייט כנהוג, פנה אלי והצעה בפיו: מכיוון שכל בוקר באשמורת נוהג אני להגיע ברכבי אל שיעורו של הגר"מ דרוק ברחבת הכותל המערבי, אשר על כן נפשו בשאלתו כי אחר תפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה נבקש מכמה מתפללים שיצטרפו אלינו להר הזיתים חלקת הגניזה, הסמוך ונראה למקום המקדש, שם טמון אביו ז"ל, ונאמר פרקי תהילים ואחריה יאמר היתום קדיש, וכך לא יעלה לו הדבר בדמים מרובים וגם ללא טרחה רבה מצד המשתתפים שכבר בין כך נמצאים באזור.

     כך הווה, זכינו לשמח לב יתום ולעשות עילוי נשמה לנפש המנוח הדגול ז"ל. ומאז במשך מספר שנים נמשך נוהג זה. והנה ביום שישי כ"ד אדר תשס"ב, סמוך לעמוד השחר מתקשר אלי אחי ר' דוד שליט"א להודיע בצער רב כי אבי מורי ז"ל נגאל מייסוריו ושבק חיים לכל חי. אחר שנתעטפתי בצערי, וביכיתי את האבידה, אזרתי עוז לעצמי להתארגן לסדר את כל סידורי הלוויה הנדרשים ובראשם לדון  עם אמי ע"ה ואחיי היכן לטומנו וכו'. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב צלצל ועל הקו נשמע קולו של אותו בחור יתום , שהתקשר להזכירני כי היום כ"ד אדר היארצייט של אביו ושלא אשכח להביא את הרכב הגדול לתפילה שנוכל לאסוף מנין לעלות לציון אביו שבהר הזיתים אחר תפילת שחרית כמנהגנו מידי שנה.

     ראשי היה עלי סחרחר, טרם עיכלתי את הבשורה על התייתמותי מאבי, ואמרתי לבחור בטלפון כי זה עתה התבשרתי על הסתלקותו של אבי ואונן אני, על כן לא אגיע הבוקר לתפילת שחרית כוותיקין, וגם איני יודע אם יהיה סיפק בידי לעזור לו בשעה קשה זו, שמתו מוטל לפניו. החל הבחור לבכות ולהתחנן כי אין לו מי שיעזור לו ומה יוכל לעשות ? אמרתי לו כי אחר שאסיים לארגן את ענייני הלוויה של אבא אנסה להתרכז ולראות מה אפשר לעשות. נסעתי לבית אמי והחל דיון. מצד אחד יש עניין לקוברו בהר הזיתים סמוך לקברי אבותיו, ומאידך, היה זה בימי האינתפדה הקשים וראשי הציונים הסכימו אז לערוך 'מכירת חיסול' ואולי יותר נכון 'חלוקת חיסול' והתנהל מו"מ די רציני כי כל מזרח ירושלים יועבר במתנה לידי הפלישתים כתודה ומחווה על כל פעולות הטרור, וזה היה סיבה מספקת לקוברו בהר המנוחות, מה גם שהיה סכנה בדבר לילך להר הזיתים כי מעשים בכל יום שסקלו משפחות שבאו להר, באבנים שיש בהם כדי להמית. סיפרתי אז לאחיי, כי זכורני לפני שנים רבות כי ביקרתי עם אבי בהר הזיתים ואמר לי כי יש ענין גדול להיקבר בהר הזיתים דווקא, כי יש סיד באדמת ההר, המכלה את הגוף במהירות וזה תיקון גדול לנשמה כאשר מתקיים ואל עפר תשוב, על כן הוחלט כי אם זה היה רצונו, מצווה לקיים דברי המת, ויש לקוברו  בהר הזיתים.

     עלינו למשרדי החברה קדישא, לבדוק אם יש מקום קבר פנוי, ואכן מקום אחד נשתייר בין קבר אביו ר' גרשון אביגדור, שנהרג בשנת תרצ"ו בהיות אבי עולל בן פחות משנה לבין סבו אבי אביו ר' יעקב לייב קלצקי. ומה מתברר לי? אותו יהודי מזיכרון משה קבור באותה חלקה, ואך שורות בודדות מפרידות בין קברו לקבר שיועד לקבור שם את אבי. מיד התקשרתי אל היתום הנ"ל ואמרתי לו: תשתתף בהלוויית אבי, ובעת הקבורה יהיה לך מנין בשופי לומר קדיש על קבר אביך. ומני אז, מדי שנה בשנה עולים אנו על ציון אבינו ואותו בחור עולה איתנו ואומר קדיש על ציון אביו, כי 'אבי היתומים' דאג עבורו למניין לכל השנים ביום היארצייט עדי יקוצו וירננו שוכני עפר.      

 הסידור והדגים (דברים טובים - כי תשא)

     צדיק אחד כיתת את רגליו בין ערים וכפרים לצורך הרגשת גלות. באחד הימים הגיע לכפר של גויים ומה רבה הייתה פליאתו עת שראה על בית אחד מזוזה ישנה. שמח האיש בליבו כעת יוכל לשבות בכפר בחברת יהודי ומי יודע אולי גם אוכל כשר. הוא נקש בעדינות על הדלת ושאל בעדינות האם דיירי הבית יהודים? כן. השיב האיש שפתח את הדלת - אם כי לא ניכר על פניו ששומר תורה ומצוות הוא. בכל מקרה שמח הצדיק על האפשרות להיות במחיצת יהודי. בין הדברים שאל האורח את בעל הבית: "אמור לי בבקשה,  זהו כפר של גויים מה לך וכאן? השיב המארח: "ראה אני מאד מכבד את היהדות אבל.. לא מסתדר לי כל כך עם כל המצוות שיש בתורה... לכן עזבתי את הכפר הסמוך וכבר 16 שנה אני מתגורר כאן". לאחר כמה דקות ביקש הרב ספר ללמוד בו. המארח הסביר לו שהוא יהודי פשוט ואין לו ספר... הרב שאל: "אולי חומש?" וגם זה לא היה לפתע הבחין הרב בסידור גדול וישן הוא קם ופתח אותו וגילה חידושים יפים הכתובים בכתב יד. עד מהרה התברר שסידור זה שייך לסבא של בעל הבית אשר לא הבין איזה אוצר בלום טמון בין דפי הסידור.

     כשרצה הצדיק להיפרד חשקה נפשו בסידור היקר ופירושיו הנפלאים למרות שחסרו ממנו כמה דפים בתחילתו. הוא ביקש ממארחו להחליף את הסידור הגדול בסידור תפילה קטן שנשא עימו אך שלם הוא. צחק המארח והתריס כנגדו: "וכי חושב אתה שטיפש הנני?!.. סידור כזה קטן בעד סידור גדול שכזה"? וכי מה זה חשוב הגודל? תמה הרב. צחק האיש ואמר: "בדפי הסידור הזה אני עוטף את הדגים שאני מביא מהשוק זוהי הסיבה שחסרים בו דפים.. בסידור שלך בקושי אוכל לעטוף סרדינים.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אדם כי יקריב,הגזל,אהל מועד,שלמות,הרהורי הלב,מחשבות רעות,ללמוד תורה, טהורים,שמירת שבת,

 

  אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ז

 

 

אמר פעם הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בדרך צחות, שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים אחר תקיעת שופר בראש השנה 'המלאכים היוצאים מקשר"ק', שהוא ראשי תיבות 'קראצין (- גירוד), שאבין (קרצוף), ראבין (- שפשוף), קאשרען (הגעלה('.

            בניסן עתידין להגאל, הר"ת הוא בגימטריא אמונה, וידוע שבזכות הצדקה נגאלין, ולכן אנו רואים בניסן כל כך הרבה צדקות מ "קימחא דפסחא" ובוודאי זוהי שמקרב הגאולה, "ניסן" בגימטריא "חסד חינם" שעושים חסד בחינם,  ובזכות אהבת חינם בוודאי יבוא גואל.

     זכר לשעבוד מצרים. כאילו הוא יצא: כתב הגרי''מ שכטר שליט''א (קונטרס על פסח) בדרך צחות, כשם שבפסח כל אדם חייב להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך בערב פסח בניקיונות כל אדם מראה בעצמו זכר לשעבוד מצרים..

.              חמץ - מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע,  בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד, הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות,  כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות

.ואת השולחן ואת כליו (לא ח). (דברים טובים - כי תשא)

     בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אישה צדקת ויראת- השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח- עץ גדול. בימי ה 'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח - העץ. מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם- צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת- מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת- השבת.

     הבנים מעידים ש 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח.' והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחים- של-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים,  שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים - ולפעמים שבועות - לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת. כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים. והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין.  אבל היא לא וויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך... 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני,  ואימא פורצת בשאגות- שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת...'

     את המצווה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצווה שנעשתה במסירות נפש. והנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם-צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א'(  ש 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל , ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' - ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצווה שלנו לשני חלקים,  כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי, והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה.

     ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

גירוד,קרצוף,שפשוף,הגעלה,אהבת חינם,חסד חינם,שעבוד מצרים,חמץ,מצה, מסירות נפש,הכנסת אורחים,

 נקודה שבועית פרשת "ויקרא" ה'תשע"ז

 

 

בשעה טובה נתחיל השבת את החומש השלישי, חומש "ויקרא".

 

בחומש "ויקרא" המשופע במצוות, נמצאים כ 40 אחוז ממצוות התורה, ואם נדייק 247 מצוות, מהן 95 עשה ו 152 לא תעשה.

 

הפרשה הפותחת את החומש, כמו למעשה רוב החצי הראשון שלו, עוסקת בקורבנות.

המילה "קורבן" מבהירה את משמעות הקורבן ומטרתה לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

 

לאחר שחרב בית המקדש תקנו את התפילות שבאו להחליף את הקורבנות אולם הקורבן היה יותר רצוי בזמן שהיה אפשר להקריבו כי הוא היה מקרב את האדם על ידי מעשה לעומת התפילה שמקרבת אותו רק על ידי כוונה, ולפי תורתנו יש צורך בעשיית מצוות מעשיות ולא רק עיוניות.

 

עיקר הקרבת הקורבן היא הסמיכה והווידוי שמעוררים את האדם לחרטה ולתשובה על חטאיו. ישנם טעמים רבים בספרות הפשט והמחקר על עניין הקורבנות. בעל העקידת יצחק רואה בקורבן עניין של הבעת תודה מצד האדם לאלוקיו. לעומתו המהר"ל מפראג רואה בקורבנות התבטלות מציאותו של האדם מול כבוד אלוקים. האדם על ידי הקרבת הקורבן משתחרר מכבלי חטאיו ועל ידי כך הוא יכול להתחיל בדרך חדשה ללא ייסורי מצפון. בעלי ופרשני הסוד רואים בו מתת למידת הדין ולעומתם בעלי הפשט רואים בו עניין של "נפש תחת נפש".  הכוזרי מאריך על כך ומסביר שתכלית הקורבן לקשר בין העולם של מעלה ועולם של מטה אך מסיים שם: "...אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה שהיא תורה מאת אלוקים יתברך..."

 

שנזכה לקיים את מה שאנו מתפללים: "והשב כוהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם".

 

 

שבת שלום ומבורך

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

 

לע"נ יעקב בובר,שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

החומש השלישי,חומש ויקרא,קורבנות,בית המקדש,עקידת יצחק,נפש תחת נפש,כוהנים לעבודתם,ולווים לשירם,

 

 

אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ז

 

אנשים בעלי אור פנימי לעולם לא ילכו לאיבוד באפילה.

     הרה"ק מקאצק אמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיך" אם אתה בא בלי הכנה ואתה לוקח מן הבא בידך, זוהי מתנה לעשיו.



'     והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה..'.רש"י מפרש שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה.  הדברים נוראים -אם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, ............  אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה...

     וכבר המליץ האדמו''ר רבי אליעזר זוסיא פארטגאל זצ''ל, מסקולען. עה"פ ''שלוש רגלים תחוג לי בשנה'' (שמות כ''ג, י''ד) לא רק בזמן הרגל,  בעיצומו של חג, כי אם ''בשנה'' זכור תזכור את המועדים במשך ימות השנה. ראה, שהשפעת החגים תלווה אותך, כל שס''ה ימים. כל י''ב חודש.

אני אעביר כל טובי על פניך" [לג, יט] (ופריו מתוק). (אוצרות הפרשה, גליון 745)

     הבה ונאזין לסיפור מרטיט ומרגש, שבעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת שהגיעה אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א:

     מעשה בבני זוג יראי שמים, שחלפו עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. הבעל ואשתו נקטו בכל הפעולות והטיפולים, בארץ ובחו"ל, ואף ניסו סגולות רבות, הרבו בתפילה ובתחנונים, אך עדיין לא נושעו. בנסיעתם האחרונה לאחת המדינות, נכנסו אל מומחה עולמי בתחום. לאחר התבוננות קלה בתיק הרפואי שלהם,  ה 'מומחה' פתח בפניהם את כף ידו הימנית, תופף עליה באצבעות ידו השמאלית, ואמר: אם תצמחנה שערות על כף ידי זו ,יהיה לכם ילד... ביציאתם מהמרפאה, שבורים ורצוצים, פונה הבעל לרעייתו ואומר לה כשעיניו מלאות בדמעות: כנראה שהאפשרות היחידה שלנו לחבוק ילד, היא רק על ידי אימוץ, אולי זו השליחות שלנו בעולם. האישה הסכימה להצעתו, ובני הזוג נרשמו לבקשת ילד לאימוץ. כידוע, אימוץ ילד כלול בדרך כלל בבירוקרטיה גדולה, ובהמתנה ממושכת לאישורים מתאימים,  שנועדו לבדוק שאכן בני הזוג מתאימים לאימוץ, ושמצבם מאפשר גידול ילד על כל המשתמע מכך.  לאחר תהליך מורכב וממושך, בני הזוג עברו את כל בחינות ובדיקות הוועדות הסוציאליות ופקידי הסעד והרווחה,  ונמצאו מתאימים לאמץ ילד. כעת עליהם להמתין עד שיימצא ילד עבורם. חלפו להם עוד חודשים ארוכים של המתנה בכיליון עיניים לקבלת הילד, והנה, ביום בהיר אחד, מודיעים לבני הזוג אודות תינוק שנולד זה עתה, ומחפשים עבורו הורים מאמצים. הבעל ואשתו מיהרו לנסוע לבית החולים, ומיד בראותם את התינוק, שהיה חמוד ביותר, החליטו שיקבלו אותו לאימוץ. האחראים על מסירת הילד, הודיעו לבני הזוג שלא יקבלו לידם את הילד אלא לאחר הכנת הבית לקבלתו ורכישת כל צרכיו.  כמובן שהשניים מיהרו להכין חדר תינוקות בביתם, רכשו עריסה, עגלת- תינוק ואת שאר אביזרי וצרכי התינוק.

     והנה, יום אחד בלבד טרם קבלת הילד לידם, פונים בני הזוג לבדיקות שגרתיות בקופת החולים, וכאן התגלה דבר מפליא,  שגרם להם ולכל צוות הרופאים לתדהמה-רבתי... הבדיקות הראו באופן ברור, שהאישה נפקדה !! כעבור שתים-עשרה שנה של נישואין, זוכים בני הזוג להתבשר סוף סוף שזכו להיוושע, ולא בילד אחד בלבד - אלא ב...תאומים!!  לא ניתן לתאר במילים את שמחתם של ההורים שפרצו בבכי נסער של התרגשות לנוכח הבשורה המפתיעה.  אלא שעכשיו, הטרידה מאוד את בני הזוג השאלה: מה אנו עושים כעת עם הילד שעמדנו לאמצו? לגדל בבת אחת שלישיית תינוקות, אין זה דבר פשוט כל כך (בפרט לבני זוג שטרם גידלו ילדים), ואם כן, שמא נוכל 'לוותר' על אותו ילד,  ולהודיע לממונים שימסרוהו לאימוץ משפחה אחרת?... באו אפוא השניים אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וביקשו לקבל ממנו עצה והדרכה, כיצד עליהם לנהוג במקרה שכזה...

     ראשית כל, אמר מו"ר שליט"א להורים: עליכם לדעת, שאותו תינוק נטוש שהחלטתם לאמץ - הוא ה "קמע" שלכם!!  יתכן מאוד, שרק הודות לאותו תינוק, זכיתם להיוושע, ואם כן, אתם עלולים להפסיד, חלילה, אם תוותרו עליו ... ואם נראה לכם שזה בלתי אפשרי לגדל שלישייה, תמסרו אותו לעת עתה למשפחה אחרת, תמורת תשלום, ובבוא העת תקבלו אותו כילד שלישי, ותחנכו אותו לתורה ומצוות.

     ומעשה שהיה בימי קדם באחת העיירות: מושל עריץ גזר על כל יהודי העיירה לאסוף עבורו סכום כסף גדול, והודיע, שאם לא ימסרו את כל הממון תוך חודש ימים - יהרוג את כל היהודים! יהודי העיירה שלחו לצדיק מפורסם שיתפלל בעדם, למען תוסר מעליהם הגזירה הקשה. הצדיק הציע שישלחו כספי צדקה בעד פדיון נפשם, והוא יחלקם ליתומים ולאלמנות, והאנשים הסכימו בחפץ לב לשלוח את הכסף. שליח מטעמו של הצדיק הגיע,  ואסף מכל בני המקום את כספי הצדקה. והנה, אך יצא השליח, ולפתע הגיעה איגרת מבית המלכות בידי שליח המושל.  באיגרת נכתב, כי הגזירה בוטלה!! ומה התברר? - הגזירה בוטלה כבר מלפני ימים רבים.  משכך, קמו מספר אנשים מבני המקום, ודרשו את כספם בחזרה, שכן נתברר שהייתה זו נתינה בטעות...  הסיפור התגלגל לשולחנו של רבנו המהרש"ם, ובגאונותו, פתח לאלתר את הגמרא במסכת ברכות (ס"ג:), ומשם ביקש להכריע בנידון; הגמרא מביאה את הפסוק בנביא (בשמואל- ב', ו'): "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו". ודורשת הגמרא: "והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כיבד ורבץ לפניו (עובד אדום הגיתי), כך (שכרו), המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.  מאי היא ברכה שברכו (את עובד אדום)? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות (אשת עובד אדום) ושמונה כלותיה שילדו ששה שישה בכרס אחד". ויש להבין - העיר המהרש"ם - הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים, כמבואר בפסוק דלעיל,  ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישיות? -  אלא, רואים אנו, שבזכות המעשה הטוב שעשה עובד אדום, ציוו בשמיים את הברכה כבר קודם לכן, שהיות וכלפי שמיא גליא,  שעתיד הארון להיות בביתו והוא יכבדו ביותר - שלח ה' יתברך את הברכה עוד טרם בא הארון (חצי שנה טרם בואו כבר נפקדו הנשים בהריון), וזאת כדי שהברכה המיוחדת תחול בזמנה. הסיק מכאן המהרש"ם בעניינו - מאחר ובני העיירה קיבלו על עצמם ליתן את הצדקה - ה' יתברך הסיר מעליהם את הגזירה למפרע. בשמיים כבר גזרו מראש שהגזירה תתבטל, משום שידעו בשמיים שאנשי העיירה יתנו את הצדקה. ולכן עליהם לקיים את קבלתם וליתן את הצדקה!

     ולענייננו - יתכן מאוד שגם כאן, בשמים ראו את קבלתם של בני הזוג להכניס לביתם ילד נטוש, שדינו כיתום, ולהתמסר לגידולו - זכות עצומה זו, גרמה להם להיוושע עוד בטרם הכנסת היתום לביתם...  אשר על כן, בני הזוג צריכים לעמוד בקבלתם, ולקבל את הילד לאימוץ. (וגם אם אין זה ברור לגמרי שזו הזכות שבעטיה נפקדו, מכל מקום, לא יהא אלא ספק, ומספק, בוודאי שכדאי מאוד לקבל את הילד, ולא להיכנס לחששות של איבוד הישועה... ). עוד הוסיף מו"ר שליט"א ואמר לבני הזוג, שלמצווה זו של אימוץ, אין גבול וחקר, (כמובן תוך הקפדה על דיני ייחוד ושמירת שאר ההלכות הנוגעות לאימוץ ילד זר). והמדרש (פרשת כי תישא, פרשה מ"ה) אומר על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג, י"ט): באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה רבנו, את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים (מיועדים) לצדיקים, ובין השאר,  הראה הקב"ה אוצר מיוחד השמור למגדלי יתומים. ואשרי הזוכה לכך, שכן אמרו חז"ל (בכתובות נ'.): 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' (תהלים ק"ו, ג'), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן! ועוד אמרו (בסנהדרין י"ט:): כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו! עם כל זאת - סיים מו"ר - צריכים בני הזוג לפנות תחילה לבית הדין, כדי שיבדקו (ע"י הרשויות) שני דברים: א) האם בקבלת התינוק אליהם קיימת עוולה כלפי חשוכי ילדים הממתינים ומצפים לקבלת תינוק שכזה. ב) האם זו באמת טובת התינוק המאומץ שיגדל כתינוק שלישי בביתם, או שמא טובתו היא שיגדל בבית אחר של חשוכי ילדים שומרי תורה.

     לסיכום: מצווה על ההורים לקבל את התינוק לאימוץ, במידה והדבר אפשרי, וכשזו טובת הילד. ויגדלו אותו כבנם, לתורה לחופה ולמעשים טובים, ובזה ייחשב כאילו ילדו גם אותו, ויתברכו על ידו מהאוצר הטוב המיועד למגדלי יתומים! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

המעיים,עוף,גזל,שלוש רגלים,זכור תזכור,יראי שמים,מגדלי יתומים,אכל ושתה,אדם יהודי,אפילה,

 

 

 

 

אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז

 

 

אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

*אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.
* אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם) 


     אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד).

    במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח - חזר ואמר רבי שלמה זלמן - ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.



     יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה, מתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745)

     בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף.  תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון.  על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות.  רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר.

     ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים.  הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים.  לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהם. השולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק.  הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים.  לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר.

     מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו,  שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו,  כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות.  גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר,  שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם.  מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר?  אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר.  מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו.  כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו.  המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל.

     הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא,  עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצח! לעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר,  המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תוכחה,דרך כבוד,מוחה בחוטאים,יראת כבוד,מנהיג,קולר,תוספת מלח,עידוד, הדרכה,ללמוד תורה,  

 

  אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ז

 

  "אדם כי יקריב מכם", האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה'. האחד הוא שיהיה "מן הבהמה", מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ. השני הוא "מן הבקר", יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה'. "מן הצאן" הוא הפרט השלישי, וזה מלשון "צאינה וראינה בנות ציון", שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.



     בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!



     ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות - מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."



     ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה... וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...



כופר נפש (פניני עין חמד, עלון 629)

     עד כמה גדולה מצוות הצדקה - זאת אין אנו יכולים לתאר ולשער. לא בכדי התורה הקדושה מתארת זאת 'ונתנו איש כפר נפשו' (שמות ל, יב) -  ודרשו זאת רבותינו לגבי הצדקה.  אכן, לא בכדי רבותינו אמרו 'צדקה תציל ממות' (משלי יא, ד) כפי שנראה מהסיפור המופלא הבא, המעובד מתוך 'איש לרעהו'. ומעשה שהיה - כך היה:

     גיבור סיפורינו הוא מר אליהו זרבי, מהנדס מיזוג אוויר במקצועו. כיום מתגורר הוא בהרצליה, אולם הסיפור התרחש בהיותו בחולון לפני כ-15 שנים. וכך הוא מגולל את סיפורו: " הייתי מתפלל בבית כנסת 'סודאי' בעיר. בית כנסת? זה ממש לא רק בית כנסת, אלא מרכז תורני של תורה,  תפילה וחסד אשר פעיל עשרים ושתיים שעות ביממה!  יש שם הכל, פשוט הכל. החל מתפילות דרך שיעורי תורה ועד בית תמחוי ועוד.  באחד הבקרים, היה זה בעיצומו של קיץ, התעוררתי בבעתה לאחר חלום בלהות. בהחלט חששתי ממנו, ולכן אמרתי את הנוסח המופיע עבור 'הטבת חלום' בברכת כוהנים . לא הסתפקתי בכך. לאחר התפילה חישבתי את סכום המעשרות שעלי י להפריש לצדקה, ויצא כי עליי להפריש 1036.00  ש''ח חיפשתי את הגבאי ומיד מסרתי לידיו את הכסף כשבליבי תפילה, שבורא עולם יוציאני מן המצר ומה שחלמתי יתבטל ולא יתגשם !.

     באותם ימים עבדתי בבית לחם. שם הקימו בית מלון, ואני עשיתי את הנדסת מיזוג. מבית לחם הייתי אמור להגיע בהמשך לאריאל.  הדרך הקצרה היא דרך רמאללה, אך כדי לא להיתקל בערבים משליכי אבנים העדפתי להאריך את דרכי בנסיעה בכביש אלון.  מדובר בדרך צרה , שבצידה האחד הר ובצידה השני תהום... ולפתע מכונית "ריאו" ענקית מגיחה הישר מולי.  הנהג לא מאט אלא שועט לעברי במהירות עצומה, כנראה נרדם ! מה עושים? יש לי שבריר שנייה כדי להחליט: לחתוך ימינה ל... כיוון התהום, או לשבור שמאלה לכיוון ההר - אז יש יותר סיכוי שהוא יפגע בי.  לתאר לכם את הפחד שעטף אותי באות ו רגע? זה בלתי אפשרי בעליל. רק תנסו לתאר לעצמכם , כי ישנן שלוש אפשרויות , שכל אחת רעה מהשנייה:  או להתנגש בהר או להידרדר לתהום - או להמתין , שרכב כבד יתנגש בך במהירות עצומה. מהי האפשרות הפחות גרועה מבין השלוש? מה עליי לעשות? ועוד שרק שניות אחדות זהו הזמן העומד לרשותי כדי לקבל החלטה מושכלת.  נו, מה עושה יהודי בעת צרה? אני צועק 'שמע ישראל' בכל הכוונה, חותך ימינה, ו"מרגיש" את הרכב הכבד שועט צמוד אלי . רק מההדף יכולתי לעוף לתהום.  בחסדי השם המרובים, בדרך נס ופלא, לא התממשה אף אחת משלושת האפשרויות הנ"ל! הקב"ה יצר אפשרות רביעית מופלאה: להינצל מהתקרית לחיים טובים ולשלום!  

     עדיין לא סיפרתי , שאני יליד אירן. כאשר עזבה אמי ע"ה את אירן, היגרה משם הישר לארה"ב. אבי , זכרונו לברכה , נפטר כבר באירן ונטמן בטהרן.  אימא העדיפה להתגורר בלוס אנג'לס לצד שמונת אחיה ואחיותיה , להיות קרובה למשפחה. אני עדיין לא מעכל את הנס הגלוי שהיה לי, וממשיך בדרכי. בשעה חמש אחר-הצהריים כבר הייתי בבית, ואימא מתקשרת מלוס אנג'לס. בשל הפרשי השעות אצלה היה שבע בבוקר! " אליהו, מה קרה לך היום ,?" כך היא פותחת ושואלת. "אימא, למה את שואלת?" אני משיב בשאלה. היא לא מוותרת ואומרת: "אליהו, מה קרה איתך היום?". אני שותק ושוב היא שואלת: "אליהו, אמור נא לי בבקשה, מה קרה איתך היום? . " התעקשתי להבין מהיכן אמי יודעת שקרה משהו לפני שאספר לה מה קרה. ואז היא מספרת לתדהמתי את הסיפור הבא : "לפני שעתיים (בשעה חמש לפנות בוקר בלוס אנג'לס,  שלוש בצהריים כאן) חלמתי , שאבא שלך מגיע אליי בחלום ואומר לי: 'אליהו שילם אלף ומשהו שקל והצילו אותו ממוות בטוח!'. החלום נראה מוחשי ונראה כחלום אמת. אז תספר לי בבקשה, מה בדיוק קרה!" כמובן שסיפרתי לה על התרומה בסך .1036.00 ש"ח שזכיתי לתרום באותו בוקר! ועל נס הצלתי מאוחר יותר באותו יום ."

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מן הבהמה,מן הבקר,מן הצאן,זהירות,זריזות,יראת חטא,גאווה,הבעת כעס, נעלבים,הנהגה הרצויה,

 

 אמרי שפר כ"ח אדר ה'תשע"ז

 

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (כב,כד(  ביאר ב"מדרש יהונתן": הגמ' במס' בב"מ (דף ע"ה) אומרת שלושה צועקים ואינם נענים,  ואחד מהם הוא, זה שמלוה שלא בעדים. אמנם כל זה בהלוואה אבל בצדקה להיפך הוא "מתן בסתר יכפה אף ". וזה רמזה התורה, "אם כסף תלווה" - אם אתה מלוה כסף, תעשה את זה בתנאי "את עמי", שיהיו עדים, אבל "את העני" - אם אתה נותן צדקה זה "עמך" - תעשה זאת לבדך בסתר, שאף אדם לא ידע, כדי שיכפה אף.

    אמר רבי מאיר שמחה מדווינסק בביאורו לתורה - משך חכמה: " כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נוכריה... עוד מעט ישוב לומר 'שקר נחלו אבותינו', והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים ... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו ..." (ויקרא כו, מד(.

     חכמה לא שווה כלום אם אין לה גם ביטוי בעשייה. חייבים ליישם (וכמה שיותר מהר) את החכמה שנרכשה! 

     ישעיהו הנביא באחת משבע נבואות הנחמה אומר: "רָּנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (נד, א). על כך אומר רבי מאיר ומסביר שעקרה הוא מלשון אומה עקורה. כנסת ישראל צריכה לרנן ולשמוח ("רני עקרה"), כי היא זוכה לכך שהגויים עוקרים אותה ממקומה כל פעם מחדש ולא נותנים לה להכות שורשים ולהתיישב בגולה )'פסיקתא דרב כהנא', כ. על פי הסברו של 'פרדס פתחיה'(

לאן הולכים? (אפריון של שלמה גליון 88)

     אחד האברכים בבית המדרש, חש מצוקה נפשית קשה. הנה זה עתה נולדה לו תינוקת, שישית במספר, אך דירתם הקטנה של בני הזוג אינה מספיקה, ולא תוכל להכיל 8 נפשות. מצבם הכספי לא אפשר להם לעבור לדירה מרווחת יותר, ומי יודע איך יוכלו להתקיים...

     פנה אותו אברך לרבו, וזה הציע לו לשפוך לבו בכותל המערבי. נסע האברך לירושלים, וכשהגיע לכותל המערבי החל להשתפך בבכי סוער על קירות הכותל. לפתע, הרגיש שמישהו מתבונן בו, הסתובב וראה אדם בגיל שישים בערך, שנראה כתייר, עומד ותוהה על גבו. שאל אותו התייר לפשר הבכיות, והלה ענה שמצבו הדחוק הביא אותו לכך. פנה אליו התייר ואמר לו: "ברצוני שתתלווה אלי לשעה קלה." "מדוע?", שאל האברך. "אני אדם בודד, ועכשיו גילו אצלי הרופאים מחלה סופנית, יש לי רכוש רב אך אין לי למי להורישו, ברצוני לקנות לך דירה...". האברך לא האמין למשמע אוזניו, התלווה אל אותו אדם. נכנסו לסוכנות נדל"ן ויצא תוך שעה עם מפתחות כאשר פיו פעור, והוא מודה להשי"ת שמילא אחר חסרונו כהרף עין.

     למחרת הגיע לבית המדרש, עשה סעודה גדולה, ושיתף את כולם בסיפורו המרגש והמפעים. ולמחרת... כמובן, אף אחד לא הגיע לבית המדרש, כולם היו על האוטובוס... בדרך לכותל.

     ישבו והתפללו 10 שעות, קראו תהילים אמרו בקשות... וכלום! למחרת פנו לרב ואמרו לו: יסביר לנו רבנו איך יכול להיות שאנחנו הלכנו לתפילות של 10 שעות ויצאנו בידיים ריקות, ואילו חברנו הלך לשעה קלה, וזכה בדירה?

     אמר להם הרב: הוא הלך כדי להתפלל - לכן הוא קיבל דירה! אבל אתם הלכתם כדי לקבל דירה - ולכן לא קיבלתם כלום!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צועקים,נענים,מלוה כסף,ארץ נוכריה,להכות שורשים,להתיישב בגולה,חכמה,

 

 

  אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ז

אחד מכלי הנגינה בבית המקדש היה 'הנבל'. מדוע נקרא הכלי בשם זה? משום שנגינתו הייתה כל כך יפה ומושלמת שהיה מנבל את כל הכלים האחרים בנגינתו. מדוע אם כן קראו לו נבל )-בשם מכוער כ"כ, כאילו הוא הנבל( ולא קראו לו בשם מנבל? ' הוא מתרץ: משום שמי שמנבל אחרים בנגינתו - הוא נבל!    

    אמרתי בדרך צחות: כתוב ב פ' תישא - הקב"ה אמר למשה "פסל לך" ואמרו חז"ל: הפסולת שלך, מהפסולת נתעשר משה. לכאורה קשה - אם הקב"ה רצה להעשיר את משה לא היה לו ממקום אחר להעשיר אותו אלא מהלוחות? ועוד מהו המיוחד שבלשון פסל לך? אלא, הקב"ה רצה ללמד לנו כי בשביל להיות עשיר לא צריך לעזוב את התורה, עם התורה יכול להיות עשיר, רק דבר אחד צריך האדם לדעת: שעשירות היא רק פסולת - והעיקר היא התורה. ולא לעשות מהעיקר פסולת ומהפסולת עיקר. )דרכי מוסר(

     האדם הקמצן ביותר,  מוכן לתת לחברו בשפע עצות.

     האמת הוא שבכל תפילה ותפילה שמתפלל - בכל פעם ופעם שעושה מצוה - בכל פעם שמניח תפילין, הרי הוא צריך לעשותה כאילו הוא עושה זאת היום לראשונה - וענין זה שגם הוא במשמעות "השכמה", העניין של "התחדשות", העניין של "ראשית", גם זהו מכלי הזין שבו יכול להילחם כנגד יצר הרע, וזהו אמרם,  הבא להורגך "השכם" להורגו, בעניין זה של השכמה - ראשית - והתחדשות, בזה אפשר להרוג את היצר הרע המבקש להרגך.

     הגה"צ אב"ד פאקש זצ"ל: הנה כשאנו קושרים קשר תפילין אנו מניחים של יד ראשונה ולאחריה של ראש, ואילו כשאנו חולצים את התפילין חולצים קודם את של ראש ולאחר מכן את של יד, נמצא שאף פעם אין התפילין של ראש לבדו על האדם, שהרי מניחים אותו לאחר השל יד וחולצים אותו קודם,  וכל זה לרמז בא שהראש כשהוא בפני עצמו אינו טוב - מוח לבדו - שכל גרידא אינו טוב, כי בשכל יכולים לפעמים להפך רע לטוב וטוב לרע, שמוחו ודעתו נוטים אחרת, ואומרים לו שהדרך ההיא טובה יותר, אבל השל יד המונח כנגד הלב שאני, כי לב של יהודי מרגיש על נכונה מהו האור ומהו היפכו.

     ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא - שלגאונות יש גבולות.

     וכידוע מאמר הצדיקים עה"פ (בראשית מ"ה, ה'): ועתה אל תעצבו, שאי אפשר להגיע לתשובה על ידי עצבות, כי מזה שהוא מביט וצופה על כל מה שעשה ומגיע מזה לעצבות, אי אפשר לבוא לידי תשובה, אלא צריך לזרוק ולנטוש הכל - את כל העבר שאינו רצוי - ומהיום והלאה ייקח את עצמו בהתחדשות, והתחדשות זו של "ועתה", זוהי תשובה.

     וְעשה בְצַלְאֵל וְאהליאב: ס"ת הַ לֵ ב. לומר ששניהם עשו את מלאכת עבודת הקודש-מכל הלֵב. (נזר יוסף)

''לא-לוקים פתרונים'' (דברים טובים, פרשת מטות)

     הנה במצב של "מיצר" שלפחות ככה זה נראה יש גם להתחזק בדיעבורים שיהיה טוב ו"לאלוקים פתרונים" וככה להחדיר הביטחון והאמונה בתוכנו, והנה סיפור שהופיע עם השם "לאלוקים פתרונים".

      בעקבות מצבי הכלכלי נאלצתי לעזוב את העיר. מצאתי בישוב מרוחק קרוואן להשכרה במחיר אפסי ביחס לעיר. אלא שנוצר פער של שלושה שבועות בין תאריך הפינוי של הדירה הנוכחית לבין תאריך קבלת המפתח לקרוואן. ניסיתי לדחות את תאריך הפינוי אך ללא הצלחה, כיוון שיש דייר שאמור להיכנס לדירה. ניסיתי להקדים את תאריך הכניסה לקראוון אך יש משפחה שאמורה להתפנות. אמרתי לאשתי שאני הולך למצוא פתרון בו בזמן שידעתי שאין שום פתרון באופק. הלכתי לגינה צדדית שלא עוברת בה נפש חיה והתיישבתי על הספסל, פניתי לאבא שבשמים ואמרתי, ״פרנסה אין לי! עם זה אני איך שהוא מנסה להתמודד ולחזק את עצמי באמונה, אבל מה אתה רוצה שאעשה עם אשתי והילדים? מה אני אמור להגיד להם? שהולכים לגור ברחוב לשלושה שבועות״, כך ישבתי בגינה המבודדת מיואש מהחיים מבלי כוח להניע את עצמי עד שנרדמתי.

     התעוררתי ונזכרתי ש ''מי שמקבל עליו את הדין באהבה מתבטלים ממנו כל הדינים''. רוח חדשה פיעמה בקרבי ואמרתי, ''ריבונו של עולם הרי עד היום לא זנחת אותי, נכון שעכשיו אין לי שום פתרון אבל כמו שאמר יוסף הצדיק "לאלוקים פתרונים", לכן אני משאיר את הכל בידיים שלך ומקבל באהבה. רק דבר אחד שאני מבקש ממך, תן לי ולאשתי את הכוח לקבל באהבה''. קמתי משם עם תחושה של ביטחון בד' וללא דאגות כלל.

     איך שאני יוצא מהגינה רץ לעברי חבר שעומד להינשא בעוד מספר שבועות, "אני מחפש זוג שיכולים לישון עם חמי וחמותי לעתיד לתקופה של כשלושה שבועות עד שאני מתחתן, בעד תמורה הוגנת של אלפיים ש"ח לשבוע. אולי אתה מכיר זוג כזה"?.

     את ההלם שאחז בי אין צורך וגם לא מילים לתאר. קיבלתי גם דירה לתקופת המעבר וגם סכום כסף שהרים לי את הראש מעל המים, יתרה מזאת התחלתי לקבל עבודות בתחום מקצועי בלי סוף.



לא מתפללים עד שנדע מי נבחר לנשיא ארה''ב!!! (הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     באחת הישיבות בארץ, לפני תפילת שחרית ביקש ראש הישיבה מהתלמידים, שלא יתחילו את התפילה לפני שיבדקו ויודיעו מי זכה אתמול להיבחר בבחירות לנשיאות ארצות הברית....

     התלמידים היו המומים אך לא שאלו שאלות, יצאו לרחובה של עיר, עצרו נהג מונית ושאלו "סליחה, מי נבחר להיות נשיא ארצות הברית?" "גורג' בוש" ענה הנהג. והם חזרו ומסרו את ההודעה לראש הישיבה. "בסדר, אפשר כעת להתפלל" אמר הרב והחל לברך בקול רם את "ברכות השחר".

     לאחר התפילה כינס הרב את התלמידים ואמר "בוודאי תמהים אתם מדוע הייתי סקרן כל כך לדעת את תוצאות הבחירות בארה"ב"? "אכן כן" אישרו התלמידים והרב הסביר: "תראו יקיריי, בכל בוקר כשאני מברך את ברכת 'שלא עשני גוי' (בתוך ברכות השחר) לאיזה גוי אתם חושבים אני משווה את עצמי? בוודאי תחשבו לגוי השפל ביותר, זה שעובד בעבודות בזויות, עבד וכדו'.. ובכן יקיריי לא ולא, אני מודה לה' שלא עשני גוי ואפילו הגוי המכובד ביותר בעולם, כן, אני כיהוד?? ואפילו הפשוט ביותר, חשוב אצל הקב"ה יותר מנשיא ארצות הברית. לדוגמא, אם יעמדו תשעה יהודים וירצו להתפלל תפילה בציבור, הם לא יוכלו לומר קדיש, קדושה ועוד... ואם יעבור לידם נשיא ארצות הברית ולידו אותו יהודי פשוט מי יוכל להשלים מנין? רק אותו יהודי פשוט. ולכן עד אתמול כשבירכתי "שלא עשני גוי" הודיתי לה' "שלא עשני גוי" ואפילו לא הנשיא ביל קלינטון, אבל הבוקר הייתי חייב לדעת על מי לכוון. ולכן התעקשתי לקבל את המידע לפני התפילה". אשרינו שזכינו!!!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

כלי נגינה,הנבל,פסל לך,פסולת, הקמצן,מוכן לתת,שפע ,עצות,תפילה,קשר תפילין, גאונות,טיפשות,

 

נקודה שבועית פרשת "ויקהל-פקודי" ה'תשע"ז

 

 

 

בפרשות שנקרא השבת, פרשות "ויקהל - פקודי", נמשיך לעסוק בבניית המשכן. בניית המשכן נעשתה מתוך נדבה של עם ישראל, ונדבה זו הקיפה את כל חלקי העם, נשים וגברים כאחד. 

הנשים הביאו את תכשיטיהן למשכן ואף טוו את העזים. אותן נשים לא רצו לתת את נזמיהן לעגל בחטא ההוא אולם הן הזדרזו לנדב אותם למשכן ואף הקדימו את בעליהן. 

מלבד התכשיטים נדבו הנשים גם את מעשי ידיהן כמו שנכתב: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו". ומדוע טוו את העזים? מסביר הרבי ר' יונתן בהסבר הלכתי, שהיו ביניהן גם נשים טמאות בטומאת נידה אך רצו להשתתף בעבודת המשכן ועל כן עשו מלאכתן על העזים שאינם מקבלים טומאה.

מכאן ראינו שהאישה מילאה תפקיד מכובד ובולט בעבודת המשכן. ההבלטה הזאת באה לרומם ולהאדיר את האישה. מאידך מובלט בפרשה תפקידה המיוחד של האישה כעקרת בית שחכמת לב בנשים עוסקת בטוויה בלבד. חלוקת התפקידים אינה מקטינה ערכה של אישה כאישיות מוסרית ואנושית שדווקא היא עמדה במבחן חטא העגל שלא הצטרפה אליו.

חז"ל אמרו "בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באישה יותר מאשר באיש" - חז"ל מעריכים את האישה כמחוננת בבינה יתירה שאותה בינה הצילה אותה מחטא העגל. אולם הם מייחדים בינה זו לתפקידים ביתיים וזאת כדי להשמיע כמה היא יסוד התא המשפחתי ואם הבית והמשפחה. זו טבעה של האישה וזהו הכבוד המרומם והחשוב בבריאה.

 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

ויקהל,פקודי,עם ישראל,נשים וגברים,חכמת לב,עקרת בית,בינה יתירה,מחוננת,התא המשפחתי,כבוד,מרומם,חשוב,

חדשות לנוחיותכם המירבית