פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'אמרי שפר ח'
אינדקס מאמרים
ואהבת לרעך כמוך
ואהבת לרעך כמוך חוכמת הקבלה מלמדת כי מערכת הקשרים שבין אדם לחברו מלבד היותה חשובה ועצומה,מבטאת מהותית את היחס של האדם לבוראו. היטיב לומר זאת ר' שמעון בן אלעזר במסכת אבות :" ואהבת לרעך כמוך משמע,אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע". מן הכתוב ניתן ללמוד כי קיימת זיקה ברורה שבין אהבת האדם לאהבת ה' שכן כל אדם הוא חלק אלוה ממעל ומהווה את נזר הבריאה ולכן חשובה מצוות ואהבת לרעך בעיני ה' עד מאוד. על המצווה החשובה ביותר ביהדות במאמר שלפניכם. קרא עוד...
חדשות
אמרי שפר ד'

 

 

 

  אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ז

 

אף פעם אל תתווכח עם שוטה - הוא רק יגרור אותך לרמה שלו.

   בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)



     הרה"ק מסאטמער זי"ע היה אומר דבמשנה כתוב 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' ולא כתיב הפוך 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', כשאתה עובד גם תלמד הוי אומר שכל הזמן תהיה עסוק בתלמוד תורה, כמו שפעם היה וויכוח בין תלמידי גאון אחד אם ללכת לחתונה או שזה ביטול תורה, ענה הגאון מי אומר שצריכים ללכת לחתונה עם הראש, אנחנו יודעים שהולכים עם הרגליים והראש נשאר בתורה.  וזהו 'ולחשוב מחשבות' שהמחשבה צריכה להיות תמיד במחשבה נכונה גם בעת עיסוקינו בענייני העולם הזה.

     ״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב,א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים - ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן)



''לא יחרץ כלב'' (לוי שייקביץ)

     בווילנה ידעו הכול כי בשעות הלילה אין להתקרב לאחוזה הגדולה, השוכנת בפרוור יוקרתי. זה היה מתחם רחב ידיים, מגודר ומוגן היטב. בתוכו היה מעין יער קטן, שהקיף חווילה ענקית, מפוארת ומרובת קומות.הטירה הזו הייתה בבעלות יהודית. בני משפחה עשירה התגוררו בה, וכשנישאו ילדיהם - השתכנו בה גם משפחותיהם.

     מהמקום הזה ניהלו את עסקיהם המסועפים ברחבי המדינה ואף מחוצה לה. הם נשאו ונתנו באמונה וביושר, שכן יראת השמים שלהם נודעה כקודמת לחכמתם. תושבי העיר החילו עליהם את המאמר 'תורה וגדולה בשולחן אחד', שכן העניקו מממונם לצדקה ביד רחבה. הם תמכו בלומדי תורה ובמפעלי עזרה, ושמם נישא בהערצה בפי כול. ביתם היה פתוח לאורחים ולנזקקים, והללו התקבלו בכבוד וקיבלו את כל משאלותיהם. אולם כל זה נעשה בשעות היום בלבד. עם רדת החשֵכה הוגפו שערי המתחם, ואיש לא הורשה להיכנס פנימה. הסיבה הייתה ביטחונית. רכוש רב היה שמור במרתפי הטירה, כסף מזומן וחפצים בעלי ערך. אלו היו מושא לחמדתם של גנבי האזור. עושרה של המשפחה היהודית הצית את דמיונם של רבים, והללו היו עלולים לנסות לפרוץ אל תוך המתחם.כדי להתגונן מפני הגנבים הסתייעו בני המשפחה בכלבי שמירה אימתניים, ששימשו מגיני האחוזה בשעות הלילה. הכלבים היו קשורים בשעות היום, אך בלילה שוחררו ושוטטו בחצר הגדולה. אם אדם זר היה מנסה להיכנס פנימה, רע ומר היה גורלו. הכלבים היו פותחים בנביחות רמות גם אם אדם זר היה מהין להתקרב לחומת האחוזה, ואלה היו מקיצות את בני הבית והשומרים משנתם.אך היו מקרים שפושעים ניסו להרעיל כלבי שמירה. הם היו משליכים לעברם נתחי בשר מורעלים. הכלבים היו מתפתים, עטים על הבשר ומתים. כך יכלו הגנבים לחמוק פנימה ולבצע את זממם.

     בני המשפחה היו מודעים לחשש הזה, ולכן נהגו להחזיק בחדרי השינה כלי נשק, לכל צרה שלא תבוא. כך התנהלו חייהם במרוצת השנים.

     לילה אחד, בשעת חצות, כאשר עלטה שררה באחוזה ובני הבית נמו את שנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. בני המשפחה התעוררו בבהלה. מעולם לא נשמעו דפיקות בדלת בשעה מאוחרת כל־כך. האם אדם זר הצליח לחמוק מן הכלבים? ואם אכן אלה גנבים, מה פשר הדפיקות המנומסות בדלת? הגברים נטלו את כלי הנשק וחשו אל הדלת. "מי שם?", קראו."אלעזר־משה הורביץ", נשמע קול מּוכר. פניהם של בני המשפחה חוורו. הם הביטו זה בזה בתדהמה. האין זה חלום? האּומנם בפתח ביתם רבם האהוב, אב־בית־הדין? שמו של הגאון, מחבר ספר השאלות ותשובות 'אהל משה', נישא בהערצה בפי כול. הוא היה אהוב על כל בני הקהילה.אך כיצד הצליח להיכנס אל תוך האחוזה בלי שהכלבים השמיעו ולו נביחה אחת, תמהו בני הבית. נראה היה שהתמיהה הזו הציקה להם עוד יותר מהשאלה מה מביא את הגאון באישון לילה לבקר ביקור פתע בביתם.

     בידיים רועדות שמטו את כלי הנשק ומיהרו להסיר את הבריח הכבד ולפתוח את הדלת לרווחה. כשנראתה דמותו של הגאון בפתח, נפערו עיניהם בתדהמה. מאחוריו עמדה להקת הכלבים כמשמר כבוד. כעת הבינו שנס פלאי סייע לגאון להינצל מכלבי הטרף."אני מבקש את סליחתכם על שהפתעתי אתכם בשעה מאוחרת כל־כך", חייך הגאון אל בני הבית, ואלה מיהרו להכניסו פנימה ולהציע לו משקה חם.

     "מה מביא את כבודו אלינו?", שאלו. "ההכרח לא יגונה", השיב הגאון. "במשך כל היום עסקתי במצוות פדיון שבויים. אני זקוק לסכום כסף גדול, כדי לשלם את דמי הכופר שיאפשרו לשחרר יהודי מכלאו. התרוצצתי וקיבצתי ככל שידי משגת, אך עד עתה לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש. לכן נאלצתי לבוא אליכם, כדי לשתף אתכם במצווה החשובה, ולהביא את פדיון השבויים לידי גמר טוב עד אור הבוקר".

     בני המשפחה העניקו לגאון בשמחה את יתרת הסכום ואף הוסיפו על הדרוש. הגאון הודה להם במילים נרגשות. הוא קם ויצא מן הבית, ובני המשפחה המשתאים ליוו אותו.כאשר יצא הגאון ממפתן הדלת, קמו כל הכלבים שרבצו על מדרגות הבית בדומייה, והחלו לפסוע במתינות אחרי הגאון העושה את דרכו לעבר השער, כמו מלווים אותו בשובו ממצוות פדיון שבויים.

     הגאון עצמו - הוא לא שם לב כלל לשיירת הכלבים בבואו ובלכתו, ולא הבחין בהם. אולם בני המשפחה לא הצליחו במשך זמן רב לכבוש את התפעלותם מהפלא שראו במו־עיניהם. הם סיפרו על כך לתושבי העיר, וכך נפוץ הסיפור על דבר קדושתו של רבם, והכול שחו בנפלאות התורה המשעבדת את העולם ובריותיו ללומדיה

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

שוטה,גיהינום,דרך ארץ,תלמוד תורה,מחשבה נכונה,הוצאות,יהודי,לכבוד שבת, תוספת ריבית,לחשוב מחשבות,

 

 

 

 אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז

 

אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.

     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.

לא משחקים באש

     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: "יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים". אורי לקח נגמ"ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ"ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: "לאאאאא!" והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ"ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: "תודה אלוקים!" תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע "חומת מגן" למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: "הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?"

     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם - אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה". נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: "אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?" ואז, הוסיף: "אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!"

     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!" למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: "חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד". וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: "למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?" והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?"

     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: "אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני" - וזה פועל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לבחור,לברוח,לבחור,להתעלם,תתעורר,מחלוקת,לפייס,יום הכיפורים,להתקהל, בשלום ובאחווה,מלאכת המשכן,

 

 

 

 

 אמרי שפר כ"ג אדר ה'תשע"ז

 

 

 

  אמרו בדרך מליצה, כי כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...



     ''את ארון העדות" (לט, לה)  - רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארון העדות" - הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו.  רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו.  איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו - שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.



     הגאון ר' עמרם בלום אב"ד אויפאלו היה אומר בדרך צחות על פי מציאות זמנו: " ויקהל משה את כל עדת בנ"י" בתחילה חשבו היהודים שמדובר בסתם אסיפה פומבית בקונגרס, שניתן להתווכח בו על נושאים מסוימים, ולכן באו כולם, אבל כששמעו שאמר משה "קחו מאתכם תרומה" אז "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה"...



     ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חודשי ומועדי"? והלא כתוב חודשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!



לא מחכים למשיח

     באותו יום (בהיר היה, כך אומרים)- הפציע משיח בשערי ירושלים. על חמור הוא הגיע, ושופר גדול באמתחתו. ניצב הוא בשולי הכביש, ומכין את עצמו לבשר את גאולת עמנו.

     היה פקק רציני בכניסה לעיר. הפגנה של בני עקיבא. מציץ בהם המשיח בהנאה. "ובכן," הרהר "אלו היהודים שיזכו לשמוע ראשונים את בשורת הגאולה!" ניגש הוא אל מפגין אחד סרוג כיפה שהניף שלט "ביבי מוכר את ירושלים", מושיט לו יד ללחיצה ואומר- "נעים מאד, משיח בן דוד!". "אהלן משיח" ??זיע הסרוג "הנה, תפוס." ותוקע בידיו שלט "ירושלים בירת ישראל לנצח". "לא הבנת נכון.." מנסה המשיח, אך הסרוג כבר מגלגל צמיג אל הכביש. המשיח נאנח, עולה על חמורו, ונוסע לנסות במקום אחר.

     הנה! שני חב"דניקים עומדים ליד התחנה המרכזית ומניחים תפילין לעוברים ולשבים. "שלום" אומר המשיח בנועם ויורד מהחמור "אני המשיח." החסידים מופתעים, מתלחשים ביניהם מספר שניות. "תראה," אומר לבסוף אחד מהם "אתה אמנם דומה לו קצת, אבל רואים מיד שזה לא אתה. תפילין כבר הנחת היום?" המשיח מהנהן בראשו ועוזב את המקום בתהייה.

     הוא נעצר ליד הכניסה לשוק ברח' אגריפס. קבוצת קבצנים יושבת שם. "שלום" הוא אומר ומשלשל מטבעות למספר כוסות. "אני המשיח." "משיח?" מהמהם קבצן משופם "מה יעזור לי משיח..?" "כן," מצטרפת אליו חברתו, במבטא רוסי "מה, אתה לסדר לנו פנסיה, קצבת נכות, ביטוח לאומי? אתה לא עוזרת לנו!" המשיח נענע בראשו בצער, שם עוד כמה שקלים ופנה משם.

     את בית הכנסת של בעלז ניתן היה לראות למרחוק. לשם הוא פנה. ושוב. "משיח?" מדד אותו בעיניו חסיד עבדקן- "בלי גרט'ל..?" החסיד הביט בו ברחמים ונכנס למקווה. המשיח נאנח, לגם ממושכות מבקבוקו והחליט לשים פעמיו לשכונת גאולה.

     ליד בית המדרש של גור, הוא נעצר. הוא ניגש לחסיד שעמד להיכנס לבניין ועצר אותו "שלום, אני המשיח." החסיד הזעיף מבט. "שטויות, הרב'ה לא אמר שתבוא." כבר לא מופתע, ממשיך המשיח לכיוון כיכר השבת ומאה שערים.

     ליד השטיבלך הוא תופס ירושלמי צעיר בזרועו "אני המשיח!" הירושלמי סוקר את סמל המגן דוד שתפור על דש בגדו. "משיגינער!" הוא משתחרר מאחיזתו, "דאס איז א משיח?! טפו!"

     המשיח עולה על החמור בכבדות וממשיך בלי לדעת לאן. הוא עוצר בצד הדרך, מתיישב על ספסל ומצית סיגריה. לידו עובר קשיש חביב. "נו מה, איש צעיר," שואל אותו הקשיש "למי אתה מחכה פה, למשיח...?" "לא" עונה לו המשיח "אני מחכה לעם ישראל." 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בדרך מליצה,לאכול לשמוח,ארון העדות,ארון הספרים,אסיפה פומבית,מחכים למשיח,אהלן משיח,

 

  אמרי שפר כ"ב אדר ה'תשע"ז

 

 

אדר ראשון ואדר שני : שמעתי מהר' אברהם ששמע איש מפי איש עד הבדחן המופלא הגה"ח רבי שלום קעסלער:  וכה שאל: האם בשנה מעוברת שבה ישנם שני אדרים, מצות השתייה היא רק באדר ב' או חובה בשני האדרים? והביא החכם הנ"ל אסמכתא מן התורה, כי החובה היא גם באדר א' וגם באדר ב', ככתוב 'כי מן הבאר ההיא ישקו האדרים', היינו שצריך להשקות בשני האדרים.

     ה"חתם סופר" מביא את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצווה כה קלה של שמיעת דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו ? ובאר: המדרש מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרוש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפילו אם לא נבין, מחילת עוונות ודאי יש כאן.


     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, ט"ז). אמר הרה"ק ר' מנדל מקוצק זי"ע איננו יודע מה רוצים בני אדם,  בימות החול עושה כל אחד מה שלבו חפץ, וכשבא שבת קודש הריהו מתעטף בקפוטה של משי, מתהדר באבנט שחור ועוטה את השטריימל, וכבר הנהו מחותן עם 'לכה דודי', ואני אומר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת.

    ושמרו בני ישראל את השבת )לא, טז(. רבי נטע מאברי'ץ, תלמיד הבעל שם טוב, מיום עמדו על דעתו,  לא ראה שינה בעיניו בשבת. אמר, כתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת', ומעולם לא מצינו שומר והוא ישן בעמדו על משמרתו. אף הוא היה אומר, הקיסר נפוליון בימי מלכותו היה ממעט בשינה, אמר, 'חבל על כל רגע של מלכות'. והרי כל ישראל בשבת מלכים ובני מלכים הם, והאדם שנתמנה מלך ללילה ויום אחד, כלום יעביר ויבלה יום מלכותו בשינה.

לא מבין בסוסים (סיפורי מגדולי הדורות על משניות)

     כאשר היה רבי יוסף דב סולובייצ'יק צעיר לימים, בקש לעשות את הדרך הארוכה מגליציה לליטא, על מנת לפגוש את הגאון רבי שלמה קלוגר, רבה של העיר ברודי. כסף לנסיעה לא היה בדיו, והוא נאלץ להשכיר את עצמו כעוזר לעגלון. אולם, רבי יוסף דב היה בן ישיבה, ולא הורגל מימיו בטיפול בסוסים. וכאשר העגלון פרש למנוחה והשאיר את המושכות בידו, לא השתלט הנער על הסוסים. הם דהרו כרצונם, שוטטו בשדה ונתקעו בביצה טובענית. בשלב זה התעורר העגלון והבחין בצרה הצרורה. הוא נתמלא כעס על הבחור, גער בו נמרצות, וסטר לו על פניו אחת ושתים.

     כעבור כמה שעות הגיעה העגלה ליעדה. רבי יוסף נפרד מהעגלון לשלום, ופנה אל ביתו של רבי שלמה. הוא שוחח עמו בדברי תורה, ורבי שלמה התפעל ממנו מאוד. הוא הבין כי לפניו עומד בחור שעתיד להיות גדול בישראל, ולכן כבד אותו לשאת דרשה בבית הכנסת. השמועה על העילוי הצעיר עשתה לה כנפיים, וכל בני הקהילה התאספו לשמוע את הדרשה. בין המצטופפים נדחק גם העגלון, אשר התנהג בחוסר כבוד כלפי רבי יוסף דב. כאשר הבחין העגלון בפניו של הדורש, הוא החוויר כסיד וכל גופו החל לרעוד. "אוי ואבוי!" לחש, "הכיתי תלמיד חכם גדול, גאון בתורה". מיד לאחר הדרשה ניגש לרבי יוסף דב והחל בוכה. "אנא, רבי, מחל לי, לא ידעתי שכבודו גדול בתורה". אבל רבי יוסף לא הבין על מה המהומה. הוא אחז בידו של העגלון ואמר לו: "דע לך, שברגע שהכית אותי, דנתי אותך לכף זכות! הרי לא הכית אותי על כך שאיני בן תורה, אלא על כך שאיני מבין בסוסים, ובאמת, אני לא מבין בסוסים.." 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הבדחן המופלא,שנה מעוברת,אסמכתא מהתורה,יושב ודורש,פשוטי העם, בהלכה ובאגדה,מתעטף בקפוטה,בני מלכים,

  אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ז

 

אדם שחי באמונה שלימה ש'זאת חוקת התורה' דהיינו שפרנסתו קצובה לו 'אשר ציוה ה'...' ומה שהוא מקבל זה הטוב ביותר ולא חסר לו דבר אז 'לאמר' נוטריקון 'לא-מר' לאדם כזה החיים תמיד 'מתוקים מדבש!!!'. (מתוקים מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גליון 118)

    אחת הסגולות למציאת שידוך היא ע"י קריאת פרשת קרבנות הנשיאים בכל בוקר )משכן שילה') רמז לכך ניתן לומר בס"ד בפסוק הנ"ל: 'כי תשא' - כאשר תקרא את פרשת הנשיאים, אז תביא את 'ראש בני ישראל'  אילו הרווקים 'לפקודיהם' לזיווגם ההגון להם.  ואם כבר אז יש סגולה יותר טובה והיא ע"י התחזקות במידת הענווה שהרי עיקר העיכוב בשידוכים הוא כי 'הוא לא מתאים לי...' ו'היא לא מתאימה לי...'  רמז לכך 'כי תישא את ראש' כאשר תוריד את הראש ותהיה ענוותן יותר, אז 'בני ישראל' יגיעו 'לפקודיהם' דהיינו לזיווגם ההגון להם. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גליון 118)

     הרה''ק ה''אבני נזר'' זי''ע ) נאות הדשא ח''א דברים מפי השמועה ( המליץ בדברי חז''ל (קידושין כט.) האב חייב ללמד את בנו... וי''א אף להשיטו במים, וביארו שכמו השט במים, הרי אף שגופו מונח במים מכל מקום חייב להיות ראשו ממעל - מחוץ למים, כך ילמד האב את בנו, שבכל עת עיסוקו בגופו בעניני גשם, יעסוק בהם רק בגופו, אבל ראשו ומחשבתו יהיו ''מחוץ למים'' למעלה, כלפי שמים.

     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז): בספר אוצר י"ד החיים כתב: "המנהג בעיירות גדולים שלוקחין שושנים לכבוד שבת ויו"ט. ומקורו במדרש )שהש"ר פ"ב, אות ט( עה"פ )שה"ש ב, ב( כשושנה בין החוחים, מה שושנה זו מוכנת לשבת ויו"ט, כך הוא ישראל מתוקנים לגאולת מחר", עכ"ל.

וזאת התרומה. (דברים טובים - תרומה)

     כשהייתי בן 13 אבי לקח אותי ואת אחי התאום לטיול בארה"ב, באחד הימים אבא לקח אותנו לפגוש חבר ילדות שלו ששימש כרב קהילה, כשהגענו הרב התנצל שלא יוכל לשבת אתנו כי הוא חייב לטפל בעניין חשוב של פיקוח נפש, לזוג עולים מבריה"מ נולד בן אחרי 10 שנים שלא זכו בפרי בטן, לפני שבועיים התגלה גידול ממאיר בגופו של הילד, הרופאים אומרים שאפשר להציל את הילד ע"י טיפול חדשני בעלות של 20 אף דולר, ההורים הצליחו לגייס 10 אלף ועכשיו הרב יוצא לגייס את ה10 אלף החסרים, כי תוך יומיים חייבים להתחיל את הטיפול.

     כשהרב יצא פניתי לאבי ושאלתי "אולי אנחנו נתרום את כסף ונציל את התינוק?" אך אבא ענה לי "הוצאנו עכשיו המון כסף על הטיול ובעוד חודשיים נחגוג את בר המצווה שלכם ולא אוכל לתרום כזה סכום" פניתי לאחי והסתודדתי איתו דקה ומיד פנינו שנינו לאבא ואמרנו לו "אבא אנחנו מוותרים על חגיגת בר המצווה,  נחגוג בבית ואת הכסף תתרום להצלת התינוק החולה" אבא התרגש מאוד ומיד קרא לרב שכבר היה ליד המונית והודיע לו לתדהמתו שהוא יתרום את ה,10,000 דולר,

     מועד בר המצווה הגיע. ערכנו סעודת בר מצווה צנועה בחצר ביתנו. באמצע בר המצווה הגיע בהפתעה הרב, מניו-יורק. הוא סיפר לנוכחים על התרומה שלנו ועל ההחלטה האמיצה שהגיעה מצדנו ואז הוציא מתוך מעטפה תעודה גדולה ממוסגרת המכריזה על אחי ועלי כ"עושי המעשה הטוב של השנה" מטעם ארגון גדול בארה"ב, הרב גם סיפר שהטיפול הצליח והילד מבריא, דבריו גרמו להתרגשות גדולה בקהל.

     לפני כמה שנים ערכתי בר מצווה לבני הבכור, לפתע נכנס לאולם אותו רב הוא כבר היה מבוגר וליווה אותו איש צעיר שניראה כנכד שלו. הרב ניגש ואמר לי: "הבאתי לך מתנה גדולה יותר מכפי שהבאתי לך בבר מצווה שלך", הוא נטל את המיקרופון וסיפר לכולם "לפני 30 שנה אתה ואחיך ויתרתם על מסיבת בר מצווה מפוארת לטובת ילד חולה. בבר מצווה הבאתי לכם כמתנה תעודה על המעשה הטוב שעשיתם, בבר מצווה של בנך החלטתי להביא את המעשה עצמו, הרב הציג את האיש שעמד לצידו ואמר: "הנה התינוק שהצלתם ע"י אותו וויתור, איני יכול לתאר מה קרה שם, אחי ואני בכינו כמו ילדים קטנים ואתנו רבים מהנוכחים. היה ממש מרגש לראות את התינוק החולה עומד מולנו כאיש צעיר נשוי ואב ל- 2 ילדים. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חוקת התורה,מתוקים מדבש,מציאת שידוך,פרשת הנשיאים,מפי השמועה, כשושנה בין החוחים,

 

אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ז

 

  ''אין לך כל פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא (כלומר דבר מועט) של עגל הראשון" (סנהדרין קב.(.

      אמר הקב"ה למשה: אם ביקשת לעמוד על מנינם של ישראל,  טול את ראשי האותיות של השבטים ובכך תעמוד על מנינם.  ואכן, מנין האותיות מורה על מנינם של ישראל. ר' של ראובן - מאתיים אלף, ש' של שמעון - שלש מאות אלף, י' של יהודה - עשרת אלפים, י' של יששכר - עשרת אלפים, ז' של זבולון - שבעת אלפים, ב' של בנימין - אלפיים, ד' של דן - ארבעת אלפים, נ' של נפתלי - חמישים אלף, ג' של גד - שלשת אלפים, א' של אשר - אלף וי' של יוסף - עשרת אלפים. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים היה, אמנם, מנינם שש מאות אלף איש, אך מנין ראשי תיבות השבטים אינו מגיע אלא לחמש מאות תשעים ושבע אלף, שכן בחטא העגל נהרגו, כמבואר בתורה, שלשת אלפי איש. )נחלת יעקב(

      אנשים חזקים, לא מורידים אנשים למטה, הם מרימים אותם למעלה!

    הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שביקש לחזק את סדר הלימוד ביום שישי בישיבתו, ישיבת סלוצק, אמר לתלמידיו, כי מנהגם לדחות את כל סידוריהם הפרטיים ליום השישי בשבוע, גורם קיפוח לסדר הלימוד ביום זה. אילו היו מפזרים את סידוריהם אלו על פני שאר ימות השבוע, ...  והנזק היה פוחת לאין ערוך... (ספר דרך עץ החיים)

     הטיפשים יותר חזקים מהחכמים, פשוט בגלל שהם רבים יותר..

     הקושי לדעת את האמת צריך לעשות אותנו ענווים יותר.  היחס שלנו לאנשים מעורר בהם חלקי אישיות שתואמים את מה שאנו מצפים למצוא.

      ''ונתנו איש כפר נפשו... מחצית השקל תרומה לה'" - רבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, מפרש, כי המילה: " שקל" היא בגימטריה "נפש". כל הנותן צדקה מציל הוא בזה את נפשו מכל רע. כמו שכתוב: "צדקה תציל ממות".

     זֶה יתנו: 3 דברים משה לא ידע כיצד לעשותם והקב"ה הראה לו אותם: מנורה, שקלים, החודש: ר"ת משה וס"ת משה.

אושוויץ (דברים טובים -תרומה)

     מסופר על אחד של"ע שש עשרה שנה לא נושע בזש"ק יום אחד מצלצל אליו אביו ואומר לו, אני מבקש ממך אל תשאל שאלות תעשה לך יום פנוי אני רוצה לקחת אותך נסיעה, והבן לא ידע מה אביו רוצה ואמר לו בסדר וקבעו תאריך, והוא לא שאל את אביו לאיפה נוסעים, הוא חשב אולי לארץ ישראל, אבל מה קרה הגיע לשדה התעופה, והנה הוא לוקח אותו לאושוויץ, וכל הדרך הוא כמעט לא דיבר, ולא הבין מה קרה עם אביו נכון שהוא בן יחיד אבל , מה הביא עכשיו את אביו, לנסוע,

     והנה מגיעים למקום שבו נהרגו המון יהודים ושם האבא שהיה לו מספר על היד עומד , ומסתכל מסביב והבן מפחד לומר משהו כי ראה שלא הזמן המתאים לדבר עכשיו, והנה האבא, מרים את עיניו כלפי מעלה ומטה, והנה הוא פורץ בבכי וצועק רבונו של עולם הנה אני עמדתי כאן בפעם אחרונה בסוף המלחמה ולא רציתי ללכת מכאן כי לא היה לי לאן ללכת, אבל הנה איבדתי את כל משפחתי כבר עברתי את הגיהנום בגיא צלמות, והנה אמרו לי בתורה כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה", והנה הלכתי ולא היה קל חתכתי מגופי כדי שאוכל להתחתן, והנה נולד כאן בני ואין המשך האם זה נקרא "לא תהו בראה" והרים כאלו צעקות, לרבונו של עולם, ואני לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, וככה חזרנו והנה בסוף השנה נולד לי בן זכר, אבל הבן סיפר. לא החכמה שהתפילה פועלת אלא הסוג של תפילה עם מלא אמונה..



חיזוק באמונת חכמים  [הרב גואל אלקריף שליט"א]

 

     בירושלים ישנה ישיבה גדולה שנקראת "אור ברוך". יש להם קמפוס מפואר בקרית יובל, איך הם זכו לבנות את הקמפוס המפואר הזה.

 

     מספר רבי מיכאל טולדנו שהוא נסע לצרפת על מנת לאסוף כסף לישיבה, היתה לו רשימה של פגישות עם כל מיני גבירים. והנה בדרך לאחד התורמים, בנמל התעופה היתה ביקורת של דרכונים, עומדת אישה זקנה ניצולת שואה, בודקים במחשב אומרים לה שיש לה חשבון בשוויץ. שואלים אותה מאיפה יש לך חשבון בשוויץ, את כנראה מלבינה כספים, והיא אומרת אין לי שום חשבון בשוויץ. לא הייתי אף פעם בשוויץ,  אני לא יודעת על מה אתם מדברים, והפקחים צועקים עליה יש לך חשבון בשוויץ.

 

     רבי מיכאל עמד לידה, והוא מספר: מאד מיהרתי לפגישה עם הגביר, אבל ראיתי אשה יהודיה שנמצאת בצרה לא יכלתי לעזוב אותה. הוא ניגש אליה ואמר לה אין לך חשבון בשוויץ? והיא אומרת לא. אז הוא אומר לה טוב, תחתמי שאת מעבירה לי את החשבון, חיפש עו"ד נוטר??ון, והיא חתמה עם הנוטריון שהיא מעבירה לו את החשבון בשוויץ, ואז הוא אומר לפקחים, עכשיו היא העבירה לי את החשבון לה אין כבר חשבון תנו לה להיכנס, והם שחררו אותה. לפני שהיא עזבה הוא רשם את הכתובת שלה והמשיך בדרכו להתרים את הגבירים. לאחר שסיים, חשב לעצמו נשארו לי עוד יומיים עד התאריך שאני צריך לחזור. החליט לנסוע לשוויץ לבדוק את החשבון, ומגיע לבנק בציריך. מראה להם את מס' החשבון ואומר להם שהחשבון בבעלותו ורוצה לדעת כמה כסף יש בחשבון. הם בודקים ואומרים לו שיש מיליון דולר, אבל רק בעל החשבון יוכל לקבל את הכסף, אבל יש לי אישור של נוטריון שהחשבון בבעלותי, הוא טוען, אבל מנהל הבנק בשום אופן לא מוכן לתת לו את הכסף, הוא ניגש לראש הקהל, ומספר לו את הסיפור, והוא אומר לו שזה כנראה חשבון מלפני השואה, והבנקים השוויצרים בכוונה מנסים למנוע להוציא את הכסף כדי שיוכלו לקחת את הכסף לעצמם. אמר לו ראש הקהל,  בא נלך לבנק ביחד, ונראה מה אפשר לעשות, והוא פונה למנהל בצעקות ואומר לו אם לא תיתן לו את הכסף אני אפרסם אתכם בכלי התקשורת שאתם גונבים את הכסף של הנספים בשואה ואתם לא נותנים למשפחות. מנהל הבנק החליט שעדיף לו לוותר על חשבון אחד מאשר כל הבלגאן, והוא רשם צ'ק לרבי מיכאל טולדנו,

 

     מתברר שאח של אותה אשה היה עשיר גדול,  וכאשר ראה שהוא בסכנה הפקיד לאחותו בבנק בשוויץ את הכסף, הוא נעקד על קידוש ה' ועכשיו הוא מחזיק במיליון דולר.  הוא נסע אליה חזרה לצרפת, לבדוק אם היא לא מתחרטת כי היא לא חלמה כנראה שיש שם סכום כזה, והוא אמר לה שהוא מתכונן עם הכסף הזה להקים ישיבה, והיא הסכימה להשאיר לו את הכסף, ועם הכסף הזה הקימו את הישיבה, וליד הארון קודש ישנה הנצחה של האיש והאחות שבכסף שלהם נוסדה הישיבה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

פורענות,ראשי האותיות,שש מאות אלף איש,אנשים חזקים,מחצית השקל, מנורה, שקלים, החודש,צדקה תציל ממות, 

 

 

 

  

 

 אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ז

 

 

דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו" אולם בתנאי "אשר יעשה אותם האדם - וחי בהם" (יקרא י"ח ה'). זאת אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו...ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"...הנה אמרו חז"ל (פסחים נ') 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מדוע לא נאמר ותלמודו בראשו, במוחו? אלא 'יד' רמז למעשה, כי עיקר חשיבותו של אדם בעוה"ב כאשר 'ותלמודו' כל מה שלמד בעוה"ז 'בידו' קיים.

     דרש הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר: 'שאלתי פעם את הרה"ק רבי מוטל מסלונים, מפני מה מחויבים אנו בזכירת חטאם של ישראל במעשה העגל, ומה יש לנו בזה שנזכור זאת? והשיב לי, כי יש ללמוד משם עניין זה שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', שאפילו דור המדבר שהיו במדרגה גבוהה כל כך, פנים בפנים במעמד הר סיני וראו ניסי ה' ונפלאותיו, מכל מקום לשעה קלה חטאו בעגל, קל וחומר לאנשים בדורנו, כמה צריכים אנו להרגיש את העניין של 'אל תאמין בעצמך!' ("נטעי אשל")

     האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז - לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכול היה להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'(לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים.

     ורבנו המגיד הירושלמי הנודע הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל, כשציטט דברי חז"ל הקד' שאמרו, 'למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה לזה' היה מספר בנוסטלגיה: מעשה בשני אנשי ירושלים של מעלה שבאו בקשרי שידוכין, הלך אבי החתן ולווה סכום 5 לירות משכנו מטבע רב בימים ההם ושלח את בנו החתן ליתן את המטבע כמתנה לכלה, שתקנה בזה מה שתרצה, חסה הכלה על אביה האביון, נטלה את המטבע ונתנה לאביה שיהיה לו עבור ההוצאות הרבות, נטל אביה את המטבע והעניקה לחתן כמתנה שיקנה בה מה שירצה, חס גם החתן על אביו, נטל את המטבע ותרמה לאביו שיכסה בה את ההוצאות המצטברות , שש אבי החתן במטבע, נטלה בידיו, ואץ רץ אל שכינו המלווה ופרע לו מיד את חובו. תכלית הדברים: החתן והכלה וכל הצדדים קיבלו מתנות ותמיכות, אף אחד לא חיסר מאומה, וכולם יצאו מרוצים ושמחים וללא חובות חדשים.

חברות במבחן [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 7]

     הם היו חברים מגיל צעיר, התגוררו באותו רחוב, הלכו לאותו גן, למדו בביה"ס יחד הם היו ממש כמו אחים, הם המשיכו ללמוד באותה ישיבה וחברותם רק הלכה והתהדקה. מדובר בבעלי והחבר שלו, מאיר (שם בדוי(. התחתנו וכעבור 3 חודשים גם מאיר. כעבור שנה נולד לנו בן ושנה וחצי אח"כ תאומים. למאיר נולדו 2 ילדים. כשבני הגיע לגיל 5.5 רשמנו אותו לגן מצוין אך מרוחק. לאחר שנה, הכניס מאיר את בנו לאותו גן,  הם נעזרו זה בזה ועשו תורנות בהסעת הילדים לגן, אך יום אחד ההסדר הזה נפסק... "היום השחור" אנו מכנים אותו.

     בעלי נהג לנעול את הדלת הפונה לכביש והיה אומר לילדים לצאת מהצד של המדרכה, אצל מאיר הם היו יוצאים מאיזה צד שהתחשק להם, ואנחנו לא ידענו.  יום אחד, יצא בננו שלומי מהדלת הפונה לכביש, רכב שהגיע במהירות פגע בו והוא נהרג במקום. חיינו השתנו ללא היכר,  לא היה לנו מושג כיצד לאסוף את השברים, בננו האהוב איננו. ההלוויה והשבעה עברו כמו מולנו, מבלי יכולת לקלוט את האסון הנורא. מאיר נכנס להלם והסתגר בתוך עצמו ולאחר מספר ימים אזר כוחות ובא לנחם... איני רוצה לתאר מה היה שם... הטרגדיה הובילה לנתק מוחלט. מאיר שלח מכתבי סליחה והתנצלות, אבל אנחנו פשוט לא הגבנו,  הוא היה מחכה לבעלי שיצא מהבית והיה בוכה לפניו שיסלח לו ושלא ישכח את החברות שלהם, אך בעלי אמר לו בקול מנוכר, שהוא אינו מעוניין להמשיך ולהיות בקשר.

     כעבור חודש עברנו דירה לעיר אחרת, לאחר 9 חודשים ילדתי בת, הרגשתי שזו מתנה משמים על מה שאירע, הבת הייתה מעין תרופה, שהקלה מעט על האבדן הנורא.  חודש אח"כ, הוזעקתי בדחיפות לבית חולים. בעלי התמוטט בעבודה, הוא נלקח לביה"ח ובבדיקות התברר, שהוא סובל מאי ספיקת כליות, הכליות שלו פשוט חדלו מלתפקד . נכנסנו לעולם חדש, בעלי החזק, החסון והנמרץ הפך לשבר כלי, עזב את עבודתו והפך לנכה מאה אחוז, כשהוא נזקק לדיאליזה 3 פעמים בשבוע. לא האמנתי שזה קורה לנו, זו הייתה מכה כואבת ומתמשכת. חולשה קבועה, נסיעות קבועות לביה"ח, חיבור לדיאליזה שמתישה את הגוף, חיינו הפכו לבתי נסבלים. נרשמנו בתור להשתלת כליה, אך נאמר לנו כי התור ארוך ועלול לקחת שנים, גם בגלל סוג הדם הנדיר של בעלי, שמקשה על מציאת התורם. אחרי שנה הוברר לנו, כי הדיאליזות אינן מספיקות ובעלי נמצא באי ספיקת כליות קשה, נותרו לו 3 חודשים לחיות עד לקריסה סופית, ר"ל, והוא זקוק להשתלה דחופה להצלת חייו.

     עולמנו חרב עלינו, חזרתי הביתה ישירות לספר תהילים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אם הסיפור הזה יסתיים בטוב,  אפרסם אותו ברבים ובכך יתגדל שמך בעולם ". ניגשתי לרב השכונה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא השתתף בצערי ואמר: "לכי הביתה ותתחילי להתפלל, אני גם אלך לגדולי הדור וארעיש עולם למענכם". סיימתי בכל יום 3 ספרי תהילים, אך דבר לא השתנה, ראיתי את בעלי דועך מול עיני. חודשיים לאחר מכן, בעלי נקרא לבית החולים ונאמר לו כי יש תורם עבורו. הודיתי לה' על כך בכותל ואח"כ בישרתי לרב את הבשורה המשמחת, כי נמצא תורם, הרב שמח ואמר לי להמשיך להתפלל. בעלי עבר את הניתוח בהצלחה, ההחלמה היתה מהירה הוא שוחרר מביה"ח וחזר לחיים, פשוטו כמשמעו. השקט והשלוה חזרו לחיינו, בעלי חזר לעצמו. כחצי שנה לאחר הניתוח הגיע בעלי למקום עבודתי וביקש לשוחח איתי, ידעתי שיש לו משהו חשוב לומר לי. ירדתי, ישבנו ברכב, הוא נראה חיוור כולו, נחרדתי, מה הוא הולך לספר לי?! והוא סיפר: "עשיתי חשבון נפש גדול על מה שקרה לי ואיך אני יכול לשלם לקב"ה על החסד הגדול ולפתע נזכרתי במאיר. האמת שחשבתי על זה במהלך המחלה, אך זה גרם לי רק למרמור . כעת שמצבי השתפר, יכולתי לחשוב על כך שאולי זה לא בסדר שלא מחלתי לו והחלטתי לעשות מעשה.  התקשרתי לחבר משותף, הוא שמח מאוד לשמוע את קולי ושאל איך אנחנו מתאוששים... מדבריו הבנתי שהוא אינו יודע על מחלת הכליות שלי ואז שאלתי בעדינות, מה קורה עם מאיר והוא ענה: "בסדר, הוא מתאושש מהניתוח אבל מהסיפור שלכם אני חושב שהוא לא יתאושש לעולם" . "איזה ניתוח"? שאלתי. "אה, שכחתי שאתה מנותק, מאיר התנדב לתרום אחת מכליותיו, זה היה לפני חצי שנה בערך,  הוא עשה זאת כדי לכפר על מה שקרה, אף שאיש אינו מאשים אותו"... נפרדתי ממנו, ניתקתי את הטלפון וכמעט התעלפתי, אין לי ספק שיש קשר בין התרומה שלו לניתוח שלי, אני פשוט מרגיש את זה אבל אין לי שום דרך"... "יש דרך" אמרתי וביקשתי ממנו לנסוע לבית הרב, היה לי ברור שיש לו קשר לעניין. כשהרב ראה את הסערה על פנינו, הוא הבין. "מאיר ביקש ממני לפעול אצלכם שתמחלו לו, ראיתי כמה אתם כאובים וידעתי שלא הגיעה העת,  הרגעתי אותו ואמרתי לו להמתין בסבלנות...  כאשר חלית במחלת הכליות, לא יידעתי את מאיר, כי לא חשבתי שיש ענין בכך, אך כשהודעת לי על ההחמרה במצב ועל הצורך הדחוף בהשתלה, החלטתי לספר זאת למאיר.  מיד שסיפרתי הוא אמר בשקט: "יש לי את סוג הדם שלו", למאיר לא היו התלבטויות, הוא מיד אמר שהוא מעוניין לתרום, אך חשש שאם תדעו - תדחו אותו, פניתי לאחד מעסקני הרפואה והוא כבר דאג לעשות את הבדיקות,  שאישרו שאכן נכון הדבר וכי יש התאמה לביצוע ההשתלה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות.. וכעת אתה צריך להחליט,  מאיר עשה זאת כדי לכפר על דברים שבינו לבין שמים, אתה תחליט אם זה מספיק גם למה שבינו ובינכם" . בעלי היה נרגש ואני בכיתי, אמרנו לרב שאיננו יודעים כיצד ליצור קשר עימו, אך הרב אמר שיארגן את הפגישה. קשה לתאר במילים את הפגישה שהתקיימה בלובי אחד המלונות,  אך בעקבותיה שב מאיר להיות חברו הטוב של בעלי.  כיום אנו הורים ל - 3 ילדים חמודים, בעלי עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלו ואני עקרת בית שמודה לה' שהביא אותנו אל הסוף הטוב... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ללמוד,ללמד,לשמור,לעשות,לקיים,בשמים,מפי מלאך,אבי החתן,האביון, הוצאות מצטברות

 

נקודה שבועית פרשת "כי תשא" ה'תשע"ז

 

 

 

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תשא", אנו קוראים על אחד האירועים המכוננים בעם ישראל: חטא העגל. בשעה שמשה היה בראש הר סיני כדי לקבל את התורה חטאו בני ישראל ובנו להם עגל זהב. לאחר שירד משה אליהם וחזר אחר כך לדבר שוב עם ה' הוא פונה אליו בבקשות מיוחדות: "ויאמר משה אל ה' ...ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עימי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני...הודיעני נא את דרכך...וראה כי עמך הגוי הזה...פני ילכו והניחותי לך...אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה...ונפלינו אני ועמך..."

רש"י מפרש את הפסוקים שה' לא הודיע למשה מה שהוא רצה לשמוע ממנו מה' עצמו, ולעומתו הרמב"ן שולל פירוש זה ואומר שה' נענה להנהיג את העם על ידי מיזוג מידות הדין והרחמים ומשה ביקש רק מידה של "פנים בפנים".

בספר עקידת יצחק מפרש בעל העקידה שיש בבריאה שלוש השגחות: אחת בכללות העולם, אחת מיוחדת באומה הישראלית, ואחת מיוחדת שבמיוחדות בחסידיו ושומרי מצוותיו. הסדר הזה מקביל לסדר בעולם הטבעי: כל אדם בעולמנו קרוב לחבריו ושכניו באשר הם, יותר קרוב לבני משפחתו, וקרוב ביותר לבני ביתו שלו אשתו וילדיו.

משה חשש שבגלל חטא העגל הקדוש ברוך הוא סילק את השגחתו המיוחדת מישראל והם יהפכו להיות כשאר העמים. לכן דייק משה ואמר "וראה כי עמך הגוי הזה" שהוא מסתמך על החן שמצא בעיני ה'. משה נרגע רק אחרי שהובטח לו שכלום לא השתנה ממה שהיה ומידותיו של ה' מעידות על רחמיו וחסדיו שהם חלק בלתי נפרד ממציאותו.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

כי תשא,חטא העגל,הר סיני, מידות הדין והרחמים,פנים בפנים,אומה הישראלית,בעל העקידה,בעולם הטבעי,

 

 

 אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ז

 

 הלשון מחצית "השקל" הוא מלשון שיקול הדעת, ללמד שיש לבן אדם להתייעץ עם אחרים לפני ששוקל בדעתו לעשות מטוב עד רע, כי שיקול דעתו הוא רק מחצית.



     ויקחו "אליך" הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני )קהלת ז'(, כלומר: חשבתי בלבי שאני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".

     ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה. " זה" בגימטריא 12 , שכל 12 השבטים צריכים לתת מחצית השקל, וגם הכהנים. ]לפי המ"ד במשנה שכהנים חייבין במחצית השקל, וכן פסק הרמב"ם שהכהנים חייבין["

    "וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג)  רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.  )תורת משה(



יהודי אמריקאי בשם ליברמן (ברינה יקצורו עלון 298)

     מלחמת העולם השנייה, פולין. קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול, בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים. למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה, לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה, מאשר תעבור איתם לגטו. 'עם מראה כמו שלך, יש סיכוי גדול, שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

     עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה, סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית, בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה. אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה '! צרח החייל בקול. 'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו. ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום, כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה,  ולהוציא ממנה את ה 'הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.  כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

     הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה. המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו, תוך שהיא מנסה שלא להתבלט. באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל, היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק, על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל. לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח. ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן' ? 'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'. 'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

     ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי. שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים, לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ. לאחר מאמצים, היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.  במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו. מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף'? 'כן', ענתה שרה. 'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי, את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות. 'שאלתיו: ' האם יש לך מה לאכול'? והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים,  בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו.  לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש. 'הנער הנרגש, לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי', 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל'...

     ללמדנו, כי נתינה לאדם היא הלקיחה לעצמו. כל זה אמור אף לפני שאנו מחשבים את השכר העצום הצפוי לנו על כל מעשה טוב לעתיד לבוא. כל מי שאינו מתבונן בדברים אלה,  עלול ללכת אחרי עצת היצר, המשתדל לשכנע אותנו שמצוות הם בבחינת נתינה. עלינו לפקוח את עינינו ולהבין כי "מלווה ה' חונן וגמולו ישיב לו" (משלי יט, יז). מי שנותן וחונן את הדל הוא מלווה את ה', זו הלוואה שמלווה לה' כביכול וה' כאילו חייב לו, "וגמולו ישיב לו" לא רק מה שנתת לעני תקבל בחזרה אלא גם תקבל על זה גמול.  נו, עם הבטחה כזו של הקב"ה, לא כדאי להרבות בנתינה?...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מחצית השקל,שוקל בדעתו,מטוב עד רע,פרה אדומה,שלמה המלך,רחוקה ממני,ונתנו,ופני לא יראו,ההשגחה העליונה,

 

  אמרי שפר ט"ז אדר ה'תשע"ז

 

 

 ביאר רבי חיים קניבסקי שליט"א את הנוסח הנאמר בתפילת מוסף של הימים הנוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, ולכאורה לשון "מעבירין" אומרת דרשני: מדוע לא נאמר "מבטלים" או "מקרעים" את רע הגזרה? אלא - אמר רבי חיים - העניין יובן על פי דברי המכילתא בפרשת משפטים: "גויים אין להם פדיון, ישראל יש להם פדיון, שנאמר: 'נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך'". כלומר, כאשר נגזרת גזרה על ישראל והם עושים תשובה, מעבירים אותה מן השמים אל הגויים, כי לאחר שיצאה הגזרה היא מוכרחת לחול על מישהו! לכן, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כי לאחר שנגזרה הגזרה אי אפשר לבטלה, אלא שהתשובה מעבירה אותה אל הגויים!

  הדברי שמואל היה אומר שאומרים אמאליגע צדיקים, נכון שפעם היה אבל הקב"ה הוא אותו הקב"ה.

     ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו . יג) אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי ע" - בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים,  והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו ". למה? מה קרה? אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך . ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו , והיתה זו "אהבה התלויה בדבר , " לכן הם נקראים - " אוהביו ". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות " - נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"...

     ותחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו וכו )ד .ד('  מה טעם שלחה אסתר בגדים למרדכי, הרי לא מחסרון בגד לבש שק, הלא הוא - מדעת קרע את בגדיו, משום סיגוף וצער, וגם את הבגדים האחרים יקרע? אלא מסביר הרה"ק בעל התפארת שלמה זי ע" - רמזה אסתר בשליחת הבגדים כי היא חולקת על דרכו של מרדכי! מרדכי קיוה להצמיח ישועה לעם ישראל ע"י סיגופים מחמת צער גלות השכינה, לפיכך סבר שראוי לכל אחד ללבוש שק ולעלות אפר. אך אסתר, רוח אחרת היתה עמה: היא סברה כי יש לעורר את הרחמים ע"י שמחה . כי השכינה אינה שורה מתוך עצבות, ככתוב: "עבדו את ה' בשמחה", ועוד כתוב: "עוז וחדוה במקומו". ובשליחת בגדי המלכות למרדכי , לכך נתכוונה! וזה היה חלק מתפילתה שמרדכי ילך בדרך השמחה! וכמובא במדרש: שכאשר הרכיבו את מרדכי ברחובות העיר והילבשהו בגדי מלכות, שלחה אסתר והביאה שבעה אלפים נושאי כלי זמר. וכאשר בא מרדכי לכלל שמחה, היה בכוחו לעורר רחמים וחסדים!...



'ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה '.  וברש"י תיעשה המנורה - מאליה. (ברכי נפשי). 

     הסיפור שיש באמתחתנו הפעם, בעניין ספר התורה,.  בעליו של ספר התורה הוא יהודי שעבר את השואה, ולמרבה הצער שיכל כאן בארץ את בנו-יחידו.

     יהודי זה ביקש בכל מאודו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת בנו, ולא סתם ספר תורה. כבר בתחילת הדרך הביע האיש היקר הזה את רצונו שספר התורה יהיה המהודר שבמהודרים. לא היה מוכן להתפשר על משהו פחות מזה.  ברם, בהיותו מחוסר-אמצעים, לא היתה בידו האפשרות הכלכלית ליישם את המטרה הנעלה הזו. פעם הוא בא אליי בעניין זה, וכששאילותיו כמה כסף יש לו, השיב שיש לו אפשרות לחסוך 5 דולרים בחודש...  מי שיודע את מחירו של ספר תורה מהודר, יודע שגם אם יחיה אדם זה שנים רבות, לא יוכל להגיע למטרתו הנכספת. אבל היהודי שלנו לא התייאש. לא.  הוא המשיך והמשיך לרצות לכתוב את הספר ומדי חודש הניח בצד 5 דולרים. בשלב מסוים לקח סופר סת"ם מעולה והטיל עליו את משימת הכתיבה של ספר התורה המהודר.  ובמקביל המשיך לחסוך דולר לדולר, והגם שסכום הכסף שנאגר עדיין לא הגיע ולו לכדי אחוז אחד ממחיר הספר,  הוא המשיך לבקש ולרצות את המשימה.

     יום אחד, כך סיפר לי הוא-עצמו, החליק יהודי זה על בננה ברחוב, וכיוון שהיה בדרכו לעבוד קיבל על כך פיצויים בסכום כסף משמעותי, שנכנס כמובן מיד לקופת ספר התורה.  גם את דמי המחלה שקיבל לאחר ההחלקה, הכניס לקופה ההיא. במהלך כתיבת הספר התרחשו עליו עוד כמה 'החלקות' שכאלו, וכך היה באפשרותו להכפיל ולהשליש את הסכום שהצטבר בקופה.  בסופו של דבר סיים היהודי את כתיבת הספר, והכניסו ברוב פאר והדר לבית הכנסת ההוא.  ואם שואלים אותי, איך הצליח להגיע לסכום-העתק בן רבבות הדולרים, אין אני יודע (כי אחרי הכל,  גם אחרי הסכומים שקיבל כפיצויים וכו', עדיין לא היה יכול בדרך הטבע להשלים את הספר), אבל במציאות - הספר הוכנס להיכלו, והיהודי זכה במצווה . ואין ספק שגם בו התקיימה הבטחת השי"ת למשה רבינו בעניין המנורה, שנעשתה מאליה.  זו הסיבה וזה הסוד שבגללו אני מבקש שיקראו דווקא מספר התורה שלו. כי ספר זה - ספר של ניסים הוא , ודומה לספר שכתב משה רבינו שנכתב בנס. אחרי הכל לא הכל בחיים תלוי בכסף, אלא ברצונו של האדם ובחפצו ובתשוקתו לבצע את המוטל עליו.  ושנית, והוא-הוא העיקר, שבעומדנו לפני ביצוע משימה רוחנית כלשהי, אין לנו לפחד כלל מכך שלא נוכל להשלימה. אנחנו צריכים להתחיל, וכל היתר - ייעשה מאליו, וכאמור 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חברות, תפילה, תשובה, צדקה, בגדי מלכות, רוע הגזרה, עוז וחדווה, סיגוף וצער,

 

 אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ז

 

 אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה . מסופר על הגאון רבי אייזל חריף זי ע" שישב שנה אחת בפורים עם בני עירו וכאשר ליבו היה מבוסם עליו, שאל- ואמר: האם יודעים אתם מה היה הנס והפלא הגדול ביותר בפורים? אומר לכם: "אין אסתר מגדת מולדתה -" הדבר הזה, שאישה יכלה לשמור סוד! זה היה הפלא והנס הגדול ביותר בנס פורים!...

     בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! - ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו' ודתיהם שונות מכל עם - " כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!... כך יש להם " - פסח" מפרעה, " חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים , " ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן " - אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר... וממילא יהיה להם חג פורים שמח!...

    הגר"א מוילנא זי ע" הסביר את מה שאמרו חז" (ל מגילה ז:) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" . דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים " ברוך מרדכי , "  שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז ל" , שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר"ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"...

     ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי . שאל האלשיך הקדוש זי ע" - אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, " ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי -" ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי -" כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי...

החוב שנפרע (פניני עין חמד, גליון 627)

     בימיו של הגאון רבי יחזקאל לנדאו (בעל ה'נודע ביהודה'),  התגוררו בפראג גאונים מופלגים, שהרעישו את העולם בכוחם בתורה.  מהגדולים שבהם היה הגאון הרב משה זרח אידליץ זצ"ל מחבר ספר 'אור לישרים' (הרב התייתם ל"ע בגיל צעיר והתחנך בביתו של הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והיה לאחד מתלמידיו המובהקים. כמו כן עמד בראש ישיבה במשך כשלושים, שנים!  ונפטר ב-י"ב אייר ה'תקמ"ו . ניסיונותיו היו עצומים, שכן חותנו העשיר סיפק לו את כל צרכיו והצדיק סייע בכסף זה ככל הניתן לתלמידיו הרבים, שמספרם הגיע לאלפים!!! אולם בסיכומו של עניין, איבד הלה את כל רכושו ! גם בהיותו מחוסר כל סירב רבנו לקבל סיוע מהקהילה.

     בזמן שהגאון ר' יחזקאל לנדאו שימש בכס הרבנות של קהילת פראג, שימש ר' משה זרח כחבר בבית דינו) . לעת זקנותו , מטה ידו של ר' זרח והוא ירד מנכסיו ונותר לבעל חוב עצום. נושיו הטרידוהו השכם והערב ודרשו ממנו לשלם לאלתר את חובו, וכתוצאה ממצב זה גזלו את מנוחתו, עד שלא עלה בידו לעסוק בתורה הקדושה.  בלב כבד ובחוסר ברירה, נכנס הוא אל רבנו 'ה נודע ביהודה , ' כדי להשיח בפניו את צערו הרב וליטול ממנו עצה ותושייה.  באותם הימים עמד הרב יחזקאל לפני נישואי בת ובן בביתו . לשם כך שמר ואסף פרוטה לפרוטה במשך שנים רבות והצליח לחסוך סכום נכבד מאוד המונה 3,000דינרים ! מדובר בסכום אדיר ועצום באותם הימים. אותם שמר בתוך ארגז בביתו נעול על מנעול ובריח, לצורך חתונת ילדיו!.  כשסיפר ר' זרח על מצבו לר' יחזקאל, התעניין אצלו ה 'נודע ביהודה' על גובה חובותיו לנושים המעיקים, והתברר לו למרבה הפלא, כי הסכום הכללי הדרוש הוא בדיוק שלושת אלפים דינרים!  לא היסס רבנו, קם, הוציא את הארגז בו שמר את הכסף, פתחו ומנה בידיו של ר' זרח המופתע את הסכום הזה טבין ותקילין ומסרו בידו, כשהוא מפציר בו לקחתו ולשלם בו את חובותיו, כאשר אינו משאיר בידו מאומה מן הסכום לחתונת ילדיו. ה 'נודע ביהודה' לא סיפר לרעייתו על כך. לאחר זמן מה,  ניגשה הרבנית אל התיבה , והיות שהרגישה, כי היא קלה מדי, פתחה את התיבה וגילתה לחרדתה הגדולה, כי היא ריקה לגמרי!

     מיד הקימה הרבנית קול בהלה , כי גנבים לקחו את כל אשר להם, אך הרב ניגש אליה ומיד הרגיעה באומרו שהוא הפקיד את הכסף אצל אדם אמין ובטוח שיחזיר לו את הכסף בבוא העת . החלה הרבנית בדרישה וחקירה לדעת אצל מי הרב 'הפקיד' את הכסף המיועד לחתונת ילדיה, ומתי בעלה מתכנן לקחת את הכסף ממנו.  כאשר נודע לה , כי הכסף נמצא לא פחות ולא יותר אצל ר' זרח אידליץ, הבינה, כי נתן לו את הכסף בתורת צדקה,  שכן הקול נשמע בעיר כי חייב הוא סכומים עצומים לנושיו הרבים. לפיכך, באה בטרוניה כלפי בעלה באומרה : "הרי כל העיר יודעת שמצבו של ר' זרח בכי רע, והכסף ירד לטמיון! ואם כן עם מה נחתן את ילדינו?! הרי את הכסף הזה חסכנו במשך זמן רב!!! ואם כן, מהיכן ניקח כסף להשיא את ילדינו?! ומדוע לא השארת לפחות סכום כלשהו לצורך החתונות?!".  הרגיע אותה רבנו באומרו, כי יש לבורא עולם דרכים משלו להשלים את חסרונם ומובטח לכל מי שמקיים את מצוות צדקה - כי אין הקב"ה מקפח שכרו .

     יום הנישואין של ילדיו הולך וקרב ובידו של רבנו אין פרוטה לפורטה ועליו להשליש סכום עצום לטובת נישואי ילדיו.  אולם , רבנו סומך על מי שאמר והיה העולם וברי לו, כי בורא העולם ישלח את ישועתו. הוא אינו יודע כיצד, אבל כידוע הרבה דרכים למקום.  ביום מן הימים, קיבל בקשה להתעמק בדין תורה שנערך בעיר פיורדא בעניין ירושה גדולה של עשיר מופלג . הנושא היה סבוך ביותר ורבינו נאלץ לשבת על המדוכה זמן לא מבוטל. לבסוף ערך רבנו תשובה מפורטת (שהודפסה בשו"ת שלו מהדורא קמא, חושן משפט סימן ל', תשובה המשתרעת על פני כעשרים עמודים!), ושלחם לשם. פסקו של ה 'נודע ביהודה' היה ערוך לתלפיות , והוא התקבל על דעת ילדיו של אותו עשיר, והם הביעו את שביעות רצונם המלאה והסכימו לקבל את כל מה שכתב ככתבו וכלשונו.  שמחתם הייתה עצומה, שכן הצדיק השכין שלום בפסיקתו עד שעל דעת עצמם החליטו לשלם לרב דמי פסק בסך... שלושת אלפים דינרים בדיוק!  כשהגיע הסכום הגדול למעונו של רבנו, אמר לרבנית: " ראי נא, החוב של ר' זרח נפרע במלואו, עד הפרוטה האחרונה על ידי בורא העולם! "

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הנס והפלא,לשמור סוד,חכמי לובלין,דתי המלך,חוגגים,ברוך מרדכי,לשתות, לשמוח,מתנות לאביונים,    

 

  אמרי שפר י"ד אדר ה'תשע"ז

 

 

בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע - דידוע שפורים - כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת.. .

     בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצווה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ...

     הטעם שלא מוזכר שם ה' במגלת אסתר . באבן עזרא כתב בפשיטות, מכיוון שגם הגויים העתיקו את המגילה ללשונתם, וכדכתיב מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. וחששו מרדכי ואסתר, שלא יכניסו ח"ו שם ע"ז במקום שם הקדוש ע"כ לא כתבו שם הקב''ה.

     וכבר פירש הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע את הכתוב "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר -" דלכאורה אינו מובן מהו "ויקר"? אלא הכוונה שהשמחה הייתה 'יקרה' בעיניהם, נצלו אותה כראוי,ונזהרו לבל תצא מן הגדר הראוי והרצוי. וכן עלינו להשתדל לשמור על השמחה השורה בפורים, שתהא יקרה בעיננו, ובל לבזבזה בדברים זולים!...

ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ג(  [ע"פ ברכת דוד[

     בשנת תשנ"ד - 1994 עמד לו חייל דתי בשם נחשון וקסמן ב'צומת הטייסים' ליד יהוד והמתין לטרמפ לאזור רמלה הוא עלה לטרמפ שבו היו חמישה מחבלים ימ"ש, שהתחזו למתנחלים יהודים, והם שבו אותו כבן ערובה. צה"ל התכונן לקראת מבצע סודי וקשה לשחרורו של החייל נחשון וכל עם ישראל, התאחד בתפילות המוניות 'לקרוע' שערי שמים להצלת החייל השבוי, שבקלטות הוידאו שהתפרסמו בתקשורת התחנן על חייו. מאחר והמחבלים נתנו אולטימטום וקבעו זמן לקבלת דרישותיהם, אחרת יוציאו אותו להורג בליל שבת בשעה :20:00 ... על כן המבצע הצבאי היה צריך להיערך בליל שבת. כמובן שהציבור לא ידע על התכנונים הצבאיים, אולם באותו יום שישי, התאספו ברחבת הכותל המערבי אלפי מתפללים. היה זה מחזה נדיר,  לראות את כל רחבת הכותל מלאה עד אפס מקום, כשכולם מבקשים ומתחננים להצלתו של החייל בהקדם וברחמים.

     ראש הישיבה בה למד נחשון, ניגש לומר פרקי תהילים,  כשכל עם ישראל חוזר אחריו בדמעות רותחות "הושיעה את נחשון והצלח את החיילים שיצאו להצלתו". אלפי יהודים זעקו בתפילות ובתחנונים... האם גם הופיעה בתקשורת וביקשה שידליקו נר שבת להצלת בנה.  בליל שבת, בשעה 17:15 בערב, נערך המבצע. תוצאותיו היו קשות: נחשון נרצח מיד עם חדירת חיילי צה"ל למחבוא המחבלים המופתעים, אחר הלוחמים הבכירים סרן ניר פורז הי"ד נהרג, ו-7 חיילים נוספים נפצעו. המחבלים חוסלו,  כמובן, אך מטרת המבצע לא הושגה ונחל כישלון.  

     בשעת לילה מאוחרת קיבל ראש הישיבה של נחשון את הבשורה הקשה ומיד צעד רגלית לבית הורי נחשון המתגוררים בירושלים, כדי להיות עימם ברגעים הקשים.  הוא הגיע לשם בשעה אחת אחר חצות וראה מחזה נדיר , בית יהודי מאמין, שלמרות הבשורה הקשה על מות בנם לפני שעות ספורות, שומרים הם על קדושתה של השבת ונזהרים שלא להיות עצובים ולא לבכות ביום קדוש זה.  ראש הישיבה, ישב עם אביו של נחשון הי"ד וחיזקו בדברי נחמה עד אשר לאחר כמה שעות, ביקש לחזור לביתו כדי להתפלל תפילת שחרית של שבת. אביו של נחשון ליווה א??תו ואמר לו: "אני יודע שתהיה הלוויה רבת משתתפים.  הרבה אנשים יבואו מכל רחבי הארץ לחלוק כבוד אחרון.  אני מבקש ממך, כבוד הרב, שאתה תספיד את בני הי"ד" . ראש הישיבה אמר שלא יהיה לו קל לדבר על נחשון, אך הוא מסכים לעשות זאת. אך אז אמר לו האב דבר מוזר: " כתוב בספרים הקדושים שנשמתו של הנפטר נמצאת בהלוויה - ומבקש אני מהרב, שכאשר בני ישאל אותך שאלה בהלוויה תענה לו עליה", הרב ההמום חשב שאולי נטרפה דעתו של האב עקב האסון, אך אביו של נחשון הסביר את דבריו: "הרי רק לפני כמה שעות אלפים מעם ישראל התקבצו בכותל המערבי שנחשון יחזור בשלום, אלפים נשאו עיניהם לשמיים והתחננו בדמעות לבורא עולם וזעקו: ' אבא! תעזור לנו'! בהלוויה נחשון ישאל אותך: 'להיכן הלכו כל התפילות? כולם התפללו וביקשו את אותה בקשה מאבא שבשמיים ומדוע היא לא התקיימה"? אביו של נחשון המשיך ואמר: "אני אענה לך את התשובה ואותה תאמר בהלוויה" . ראש הישיבה, חיכה לתשובה שלא איחרה לבוא: "אם ישאלו אותך היכן כל התפילות שהתפללו לבורא עולם תענה כך - לילדים יש בדרך כלל הרבה בקשות מהוריהם.  ההורים - שאוהבים את בניהם ודואגים להם - עונים להם כמה סוגים של תשובות. לפעמים האבא משיב בהסכמה ואומר לבנו 'הנה, קח'... או 'עוד שעה אתן לך'... 'מחר אתן לך'... אבל לאבא אוהב, יש לפעמים גם תשובה נוספת והיא: ' לא'! וגם כשהאבא אומר 'לא', הוא עדיין אבא שאומר זאת מדאגה ואהבה, גם כשהבן לא תמיד מבין. אם נעמיק נראה, שאבא שאומר 'לא' הוא לפעמים אבא יותר אוהב ודואג מאשר אבא שאומר תמיד 'כן', כי לאהוב אבא שרק אומר 'כן' - אין זו אהבה אמיתית, אלא אהבת אינטרסים. בזמן שכל עם ישראל היקר התפלל והתחנן בדמעות, אבא שלנו בשמיים הקשיב והאזין לכל מילה, אך התשובה הפעם הייתה: 'לא'! גם 'לא' היא תשובה של אבא אוהב. "יהודי שמאמין ויודע שיש לו אבא בשמיים שדואג לו יותר ממה שהוא חושב, מקבל את כל גזירותיו באהבה!!!

      ראש הישיב?? עמד משתאה לנוכח תעצומות הנפש מהדברים של האב, ויצא מחוזק מהבית "השבור"... ואולי נכון יותר לומר "הבית השלם"; רק אדם המחוסן באמונתו יכול הוא לנחם את מנחמיו. אין ספק, כי צריך כוחות נפש גדולים לכך... 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

פורים כפורים,מתעטף בטלית,בית הכנסת,להתבסם,שם הקדוש,אורה,שמחה, ששון,יקר,

 

 

אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ז

 

בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.  הניצוץ היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(

     בראשית - אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ - הרי גם לאחר מכן - והארץ - כל העניינים הארציים - תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

     בראשית (א, א). הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שכל מסכתא שבש"ס מתחילה בדף ב' וכן התורה מתחילה באות ב' להורות: הגם שהרבית ללמוד תורה, עדיין לא התחלת מ-א'.

     ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'' (קידושין ל,ב)

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכל אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

"     ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימינית, כבר אין לך הרבה התלבטות לגבי מי מהן היא השמאלית,   ואז נותרה רק הבעיה-באיזו מהן להתחיל לצעוד.

אם כסף תלוה" (דברים טובים - משפטים)

     האם הכסף ילווה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת לעני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.

     מספרים על עשיר גדול שהייתה לו אישה יראת שמים ואשת חיל שהייתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן,  ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האישה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האישה בעל כורחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

     למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא הייתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרוויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך , אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך,  שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האישה גט וחזרה לבית אביה.

     כיון שהאישה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האישה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול.  מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האישה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר העניין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו.

     ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו.  כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל - כאילו קיים עולם מלא



הנסיך ויוויאן (דברים טובים - משפטים)

     מאות אנשים גדשו את אולם קבלת הפנים בארמון המלוכה. צלילי המוסיקה והשקת כוסיות הזכוכית נשמעו מכל עבר. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשי שלטון בכירים, שהגיעו לברך את המלך אנדרו השלישי לרגל יום הולדתו השישים. תכונה רבה הורגשה באולם כאשר נכנס פנימה הנסיך פיטר, בנו של המלך ריצ'ארד, שליטה של הארץ השכנה. הוא נכנס בלוויית משלחת כבודה של שרים רמי דרג והתקבל בכבוד הראוי. לחיצות ידיים וחיוכים נראו בכל פינה,  אך עד מהרה הבחין הנסיך האורח כי הנסיך ויוויאן, בנו הבכור של המלך אנדרו, אינו נוכח באולם. 'היכן יורש העצר?' שאל הנסיך האורח את אנשי החצר, אך הם התחמקו מתשובה . הנסיך פיטר הבין כי דבר מה אינו כשורה, אך העדיף שלא ללחוץ. לאחר כשעה נכנס סוף סוף יורש העצר, הנסיך ויוויאן.  חברו הטוב לחץ את ידו בחום, אך הבחין מיד בעננה הכבדה הרובצת על פניו. 'מה מעיק עליך?' שאל, 'האם אינך בקו הבריאות?' 'יש דבר מה שמטריד אותי,' השיב הנסיך ויוויאן, ' ואולי אתה, ידידי הטוב, תוכל לעזור לי.' תוך כדי הדברים סרו שני הנסיכים לאחד החדרים הצדדיים כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות. 'אתה יודע כי במשך שנים רבות אני לומד חכמה מפי המורה הזקן פרנצ'סקו' אמר הנסיך ויוויאן. 'לפני כחודשיים לימד אותי פרנצ'סקו כי גן העדן והגיהינום נמצאים כאן - בעולם שבו אנו חיים, אך לא ידע לומר לי את מקומם המדויק. מאז טורדת את מנוחתי המחשבה על כך. יש בי רצון עז לראות כיצד נראה גן העדן ולהגיע לפתחו. אינני מסוגל להמשיך את חיי בשלווה בלי לראות זאת בעיניי.' הנסיך האורח שקע בהרהורים. הוא ידע היטב כי הנסיך ויוויאן לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו, אך ידע גם כי בקשתו בלתי ניתנת למילוי. הוא לא רצה לזלזל בידידו הטוב, וניסה למצוא את האיש המתאים שיוכל לכוון את יורש העצר בצורה חכמה אל המקום המיועד. 'אולי בוהיטו?!' פלט לפתע הנסיך פיטר, ' בוהיטו, איש הדת החשוב ביותר בטיבט יוכל לעזור לך! יתכן שאם תעלה אליו בראש משלחת מכובדת, הוא יסכים לכוון אותך אל פתחו של גן העדן.' הנסיך ויוויאן הניד בראשו בהסכמה. שום מסע מפרך לא ירתיע אותו מלהגיע למטרתו.  הוא הודה לידידו בחמימות על עצתו והחל לתכנן את המסע ולבחור את בני לווייתו לטיבט.

     המסע לביתו של איש הדת הישיש היה מתיש ומפרך. לאחר חצי שנה התייצב הנסיך ויוויאן ועמו שני מלווים בלבד לפני בוהיטו. השאר לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו למדינתם. רק שני משרתיו הנאמנים המשיכו אתו עד שהם ניצבו לפני בקתתו של האיש הזקן והחכם ביותר בטיבט. הנסיך נקש על דלת בקתתו של בוהיטו, והמתין בהתרגשות לבאות. 'יבוא',  נשמע קול רפה מבפנים. ויוויאן פתח את הדלת, וגילה אדם זקן ושבע ימים ששכב על מיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. ' מה רצונכם?!' שאל בוהיטו. 'אני הוא הנסיך ויוויאן, בנו של המלך אנדרו השלישי. הגעתי אליך ממרחקים תוך סיכון אישי רב. יודעי דבר סיפרו כי הנך יודע היכן נמצא גן העדן, וכיוון שכך אבקשך שתוביל אותי אל פתחו...' 'לך מכאן', ענה בוהיטו בלי להסב את פניו אל הנסיך, 'איני מראה זאת לשום אדם בעולם'. הנסיך ויוויאן הרגיש כיצד דמו מטפס באחת אל ראשו.  תלאות הדרך הארוכה עדיין חקוקות בעצמותיו ובוהיטו מגרש אותו כך, ללא אומר ודברים?! הוא שלף בזעם את חרבו מן הנדן. 'אם לא תאמר לי תיכף ומיד, אתיז את ראשך מעליך' איים הנסיך. בוהיטו הסתובב אלי באחת. 'עכשיו הנך ניצב על פתח הגיהינום,' אמר אל הנסיך והצביע על החרב שבידיו. ויויאן שקלט לפתע את דבריו של בוהיטו, החזיר את חרבו לנדנה. ' ועתה הנך על פתחו של גן עדן', המשיך איש הדת והצביע לעבר החרב שניצבה בתוך הנדן בחזרה. 'פתח גן העדן אינו דלת או שער המצויים במקום כלשהו. גן העדן או הגיהינום מתחילים מכאן - ממך!' הנסיך הגאה השפיל את ראשו בהבנה, ובוהיטו המשיך לדבר אליו: 'האדם, במעשיו, קובע אם הוא ייכנס לגן עדן או לגיהינום, ולכן האדם הוא-הוא הפתח לגן העדן וגם הפתח לגיהינום. רק מעשיך והחלטותיך, הם שיובילו אותך לעבר גן העדן או חלילה, לעברו של הגיהינום.

     אגדת עם זו מלמדת אותנו על ערכו של כל מעשה קטן שאנו עושים. בפרשתנו, פרשת משפטים, עומדת התורה על ערכם של החוקים והמשפטים שאותם חייב לקיים היהודי במהלך חייו. בעולם הבא יקבל כל אדם את השכר והעונש על פי מעשיו, אבל כבר כאן אנו יכולים לחוש את טעם גן העדן ואת טעם הגיהינום. אדם הנוהג ביושר ובאמת, חווה כבר בעולם הזה סיפוק ושמחה בחייו, ואילו מי שחי חיי שקר ורמייה, נידון כבר בעולם הזה לחיים של נקיפות מצפון ורגשות חרטה ואשמה, שיהפכו את חייו לגיהינום.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תרומה,מקווה,בקבוק מים, ניצוץ,מפוח,שורף,בריאות,יצר הרע,תורה ,תבלין, אורה ושמחה,

  

 

 אמרי שפר י"א אדר ה'תשע"ז

 

 

בפסוק 'אם מזרע היהודים מרדכי‘, לכאורה, תיבת מזרע נראית כשפת יתר, שהיתה יכולה לומר בקוצר אמרים 'אם מהיהודים מרדכי‘, אלא פירש הרה"ק ה‘תפארת שלמה‘ בדרך רמז, שבני ישראל דומים לזרעים בשדה, ואף כאשר הם נרקבים וכלים כזרע הזה אינם מתייאשים לעולם,  ואדרבה, ריקבון ושפלות זו גורמים להם לצמוח ולגדול כאילנות הללו שתחילת בריאתם מדבר שזרעו כלה. וזהו מחיית עמלק להתחזק מהמצב השפל ביותר

     דיבור עם הקב"ה - פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד. בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" - אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזיי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יהיה מהנדס וזה יהיה עורך דין, אבל אז "את ובית אביך תאבדו" - התורה, שהיא מ א' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

     הטעם שנקראת שבת זו 'שבת זכור‘, אומרים בדרך צחות,  על פי מאמרם ‚ שמשה רבנו ע"ה נולד בז‘ אדר, נמצא שבשבת זו - שאחר ז‘ אדר הייתה שמחת ה ‘שלום זכר‘ שלו, כמנהג ישראל לעשות 'שלום זכר‘ בליל שב"ק הסמוך ללידת הבן, על כן נקרא שמה 'שבת זכור‘

     חמשה דברים קיבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם ביום הפורים, קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ונהגו עוד להתחפש ולשנות את המלבושים. ודרשו לרמז את כולם באותיות 'מגילה‘ הראשון כפשוטו, דהיינו קריאת המגילה, כמו כן אפשר לקרות אותיות אלו בצירוף של 'לגימה‘ דהיינו שתיית היין בשמחה, משלוח מנות נרמז בצירוף 'גמילה‘ מלשון גמילת חסד איש לרעהו, בסדר אותיות של 'מילגה‘ נרמזת מצות מתנות לאביונים, ו ‘גלימה‘ רומזת על שינוי המלבושים.

החמור שתבע (דברים טובים - משפטים)

     במשך שנים ארוכות שימש חואן דיאז כשופט המקומי ונציגו של המושל בעיירה הקטנה בצפון מקסיקו. תושבי העיירה היו איכרים נבערים מדעת שעיבדו את שדות התירס שלהם והתפרנסו בקושי. את יומם המפרך היו האיכרים מסיימים במסבאה המקומית בשתיית טקילה עד אבדן חושים - דבר שגרם לקטטות רבות. תפקידו של חואן היה להשליט סדר ולהכריע בסכסוכים בין התושבים. הוא היה מחליט בדרך כלל על פי הצד ששילם לו שוחד גבוה יותר, ובזכות זה הוא בנה לעצמו בית גדול במרכז הכפר, ליד השוק המקומי.

     בכיכר השוק היה מוצב 'פעמון הצדק' שהיה עשוי נחושת.  כאשר התפתחה קטטה היו שוטרי הכפר מביאים את המתקוטטים אל הכיכר, ומצלצלים בפעמון. חואן היה יוצא מביתו, שומע את הצדדים, ופוסק מי צודק ומי אשם. ברבות השנים נפל הענבל שהיה תלוי בתוך הפעמון. פעמון חדש עלה כסף רב, והקופה הציבורית הייתה ריקה מכיוון שכל כספי הקנסות הלכו ישר לכיסיו העמוקים של חואן. חואן ניסה לתקן את הפעמון, ובסופו של דבר הצליח לקשור את הענבל בחוטי קש ארוכים ולהחזירו לפעולה . יום אחד שוטט בכפר חמורו הזקן של מאוריציו הנפח. החמור הרעב הבחין בחוטי הקש המבצבצים מעל פעמון הנחושת.  הוא החל ללעוס את הקש כדי להשביע את רעבונו, ועד מהרה נפל הענבל ארצה והתנפץ לרסיסים.  חואן מיהר החוצה למשמע הרעש, והבין מיד שסוף סוף נמצא הקורבן שישלם מכיסו את הפעמון החדש. הוא שאל את העוברים והשבים של מי החמור והללו השיבו לו כי זה החמור הזקן שהיה שייך בעבר למאוריציו הנפח, עד שהוא שילח אותו לחופשי. ' לך אל מאוריציו ומסור לו שהחמור שלו תובע אותו למשפט', הורה חואן לאחד הנערים. הנער יצא בריצה לכיוון הנפחייה,  ובינתיים השמועה על חמור התובע למשפט את בעליו התפשטה בכפר, ורבים החלו להתאסף בשוק כדי לחזות באירוע הנדיר.  כשהגיע הנפח לכיכר השוק, כבר חיכה לו חואן כולו אומר חשיבות עצמית. 'האם החמור הזה שלך?' שאל חואן. ' אכן הוא היה שלי בעבר', אמר הנפח, 'אך הוא כבר אינו יכול לעבוד, ולכן שחררתי אותו '. 'אם כן דע לך שהחמור תובע אותך לדין בעוון הזנחה וכפיות טובה - ומכיוון שהוא אינו יכול לדבר, אני אייצג אותו.

     החמור שירת אותך בנאמנות שנים רבות ואתה הפקרת אותו לעת זקנתו. מכיוון שכך החמור נאלץ לאכול את חוטי הקש שהחזיקו את הפעמון והוא נשבר. החמור חייב לשלם את הנזק שהוא גרם, אך מכיוון שאין לו כסף, הוא תובע אותך לדין ודורש שאתה תשלם את הכסף מכיסך'. האיכרים מסביב הנהנו בשביעות רצון למשמע פסק הדין, ומאוריציו הבין שהוא נפל קורבן לתאוות הבצע של השופט שביקש לפרוק מעליו את הוצאות קניית הפעמון החדש. 'אמור לחמור שאני מוכן לשלם לו את הסכום,' אמר מאוריציו לחואן, 'אך זאת בתנאי שהוא לא יהיה שייך לי יותר, ולא יבוא אלי בטענות.' חואן שהכסף סנוור את עיניו הודיע לכולם מיד שהחמור שהוא מייצג מסכים לתנאי הזה. הקהל התפזר, והחמור נשאר בכיכר השוק.

     לעת ערב חזר החמור לאורווה של הנפח, כפי שהיה רגיל במשך שנים. לזה בדיוק מאוריציו חיכה. הוא העמיס על גבו של החמור חבילה קטנה ועטופה היטב ובתוכה מאה מטבעות. לאחר מכן יצא עם החמור לכיוון ביתו של חואן והמתין לשעת הכושר. לאחר זמן מה יצא השופט המקומי עם משפחתו לנסיעה. מאוריציו הכניס את החמור לחצרו של השופט והסתלק מהמקום. החמור שנותר לבד בגינה המפוארת, לא בזבז זמן. הוא החל לאכול וללעוס מכל הבא ליד: את עצי הנוי המקושטים ואת העציצים הנאים, הוא לעס אפילו את כסאות הקש ושבר את חלון המרפסת. כאשר חואן השופט חזר לביתו לאחר כמה שעות חשכו עיניו למראה החורבן שגרם החמור. הוא זימן במהירות את הנפח לביתו. ' תראה מה החמור שלך גרם!' צרח חואן אל הנפח. 'אינני יודע', היתמם מאוריציו, 'אני שילמתי לחמור את מה שהייתי חייב לו, וכנראה הוא פנה לביתך כדי להעביר לך את הכסף. מעבר לכך איני יודע כלום, כי החמור, כידוע, אינו שייך לי'. לחואן לא נותר אלא לחרוק שיניים בזעם על התרגיל שהנפח עשה לו.  

     בפרשת משפטים, מלמדת אותנו התורה לנהוג ביושר ובלי משוא פנים, ומצווה את השופט 'לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד'. על הדיין להיות נקי ובלתי משוחד מנגיעות אישיות, ורק הצדק והיושר צריכים להיות נר לרגליו. אנחנו איננו שופטים בבית משפט, אבל כל אחד מאיתנו הוא שופט קטן. לא פעם אנו צריכים לשפוט את הזולת, ולהחליט אם הוא צודק או טועה בדבר מה. התורה מלמדת אותנו להיות אובייקטיביים ולא למהר לדון את השני לכף חובה. חז'ל אומרים לנו כי מי שדן את חברו לכף זכות, זוכה שגם בשמים דנים אותו לכף זכות, ומעניקים לו שפע של ברכה והצלחה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מזרע היהודים, ריקבון,שפלות,לצמוח,אילנות,החרש תחרישי,מהנדס,עורך דין, קריאת המגילה,משתה ושמחה,משלוח מנות,מתנות לאביונים,

 

  נקודה שבועית פרשת "תצווה" ה'תשע"ז

 

פרשת "תצווה" היא הפרשה היחידה בחומש שמות מאז שנולד משה שהוא לא מוזכר בה.

נשאלת השאלה מדוע? אחת התשובות היא שבפרשה הבאה אחרי חטא העגל יאמר משה לה' "מחני נא מספרך" ככפרה על חטא בני ישראל, ואומר על כך הרי"מ בפירושו שמשה עצמו היה כמו התורה עצמה ולמעשה אין הוא צריך להזכיר עצמו, כי במהותו הוא למעשה קיים בה גם אם לא ממש מוזכר.

בתחילת הפרשה פונה ה' אל משה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי..." - משה מתבקש להעביר את סמכויות הכהונה ממנו אל אהרון ובניו.

מדוע לא ניתנה גם למשה כהונה?

עונה על כך האבן עזרא ומסביר שעל משה היה הטורח ללמד את בני ישראל תורה ולא היה לו זמן גם לעסוק בעבודת הכהונה. מלבד זאת אשתו של משה, ציפורה, הייתה בת יתרו ובניו לא מיוחסים, ולכן פורטת כאן התורה את יחוסו של אהרן.

המגיד מדובנא מסביר שתפקידו של כהן הוא לחנך ולהדריך את העם על ידי דוגמא אישית. משה בדרגתו הגבוהה עמד מעל השגת ההמונים. מחנך העם חייב לבוא מתוך העם ולהימצא בקרבו.

כל מנהיג חייב להיות בהתאם לדורו. בשעת חטא העגל אמר לו ה': "לך רד כי שיחת עמך" - יש לרדת אל העם ולמנוע התדרדרות. וכשמשה הרגיש רע בעיניו שביקש ממנו לקרב את אהרן אמר לו: "תורה שלי הייתה ונתתיה לך". התורה לא ניתנה לעם ישר מהגבורה כי לא היו מסוגלים לקלוט אותה ממקור גבוה ולכן משה היה מתווך. מאותה הסיבה נבחר אהרן לכהונה כי מדרגת משה גבוהה כל כך מהעם שהוא לא מסוגל להדריכם באורח החיים של המציאות.

שנזכה גם בימנו למנהיגים שיכולים להדריך אותנו היטב במציאות חיינו.

שבת שלום ומבורך!

 

תודה : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

פרשת "תצווה",כהונה,אהרון ובניו,חטא העגל,האבן עזרא,המגיד מדובנא,משה, ציפורה, לחנך,להדריך,התדרדרות,מתווך,

 

 

  אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ז

 

  אזני המן - ב"אזני המן". אם נתבונן, מבחוץ- אוזן המן היא סתם בצק, הטעם האמיתי חבוי בפנים. מעבר למעטה החיצוני הרגיל יש את מרכז המאפה - האוזן המן השופע מתיקות. כך הם חיינו: ישנם זמנים שבהם נראה כי מקרים ארעיים מושכים אותנו לכל כיוון אפשרי. קורים לנו כל מיני דברים שאין לכאורה קשר בניהם ואף אין להם סיבה ממשית לקיומם... אך זוהי איננה האמת. יש לדעת כי לבורא העולם לכל דבר אצלו יש ממשות תכלית, שסמויים מעיננו. מלמעלה הדברים שקורים לנו הם חלק מתהליך שפנימיותו מתוקה בהרבה מה"בצק" הנראה לעין.



     ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר״ (אסתר ב,ה). הצלחתו של מרדכי בבית המלך הייתה מכוח היותו ״בן יאיר״. אביו האיר לו את ימי ילדותו, שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה, הניח לו תפילין, והוא ראה בביתו איך מתנהגים בחגי ישראל ואיך יום רגיל מתנהל כיום יהודי. אור זה הוא שגרם להצלחתו בבית המלך. (שיחות קודש)



      "המן" בגימטרייה 95. "המלך" בגימטרייה זה גם 95. אכן כך היה בהתחלה. אך כאשר "המלך" הזה רצה לכבוש עוד "אחד", את מרדכי, לא נשאר ממנו כלום. כי המן + ועוד 1, שווה 96. וגם "כלום" בגימטרייה זה 96.



     ״ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים״ (אסתר א,יג). ״יודעי העתים״ אלו הפוליטיקאים, המשנים את דעותיהם מעת לעת ומתאימים את השקפותיהם למשב הרוח...(מאוצרנו הישן)



ג'ייקוב קולוני השריף (דברים טובים - משפטים)

     פעם עמדו עשרות אנשים מסביב והביטו בתגרה הסוערת, ההמולה במרכז הרחוב הייתה גדולה וההמון הצוהל הביט בהנאה במופע הרחוב תוך כדי שאגות עידוד לשני הצדדים שהפליאו את מכותיהם אחד בשני. קרב הרחוב יכול היה להימשך עוד דקות ארוכות, אלא שלחישות שנשמעו בין המתקהלים גרמו לאנשים להימלט מן המקום. לפתע הכול השתתק, דמותו של ג'ייקוב קולוני השריף הקשוח של העיירה 'מונטאקי' הופיעה בקצה הרחוב והאספסוף מיהר להתפזר. גם הצעירים שעד לפני רגע שכבו על הרצפה, מיהרו להתרומם ולנער את בגדיהם ותוך רגעים ספורים נעלמו בשבילים הצרים של העיירה. הדבר האחרון שהם רצו הוא להסתבך עם השריף הקשוח של העיירה.

     ג'ייקוב קולוני היה ידוע בקרב כל תושבי העיירה כרואה שחורות, כל סיטואציה אותה ניתן היה לפרש לטובה או לרעה, תמיד היה מכריע לרעה ובהתאם לכך היה גוזר עונשים קשים על התושבים החשודים. ג'ייקוב יכול היה להמשיך בתחזיותיו השחורות במשך שנים, אלא שהכול השתנה כשיום אחד נשלח אל השריף שוטר צעיר בשם כריס ברטלי, השוטר נשלח לאזור על מנת לסייע לשריף לפקח על העיירה שאליה התווספו תושבים רבים בשנה האחרונה. כריס היה בחור צעיר וחייכן שראה רק טוב מסביבו, הוא הסתכל על החיים דרך משקפיים ורודים, וראה בכל קושי שעמד בפניו - אתגר מרתק שאותו הוא יעבור בהצלחה. לשריף הוותיק היה קשה מאוד להתרגל לרעיונות החדשניים של כריס. 'אתה תמים חביבי' אמר לו, 'תחכה עד שתראה את החיים האמיתיים, אין לך מושג עד כמה אכזריים החיים'. אבל כריס היה עונה: 'הכול תלוי רק בהשקפה שלך, אם תחשוב טוב תראה מסביבך רק טוב, ואם תחשוב רע כל היום תראה כרעים את כל אלו שמסביבך'. כמעט מדי יום הם נפגשו בסיטואציות שונות ולא פשוטות, ותמיד ג'ייקוב היה מניע את ראשו לצדדים באי שביעות רצון וממלמל 'העולם הולך ומדרדר...', וכריס לעומתו היה מוצא את נקודות האור, ואת מחצית הכוס המלאה.

     באחד הימים כאשר הם ערכו אימונים בשליפת נשק, נשמט אקדח טעון מידיו של כריס על הארץ ומיד לאחר מכן נשמעה ירייה, צווחה נשמעה מפיו של ג'ייקוב תוך כדי שהוא לופת את ידו. הכדור שנפלט פגע בזרת שלו וקטע חלק ממנה. כריס מיד רץ לעזור לשותפו וחסם את הדם, אך השריף רק מלמל כשעיניו עצומות: 'אתה חסר אחריות! מי עורך אימונים עם אקדח טעון?' כריס התנצל ואמר שהוא שכח שהאקדח טעון, 'וחוץ מזה אדוני' הוא המשיך: 'אני בטוח שגם זה יהיה לטובה'. המילים הללו הרתיחו את דמו של ג'ייקוב, והוא אמר: 'תדע לך שהחוק קובע שפליטת כדור שפגעה בזולת עונשה שנת מאסר! אני לא חשבתי להשית עליך את העונש הזה, אבל אם אתה אומר שגם זה לטובה, אז אתה מוזמן לשבת בכלא כדי לדעת האם זה לטובה'. השוטר הצעיר לא האמין לדברי שותפו הוותיק,  אבל למחרת היום הוא כבר מצא את עצמו יושב בבית הסוהר.

     חודש ימים חלף מאז ומספר תלונות מוזרות הגיעו אל השריף,  לאורך הכביש הראשי המוביל אל העיירה נצפתה תופעה מטרידה, מדי כמה ימים ניתן היה לראות כל מיני בעלי חיים מתים שנמצאו תלויים על גבי תמרורים ופנסי רחוב. השריף החליט לבדוק את העניין ויצא מהעיירה לנסיעה לאורך הכביש. כ-15 ק'מ לאחר תחילת הנסיעה הוא הבחין לפתע בחתול מת התלוי על תמרור בצד הדרך. הוא עצר את מכוניתו והחל לבדוק את הסביבה, ואז שם לב לשביל עפר היורד אל בקעה סמוכה ומשני צדדיו תלויים עוד מספר בעלי חיים.  במשך חמש דקות הוא הלך לאורכו של השביל, ולפתע הוא מצא את עצמו מוקף באנשים רעולי פנים האוחזים נשק בידיהם, ולא נותר לו אלא להניח את נשקו ולהיגרר בעיניים מכוסות אחרי האנשים המסתוריים. כאשר פקח את עיניו הוא מצא את עצמו במערה עליה היו ציורי קיר של כוכבים מחומשים ועוד כל מיני צורות מוזרות. האנשים סיפרו לו שהם שייכים לכת השטן, והם מקריבים לו בעלי חיים 'כעת אנו עומדים להרוג אותך למען אותה מטרה!' הבהירו לו והכינו אותו לקראת הקרבתו לקרבן. ראש החבורה החל לבדוק היטב את ג'ייקוב המבועת ואז לפתע הוא שם לב שהוא פצוע בזרת 'חברים יש לו מום אי אפשר להקריב אותו' אמר לשאר המשתתפים, ולג'ייקוב הוא אמר: 'אנחנו נבדוק מה לעשות אתך מאוחר יותר'.

     בלילה הצליח ג'ייקוב להימלט מן המערה,  והדבר הראשון שהוא עשה זה לרוץ לבית הסוהר לשחרר את ידידו: 'צדקת ידידי, הפגיעה בזרת באמת הייתה לטובה! אבל שום דבר טוב לא קרה בגלל המאסר שלך'... גם זה לטובה אדוני' אמר כריס בחיוך: 'אם לא הייתי במאסר, הייתי נעצר יחד אתך במהלך הסיור על ידי בני הכת, ולי כפי שאתה יודע לא חסרה זרת'... 

     כל אדם צריך ללמוד כיצד לראות רק את הטוב שבכל מצב, ובכל אדם. גם מצבים קשים מציבים בפני האדם אתגרים שמהם הוא יוכל לצאת מחושל יותר, ומוכן לחיים.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אזני המן,בצק,איש יהודי,שושן הבירה,מרדכי,תלמוד תורה,תפילין,המן, יודעי העתים,פוליטיקאים,משב הרוח,

 

אמרי שפר ט' אדר ה'תשע"ז

 

איתא (בילקוט אסתר רמז תתרנו): "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", וכי יש אדם צם ואוכל, אלא אתם צמים על ‫שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש".



     בספר ילקוט אברהם (לר' אברהם ליפשיטץ. י"ל בתרצ"א. סי' תרפ"ו) הביא מקור למנהג ישראל קדמון לכתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' על נייר ולהדביק מול הפתח בבתים ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמנם בגמ' כתוב 'משנכנס אדר וכו' אך לכתוב זאת על נייר ולתלות על הקיר מנין? וביאר דהא נפסק בשו"ע (סי' תקס') שיש לשייר בכל בית אמה על אמה זכר לחורבן, ולכך נהגו להדביק זאת דווקא על מקום ההוא שבמקום תוגה יהא שמחה וששון ליהודים.



     הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (פרשת משפטים) כתב, והנה יש לעיין בדברי חז"ל שכתבו 'משנכנס אדר וכו', דלכאו' היו צריכים לומר 'משהגיע אדר וכו' ולמה לשון 'נכנס'? וביאר, דמשנכנס אדר אין הכוונה עד שיגיע ממש, אלא אפי' משעה שנכנס בחודש הקודם דהיינו חודש שבט זמן המולד של ראש חודש, ג"כ צריך להרבות בשמחה, מפני שהתחילה ההארה מאותו העת וכאילו הגיע ראש חודש ממש.

    הפעמון שבבגדי הכהונה אמר רבי יוסף חיים, בעל "בן איש חי" מרמז לנו על בעלי לשון הרע שמקשקשים בפיהם תמיד כפעמון. הפעמון היה עשוי זהב כדי ללמד אותנו שערכו של אדם המספר לשון הרע הולך ופוחת בעיני מכריו וידידיו, עד שחינו סר מהם. דבר זה אמר ה"בן איש חי" מרומז במילה "זהב", שערכה המספרי הולך ופוחת, "ז" שבע, "ה" חמש, ולבסוף האות "ב", שערכה שתיים בלבד



וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" [כב, כ]  (נצוצות).

     ירון ישב בחדר ההמתנה של מיכאל פרימן - הפסיכולוג שעליו המליץ בחום חבר קרוב מן העבודה, ובחן את התמונה שהייתה תלויה על הקיר ממולו. היה זה איור גרפי המתאר ילד הניצב על פסגת הר נישאה, ונושף בכל כוחו בעננים התלויים מעל ראשו, ומפזר אותם לכל עבר. הוא תהה בינו לבין עצמו אם יצליח הפסיכולוג להעניק לו את הכח והיכולת לפזר את העננה האפורה שמכסה את חייו מזה שנים ארוכות...  כשנכנס לחדר, התרווח בכורסה ממול הפסיכולוג, התפזרו מעט חששותיו - פרימן התגלה כאיש צעיר וחכם , המשדר רוגע ואמינות. "שלום ירון", פתח, "שמי הוא, כידוע לך, מיכאל פרימן, אבל בוא נוותר על גינוני הכבוד,  אתה יכול לקרוא לי בהחלט בשמי הפרטי מיכאל, וכך אולי נוכל לעבוד ביחד בלי מחיצות בינינו. ועכשיו תנסה לספר לי מה מביא אותך אלי''?

     ירון היה מעט נבוך. הפסיכולוג הזה כנראה מאוד פרקטי, וניגש ישר לעניינים, חשב לעצמו. הוא ניסה לגבש סדר כלשהוא במחשבותיו, והמאמץ ארך לו כמה דקות עד שהתעשת, פתח וגולל את יריעת חייו. " הייתי בן בכור במשפחה של אנשי אקדמיה. אבא היה כימאי מבריק באוניברסיטה העברית, והמעבדה בגבעת רם הייתה כל עולמו. לאחר שהתפנה יום אחד לשאת את אמי, חזר למחרת החתונה למבחנות שלו, ושוב לא טרח להתעניין באשתו ובילדיו. למעשה, שימשה לו המעבדה בית שני, אם לא בית ראשון, הוא בילה בה את מרבית ימיו ולילותיו תחת המיקרוסקופ הענק שלו.  אימא הייתה בעצמה בעלת תואר במדעים, אבל משכשלו חיי הנישואים שלה, נכנסה לדיכאון, ועזבה את העולם האקדמי אותו שטמה. אחר כך הגיעו הגירושין, ובקול דממה דקה עזבה אימא אותנו, שני ילדיה, ושוב לא שמענו ממנה, מלבד חליפת מכתבים פה ושם.  אבא עשה ניסיון לנהל את הבית בעצמו, ואנו הילדים היינו הקורבן. כשם שהיה נוגש אכזרי כלפי הלבורנטים,  שעבדו אצלו במעבדה לתוך השעות הקטנות של הלילה, כך נהג כלפינו, והתוצאות לא אחרו לבוא - אחי הקטן נעשה מופרע והיפראקטיבי מיום ליום, ואני לעומת זאת התכנסתי בתוך עצמי, ובגיל תשע הייתי ילד עצוב ומופנם. ככל שהמצב נעשה בלתי נסבל, נעשה אבי כעוס וזועם יותר. הוא ציפה מאיתנו שלא נפריע לקריירה המדעית שלו.  הוא לא הבין מדוע איננו מתנהגים על פי חוקי הטבע כמו האמבות והחיידקים שהתרוצצו למכביר במבחנות שלו. " הצלקות האלו של הילדות לא נרפאו לעולם, ותמיד התקשיתי ביצירת קשר עם החברה ובני אדם בכלל.  אחרי שירותי הצבאי עזבתי את הבית, ועברתי מסלול של נסיעות לחו"ל, מעט לימודים ועבודה. היום בגיל שלושים, חיי סובבים סביב ציר של ריקנות ללא עתיד. הייתי רוצה להקים בית משלי ולגדל ילדים, אבל הניסיון הכושל של הורי מרתיע אותי. אני, שלא חוויתי חיי נישואין ויחסי הורים וילדים נורמאליים, כיצד אתמודד עם אתגרים שכאלה כשאין עומדים לרשותי כלים מינימאליים?" "

     ישנה נקודה שעלי להבהיר לפני שנתווה יחד את דרך הטיפול. כפי שאתה רואה אני אדם מאמין, הכיפה שעל ראשי והציצית שעל בגדי הם עדות לכך. והטיפול שלי מבוסס על המקורות של המסורת היהודית. בקונספציה שלי, ישנן נקודות השקה בין הטיפול הפסיכולוגי והאמונה בא-לוקים, ואם הדבר מרתיע אותך, לא נוכל לעבוד יחדיו". למרות שירון גדל ברקע אתאיסטי גמור, והיה רחוק ממוקדי המסורת המקובלים, דווקא הריק הרוחני שבו היה נתון שאפשר לו להתייחס באהדה מסוימת לחגים ולשבת. הם סימלו עבורו את ההוויה המשפחתית הנורמאלית שכה היה משווע אליה, והוא הביע את הסכמתו להמשך הטיפול גם בתנאי זה. מיכאל התרווח בכורסתו,  עכשיו לאחר שהבהיר את עמדתו, היתה הדרך סלולה לפניו לבניית הקשר עם ירון נדבך אחר נדבך. "

     בשלב הראשון של שיחותינו, אני רוצה להתמקד בסבל שעברת בילדותך, וננסה ביחד לבחון את הדרך להתייחסות אליו. אני רוצה להציע לך מהלך שבו המשמעות תתבסס על גישה של האמונה - יש מנהיג לעולם, ומאחורי הסבל יש חשיבה ותוכנית א-לוקית עלומה ונשגבה מעינינו. אין פה מקריות או טעות. מאחורי כל התרחשות יש יד מכוונת ומתכננת, גם אם לא מובנת לנו תמיד. אבל יחד עם זאת זה תמיד לטובה, כי הוא א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ואוהב אותנו בניו אהבת נצח... ומכיוון שכך כל מה שעושה עמנו גם הייסורים והקשיים הכל לטובה..."  מיכאל עשה אתנחתא קלה, ובחן את הרושם שהותירו דבריו על ירון. " הדברים שאתה אומר מרתקים ומעניינים, זה מנחם אותי במידה מסויימת שלא סבלתי לשווא, ולא נפלתי קרבן ליד הגורל, אלא הסבל שלי הוא תוכנית         א-לוקית לטובתי"  . נכון בדיוק כך! "הייתי רוצה לשמוע עוד, למרות שאני לא מורגל בסוג זה של דברים", עודד אותו ירון להמשיך. " אנשים שחווים ילדות קשה, נוטים להגיב בצורות שונות. ישנם כאלה שנעשים אכזריים כלפי סביבתם, מתוך השקפה: 'כשם שהתאכזרו אלי, כך אנהג כלפי אחרים'. לפעמים הדבר גובל במפלצתיות - ראה ערך סאדם חוסיין , שהתעללו בו בהיותו ילד. ועל כך אומרת התורה הקדושה "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים". המצרים התעללו בנו והכו אותנו, והיינו יכולים להשתמש בחוויה הזאת בהיתר להתעלל באחרים.  אבל הקב"ה דרש מאיתנו להפוך את החוויה הזאת לכיוון החיובי ולהשתמש בה כדי להושיט יד לאחרים בחמלה.  אחרים נוקטים בגישה הפוכה - ככל שסבלו יותר, הם מעניקים לילדיהם את כל אשר חסרו בילדותם. לפעמים, הדבר מתבטא במנות מוגזמות של פינוק. אלו ואלו אינם מצליחים לעולם למלא את החסר הרגשי שהותיר בהם 'חור שחור' בנפשם. נשמע מסובך, אבל בפרקטיקה זה עובד. כל מה שנדרש זה להיות אב נפלא וסימולטנית גם ילד. אתה עובר את כל המסלול של הגדילה של הילד שלך, ובעצם גדל איתו ומשלים את כל החסר לנפשך. נשמע דמיוני, אבל אם תרצה, אין זה אגדה".

     ''אני צריך לעכל את הדברים ולחשוב על כך ביני לבין עצמי. הדברים הם מורכבים, ואני זקוק להקדיש להם הרבה מחשבה" , סיכם ירון את הפגישה. "יש לך את כל הזמן שבעולם", הרגיע אותו מיכאל, ונפרד ממנו בלבביות.  ירון לא חזר לפסיכולוג. אבל הלך לשאוב עוד חיזוק והדרכה ממעיין התורה הקדושה, הוא החל להתקרב ליהדות, עד שזכה להיכנס לישיבה וללמוד את התורה הקדושה, בהמשך הוא נישא, ונולד לו בן, אז הוא התקשר, וביקש לזמן לו פגישה עם מיכאל פרימן. הוא רוצה ללמוד את השיטה שלו - "לחוות את הילדות מחדש" הלכה למעשה כדי ליישם אותה עם בנו הטרי. מיכאל הביע את נכונותו לעזור לו. צעד אחר צעד הדריך אותו מיכאל לטפח את "הילד הקטן" שבו, לעודד את השובבות שלו. " הילד הזה יעזור לך להשתתף בשמחה בכל הפעולות המשותפות שלך עם בנך, וליהנות ממשחקים ומטיולים משותפים.  תנסה לראות כל הרפתקה וחוויה שתעברו ביחד, דרך העיניים של ילדך, ובו בזמן תהיה לו האבא הכי טוב בעולם - בדיוק כפי שרצית לעצמך - בהיותך ילד. כך תעבור את כל שלבי הגדילה שלו עד שתמונות הילדות המשוחזרת שלך תהיה שלמה".

     וירון שבינתיים הספיק לשנות את שמו ל"מנשה" אכן היה תלמיד מוצלח...  ובאמת ירון-מנשה פעל בכל כוחו ומעייניו להגשמת היעד, וביחד עם בנו בכורו ראובן, עבר את כל מסלול גדילתו כשהאהבה ביניהם הולכת ופורחת. אחר כך נולדה בתו חוה, ואחרון חביב יאיר הקטן. גם איתם פסע במשעולי הילדות עד הלום,  כשקשר האהבה בינו ובינם צומח וגדל מיום ליום...  

     יום הבר-מצווה של ראובן. קומץ חברים ובני משפחה הגיעו לכותל המערבי לחוג עם הבן הבכור ראובן את שמחתו.  כשנשאל מנשה מדוע בכותל, השיב כי ברצונו להודות להקב"ה על לידתו מחדש לפני כחמש עשרה שנה...  כשהביט בבנו העטור בטלית ותפילין עולה לתורה, ופניו נוהרות במין הילה שלא ידע להגדירה, שמח שערך את הבר מצווה דווקא במקום המקודש הזה. מנשה היה נרגש כפי שלא היה מימיו. הוא לא ידע אם זה המקום או המעמד שגרם לו למטען כל כך רגשי, אבל תחושה של אושר הציפה אותו. הייתה לו סיבה טובה להרגיש כך. הנה, למרות שגדל בבית הרוס, הצליח להקים תא משפחתי חם ואוהב, ולגדל שלושה ילדים לתורה ויראת שמים. שהחן היהודי מפאר את אישיותם, שלהם העניק את הילדות הנפלאה ביותר שיכל לדמיין. מנקודת פרספקטיבה זו לא חש הזדהות עם מראות הילדות הקשה שחווה.  הוא הרגיש כעת שסוף סוף, הצליח להתנתק מן העבר.  כשהביט אל האבנים הגדולות של הכותל והפתקים המבצבצים מבין סדקיהן, חש באותו רגע צורך לקחת פתק, ולכתוב בו מילות תודה. "מודה לך על הימים השמחים שאתה מעניק לי, ממני מנשה", ולטמון אותו עמוק עמוק בין האבנים העתיקות ונוצרות הסוד הללו. המחשבה הזו גרמה לו משום מה לפרץ דמעות לא צפוי, ובנו יאיר בן החמש חש בכך ומשך בידו. " אבא אתה עצוב שראובן נהיה בר מצווה?", - "לא", "אז למה אתה בוכה?" הוא מחה את דמעותיו, וליטף את ראשו של הקטן: "לפעמים בוכים דווקא כששמחים", השיב לו... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צומו,תאכלו,תשתו,אחשורוש,משנכנס אדר,מרבים בשמחה,בבתי כנסיות,בתי מדרשות,פעמון, 

 אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ז

 

 אחד מארבעת הדברים שחז"ל אמרו שצריכים הם חיזוק בכל יום, ואולי הדבר העיקרי מביניהם, הוא תורה. התורה היא מפת הדרכים שלנו למימוש ייעודנו הרוחני הפרטי בעולם, ואל לנו לסמוך על כך שהחיים לפנינו והזמן ממתין לנו מעבר לפינה.

    אין להתפלל בסידור שהודפס בשבת, ואפילו שנעשה על ידי פועלים נכרים,  שזה מאוס לדבר מצווה וכל שכן לתפילה, שצריכים לתפילה סנגורים טובים, כדי שישמע הקב"ה את התפילה. ולכן לא יתפלל על ידי דבר שיהיה בו קטרוג ח"ו. (ולא עוד אלא שאף צידד לומר שבדיעבד לא יצא ויצטרך לחזור ולהתפלל אמנם אינו מכריע כן למעשה) (רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' יז)

     בהלכה זו של "כתית למאור ולא כתית למנחות" טמון לקח מוסרי חשוב, שאותו מביא "מעינה של תורה" בשם ספר "חשבה לטובה": צריך אדם להיות כתית ושבור לב, אולם אסור ששברון הלב שלו יביא אותו לידי עצבות ואזלת יד, משום שאדם המרגיש כך, עלול לחוש שבין כה וכה אין למעשיו שום ערך, ולפיכך הוא יבחר לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות מאומה, אלא - שברון הלב והכניעה אמורים לעורר בלבו של אדם רצון לפעל ולעשות. וזהו שאומר הכתוב: "כתית למאור - ולא כתית למנחות", עליו להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור, ולא כדי לשקע בעצבות ובמנוחה מתוך אזלת יד.

     גם בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.



דבר אמת (פניני עין חמד, גיליון 626)

     אין ספק, כי התייעצות עם 'דעת תורה' היא צריכה להנחות אותנו. אל לנו לסמוך על דעתינו, שכן לעיתים ייתכן מאוד כי בראיה שלנו נחשוב, כי הדבר הנכון לעשות הוא דבר אחד וכאשר נתייעץ עם 'דעת תורה' נקבל תשובה אחרת לחלוטין.

     לפנינו מעשה אותו סיפר הגאון ר' רפאל שמואלביץ זצ"ל ( ששימש מראשי ישיבת מיר ומראשי מערכת האנציקלופדיה התלמודית ושהיה נין לסבא מנובהרדוק ונכד לסבא מסלובדקא ובן הגאון ר' חיים שמואלביץ). אחד מהתלמידים , שלמד בישיבתנו, על אף שהגיע לפרקו,  לא הצליח לצערנו למצוא את זיווגו . השנים חלפו ועל אף שפנה למספר שדכנים, ההצעות השונות לא עלו יפה והוא נותר רווק.  כשהגיע לגיל שלושים ושבע! הוצעה לו הצעת שידוך מצוינת. מדובר בנערה כבת עשרים ושמונה , הצעירה ממנו בתשע שנים, ואף הוברר לו, כי היא בעלת מידות טובות, צנועה ויראת ה'! . לפני שיצא הבחור לפגישה, הוא הגיע אליי ו ביקש להתייעץ עימי: "כבוד הרב, עומד אני להיפגש אי"ה היום עם נערה, הצעירה ממני בתשע שנים, ומבקש אני לדעת במקרה ובמשך הפגישה היא תשאל אותי לגילי ". וכאן הפנה הבחור את מבטו אליי ושאל: "האם מותר לי לעגל את הגיל שלי ולומר , שהנני צעיר בכמה שנים מגילי האמיתי על מנת שלא תירתע מגילי !? כמובן, אם הפגישות יתקדמו לצעד רציני, אספר את האמת לגבי הגיל " . שמעתי את שאלתו ואמרתי לו , שלעניות דעתי יכול הוא להנמיך ולעגל במעט את הגיל שלו, על מנת שהגיל, שהינו דבר פחות חשוב ממידות ותכונות, לא יעכב את המשך הפגישה, ובגינו תחליט הבחורה, כי הוא אינו מתאים בעבורה בגין גילו המבוגר . בטרם סיימתי את דבריי, אמרתי לו ' : היות שהיום בצהריים הנני מתעתד להגיע לבני ברק, ובעז"ה אכנס עבורך אל מעונו של מרן הגאון הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אעלה את שאלתך ואבקש לדעת, מהי 'דעת תורה' ואשיבך דבר, כפי שייעץ רבנו.  

     הגעתי בצהריים לבני ברק ונכנסתי לביתו של מרן. הצגתי בפני הרב את שאלת הבחור ואת דעתי בעניין זה. הרב שמע את הדברים ולהפתעתי המרובה ענה לי כדברים הללו "ראה, חיסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי , שהיא תגלה עליו עוד חיסרון, והוא שהבחור גם שקרן!  ". ואז המשיך מרן ואמר: "הרי אם הנערה תשאל את הבחור מה גילו, אין היא שואלת זאת , מפני שאינה יודעת מה גילו, הרי וודאי היא כבר בדקה זאת והסכימה לצאת עימו על אף גילו . " " אלא ודאי, כי כוונתה בשאלתה בן כמה הוא, היא מפני שהיא יודעת , שבחורים מבוגרים בגילים שכאלו מרבים לעיתים בשל גילם, שלא לומר את האמת ומשנים מגילם ??אמיתי ולעיתים אף עלולים להפחית מספר שנים לא מועטות מגילם" . "ועל כן", המשיך רבנו, "במקרה שהיא תשאל לגילו, כל כוונתה בשאלה זו היא כדי לבחון אותו , האם אומר אמת או שמשקר, וממילא לא כדאי לו להתגלות כשקרן", סיים הרב.  נדהמתי מתבונתו של מרן הרב שטיינמן, שראה את מהלך הדברים אחרת ממני לגמרי. התקשרתי מיד לבחור והעברתי לו את דברי מרן הרב שטיינמן.  הבחור ששמע את דברי מרן החליט , שאכן יאמץ את דעת תורה ויאמר את האמת בכל מצב! בדיוק כפי שיעץ הגאון שטיינמן .

     הפגישה החלה, ואכן כבר בתחילת הפגישה שאלה הנערה ממש בשאלות הראשונות לגילו של מיודענו, הלה השיב את גילו המדויק . ב"ה, הפגישה צלחה, והללו החליטו להיפגש בשנית.  השניים נפגשו מספר פגישות ומצאו התאמה טובה ביניהם לאחר זמן קצר החליטו בשעה טובה להקים את ביתם זה עם זו! . בינתיים, בתקופת האירוסין, סיפרה לו הכל , כי אכן עוד לפני שנפגשו, בזמן הבירורים ההדדיים, בדקה היא את גילו המדויק של הבחור ! וגילתה לו, כי הסיבה היחידה ששאלה אותו בפגישה הראשונה לגילו, היה אך ורק כדי לבחון אותו האם הינו דובר אמת בכל מצב או שהשקר חלילה רגיל על לשונו, ואם זה המצב אינה מוכנה להמשיך בפגישה.  ורק כאשר מצאה , שאמר לה דברי אמת הסכימה להמשיך ולהיפגש עמו, וב"ה בזכות כך זכה להקים את ביתו. תארו לכם , שהיה הבחור משקר מגילו האמיתי, מי יודע , אם היה כלל זוכה להתחתן?!..



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מפת דרכים,מימוש ייעוד,סנגורים טובים,קטרוג,בדיעבד,לקח מוסרי,שבור לב, תחפושת,פורים,

 

 

 אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ז

 

אמר הרה''ק האמרי אמת זי''ע שאף אם אין אדם יכול לעזור לשני ולסעוד אותו, ואם אין בכוחו לדבר עמו דברים המתיישבים על הלב, לכל הפחות ישמע אותו ויקשיב לשוועתו שגם בזה הוא מצילו ומעודדו- כשמרגיש שיש אחד שמבין מצוקתו, וכמו שנאמר (בראשית לז כא) ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שעצם השמיעה היא ההצלה.

     האם אנחנו זוכרים, גם ברגעים קשים, שכל מעשה שלנו יקבע את גורלם של דורות שלמים שעדיין לא נולדו, אך חייהם יעוצבו ע"י המהלכים והפעולות שאנחנו עושים היום, נעשה מחר וביום שאחרי?...  כמה אחריות יש לנו בתור הורים על דור ההמשך ?



    ''וטהר לבנו לעבדך באמת", אמת ר"ת אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה. ) באר יחיאל(



     ויקחו, בגימטריא חיזוק, חסר אחד, כי בו ברגע שחסר האחד יחיד ומיוחד אתה מרגיש שלוקחים ממך ובו ברגע שאתה מרגיש את האחד יחיד ומיוחד לא חסר לך כלום, וזוהי החיזוק, וכדברי הבן איש חי שמבאר אין עושה טוב אין גם אחד, אם אתה מרגיש שלא טוב לך סימן שחסר לך האחד יחיד ומיוחד, מה ההפרש בין "חוב" ל"טוב" זוהי מס' אחד, כי אם יש לך אחד זה טוב לך, ואם ח"ו לא, אתה מרגיש "חוב".

יוסף והגמלים (דברים טובים - יתרו)

     יוסף היה סוחר יהודי מצליח, שכרבים מאחיו נאלץ היה לעיתים קרובות לנסוע הרחק מביתו, כדי לשלוח ידו במסחר בעיר הגדולה. הוא היה שב לביתו כאשר הצטבר באמתחתו סכום נאה שבו יוכל לכלכל את בני ביתו למשך תקופה ממושכת.

     בנסיעה שעליה סיפורנו, הצליח יוסף יפה, עסקאות רבות הצליח לסגור בימי היריד וסכום עצום של מאות מטבעות זהב נכנס לכיסו. בסכום הרב קנה תכשיטים לאשתו ולבנותיו ואת שאר הממון הטמין באמתחתו ותכנן לשוב לביתו בהקדם. את הדרך הרחוקה לביתו של יוסף חצה מדבר גדול ומאיים, שהנוסעים בו נהגו לחצותו על גבי גמל. גם יוסף רכש לו גמל טוב, והתכונן להצטרף לשיירה גדולה החוצה את המדבר. חציית המדבר לבדו, ידע יוסף, איננה מומלצת כלל, שכן לא מעט סיפורים ושמועות התרוצצו בין סוחרי הסביבה על שודדים אימתניים שאורבים לעוברי אורח ושודדים מהם את כל רכושם. אלא שליוסף לא הייתה ברירה ולצערו הרב הוא אחר את המועד, והחמיץ את האפשרות להצטרף לשיירה הגדולה ביומיים בלבד. עם הגיעו לגבול התברר לו כי השיירה שהתאספה במשך שבועות ארוכים, יצאה לדרכה , והסיכויים להשיג אותה שואפים לאפס. להמתין לשיירה אחרת לא יכול היה, שכן החגים התקרבו ויוסף ידע שלא נותרה לו כל בררה אלא לצאת בגפו.

     הוא הגיע אל תחנת הגבול, ולעיניו הנדהמות של המוכס, הוא רואה אדם בודד שמוביל אתו שני גמלים. 'לשם מה אתה זקוק לשני גמלים, אם אתה חוצה את המדבר לבד?' שאל שומר הגבול בחשדנות. יוסף הסביר לו כי הוא עושה זאת בגלל ניסיון העבר שלו, כאשר באחת מנסיעותיו הגמל שלו נפח את נשמתו, והוא נותר ללא גמל בלב המדבר. עיני המוכס הביעו חוסר אמון, מעולם לא שמע על אדם שלוקח אתו שני גמלים מחשש שאחד מהם ימות. אך הוא לא אמר מילה , ולאחר שהחתים את מסמכיו של יוסף אפשר לו לצאת אל המדבר. יוסף החל לצאת לדרך, אך כעבור מאות מטרים עשה צעד משונה מעט. הוא קשר חבל ארוך ושקוף לצווארו של גמל אחד, ואת קצהו לצווארו של הגמל השני. יוסף עצמו עלה על הגמל הראשון, כשהוא מותיר את הגמל השני מאחור ורק לאחר מאות מטרים החל למשוך את החוט בין חולות המדבר כך שהחוט לא נראה לעין אך גרם לגמל השני להתחיל לפסוע. כעת רכב יוסף על גמל אחד , ואיש לא ידע שבמרחק רב מאחוריו פוסע גמל נוסף שקשור אליו. לאחר מחצית יום של רכיבה, הגיע הרגע ממנו חשש יוסף. מאחורי אחת הגבעות צצו חמישה גברתנים חמושים, בעלי פנים מרושעות כשבידיהם סכינים וגרזנים ואילצו אותו לרדת מעל הגמל. הם הבטיחו ליוסף כי אם לא 'יעשה בעיות' הם רק יקחו את הכסף וילכו לדרכם.  השודדים פרקו את האוכף שעל גבי הגמל, והחלו לחטט בכיסיו. להפתעתם הרבה הכיל האוכף עשרות זוגות של גרביים, ועשרה מטבעות של זהב. הם הביטו ביוסף באכזבה , ושאלו אותו: בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה גרביים ? יוסף הסביר להם כי הוא מתגורר באזור קר במיוחד ואשתו ובנותיו סובלות מהקור, ועל כן הוא קנה להן גרביים.  השודדים בדקו גם בכיסיו של יוסף, ולא מצאו מאומה.  באכזבה גלויה נטלו השודדים את 10 מטבעות הזהב הבודדות, וגם שלושה זוגות גרביים ושחררו את יוסף. הוא הודה להם במילים נרגשות, ואמר להם כי הוא חייב לנוח במקום ולהתאושש מהחוויה הקשה שעברה עליו. השודדים משכו בכתפיהם ונעלמו מאחורי הגבעות.

כעבור 20 דקות הגיע הגמל השני שהיה טעון בכל כספו של יוסף, במאות מטבעות הזהב, ובתכשיטים הרבים. יוסף המשיך בדרכו באותה מתכונת. חלפה עוד מחצית היממה, ושוב השודדים מגיחים מאחורי גבעה. יוסף התבונן בהם והבחין כי מדובר באותם שודדים. הוא ניסה להזכיר להם כי הם כבר שדדו אותו, אך אז הבחין לחרדתו כי עם השודדים נמצא אדם נוסף. היה זה השומר שעל קו הגבול  ששאל את יוסף לשם מה הוא זקוק לשני גמלים. הוא ישב על סוס מהיר ואמר לשודדים: 'הנה זה האיש. היו לו שני גמלים, אני תפסתי את השיטה שלו, כל הכסף נמצא בגמל השני'. יוסף הבין שהאיש משתף פעולה עם השודדים ונותן להם מידע על האנשים הבודדים שחוצים את המדבר, אך כעת כבר היה מאוחר. האיש התבונן ביוסף וצעק: 'איפה הגמל השני?'  יוסף לא ענה, אך הסכינים של השודדים שנצצו היטיב בשמש המדברים הבהירו לו כי כדאי לו לענות לו במהירות.  הוא הרים מבין החולות את החבל השקוף שהיה קשור לגמל שעליו רכב והגיש אותו לשודדים. השודדים הביטו בהערכה ביוסף ומשכו בכוח בגמל. לאחר דקות ארוכות נראתה באופק נקודה קטנה שהלכה וגדלה, עד שניתן היה להבחין בגמל טעון במשא. השודדים והמוכס חיככו את ידיהם בהנאה והתנפלו על האוכף של הגמל. הרוכסנים נפתחו והשודדים החלו לשלוף מן הכיסים הרחבים את התכולה שכללה... ערמות של גרביים. המוכס הביט בגרביים כלא מאמין והחל לצעוק: 'כמה גרביים אתה צריך? לא מספיק לך גמל אחד עם גרביים? איפה הכסף שלך!' צווח בחמת זעם. ראש השודדים התנפל על המוכס, הכה אותו,  ואמר לו: 'מה זה עניינך כמה גרביים הוא צריך? הוא קנה אותם לאשתו ולבנות שלו! אתה גרמת לנו לרדוף אחרי גרביים ואתה תשלם על כך ביוקר!' הקבוצה עזבה את יוסף כאשר הם מתווכחים בקולניות, ויוסף הודה לא-לוקיו שנתן בלבו בינה להחליף את הגמלים מיד אחרי השוד הראשון , ולהעביר את כל הזהב בחזרה אל הגמל הראשון...

בפרשת השבוע מוזכרים עשרת הדברות, ובהם מצוינים האיסורים 'לא תגנוב' ו 'לא תרצח'. נשאלת השאלה, מדוע צריך ציווי מיוחד על איסורים אלה? האם לא מדובר באיסור הברור לכל, והמובן אף בשכל אנוש? מסבירים חז"ל כי כבר נאמר 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'. כאשר אין יראת אלוקים גם מצוות בסיסיות והגיוניות כמו איסור גנבה ורציחה נשכחות, גם מעילה קטנה או גרימת רצח לחף מפשע - גניבה ורצח היא, אדם לא מודע לפעמים לאן החיים יובילו אותו אם לא יקפיד על שמירת מצוות ויראת שמיים.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שוועתו,מצוקתו,השמיעה,הצלה,רגעים קשים,דור ההמשך,אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה,יחיד ומיוחד,

 

 אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ז

 

אין רכים וחדירים מן המים אך אין סלע וצור שהם לא יכולים לו,  כי המים חזקים מצור ומסלע.

 

     אצל השולחן כתוב, ועשית לו מסגרת, זה בא לרמז, לשלחנו של אדם בשעת סעודתו, שצריך שיעשה לו מסגרת סביב, שלא ימלא את כל תאוותו (כלי יקר(.

 

    בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. טעם האיסור שלא יסורו הבדים, כתב הרמב"ן שזה מחמת רוב קדושת הארון, שלא יטלטלו את הבדים שלא לצורך, ויש אומרים, שהארון מרמז על לומדי התורה, והבדים מרמז על מחזיקי התורה, וזה הכוונה לא יסורו ממנו, שצריכים להמשיך בהחזקת התורה ללא הפסק.



     בפרשת בראשית כתוב ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים'' ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.

    והיו הכרובים פורשי כנפיים וגו' ופניהם איש אל אחיו (כ"ה - כ') מסופר על הבעש"ט הקדוש זיע"א שאמר, שכל ביאתו לעולם הייתה כדי להכניס בלב יהודים שלוש אהבות, אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ואמר הרה"ק רבי משה מאוז'רוב זיע"א שדבר זה מרומז כאן בפסוק, "פורשי כנפיים למעלה" רמז לאהבת ה' יתברך, "סוככים בכנפיהם על הכפורת" רמז לאהבת התורה המונחת בארון, "ופניהם איש אל אחיו" רמז לאהבת ישראל.



     ועשו ארון עצי שטים... וצפית אתו זהב טהור. העץ הוא חומר צומח מתפתח ללא הרף ונושא פירות, ומאידך הזהב הוא החומר העמיד ביותר אינו נרקב אינו מחליד ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, הארון מרמז על התורה שיש לה גם תכונת הזהב כלומר שהיא נצחית ועומדת לעולם ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, ויש בה גם תכונת העץ שהיא צומחת ומצמיחה, שהאדם העוסק בה מחדש את עצמו וצומח ללא הרף משום שהוא מוצא בה עומק ללא סוף ותכלית.

     חז"ל אומרים שבמשכן שהיה במדבר, הייתה בו השראת השכינה בכל יום כמו ביום הכיפורים, שאהרן היה יכול להיכנס לקודש הקדשים כל יום, וכן משה רבנו, אבל בבית המקדש של הורדוס,  אף שאמרו חז"ל שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו, בכל זאת רק ביום הכיפורים היה יכול הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, שהשראת השכינה של יום כיפור לא הייתה בכל יום,  רואים מזה שאף שבמבט החיצוני היה הבית המקדש יפה הרבה יותר מהמשכן שהיו בנוי מקרשים ויריעות, בכל זאת העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות.

חסיד - היודע לצום בשעת אכילה ולהתבודד בהיותו בין אנשים.

יתרו חותן משה. (דברים טובים - יתרו)

     בלב רובע העסקים של בוגוֹטָה, בירת קולומביה, יש בניין צנוע בן ארבע קומות, שיחידת צבא שלמה מופקדת על אבטחתו. הבניין הקטן מתגמד מול גורדי השחקים ומגדלי המשרדים. רק כמה עשרות אנשים עובדים בתוך הבניין, אבל סביבו יש מצלמות אבטחה,  צלפים מיומנים, וסוכני חרש של שירותי הביטחון של המדינה, הפוקחים עין על הנעשה סביבו 42 שעות ביממה.  למשרד הקטן הזה זורמים תקציבים עצומים מממשלת קולומביה וממדינות נוספות בדרום אמריקה. גם ממשלת ארצות הברית מממנת חלק ניכר מהפעילות הנעשית בבניין, וכך גם האו'ם. עובדי הבניין זוכים למשכורות נדיבות,  משום שהם עובדים בסיכון גבוה. כמה וכמה עובדים כבר מצאו את מותם מידי מתנקשים אלמונים - אבל למען האמת מי שעובד בבניין לא עושה זאת מטעמים כלכליים,  אלא משום שהוא מאמין בצדקת הדרך.

     בבניין הקטן פועלת המחלקה למניעת שימוש בלתי חוקי בסמים מסוכנים וחומרים ממכרים של ממשלת קולומביה, והיא נלחמת בארגוני הפשע ובקרטלים רבי העוצמה. אבל לא רק סכנה פיזית מאיימת על המחלקה, אלא בעיקר סכנת חדירה של גורמים עוינים. ארגוני הפשע בקולומביה עושים כל שביכולתם לסכל את פעילות המחלקה. מפעם לפעם מנסים הקרטלים להחדיר חפרפרות ומרגלים לתוך המחלקה, כדי לשבש את עבודתה ולחבל בפעולותיה.  תפקידו של אגף האבטחה של המחלקה הוא למנוע הסתננויות שכאלו.

     פבלו היה חוקר צעיר שהתקבל לעבודה באגף האבטחה של המחלקה לאחר מיונים וסינונים רבים.  לא לקח לו יותר מחודשיים כדי להתחיל לחשוד בדייגו סנצ'ז - סגן מנהל המחלקה - שהוא עצמו שתול של אחד הקרטלים. דייגו סנצ'ז היה אדם מבוגר, שזקן צרפתי מעטר את סנטרו ומשקפיים כבדות נחות על אפו - אבל המראה המכובד שלו לא יכול היה להסתיר את העובדה שיש לו קשר עם ארגוני הפשע.  הייתה רק בעיה אחת קטנה. דייגו סנצ'ז היה חותנו של מנהל המחלקה! אי אפשר לבוא אל המנהל ולהטיח האשמות באבי רעייתו בלי הוכחות חותכות. פבלו היה עסוק מאוד בעבודה השוטפת, והחליט לנצל את חופשת סוף השבוע כדי לברר את העניין. ואם הוא חשב שיהיה עליו לבזבז את כל יום המנוחה על התחקיר, הוא התבדה. לא נדרשה לו יותר מחצי שעה כדי לקבל את מלוא התמונה המרשיעה:  דייגו סנצ'ז היה - לא פחות ולא יותר - ראש אחד הקרטלים המסוכנים ביותר בקולומביה. בעיתונים ישנים ובארכיונים של שירותי הביטחון שמו הופיע רבות. הוא נחשב לאחד משלושת ראשי הפשע, יחד עם חואן מרקוס וסימון קלוורון.  פבלו הסתובב כל סוף השבוע כסהרורי. הוא לא ידע מה לעשות. כיצד הצליח הפושע הזה להשתבץ גבוה כל כך בצמרת המחלקה? האם עליו לדבר עם חתנו, המנהל? זה מסוכן מדי. אולי המנהל יודע על פעילות חותנו? ואולי גם המנהל עצמו הוא שתול של ארגוני הפשע?! בסופו של דבר החליט פבלו לנסות להתקרב בחוכמה ובערמומיות אל דייגו סנצ'ז. אולי כך יוכל למצוא נגדו הוכחות ולהפלילו. 'בעצם',  אמר פבלו לעצמו, 'מעולם לא הייתי במשרדו של דייגו סנצ'ז ולא שוחחתי אתו פנים אל פנים'.

     בבוקר יום שני צלצל פבלו לדייגו בטלפון הפנימי וביקש להיכנס למשרדו כדי לדון בדבר מה. 'בבקשה', אמר דייגו בחביבות, 'רק תביא אתך שתי כוסות קפה'. פבלו צעד במסדרון המוביל לחדרו של דייגו סנצ'ז, נושא בידיו שתי כוסות קפה. זמזם הדלת השמיע זמזום, ופבלו דחף ברגלו את הדלת. משרדו של דייגו היה בקומה העליונה, ומהחלונות המשוריינים נשקף נוף יפה של עיר הבירה. פבלו סקר את המשרד, אבל אז נתקל בתמונה גדולה ופיו נפער בתדהמה. כוס הקפה נפלה מידיו בצלצול עז. על הקיר המרכזי הייתה תמונה גדולה שפבלו ראה גם בתיקי המשטרה, ובפרסומים הישנים של שירותי הביטחון: נראו שם שלושה אנשים מחויכים: דייגו סנצ'ז, חואן מרקוס וסימון קלוורון - שלושת ראשי הפשע הקולומביאני. סגן מנהל המחלקה חייך למראה תגובתו של פבלו. 'ציפיתי לך', אמר לו, והזמין כבר את עובד הניקיון שיסלק את שברי כוס הקפה. 'אינך הראשון שעוקב אחרי - וטוב שכך. תפקידכם באגף החקירות הוא לוודא ששום גורם זר לא חודר למחלקה שלנו.' 'אז מה הקטע?' מלמל פבלו, שהספיק לצנוח לאחד הכיסאות. סגן מנהל המחלקה ניגש אל התמונה, והחל לספר:

      'לפני שנים רבות היו שלושה חברים צעירים ונלהבים: פבלו, חואן וסימון. השלושה חשבו שהם הולכים לכבוש את העולם, לסחור בסמים מסוכנים,  ולהיות מולטי מיליונרים. 'אבל יום אחד נסעו השלושה במכונית אחת בדרך לעסקה גדולה. לפתע נתקעה המכונית על מסילת ברזל. הדלתות היו נעולות, הרכבת דוהרת לעברם, כולם צורחים מאימה, ואז - אף אחד לא יודע מהיכן,  פתאום הרכב זינק קדימה והם ניצלו. זו הייתה פשוט אצבע א-לוקים שכאילו הזיזה את הרכב חלקיק שנייה לפני שהרכבת מחצה אותו.' פבלו ישב על הכסא, ופלבל בעיניו בתדהמה. דייגו סנצ'ז המשיך: 'אני החלטתי שאם א-לוקים נתן לי את חיי במתנה - אינני יכול יותר להפיץ חומרים שהורגים ילדים קטנים ומחריבים את העולם. פרשתי מעולם הפשע, והתגייסתי למחלקה הזו שבה אני מכפר מעט על מה שעשיתי בצעירותי. סימון נשאר באמצע. הוא לא חזר למוטב אבל גם לא המשיך בעולם הפשע. אינני יודע היכן הוא היום. 'אבל חואן מרקוס צחק ואמר: 'אם א-לוקים הציל אותי, סימן שהוא מרוצה ממה שאני עושה '. מאז הוא רק העמיק את עסקי הפשע שלו, אבל הוא הרבה יותר זהיר. הוא יודע שאני בעקבותיו ושאני יודע את כל הסודות שלו. ביום שאצליח להכניס אותו לכלא - אדע שביצעתי את תפקידי בעולם הזה.'

     בפרשה אנו קוראים על יתרו, חותן משה, שהצטרף לעם ישראל לאחר ששמע על הניסים של קריאת ים סוף ומתן תורה. אבל לא תמיד יתרו היה צדיק כל כך גדול.  במדרש מסופר שיתרו היה יועץ של פרעה מלך מצרים, יחד עם בלעם הרשע ואיוב. אבל לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בלעם נותר ברשעותו, ואילו יתרו, למד את הלקח, והצטרף לעם ישראל. וזה אולי הלימוד שיתרו מלמד אותנו: זה לא משנה כמה עמוק אתה בבוץ,  לפעמים א-לוקים שולח לך איתות וקורא לך אליו בחזרה. אם אתה תופס את ההזדמנות בזמן ולוקח אותה בשתי ידיים,  אתה יכול להגיע להישגים ולדרגות גבוהות ביותר.



ויחד יתרו. (דברים טובים - יתרו)

     מרקו לא האמין שהאירועים התגלגלו במהירות גבוהה שכזאת. רק לפני שלושה ימים הוא עוד עבד כצלם בעיתון היומי הגדול, וכעת מצא את עצמו עסוק במציאת מקומות מחסה, ובהגנה יומיומית על חייו שתלויים לו מנגד.  הוא ידע שרק אם התכנית שלו תצליח, הוא יינצל ממוות.  מספיקה טעות ולו הקטנה ביותר, כדי שהוא לא יזכה לראות את יום המחר.

     מרקו עבד כצלם מקצועי באחד מהעיתונים הגדולים באיטליה. מאז היותו ילד אהב ללכוד סיטואציות ורגעים מיוחדים בעדשת המצלמה. את תחביבו פיתח למקצוע והחל לעבוד בעיתונים גדולים, במצלמתו הוא צילם אירועים גדולים, וחלק מתמונותיו פורסמו במגזינים נחשבים ברחבי העולם. באחד הימים שמע מרקו על שיטפונות באזור טיצ'ינו, הבקעה המכונה בפי התיירים 'השווייץ של איטליה'. הנוף המרהיב, הנקיקים, והמערות הרבות שבאזור הפכו את המקום לאתר מבוקש, והשמועה על שיטפונות, זרמים, ונחלים, הלהיבה את דמיונו של מרקו שכבר חזה בעיני רוחו את התמונות המרהיבות שיצלם. הוא התייצב שעות לפני פרוץ הסערה וצילם אלפי תמונות. ואכן התחזיות הצדיקו את עצמן, זרמי מים שטפו את האזור ומרקו לא חדל מללחוץ על כפתור המצלמה. באחת התמונות גילה מרקו מספר אנשים יוצאים מאחת המערות באזור, כנראה מהחשש שהמים ישטפו אותם. מראן של הדמויות הבוקעות מבטן האדמה על רקע כמויות המים הונצח במצלמתו של מרקו. 'זו תהיה בוודאי אחת התמונות היפות שלי', אמר מרקו לעצמו. הוא לא ידע, שהתמונות הללו יעלו לו אולי בחייו.

     עם תום היום, פנה מרקו למעבדה הגדולה בה היה נוהג לפתח את תמונותיו וביקש מהטכנאי למיין לו את התמונות. הוא תכנן לפרסם אותן במגזין הטבע הגדול ביותר באיטליה. הבוקר הגיע, ומרקו מיהר למעבדת הצילום, הטכנאי לא ענה, וביקש ממרקו להיכנס לחלק האחורי של המעבדה. מרקו המבולבל עשה כבקשתו ומצא את עצמו מול שלושה ברנשים עם מבט רצחני. הם החזיקו בידיהם את התמונה שבה נראו אנשים יוצאים מבטן האדמה ושאלו את מרקו: 'האם אתה יוד?? מה צילמת ?' מרקו השיב בתמימות כי הוא צילם נופים בעין הסערה, אך הטכנאי הסב את תשומת לבו לאחד האנשים שיצאו מהמערה. מרקו התבונן בתמונה המוגדלת ונחרד: היה זה קליאו הילינג, אחד הפושעים הידועים לשמצה באיטליה,  שהשמועה אמרה כי הוא מת לפני כ-10 שנים. הילינג היה פושע כה אכזר, ששמו הפך למשל כאשר היו מבקשים לתאר פושע מסוכן. לא היה אדם שלא הכיר את  תמונתו של קליאו, וכשנודע כי האיש מת נשמו כולם לרווחה. כעת, הבין מרקו, כי אצלו נמצאת ההוכחה שהאיש חי. הוא הבין כי הטכנאי הסגיר את סודו, אבל הוא גם הבין שחייו אינם שווים פרוטה. האנשים הללו לא יתנו לו להמשיך לחיות. ' התמונה הזו לא תצא מפה', הבטיח מרקו, אבל הברנשים הסבירו לו שהם חוששים שהוא ישלח את קובצי התמונות למקומות נוספים מהמחשב האישי שבביתו. הם ביקשו ממנו לחזור לחנות עם המחשב בידיו. מרקו הבין שהאנשים האלו יחסלו אותו ברגע שיהיו משוכנעים שהחומר בידיהם.  הוא גם הבין שבריחה תמידית לא תועיל לו לאורך זמן. והוא לא התפלא כיצד נודע להם בתוך זמן קצר על התמונה שבידי הטכנאי. מה עושים? האם יברח כפושע נמלט לארץ אחרת? האם לנצח יאלץ להביט אל מעבר לכתפיו לראות האם רודפיו בעקבותיו? לאחר מספר שעות התגבשה בראשו של מרקו תכנית:

     הוא ערך סבב טלפונים לחבר שהיה שחקן במקצועו, וביקש ממנו לצרף לתכנית שחקנים נוספים. החבר לא ידע מהי מטרת התכנית של מרקו, אך ניאות בשמחה לפרויקט. בינתיים הפיץ מרקו את השמועה כי עם בוקר, על רקע הנחלים והזרמים שבבקעת טיצ'ינו - ה'שווייץ של איטליה', יתקיים אירוע צילום ייחודי. במשך שעות הפעיל מרקו את כל קשריו בעיתונות ובתקשורת, כדי שהאירוע יזכה לכיסוי ולתהודה ארצית, ועם בוקר התייצב אל מול הבקעה הרטובה כשליבו מפרפר באימה. בשעה היעודה הצטרפו עשרות צלמים, עיתונאים וסתם סקרנים ומרקו נתן את האות לתחילת האירוע. הוא ביקש מהצלמים לצלם את הנקיקים והבטיח שההפתעה תגיע. הצלמים החלו לצלם, ונדהמו לגלות כי מהנקיקים ומהמערות יוצאים דמויות היסטוריות מהעבר הקרוב והרחוק. כך נראה לפתע נפוליאון, ואחר כך המלך אדוארד ה-3 , אלכסנדר מוקדון,  היטלר י''ש, ג'ורג' וושינגטון, ראשי הממשלה המנוחים של איטליה, מדענים מפורסמים, ואנשי תרבות ידועים. היו אלו השחקנים ששכר מרקו, שהתחפשו בקלות, לדמויות היסטוריות. המראה היה מסקרן במיוחד: השחקנים יצאו ונכנסו כשהם מחליפים בכל פעם לבוש וצורה ומציגים את האנשים המפורסמים באיטליה ובעולם שכבר אינם בין החיים. כעבור שעה תם הטקס, ומרקו מיהר לפרסם את התמונות, ובהן תמונתו האמיתית של קליאו הילינג הפושע המפורסם שדיוקנו היה ידוע לכל, כמעט כמו של ראש ממשלת איטליה המנוח. למחרת קיבל מרקו מסר כי התרגיל שעשה הציל את חייו. האנשים כעת משוכנעים כי קליאו היה א??ד מהדמויות המחופשות, והצילום רק אישר את ההנחה כי הוא אכן מת. מרקו ידע שהוא ניצל ממש ברגע האחרון...

     אדם אינו מודע לכוח העצום שבעיניו ובמוחו. כאשר נקלטת תמונה לא טובה בראשו קשה יהיה לו מאד להוציא אותה והיא נשארת לנצח. בפרשה כתוב 'ויחד יתרו', יתרו הצטער על מה שארע למצרים. חז'ל מסבירים שאף על פי שהתגייר והצטרף לעם ישראל הוא לא היה מסוגל להתגבר על החיבה למצרים שהייתה טבועה בו והוא הצטער על טביעתם בים. המראה של המצרים הטובעים עורר בו כאב, כיוון שכוחה של תמונה אחת יכולה לשנות עולמות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

רכים,חדירים,המים,סלע,צור,בטבעות הארון,בדים,עצי שטים,זהב טהור, אהבת ה', אהבת התורה,אהבת ישראל,בנין הורדוס    

 

 

 

 אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ז

 

אם יסתכל האדם מעברו האחורי של אריגה יראה רק חוטים אחד על גבי השני - לכאורה בלא סדר, כל מיני חוטים מצבעים שונים מעורבים זה עם זה. אבל אם יהפוך את האריגה לצדו הפנימי, יראה כיצד מתגלית בפניו תמונה כה נהדרת ונפלאה המרהיבה כל עין. כך הוא גם בענייני העולם הזה, אדם יכול לראות כל מיני דברים לא ברורים, ויש לו על כך שאלות משאלות שונות. אולם צריך הוא לדעת שהוא נמצא רק מעברו האחורי של האריגה, אבל אם יראה מצדו האמתי יראה עד כמה הכל מדוקדק באר היטב להפליא.



      הגמרא במסכת יומא דף עב, מביאה את דרשתו של רבא על הפסוק: "מבית ומחוץ תצפנו..." "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם". על מנת לעמוד על הסתכלותם של חכמי ישראל נביא מעשה: מסופר שתלמיד אחד מתלמידי האדמו"ר מקוצק שהיה ידוע בלמדנותו, אולם דעותיו והשקפותיו לא תמיד תאמו את רוח התורה... ניגש פעם אל הרבי מקוצק והתפאר לפניו כי אין הוא הולך 4 אמות ללא תלמוד תורה... שאל אותו הרבי: "וכמה אמות אתה הולך ללא יראת שמים?!"....



     וכך סיפר לימים משמשו הנאמן של הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע על דו שיח שהתנהל בנוכחותו, בין רבו הקדוש מצאנז, לבין אחיו, הגה"ק רבי אביגדור מדוקלא זי"ע: הפותח, היה הגאון מדוקלא, אשר נענה ואמר, כי טובה גדולה טמונה בהמצאת ה"טלגרף". שכן, באמצעותה, יכול אדם הנתון בצרה, להודיע עליה לרבו הצדיק, הדר בריחוק מקום, כדי שיתפלל עליו. השיב לו ה"דברי חיים": "צדיק כזה, אשר אינו יודע מעצמו על חוליו של החסיד, עד כי יש צורך להודיע לו זאת בטלגרף חבל לבזבז מעות על משלוח טלגרף אליו!"...

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.



אבא אבא אני כל כך אוהב אותך (דברים טובים - יתרו)

     סיפור על אברך שהלך לקנות בסופר מרקט גדול,  ולקח עגלת קניות והתחיל למלאות כפי הרשימה שהכין לעצמו כמנהגו מידי שבוע בשבוע ??רב שבת, והנה רואה האברך שאיזה זקן עוקב אחריו, ומסתכל עליו, בשנייה הראשונה האברך לא שם דגש מיוחד לזה, אבל לא עובר עוד שנייה ועוד שנייה, והנה הזקן הולך לידו ממש, ומסתכל בתוך פרצופו, האברך התחיל ללכת קצת יותר מהר, וחושב מתי אני יתפטר מהנודניק הזה, והולך לשורה אחרת של מדפים והנה שוב הזקן ממולו, וכל עבר את כל הסופר וכל שנייה הזקן לידו, וכשכבר הגיע לסוף לעשות חשבון הזקן נדחף לפניו וחיכו ביחד לחשבון, והאברך החליט אני הולך לשאול את הזקן מה זה שהא עוקב אחרי, והתחיל בשיחה לבבית לדבר עם הזקן מה נשמע,

     אומר האברך ראיתי שאתה המסתכל עלי מאוד חזק האם אני מוכר לך מאיזה מקום,  הזקן מוריד שתי דמעות ואומר בקול בוכייה היה לי בן יחיד אחד, והיה נראה כמוך בדיוק, והנה לפני שבועיים היה לו תאונות דרכים ונפטר, ופתאום ראיתי אותך ולא יכולתי להוריד את העיניים ממך.  האברך התרגש מאוד, אמר תגיד לי מה עשה לך בנך יחידך דבר שמאוד אהבת ואני גם יעשה לך את זה, אמר הזקן אתה יודע בני כשהלכתי איתו לאיזה שהוא מקום כשהיינו נפרדים היה מחכה עד השנייה אחרונה שהוא רואה אותי והיה צועק אבא אבא אני כל כך אוהב אותך שלום וככה היה צועק לו ומרחוק היה עושה עם היד כאילו שהוא מנשק אותי, אתה יודע איזה שמחה זה נהיה בתוך לבבי.  אמר האברך אין לי שום בעיה אתה תהיה בסוף הסופר ואני גם יעשה לך ככה מכל הלב. והזקן הודה לו. בינתיים הזקן התחיל לרוקן את העגלות שלו, וכשגמר חיכה האברך שיגיע הזקן לסוף הסופר לפני הדלת, ואמר בלבו יהיה לי קצת בושות אבל חיזוק לאדם זקן, והנה הזקן מגיע לדלת,  ופתאום התחיל האברך בצעקה גדולה אבא אבא אבא איך אני אוהב אותך שלום שלום, וכל הסופר עמד ונבהל, אבל האבא עשה לו נפנוף עם היד ויצא מהדלת, והנה הגיע התור של האברך, והתחיל לרוקן את העגלה ואומרים לו אדוני החשבון הוא 7,000 ש"ח אמר האברך איך יכול להיות אני כל שבוע קונה בערך אותם דברים אני מגיע לשמונה מאות שקל איך הגעתם לכזה סכום אנא בדקו שוב, אמרו לו, אבא שלך אמר שאתה תשלם גם לקניה שלו, אמר איזה אבא,  אמרו לו לפני כמה דקות הוא יצא, אתה הפכת את כל הסופר עם הצעקות לאביך.  ואז תפס האברך מה קרה כאן,.

     על כן אל תיכנס מסתכלים עליך מה זה נוגע אליך, אל תתחיל לחשוד לדבר תעשה מה שעליך לעשות. כל הדאגות הם מיותרות

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אריגה,חוטים,תמונה,האדמו"ר מקוצק,רוח התורה,תלמוד תורה,יראת שמים, טלגרף,צדקה,אוהב אותך ,

  נקודה שבועית פרשת "תרומה" ה'תשע"ז

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "תרומה", היא פרשה הראשונה מתוך חמש פרשות העוסקות בעניין המשכן.

כבר בתחילת הפרשה אנו קוראים על ציווי ה' בנושא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועסקו הפרשנים רבות בפירוש לפסוק זה.

התורה בוחרת לקרוא למשכן מקדש על שם היעוד שלו בעתיד: לקדש את ישראל.

רש"י מפרש שהוא "בית הקדושה" כלומר בית שממנו תצא קדושה לאומה, ורבנו בחיי ואבן עזרא אומרים שזהו בית בו תשכון הקדושה האלוקית.

ספר החינוך מסביר את מצוות המקדש: "הלבבות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מיטהרות ומתלבנות, והשם חפץ בטובתן של בריות. ההמחשה בעשיית המקדש וכל מערכת "עבודה אלוקית במקדש" - וזהו עניין של השרשת הדעה האלוקית בדרכי פעולה והתמדה.

הצו של עשיית המקדש ניתן אחרי חטא העגל ותפקידו להראות לאומות כי נתכפר לישראל עוון החטא הנורא. שקורא ה' ואומר להם "ושכנתי בתוכם" זה לשם הפגנת חיבה לעם ישראל בדרך שבולטת לעיני כל העמים. סברה זו היא לא בעניין שהמקדש מטרתו חינוכית אלא דווקא פעולה הפגנתית כלפי חוץ.

הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות רואה בעניין הקמת המשכן דבר שמקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים ומחזיר אותם באופן החלטי למעלת אבותיהם שזו הייתה תכלית יציאת מצרים: "הגלות אינה נשלמת עד שובם למעלת אבותיהם שזו הייתה תכליתה של יציאת מצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו מקדש ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותיהם"

לפי הרמב"ן המטרה היא להחזיר את המחוג לאחור למדרגה שעמדו בה לפני יציאת מצרים שאז היה קשר ישיר בין אלוקים לאדם. אלוקים דיבר באופן ישיר עם אברהם יצחק ויעקב ומדרגה זו הושגה עם הקמת המשכן.

ה' ציווה לישראל לעשות לו מקדש ולחנך את ישראל באמצעותו כי ה' שוכן בקרבם והשגחתו מלווה אותנו תמיד. המחשה של המקדש היא פעולה סמלית לשם תוכן זה המשתרש באמצעותה בבני ישראל.

 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות: לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

פרשת "תרומה",מקדש,בית הקדושה,ספר החינוך,מחשבות הלב,ושכנתי בתוכם,הקמת המשכן, אברהם, יצחק,יעקב,

  אמרי שפר ג' אדר ה'תשע"ז

 

אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף - 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך - 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שגזורה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית 'face',   מהמילה שפירושה מראה חיצוני או העמדת פנים. facade  



     אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

     אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה,  שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים. 

    הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות - "אל תהיה צבוע.



אשר יצר

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'אין עוד מלבדו' המלמד אותנו מהי כוחה של ברכה ועד כמה עלינו להקפיד לברך מלה במלה.  רבות כבר נכתב ונאמר על סגולתה המיוחדת של ברכת 'אשר יצר' לרפואה ולישועה, סגולה שהובאה בשם בעל 'סדר היום' ואף רבים מגדולי עולם המליצו עליה. הסיפור המופלא שלפנינו שסופר מכלי ראשון מפי בעל המעשה, יוכל לשמש דוגמה חיה ליעילותה של סגולה זו: '

     קוליטיס', מילה שלרובנו אינה מוכרת, אך בעבור לא מעט אנשים היא מסמלת סיוט איום ונורא. מחלה, שהרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה, ואף לא איתרו, נכון לעכשיו, ממצא שיסביר את הגורם להופעתה.  אם כל בעיית מעיים ידועה כגורמת לסבל רב, לאלו המכירים את הסימפטומים של מחלת הקוליטיס ומודעים לכאבים ולייסורים הבאים בעקבותיה, הזכרת שמה בלבד גורמת לצמרמורת. מחלת הקוליטיס הינה דלקת הנגרמת דווקא ממערכת החיסון האמורה בדרך כלל להגן על גופנו. דלקת זו פוגעת ברקמות המעי הגס וגורמת להתקפי כאב עזים, המלווים בתופעות לוואי קשות ביותר הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד היום יומי של החולים. במקרים רבים עלולה התפרצות המחלה להוביל לאשפוז ממושך, ולעתים אף מצריכה ל"ע ניתוח קשה של כריתת המעי הגס.

     כאשר התעוררו אצל נשוא סיפורנו, אברך תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, בעיות קשות במעיים, הוא חשב, כי מדובר בתופעה חולפת. משנקפו הימים ובמצבו לא חל שיפור, פנה האברך לרופא. לאחר סדרת בדיקות מקיפות הכריע הרופא: "חלית בקוליטיס" . "בדרך הטבע", הסביר הרופא, "אין דרך להירפא באופן מוחלט ממחלה זו. מי שחלה בה עליו להתכונן להתמודדות הצפויה לו לאורך כל ימי חייו". אלא שלמיודענו שניחן במידה רבה ומופלגת של אמונה ויראת שמים, לא היה בקביעה נחרצת זו כדי לערער את אמונתו. לרגע הוא לא התכונן לקבל את תחזיותיהם השחורות של הרופאים ולהיכנע לתכתיבם. "השם יתברך הוא הרופא הגדול ביותר", הרהר האברך בלבו , "והתרופה לכל מחלה נתונה בידיו. עליי מוטל רק לתקן את הטעון תיקון ולהתחזק בדברים הטעונים חיזוק, ובטוח אני,  שאם אעשה זאת, ישלח לי הקדוש ברוך הוא את עזרו ממעל וירפאני ברפואה שלמה".

     מובן מאליו שהאברך לא נמנע מלקבל את המלצותיהם של הרופאים לאמץ מעתה הרגלי חיים חדשים הכוללים תפריט טבעוני ושינוי מהותי של הרגלי התזונה. אולם יחד עם זאת הוא הוגיע את מוחו ותר אחר דבר משמעותי רוחני, שבו יוכל להתחזק. לאחר התייעצות עם רבותיו החליט לאמץ את סגולתו של בעל 'סדר היום': להתחזק בהודיה לה' בברכת 'אשר יצר' - באמצעות אמירתה בכוונה יתרה ומתוך הכתב.  גם כשנכשל פעם או פעמיים - הוא לא נכנע, אלא המשיך לאחוז בקבלתו ללא רפיון, ומיום ליום חש כיצד הוא מגלה רבדים נוספים בעומקה של ברכה נפלאה זו, וכי רגשות התודה לקדוש ברוך הוא גואים בקרבו יותר ויותר.  תקופת מה חלפה ומיודענו ניגש לרופא לביצוע בדיקות שגרתיות. משהגיעו התוצאות פלט הלה קריאת הפתעה. סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של החמרה התגלו סימנים מעודדים של הטבה במצב.  מיום זה ואילך החל הוא לחוש הקלה. אט אט החלו הכאבים והסימפטומים הקשים להרפות מגופו, וכעבור כמה חודשים פסקו לחלוטין. אמנם, הבדיקות, שערך לאחר מכן הצביעו כי המחלה עדיין מקננת בגופו, אך כיון שתופעותיה פסקו ממנו לחלוטין לא הטרידה אותו עובדה זו יתר על המידה. הוא שב לתפקד כאחד האדם, ואט אט הלך זיכרון המחלה ונשכח ממנו.

     שלוש עשרה השנים, שחלפו מעת חוליו, הצליחו להקהות ממנו במעט את אותה קבלה שקיבל בימי מחלתו. שוב מצא עצמו מברך את ברכת 'אשר יצר' בחיפזון, כמו רבים אחרים,  והתזכורת על כך - לא איחרה מלבוא. המחלה שבה ותקפה אותו במלוא עצמתה, ויחד עמה שבו הייסורים והכאבים האיומים.  הפעם החליט לפנות למומחה הגדול בארץ, המשמש כמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הנחשבים. אלא שהרבה מדי לא היה לו לחדש. אף הוא כקודמו הודיע לאברך כי אין כל תרופה למחלתו ושניתן להקל במידת מה על הכאבים, אך לא למנוע מהם לשוב ולהופיע.  לתזכורת חזקה מזו לא היה הוא זקוק. גם הפעם החליט לא להיכנע לתכתיבי הרופאים, כי אם לשוב ולהתחזק שנית בברכת 'אשר יצר', ובנוסף גם בברכת 'רפאנו '. הוא לא הופתע, כאשר זמן מה לאחר מכן נעלמו הסימפטומים כלא היו. אלא שאם לא די בכך, בבדיקה החוזרת שביצע בעבורו אותו רופא בכיר, הופתעו שניהם לגלות, כי המעיים התרפאו לחלוטין.  המחלה פרחה ונעלמה מגופו בדרך בלתי מוסברת, דבר שאף בכירי הרופאים הסכימו כי הוא מוגדר כנס של ממש. "הנה כי כן", סיכם האברך את סיפורו, "נוכחתי לראות, כי הכוח הגדול ביותר לריפוי מכאוביו נתון בידי האדם עצמו. אם רק יקבל על עצמו להתחזק ולתקן את הטעון תיקון, הרי שישועתו מובטחת לו מן השמים, מידיו של רופא כל בשר ומפליא לעשות".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יהדות,השפה העברית,פרצוף,פנים,קניין,שבתות,תבנית הארון,האדם השלם, צבוע, אשר יצר

 

 

 

 

  אמרי שפר ב' אדר ה'תשע"ז

 

  אמת מארץ תצמח. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים", הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור.

     בשום מקום התורה לא כתבה לשון הרחקה, חוץ מאשר באיסור שקר. 'מדבר שקר תרחק'. ללמדנו כי בשקר אין לחפש היתרים.



      ההבדל בין רָּצוי (306 ) לבֵּין מָּצוי (146) = כסף (160).



     ועבדתם את ד׳ א׳ וברך את לחמך וכו' יש לדקדק מדוע מתחיל הפסוק בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, ויש לפרש דהנה "עבודה" נקראת בחז"ל ׳תפילה׳ (תענית ב׳)והתפילה צריכה להיות בציבור במנין, אבל אכילה, עדיף שיאכל בביתו כי זה דבר גשמי, ולכן פתח בלשון רבים כי מדובר בתפילה ומסיים בלשון יחיד כי מדובר באכילה ושתיה. (תפארת יונתן)



הרב חיים חייקיל זאב מילצקי זצ"ל -  (פניני עין חמד, גליון 625)

נולד בסלובודקה שבליטא בשנת ה'תרנ"ח ( 1898 (בצעירותו למד בישיבת סטוצלוין' אחר מכן היה מהתלמידים הראשונים של ישיבת סלובודקה שהוקמה מחדש. נודע כעילוי. נשלח לעיר קרמנצ'וק שברוסיה לייסד ישיבה ולאחר מכן ייסד ישיבה נוספת בלובנה פלד פולטבה. אגדות רבות התהלכו מסביב לאישיותו ובייחוד מסביב לגבורתו. היה ידוע כבעל כוח גופני יוצא מגדר הרגיל. בשנות שהותו ברוסיה נידון למוות אבל ניצל בחסדי שמים מספר פעמים.

מידי יום חמישי נהגו חמשת הבחורים, מבחירי תלמידי ישיבת סלבודקה, להתבודד בבית הכנסת שבקצה העיירה. הם חיפשו מקום שקט ללמוד בו בהתמדה כל הלילה, ובית הכנסת הזה ענה על הצורך. שבוע אחד ישבו החמישה ולמדו, כשמלבדם ישן שם בפינה ליד התנור יצחק,  שהיה שיכור באופן קבוע, ומוכר בעיירה בשם 'יצחק השיכור'. כעבור שעה ארוכה של לימוד, נפתחה הדלת, ואל בית הכנסת נכנס עגלון רועד מקור ורטוב מכף רגל ועד ראש. הוא פנה לבחורים וביקש בתחנונים , שייצאו לעזור לו, שכן סוסו שקע בשלג העמוק , ואם לא יצילו אותו בהקדם, הסוס יקפא למות.

     הבחורים התחילו לדון בינם לבין עצמם , האם מוטלת עליהם החובה לצאת ולעזור ליהודי האומלל, שהרי כעת הם לומדים , והדבר כרוך בביטול תורה, וכן ישנו חשש , שכתוצאה מהקור הנורא השורר בחוץ עלולים הם לחלות. לאחר שהעלו עוד טיעונים נוספים בעד ונגד,  הכריעו שלא לצאת לעזור. העגלון נאנח ויצא לבדו לנסות שוב לחלץ את סוסו.  בתוך בית הכנסת נשמע לפתע קולו של 'יצחק השיכור': "בחרתם שלא ללכת לעשות חסד?! אז דעו לכם , שבסופכם לא תזכו ללכת על רגלכם". הבחורים התייחסו בזלזול לדבריו של יצחק והמשיכו בלימודם. אולם לאחר שעה קלה נקפם ליבם והחליטו לצאת לחפש את העגלון ולסייע בידו. כשהגיעו למקום , ראו את העגלון יושב ליד נבלת הסוס ובוכה.

     אחד הבחורים באותה תקופה, הרי הוא רבנו, ר' חייקל מילצקי זצ"ל, שסיפר, כי כעבור מספר ימים קרא לו 'יצחק השיכור' וביקש ממנו לבוא בערב לביתו , היות שהוא עומד למות באותו לילה. ר' חייקל התייחס בביטול לדבריו של יצחק , מפני שהיה בטוח , כי הוא אומר זאת מתוך שכרותו. אולם יצחק חזר שוב על הדברים עד שר' חייקל הבין , כי יצחק כעת אינו שיכור כלל, והבטיח לו שיבוא. בשעה היעודה הגיע הרב חייקל לביתו העלוב של יצחק, שקיבל אותו במאור פנים. יצחק נשכב על מיטתו וביקש , כי ר' חייקל ידאג , שיקברוהו בחלקת הרבנים של העיירה. ר' חייקל ניסה להסב??ר לו , שזה לא ילך, כי קוברים שם רק רבנים.  יצחק הצביע על ארגז ישן ואמר, כי שם מונחים כתבי היד שלו, ואם הרב יראה את תוכנם ידאג כבר למלא את בקשתו. הרב חייקל הבטיח ליצחק , שייקח את הארגז לרב, ואז אמר יצחק 'שמע ישראל' ונפטר. רבנו לקח את הכתבים לרב , שיעיין בהם. לאחר שעה קלה קם בבהלה ממקומו כשהבין , כי 'יצחק השיכור' היה מל"ו צדיקים שבדור, ואכן ציווה לקברו בחלק הרבנים כפי שביקש. "אמנם , אינני יודע , מה עלה בגורלם של ארבעת חבריי", סיפר בזקנותו רבנו לילדיו ונכדיו, "אולם כעת שאתם כבר יודעים , מי היה 'יצחק השיכור', אתם יכולים להבין מדוע כרתו לי את הרגל החולה, וכעת אמרו לי הרופאים, כי לא נותרה ברירה , חייבים לכרות גם את הרגל השנייה".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

כרטיסי ביקור,נחיתת אונס,דיילת,טייס,רצוי,מצוי,כסף,אכילה,שתיה,

 

אמרי שפר א' אדר ה'תשע"ז

 

 

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב, כד), כ"ק אדמו"ר ה"ישועות משה מויז'ניץ זיע"א שכאשר האדם נותן כסף ועוזר לזולת, עליו להעמיד עצמו במקום העני, ולחשוב כמה היה רוצה שרעהו בעל היכולת יבוא לעזרתו, וכמה עליו להיות מאושר ולתת שבח להשי"ת על שלא הוא נזקק לעזרה כי אם בעל היכולת הוא לעזור, ומתוך התבוננות זו יעזור ויסייע לזולת.

     אמרו חז"ל המלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר 'אז תקרא ו ד'' יענה' (יבמות סג, א). פירש הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זצ"ל הכוונה בשעת דחקו בשעה שגם לך המצב דחוק וקשה, עם כל זה הנך מתאמץ להלוות לעני, עליך הכתוב אומר כנ"ל.

    ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ו'חייב א'דם ה'ודיה ל'ד', ה'כל מ'ה ש'עושה י' פ'שוט ט'וב מ'אוד, הנה זה אשר תשים לפניהם, שכל יהודי שידע נאמנה שהכל לטובה.

     וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום (בראשית ו, ה), רק בגימטריא יצר, היצר עובד על הבן אדם שיראה רק הצד השלילי, ובזה מכניס בו שרע כל היום אפילו שהכל טוב לו יש לו עיניים שיניים ידיים רגליים, וכו' וכו' אבל הוא נעמד על ה"רק" וזה מביא לו את המרירות ואין לו כלום בחיים כי חסר לו "רק"....

כי האדם עץ השדה. (דברים טובים - בשלח)

     הרחוב כולו היה טבול בירק מלבלב , הפרחים שצמחו מן הגינות, עצי הנוי וערוגות הירקות שבחצרות הבתים השרו במקום אווירה כפרית ותחושת רוגע ושלווה. ליאו הביט שוב ושוב סביבו והרגיש את התסכול שבליבו עולה מחדש. ביתו היה בית מטופח נאה ויפהפה. אלא שדבר אחד היה חסר לו: גינה. גינה מטופחת ומלבלבת כמו אלו שצמחו אצל השכנים שלו מהרחוב,  השכן שמולו למשל, גידל בחצרו פרחים נפלאים, שהדיפו ריח משכר בכל הסביבה. ואחיו, שהתגורר במרחק שני בתים ממנו, גידל ערוגות ירק מלאות בעגבניות, חסה,  מלפפונים ותפוחי אדמה. ורק אצל ליאו לא צמח מאומה.

     הגינה עמדה שוממה כמעט לחלוטין. לא שהיא הייתה ממש ריקה, אלא שצמח שם משהו שרק גרם לו לצרות צרורות:  עץ תפוחים עזוב, יבש ומכוער, שהצמיח פירות מצומקים וחמוצים. 'אוף, נמאס לי ממנו כבר!' היה ליאו מתלונן באוזני ידידיו: 'בשביל מה אני צריך את העץ המכוער הזה בחצר שלי? הוא עושה לי רק לכלוך ובלאגן!' 'אז תסלק אותו מהחצר!' - הגיב השכן באדישות. 'תעיף אותו כמה שיותר מהר!' התרה האח באיום, 'עוד העץ הזה יהרוס לך את הגינה יום אחד! לך תקנה זרעים, ותקים לך גינה. כעת החצר תישאר ריקה. תשתול שם מה שאתה רוצה!' 'באמת רעיון נהדר' צהל ליאו. 'תמיד חלמתי שתצמח לי גינה יפה, אבל אני בן אדם בלי מזל, לא צומחת לי שום גינה!'. 'מזל?' התפלא השכן. 'גינה, זה לא עניין של מזל. הכול תלוי האם תטפל בצמחים כראוי ותשקיע בהם, את הגינה צריך להשקות ולזבל ולטפח, כל יום!' על פניו עלה חיוך רחב,  והוא החל לשקוע במחשבות.

     'מה כדאי לי לשתול בגינה?'  התעניין ליאו. 'פרחים!' יעץ השכן: 'גינת פרחים זהו הדבר היפה ביותר'. 'ירקות' חלק עליו האח, וזעם על הצעת השכן. ' גינת ירק תעזור לך להביא אוכל הביתה!' ליאו התלבט ולא ידע מה להחליט. לאחר מחשבה, החליט שעליו לשתול גם פרחים וגם ירקות, כדי לרצות את כולם. אבל קודם לכן, היה עליו להיפטר מן העץ שבחצר. הוא ניגש אל העץ ופנה אליו בנימוס: 'סליחה, אולי אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשתול כאן גינה'. אבל העץ לא זז ממקומו. 'סליחה!' אמר ליאו,  הפעם קצת פחות בנימוס וקצת יותר בתקיפות. 'אולי תזוז קצת הצידה? אני רוצה לשתול כאן גינה!' אבל גם כעת העץ לא טרח להגיב לדברים. 'נו, זוז כבר' רקע ליאו ברגלו בכעס. ' אתה לא שומע? אני רוצה לשתול כאן גינה!'. העץ המשיך לעמוד, ענפיו זעו ברוח כשהם פוטרים את בקשתו של ליאו במשיכת כתף, ליאו רתח מכעס. הוא רץ אל המחסן וחזר אל החצר כשבידיו גרזן ענק. אך כשהלם בעץ בכל כוחו - נשבר הגרזן לשניים. את זאת כבר לא יכל ליאו לסבול, הוא בעט בעץ, זרק לעברו אבנים, וניסה שוב ושוב לדחוף אותו ממקומו. הוא אפילו הלם בו באגרופים, עד שאחת המהלומות שיתקה לו את היד. אבל עדיין, העץ לא זז ממקומו ולו במילימטר. 'אני עוד אראה לך!' צווח ליאו בדמעות זעם. 'אני אראה לך מה זה להפריע לי! זו החצר שלי, ואני אשתול כאן גינה, אתה עוד תראה!'

     הוא מיהר אל חנות השתילים ורכש שתילים של ירקות ופרחים, ושתל אותם מסביב לעץ וסידר ערוגות קטנות של פרחים וירקות.  במשך הזמן הפך ליאו לגנן חרוץ, הרצון ללמד לקח את העץ הסורר, גרם לו להשקות מדי יום את השתילים, לעקור את העשבים השוטים, לעדור סביבם, ולגרוף בין השתילים הקטנים שבערוגות. 'איזו גינה נהדרת יכלה להיות לי אילו לא צמח שם, בדיוק באמצע העץ המכוער...' חשב ליאו לעצמו. הוא כל כך שנא את העץ, שאפילו לא שם לב לשינוי שחל בו. מרגע שנשתלה הגינה, החל להתחולל בעץ שינוי,  הוא החל לשתות מהמים שזרמו סביבו. הוא החל לזקוף את קומתו. ענפיו הצמיחו עלים והחלו להתכסות בתפוחים מתוקים ואדומי לחיים.

     באחד הימים, בדיוק כשליאו יצא אל הגינה והתכונן להשקות את הפרחים, שמע לפתע קול נרגש: 'ליאו תראה, תראה איזה יופי!'. הוא הסתובב וראה את השכן מצביע בהתרגשות אל תוך חצרו: 'כל הכבוד לך! איך הצלחת לגדל דבר יפה שכזה?' קרא בהתפעלות. 'אתה מתכוון לערוגת הפרחים?' שאל ליאו בגאווה. 'או אולי לערוגת הירקות?' הוא עצר ממלאכת ההשקיה והביט בערוגות הפרחים בגאווה. 'לא הפרחים, העץ!' קרא השכן: ' אני מתכוון לעץ היפה ששתלת במקום ההוא, המכוער שצמח שם פעם! לא שמתי לב ששתלת כאן עץ חדש,  הפירות שלו נראים כל כך מתוקים! אפשר לטעום אחד?'  ליאו הביט בו בתדהמה, הוא הסתובב לעבר העץ. ואז שם לב לשינוי שהתחולל בו. הוא ניגש אל העץ, קטף לראשונה בחייו שלושה תפוחים אדומים מן העץ שבחצרו והושיט שניים מהם לשכן. 'המממ, כמה טעים!' ציין השכן וניגב את שפמו. 'אני רואה שהשקעת בעץ החדש! התפוחים הללו ממש מעולים!' ' אתה בטוח?' שאל ליאו בחשש. 'בבקשה. תטעם בעצמך!'  הושיט לו השכן תפוח אחד 'אתה יכול להתגאות בעץ נפלא ומרשים שכזה!' אבל ליאו לא התגאה בכלום, הוא היה מבולבל. הוא הביט בחשדנות בעץ הזקן, המצומק והמכוער,  שצמח בדיוק באמצע הגינה שלו, ושם פתאום לב שהעץ מלבלב, רענן, עליו ירוקים ותפוחים יפהפיים מחייכים מבין העלים. השכן לעס בתיאבון את התפוח וגם ליאו נגס מן התפוחים, ותמה: 'מאין הגיע לכאן העץ המקסים הזה? ולאן נעלם העץ המכוער, הזקן? אולי מישהו החליף לי את העץ שבחצר?' 'סליחה שהעלבתי אותך!' אמר ליאו בדמעות. 'לא חשבתי שאתה מסוגל עוד להצמיח פירות נאים שכאלו, אני מבקש סליחה!'. אבל העץ לא ענה, הוא רק המשיך לעמוד במקומו וענפיו נעו עם הרוח וחשפו את הפירות הבשלים והיפהפיים שעל הענפים...

     חז'ל למדו אותנו 'כי האדם עץ השדה' האדם נמשל לעץ, מכיוון שבכל מצב נתון הוא יכול להתגבר על המשבר, על הכאב, ולצמוח מחדש. ט'ו בשבט מלמד אותנו את יכולותיו המופלאות של העץ, כדי שנביט בו, נלמד מפריחתו המחודשת וניישם זאת בעצמנו בכל מהלך החיים.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

נותן כסף,עוזר לזולת,דחוק,קשה,הכל לטובה,עיניים,שיניים,ידיים, רגליים,עץ השדה, 

 אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ז

 

 

  ביאר הגה"ק בעל ה"כתב סופר" זי"ע: חז"ל אמרו ג' הרי הם כמתים: "בעל ייסורים", "מי שאין לו בנים", "עני". וזה ביאור הפסוק: "ועבדתם את ה' אלקיכם", ואז, "וברך ה' את לחמך ואת מימיך" - שלא תהיה עני. "והסירותי מחלה מקרבך" - ולא יהיו לך ייסורים. "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" - ויהיו לך בנים. על ידי זה "את מספר ימיך אמלא" - שיהיו אלו חיים שלמים ולא תחשב כמת ח"ו...(פנינים(

     גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבוייש. (ספר הדרוש)

 

     הבעל זרע אברהם שליט"א אמר, בדרך צחות " נעשה ונשמע ", כשאתה קם בבוקר דבר ראשון תעשה טוב, ואל תיכנס לבית המדרש ודבר ראשון אתה שואל "מה נשמע", חדשות, קודם תעשה ואח"כ כבר תשמע רק רוחניות.

     ישנו פרסומת לחנויות שהם פתוחים כל הזמן 7/24 ( twenty seven four )והנה בתורתינו פרק כד פסוק ז הנעשה ונשמע,  א"כ כל הזמן אנו צריכים ללכת עם ה"נעשה ונשמע."

חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכל לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפיטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רשיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שיתן לו עונש חמור וישלול את רשיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רשיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... "אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכל, אם שכם בן חמור יכל להפוך עיר שלימה בכח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בעל ייסורים,לחמך,מימיך,משכלה,עקרה,גמילות חסדים,הצדקה,נעשה ונשמע,

 

 

 

  אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ז

 

     אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן" )כ"א י"ט(. על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" )דברים ל"ג י"ח(, אמרו חז"ל כי שניהם עשו שותפות ביניהם, זבולון יעסוק בסחורה ויששכר ילמד תורה, וישפיעו זה לזה. וזה רמז הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ" היינו זבולון מתהלך בחוץ במשא ומתן ואינו עוסק בתורה, "על משענתו" שהוא נותן משען ליששכר שיוכל לעסוק בתורה, "ונקה המכה" לא ייענש על עוון ביטול תורה כי טענת משענת מצדיקה אותו, אולם זאת רק בימות החול, אבל "רק שבתו" בשבת קודש חייב זבולון בעצמו לעסוק בתורה "יתן" מלשון 'תנו רבנן)'. טל חיים(

     אם כסף תלווה. מרגלא בפי חסידים הראשונים שסעודת מלוה  מלכה מסוגל לפרנסה ולעשירות, ויש רמז לכך בפ', אם כסף, אם   תלוה את עמירצונך שיהיה לך כסף, תשב ותקיים מצות סעודת מלוה מלכה ברוב עם הדרת מלך  . (כרם שלמה- טענקא)      

       אם עשיר בודק מיהו עני הראוי באמת לקבל צדקה, עלול גם הקב"ה לבדוק אם העשיר ראוי באמת לקבל את העושר" (רבי חיים מצאנז)

      ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

     ונקה המכה. פירוש שיוצא מבית הסוהר, שהדין הוא שהמכה את חברו צריך להיות בבית הסוהר עד שהחולה יבריא, ואם החולה הבריא והתהלך בחוץ, אז צריך לשלם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, וזה הפירוש ונקה המכה. ושואלים בעלי המוסר הלא גרם לו ביטול תורה, ולמה כתוב ונקה המכה, ומתרצים שכאן מדובר "והתהלך בחוץ" שהנחבל מסתובב בחוץ ואינו לומד, ולא גרם לו ביטול תורה, שעל עוון ביטול תורה אין שום תשלומים.

     ורצע אדוניו. ולמה מרצע, לפי שמרצע בגימטריא ארבע מאות, אמר הקב"ה אני הוצאתי אתכם משעבוד ארבע מאות שנה ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו, לפיכך ילקה במרצע.



     ושחד לא תקח. חז"ל אומרים למה נקרא שוחד, מלשון שהוא חד,  שהמקבל שוחד נהיה ידיד רק של צד אחד. כתוב בזוהר למה נקראים "סנהדרין" מלשון "שונא דורון" -שונא מתנות, דהיינו שונא שוחד.



    כך הוא סדר רפואות בישראל - ״בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות״. ראשית כול ״בורא רפואות״, להתייעץ עם רופא ולקחת תרופות; לא עברה המחלה, ״נורא תהילות״ - לומר תהילים; ואם הורע המצב, ״אדון הנפלאות״ - לא להתייאש ולצפות לפלא ולנס. (עיטורי תורה)



הברכה שהצילה.. (מתוק מדבש)

     באחד הסמינרים החשובים בירושלים התקיימו שיעורי  חיזוק בענייני 'ברכות', כל אחת מן הבנות קיבלה קבלה מסוימת, שתיים מבנו הסמינר קיבלו על עצמן שלא לברך שום ברכה אלא אם כן יש לידם אדם שיענה אמן על ברכתן. הדבר לא תמיד הסתדר, שכן ישנם פעמים בהם את נמצאת לבד ורוצה לטעום דבר מסוים אך אין מי שיענה אמן, אבל הן החליטו לעמוד בזה בגבורה. לאחת מן הבנות היה קושי נוסף, כיון שהסמינר בו היא למדה נמצא במרכז ירושלים היה עליה לצאת מוקדם בבוקר מביתה. היא הייתה רגילה לשתות משקה חם לפני 
יציאתה ובשעת בוקר זו עדיין בני הבית ישנים ולכן לא היה מי שיענה אחריה אמן מי שנחלץ לעזרתה היה אחיה הקטן אבריימי... אבריימי היה ילד חביב אך שובב כלל לא קטן, הוא פנה 
לאחותו והודיע לה כי הוא יהיה מוכן לקום בכל בוקר ולענות לה את ברכתה ואכן הדבר נמשך מידי בוקר.


     בוקר אחד הבת קמה, מארגנת את חפציה ולפני יציאתה היא מכינה את המשקה החם אך היא לא רואה שאבריימי טרח להגיע למטבח.'אולי הוא ישן עדיין?' היא הולכת לחדרו אך מיטתו ריק היא מחפשת אחריו בכל הבית ולא מוצאת אותו. לפתע היא שמה לב כי חלון חדרו של אבריימי היה פתוח ואז היא נזכרת שלעיתים אבריימי היה מנסה לטפס דרך החלון על גג ביתם, כאשר בכל פעם אמו הייתה מבחינה בכך ומונעת ממנו את הטיפוס המסוכן. היא עולה על הגג, למרות הקור הירושלמי העז בשעת בוקר זו, ובעומדה על הגג היא מסתכלת ימינה שמאלה וקוראת 'אבריימי' 'אבריימי', לפתע היא שומעת אותו עונה לה: 'אני כאן'... היא רצה לכיוון קצה הגג והנה היא מבחינה בשתי ידיים קטנות המבצבצות להן מעבר   ונשאר תלוי לו למעקה ...

 

     מה שהתברר הוא שאבריימי ניסה לרדת מן המעקהבין שמים וארץ... הוא ניסה לעלות אך ללא הצלחה כוחותיו אזלו ועוד רגע הוא צונח למטה מבלי לדעת מהיכן היא שואבת את הכוחות לכך, הושיטה את ידיה אל מעבר למעקה ומשכה בכח את הילד 
הקטן אל קרקעית הגג ושניהם נכנסו לבית החם...דקות ארוכות חלפו עשהצליחה להתאושש מהבהלה שאחזה בה, היא התקשתה לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה מגיעה שניה אחת מאוחר יותר...

 

     מן הצד עמד אבריימי הקטן כשהוא מביט באחותו בעיניים מושפלות, הוא חש כי התנהג שלא כשורה ולבו התמלא בחרטה, הוא הבין כי עליו לעשות מעשה שירגיע את אחותו, הוא הלך למטבח וחזר לאחר מספר רגעים כשבידו משקה חם ואמר: 'קחי אחותי, תברכי ואני   אענה אחרייך אמן' הוא שמח לראות חיוך מלא מחילה שהתפשט על פניה של אחותו... 
היא לקחה את הכוס בידה ובירכה בכוונת הלב 'ברוך אתה ה' -- א-לוקינו מלך העולם--- שהכל נהיה בדבר המילים 'שהכל נהיה בדברו' קיבלו עתה משמעות מיוחדת עבור שניהם ואבריימי הקטן ענה אחריה בדבקות 'אמן .


     אחים יקרים! מסיפור זה אנו רואים כמה ישועות ושמירה צמודה יכול האדם לשאוב מהקב"ה ע"י הקפדה על ברכות בכוונת הלב לפי זה מתבאר הפסוק 'נורא תהילות עושה פלא : מי שממלא את פיו תהילות לקב"ה ע"י הקפדה על ברכות  כראוי במתינות - מחלק את הברכה לשלושה חלקים 'ברוך אתה ה'-א-לוקינו מלך העולם---שהכל נהיה בדברו' 
ובפרט אם מקפידים שגם יהיה עוד יהודי שיענה אמן, אזי ע"י ריבוי התהילות הללו לקב"ה זוכים שהקב"ה יהיה בגדר 'עושה פלא' וכפי ל'נורא שראינו בסיפור הנפלא הנ"ל. מי שמקפיד להפוך את הקב"ה פלא.תהילות' - יזכה שהקב"ה יהיה עבורו 'עושה 



.ויאמינו בה' ובמשה עבדו  )דברים טובים - בשלח

הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע בעמח"ס 'בית אהרן', סיפר ששמע ממחותנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע שאמר לו בוא ואספר לך עד היכן גדול כח האמונה בצדיקים להיות נושע בה''. יש אנשים כפריים שגרו בשני כפרים סמוכים זה לזה, נזקקו שניהם בחדא זימנא לישועה פרטית, וגופא דעובדא הכא הוי, כפרי אחד נחלה מאוד ודרש ברופאים ועסק ברפואה, הכל כמו שנצטווה מפיהם,  אך ללא הועיל, ואילו השני שהיה מחזיק ב'קרעטשמע (בית מרזח) ' שתחת בעלותו של האדון בעל הכפר.

הגיע זמן פירעון השכירות ,ולא היה לו כסף לשלם, והאדון דוחק . והנה הכפרי הזה שנחלה היה מאמין בצדיקי אמת, אך אשתו לא האמינה, וכל הזמן הפציר והתחנן שיסעו לאיזה צדיק ויזכירוהו לפניו לרפואה וישועה, וקמה אשתו, אף שלא הייתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה, שכרה לה עגלה כדי לנסוע לרבינו זי"ע, ועברה דרך הכפר השני שבתוכו היה גר הכפרי שהיה דחוק בכסף ואימת האדון עליו, ואצלו היה להיפך, הוא לא האמין בצדיקים, ואשתו כן האמינה, ועתה כשראתה שחברתה מהכפר הסמוך נוסעת לרבינו לרוז'ין,  החישה גם היא את צעדיה להצטרף אליה בנסיעתה .כאשר באו לחצר הקודש ברוז'ין פנו מקודם לגבאי שכתב פתקאות שיכין להם פתקאותיהן כנהוג, הגבאי שמע מה בפיהם ,ואח"כ כתב לכל או"א פתקא ורשם את הדבר המבוקש, אך בעת מסירת הפתקאות לידיהן נתחלפו בטעות זו בזו,  וממילא יצא דהכפרי שהיה זקוק לרפואה, החזיקה אשתו פתקא שהיה רשום בתוכה שהאדון דוחק, ואילו השני שפקד עליו אימת האדון היה כתוב בהפתקא שביד אשתו שהוא זקוק לרפואה, אך למעשה היה זה שפחד מאימת האדון, נתן לה רבנו עצה שיעמידו לו 'באנקיס' דהיינו כוסות רוח, שמושכות הדם, כמובן שהאישה הזאת לא הבינה איך מסוגל 'באנקיס' לעזור כשהאדון דוחק ולוחץ, אך בכל זאת נתנה אימון מלא בתשובת הצדיק שזה כן שייך לבקשתה, והשי"ת יעזור שע"י ה'באנקיס' תוכל לשלם דמי שכירות .

     כשהיא הגיעה הביתה שאל אותה בעלה איזה תשובה יש בפיך ? ותען ותאמר, רבינו אמר שסגולה הוא להעמיד כוסות רוח, ויתפלא האיש מאוד, אך אמר כנראה שהלוא דבר הוא, ויהי כאשר הגיע היום האחרון לתשלומי השכירות ולרש אין כל, ויאמר אנסה א"כ עצת הרבי, ויעל על מיטתו ונתן על לבו וגופו הרבה עלוקות מוצצות דם ו 'באנקיס' הרבה הוכה ופצוע . והנה מגיע שוטר אחד מחצר האדון ובפקודתו, וצעק והתרה שיביאו היום את דמי השכירות ובאם לא ישליכו אותו וכל אשר לו מהכפר , אבל הנה הוא רואה שבעל הבית המחזיק ב 'קרעטשמע' מוטל המטה מתבוסס בדמו, וחזר לאדונו ויספר לו ממה שראה בביתו של זה, ולא האמין לו וציווה למשרתיו שיביאו אותו אליו אפילו כשהוא מוטל במיטתו, כדי שיוכל לעמוד על האמת, ויעשו כן עבדיו וינטלו וינשאו אותו עם מיטתו כא והובילוהו לאדון.

     וכאשר ראתה אותו האדונית כשהוא מתגולל בדם פצעים, נכמרו רחמיה והתחילה לספק כף אל כף, ותשאל אותו מה לך ואיזה רעה קרה לך, וישלח ה' את דברו בפיו ויען ויאמר: אתמול בראותי שהזמן קצר והמלאכה מרובה, נסעתי העירה לנסות ולהשיג הלוואה בשביל לשלם את הסכום הנדרש , וחפץ ה' בידי הצליח שאחרי הרבה עמל ויגיעה, עלה בידי לקבץ את הדרוש ורציתי לנסוע הביתה, ומאחר שכבר פנה יום לא מצאתי שום עגלה שיסע לכפר שלנו, והוכרחתי ללכת ברגל באישון לילה ואפילה, והנה באמצע הדרך פגעו בי לסטים וגזלנים,  את הכסף בזזו איש לו, ואותי הכו במכות נמרצות, ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים . ותאמר האדונית לבעלה, אם כן אשמים אנחנו, בזה שהיינו הגורמים למכותיו ומכאוביו,  ומעתה מוטל עלינו ראשית דבר לרפאותו ולהחזיקו ולהחיותו, וכמובן שדמי השכירות שחייב לנו נמחול לו , אולם הלו נעשה ע"י בעל חוב גדול, ולכן לדעתי צריכים ליתן לו את ה'קרעטשמע' לשלש שנים הבאים בחינם אין כסף  , והאדון הסכים לכל זה .

אחרי סיפור הדברים האלה, אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע למחותנו הרה"ק רבי אהרן זי"ע: תאמינו לי מחותני, כי בעת שעמדה לפני אשת הכפרי שהיה זקוק להינצל מאימת האדון לא היה לי במה לעזור לה, רק היא בעצמה מגודל אמונתה המשיכה לה ישועה ממרום ותינצל נפשם



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

יעסוק בסחורה,ילמד תורה,מלוה מלכה, שקלים,זכור,פרה,החודש,נזק,צער, ריפוי,שבת,בושת,בורא רפואות,נורא תהילות,

  אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ז

 

אפילו אם אתה במסלול הנכון, אתה תידרס אם סתם תשב שם.

     בחלק מעדות ישראל מוסיפים ברכה שמקבלת משמעות מיוחדת בפרשה בה קוראים על הקמת המשכן והשראת השכינה: "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו... איך? חברים כל ישראל ונאמר אמן.

     בקע לגלגלת. בקע אותיות עקב, מי שמחזיק עצמו לעקב, היינו בענווה, זוכה להיות גלגלת. דהיינו ראש.

     ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ר"ת ואלה, ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין, המשפטים, ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט,  אשר, א'ם ש'ניהם ר'וצים, תשים, ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים,  לפניהם, ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר ה'תנכר מ'הם (בעל הטורים(.

אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עלייך כי אני ה' רופאך" [טו, כו].  (ופריו מתוק).

     סיפר המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:  באחת הקהילות בדרום הארץ, מתגורר אברך אשר תורתו אומנותו ובה הוא יגע יומם ולילה. האברך חתן במשפחה נכבדת משכונת רמת אלחנן בבני ברק, ומפעם לפעם מגיע לבקר בבית חמיו.  באחד הביקורים, שמע האברך דרשה מפי רב השכונה, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, על ענייני שמירת העיניים.  בתוך הדברים ציטט הגר"י זילברשטיין את דברי הרה"ק רבי אהרון ראטה זצ"ל, שבשעה שמגיע לאדם ניסיון בשמירת עיניים, והוא עומד בו - אותו זמן הוא לו עת רצון, וכל אשר יבקש יקבל!  האברך שמע, הכניס לראשו, ולא ידע עד כמה הדברים נוגעים לו.

     יום אחד בתו הקטנה שהייתה כבת שמונה חלתה במחלה קשה, ל"ע. היא אושפזה בבית החולים בבאר שבע, ואובחן אצלה חיידק אלים מהסוג המסוכן ביותר. הרופאים ניסו להתמודד באמצעים שונים, היו זמני עלייה מסוימים, אבל בעיקר זמני ירידה, עד שהילדה הייתה ממש על ערש דווי, רח"ל. מנהל המחלקה קרא לשני ההורים, אשר מזה כשבועיים כמעט שלא משו ממיטת חוליה של בתם, ואמר להם: "ראיתם שעשינו ככל אשר לאל ידינו להציל את בתכם, ולצערנו, המצב הולך ומדרדר. יש לנו עוד אפשרות אחת להציל את חייה, על ידי תרופה מסוימת שאותה לא נתנו לה עד עתה, בגלל התופעות החמורות הנגרמות בעקבות צריכתה. תרופה זו נותנים רק כשכבר אין מה להפסיד. אבל יש לנו קושי קטן, אמר המנהל,  התרופה לא נמצאת כרגע במחסן התרופות בבית החולים, ואם נזמין אותה נקבל אותה רק בעוד יומיים. אני מציע שהאבא ייסע לתל אביב למחסן הראשי, אתן לו מרשם ותקנו את התרופה בשלב זה על חשבונכם. כך נוכל להתחיל לתת לילדה את התרופה כבר היום".

     האב מיד התארגן ושם פעמיו לתחנת הרכבת . לאחר שהרכבת הגיעה לתל אביב, יצא האברך על מנת לפנות רגלית אל הכתובת אותה קיבל ממנהל המחלקה. הוא רק פוסע שתי פסיעות ברחוב ההומה אדם, ו...חשכו עיניו, כל האזור היה מלא מראות פריצות ושחץ, כאשר כמעט לא היה יכול לסובב את ראשו. ואז, פתאום בהארה מן השמים, התנגן באוזניו קולו של הגר"י זילברשטיין שליט"א, שבשעה שאדם עומד בניסיון של שמירת עיניים, הוא יכול לזכות שכל שערי שמים ייפתחו בפניו ותפילתו תתקבל...  האברך עמד שם ברחובה של עיר, יצרו מבקש להתגבר עליו ולהכשילו, אך הוא קולט מאין הוא בא ולאן הוא הולך;  מאין הוא בא, מחדרה של בתו בבית החולים, שם היא נאבקת על חייה, ולאן הוא הולך - אם יעמוד בניסיון הוא יכול לפעול עבורה ישועה גדולה וחיים חדשים.  האברך הסתובב אל קיר הבניין שלידו, הרכין את ראשו על הקיר, והתחיל לדבר עם הקב"ה במילותיו שלו. הוא אמר, " ריבונו של עולם, למה אני בכלל כאן, מתמודד עם כאלו ניסיונות, הרי המקום שלי עכשיו היה אמור להיות בכלל בבית המדרש, ליד החברותא, אבל בגזירת עליון של רחמן מלא רחמים, באה מחלה קשה על בתי, וסובבת שהתרופה לא תהיה במחסן בית החולים, ובשביל זה עכשיו אני כאן. מבקש אני ממך ריבונו של עולם שתי בקשות- א) תן לי כוח להתגבר על יצרי שלא אחטא ולא אכשל. ב) תן בריאות ואריכות ימים לבתי הקטנה ". האברך דיבר וכולו בכי, מטלטל כך במשך קרוב לעשרים דקות, ולפתע, צלצל בכיסו הפלאפון, והחזיר אותו למציאות. הביט על הצג וזיהה כי נוות- ביתו מתקשרת. הוא יודע שהיא נשארה ליד מיטת הבת החולה, ומרים את הפלאפון,  אך מעבר לקו בכיות נוראיות. האב מבין שהגרוע מכל קרה, והוא פורץ בבכי מר . וכך זו בבאר שבע, וזה בתל אביב, מחזיקים בפלאפון ובוכים.  האב מנסה להשחיל משפט בתוך הבכי ושואל "מתי זה קרה?", והאימא עונה לו: "אל תקנה את התרופה, אין בה כל צורך". והבכי מתעצם ומתחזק משני צידי הקו.  רק לאחר שנרגעה מעט, אומרת האימא: "אל תקנה את התרופה, הרופא קרא לי ואמר, שלפתע כל המדדים השתנו לטובה...  במצב כזה לא נותנים תרופה בעלת תופעות כאלו. הרופא משער שהתרופות שקיבלה הילדה עד עכשיו, פתאום התחילו לקטול את החיידק אחרי שבמשך שבועיים המצב רק החמיר..."  אחרי שבועיים-שלוש, כבר נערכה סעודת הודיה!! 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

במסלול הנכון,תידרס,עדות ישראל,מעבדות לחירות,בקע לגולגולת,ואלה המשפטים,

 

 

 

נקודה שבועית פרשת "משפטים" ה'תשע"ז

 

 

הרב צבי יהודה בפירושיו לתורה חוזר רבות על אחד מהסממנים המיוחדים של פרשיות התורה: הזוגיות.

יסוד הזוגיות קיים בכל הדברים שבעולם ולא פחות מכך בדברים שהם בליבו של עולם - ספר התורה.

פרשיות חומש בראשית כולן מותאמות בזוגות וכך גם הפרשות בחומש שמות אותו קוראים בתקופה זו. "שמות - וארא" - ההכנות ליציאת מצרים, "בא - בשלח" - גמר היציאה, ומכאן מגיעים למעמד הר סיני ולצמד הפרשות: "יתרו - משפטים".

"יתרו" היא פרשה קטנה בכמות אולם גדולה באיכות, ו"משפטים" היא פרשה הרבה יותר גדולה בכמות ובפירוט. גם בצמד הפרשות הזה מתקיים עיקרון הזוגיות: קודם מופיע עצם העניין ואחר כך הגילוי שלו במידות ובמעשים ובפעולות. כלל ולאחר מכן פרט.

פרשת משפטים מלאה בהמון מצוות היורדות לפרטי פרטים שהם המצוות. 

אחרי שעם ישראל מקבל את עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" שעניינה כלל התורה, ממשיכה התורה אל הריאליות ואל החיים האמיתיים ויורדת לפרטי הפרטים בפרשת "משפטים": "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - מתוך מעמד הר סיני זכינו, ויחד איתנו זכה כל העולם לסידורי חיים. מתוך כל מה שהיה בעליונים בפרשה הקודמת זה יורד לסדרי החיים ממש בעם ישראל ובעולם כולו בפרשה שלנו. 

המשפטים האלה מתחילים בסדרי חיים שבין אדם לחברו כדוגמת "מכה איש ומת" והם קודמים לעניינים שבין אדם למקום שיופיעו בסיום, ומשבוע הבא שתעסוק התורה במשך חמש פרשות בענייני המשכן רק לאחר שתעסוק בפרשתנו בחיי העולם הזה ממש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

הזוגיות,ספר התורה, שמות,וארא,יציאת מצרים,בא,בשלח,יתרו,משפטים,עשרת הדיברות, מכה איש,

  

  אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ז

 

 בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן  השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם... לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": האם הספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך?  עכשיו - השיב לו ההוא  אני כבר בקי גם בחלק השישי.... כיצד לנהוג עם פראי אדם....



     "וכי יפתח איש בור" (כא, לג). אמר הסבא מסלבודקא, "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר שזרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".  



     ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב', ל') - וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...' הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית...

    ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף. תפלה שכזו - אומר "ילקוט הגרשוני " - לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " - זה יום כפור, "או יומיים" - אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקום כי כספו הוא" - לא תתקבל תפילתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש.



ויצעקו בני ישראל אל ה'" [יד, י].  (ברכי נפשי).

     היה זה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו בישיבה, שאמר שאם היינו מאמינים באמת ובלב שלם שהתפילה שלנו פועלת במרומים, היינו ניגשים אליה יותר במרץ ובשמחה, ואז גם היינו נענים מן שמיא.  אחת הראיות שאין אנו מאמינים דיינו בכוח התפילה שלנו, נעוצה בכך שאנחנו יכולים לעבור ליד מודעות הקוראות להתפלל עבור חולה פלוני, ורובנו אינם מעלים בדעתם שאם יוציאו מהפה נוסח- תפילה כמו 'אנא אבינו שבשמים, שלח רפואה שלימה לחולה פלוני בן פלונית', שתפילה זו תעלה לשמי-שמים ועשויה להיות לעזר לחולה . ומה הראיה שאין אנחנו מאמינים? פשוט מאוד; כי אנחנו לא מתפללים! גם את המשפט הפשוט הזה, גם את נוסח- התפילה הזה שאינו גוזל מאתנו לא זמן ולא כסף, לא כוח ולא מאמצים, גם את זה אנחנו לא מוציאים מן הפה. היש לך ראיה יותר גדולה מזו, לכך שאין אנחנו מאמינים בכוחה של התפילה?!  הלא אם היינו יודעים שאם נקפוץ אל מעבר לרחוב, נמצא שם תרופה שתועיל לחולה ההוא, ששמו מוזכר במודעה,  לא היינו עושים את המאמץ הקטן הזה על מנת לסייע בריפויו? בוודאי שהיינו ניגשים לשם, ומביאים לו את התרופה! אחרת, לא נוכל לסלוח לעצמנו במשך כל החיים! רגשי-מצפון היו נוקפים אותנו! ואם כך, מדוע אין אנחנו נוקטים בפעולה כה פשוטה של תפילה למען החולה? הרי לא מבקשים מאף אחד שייסע בזה-הרגע לכותל המערבי, או יארגן עצרת התעוררות בהשתתפות המוני אנשים.  כל מה שמבקשים ממך הוא לשים לב אל השם של החולה, ולבקש מהשי"ת בקשה פשוטה, במלים שלך, בנוסח שלך, שירפא את החולה!  יוצא אפוא שהדבר הראשון שעלינו לעשות בבואנו לתפילה, הוא, להאמין בכוחה של תפילה! ואחת הדרכים לכך היא כשיתבונן האדם במה שעבר עליו בחייו עד הנה, וגם אם הוא עדיין צעיר לימים, ייווכח על- אתר שכאשר התפלל כדבעי, והאמין בכוחה של התפילה, התפילה אכן פעלה את פעולתה בדיוק כפי שהיה צריך. וממילא יבין את הדרך הנכונה, ויידע שהאמונה בכוחה של התפילה, תסייע לו בצורה ממשית בכל צרכיו, ויתחזק בזה.  מה שצריך עוד להדגיש הוא שאחת הסיבות לחוסר-האמונה הזו נובעת מכך שהאדם חושב לעצמו 'אני הרי אדם כל כך פשוט, ואיך יתכן שהתפילה שלי פועלת משהו במרומים '... והאמת היא שתפילתו של כל אדם נשמעת, גם אם הוא מחשיב עצמו לאדם פשוט, וגם אם מצא מנקודת הנחה שזה אכן-כך (כי במקרים רבים הדבר איננו נכון כלל וכלל, והאדם גם אינו מאמין בכוחו, ואינו יודע איזה כוחות של אדם גדול טמונים בו!) - ברם הקב"ה מחבב גם את 'תפילתם הפשוטה' של 'אנשים פשוטים', ויש מקרים שהוא חפץ בה יותר מתפילתם של אנשים לא- פשוטים. וכדי להוכיח זאת נספר כאן את ששמענו מפיו של הרב ד"ר מנחם- חיים ברייר, סגן מנהל הרפואי בית החולים 'מעיני הישועה'.

     מעשה שהיה, כך מספר הדוקטור, ביהודי מבוגר-למדי שהובא לבית החולים כשהוא סובל מכמה דברים, מצבו של החולה היה קשה מאוד, ובית החולים עשה מעבר ליכולתו כדי לסייע לו להתגבר על המחלות מהן סבל, אך ללא הועיל. מצבו הוחמר והתדרדר מיום ליום. הבן, ששהה כל העת לצידו, ניגש מדי פעם אל הרופאים ושאל במה אפשר עוד לעזור לו, אבל בשלב מסוים הרימו הרופאים את ידיהם, והשיבו שמבחינה רפואית באמת אי אפשר כבר לעשות שום דבר.  הבן המסור הוא יו"ר אחד הארגונים הגדולים המטפלים בבעלי תשובה. מששמע את דברי הרופאים,  והבין את הדברים לאשורם, ביודעו שאין כאן התחמקות, אלא המצב באמת קשה מאוד, קם ועלה לירושלים,  ומיהר לכותל המערבי.

     באותה שעה הייתה אמורה לסייר במקום קבוצה בת כ-100 משתתפים, מקרב האנשים שהוא מטפל בהם,  שברובם הגדול אינם שומרים עדיין על מצוות התורה. המדובר היה בקבוצה של סטודנטים שסיירה בכותל.  ד"ר ברייר מספר שהבן ניגש אל חברי הקבוצה, וביקש מהם להאזין לו שתי דקות. הוא סיפר להם על מצבו הקשה של אביו, וביקש מהם - בדמעות - להתקרב אל הכותל המערבי, ולומר בצוותא את פרק 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. חברי הקבוצה הסכימו, וכך עשו. חבשו כיפות לראשם, ניגשו אל הכותל, והתפללו . נחזור לבית החולים 'מעיני הישועה' בבני ברק. ממש באותה שעה שבה התפללו חברי הקבוצה,  חלה הטבה משמעותית ופתאומית במצבו של החולה הקשה, אביו של יו"ר הארגון ההוא.  ובתוך פרק-זמן של ימים ספורים, שוחרר האיש מבית החולים, וחזר לתפקד כאחד האדם.

     הבה נתבונן נא: הרי קבוצת האנשים הנ"ל שהתפללה ליד הכותל בעבור החולה, עונה לכל היותר, על התואר 'יהודי פשוט', וגם זה לא, משום שכאמור רובם לא היו עדיין שומרי מצוות, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהראיה הניצחת שתפילתם הנרגשת ליד הכותל הביאה בס"ד לרפואת החולה . וכל כך למה? - משום שמן הסתם הם האמינו בכוחה של התפילה שלהם. הבן, שדיבר איתם על כך לפני שניגשו להתפלל ליד הכותל, חיזק אותם בעיקר בנושא זה - ואמר שגם תפילה של יהודי פשוט, כשהיא יוצאת מהלב,  נשמעת במרומים... ואם כן, מדוע אנחנו לא יכולים?! 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

היתר הוראה,סמיכה,שולחן ערוך,ראש השנה,יום הכיפורים,פראי אדם,טריפה,כסף,

 

 

אמרי שפר כ"ה שבט ה'תשע"ז

 

ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ''ל: היה אומר "צא הלחם בעמלק מחר'' (שמות יז, ט), יש עמלק מיוחד, כח טמאה ושמו:  עמלק מחר... מחר להיות טוב. ממחר אתחיל להשתפר.  למה ממחר? כאן ועכשיו.

     היה בחור שלא דקדק במצווה זו, והאב אמר לראש ישיבה שידבר עם הבחור על זה,  והראש ישיבה אמר לבחור אולי אתה רוצה לקבוע עמי חברותא, והבחור שמח שהראש ישיבה בדיוק איתי רוצה ללמוד, שאל הבחור מה הראש ישיבה רוצה ללמוד, ענה,  אולי שולחן ערוך, אולי מצות כיבוד אב ואם, אמר הבחור שהוא מעוניין ללמוד הלכות שנוהגות בזמן הזה.

     וברמתיים צופים כותב, ''שונא בצע'' בצ"ע אותיות עצב, דואגים שיהיה להם כסף, ואלה שונאים הדאגה לכסף, וכן מרבה נכסים מרבה דאגה, גדולה הדאגה שלו לנכסים מהדאגה האיך  ייתן דין וחשבון לפני הקב"ה.

     ושפטו את העם בכל עת (יח, כב) רבי מנשה מאוילא נכנס פעם לביתו של רב אחד, ומצאוהו פוסק יחיד דין תורה, שעל פי דין צריך בית דין של שלושה, שאל אותו ר' מנשה, וכי אינך יודע משנה מפורשת 'אל תהי דן יחידי (מסכת אבות פרק ד', משנה ח) שאין דן יחידי אלא אחד, ענהו הרב ביהירות, 'אני, הגמרא, והשולחן ערוך ביחד הם שלושה,  החזירו ר' מנשה, אם כן, שוב שכחת מאמר חז"ל (מסכת סנהדרין כג-א) 'נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עימהם, מכאן רמז לו שצריכים לדעת את הגמרא והשולחן ערוך.

החתן שגנב (המאור שבתורה, עלון 117)

     הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתן ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (גיטין לו:)

     לפנינו מעשה נפלא, המעיד על גדלותו של אדם, שהעדיף לביש את עצמו בושות גדולות, והעקר לא לגרום בושה לאחרים. התכוננות גדולה ניכרה בביתו של גביר העירה. בתו המהוללת נכנסה בברית האירוסין,  ובעוד ימים מספר, יחגגו בני העירה את שמחת כלולותיה עם חתנה המהולל. הגביר הבטיח לבתו סכום עתק כנדוניה, ואף התחיב לזון את הזוג לכל ימי חייו, וגם יחד להם דירה מפארת.

     מספר ימים לפני החתונה, החתן כמעט לא יצא מפתח חדרו, ארון הספרים שהיה עמוס בספרי קודש נדירים, רתקו אותו אליו, ולמעט מספר אנשים בודדים לא ראה איש את פניו. בערב שבת שלפני החתונה, עמד לו החתן והשקיף בעד חלון חדרו אל עבר בית הורי אשתו לעתיד, וראה שכלם עסוקים בהכנות לשבת, אופים חלות ומבשלים תבשילים. והנה באותה שעה נכנס למטבח תרנגול, והחל לנקר מהחלות שהוכנו לשבת. פתאום נכנסה הכלה למטבח, והבחינה במה שעשה התרנגול, וחמתה בערה בה, ומיד אחזה בתרנגול וזרקה אותו בחזקה על הקיר, ומעצמת המכה,  מת התרנגול.

     ברגע שראה זאת החתן, החליט בלבו שאינו רוצה להינשא לה. מידותיו הרחומות לא יכלו לשאת את אכזריותה של הנערה. מיד סגר החתן את ספריו והלך לבית המדרש. טובי הלומדים של העירה שקועים היו בלמוד, ולא שמו לב לחתן שפסע לעבר קופת בית הכנסת שניצבה על הבימה, והייתה מלאה במטבעות. החתן החל מקרב ידיו לעבר הקופה, הוא פתח את המכסה של הקופה, ולפתע השליכה ארצה. הס הושלך בבית הכנסת, ועיני הכל ננעצו בבחור שהסתתר מאחורי הבימה ונתפס בגנבתו. באותם ימים היו נוהגים לבנות חדר מיוחד מסורגים, המיועד להעניש את מי שעשה מעשים שאסורים לעשות.אותו חתן נלקח והושם באותו חדר, וכל מי שהיה עובר כדי להיכנס לבית הכנסת, היה רואה את מי שאסור באותו החדר.

     שבת המלכה פרשה את כנפיה, והגביר המתין זה זמן רב לחתנו שיתלווה אליו לבית הכנסת, וכשראה שחתנו אינו נמצא, חשב שהוא כבר הלך לבית הכנסת. והנה כשהגיע לשם הגביר, חשכו עיניו בראותו את חתנו לעתיד אסור בחדר... מיד בירר מה עולל חתנו, וכשנודע לו שניסה לגנוב, מיד החליט לבטל את השידוך, ובמוצאי שבת, סולק הבחור מהעיירה. כששב החתן אל בית הוריו הנדהמים ששמעו מפיו את דבר המעשה, שאלוהו מדוע עשה כן? השיב להם הבן לא עלה בדעתו לביש בת ישראל ולהודיע לה שאיני מוכן להתחתן אתה בגלל שראיתי את אכזריותה, ולפיכך העמדתי פנים כגנב, כדי שיבישו אותו ויזרקו אותי מהקהילה, ובכך יתבטל השידוך בלי לפגוע בכלה... חלפו שנים, וה"חתן הגנב" התפרסם בעולם היהדות כרבי העשיל מקרקא זצ"ל, רבם של הש"ך (השפתי כהן) וה"נחלת שבעה", ורבים מגדולי הפוסקים שלאחריו.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

עמלק מיוחד,חברותא,מרבה דאגה,דין וחשבון,דין תורה,נקיי הדעת,החתן שגנב, 

  אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ז

 

אדם שמכניע את עצמו לה' והופך להיות עבד נאמן לבורא, הרי שהאדון שלו "בורא עולם" דואג לו ולבני ביתו למזונותיו והוצאותיו, וממלא את צרכיו ומשאלותיו. וככל שהאדם מגביר את ההתבטלות שלו אל הבורא ומעמיק את החיבור עם התורה ומצוותיה, כך גם צינור השפע שלו מתרחב ומתעצם, עד כדי כך שהוא אפילו יכול לדרוש מה' לשנות את נתוני העולם, וזהו הסוד של "צדיק גוזר ו ה' מקיים". 



    הדרך איך להתנהג עם האחד (החבר) - נגזרת דרך היחיד והמיוחד (הקב"ה). ובמקביל, הדרך אל היחיד והמיוחד עוברת גם דרך היחס אל האחד.



     הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל התאונן על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נעוצה ונחוצה גם בעולם ההוראה. וכך היה שגור בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו 



     המלשין ומדבר לשון הרע בחברו - הריהו מכה את רעהו בסתר, והוא גרוע מן המכה את רעהו "באבן או באגרוף". להכאה בידיים יש רפואה - "שבתו יתן ורפא ירפא", אך למלשינות וללשון הרע אי תרופה. לפיכך רמזה התורה: "והכה את רעהו", אף על פי שהכהו - רעהו הוא ויכול להתפייס עמו. אבל אחר לשון הרע אין חיים. (רבי יונתן איבישיץ זצק"ל)



זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה' '..."  (אפריון שלמה, גליון 202)

     מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?! בתחילה מדובר על כך שהקב"ה עשה זכר ליציאת מצרים פעמיים ביום, וסוף הפסוק מדבר על מידותיו של הקב"ה... מה הקשר!?

     פעם אחת היה איזה יהודי אמיד ועשיר בבריסק שקראו לו ר' ישראל. אך גלגל הוא שחוזר בעולם, נשבר מטה לחמו, ומצבו הכלכלי הלך להתדרדר. רגע לפני שהוא הגיע לפשיטת רגל מוחלטת, הוא החליט שהוא חייב לעשות מעשה להציל את המצב, ולכן גמר בדעתו ליסוע לברון רוטשילד באנגליה, דרך שלושה חודשים, ולבקש ממנו הלוואה של 3,000, רובל...  רק זה יכול להציל את המצב שלו.  הוא מכר את כלי ביתו, חצי מהכסף הוא השאיר לאשתו לצרכי הבית, וחצי מהכסף הוא לקח איתו לצרכי הנסיעה...  אחרי 3 חודשים, הוא הגיע לאנגליה, והתברר לו שהברון רוטשילד מקבל קהל באולם מסוים ביום שלישי אחה"צ.  הוא הגיע לשם, והוא ראה מאות אנשים עומדים בתור.  יושבים שם 2 פקידים, ומחלקים לחלק מהעניים לירה, ולחלקם חצי לירה. נהיה לו כאב בטן, הוא נסע דרך של שלושה חודשים,  עזב משפחה עם ילדים, וכל זה בשביל לירה...?!  הוא עמד בצד, בכה ובכה, והוא אפילו לא הרגיש איך שהעיניים שלו שוטפות לו את הפנים, אבל הפקידים כן הרגישו, הם ראו איך שאדם יפה נפש בוכה, והם הבינו שהמצב כאן לא פשוט. הם שאלו אותו מה הוא צריך, והוא סיפר להם שהוא הגיע מרחוק כדי לקבל הלוואה של 3,000, רובל, אבל כאן רק מחלקים לירות...אמרו לו הפקידים: אנחנו לא בעלי הבית, אלא רק שליחים.  אבל ביום שישי אחה"צ, הברון נכנס לכאן להסדיר את ענייני הצדקה, הוא עובר על כל הרישומים, ורואה מה צריך לעשות.  אם תבוא לכאן, אנחנו ננסה להפגיש אותך עימו, ואולי תיוושע...

     ר' ישראל אכן התייצב במשרד של הברון, וכשהם נפגשו לפני שר' ישראל הספיק לדבר, שאל אותו הברון: "איפה אתה בשבת?".  אמר לו ר' ישראל: "לא יודע...". אמר לו הברון: "תהיה אורח שלי בשבת!". ר' ישראל שמח... אתחלתא דגאולה!  ר' ישראל היה תלמיד חכם, בליל שבת הוא דיבר דברי תורה בדרש ובפלפול, שר 'יה-אכסוף' ושאר זמירות בנועם עד אישון ליל, וכן בשבת בבוקר ובסעודה שלישית הוא הנעים לברון רוטשילד את השבת...  אחרי הבדלה אמר לו הברון: "ר' ישראל, למה באת לכאן?". " אני אגיד לך את האמת, גם אני הייתי פעם גביר גדול, והיה לי כסף אך מדחי אל דחי, הגעתי לפת לחם... אני צריך הלוואה דחופה של 3,000 רובל, להחזיר את המצב לכדמותו...". אמר לו הברון: "כשהיית במצב הכי טוב שלך, כמה היית שווה?".  ענה לו ר' ישראל: 10,000רובל...". הברון נכנס לכספת, והוציא לו 10,000,  רובל מגוהצות, שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס, והגיש לו. הוא הוציא דף וכתב עליו: "הברון רוטשילד, רחוב... מספר..., אנגליה. והניח את הדף על הרובלים. אמר לו הברון: אני מכיר אותך, אם יארע לך שוב וירדת מנכסיך,  אל תטרח להגיע עד הנה, שלח לי מכתב ואני כבר אעזור לך...

     אומר הקב"ה לעם ישראל: אתם הייתם בשעבוד, ואני נתתי עבורכם 10  מכות, הוצאתי אתכם ממצרים, וקרעתי לכם את ים סוף...  תרשמו את הכתובת...! אם יבואו לכם צרות, תזכרו את יציאת מצרים, תזכרו שאני רחום וחנון, ואז לא תשכחו לבוא אלי...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

נאמן לבורא,בורא עולם,התבטלות,צינור השפע,עולם ההוראה,מרבה לשתוק, מלשין,לשון הרע,להתפייס,

 

 אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ז

 

בקהילה אחת חיפשו רב ודיין חדש, הציעו את שמו של רב , שהיה מפורסם כלמדן ובקי, כאשר באו בני הקהילה לבקרו, ובחנו אותו וכו' אמרו לו, הרי בפרשת יתרו כתוב שצריך למנות שונאי בצע, רצוננו לדעת האם כבודו נחשב לשונא בצע? ענה להם, 'אני מוכן להיות גם 'שונא בצע' אבל על זה תצטרכו לשלם במיוחד...' (והביא ראיה לדבריו, שהרי יתרו אמר למשה שימנה אנשי חיל ושונאי בצע, אך בפועל בהמשך הפסוקים כתיב  שמינה אנשי חיל, ואילו שונאי בצע לא מוזכר)



     הרבה מערכות מתנהלות כביכול לשם שמים, אך באמת מסתתר מאחורי כל המערכה שלשה מטרות חשובות, 'כסף' 'כסף' 'כסף' והרבה, )ומי שלא ראה את חוברת ה'הוצאות' של המערכה שהופצה בימים אלו בריכוזים מסוימים בארה"ב לא ראה שנאר ו'אהבת בצע' מימיו(. וד"ל ואכמ"ל.  ולכן מיד אחר מתן תורה, מזהירה התורה אזהרה ראשונה 'לא תעשון אתי - אלוהי כסף' בבקשה מכם, אל תערבבו.  רוצים כסף? לבריאות, אל תקשרו את שמי למערכה,  תקראו לילד בשמו: 'כסף'.

הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זיע"א אמר, כי לאחר מאה ועשרים, אם ישלחו אותו לגן עדן, כל זמן שיהיה אפילו יהודי אחד בגהינם לא ילך לגן עדן, האיך יכול להיקרא אצל יהודי גן עדן בזמן שיודע שיש יהודי בגהינם. עוד אמר כי אמרו חז"ל שהרשעים יהיו עפר תחת כפות רגליהם של צדיקים, אני רציתי לראות אלו צדיקים שידרכו על הרשעים (איך וואלט געוואלט זען די צדיקים'לאך)

     זכור מתחיל באות ז' שכל ז' ימי השבוע יש לזכור את יום השבת.

אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים - פרשת בא)

     הסיפור שלנו מתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת באזור הקוטב הצפוני,  בקצה צפון המזרח של רוסיה הגדולה - באי ויגאץ . לאזור זה נשלחו מתנגדי המשטר הקומוניסטי לעבודת פרך קשה במחנות העבודה שנודעו לשמצה בשם 'גולאגים'. מיליוני רוסים שחלק גדול מהם היו יהודים, בנו בדמם את ערבות סיביר, חצבו קילומטרים של מסילות רכבת, וחפרו תעלה רחבה בין הים הבלטי לים הלבן. באי ויגאץ' שוכנו 4,000, עובדי כפייה שחצבו פחם, כרו עפרות אורניום, ועבדו במפעלי הפלדה שבמקום. לאומללים אלו לא היה סיכוי גדול לחזור בחיים. רובם נידונו לתקופת מאסר של עשר שנים ומעלה, והסיכויים לשרוד פרק זמן כה ממושך בתנאים הקשים שבמקום היו נמוכים במיוחד. הפועלים לא הורשו כמובן לפגוש את בני משפחתם, כך שכל אסיר שהגיע לאי, ידע שכמו ברוב המקרים את חייו הוא יסיים באזור וגופתו תוטל לים שהקיף את המחנה או תיקבר בקבר אחים גדול.

     בכניסה לשער המחנה הייתה תיבת דואר גדולה, שאליה יכלו האסירים לשלשל מכתבים. לאן היו מגיעים מכתבים אלו? כמובן, לא לבני המשפחה. אסיר שהעז לכתוב מכתב ליקיריו, נידון להצלפות קשות שהיו מרתקות אותו למיטה לימים ארוכים. כך גם אסיר שביקש חנינה או טען שמתנכלים אליו במחנה. מהר מאד למדו עובדי הכפייה כי כדאי להם מאד שלא לנסח מכתבים מהסוג הזה. אז מה בכל זאת ניתן היה לכתוב? הכלואים היו מעלים רעיונות שעשויים היו לסייע לרוסיה הגדולה, כמו הצעות מדעיות, רעיונות לפיתוח כלי מלחמה, תרכובות של תרופות חדשניות, תכניות ייעול בתחום המיסוי והכלכלה וכן הלאה. הם ידעו שאם המכתב יגיע לאיש הנכון, הם עשויים למצוא את עצמם בחוץ, כשהם מגויסים בתנאים טובים בהרבה - במכון מכובד הפועל בשירות הממשלה, או אפילו במחנה כפייה בעל תנאים נוחים יותר.

     אחד מן האסירים שנידון למאסר בגין שוד ומרמה היה מוטיה יורגוביץ. הוא לא היה מדען, לא פיזיקאי, וגם בכלכלה הוא לא הבין. מצד שני הוא ניחן בלב רע, באכזריות מיוחדת, וביכולת לפגוע בזולת בדרכים מקוריות ומתוחכמות. הוא לא רצה להגיש הצעה שעשויה לסייע לצבא הרוסי, למדע, לרפואה או לכלכלה. הוא חשב על משהו הרבה יותר מתוחכם,  משהו שגם יחלץ אותו מהמחנה שבו שהה. שבוע לאחר שהמעטפה של מוטיה שולשלה אל תיבת הדואר של האסירים נעצרה מכונית שחורה בכניסה למחנה והאסיר מוטיה יורגוביץ נקרא להתלוות לשני שוטרי נ.ק.וו.ד שהובילו אותו היישר ללשכתו של מפקד המחוז. המפקד החזיק בידו את מכתבו של מוטיה וקרא: 'אני מציע למפלגה האהובה שלנו,  לפתוח במערך חדש של תקצוב מזון במחנות שינוהל באופן ישיר לפי תפוקת האסירים בשטחי העבודה '. 'אתה יכול להסביר לי למה אתה מתכוון?' ומוטיה הסביר: 'ההצעה שלי פשוטה, לאסירים החזקים שעובדים קשה תגדילו במעט מאד כמובן, את מנתם היומית. זה יגרום להם לעבוד הרבה יותר חזק והרבה יותר קשה למחרת כדי להשיג את אותה מנה.  האסירים המבוגרים, החלשים והחולים שעובדים מעט,  יקבלו מעט אוכל. זה כמובן יגרום להם לתמותה גבוהה וכך אתם תיפטרו מהאסירים שלא מביאים תועלת...'  הרעיון היה פשוט, אכזרי ויעיל. מפקד המחוז טפח על שכמו של מוטיה והבטיח לו כי יודיע לו מה הוחלט.  מוטיה לא היה צריך להמתין הרבה, כעבור שבוע הוא הוסע שוב, הפעם ברכב מפואר יותר, וגילה את עצמו כעבור שעות ארוכות במוסקבה, נפגש עם איוואן סירוב - ראש הנ.ק.וו.ד בכבודו ובעצמו. 'הרעיון שלך נפלא!' אמר לו סירוב: 'אני באמת מתפלא כיצד לא חשבנו עליו קודם לכן'. ואמנם זמן קצר לאחר מכן המערך החדש של מוטיה יורגוביץ יושם בשטח, תוך כשלושה חדשים דיווחו מפקדי הגולאגים על שתי תופעות: קצב העבודה הוכפל, ועשרות זקנים, חלשים וחולים מתו.

     שוב הוזמן מוטיה למוסקבה, הפעם הוא כבר לא היה אסיר. הוא כבר מונה ליועץ מיוחד לענייני עבודות כפייה לראש הנ.ק.וו.ד, וכעת הוצע לו לנהל את ה'גולאג' באי ויגאץ', האי בו הוא היה בעצמו עד לפני שישה חדשים אסיר נקלה. מוטיה הסכים במהירות , וכבר באותו שבוע נשלח לאי, וסידר את חפציו בביתן הנאה והחמים של מפקד המחנה. יום בואו של מוטיה יורגוביץ היה יום חגיגי עבורו, אבל יום שחור לעובדי המחנה. מוטיה לא חדל להתעלל בהם ומצא דרכים משונות ויצירתיות להכביד את העבודה. האסירים חשו כי הם נמצאים על סף גבול היכולת שלהם. אלא שאז התרחש המפנה. באחד הימים הוזמן מוטיה למוסקבה,  שוב לפגישה עם איוואן סירוב וצוותו. הוא הגיע בביטחון לבוש בבגדיו הטובים, כבקיא ורגיל במוסדות השלטון. הוא נכנס לחדרו של ראש הנ.ק.וו.ד וקד בהכנעה. להפתעתו, הגיש לו איוואן דף וביקש ממנו לקרוא אותו בקול. מוטיה ראה שהוא מחזיק בדף דומה לדף שכתב לפני כשנה, ובו הצעה לסדר שנכתבה על ידי אסיר בשם גריגורי חרושוב, הכלוא במחנה העבודה באי ויגאץ'. הצעתו של גריגורי הייתה פשוטה: להתאים את מפקדי המחנות לפי תפוקת האסירים. כלומר, ככל שהתפוקה רבה יותר, אות הוא כי המפקד מצליח יותר. מפקד מחנה, שאסיריו מגלים אוזלת יד, יכלא כמותם במחנה, והצעד ההרתעתי הזה יהפוך את מפקדי שאר המחנות ליעילים ואפקטיביים הרבה יותר. 'הרעיון הזה' אמר סירוב: 'כל כך פשוט וחכם שאני לא מבין איך לא חשבנו עליו קודם. ביצענו אותו, וגילינו שמבין כלל מפקדי המחנות, האסירים שלך ירדו באופן עקבי בתפוקה בשלושת החודשים האחרונים. הגענו למסקנה שכדאי שנחזיר אותך לעבודת הכפייה, כדי שהדבר יהווה סמל לשאר המפקדים ויוביל אותם לתפוקת עבודה מקסימלית ואידאלית...' מוטיה ניסה לטעון כי האסירים חוללו מרד נגדו, והורידו בכוונה את התפוקה בעקבות המכתב, אך כל זה לא עזר. סירוב כבר היה עסוק בעניינים אחרים ושוטרי הנ.ק.וו.ד מיהרו להוציאו החוצה, אל מכונית האסירים השחורה...

     בפרשת השבוע נאמר כי ה' הכביד את לבו של פרעה.  ידועה השאלה, אם ה' הכביד את ליבו מדוע הוא אשם? וחז'ל מסבירים: הקב'ה לא הכביד סתם את לבו, אלא פרעה שהרשיע והתריס כנגד ה', ולאחר שהתרו בו שוב ושוב לא הסכים לשלוח את בני ישראל מארצו , והגיע למצב בו הקב'ה לא מאפשר לו כביכול לשוב בתשובה...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שונאי בצע,אנשי חיל,לשם שמים,אלוהי כסף,מאה ועשרים,לבריאות,הקוטב הצפוני, 

 

 

  אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ז

 

אם אין קמח אין תורה, בדרך הלצה קמח באידיש מֶ על ר"ת משה עלה למרום, אם משה לא היה עולה למרום, אין תורה. 

     "אם יש לך תפוח אחד, ולי יש תפוח אחד ונחליף הרי שלכל אחד מאתנו יהיה תפוח אחד.  אם לך יש רעיון אחד, ולי יש רעיון אחד ונחליף, לכל אחד מאתנו יהיו. שתי רעיונות''

     באור נפלא מאיר לנו הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת - חדל ממנו ולך לעסק אחר.

     בכל סוף יש מידה של -עצב ומידה של שמחה תלוי לאיפה אתם מעדיפים להשתייך.

    ''הגבל את ההר וקדשתו". כל הקדושה בעולם היא רק על ידי האדם! דבר בקביעות אפשר רק ע"י אדם.  אין דבר קדוש מעצמו. המשכן, המקדש, הכל .  הקב"ה לא ברא דבר בטבע שיהיה קדוש!

      ויחד יתרו. פירוש שמח, ומדרשו לשון חידודין נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, (רש"י). המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין אמר לבני ישיבת 'מיר' בשנחאי בשנות השואה האיומה, שרואין מכאן שטבע האדם הוא כי בשומעו מצרות עמו אפילו אם כבר התנתק ממנו מזה עשרה דורות עדיין נעשה בשרו חידודין חידודין, ואם בזמן הזה כאשר אנו שומעים צרות אחינו בית ישראל אין אנו חשים מאומה ובשרנו אינו נעשה 'חידודין חידודין' אין זה אלא שעל ידי החטאים והעוונות ניטמטם לבנו וחל בנו שינוי הטבע.

    וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ר"ת ש'מע מ'לחמת ע'מלק ו'קריעת י'ם סוף. ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבוא, אלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נבקעו, ובכל זאת העיז עמלק לבוא עוד להלחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.

     ''ושם האחד אליעזר" (יח, ד) יש להביא יסוד גדול בדרכי החינוך הנלמד מפרשתן שהנה נאמר 'שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר', ולכאורה היה צריך לומר 'ושם השני אליעזר', וכמו שאמרה תורה 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ', אלא, ש'כבש' אכן יש אחד ושני, אבל ה׳בנים' צריכים להיות בעיני האב כל אחד ואחד כבן יחיד ומיוחד, דלכל אחד יש שליחות וערך בפני עצמו. (באר הפרשה(

איך הכלב רגיל עם שניהם (פניני - מנהג)

     מהספור הבא אפשר להבין עוד הסבר מה קשורים הכלבים ליציאתם של ישראל ממצרים; המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי בן ציון ידלר זי׳׳ע היה אומר תמיד:  ״חלק מהיכולת של רב ודיין צריכה להיות הבנת דבר מתוך דבר״. להמחשת דבריו היה מספר:

     ״הגה״ק מהרי״ל דיסקין זי״ע ערך פעם בבית דינו גט גירושין בין איש לאשתו, לפתע בעיצומו של כתיבת הגט הפסיק את מלאכת הסופר והחליט להניח את המשך הכתיבה ליום המחרת. הגאון לא הסביר את מניעיו אלא רק ביקש לברר שוב את פרטי המתגרשת ולדחות את נתינת הגט למחרת. הדיינים שהיו מעורבים והכירו את הנושא מקרוב התפלאו על החלטת הרב אלא שאין מערערים אחר המלך.  למחרת בעקבות הבירורים נודע לחרדת כולם כי האשה המקבלת הגט שקרנית, היא החכימה לעשות, להביא איש אחר שהציג את עצמו כבעלה ולקבל על ידו גט.  הענין התגלה כאמור בעיצומו של כתיבת הגט זמן קצר לפני מסירתו וכאשר שב המהרי״ל לביתו שאלוהו: ״הרי הרב אינו מאמין במופתים וכי יש מופת גדול מזה״? אמר להם הרב: ״וכי מופת הוא זה?! חכמה היא זו שנתן הקב״ה להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר. בואו ואומר לכם איך עליתי על השקר!

     אותו זוג הביאו איתם כלב קטן כדרך המודרניים באותם ימים (לשונו של רבי בן ציון...) עד היום הם לא באו יחד לבית הדין והיום לקראת נתינת הגט באו שניהם. והנה בשעת כתיבת הגט הבחנתי כי הכלב הלך ממנה אליו וממנו אליה הלוך וחזור כמה פעמים. התפלאתי;  כיצד מתרחש דבר כזה, איך הכלב רגיל עם שניהם והרי בודאי קודם הגט הם נפרדו זה מזה מחמת המריבות ביניהם וכפי שסיפרו בבית הדין וא״כ הכלב צריך להיות או אצלו או אצלה ואיך זה שהוא פונה מאחד לרעהו מכאן הבנתי שדבריהם שקר ואינו בעלה ולכן אין מריבה ביניהם והכלב רגיל עם שניהם. חדלתי מלכתוב את הגט עד שאברר שוב את הדבר ואכן התגלתה התרמית...

     וחשבתי לפרש שזו גם הסיבה שבעת יציאת מצרים מציינת התורה שהכלבים לא חרצו את לשונם כי מטבע הדברים כאשר בני ישראל שהו במצרים כ״כ הרבה שנים וחיו יחד עם כל טומאת מצרים כולל הכלבים שלהם היה יכול להיווצר מצב שגם כאשר יצאו ממצרים הכלבים היו רודפים ונובחים אחריהם כדרך הכלבים שנאמנים לאדוניהם, אבל כאן מציינת התורה שברגע שעם ישראל שמעו את פעמי הגאולה הם ניתקו את עצמם מכל וכל עד כדי כך שגם הכלבים הרגישו שאין להם מה לחרוץ וללכת אחריהם ומה שהיה עד היום יותר לא יהיה.



כי אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים - פרשת בא)

     מיד כשנכנס מנחם לבנק הוא נתקל בחיוכו הלבבי של אלון, סמנכ'ל הבנק שנהג לשמור את החיוכים המיוחדים שלו לכרישי עסקים כבדים ביותר, דוגמת מנחם. הוא קם ממקומו ולחץ את ידו בחמימות. 'תרצה לשתות קפה?' שאל אלון, בעוד שהוא מחווה בידו על כורסת העור היוקרתית. 'כן, תודה' השיב מנחם והתיישב, בעוד הוא מתחיל לדון עם אלון על אחת ההלוואות הגדולות ביותר שידע הבנק. הוא הציג בפני אלון את תכניתו העסקית, מדובר בהשקעה גבוהה אמנם אבל עם רווח פוטנציאלי עצום בצידה. הזדמנות כזו, ידע מנחם, לא נקרית בדרכו כל יום. מדובר בהשקעה נדירה ביותר, כזו שלא מוצאים בכל יום. הוא הוא היה שבע רצון מתוצאות השיחה עם מנהל הבנק שהתנהלה בדיוק כצפוי, מיליוני דולרים היו מונחים על הכף ומנחם שרכש לו מוניטין רב בעסקי הנדל'ן, ראה כבר בעיני רוחו איך הוא תופר לעצמו את עסקת חייו.  

     ביום רביעי בשעה חמש, התכונן מנחם לנסוע מביתו שבמודיעין לעבר הפגישה המיועדת עם איל הנדל'ן ג'וני וויליאמס, ששהה במלון יוקרה בלב ירושלים.  הפגישה נקבעה לו כבר לפני חצי שנה, והוא שינן בראשו שוב ושוב את התוכנית שהוא הולך להציג בפני איל הנדל'ן האמריקאי. כבר חודשיים הוא מתכנן את אסטרטגיית השיחה וכמו אשף שחמט בנה מהלך אחרי מהלך, בחדר העבודה שלו הייתה תלויה מפה עם תרשימי זרימה וסימולציות שניסו להכין את מנחם לכל תרחיש שיחה אפשרי. מעל למפה הופיע המשפט האהוב על מנחם: 'קשה באימונים, קל בקרב'. מנחם היה טיפוס קפדן, מוכשר מאוד וחרוץ, שהאמין בכלל: ' לעולם אל תיתן לנסיבות החיים לשלוט עליך, תמיד נסה לשלוט עליהן'.

     פעם שאל את שכנו הדתי שניאור: ' למה אתם הדתיים, תמיד מוסיפים לפני כל משפט,  בעזרת ה', אם ירצה ה', למה אתם לא יכולים לקחת אחריות ולהחליט שאתם הולכים לבצע משהו גם בלי להזכיר כל הזמן כמה שאתם קטנים וצריכים את העזרה של ה'. הנה, קח אותי למשל' התפאר מנחם 'אני אף פעם לא מזכיר את ה' ובכל זאת הצלחתי להרים אימפריית נדל'ן עסקית בעשר אצבעותיי' התגאה מנחם כטווס מנופח. 'שיהיה' ענה לו שניאור 'אני מאחל לך שהחיים לא ילמדו אותך אחרת' אמר ספק בחיוך, ספק בלעג. 'אין מצב שזה יקרה' ענה לו מנחם מדושן עונג 'אף אחד לא יכול על מנחם... ' פרץ בצחוק מתגלגל.

     כעת נכנס מנחם למכונית המרצדס המפוארת שלו, שהייתה מצוידת במיטב הטכנולוגיה הגרמנית לנהיגה בחורף. היו לה גלגלים עבים מהרגיל,  מערכות ממוחשבות שתוכננו לשמור על אחיזת הכביש של המכונית גם במזג האוויר קשה וראיית לילה מיוחדת. הרבה כסף השקיע מנחם במכונית שלו. אחרי חמש דקות נסיעה מביתו שבמודיעין, עלה מנחם על כביש 443 .התנועה זרמה בקלילות ומנחם התרווח בכיסא המרופד של המרצדס, כיוון את חימום המושב לטמפרטורה הנוחה לו ולחץ על כפתור ההפעלה של מערכת האודיו המשוכללת, ששוויה היה הון תועפות.  מוזיקת קצבית מילאה את חלל המכונית ומנחם הרהר בגורלו הטוב ועל כישרונו הייחודי לנווט את חייו בצורה האופטימלית, כשלפתע החלו גושי שלג להיזרק בחוזקה על המרצדס של מנחם. אלו היו גושי שלג גדולים, מנחם התחיל לנוע באי נוחות ומיד העביר את המרצדס לנהיגת חורף. המנוע בעל שמונה הבוכנות השמיע שאגה חדה, ועלה בקלילות את העלייה התלולה של הכביש. אבל הברד והשלג רק המשיכו להתגבר, רוחות חזקות הופיעו ומנחם התחיל לראות איך הכביש מתמלא לאיטו במכוניות תקועות,  מהבהבות בכתום באורות מצוקה, הוא התחיל להזיע והמחשבות רק הציקו לו. 'לא' חשב לעצמו. 'לא יכול להיות שהמרצדס שלי לא תוכל להתגבר על השלוליות האלו' אבל הרוחות רק התגברו, מנחם החל לראות בחלחלה איך השלג מתחיל להיערם על הכביש למעשה הוא היה בכל מקום, כשהנסיעה מרגע לרגע הפכה להיות בלתי אפשרית בעליל. המרצדס החלה להחליק על הכביש והגלגלים העבים החלו להתחפר בשלג העמוק. מנחם המבועת החל לחוש איך גל של חוסר אונים הולך ומתפשט במעלה גרונו. כשלאחר שלוש דקות נתקעה לה המרצדס המפוארת, הביט מנחם בייאוש בטכנולוגיה הגרמנית המהוללת שהכזיבה. הוא ניסה להתקשר לג'וני ולבטל את הפגישה, אבל שיבושי קליטה השפיעו על מערכות הסלולארי שלו ואפילו קו טלפון הוא לא הצליח להשיג.  הדקות נקפו ומושיע לא נראה באופק, מנחם הביט באימה על שעונו וראה איך הוא הולך להיות תקוע במכונית שלו במהלך השעות הבאות. נשאר לו דלק בכמות מצומצמת מאוד, שאותה יאכל המזגן באיטיות כך שעוד מעט המנוע יכבה והוא יתקע בשלג, בקור, לבד. על הכול הוא חשב מנחם, הוא תכנן הכול בצורה מסודרת כיאה לטיפוס מוכשר וחרוץ כמותו, שאוהב תמיד לשלוט בחיים. על הכול הוא חשב, חוץ מאשר על השלג והסופה שהבהירה לו בצורה הברורה ביותר שבעולם הזה יש כנראה בכל זאת, כמו שאמר לו שניאור, כוחות חזקים יותר. כן, חזקים אפילו ממנו...

     לפעמים מרוב שאנחנו עושים דברים מתוך הרגל,  אנחנו שוכחים שלמעשה אנחנו מביטים על החיים מבחוץ. כמה פעמים מצאנו את עצמנו מנסים לשכנע אנשים אחרים לקבל אותנו לעבודה, לעשות לנו טובה,  לקדם אותנו כאילו שהם השליטים של העולם הזה.  בפרשתנו אמר הקב'ה למשה רבנו על פרעה, 'ואני הכבדתי את לבו'. כיוון ש'לב מלכים ושרים ביד ה' כדאי תמיד שנזכור שכמה שננסה לעשות הכנות והשתדלות, בשורה התחתונה, יש כאן בעל בית ורק הוא יחליט איך, כמה וכיצד הדברים יצאו אל הפועל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קמח,תורה,רעיון אחד,עצב,שמחה,עמלק,אליעזר,גרשום,

  נקודה שבועית פרשת "יתרו" ה'תשע"ז

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "יתרו", מאוד אקטואלית. בדיוק כמו החדשות לאחרונה גם הפרשה עוסקת בשופטים ובמערכת המשפט.

יתרו חותן משה מציע למשה הצעת ייעול בנושא המשפט: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות".

יתרו מציע ארבע סגולות לאנשים הראויים לתפקידי השיפוט: אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע. משה לעומתו בוחר באנשי החיל בלבד.

הרמב"ן בפירושו מסביר שאנשי חיל כולל את כל הסגולות ויתרו רק מפרש את משמעותה ומפרט אך משה בוחר בהכללה את "אנשי החיל" שכוללים את כל הסגולות.

"אור החיים" מסביר שבדברי יתרו מוצעות מדרגות שכל אחת מתאימה לדירוגים שהוא מציע לרצויים לשיפוט: "אנשי חיל" המדרגה העליונה שמתאימה ל"שרי אלפים". "יראי אלוקים" בה חייבים להיות מחוננים "שרי מאות". המדרגה הבאה בה מעמידים את האמת על מכונה שנדרשת מ"שרי חמישים", אולם אפילו השופט בעל הדירוג הנמוך ביותר מ"שרי העשרות" חייב להיות "שונא בצע".

בלי מעלה זו הוא אינו מסוגל להיות שופט בישראל.

יתרו היה הראשון שהציע להפריד בין הרשות השופטת מהרשות המחוקקת.

הוא אומר למשה: "היה אתה לעם מול האלוקים". כלומר שמשה יביא את החוקים מהמחוקק העליון ולעומת זאת הרשות השופטת תהיה מוסד אחר.

הגר"א מסביר שיתרו הציע בדבריו גם מוסד חינוכי וביצועי: שרי אלפים ומאות לשיפוט, שרי חמישים להדרכה וחינוך ושרי עשרות הם שוטרים לביצוע.

משה עשה את מה שעשה לפי כוונת אלוקים אך עם הרבה מעצותיו של יתרו שלא קופחו.

הלוואי ונזכה לשופטים אנשי חיל ויראי ה', אנשי אמת ושונאי בצע, ושתתקיים בהם תפילתנו "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה".

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

פרשת יתרו,שופטים,מערכת המשפט,אנשי חיל,יראי אלוקים,אנשי אמת,שונאי בצע, סגולות,מחוננים,שופט,שוטרים,


 אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ז

 

 אמר משה: במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך. חטאתי לפניך ב'אז', שנאמר (שמות ה,כג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״. לכן אני משבחך ב'אז', ״אז ישיר משה״. וכן הקב״ה, בדבר שהוא מכה, בו הוא מרפא. (שמות רבה)

     במסכת סוטה (יא) נאמר שבשעה שהקב״ה התגלה לבני ישראל בים סוף, הילדים שנולדו במצרים וגדלו בדרך ניסית הכירוהו תחילה, ופתחו ואמרו ״זה א-לי - שכבר ראיתי - ואנווהו״. קריאה זו של הבנים השפיעה על הוריהם, וגם הם ענו ואמרו ״אלוקי אבי וארוממנהו״. כך יהיה גם בגאולה העתידה, ככתוב (מלאכי ג) ״והשיב לב אבות על בנים״, ומפרש רש״י: על-ידי בנים. (הרבי מליובאוויטש)



     ״והר סיני עשן כולו״ (שמות יט,יח). 'עשן' ראשי תיבות ע ולם, ש נה, נ פש. 'עולם' זה גדר המקום; 'שנה' - זמן; 'נפש' - חיוּת. ה'עשן' שהיה במתן תורה נועד לתת את הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות א-לוקיים. (אדמו״ר הזקן)



    'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה (פניני - מנהג)

     בבית הכלא הסובייטי כתב הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל את חיבורו על ה׳תוספתא׳, כאשר לקחוהו הרשעים לבית הכלא התירו לו לקחת שני ספרים והרב נטל עמו תיק ותוספתא. על מה כתב את ספרו? ניר לא היה לו על כן הוא כתב על ניר דקיק ששימש את האסירים ליצירת סיגריות, רבי יחזקאל חסך מזון מפיו וקנה את ריבועי הניר ועליהן כתב את הערותיו בלי כל ספרי עזר.

     חלפו שנים רבי יחזקאל השתחרר בחסדי ה׳ והשלים את הספר. עתה רצה להדפיסו אך ברוסיה של פעם הדבר היה מסוכן מאד ורבי יחזקאל היה עלול למצוא את עצמו מושלך לכלא פעם נוספת. יום אחד הגיעה לביתו של הרב אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל מקמניץ. היא סיפרה לו, כי היא מתכוננת לברוח אל מעבר לגבול,  דבר שהיה כרוך בסכנה רבה והיא ביקשה את ברכתו של הרב. ענה הרב אברמסקי:  ״מוכן אני לברכך, אך מבקש אני כי תיקחי את כתבי היד שלי ותוציאי אותם אל מחוץ לרוסיה״. האישה הסכימה ולאחר כמה שבועות נודע לרב לגודל שמחתו כי בחסדי ה׳ יצא כתב ידו מרוסיה.

     חלפו עשרות שנים הרב אברמסקי זכה לצאת מרוסיה ועבר לעיר לונדון. גם כתב ידו הודפס לשמחתם של לומדי התורה. יום אחד נכנסה לביתו אישה ואמרה: ״אני אחייניתו של הרב ברוך בער ליבוביץ״. הרב הודה לה על עזרתה הרבה בהצלת כתב היד והאישה החלה לספר ספור מדהים: ״נלוויתי לקבוצה של כשלשים איש שניסו לעבור בחשאי את הגבול את כתבי היד תפרתי לגליל ארוך וכרכתי סביב גופי, צעדנו בשדות שוממים עד שהגענו לגבול,  לפתע צעק מורה הדרך: ״ברחו, אני רואה חיילים רוסים עם כלבי ציד, מיד נכנסתי לתוך ערימת שחת וראיתי כיצד כלב מטיל אימה מתקרב לערימה שהסתתרתי בה,  הוא רחרח ממש לידי אך מיד פנה לערימה אחרת והחל לנבוח כשהוא מגלה את הנמלטים, רוב הבורחים התגלו ואני הצלחתי לחצות את הגבול. כשהגעתי לוילנא באתי לביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי זצ״ל וסיפרתי לו את סיפורי. אמר לי רבי חיים עוזר: ״הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה. ואני ידעתי שאת חיי אני חייבת לכתב ידו של הרב על התוספתא״.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אז ישיר משה,גאולה העתידה,אבות,בנים,הר סיני,עשן כולו,עולם,שנה,נפש, תאומים,

 

 

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ז

 

"בקושי אנו יודעים איך למלא את חיינו הקצרים, ובכל זאת מבקשים אנו חיי נצח."

     הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל השתדל פעם השתדלות מרובה להשכין בין שני יהודים פשוטים. אמרו לו, אין זה נאה למר להתערב בסכסוכים של המוניים אלו. אמר להם ר' חיים, חכמינו ז"ל אמרו, צריך להפסיע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך לתן שלום (יומא נג-א), פעמים אדם צריך לסגת אחורנית כמה פסיעות, ובלבד להטיל שלום.

 

     "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור". 



     חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכת המזון על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה...יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה - השיב לו החילוני - למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת... את זה הבנתי.



האישה הרעה (אור שרה, עלון 564)

     סיפר פעם הגאון רבי נסים יגן זצ"ל: היה פעם אדם צדיק שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בשלווה ובנעימים. והנה בשיעור התורה שהשתתף בו,  שמע פעם מרבו את דברי רבותינו (עירובין מא:) שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהינום. אדם לא יורש פעמיים גיהינום: או בעולם הזה או בעולם הבא. חשב האיש לעצמו:  למה לי לסבול גיהינום בעולם העליון, שישרפו אותי יום ולילה באש הנוראה?! עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי,  שתקלל, שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב ואכנס לגן עדן.

     פנה מיד לשדכן מומחה,  ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור שידוך. אמר לו "אלף דולר מכל צד". אמר לו "שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר,  אך בתנאי אחד: שתביא לי את האישה הכי רעה בעולם!  נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור מרשעת אמיתית"!... "השתגעת"?! תמה השדכן. "לא, אני מדבר ברצינות", אמר האיש. "ואני מוכן לחתום לך על התחייבות"! אישה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אישה רעה לא קשה למצוא... אמר לו השדכן "אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות, אציע לך כמה מהן"... אמר לו "לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת,  רק שתהיה מרשעת"!... חיפש השדכן אישה רעה, הגיע לשכונת הפחים ושאל "יש כאן אישה רעה"? אמרו לו: בסוף הרחוב, שם בניין האחרון ישנו שלט "מתחם סגור"...  מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מדיף ריח צחנה - קללות, צעקות,  אישה רעה ה' ישמור... התגרשה כבר שבע פעמים" ... הגיע השדכן אל המדוברת ואמר לה "תשמעי, יש לי הצעת שידוך מצוינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם". "ברצינות"? "כן". אמרה האישה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק אותה כאילו אני אישה טובה... התלבשה צנוע. וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר, אהיה מוכרחה לקלל אותו וגם יצא הריח... עדיף, אפוא,  שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת. "בת כמה את?" שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל,  כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה. "כמה פעמים התגרשת?" הראתה לו באצבעות מספר שבע... חשב האיש: זהו זה, כזו אישה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה!

     בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובה סכום של שני מיליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יוכל לגרשה, כי מהיכן ישיג שני מיליון דולר...  כך יסבול עד המוות, ויגיע למעלה מזוכך וטהור. החופה נערכה כדת וכדין, ובסיומה צעדו בני הזוג אל חדר הייחוד.  בחדר הייחוד פנה אליה ואמר לה "את התמונה הכי יפה שלי"... כאן סוף סוף פתחה האישה את פיה ואמרה לו כך "ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים... אבל דבר אחר ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע, אם כן, בכל אופן התחתנת איתי?". אמר לה החתן בחיוך "אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי איתך, שאת רעה. אם לא - זהו מקח טעות, הכול בטל"! "מדוע?" התפלאה האישה. "פשוט מאוד", הסביר החתן, "פוחד אני מדינה של גיהינום, ובגמרא כתבו שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהינום. מעדיף אני לסבול גיהינום כאן ממך, מאשר את הגיהינום שם. "מה"?! קראה האישה. "בעולם הבא אתה תשב בגן עדן ואני בגיהינום? לא יקום ולא יהיה"! חזרה בתשובה ונהייתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה. מה לומדים אנו מכאן? שאם אדם שותק ומוכן לסבול בדומיה אפילו אם יתחתן עם האישה הגרועה בעולם, הרי שהאישה הכי רעה תהפוך לאישה הטובה והמתחשבת ביותר...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חיינו הקצרים,השתדלות מרובה,שלוש פסיעות,לסגת אחורנית,זכור ושמור, מאכלים טובים,יין טוב,  

 

    

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 

 

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש - הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי - הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך - יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר - את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קידוש,גוי,הבדלה,המשיח,חבילה,הישן והמוכר,רבי שמעון,עמלק,החפץ חיים,  

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ז

 

האדם זקוק לחיבה.  שהמתבודד מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי. והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'.



     ביאר החידושי הרי"מ. איך קיימו גמילות חסדים במדבר הרי היה לכולם הכול בשווה, אלא שהעניים אין להם טעם של דברים משובחים כי אכלו כל ימיהם רק דברים פשוטים,  אבל העשירים שבעבר טעמו טעמים משובחים, לימדו את העניים מה לחשוב באכילתם.

     בפרשת בשלח נאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד', התכוון משה רבנו לומר, אכלו את היום עצמו, הכניסו את קדושת השבת אל תוך עצמכם, כשם שהאכילה נכנסת לתוך מעיכם.

     חכמה והיגיון מונעים אסון

כיצד התעשרו הרוטשילדים (פניני בית לוי, עלון 416)

     כולכם שמעתם בוודאי על משפחת רוטשילד המפורסמת. וודאי. מי לא שמע על הבנקים היהודים הנודעים שיצא להם שם בכל העולם. הן בשל עושרם המופלג והן בשל מעשי הצדקה שלהם.   מייסד משפחה מפורסמת זו היה מאיר-אנשל רוטשילד, שנולד בפרנקפורט לפני 220 שנה. אביו של מאיר-אנשל, ר' משה-אנשל רוטשילד, שנפטר שנה אחרי שבנו נהיה לבר-מצווה, קיווה כי בנו ילמד ויהיה רב. במקום זה הפך לגאון כלכלי המהולל בפי הבנקאים וחוגי הכסף, בעוד שהוא נשאר שומר תורה ומצוות וגם עניו וצנוע שכל יהודי העולם דיברו עליו בגאווה בלתי מוסתרת.

     כיצד הגיע יתום קטן זה, שנולד ברובע היהודי של פרנקפורט, לפסגת ההצלחה ולשיא העושר? אכן, מתהלך סיפור בקרב חסידים, המסיר את הלוט מפרשה בלתי רגילה זו. גיבור הסיפור הוא אבא רוטשילד, ר' משה- אנשל. הקהילה היהודית שבעיר צ'ורטקובר )גליציה( בחרה רב שהיה ידוע כלמדן מובהק וחסיד גדול. שמו של הרב היה צבי הורביץ,, אולם בפי מעריציו הרבים נקרא בחיבה ר' הרשלה צ'ורטקובר הוא היה ידוע כאיש קדוש ורבים השכימו לפתחו לבקש עזרה וסעד, רוחניים כגשמיים. זה בא לבקש עצה וזה בא לבקש ברכה, הרבי ניסה לעזור לכולם ובמיוחד לאלמנות ויתומים עניים, בשבילם יסד קופה מיוחדת. מלבד זאת הופקדו בידיו לשמירה כספי יתומים ואלמנות, שנמסרו לידיו כפיקדונות.  מובן שרב הנושא באחריות כזו, זקוק שיהיה לו שמש שייעזר על ידו,  תפקידו של שמש כזה הוא ללכת בשליחויות הרבי, ללוות אותו בדרכו.  להגיש לו ספר הנחוץ לו בעת לימודו, להשגיח על המבקרים וכדומה.   לא הייתה זו משרה הנושאת בצדה שכר גבוה, אולם משה-אנשל היה צעיר וצרכיו היו מעטים. הוא התאווה לשמש אישיות נאצלת כמו רבי הרשלה צ'ורטקובר וכשהוצעה לו משרה זו, קיבל אותה בהתלהבות ונהיה שמשו של הרבי, במשך הזמן היה כבן משפחה אצל הרבי ונהנה מאימונו האישי המוחלט. אולם עד מהרה הגיע הזמן בו חייב היה משה-אנשל לחשוב על נישואין והקמת משפחה בישראל. הוא השתדך עם משפחה מהעיר שיאטן הקרובה והלך לגור שם. חותנו סייע בידו לפתיחת חנות קטנה במקום מגוריו החדש.

     שבועות אחדים אחרי שמשה-אנשל עזב את הרב, גילה ר' הרשלה צ'ורטקובר גניבה בביתו, דבר שדיכאו עד מעמקי נשמתו, במגירת שלחן עבודתו שמר הרבי ארנק ובו 500 כתרי זהב, סכום הגון זה היה שייך לאלמנות, יתומים וקשי יום אחרים שנתנו אימונם ברבי והפקידו בידיו את כספם. הגניבה התגלתה בליל בדיקת חמץ. בפתחו את המגירה נדהם הרבי לראות כי הארנק אינו במקומו. הוא חשב על האומללים שהפקידו בידו את כספם ולבו התמלא צער עליהם. אולם יותר מכל ציערה אותו המחשבה כי מישהו מאנשי ביתו גנב את הכסף. האדם היחידי שידע, או עשוי היה לדעת, כי הרבי מחזיק בבית סכום כסף גדול, היה משה-אנשל,   הרבי נתן בו אמנם אימון מלא ולא היה מעלה בדעתו דבר כזה בקשר עם שמשו הנאמן, אולם אפשרות אחרת אינה קיימת! אין ספק - חשב הרבי -  כי משה-אנשל רצה רק ללוות את הכסף, שהיה נחוץ לו כשהתחתן , והוא וודאי רוצה להחזיר אותו ברגע שתהיה לו אפשרות לכך.   בהגיעו למסקנה זו, החליט רבי הרשלה לא לגלות לאיש את דבר הגניבה. ראשית, לא רצה לעורר בהלה ושנית לא רצה לתת מקום לניחושים, מיהו הגנב. הוא ידבר עם משה-אנשל, יברר את המצב ואיש לא יידע על כך.   נאמן להחלטתו הזמין רבי הרשלה בחול המועד כרכרה ונסע לשיאטן, כדי לבקר אצל שמשו לשעבר, נסיעתו לא עוררה כל סקרנות בצ'ורטקובר,   אולם משה-אנשל התפלא עד מאד, בראותו את רבו בחנותו הצנועה.

     כשנשארו בינם לבין עצמם, סיפר הרבי למשה-אנשל על מטרת בואו.   הוא סיפר לו על הארנק שנעלם, אולם הבטיחו חגיגית כי אין הוא חושב אותו לגנב, ח"ו, אלא מתאר לעצמו כי הוא רצה את הכסף לזמן-מה.   אמנם גם זה נוגד את הדין, אולם לפעמים קשה לו לאדם לעמוד בניסיון ואם הוא חוזר בתשובה ומיטיב את דרכו, הקב"ה סולח לו על כך. רבי הרשלה הבטיח לו, כמו כן, כי הוא באופן אישי יסלח לו גם כן, וכי איש לא יידע על כל הפרשה. אילו היה זה הכסף הפרטי שלי - הוסיף הרבי - לא הייתי עושה מאומה. אולם, היות והכסף שייך לאלמנות, יתומים שכל קיומם תלוי בסכום זה, לא נותרה לי ברירה אלא לבוא אליך.   בעוד הרבי מדבר אליו החוויר משה-אנשל ונבהל, עד שדמעות גדולות זלגו מעיניו. הרבי חשב כי משה-אנשל מתחרט על מעשיו ואינו מנסה להכחיש אותם כלל. ואכן, הלז לא אמר מילה להגנתו. הוא רק פתח את ארנקו והריק אותו לעיני הרבי. הוא מנה את הכסף ונתנו לרבי, בבקשו את סליחתו לחכות קצת, עד שילך ויביא את הסכום החסר. הוא חזר כעבור זמן קצר ואמר לרבי, כי לצערו הרב לא הצליח להשיג יותר מאשר מחצית הסכום, אולם הוא מבטיח לשלוח כסף מדי פעם ולסלק את החשבון עד תומו.   הרבי היה שבע רצון מהשתלשלות הענינים. תמיד האמין שמשה- אנשל הנו נשמה טובה וישרה, אולם עתה הוא היה משוכנע בכך. יותר מאושר היה כשחשב על היתומים והאלמנות שלא יסבלו עתה מכל נזק, היות, והרבי היה בטוח, שמשה אנשל יקיים את הבטחתו. נאמן להבטחתו, שלח משה-אנשל מדי פעם סכומים קטנים על החשבון, עד שסילק את כל 500 הכתרים. רבי הרשלה יכול היה עתה להסיר מלבו כל זכר מהתקרית הבלתי נעימה. אם הוא נזכר לפעמים בפרשה, הרי זה רק כדי לשבח את יושרו וטוב לבו של יהודי פשוט, כמשה-אנשל,   שבהתלהבות ממש אץ לתקן משגה שעשה בשעה של ניסיון, שלא היה יכול לעמוד בו.

     יום אחד, כשהרבי הרשלה היה רכון על ספר ומעמיק בלימודו, הגיע לביתו שליח מיוחד ממפקד המשטרה שבעיר, השליח מסר לו, כי ראש המשטרה מבקש סליחתו על ההפרעה, אולם עליו לראות את הרבי באופן דחוף מאד והוא אף שלח כרכרה להביא אותו למשרדו.   לרבי לא היה אף מושג קלוש באיזה עניין רוצה מפקד המשטרה לראותו.  אולם הוא שם מבטחו בשם יתברך ומיהר למפקדת המשטרה. ראש המשטרה קיבל את רבי הרשלה בסבר פנים יפות ושאלו אם לא נעלם מביתו משהו בזמן האחרון.  הרבי השיב כי אם הכוונה לסכום כסף שכאילו נעלם מהבית, הרי הוא נמצא זה מזמן. מפקד המשטרה התפלא מאד לשמע דברים אלה, וביקש מהרבי לספר לו בדיוק את מהלך הדברים. אם תבטיח לי לא לעשות כלום לאדם נקי כפיים שתיקן את המשגה שעשה, אספר לך את כל הסיפור, אמר רבי הרשלה למפקד, ואחר שהלה הבטיח לו את הדבר, סיפר לו רבי את הסיפור המלא של הכסף שנעלם והוחזר.  אתם היהודים, אנשים נפלאים אתם,.. אמר ראש המשטרה לרבי המשתאה, מעולם לא שמעתי עוד כדבר הזה, - ובאומרו זאת פתח מגירה, הוציא מתוכה ארנק ושאל את הרבי: המכיר כב' את הארנק הזה ?.. עתה הגיע תורו של הרבי להתפלא. כי הארנק שהראה לו ראש המשטרה,  היה אותו הארנק שנעלם מביתו ובתוכו 500 הכתרים. בראותו את השתוממותו של הרבי, צלצל ראש המשטרה בפעמון וציווה, הכניסו אותם! כעבור רגע הוכנס לחדר כפרי מדובלל עם אשתו, שניהם עם אזיקים על ידיהם. האם כב' מכיר מי מהם?, שאל ראש המשטרה את הרבי. חוששני שלא אוכל להכירם, השיב הרבי בעודנו תמה על השתלשלות העניינים. אכן, נראה שכב' כל כך שקוע בספריו שלא שם לב לאישה הבאה לנקות את הבית. מילא, הם הודו באשמתם. אמר ראש המשטרה, ולאחר שציווה להוציא את השניים, סיפר לרבי:

     אישה זו עבדה בניקיון בית אצל הרבי לפני פסח. פעם אחת הזדמן לה להיות לבדה בחדר והיא ניצלה את שעת הכושר, בזה שגנבה את הארנק עם הכסף, היא נתנה את הארנק לבעלה. ההוא חשש להשתמש בכסף תיכף ומיד והטמין אותו בגורן, אולם הוא היה שתיין ושתיין הלא נשאר שתיין. הכפרי לא יכול היה להתגבר על יצרו שהסיתו להשתמש בכסף ולקנות בו טיפה מרה. הוא הלך אפוא, לאוצר, לקח כתר אחד והלך לבית מרזח, וכשהמוזג שאלו, מאין לו כתר זהב, ענה לו הכפרי השיכור כי הוא...  מצא אותו. על מעשהו זה חזר הכפרי ביום השני וגם ביום השלישי.  תשובותיו הסתומות על "מציאת" הכסף מדי יום, עוררו את חשדו של בעל בית המרזח שהתקשר עם המשטרה. הכפרי נעצר וכעבור זמן קצר הודה בגניבה, הארנק עם הכסף הוחזר, מלבד אותם שלושה כתרים שהכפרי הספיק לשתות את תמורתם.  ייקח נא כב' את הארנק, הן הוא שייך לו, אמר ראש המשטרה לרבי,

     לבו של רבי הרשלה היה מלא עתה עד שכמעט ועלה על גדותיו, הוא לא איבד רגע ונסע ישר אל משה-אנשל.  ר' משה-אנשל, סלח נא לי, התחנן לו הרבי, לאחר שהשיב לו שלום בדמעות. מדוע לא אמרת לי שלא לקחת את הכיס? דרש לדעת.  משה-אנשל סיפר לרבי. כי סבלם של האלמנות והיתומים וצערו הגדול של הרבי עצמו, נגעו לליבו. אילו היה מכחיש את הגניבה והיה מציע את עזרתו, ברור שהרבי לא היה מסכים לקרבן זה. כי, לומר את האמת,  הוא נאלץ למשכן את כל אשר לו, כדי להשיג את הכסף. הוא עשה זאת,  כי ידע שהרבי לא יוכל להשיג את הכסף ממקור אחר. הרבי חיבק את משה-אנשל ובירכו בעשירות מופלגת, כדי שתמיד יהיה באפשרותו לעזור ליהודים נצרכים. הנה הכסף שהוצאת מכיסך בנדיבות כה רבה,  אמר לו הרבי, חזור לפרנקפורט עירך, שם תוכל להצליח במסחר יותר מאשר כאן, יהי ה' עמך ועם בניך, עד סוף כל הדורות, בירכו הרבי.

     ואכן התקיימה ברכתו של רבי הרשלה צ'ורטקובר. משה-אנשל רוטשילד הפך בפרנקפורט לאיש כספים מצליח. בנו, מאיר-אנשל, עלה אף על אביו ונהיה הבנקאי החשוב ביותר בכל אירופה. חמשת בניו ישבו בבירות אירופיות שונות ועושרם כמו השפעתם עלו מדור לדור.  נכדו של מאיר-אנשל, הברון אדמונד דה רוטשילד, שחי בצרפת, עשה רבות למען ישוב א"י ותמך בהונו במתיישבים שבאו ארצה. בכלל פעליו אלה זכה לכינוי "הנדיב הידוע" הוא זכה לאריכות ימים מופלגת ונפטר בצרפת בשנת תרצ"ה, בגיל 90



 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

     חכמה,היגיון,אסון,קדושת השבת,טעמים משובחים,דברים פשוטים,ארץ ומים, הרוטשילדים,חיבה,מתבודד,

 

 

  אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ז

 

 האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו, בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים, ומסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק שבעה קולות באוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר משבעה סוגי קולות, אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב, א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"...

   החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פינחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות, מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פינחס מקוריץ זצ"ל אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר, שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

     השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, את כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד.  אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלויים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר,  אי אפשר בלעדיה". 

    ''ויצעק אל ה' וַיורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים'' (שמות ט"ו, כ"ג) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הביא בשם אחד האדמו"רים פירוש על פסוק זה, "אמנם אין זה פשט הפסוק", העיר רבי יחזקאל על דברי האדמו"ר, "אך המסר שבו נכון הוא עד מאוד" . האדמו"ר ביאר שפסוק זה משול הוא לדברי תורה, שהרי אין מים אלא תורה, "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - פעמים קורה שהתורה היא מרה,  קשה ללימוד, הדברים אינם מובנים. עמל רב נדרש, ולא קלה היא המלאכה. "ויצעק אל ה''" - דבר ראשון, עלינו להתפלל להשי"ת שיאיר עינינו בתורתו, אך תפילה לבדה איננה מספיקה, אלא "ויורהו ה' עץ" - ה' נותן לנו עצה, מה עלינו לעשות בעת הזאת: "וישלך אל המים" - זרוק עצמך אל התורה,  אל תיפול ברוחך, המשך לעמול למרות הקשיים, " וימתקו המים" - או אז תאיר לך ההצלחה פנים, והתורה תהיה מתוקה בפיך.



ויעתר אל ה'" [ח, כו]. נתאמץ בתפילה (רש"י).  (ופריו מתוק).

     לפנינו סיפור מפעים ומרגש עד דמעות, אותו סיפר מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:  לאחר אחד מ 'שיעורי הרופאים' שמסרנו לפני רופאי ישראל, הבחנתי ברופא בכיר, הממתין לי מחוץ לפתח בית המדרש. כשפניתי אליו, ראיתי שהוא מרוגש מאוד, ובידו הייתה שקית. שאלתי אותו: דוקטור, רצית לומר לי משהו? מחמת סערת- הרוחות בה היה נתון, היה קשה לו לדבר. הוא הכניס ידו לשקית, והוציא מתוכה סידור תפילה לתלמידים, השייך לבנו.  מה מיוחד כל כך בסידור הזה? - התעניינתי - מדוע גרם לך להתרגשות רבה כל כך?  והרופא סיפר:

     לפני כחמש עשרה שנה התחתנתי עם אשתי. כעבור כמה שנים בהם לא זכינו להיפקד, נודע לנו, כי על פי הרפואה, אין סיכוי שנזכה להביא ילדים לעולם.  משכך, החלטנו לאמץ ילד, וקיבלנו לאימוץ תינוק חמוד. גידלנו וחינכנו אותו בנאמנות ובמסירות רבה.  לפני כשנה - ממשיך הרופא לספר - הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה מסוים. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.  והנה, לאחר המסיבה, הבחנתי שהבן נתון בהרגשת רוממות לא רגילה. פניו היו קורנות מאושר, היה אפשר לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. גם כשהגענו הביתה הוא עדיין היה מרוגש מאוד. הרגשתי שהוא נתון בסערה נפשית.  בני היקר - פניתי אליו - מה עובר עליך, מדוע אתה כל כך מרוגש?...  מה השאלה - תמה למולי - הרי קיבלתי היום סידור!  המשכתי להתעניין: ורק בגלל שקיבלת סידור אתה כל כך מרוגש ונסער?! והבן, שעדיין בטוח שאני אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא - תן לי אח!!  כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן - אנא ריבונו של עולם, חוס ורחם עלי, אני רוצה אח!...  כל כך ריחמתי על הילד הצדיק. ליבי ממש נחמץ. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה כאחיו.

     וכאן, פורץ הרופא בבכי, ומסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו - לאחר 15 שנות עקרות - בבריתו של אברהם אבינו!... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מפליג בספרו,אוקטבות,סוגי קולות,חסידות,שירה,זמרה,בעל מנגן,החתם סופר,עולם הנגינה,

 

אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ז

 

אחד שאל את הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל אם להלכה ולמעשה מותר לצעוק על מי שמדבר באמצע התפילה וכמו שנפסק בשו"ע: (או"ח קכד ז') לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא ,וגוערים בו', נענה הגרש"ז והשיב לו באם תראה חלילה רוצח לפניך - האם גם אז תשאל שאלה כזאת ...

    אין הקב״ה מונה דפים אלא שעות (פלא יועץ)

     וירא ישראל את היד הגדולה. מה המריץ לנחשון להיכנס בים, היד הגדולה של בת פרעה שהושיטה את היד ו ה' הגדיל את ידה, אמר נחשון אני אכנס בים וה' יעזור, וזה הכוונה וירא ישראל את היד הגדולה.

     ולא נחם אלוקים דרך ארץ. ה' לא נהג את ישראל כמנהג העולם שהשתייה מגיעה מלמעלה והאוכל מלמטה, אלא במדבר היה הפוך אוכל מלמעלה "מן", ושתייה מלמטה, בארה של מרים.

הזדמנות שנייה (פניני בית לוי, גליון 417)

     שנת תש"ט (1949 .) אהרון רט, ניצול שואה, היה אז חייל והוצב במשרד קצין העיר בטבריה, עיר מגוריו.  באותו יום חזר אהרון לביתו באוטובוס, כדרכו.  באחת התחנות הבחין בתווי פניו של אחד העולים לאוטובוס, וליבו החסיר פעימה. האיש התיישב בספסל האחורי. אהרון העיף בו עוד מבט והחוויר. זה האיש ללא ספק. תמונות מן העבר הלא־רחוק החלו צפות ומרצדות לנגד עיניו.  ליבו הלם בחוזקה, והוא החליט לעקוב אחרי האיש . "ייתכן שהאיש זיהה אותי", הרהר, "אך אינני מתכוון להרפות ממנו".

     בתחנה הראשונה בשכונת קריית־ שמואל בעיר ירד האיש מהאוטובוס. אהרון מיהר לרדת, וקרא בקול: " מוישל'ה! מוישל'ה!". הלה החל להתרחק, אולם אהרון הגביר את קצב צעדיו. כשראה שהאיש אינו מגיב על קריאתו, אלא מנסה לחמוק ממנו, פתח בריצה והשיגו.  אהרון היה חייל בריא וחסון, והניח יד כבדה על כתפו של האיש. זה נאלץ לעצור והתפתל באי־נוחות. שלא מרצונו הרים את ראשו ועיני שניהם נפגשו. עיניו של אהרון ירקו אש כשיצאו מפיו המילים: "אתה מוישל'ה, ה'קאפו' במחנה ואלד־לאגר 5 במילדורף.  הפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה" .

     תמונתו של מוישל'ה זה נצרבה בליבו של אהרון בהתנהגותו האכזרית כלפי האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, רבי יקותיאל־יהודה הלברשטם. האדמו"ר איבד בשואה את רעייתו ואחד־עשר ילדיו, ובכל־זאת נשאר איתן באמונתו ובביטחונו בקב"ה.  אהרון הכיר אותו בפעם הראשונה בתפילות יום־ הכיפורים. נוכחות האדמו"ר הורגשה היטב באווירה ששרתה במקום, ומילות התפילה קיבלו משמעות עמוקה יותר. דמותו של הצדיק נחקקה אז בליבו.  האדמו"ר עצמו נזהר ודקדק לקיים כל מצווה, ככל שהיה יכול. הוא הקפיד על שמירת שבת ועל כשרות.  הוא סיכן ממש את חייו כדי שלא לאכול ממאכלי הטרֵפה המוגשים לאסירי המחנה. עם זה שכנע אחרים לאכול מטעמי 'פיקוח נפש'. הרעב גרם לצדיק חולשה רבה, ועמידתו הייתה שפופה ולא־יציבה.  במחנה היה נהוג לערוך מסדרי בוקר. במסדרים האלה היו מקורבי האדמו"ר דואגים להבליע אותו בתוך השורות, כדי שלא ייראה בחולשתו מול עיניהם של מפקדי המחנה.  בוקר אחד נקראו האסירים להתייצב מיד, בלי הודעה מראש. מרוב חיפזון לא הספיקו להסתיר את האדמו"ר, והוא הועמד בשורה הראשונה, על־ פי סדר הקראת השמות. אהרון רט עמד באותה שורה,  במרחק שלושה או ארבעה אנשים ממנו.  לפתע הגיח ה 'קאפו'. זה היה מוישל'ה. בדומה למפקדיו, התנהג אף הוא באכזריות כלפי האסירים.  ככל הנראה ידע מיהו הצדיק, ובכל־זאת, כאשר ראה את עמידתו השפופה, הנחית על לחיו סטירה מצלצלת בגסות, אגב סינון קללה מפיו. המאורע החריד את האסירים, אך לא היה לאל־ידם לעשות דבר. עתה עומד לפני אהרון אותו מוישל'ה. באותם ימים נשפטו והועמדו לדין הנאצים שביצעו פשעי מלחמה, וגם יהודים שמילאו תפקידי 'קאפו' והתנהגו בחייתיות כלפי אחיהם. מוישל'ה פרץ בבכי מר. "אנא,  רחם עליי!", התחנן אל אהרון והחל לספר לו את קורות חייו:

     נער צעיר היה כאשר גורשו הוריו מפולין.  נדודים רבים עבר עד שהגיע לצרפת. משם התגלגל אל מחנות הריכוז, עד שנעשה 'קאפו'. בסך־הכול ניסה להציל את חייו, התנצל.  כיום, אמר, הוא חזר בתשובה והחל לשמור מצוות.  אין הוא גר בטבריה, ובא לכאן כדי לטפל בבעיה בריאותית. רגשי חרטה מייסרים את מצפונו, והוא מנסה לתקן את חטאיו.  אהרון שחרר מעט את לפיתתו האיתנה בכתפו של מוישל'ה ושקע בהרהורים. האם להאמין לסיפורו של מוישל'ה? האם לתת לו הזדמנות שנייה, או לנהוג בו במידת הדין הראויה לו ולהעמידו למשפט, אף במחיר הרס חייו ועתידו? לבסוף החליט לשחררו, לא בטרם ששאל את מוישל'ה למקום שהייתו, כדי לבדוק אם אכן הוא מתפלל בבית־ הכנסת הסמוך. "אם יתברר ששיקר", הבטיח לעצמו, " אפעל בכל כוחי לתפוס אותו ולהענישו". למחרת פגש אהרון את מוישל'ה בבית־הכנסת, והוא נרגע מעט.

     עברו כמעט שלושים וחמש שנה. במרוצת השנים הסתפק אהרון שוב ושוב אם נהג נכון או שהיה צריך להסגיר את האיש. מאז נפגש כמה פעמים עם האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, שבינתיים עלה ארצה והקים את הקריה החסידית בנתניה, אולם לא אזר עוז לספר לרבי על כך. בשנת תשמ"ג (1983 ) נכנס אהרון, בתוך משלחת מטעם עיריית נתניה, אל הרבי. בסיום הפגישה נותר לבדו עם הרבי, וניצל את ההזדמנות לספר את סיפורו של הקאפו. הרבי זכר אותו היטב. אהרון שאל אם נהג נכון. " החיים במחנות גרמו לבני־אדם להתנהג כמו חיות", השיב האדמו"ר. "התנאים הקשים גרמו שה 'חיה' שבאדם שלטה בבני־אדם רבים. כך היה גם אצל מוישל'ה זה. לאחר ששב בתשובה, ודאי שנכון היה להניח לו". נחה דעתו של אהרון.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לצעוק,שיחת חולין,חלילה,רוצח,היד הגדולה,נחשון,בארה של מרים,במדבר, הזדמנות שנייה,  

 

  נקודה שבועית פרשת "בשלח" ה'תשע"ז

 

 

בשעה טובה יוצאים בני ישראל ממצרים אחרי שנים ארוכות של שיעבוד וגזרות קשות.

ביציאתם ממצרים הם מגיעים אל מדבר סיני דרכו יצעדו לכיוון ארץ ישראל.

אמנם רק לפני רגע ראו את ישועת ה' מול עיניהם גם בדמות עשרת המכות וגם בקריעת ים סוף אך הם עדיין מוצאים מקום להתלונן שאין להם מה לאכול לעומת השפע שהיה להם במצרים.

בשלב זה מודיע ה' למשה שהוא ידאג לעם לאוכל: "... הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

ה' יוריד לעם ישראל מידי יום לחם מן השמים והם יצטרכו ללקט כל יום ממנו וביום שישי ללקט כפול גם עבור שבת.

עניין איסוף המן בא להשריש בעם ישראל את מידת האמונה והביטחון בה'. צו זה של ה' "לא תותירו" בא לחנך את העם להאמין בה' ולבטוח בו שגם מחר הוא ידאג למן חדש מהשמים.

הכלי יקר רואה בניסיון הזה ניסיון של עושר, לעומת מפרשים אחרים שרואים בדרישה זו חיבה לישראל שיצטרכו לבוא במגע יומיומי עם אלוקים כפי שעני בא יום יום אל המלך לבקש פרנסה.

אולם יש גם פרשנות הרואה במעשה המן גם מידת חינוך. בעל 'מעשי ה' ' אמר שהקדוש ברוך הוא רצה להחדיר בישראל שילמדו להסתפק במה שהם מקבלים ויהיו מרוצים מגורלם, ויעסקו בתורה בישוב דעת. ולכן מה שאמרו חז"ל "לא  ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" פירושו שהתורה ניתנה רק למסתפקים במה שיש להם כמו אוכלי המן.

לא סתם כתבה המשנה בפרקי אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו". אמנם זכו בני ישראל למן פשוט שירד מהשמים אך היה עליהם לראות ולהנהיג עצמם שהם עשירים ומלאים כל טוב ולבטוח בה'.

שנזכה גם אנו לעמוד במדרגות אלו של בני ישראל.

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

פרשת "בשלח", שיעבוד,גזרות קשות,עשרת המכות,קריעת ים סוף,לחם מן השמים, פרנסה,אוכלי המן,בישוב הדעת,

 

 

אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ז

 

 אומר הרב שר שלום מבעלזא זיע"א: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (טו', כד') עם ישראל התלוננו מתי נוכל לשתות הרבה יין? מיד נאמר "ויורהו ה' עץ" בעוד כחודש ימים (פורים) יתלו את המן על העץ ואז תוכלו לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי..."



     הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...



    הרמב"ם: הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את החולה.  וכך כתוב בתורתנו הקדושה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך - אני אדאג שכל המחלות שהיו במצרים כלל לא יבואו עליך - כי אני ה' רופאך!!!



     ''וצא הלחם בעמלק מחר" (יז, ט) פירש הרבי מסלונים: הילחם בעמלק המפתה אותך בכל עת לאמור: "מחר" תעסוק בתורה, "מחר" תקיים המצוות, רק לא עכשיו.

''ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים'' (ניצוצות).

     חיים נחום, או נתן כפי שיהיה מכונה לימים, היה אחד משבעת הילדים של הרב מרדכי לייב מוצ'ניק מצ'רנוביץ'.  כבר בילדותו התגלו בו כישרונות רבים ומיוחדים. הוא היה בעל זיכרון פינומנלי, הוא היה מסוגל להעביר על הנייר ציור מדויק של כל דבר שראה. הזיכרון המופלא שלו אפשר לו לרכוש בקיאות בש"ס מגיל צעיר, בנוסף לזאת הייתה לו גם אוזן מוזיקלית מאוד, שהצטרפה לקול ערב במיוחד, של הילד המחונן.  החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, שהיה ידידו של הרב מרדכי לייב, נהג להתארח בביתם בכל פעם שהגיע לצ'רנוביץ' לשבת, וקולות זמירות השבת של החזן עשיר הניסיון ושל פרח החזנים הצעיר משכו אליהם את כל יהודי העיירה.  הללו מילאו את הבית מקצה לקצה ואף עמדו ברחוב על מנת לשמוע כיצד מאתגר החזן העולמי את הילד הצעיר ביצירות קשות ומורכבות, וכיצד זה הקטן מפצח את האתגרים המורכבים כחזן בקיא ורגיל.

     ב- תרפ"ה, כשעננים שחורים רק החלו להופיע מעל שמי אירופה, החליט הרב מרדכי לייב לא להתכחש לאיתותי הסערה המתקרבת. הוא עזב את הנוחות היחסית בצ'רנוביץ' והפליג אל הלא נודע מעבר לאוקיינוס האטלנטי.  במקצועו היה הרב מרדכי לייב גם שוחט, וכעבור שנתיים כבר היה אחד מראשי מערך השחיטה והכשרות ב"לואוור איסט סייד", החלק המזרחי במנהטן, שבו הצטופפה אוכלוסיית המהגרים היהודית שהגיעה אל ה"גולדענע מדינע". תושייתו והעובדה שעזב את אירופה מוקדם כל כך, אפשרו לו לסייע לכל בני משפחתו המורחבת לעזוב את היבשת הארורה בזמן, וכשהניף הצורר הנאצי את גרזנו, נותרו הם לפליטה בארצות הברית.

     נתן עשה חיל בלימודיו. בתוך שנתיים הוא כבר דיבר אנגלית שוטפת, וככל שנקפו השנים התברר כי לא רק שהוא תלמיד חכם, המובחר מבחורי ישיבת "תורה ודעת", אלא שהוא גם מדבר עשר שפות ברמת שפת אם עם כל הדיאלקטים והניואנסים, גם הכישרון המוזיקלי שלו בא לידי ביטוי, והילד שאחז בשולי גלימתו של יוסל'ה רוזנבלט הפך לבעל תפילה בעל קול טנור מתוק, רגיש ודרמטי בעת ובעונה אחת, שהצליח לחדור אל הלבבות ולרגש את הציבור בכל תפילה מחדש.

     כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גייסו את נתן לצבא האמריקני. הוא נלחם בכל כוחו כי ידע שבמלחמה הזו הוא עוזר למגר את ציר הרשע של היטלר ימ"ש וחבריו שרוצחים ביהודים מידי יום ביומו רח"ל, ואכן בפעולותיו הכבירות הצליח בכך רבות. בהיותו אדם צנוע לא הבליט אף לא אחד מכישרונותיו הרבים, והוא הוצב כטכנאי רנטגן במרכז צבאי רפואי באליס איילנד. הוא התקדם בסולם הדרגות, וכעבור כמה חודשים היה סרג'נט ואחראי על כל טכנאי הרנטגן הצבאיים במקום. למזלו של הצבא האמריקני, מישהו החליט בכל זאת לקרוא היטב את גיליונות ההערכה שניתנו לו, והוא הועלה שוב בדרגה ועבר לחיל המודיעין.

     לוטננט נתן מוצ'ניק אומן לעבור מעבר לקווי אויב, להעביר מידע לכוחות המחתרת שדיברו שפות שונות, לשאוב מידע מהשטח ולפרוס אותו חזרה באוזני הכוחות האמריקניים. נתן טס לאנגליה, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הגורלי, היום שבו נחתו הצבאות האמריקניים בנורמנדי - הוא אימן את יחידות המודיעין שעליה הופקד, יחידה שסופחה לדיוויזיה ה- 28 . ביום הגורלי, הוא נחת על חוף אומהה תחת אש תופת שהמטירו עליהם הגרמנים, כשהוא עד למותם של רבים מחבריו.  עד מהרה הפך נתן לחוליה המקשרת בין ארגוני המחתרת במדינות השונות, ותפקידו היה לוודא שכולם חולקים את אותו מידע. אלא שאז גילו בצבא גם את הזיכרון החזותי שלו. עובדה זו. בתוספת לידיעת שפות וידע בהיסטוריה ודיאלקטים שונים, הפכו אותו למרגל מושלם. כשהוא מחופש, עבר מעבר לקווי האויב. אסף מידע וכשחזר שרטט מפות מדויקות, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הפרשנות שנתן לאלמנטים השונים שבהם נתקל. המפות שלו אפשרו לכוחות בעלות הברית לצאת להפציץ את היעדים הללו במינימום אבדות.

     במהלך המלחמה קיבל אביו, הרב מרדכי לייב מוצ'ניק, מכתב מאת מפקד הדיוויזיה ה-28" : אנחנו לא יכולים לחשוף בפניך את מקומו המדויק של בנך, כמו גם את מהות עבודתו, אבל אנחנו מרגישים שחשוב שתדע שלתפקיד שהוא ממלא יש חלק גדול בניצחון של כוחות בעלות הברית על אדמת אירופה".

     מלחמת העולם השנייה הסתיימה על אדמת אירופה בקיץ תש"ה, וחגי תשרי חיכו ממש מעבר לפינה. היחידה של נתן שחררה לא מכבר את מחנה טרזינשטט, והוא ניגש למפקדיו וביקש לחפש מקום תפילה גדול דיו לאכלס את 600  הניצולים ועוד יותר מאלף חיילים שהיו באותה עת באזור שירצו להשתתף בתפילת ימים נוראים.  בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, שנשאר עומד על תילו, נראה כמקום מושלם מבחינת גודלו, אלא שהנאצים הפכו אותו למחסן סחורות ולאורוות. לאחר שנרגע מהזעזוע עקב הזוהמה שפשטה במקום, חשב נתן על נקמה מתוקה להפליא. מי אם לא הגרמנים אמונים על סדר וניקיון? ברשות מפקדיו הוא הצעיד באיומי נשק קבוצה של מאתיים קציני אס- אס שנשבו לא מכבר אל בית הכנסת, נתן להם מברשות מים וסבון והכריח אותם לנקות את בית הכנסת מהמסד עד הטפחות. כשסיימו, נשלחו במשאיות לכל בתי התיאטראות שבהם הנאצים לא פגעו, כדי לעקור ממקומותיהם את הכיסאות המרופדים ולהציב אותם בבית הכנסת. וכך בית הכנסת הראשון בעידן הפוסט נאצי בגרמניה הוכשר לתפילה בידי הנאצים עצמם... השמועה על התפילה הממשמשת ובאה עשתה לה כנפיים. חיילים יהודיים מכל רחבי אירופה קיבלו אישורי מעבר והתייצבו בליל ראש השנה בבית הכנסת. גם מפקדי הצבא האמריקני לא יכלו שלא להתרגש מהסמליות שבאירוע וביקשו לכבד את המעמד בהשתתפותם. וכך מונצח בתמונה צבאית רשמית החזן קפטן נתן מוצ'ניק עומד על בימת בית הכנסת הגדול, כשדגלי ארצות הברית מתנופפים באולם, ובמזרח יושבת צמרת הפיקוד בראשות הגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות הברית באותו זמן ומי שלימים הפך לנשיא ארצות הברית.

     כמה שבועות לאחר מכן קבל אביו של נתן מכתב נוסף הפעם מהרב הצבאי צ'פלין מייג'ור רבי יהודה נאדיך, שסיפר לו בפרוטרוט על קידוש ה' שבנו עשה, ותיאר כיצד הצליח ר' נתן בתפילתו לרגש קהל של אלפים. ולהשיב לרבים מהם את האמונה באביהם בשמים. "

     לאחרונה הרציתי בפני קהל אנשים מבוגרים במיאמי, חלק מהם היו חיילים בזמן מלחמת העולם השנייה", מספר יעקב מוצ'ניק, הבן של נתן. "אחד מהם ניגש אליי בסוף ההרצאה וסיפר כי השתתף באותה תפילה, וכי קשה לי להבין עד כ??ה היה המעמד נשגב ומרגש".

     במהלך התפילה, סמוך לרגע שבו היה עליו להתחיל בתפילה: "ונתנה תוקף", הבחין נתן במתפלל אחד שהיה עטוף כולו בטלית. לשנייה אחת הצליח ר' נתן לראות את הדמות מתחת לטלית והצטמרר כולו: הוא נעץ עיניו במת מהלך. זה לא היה אדם, אלא שלד שעור דבוק לגופו, עיניו הענקיות חלולות ושקועות בחוריהן וכל כולו אומר חידלון. עשה רושם שלשלד הזה נשאר בקושי כוח כדי להגיר דמעות שצרבו את לחייו הגרומות וחרתו בהן תלמים. מזועזע ממראה עיניו נאחז ר' נתן בעמוד,  ומילות התפילה המרגשות של "נתנה תוקף" קיבלו משנה תוקף: "מי במים... מי באש"... זעק מעמקי לבו... לכל אחד מהנוכחים היו קרובי משפחה שלא שרדו, שנתנו תשובה למילים אלו. "מי בקיצו... ומי לא בקיצו..." - אבל "ואתה הוא אל חי וקיים".  ים של דמעות, ים של תחינות שנבעו מעמקי הלב והנשמה, נשפכו מלבבות המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת באותם רגעים מרטיטים, מכוחה של התפילה המרגשת והעוצמתית שנבעה ממעמקי מעמקים של לבו של ר' נתן, שבכה והתפלל על חורבן העם הנורא שראה במו עיניו באותם ימים גורליים...  כשהסתיימה התפילה חיפש ר' נתן את הדמות המצמררת שזעזעה את כל נימי נפשו, ולא מצא אותה.

     הרב נויהאוז, רב צבאי נוסף שנכח בתפילה, ידע במי מדובר וסיפר את סיפורו הנורא. שמו של אתו יהודי היה גרינבאום, בעיצומם של ימי החושך והצלמוות הטילו עליו הנאצים מלאכה איומה: היה עליו לעמוד מחוץ לתאי הגזים, לשמוע את אחיו הולמים ושורטים בדלתות בחרדה שהפכה לייאוש, צורחים, צועקים ומפרפרים עד שחדלו לזעוק ודממת מוות השתררה במקום. אז היה עליו לפתוח את הדלת, לאסוף את הגופות שצנחו כמאליהן החוצה ולהעמיס את האומללים על משאית שלקחה אותם לתחנתם האחרונה - הקרמטוריום - המשרפות. יום אחרי יום במשך שבועות וחודשים ארוכים ביצע גרינבאום את עבודתו המזעזעת כשעיניו עצומות, יום אחד, בעודו מניף את אחת הגופות, היא נדמתה לו קטנה וקלה יותר, והוא הבין שזהו ילד והוא עדיין חי. אינסטינקטיבית פקח את עיניו, רק כדי לגלות שאותה גופה צנומה שהשליך כלאחר יד על העגלה היא בתו הקטנה שעודה מפרפרת, הילדה עוד הצליחה להושיט אליו את ידיה בתחינה נואשת, כשהמשאית נסעה לדרכה.

     ר' נתן ניסה למצוא את גרינבאום. הוא שאף למצוא אותו ולנסות לתת לו מעט נחמה - ללא הועיל. גרינבאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.  חלפו שנים באחת השבתות כשסיים ר' נתן את התפילה באחד מבתי הכנסת של ברוקלין, ניגש אליו אדם שלחץ בחום את ידו וסרב להרפות. ר' נתן התבונן בו. הוא אמנם נראה מוכר, אך למרות הזיכרון החזותי שבו ניחן, לא הצליח ר' נתן לומר היכן הצטלבה דרכו במסלול של אותו אדם. " אתה לא זוכר אותי, אבל אני לא יכול לשכוח אותך", אמר האורח ל ר' נתן. "זוכר את התפילה ההיא בבית הכנסת בפרנקפורט מיד בסיום המלחמה? אולי תזכור שבסמוך לעמוד התפילה עמד שלד אנושי מכוסה בטלית - שבקושי היה לו כוח לבכות? אני הוא אותו שלד. שמי גרינבאום..."  וכאן חזר מר גרינבאום ותיאר את גורלו הנורא באותם ימים והוסיף: "כשהבנתי שהיה לי חלק בטביחה של הבת שלי, עצמי ובשרי, ממש כמו שמתאר הנביא ירמיהו את החורבן, הרגשתי שזהו מסר מה' שליהודים אין כל תקווה, וכי גורלו של עם ישראל נועד לכליה ח"ו. הבנתי שה' כועס עלינו מאוד, ולא הייתה לי כל סיבה לקוות לטוב. כשהסתיימה המלחמה המשכתי לחוש כך ורציתי לקחת את נפשי. זו הייתה התוכנית שלי. אולם כששמעתי את הקול היפה והמרגש שלך, שהגיע עד הנימים העמוקים ביותר שבלבי, הרגשתי שמלאך משמים קורא לי. שמעתי את ה 'נתנה תוקף' המרגש שלך, הבנתי את המסר שלמרות כל מה שעברתי, ה' לא השאיר אותי בחיים סתם, ושזה מתפקידי להשתמש במתנה הזו שה' בחר לתת דווקא לי, ולא לרבבות אחרים, כדי לבנות את עם ישראל מחדש מהאפר, אליו כמעט נמוג. " התפילה שלך היא שהצליחה לגעת בחלק הכי עמוק ורדום שבלבי, באחת חיברה אותו לנשמה שלי ולתקוות החיים. היא הוציאה אותי מגלות מצרים הפרטית שלי, הגעתי לאמריקה, התחתנתי, נולדו לי ילדים שאני זוכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, תמיד התפללתי שה' יזכה אותי לפגוש בך שוב כדי שאוכל לומר לך עד כמה אני אסיר תודה וכמה אני חייב לך, הצלת את חיי ...

     ר' יעקב בנו של ר' נתן בוכה כל כך כשהוא מספר את הסיפור הזה, שקשה שלא לבכות איתו. "אבא סיפר את זה שוב ושוב, כשהמסר שהוא מבקש להעביר: עד כמה יכול אדם אחד להשפיע על אדם אחר אם הוא פועל בתמימות ומתוך אהבת ה' אמיתית. לאבא הרי לא הייתה כוונה נסתרת או כוונה מיוחדת להשאיר את גרינבאום בחיים, אבל הכוונה הטהורה שלו בעצם קיום התפילה והאופן שבו התפלל מעומק הלב והנשמה פעלו את פעולתם". ולא רק עליו אלא כל מי שהיה שם טען שזו הייתה תפילה שלא מעולם הזה, תפילה שנחצבה מעולמות טמירים וקסומים של טוהר וקדושה, תפילה שנתנה להם את האמונה ואת הכוח להמשיך בחיים ולהתחיל הכול מחדש על אף הטרגדיות הנוראות שעברו...

     עומק נוסף יש בסיפור הזה, שדווקא הכאב הגהינומי הנצחי הזה, של גרינבאום, הוא הוא שהעניק לו את ישועתו הנפשית,  דווקא הכאב הזה, ה??יא את ר' נתן להתפלל בעומק ובעוצמה כפי שלא התפלל מימיו לנוכח הטרגדיה שראה לנגד עיניו,ודווקא התפילה הזו היא שנתנה לגרינבאום חזרה את הכוח הנפשי להתחיל מחדש... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

התלוננו,פורים,ארור המן,ברוך מרדכי, הרמב"ם,הרופא הטוב,אני ה' רופאך, הרבי מסלונים,תעסוק בתורה, 

  אמרי שפר י"א שבט ה'תשע"ז

 

 

אישה אחת באה פעם אל כ"ק מרן מהר"ש מבעלזא זי"ע בגין איזה דבר ישועה ורחמים שהייתה זקוקה לכך. כשנכנסה אל הקודש שאל אותה מרן האם יש לך אמונה. ענתה האישה, רבי, קודם כתיב ויושע ד' ואחר כך כתיב ויאמינו בד', תחלה צריכה לבוא הישועה, ואחר כך תבוא האמונה. הפטיר מרן, צודקים דבריה. ואמנם עד מהרה נתמלאה משאלת ליבה ונושעה.



   הגאון מוילנא, נותן הסבר יפיפה : התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה - כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. 



     ידוע שכל מי שקורא את פרק "אז ישיר" בשמחה, מוחלים לו על כל עוונותיו (מובא במשנה ברורה נא, יז). ויש להבין מדוע? ושמעתי מהמחנך המפרסם הרב מאיר מונק שליט"א, שבאר את הדברים כך: על מה הייתה שמחתם הגדולה של בני ישראל בקריעת ים סוף? פשוט מאד, עד אז בני ישראל פחדו גם מפרעה וגם מהקב"ה. ובים סוף, לאחר מפלת המצרים, לא נותר לבני ישראל עוד פחד מפרעה, ומעתה הם פחדו רק מה' - וזו הייתה הסבה לשמחה הגדולה!



     ידוע ששני בע"ח קיבלו שכר על כך שהיו שותפים ליציאת מצרים: כלב (לא יֶחֱרַץ כֶלֶב לְשֹנוֹ), חמור (נשא את הזהב של המצרים): א-לוהים ברא את החמור ואמר לו: תהיה חמור, תעבוד קשה מהזריחה עד השקיעה, תישא על גבך משאות, תאכל דשא, לא תהיה חכם ותחיה 50 שנה. ענה לו החמור: ריבונו של עולם, אני אהיה חמור, אבל לחיות 50 שנה זה יותר מידי, אסתפק ב- 20 שנה. לאחר התחשבות מה נענה א-לוהים לבקשתו של החמור.

     אחריו, ברא א-לוהים את הכלב ואמר לו: אתה תשמור על בני הבריות, תהיה חברם הכי טוב, תאכל את השאריות שיתנו לך ותחיה 25 שנה. נאנח הכלב וענה: ריבונו של עולם, אני אהיה כלב, אבל לחיות 25 שנה ככלב, זה יותר מידי, אסתפק ב- 10 שנים. א-לוהים התחשב ונענה לבקשתו.

    למחרת ברא א-לוהים את הקוף ואמר לו: היה קוף, קפוץ מענף לענף, הצחק את האנשים ותחיה 20 שנה כקוף. חשב הקוף וענה: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות קוף אבל לחיות 20 שנה כקוף זה יותר מידי, אבקשך להוריד מחצית מחיי. התחשב א-לוהים ואישר לו 10 שנות חיים.

     לבסוף, ברא א-לוהים את האדם ואמר לו: תהיה אדם, שלוט עם שכל על כל פני כדור הארץ ותשתמש בו כדי לשלוט על כל העולם ותחיה 20 שנה. ענה לו האדם: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות אדם אבל לחיות רק 20 שנה זה מעט מידי, תוסיף לי בבקשה את ה- 30 שנה שהחמור ויתר, את 15 השנים שהכלב לא רצה ואת 10 השנים שהקוף דחה. ואז אהיה מרוצה להיות אדם. חשב א-לוקים וכך עשה. ומאז חי האדם 20 שנה כאדם, מתחתן, מקבל משכנתא, מביא ילדים ועובד כמו חמור 30 שנה, כשהילדים עוזבים את הבית הוא חי לבד כמו כלב 15 שנה וכשמגיע לפנסיה חי לו 10 שנים כמו קוף, קופץ מבית לבית של הילדים ועושה צחוק מעצמו על מנת להצחיק את הנכדים... זו מציאות החיים...



כוחה העצום של התפילה  (להתעדן באהבתך, גיליון 146)

     המעשה אירע במשפחתו של אברך תלמיד חכם, שזכתה ללידתו של ילד נוסף, אבל לפתע פתאום התברר שיש לו פגם מולד, והטיפול הטוב ביותר לכך ניתן רק בבית חולים באמריקה, וצריך להטיסו לשם. עלותו של הניתוח הגיעה ל -100,000 דולרים, וכיון שמדובר במשפחה של בן תורה היושב כל ימיו ולילותיו על התורה ועל העבודה, ברור היה שלרש אין כל.  הקרובים והידידים נרתמו למבצע איסוף הכספים, וההורים וילדם התינוק עלו על המטוס בדרכם לבית החולים האמריקאי. בתוך שעות מאז נחיתתם היה כבר התינוק על שולחן הניתוחים. האב והאם, אין צריך לומר, ישבו בחדר ההמתנה, ושפכו את ליבם לפני ה' יתברך שישלח רפואה שלמה ומהירה לתינוקם.

     והנה, כעבור שעתיים יוצא הרופא מחדר הניתוח בפנים חמורות סבר, ולוקח את ההורים לפינה צדדית. הם כבר מרגישים שמשהו לא התנהל כשורה,  וליבם מחסיר כמה פעימות.  ואכן, הרופא מבשר להם כדלהלן: הניתוח שלשמו הגעתם לכאן הצליח במאה אחוזים, אבל במהלך הטיפולים הכירורגיים מצאנו פגם מולד נוסף בתינוקכם, הגורם אף הוא לסכנה גדולה, וצריך אפוא, לבצע ניתוח נוסף. עלותו של הניתוח הנוסף, ציין הרופא מגיעה אף היא למאה דולרים! ההורים קבלו את הידיעה בתדהמה, והחלו לבכות לפני הרופא ולומר לו שאין בכיסם פרוטה לפורטה, וגם את מאה אלף הדולרים הראשונים, שנועדו לכסות את הניתוח שכבר עבר בהצלחה בס"ד, גייסו מתרומות. ברם, לרופא לא היה מה לעזור להם בעניין זה, והוא הודיע שבתוך כמה דקות הם צריכים להחליט מה הם עושים.  לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שההחלטה של האב והאם הייתה לעשות גם את הניתוח השני, ובאשר לכסף - ירחם המרחם. ומי שעזר להם להגיע עד הלום, יסייע בעדם גם בהשגת סכום העתק הנוסף.

     הרופא נכנס שנית לחדר הניתוח כדי לבצע את הניתוח השני, וההורים תפסו שנית את ספר התהילים, ובכו ובכו... בעוד הם יושבים לפני חדר הניתוח, ומתפללים ובוכים, עובר שם יהודי שומר מצוות, שהבין שקרה כאן משהו, ומתעניין אצל בני הזוג במה ניתן לסייע להם. הם מספרים לו את המעשה, והאיש מצידו מפתיע באומרו שהוא מכיר את אחד הגבירים היהודיים הגדולים המתגוררים בקרבת מקום, 'ואם תרצו אסדר לכם פגישה במשרדו '. ההורים לא ידעו מאיפה 'נפל עליהם' מושיע שכזה, ובעצם הם כן ידעו... הרי ספר התהילים לא מש מידיהם... עד שהצליחו להוציא מילה מפיהם, סיכם איתם האיש שיגיעו למחרת היום, בשעה 4 אחר הצהריים, למשרדו של הגביר השוכן באחד מגורדי השחקים הסמוכים.

     בשעה היעודה הגיעו ההורים, יחד עם האיש ההוא, למשרד המדובר. הגביר עצמו לא היה שם, אבל מזכירו האישי פותח את הדלת, וכשראה את האברך התלמיד חכם שאל אותו שאלה אחת, קצרה: "אתה יונגרמן מבני ברק?" (המילה "יונגרמן", באידיש, מורכבת משתי מילים, ופירושה: איש צעיר(.  האברך היה בטוח שהמזכיר שואל אותו האם אתה האיש הצעיר עימו סיכמו על הפגישה, והשיב מיד: 'כן '. המזכיר לא דיבר מילה נוספת, והגיש לו מעטפה. התלמיד חכם פותחה, ומתחיל לספור את השטרות שהיו שם, ומגיע לסכום של... 100,000 דולר בדיוק!!! לא אחד פחות, וגם לא אחד יותר.  בני הזוג לא מצאו את המילים בפיהם להודות על המתנה העצומה, ופרצו שוב בבכי... הפעם היה שהבכי של הודיה לה' יתברך. בין לבין התברר שהניתוח השני הסתיים אף הוא בהצלחה. הם שבו לארץ ישראל בהרגשה מופלאה על שזכו לניסים גלויים שכאלו, כשבנם התינוק בריא לחלוטין.

     מספר ימים לאחר שובם ארצה, נשמעות דפיקות בדלת ביתם, ועל הסף עומד תלמיד חכם מפורסם, ממקימי עולה של תורה. הם לא ידעו על מה ולמה הגיע התלמיד חכם לביתם, אך הוא לא הותיר להם זמן רב לחשוב. ' ברצוני לומר לכם, שהכסף שקבלתם אצל הגביר באמריקה שייך לי' - - - הלם ותדהמה נראו על פניהם של האב והאם. מה פירוש הדבר שהכסף שייך לך, הרי קבלנו אותו כדת וכדין בלשכתו של הגביר? - שאלו . והתלמיד חכם השיב: אני מחזיק מוסדות מסועפים עם תלמידים רבים, ולאחרונה הגענו ממש עד קצה היכולת באחזקת המוסדות, והגיעו מים עד נפש. כדי לשפר את מצבנו הכלכלי, נסעתי לאמריקה, ועשיתי עבודת שטח מאומצת עד שהסכימו לקבלני אצל הגביר, וסיכמו איתי לשעה 4 אחר הצהריים, באותו יום שאתם הגעתם למשרד. הסיכום היה שאקבל מאה אלף דולרים לאחזקת המוסדות שלנו.  כיון ש??נני מכיר את אופן התנהלותם של הגבירים, וידעתי שאם אאחר בדקה אחת לא יקבלוני כבר, הזדרזתי להקדים את בואי, ונקטתי בכל האמצעים האפשריים על מנת להגיע בזמן. אבל ה' יתברך רצה אחרת. כבר בשעה שלוש נכנסתי למעלית שתובילני אל הקומה בה שוכן משרדו של הגביר, אבל לפתע נתקעה המעלית, וגם כוחות החילוץ שהגיעו, לא הצליחו לשחררני עד השעה חמש... כאשר חולצתי סוף סוף מהמעלית, מיהרתי כל עוד רוחי בי אל משרד הגביר, ואז אמר לי המזכיר, לתדהמתי הגדולה, ש 'מישהו כבר לקח עבורך את הכסף'... לא ידעתי במי ובמה מדובר, עד שהוא הסביר לי שהיה כאן אברך צעיר, ושאלתי אותו האם אתה 'יונגרמן', וכשהשיב לי בחיוב נתתי לו את המעטפה...

     עכשיו אפשר כבר לגלות מי היה התלמיד חכם שהתדפק על דלתו של האברך בבני ברק. היה זה הגאון ר' שלום מאיר יונגרמן זצ"ל, שיסד והקים את מוסדות התורה והחינוך בזיכרון יעקב. הוא - הוא היה התלמיד חכם שאיתו סיכמו להגיע בשעה 4( והדגישו שלא ימתינו מעבר לשעה ההיא(, וכשמזכירו של הגביר ראה את האברך נכנס למשרד, שאל אותו האם אתה יונגרמן מבני ברק, וכשהתשובה הייתה חיובית - נתן לו את כל הכסף...  והאברך הבין שהמזכיר שאל האם אתה 'יונגערמאן', דהיינו האם הינך האברך הצעיר מבני ברק, ולכן השיב בחיוב... פלאי פלאים של השגחה!

    הגרש"מ יונגרמן זצ"ל סיפר ששאל את מורו ורבו כיצד קורה הדבר שלאחר שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים לקבוע פגישה עם הגביר, והפגישה נקבעת, והנה מגלגל הקב"ה שבסופו של דבר יגיע הכסף לידיו של אדם אחר, שלא טרח ולא יגע כלל בענין זה? ותשובתו של אותו גדול הייתה: אתה אמנם השקעת מאמצים כבירים כדי לקבוע פגישה עם הגביר, אבל שום דבר אינו עומד בפני דמעות - תפילה המגיעות עד כסא הכבוד! ובמיוחד כשבני הזוג הללו התפללו, כעדותם, כל אחד על השני, וכפי שסיפרנו לעיל. תפילה מסוג כזה, דוחה את כל הדברים האחרים! והנה נמצינו למדים על כוחה העצום של תפילה!





 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

ישועה ורחמים,האמונה,משאלת לב,אכזבה,אומץ הלב,קריעת ים סוף,אז ישיר,

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ז

 

 אדם מישראל היושב בליל ט"ו בשבט בשולחן ליל סדר המיוחד כאשר פרוס לפניו מפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל יש לו את הצורך ואת הכרח להתחדש להתלבלב ולמתק את מעשיו מכוח האנרגיה המופקת מן פירות מתוקים אלו ומן הראוי לעשות זו בערב זה, שהוא למעשה ר"ה לאילן ולע"ד זה הזמן לחשבון נפש עמוק על אופן עבודת ה' שלו, וכמו שיש עניין לברך שהחיינו על פרי חדש כך יש לחדש להשתכלל במעשים טובים ומתוקים ולהשתדל שגם יהיו מעשינו מתוקים בעיני הבריות ומתוך כך יהיו מחשבותינו ומעשינו רצויים לפניו יתברך.



     אם אדם יראה את מה שיש לו הוא תמיד יהיה בשמחה! לצערנו אנו רואים רק את מה שחסר... (שמואל אייזיקוביץ)



     באחת מאגרותיו של המהר"ם שיף סיים בפסוק מפרשת "בשלח" הערוך בצורת חידה "וייקח שש מאות רכב (נותר) בחור". לאחר ניסיונות מייגעים, פוענחה חידה מבריקה זו בדרך הבאה: "וייקח שש" כשאתה לוקח (מפחית) מספר "שש" "מאות רכב" מאותיות "רכב" שהן בגימטרייה 222, נותר "בחור" - נותר בידינו 212 מספר העולה לגימטרייה של בחור.



       ד' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד (פתח ר' יעקב יוסף ואמר: יהודים יקרים! יודע אני שעת צרה היא לכם, אולם מבטיח אני לכם כי אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...



הצוואה  (תחת השיחים וישלח תשע"ו)

     סיפר הרב בנימין כ. שליט"א: אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו"מ, ו 12 -מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה - חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה.

     הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות. מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם 'עורך דין' להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר 'קדיש' אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. 'חברת חקירות' ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה 4 -מיליון.  אך התוכנית שלה לא הייתה קלה.

     כאן אנו שבים לאברך היקר הנ"ל.  הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.  הבעיה הייתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור,  מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ.  לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה 'קדיש' כמבואר בחז"ל, עשה זאת למענו - ולמען אביו שוכן עפר.

     הבלשים של 'חברת החקירות' מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ'יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.  האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. 'אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכול קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה...'

     האברך נסע לב"ב, למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א הציג לפניו את הסיפור אודות יהודי חילוני שמגיע לקדיש בגלל הכסף וכו'. מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאוד).  ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח"כ לקדיש,  ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה) וכי קוראים לך תורה?!..  האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו.

     הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: 'תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?...' ' אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך, הגיב האברך. 'יהלומים?! ' תמה הבן. ' כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח ' -' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' עם כל המשתמע מכך.  הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו...כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

ט"ו בשבט,ליל סדר,ארץ ישראל,פירות מתוקים,פרי חדש,בשמחה,רכב,בחור, הצוואה , 

  אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ז

 

 

אין דבר כזה "יהודי פשוט". אומנם רואים איזה גזע בודד, משהוא שלא עושה הרבה רושם ורעש, אך צריך לדעת שאם נחדור פנימה את הגזע הזה, נגלה שהוא חובק עולמות ומחובר באלפי שלוחות לכל מיני נקודות, נגלה לפתע עד כמה הוא באמת מיוחד. כן כן, כך יש להביט על כל יהודי. לדעת שדווקא בזכות פשטותו וצניעותו - מושפע שפע בעולם. 



    בגימטרייה "עבירה" זה 287, שזה גם הגימטרייה של המילה "אפור". ללמדך, שכל עבירה מלכלכת את הנשמה לנצח. גם אחרי התשובה, הנשמה כבר לא לבנה, בבחינת "נייר חלק", אלא היא קיבלה כבר גוון "אפור", בבחינת "נייר מחוק".



    ''ועברתי בארץ מצרים" (יב, יב  - ( ועברתי... אני ולא מלאך.  כתבו המקובלים, שאווירת מצרים הייתה כה טמאה, עד שאילו היה מלאך יורד אליה היה נטמא! אז נכון שהרחוב כאן איננו כמו טומאת מצרים, אבל גם אנחנו איננו מלאכים... כמה יש לנו להדיר ולשמור אותנו מאוירת הרחוב! (מעיין השבוע(

     חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ"ב ו')  , הרי שלכל אחד מנערותו ועד זקנותו יש את הדרך שבה הוא צריך לעבוד את בוראו, וצריך להיזהר לא להיסחף ולערבב. אמת, הכול נכון וקדוש, לכל השקפה אפשר למצוא מקור תורני, אך למרות זאת, האדם לא צריך לחקות את הכלים של אנשים אחרים, אלא להתבונן "בכלי שלו", שהרי לכל כלי יש צורת מילוי שונה. כוס ממלאים עם קנקן, חבית ממלאים עם דלי, צלחות ממלאים עם מצקת, לא כל הכלים שווים, וצריך למלא כל כלי בצורה המותאמת לו.

"אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים!".

     רבותינו אמרו: "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם- אל יתייאש מן הרחמים!". צריכים אנו לזכור, כי עלינו לשים את מבטחנו ומאוויינו במי שאמר והיה העולם. ורק הוא יכול לעזור ולהושיע אותנו מכל צרה וצוקה.

     מספר ידידי ורעי, ר' עודד מזרחי, בספרו 'עין רואה', מעשה נפלא שאירע בימינו: "הרב יהודה יוספי שליט"א, מזכה הרבים בדורנו, מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבת-הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי 'בית הכנסת הגדול' בבני ברק.  אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, חברו שעדיין לא זכה לראות את האור, שיגיע לשיעור.  הוא הבטיח, שמדובר בשיעור רציני ומעמיק שבו יוכל להרחיב אופקים. בתחילה סירב הלה, ואלם לבסוף, התרצה והסכים להגיע.  תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא: 'לאחר שראה משה מצרי מכה עברי וטמנו בחול,  ציווה פרעה לעבדיו ללכוד את משה ולהביאו לפניו. משה הובא לפני פרעה והוצא להורג. ציווה פרעה על אחד מעבדיו לערוף את ראשו של משה בחרב, ואז נעשה נס... כאשר הונפה החרב על צווארו, צווארו של משה הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה.  הרב יהודה יוספי שליט"א סיים את המדרש בהתלהבות עצומה ואמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,  אל יתייאש מן הרחמים!" . אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: " האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הסיפור הזה על חרב חדה?!" . הוא יצא בעזות מופגנת, ואף הרב הבחין בכך.

     אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות . והשיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו...  לאחר כשנתיים מבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם כבוד הרב זוכר אותי?"... הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך, למען האמת...", הודה. " אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים, על המדרש עם משה רבנו". "אה, נכון... נו, ומה עבר עליך מאז?"... אייל פנה לרב וסיפר: "לאחר זמן מה מהשיעור,  נסעתי למזרח הרחוק והגעתי עד ליפן". "רציתי להרוויח שם כסף ונכנסתי ל"ע לעסקים עם המאפיה היפנית הנקראת בשם 'היאקוזה'. לאחר תקופת עסקים עימם, עשיתי טעות חמורה. ניסיתי להערים עליהם, אך הם הצליחו לעלות עליי.

     המאפיה לקחה אותי וערכו לי 'בית דין שדה', מה לעשות איתי ובמה להענישני. לאחר דיונים פסקו להוציאני להורג בחרב סמוראית חדה ומפחידה". "הזדעזעתי, כל גופי רעד עד למועד ההריגה. והנה, הגיע יום ביצוע גזר הדין הנורא. הם השכיבו אותי על מיטה מיוחדת,  כשגופי קשור היטב לקראת הריגתי בחרב סמוראית" . מה עובר לאדם בראש ברגעים שכאלו? ממשיך מיודענו מספר: " כששכבתי שם בפחד כולי מול היפנים צמאי הדם, קפץ לראשי אותו שיעור, ששמעתי מפי הרב. אותו משפט, שנחקק בזיכרוני: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!" . מיד כשנזכרתי בכך, הרמתי את עיניי למרום וזעקתי: "ריבונו של עולם. אנא הוציא אותי מפה! נראה, אם יש אמת בדברים שלך", התחננתי.

     היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו.... ו.... לפתע נשמע קול דק בוקע מפאתי החדר. היפני פקח את עיניו המבועתות והבחין באישה יפנית שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!" ... לאחר מספר רגעים התברר, שמדובר באשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו מדברת, והיא החלה לומר לו, שלפני חמש שנים הייתה רעידת אדמה גדולה בעירם, ומיודענו הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אני מביט בה בזווית עיני, כשראשי עקוד ולא מאמין למשמע אוזניי.  ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט, שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם.

     לאחר שניצלתי בדרך ניסית, ניסיתי להבין, כיצד הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, הרי היא מדברת על הצלה, שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו אני כאן נמצא פחות משנתיים...  סיפרתי על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה מישהו אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כולנו (היהודים) נראים אותו דבר, והיא אינה מבחינה ביני לבין מישהו אחר...

     הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: " איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה, שהשלכתי באותם רגעים הכול על בוראי. שאני בוטח בבורא העולם ולא מתייאש. לאחר המקרה החלטתי מיד לחזור לישראל, וכמובן גם לחזור לשיעוריו של הרב".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יהודי פשוט,גזע בודד,חובק עולמות,נייר חלק,נייר מחוק,מלאך,טומאת מצרים,קנקן,חבית,דלי,צלחות,מצקת,

 

 

  נקודה שבועית פרשת "בא" ה'תשע"ז

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "בא", מקשרת בין יציאת מצרים למצווה יומיומית אותה מקיים כל גבר, מצוות תפילין.

התורה מצווה שני ציווים: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" ו: "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך".

הרשב"ם בפירושו מדגיש את הכוונה שבהנחת התפילין לומר שהפעולה החיצונית מדריכה את האדם לתכלית האמורה של הזיכרון: "שיהיה לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, מעין שימני כחותם על ליבך, בין עיניך תכשיט ורביד זהב. שרגילים ליתן על המצח לנוי".

מפרשי התורה רואים במעשה שמתגלם במצוות התפילין פעולה יסודית להשרשת יסודות האמונה.

ספר החינוך מסביר שמצווה זו היא מכשיר עזר לרוח במאבק עם החומר. טבע החומר לבקש הנאה גשמית כבהמה ובתוך הגוף שוכנת הנפש שרחוקה ממקורה וקיים חשש שהחומר יגבר עליה והיא צריכה שומרים לשמור עליה מפני השכן "הרע" שהיא נמצאת בתוכו.

על כן צוונו בין השאר בהנחת התפילין עלינו שהפרשיות בתוכן והן מזכירות לנו את הניסים שעשה ה' עימנו.

הניסים הגדולים ביציאת מצרים הכתובים בהם מחדירים אמונה בחידוש העולם והשגחת השם בעולם ובגלל שאין לנו נפלאות שכאלה בכל דור אנו מצווים להחדיר אותם לליבנו ולהניח על ידנו ובין עינינו ועל דלתנו ולהזכירם פעמיים ביום בקריאת שמע.

התפילין הם לבוש של תפארת ישראל, וישראל שהם למעלה מהטבע כי נתונים תחת הנהגה על טבעית ולבוש הפאר הזה בא להעיד על כך מצד אחד ולנו כדי להזכיר זאת מצד שני.

תפילין היא אחת מהמצוות שמבדילות אותנו מהעמים כדי שלא נטשטש אותנו עם שאר האומות ושמירת המצוות כעין זו ממחישות את זה.

 

שבת שלום ומבורך!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

פרשת "בא",מצוות תפילין,תכשיט,רביד זהב,ספר החינוך,הנאה גשמית,תפארת ישראל,

אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ז

 

 

 אין עושר כבריאות )מבחר הפנינים(

     גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

     הבורא יתברך, יצר לנו שתי אוזניים ולשון אחת? כדי שנשמע יותר ממה שנדבר.

     הבעל גאווה הרי הוא אוהב כבוד ועם כל זה שונא לתת כבוד לזולתו.) חזון נחום(

     הגאון ר' אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הי"ד,  בקובץ מאמרי עקבתא דמשיחא (הנד"מ עמ' קכח) שכתב מנהגו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעל הבית: לכאורה נדמה, כאילו הכלב מתהלך לו כאות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. כל זאת לכאורה, והנה באמת יודעים אנו כי נהפוך הוא: בעל הבית ילך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם רק יבחר בעל הבית בכוון אחר, מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו בכוון החדש. בשנים כתיקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו פני הדור את הדרך הם קבעו לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבתא דמשיחא ימוגר שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך כראות עיניו ופני הדור ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון (בשם הגאון ר' ישראל סלנטר ז"ל). יש רבנים בדורנו הנגררים אחרי דעת הקהל, משתדלים להוכיח עד כמה מעורבים הם עם הבריות ומתדרדרים מן הפסגה אל התהום. ע"כ.

     הגאון ר' יוסף בער אב"ד קהילת בריסק זצ"ל [בעל הבית הלוי] אמר כפשוטו דכמו כל כלב שמי שיוכל לנבוח יותר מתייראים ממנו, כן גם פני הדור כל שהוא עז פנים יותר מחבריו וצועק ומבלבל, הוא הוא בעל הדעה.

     היום הוא המחר שאתמול כל כך פחדת ממנו...

     ''ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" במשך כל התקופה שבו הונחתו עשר המכות על מצרים עדיין היו מי שהיו להם ספקות שמא יד המקרה בדבר.  אולם כשהגיעו לידי "וייראו העם את ה'", כאשר היו חדורים ביראת ה', מיד ידעו כי הכול בא מן השמים. ללמדנו שניצוץ אחד של יראת-שמים שקול כנגד כל המופתים.

א-לקים חשבה לטובה,)נ, כ(.

     הא-לקים מחשב בכל דבר לטובה, ומכין מראש את הישועה, עוד לפני שבאה הצרה. כמ"ש )מגילה יג:(( ״אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה״. - יסוד זה למדנו כאן מיוסף הצדיק, שכל ירידתו למצרים אינה אלא הכנת תרופה, כי א-לקים חשבה לטובה כדי להחיות עם רב.

     את המעשה המדהים שלפנינו סיפר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ בשם איש נאמן מיקירי קרתא דשופריא. יהודי זה שגר באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש מקפיד להשתתף בשיעור דף היומי מידי יום ביומו, בלא להחסיר אף לא יום אחד. בטבעו הוא אדם עקבי ומסודר,  וקיבל על עצמו לימוד זה ברצינות איתנה, תמיד בכל יום הוא מתייצב במסירות נפש לשיעור, ויהי מה!- מאידך משקיע הוא גם זמן וכוחות להבנת הדף היטב, וחזרה ושינון על החומר, כדי שיהיה מסודר אצלו היטב על בוריו.  עד שנהיה לאחד מהחזקים ביותר שבין משתתפי השיעור, הן בכמות והן באיכות. יום אחד היה האיש מוכרח בדבר מצווה לנסוע אל מחוץ לעיר, והיה מצטער מאוד בדבר, שיצטרך להפסיד מן השיעור האהוב שכל כך מוסר את נפשו עליו. אך לא הייתה לפניו שום ברירה אחרת, העניין לא סבל שום דיחוי, ולא היה ניתן לקיימו בזמן אחר, והוא נאלץ בלית ברירה לצאת לדרכו. טרם צאתו הוא ניגש אל המגיד שיעור, וסיפר לו דברים כהווייתן, שהוא אונס גמור בדבר, וביקשו עזרה וייעוץ,  כיצד יוכל להשלים את השיעור החסר. אמר לו המגיד שיעור: הנה במחזור הקודם של שיעורי הדף היומי, הקליטו כאן על גבי קלטות את כל השיעורים שמסרתי,  אוכל לתת לך את הקלטת מהשיעור של דף זה שבמחזור הקודם, וכך תוכך להשלים את החסר. שמח האיש על העצה הטובה, שלפחות יוכל להשלים את החסר בשמיעת הקלטת.

     הנסיעה שבשבילה הוא נדרש הייתה בדרך רחוקה, והיה עליו לגמוע קילומטרים רבים בדרכו, ולשבת כמה שעות על יד ההגה בנהיגה לילית מייגעת. - אך האיש שהיה מסודר בכל דבר, מצא גם כאן עצה נכונה שלא לבזבז שעות אלו בנהיגה סתמית. 'הרי קיבלתי קלטת שלמה לשמיעה', חשב האיש, ואוכל לנצל את הדרך הארוכה להאזנה לשיעור בגמרא. ישב אפוא מיודענו לפני נסיעתו, 'עבר' מעט על הדף כפי מידת הזמן שלפניו, כדי שיוכל אחר כך בעת הנסיעה להקשיב לשיעור, ולהבין את ההסברים הקולחים מפי המגיד שיעור המומחה. בהגיע השעה היעודה נכנס האיש אל מכוניתו ויצא לדרכו, לאחר שהתרחק משאון המולת העיר, והשתלב יפה בתנועה הבין עירונית השקטה והנינוחה, תחב את קלטת השיעור אל הטייפ שבמכונית, ותוך כדי נהיגה האזין לשיעור, שנאמר בטוב טעם ודעת.  הוא נסע במנוחה ויישוב הדעת, והתענג מדברי התורה שהיו מאירים ומשמחים. הדרך הייתה שקטה וחלקה, לא הייתה שום בעי?? על הכביש הרחב והמתוקן, אך לפתע שומע הוא קול צפירת אזעקת סירנה של מכונית משטרה מתקרבת, מיד פינה את נתיב הנסיעה עבור מכונית המשטרה כחוק, ופנה ימינה אל הנתיב הצדדי שבשולי הכביש, כדי לאפשר לרכב המשטרה לעבור. ברם להוותו, לא עברה כמחצית הדקה, והנה מגיחה מעיקול הדרך באותו נתיב שנסע בו נינוחות אך לפני כמה רגעים, משאית ענק ששעטה במהירות מופרזת על פני הכביש החלק, הוא לא הבחין בה כלל מקודם, גם נהג המשאית כנראה לא הבחין בו, מחמת שהכביש היה כמעט ריק, והנה טסה המשאית במהירות הבזק וחולפת מעל פניו. כהרף עין התברר, שהסטייה שנטה ברגע האחרון ממש מן המסלול הצידה, הצילה את חייו ואת רכושו, אילולי היה נשאר באותו נתיב הייתה מכוניתו ביחד עמו נגרסים ונמחצים כקליפת השום!

     לאחר ההלם הראשוני, עצר האיש בבת אחת את הרכב בצידי הדרך,  כשכולו נרגש ונדהם מעוצמת הנס שעשה השם יתברך עמו. משהתעשת החל לחפש היכן היא אותה מכונית משטרה שהשמיעה את סירנת האזעקה, שבגינה הוא סטה מנתיב הסכנה ממש ברגע שאחרי אחרון. הוא התפלא להיווכח שאין ולא הייתה כאן שום מכונית משטרה, הכביש היה דליל מאד בשעת ערב מאוחרת שכזו, ולא הייתה שום סיבה לרכב משטרתי לנוע בשעה שכזו בכביש בין עירוני זה. - מנין אם כן הגיע קול הסירנה הזו שהציל את חייו? תהה האיש - אך מענה לפליאתו לא מצא. לאחר ששאף מעט אוויר מלוא ריאותיו, ונרגע מן המקרה המדהים של 'כמעט תאונה' שהייתה מסתיימת במוות בטוח, הודה להשם יתברך שוב ושוב על הצלת,  וחזר אפוא אל הרכב להמשיך בנסיעתו אל היעד. כמובן הוא לא שכח את הקלטת שהפסיקה פתאום באמצע מהלך השיעור. ולאחר זמן מה, משחזרה הנהיגה לשלוותה והתנועה זרמה כסדרה, הדליק שוב את הטייפ וחזר אל השיעור הנעים הבוקע מן הקלטת. -אולם משנפתח הטייפ לא הבין בתחילה את המדובר, חסר הלופה חוליית הקישור אל הסוגיא הנלמדת, כנראה שמתוך ההלם שאחז בו במקרה של השניות האחרונות לפני שכיבה את הטייפ, הוא פספס כמה מילים מהמשך השיעור, ולא היה מרוכז במילים האחרונות שנאמרו. - הוא החזיר אפוא מעט את סרט ההקלטה אחורה, כדי לחזור אל המקום שאיבד בו את הקשר. לאחר דקה או שתים, פתאום שומע הוא שוב את קול צפירת אזעקת סירנת המשטרה מפליחה את הדממה, ברגע הראשון הוא ממש התחלחל מבהלה, מה קורה כאן היום? מנין כל הסירנות האלה, אחת אחרי השנייה? - אך משהתבונן סביבו וראה ברור שאין שום רכב משטרה באזור, תפס פתאום שקול הסירנה הזה בוקע ועולה, לא פחות ולא יותר, מתוך קלטת השיעור עצמה!!- לתדהמתו נפתרה לפניו התעלומה, הוא תפס מיד שגם קול צפירת האזעקה שנשמעה מקודם, לא היה של רכב משטרתי כל שהוא, אלא הוא הגיע מתוך קלטת השיעור בדיוק ברגע הנכון, והציל את חייו!

    למחרת כשחזר לירושלים, סיפר לפני המגיד שיעור את הנס הגדול שעשה השם יתברך עמו, בזכות שמיעת קלטת השיעור. ושאלו אם ידוע לו פשר אזעקה זו שנשמעה באמצע מהלך השיעור. מתחילה לא ידע המגיד שיעור במה המדובר, הכיצד זאת מגיעה סירנת אזעקה משטרתית אל תוך קלטת של שיעור תמים בדף היומי? החידה הייתה סתומה בעיני שניהם. ביקשו אפוא המגיד שיעור לפתוח את קלטת השיעור, ולהשמיעה בפניו, ברוב תדהמה וסקרנות ניסו יחדיו לגלות את פשר האזעקה. - משהתיישבו ליד הקלטת והגיעו לקטע הסירנה הנשמעת, התברר שהתופעה פשוטה ביותר ומצויה הרבה, כנראה בדיוק באותו יום שנמסר השיעור לפני שבע שנים, חלפה באמצע השיעור על פני הכביש שמבחוץ, מכונית משטרה ששעטה בסמוך לבית הכנסת בצפירת אזעקה קולנית, שלבטח הפריעה אז באמצע השיעור. - אך עתה התברר, שיד ההשגחה העליונה הכינה הצלה לאיש ישראל, שלא אבה להפסיד מעולם שיעור דף היומי, עוד שבע שנים לפני שנצרך לה! ללמדך טיב עינא דאשגחותא תדירא, שמקדים השם יתברך תמיד רפואה למכה. ושלפעמים אף בשמיעת סירנה פשוטה באמצע מהלך שיעור בדף היומי ניתן להציל חיי אדם, לאחר שבע שנים תמימות. מדהים.



הגאון מלייפנישוק )יחי ראובן(

 

     ה"חפץ חיים" ספר כך: הייתה שטעטלע [עיירה] קטנה ליד העיר וילנא. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה,  חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב והלכה. באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניס.  מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי ימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך - לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא יפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו בכל היידישקייט.  מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר.  באותם ימים, הלצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם לחברו" - לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטל'ע קוראים לו יווני.

     כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום, כל הוויכוח היה סביב המילה יבם - היבם היה כך, ואם היבם היה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון - הוא שמע יוון!... והבין כי לועגים עליו, חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו.  התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו - שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יון" בשיעור אחד... התמלא בצער נורא.  עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!"  הם נבהלו. נגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה! חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודברנו על יבם, לא חשבנו עליך חלילה אפילו פעם אחת" . "אתם מספרים לי סיפורים" - אמר בכאב עצור. "תדעו שאיני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם - יון יון!..."  

     הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: מה עושים איתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים.  קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת" . הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? איני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך - אנשים שלא איכפת להם לשפוך את דמי ?!" - תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך? -  אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית,  אז אבין שלא התכוונתם אלי.

.      לימדו אותו א' ב'. סיים ה"חפץ חיים" את סיפורו: הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון מלייפנישוק!" מא' ב'...  כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם הלאה והלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו - הגאון מעיירת לייפנישוק . יהודי מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול! למדנו מהפרשה לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסייעין אותו", אבל רבותי, כדאי לנו לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר דקדוקי הלכה - בא לטהר! הא, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא לטהר? "מסייעים אותו - נותנים לך סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

עושר,בריאות,הכנסת אורחים,פני השכינה,בעל גאווה,פסגה,תהום,עשר המכות, 

  אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ז

 

בא אחד אצל ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם דף הגמרא חשוב כפ"ד תעניות.



     בפסוק בו מאיצים המלאכים בלוט (בראשית יט-יז): "המלט על נפשך" [כלומר: תתקדם בכל הזריזות למען עתיד נפשך], "אל תביט אחריך" [אל תתעכב בגלל חשבון העבר], "ואל תעמוד בכל הכיכר" [מפני בקשת המנוחה הגופנית והעידונים] "ההרה המלט" [תתקדם בזריזות לתכלית שלפניך אף אם נדמה לך כ"הר"] "פן תספה" [פן תפסיד הכול בגלל העיכוב]. בפסוק זה מרומז יסוד גדול לכל יהודי באשר הוא,  עד כמה חשובה וחיונית היא מדת הזריזות.

     הגה"צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ"ל היה אומר בשיחותיו, כי יסוד כבוד הבריות נעוץ במידת ה"דרך ארץ שקדמה לתורה". אדם שיש בו קצת כבוד כלפי עצמו, מתנהג בדרך ארץ. הוא, למשל, לא אוכל כבהמה ולא נעשה דוגמתה... רק אז הוא בגדר אדם, ולאדם אפשר לתת תורה. "דרך ארץ קדמה לתורה", כי רק ע"י "דרך ארץ" נעשה אדם.

     הרבי מקוצק היה אומר: "אם אני אני בגלל שאתה אתה, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אבל אם אני אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

החיוך היומי

     חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב, להלבין שיניים לעשות את הזולת לחייך זה דבר מאוד טוב.

     זו הפעם הראשונה בה הוא נוסע לבד ברחבי ניו יורק, עד עכשיו המארחים שלו ליוו אותו לכל מקום, אבל היום החליט משה שהוא צריך להכיר את האזור גם דרך האוטובוס. ' נסיעה מניו ג'רסי לתוככי מנהטן לוקחת בערך כחצי שעה' אמרו לו מארחיו, והוא החליט ליהנות מן הנוף שנגלה לעיניו. אם בתחילה הוא תכנן לשבת בשקט,  התברר לו עד מהרה שהדבר בלתי אפשרי כלל, לפחות לא באוטובוס הזה. ולא.. לא היו אלו טלטולי הדרך וגם לא טרדנים למיניהם. היה זה הנהג בכבודו ובעצמו.

     מסתבר שנהג האוטובוס, פינחס, היה אחד האנשים בעלי חוש ההומור הכי מפותח בכל ארצות הברית, הוא לא חדל מלהתלוצץ עם הנוסעים, הוא סיפר להם בדיחות,  והתעניין במצבו של כל אחד מהם. 'הו, בוקר טוב גברת ג'ורדון!' הכריז פינחס בעת שאישה קשישה עלתה בכבדות על האוטובוס. חיוכה הגדול היה כמו של אחת שחיכתה כל הלילה לברכה הזו של הנהג. 'מה שלום בעלך החביב, הוא התרגל לרובה שלו?' 'על איזה רובה אתה מדבר, פנחס?!' שאלה האישה בחיוך תוך שהיא מדמיינת את בעלה הישיש רץ עם קלצ'ניקוב. 'נו, התכוונתי למקל סבא הזה שהוא התחיל ללכת איתו לאחר הנפילה האחרונה'. כל נוסעי האוטובוס צחקקו למראה הזקנה שפרצה בצחוק מתגלגל. 'אוי פנחס החביב!' אמרה האישה 'אתה לא יודע כמה אתה עושה את החיים יפים למרות כל הקשיים שהם מציבים לפנינו!'. 'הנה תראו מי הגיע!' הכריז פינחס בקול בשעה שאל האוטובוס נכנס ווילי -בחור צעיר בעל פיגור קל שנתמך באימו, 'חצוצרות בבקשה!' המשיך הנהג העליז ופיזם בקול תרועת חצוצרה: 'פם-פה-פה-פם'. חיוכו של ווילי לא השאיר מקום לספק, הוא היה כעת האדם המאושר העולם.

     פינחס פתח את המיקרופון והכריז: 'טוב, אני רואה שכל הנוסעים הקבועים כבר הגיעו, כעת יש לנו נסיעה רצופה של עשר דקות עד למנהטן כך שזה הזמן האידיאלי לספר את הבדיחה היומית!'. עד מהרה התברר למשה שהנהג השובב הזה דואג לספר בדיחה חדשה כל יום במשך חמשת השנים האחרונות, הנוסעים לא יודעים מניין פינחס שואב את כל הבדיחות שלו אבל הם בהחלט מחכים לבדיחה הקבועה כל יום מחדש, ולא רק הם מחכים, גם החברים בעבודה או בלימודים מחכים לה, וגם הבן זוג בבית, והמוכר במכולת השכונתית. הם יודעים שכל מי שנסע הבוקר באוטובוס של פינחס, מתחיל את היום עם חיוך.

     משה ההמום החליט שהוא צריך לתפוס שיחה עם פינחס הזה, הוא החליט לחכות עד שהאוטובוס יגיע לתחנה הסופית ואז יתאפשר לו לדבר עם הנהג לבד, בינתיים הוא לא הסיר את עיניו מגורדי השחקים העצומים שנראו מחלונות האוטובוס. ' בחורצ'יק, אתה צריך שק שינה?' העיר אותו פינחס מהרהוריו, 'אם לא שמת לב הגענו לתחנה האחרונה למסלול זה'. משה התעשת וענה: 'זה בדיוק מה שרציתי אדוני, אולי אפשר לשוחח איתך מספר רגעים?'. ' בשמחה' ענה לו פינחס וליווה אותו אל ביתן הנהגים, ' במה נהג פשוט שכמוני יוכל לעזור לך?' הם התיישבו ליד אחד השולחנות ומשה שאל: 'יש לי שאלה מאוד פשוטה: מה הסיפור שלך? אני נוסע שנים רבות בתחבורה הציבורית ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.  בדרך כלל הנהגים מתמקדים בנהיגה ובהסדרי התשלום בלבד, מקסימום הם זורקים איזה חיוך קטן למישהו שברך אותם בברכת בוקר טוב. אבל אתה פשוט חי את הנוסעים כולם, ונראה שאתה יודע את כל קורות חייהם '. 'תראה ידידי הצעיר' פתח פינחס ופרס את משנתו: 'לפני מספר שנים חשבתי לעצמי: מה אני ומי אני? בורג קטנטן המתגלגל בתוך עיר ענקית אליה באים מדי יום כחמשה מיליון בני אדם לעבודה, 350 מיליון אנשים חיים ברחבי ארצות הברית, ומעל שבעה מיליארד בני אדם חיים בעולם. ואני? מסיע ביום רמשה מקסימום 500 איש, סתם גרגר אבק קטן המרחף ברחבי היקום. ואז, החלטתי שאני יכול להשפיע על המון אנשים, אם רק אגרום לאותם 500 איש להגיע בשמחה אל עבודתם או אל ביתם, הלא הם גם יקרינו את מצב רוחם אל הסביבה, כל אחד שמגיע לעבודה פוגש לפחות עוד עשרה בני אדם שנהיים שמחים בגללו, וגם הם ממשיכים ופוגשים אנשים נוספים, מעגל האנשים הולך וגדל, ולפי המחקרים כאשר בן אדם מגיע עם מצב רוח טוב לעבודה גם תפוקת העבודה שלו משתפרת פלאים. בסיכומו של דבר אני יודע שהשפעתי על אלפי או עשרות אלפי בני אדם, גרמתי להם לעבור את היום יותר בשמחה, וזה נותן לי סיפוק עצום' הנהג החביב סיים את דבריו וכבר עלה על האוטובוס לסיבוב הופעות נוסף.

     חז"ל אומרים לנו שאדם שמחייך לשני גדול יותר ממי שנותן לו שתייה צוננת ביום שרב. חיוך לא עולה כסף, אבל הוא שווה זהב. נסה להיזכר באחת הפעמים בהם היית במצב רוח לא כל כך טוב ולפתע חייך אליך מישהו ושינה לך את היום. אין לנו מושג עד כמה יכול להשפיע חיוך קטן שלנו על הסביבה כולה. גדולי המוסר אומרים שפניו של אדם הם אינם רשותו הפרטית אלא הם נחשבים לרשות הרבים, פנים חמוצות הם כמו בור ברשות הרבים, ולעומת זאת חיוך הוא כמו ברז של מים קרים. כולנו יכולים להיות נחמדים אם רק נרצה.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דף הגמרא,פדיון הבן,הכיכר,זריזות,כבוד הבריות,דרך ארץ,הרבי מקוצק,ולבן שיניים מחלב,

אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ז

 

 אדם עושה דברים על-פי אותו הכיוון שהמחשבה נמצאת, וכמאמר הבעל שם טוב "מקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".

      בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.



     הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל פנה פעם אל אחד מתלמידיו ואמר לו: הלכתי בבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותיי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום נכבד, אך מאוד הופתעתי כשהודיעני הפקיד שאין לי בחשבוני אפילו אגורה אחת. וכמה מוסר השכל יש ללמוד מזה, אדם מתהלך שליו ורענן בעוה"ז סמוך ובטוח שיש בקרבו יראת שמים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשיגיע לעולם האמת יתברר שחשבונו ריק מכל וכל. על כן אל יתהלך האדם שליו ורענן אלא יחוש שחייב הוא בדין וכל מעשה יכול להכריע את הכף , וכמאמר חז"ל:" אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

    הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתוב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''. וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' - אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' - כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' - פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' - לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' - להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' - זה שייך רק לי - ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא...



"וישמע ה' את קלנו" [כו, ז]. (עלינו לשבח).

     פעמים רבות נכנסתי עם יהודים חולים אל מרן גאון ישראל ה 'קהילות יעקב' זצ"ל, ואחרי שבירך אותם בחום- ליבו, היה נוהג לומר: 'אל תמתינו שמישהו אחר יתפלל בעדכם. תתפללו בעצמכם על עצמכם, ודעו שהתפילה תמיד עוזרת. כל תפילה. אין דבר כזה שתפילה חוזרת ריקם! לא קיים דבר כזה במציאות!

     פעם ניגש אליי חולה ואמר לי שגם הוא שמע את הדברים יוצאים מפיו של הסטייפלער, 'אבל מה אעשה, שמזה תקופה ארוכה אני מתפלל ומתפלל אל הקב"ה בכוונה גדולה, ושום דבר לא זז'!--- שאלתו כמובן, אינה שאלה, ומן הדין היה לחזור בפניו שוב ושוב על דבריו של הסטייפלער, ולחזקו בעניין זה, כדי שיאמין שאכן כך הם פני הדברים, ששום תפילה אינה חוזרת ריקם, וכל מילה וכל הגה שאדם מוציא מפיו בעת התפילה, משפרים את מצבו בזה ובבא.  אבל כיוון שהיהודי היה שבור ורצוץ, ונזקק לעידוד, החלטתי לסבר את אוזניו בסיפור ששמעתי באותה תקופה.

     בין שתי מלחמות העולם, נסע אחד משליטיה של צרפת לביקור ברוסיה, בליווי פמליה גדולה של שרים ויועצים.  בבואם לרוסיה, הוגשה לפניהם ארוחת צהריים דשנה בביתו של השליט המארח.  בין יתר המאכלים שהונחו על השולחן, היה גם ה 'קישקע', והמאכל הזה התחבב במיוחד על השליט הצרפתי, עד כדי כך שלא התבייש ללקק את אצבעותיו בעת האוכל, ואף לבקש עוד...  בעיצומה של הסעודה הוא קרא לשר הטבחים שלו וציוה עליו שייגש לעמיתו, שר הטבחים הרוסי, וייקח ממנו את ה 'מרשם' להכנת הקישקע, 'וכשנחזור לצרפת, תעשה לי את האוכל הטעים הזה מדי יום ביומו' . השר הצרפתי עשה את שנצטווה, וכשהגיע חזרה לארמון בפריס הכין גם הוא את הקישקע, והגישו לפני השליט,  שעשה 'הכנות רבות' לפני שישב לאכול, ביודעו שעכשיו הוא הולך לטעום את אחד המטעמים שהתחבב עליו ביותר בעת האחרונה...

     שר הטבחים עומד לצידו, ממתין למחמאות שתצאנה מפי ה 'בוס', שאולי יחליט אף על העלאה במשכורת עקב המאכל הטעים שהוכן לו.  והנה, רק קירב השליט את התבשיל לפיו, וכמעט שהקיא מחמת הריח המסריח שנידף ממנו... הוא ניסה, לשווא,  לשמור על קור- רוחו, וכילה את זעמו בשר הטבחים, תוך שהוא צועק עליו בכעס נורא: ' מה קרה לך? הרי שטעמתי ממאכל זה ברוסיה, הרגשתי בו טעם גן עדן, ולא היה מאכל יותר טוב ממנו, ומה אירע עתה שאינני יכול אפילו לקרב את המאכל לפי מחמת הריח! הלא מן הדין אני צריך לפטר אותך באופן מיידי!'  נבהל שר הטבחים לנפשו ולפרנסתו, ולא ידע מה להשיב לאדונו. 'עשיתי ככל שציוויתני, ולקחתי מעמיתי הרוסי את המרשם המדויק, רשמתי כל מילה ומילה, ולא החסרתי ולא פריט אחד מכל מה שהיה כתוב שם'.  אבל השליט הצרפתי לא נרגע, 'העצה היחידה שיכולתי לתת לך לפני שאפטר אותך ממשרתך, היא, שתחזור לרוסיה, ותספר לשר הטבחים מה קרה, ותשאל אותו על מה ולמה הסריחו כל הקישקע'. בלית ברירה חזר השר בבושת פנים לרוסיה, וכאשר שמע עמיתו את שאירע, שאל אותו שאלה אחת: 'האם שטפת את הקישקע לפני הבישול'? הביט הצרפתי בתמיהה על עמיתו הרוסי, והשיב בשלילה. 'וכי היכן היה כתוב במרשם שצריך לשטוף את הקישקע' ?!--- 'סכל שכמותך', הגיב הרוסי בגיחוך. 'יש דברים שלא כותבים במרשם... כל אחד צריך להבין לבד שאי אפשר להכניס לסיר הבישול סוג כזה של מאכל כמו קישקע בלי לשטוף אותו לפני כן... ואתה עוד מתפלא מדוע הסריח המאכל שעשית!?.  

     החולה הקשיב לסיפור בשום- שכל, אבל עדיין לא הבין מה ברצוני לומר לו. ואז נטלתי את ידיו בחביבות והסברתי שהלקח שאפשר להוציא מכאן הוא, שכשם שלפעמים אפשר להעתיק את המרשם הכי-טוב והכי טעים, אבל אם לא שוטפים לפני כן את המאכל, לא ייצא מכך מאומה, כך המסקנה גם לגביך בעניין התפילה.  כפי ששמעת מפי הסטייפלער אין לך מרשם בדוק ומנוסה יותר להצלחת האדם ולרפואתו מאשר התפילה. ברם,  כאשר הינך בא וטוען שהתפילה לא פועלת אצלך מאומה, אתה צריך לבדוק האם שטפת את הפה שלך לפני התפילה מכל הדיבורים האסורים, לשון הרע ושקרים, רכילות וחנופה!  כי אם לא שטפת, הכיצד תועיל התפילה? בוודאי. כל תפילה פועלת משהו, וכל תפילה יכולה היא שתעלה לשמי-שמים ותמליץ לפני כסא הכבוד בעבור המתפלל; בתנאי אחד, שהפה, דרכו יוצאת התפילה, יהיה נקי ומטוהר מכל רבב .



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הבעל שם טוב,ישות אחת,שם שמים,ירא שמים,מומחה,להסיח דעת,קלות ראש, שליו,רענן, 

  אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

 

''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה עתיד להיות משועבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...



    בעל החידושי הרי"מ ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון , רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה.



     גוי ומשומד לא נותנים לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עימהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.



     הצדיק רבי משה מ ללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני בעלי החובות...



איך קונים מצוות (דברים טובים - ויחי)

     אל אחת המכולות בשכונת הבוכרים נכנסה גבי אביגיל בן משה הי״ו- מתושבות השכונה. כבר משנכנסה הבחינה שמשהו חריג מתרחש. ריח עז של מחלוקת עמד באוויר! "גברת, את לא שילמת!" טען המוכר בנחרצות. מולו עמדה לקוחה, שטענה בכל תוקף: " כן שילמתי!". חילופי הדברים נשמעו ביניהם בלהט באוויר ובקול רם. גב' בן משה שמעה את הקולות, ובלא היסום פנתה אל המוכר: "אני חושבת שהיא כן שילמה!"  הודיעה נחרצות. תוך כדי הושיטה לעברו יד נחרצת , ובידה השנייה רמזה לו לעזוב את המסכנה לנפשה...  

     טיפש לא היה המוכר, והוא תיכף "השתכנע" מטענותיה.  מיד הסכים עימה, שכנראה הטעות עמו, ושילח את הלקוחה האומללה ל י חופשי '. כאשר יצאה הלקוחה,  פנתה גב' בן משה וביקשה לדעת: "על כמה כסף היה הוויכוח?". המוכר נקב בסכום והיא, להפתעתו הגדולה,  פתחה את ארנקה והחלה מוציאה שטרות בסכום הנדרש. המוכר, שעד לפני רגע זעק מרה שחייבים לו,  התנגד נחרצות לקבל ממנה כסף, שהיא לא חייבת לו. " את לא צריכה לשלם על הקניות שלה", נימק בהגיון.  כאשר המשיכה להתחנן בפניו, שיקבל את הכסף השיב,  שהוא מוכן למחול על כל הסכום, ולא לקבל אותו, לא מהלקוחה האמיתית ולא מהלקוחה המדומה. אבל שום דבר לא עזר לו. "בגללי פטרת את האישה מהחנות ללא תשלום - ואני זו שצריכה לשלם זאת! אתה לא אמור להפסיד מכך!" חתמה את הוויכוח, והוא הוכרח לקבל את הכסף.

     גב' בן משה ערכה את קניותיה, שילמה ויצאה מהחנות. לפעמים לוקח זמן רב, ולעיתים אף שנים למעגלים להיסגר, הפעם זה ארך הרבה פחות. לא חלפו דקות ארוכות והלקוחה הראשונה שבה לחנות המכולת.  פניה היו כבושות בקרקע, והיא התנצלה בקול נמוך: "טעיתי! באותו וויכוח שהיה לנו אכן צדקת - אני לא שילמתי", הודתה בביישנות. מסתבר, שהיא הכינה סכום כסף לבעל המכולת, ומכיוון שלא ראתה את הסכום בארנק- הייתה בטוחה שכבר העבירה אותו לבעל המכולת, ולמעשה הוא בלחץ הלקוחות אינו זוכר, שקיבל מידיה את הכסף. אולם כשחזרה לביתה, היא גילתה לתדהמתה את הסכום על השולחן, והתברר לה, שהיא שכחה לקחת את הכסף - ואכן מעולם לא העבירה לו את הכסף. מיד היא אצה לחנות לתקן את המעוות.  להפתעתה הגדולה המוכר לא הסכים לקבל את הכסף,  על אף העובדה שהיא באמת לא שילמה עבורו. הלקוחה לא הבינה מדוע והיא התעקשה שייקח. בעל המכולת לא רצה לספר לה, כי מישהי אחרת שילמה בעבורה,  ובסיכומו של דבר נטל בעל המכולת את הסכום והניחו אצלו כדי להחזירו לגב' בן משה.

     לימים הזדמנה שוב גב' בן משה לחנות, ובעל המכולת שמח לסיים את הפרשה באמצעות העברת הסכום לידיה. אך לתדהמתו היא סירבה לקחת את הכסף. הוא לא הבין, מה מניע אותה - הרי מדובר בכסף שלה! הוא קיבל את הנדרש. "מצוות לא מוכרים!!!" נימקה את סירובה. "אתה עוד צעיר", הוסיפה והסבירה לו, "עוד תלמד איך קונים מצוות"

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

נשים צדקניות,גוי,משומד,כשרות,טהורות,לשם שמים,קרבן פסח,יום כיפור, עבריינים,כלי כסף,כלי זהב,

 

 

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ז

 

בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחומש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב 'ולמען תספר' - בחנוך בניך לתורה, תזכה ל 'ולמען תאריכו ימים' - אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם.



     בפרשה זו אנו מוצאים שלוש מכות שהנחית ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' ו א' הם שלוש כנגד שלוש המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' - מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.



    גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".



     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם.ה"בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז.

וַּיַעַש לאָבִיו אֵבֶל" )בראשית נ', י) )מתוך 'מידות והנהגות טובות', הרב מיכל שטרן(

     בירושלים הייתה רופאה בעלת שם ומפורסמת בשם ד"ר כגן, שהייתה מנהלת בית החולים 'ביקור חולים', ועשתה רבות למען ילדי ישראל. אבא זצ"ל שמר את היאהרצייט שלה, ואמר קדיש אחריה. מעשה מופלא אירע פעם, כאשר שכח לומר קדיש ביום היארצייט שלה. לאחר מנחה ביקש ממנו רבי אשר ליכטנשטיין זצ"ל, ראש הישיבה,  לארגן מנין עבור אחד הנדיבים שהיום הוא יום היאהרצייט שלו, ולנסוע להר המנוחות. כשהגיעו להר המנוחות ראה אבא דבר פלא. ליד קברו של הנדיב נמצא גם קברה של ד"ר כגן, הרופאה המנוחה, והיום הוא יום היאהרצייט שלה... מיד ארגן אבא את המניין לומר גם עליה קדיש.

     פעם שאלתיו למה הוא מקפיד לומר אחריה קדיש. ענה לי אבא: " אני חייב הרבה הכרת הטוב לד"ר כגן, שהרי היא טיפלה בילדים שלנו במסירות נפש, ולמה לא נחזיר לה חסד לומר עליה קדיש?"  וסיים אבא במעשה מופלא ששמע פעם, שהאדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל הבטיח לד"ר כגן עולם הבא. לעת זקנותה, עלה לביתה של ד"ר כגן,  ושאל אותה האם נכון הסיפור שהרבי הבטיח לה עולם הבא.  הרופאה הקשישה פרצה בבכי ואמרה: "הרי זה סיפור של עשרות שנים,  ומזמן שכחתי ממנו, ואולי הזכרת דבר המעשה הינו סימן עבורי שאצטרך עוד מעט להגיע לעולם האמת"... וסיפרה לו גופא דמעשה.

     היה זה בזמן שפרצה מחלה קשה בין ילדי ישראל, ובנו של האדמו"ר היה בין הילדים, שחייו היו תלויים לו בין שמים לארץ, והרבה עמל השקעתי עד שבן האדמו"ר נעשה בריא.  לאחר שהבריא בנו, קרא לי האדמו"ר לביתו ושאל כמה עליו לשלם לי. וביקשתי ממנו שבתמורה יחתום לי על מכתב בנושא "שוויון זכויות לנשים". נעמד האדמו"ר ואמר לי: "את יכולה לבקש דברים חשובים בהרבה מעניין פעוט זה" , אזרתי עוז ואמרתי לו: "אם כן, הבטח לי עולם הבא!" נתיישב האדמו"ר על הכסא ושקע במחשבות. פתאום נעמד שוב על רגליו ואמר לי: "אם תבטיחי לי שכל עבודתך תהיה למען שמו יתברך, להציל נפשות ללא שום מטרת רווח - אני מבטיח לך ב' דברים: א. בקרוב תינצלי ממות בטוח. ב. תזכי לעולם הבא!"

     כמה ימים לאחר מכן פרצה מחלה חדשה בקרב התינוקות, ובית החולים היה עמוס עד למאוד. מיטות נוספות לא היו בנמצא. ירדתי לרחוב, עברתי את הכביש, ורכשתי מספר מיטות נוספות עבור התינוקות החולים. כשחזרתי לבית החולים, פגע בי רכב והעיפני למרחק, ובנס לא קרה לי כלום! נעמדתי על רגלי וחזרתי לבית החולים". סיים אבא את סיפורו: "נו... לאישה כזאת מגיע שישמרו את יום היארצהייט שלה ויאמרו עליה קדיש .

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חומש דברים,בעל הטורים,מכת בכורות,מכת ארבה,מכת חושך,ביקור חולים,

   

  אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ז

 

 

אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.

     אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו'. אנשים לא יודעים?

     הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית...

     הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.

 

וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(   וברש"י: חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול.  [ברכת דוד[



     ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק. ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית הישיבה,  ושם לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם בבי"ח "איכילוב" בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא. בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים" שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.

     ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו, עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק! ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים,  למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "

     בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור, " והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו. 'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילוב, ואני לא הייתי היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה: 'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!

    ''מי זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין אלמוניות המנוח מחד גיסא,  לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות, צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל!  מהיכן הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים. כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.

     באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד המת"!... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מתחרט,לוותר,המשכיות,לפסול,התייעלות,פרייה ורבייה,שוללים,נערים פוחזים, פרקי תהילים,

 

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ז

 

   ''אדם לעולם לא יכול לשנות את מחשבותיו אם לא יודע מה המחשבות שלו"



     אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית תגיע תמיד רק לאן שהגעת.



     אתה עובד בשביל לחיות - אבל העבודה הורגת אותך.



     את חזרת הש"ץ שנתקנה על מנת שהש"ץ יוציא ידי חובה את הציבור. בכל ברכה וברכה הצבור עונים 'אמן' ודי בזה, משא"כ בתפילת 'מודים', שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה - 'מודים אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן ', שכל אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנתה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ, שדי במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן?!  וביאר שהעניין הוא, שמאחר שתפילת 'מודים' היא הכרת הטוב לבורא עולם על כל נשימה ונשימה, ועל כל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, על כל אחד לומר אותה בפה מלא בעצמו ולא על ידי שליח!! (אהל משה(



     הרבי מרוז'ין ביקש פעם מרבי משה מקוברין שיגיד לו דיבור ממורו רבי מרדכי מלכוויטש. ענה לו: "הרבי היה אומר - "רוח הקודש זה לא רבותא, גילוי אליהו אינו רבותא, פקידת עקרות אינה רבותא, לירא באמת מהקב"ה זו רבותא!" ("אמרות משה" ח"א(

"     בצלאל... למטה יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל,  בן השבט החשוב ביותר - שבט יהודה, זיווגו עם בן השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן.  ללמדנו שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.

     בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.

     "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכול!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )

החיבור במעמקים (להתעדן באהבתך- בראשית(

     בכ"ג באלול התש"ע, בשעה:23:00 , עת בה נסעו הרב משה מורנו הי"ו ורעייתו תחי‘ לביתם שבמושב מעלה אפרים. מכונית שנסעה אחריהם באורות גבוהים ובה ארבעה נוסעים הפריעה למהלך נסיעתם ולפיכך החל הרב להאט כדי לתת למכונית שתעקוף אותו.  הרכב אכן הגביר מהירותו ועקף. אך לפתע עצר כדי לחסום את רכבו של הרב. מאז הכול התרחש במהירות עצומה; מחבל חמוש ברובה ירד מהרכב החוסם ומטווח של שני מטרים החל לירות על רכבם של הרב ורעייתו. שבע עשרה כדורים נורו מטווח קצר ורק אחד פגע ברגלו של הרב. קליע נוסף פגע בכרית הראש של מושב הנהג. כל השאר חדרו את החלונות והדלתות.  המחסנית התרוקנה והמחבל אץ לרכבו להביא מחסנית נוספת. הרב ורעייתו ניצלו את ההפסקה למנוסה מרכבם. היה זה הימור על חייהם כי למחבלים שברכב יש נשק ותחמושת ולהם אין כל דבר להגנתם...

     הרב מורנו בסייעתא דשמיא ובקור רוח דחק ברעייתו להידרדר לתהום שהייתה לצד הכביש. פירושו של דבר זה להידרדר לעומק של יותר מש...ל...ו...ש...י...ם מ...ט...ר...י...ם!  הוא אמר לרעייתו שאם יתמהמהו עוד רגע אחד הם יהיו חשופים למחבלים ויחוסלו בוודאי. הם החלו בירידה תלולה ורצופת מכשולים בתהום החשוכה לחלוטין. הם הספיקו להבחין בשלושה מחבלים חמושים שחוזרים לרכב שלהם כדי לבצע "וידוא הריגה"... הזוג החל להתגלגל במורד התהום כשהרב מורנו מאבד דם רב מרגלו הפצועה והאישה סובלת מהלם ופציעות מסלעים חדים.  כשהגיעו שניהם לתחתית המדרון הם שלפו את מכשיר הטלפון הנייד, שלמזלם היה בידה של רעייתו כשנמלטה עימו מהרכב. וממעמקי המדרון הם הזעיקו את כוחות הביטחון.  תוך דקות הגיע כוח חילוץ כדי להוציאם מהתהום, כשבמקביל הצבא החל במצוד אחר המחבלים.  הפלא הגדול אותו לא יכלו לפענח אנשי הצבא והמשטרה כיצד הצליחו בני הזוג להתקשר מעומק התהום, שאפילו על הכביש הקליטה היא גרועה מאוד, אם לא היו מצלחים להתקשר משם, מי יודע כמה שעות כואבות הם היו נשארים שם, כשהם מאבדים דם וזקוקים לטיפול רפואי...  בסופו של דבר, המחבלים ימ"ש נתפסו והם הודו בחקירתם שהם אפילו הספיקו לכרות קבר כדי לקבור את קורבנותיהם ולהעלימם...

     בסעודת הודיה שנערכה כחצי שנה לאחר האירוע, אמר אחד הרבנים שיש בידו לפתור את תעלומת ה"יש קליטה" של הטלפון הנייד בתהום: " לפני עשר שנים הרב מורנו שליט"א קיבל על עצמו שהוא לא נכנס לבית המדרש עם טלפון נייד כלל, אפילו אם הוא כבוי.  פשוט ומוחלט: הטלפון הנייד הושאר מחוץ לתחום ביהמ"ד.  בנושא זה הוא לא נכנע ועמד בצוק איתן מול כל הניסיונות לשכנעו שהנייד יהיה כבוי. הוא טען שאם מתחילים להיכנס לביהמ"ד עם נייד כבוי בקלות אפשר להידרדר לטלפון במצב רוטט. וכדאי שלא לעמוד בניסיון. הוא טען שוב ושוב שהוא אינו רוצה שתורתו תיעשה קרעים קרעים ואף לא שהתפילתו תופרע מאיזה רטט או צליל... " הרב מורנו אף אמר, שאי אפשר לומר 'שמע קולנו... חוס ורחם עלינו... וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו‘ כשלפתע הטלפון מזמזם ברטט, היד לוחצת 'אוטומטית‘ על כפתור והעין מרפרפת על הצג לראות מי התקשר... ברגעים ספורים אלה שבאמצע התפילה יש היסח הדעת והחמור מכל שאנו מניחים את הקב"ה ב...‘ממתינה‘! "

     בעקבות קבלתו של הרב מורנו נעשה חיזוק גדול בישיבה ורבים הצטרפו אליו וביהמ"ד היה נקי ממש מניידים! " מכאן נבין את פשר החיבור שנעשה במעמקים. כאשר הרב מורנו ניתק עצמו כליל מהנייד והוא כולו היה בקשר ישיר בלימוד ובתפילה עם הקב"ה בלבד, אזי בעת צרה, ברגע הנכון והקריטי, חיבר אותו הקב"ה לרשת הקליטה של הנייד במקום שעל פי טבע כולם מנותקים!"

     אם אתה בזמן התפילה והלימוד מחובר רק להקב"ה ומקבל על עצמך לא להיכנס לביהמ"ד או לביהכ"נ כשהנייד מחובר/ רוטט - הקב"ה ישמע אותך, יענה לך בעת צרה ויחבר אותך גם במקום שאין בו קליטה...



 יששכר נשמתי )מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי(

     בצלאל מזרחי הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות. במונחים בני ברקיים, מזרחי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי. מזרחי בנעוריו היה תלמיד מבריק, שקדן ותוסס.  עקב בצד אגודל עם בצלאל מזרחי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין מזרחי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר,  שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות למזרחי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, והתחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה.

     גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל מזרחי לדרורה, בתו של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך מזרחי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו מזרחי שקוע עד צוואר בעסקים.  בגיל 45 וחודשיים לקה מזרחי מיודענו בלבו, ואושפז במחלקה הקרדיולוגית. הצינתור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר מזרחי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה מעריב במניין, שחרית זריזה, אך קביעת עיתים לתורה?". ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה, שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות. "שעיבי!"? חרחר מזרחי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פינחס יוחנן ידידי בוא היכנס לחדר 17" ."הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל מזרחי, מה שלום כבודו" - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים,  תוך לחיצות ידיים חמימות. שעיבי רכן לעבר ידידו, חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: "בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ - זה בזכותך. אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. אתה היית היחיד שהבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות.  כיום ידידי, זיכוני מן השמים, לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מידי יום, הספקתי להוציא לאור ששה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא.  ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו .

     בצלאל מזרחי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פינחס יוחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני, בצלאל מזרחי, העילוי הדגול,  מצונתר ועוסק במסחר ומקבל ממנו, מן הגאון הזה, כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!

     שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת. הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל מזרחי. "ברוך הבא ידידי", מאיר שעיבי פניו. "פינחס יוחנן באתי אליך בעניין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדבריי. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי.  בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיניי רואות שאתה מתגורר בדירה של 2.5 חדרים". הסוחר מזרחי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000, ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000, ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור דירה בת 5  חדרים, שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך". הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל לבו העדין של ראש הכולל הרב פינחס יוחנן שעיבי אשר בביישנות רבה הסכים לעסקה. הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הוותיקים ויצא לדרך.

     הו,הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע כזה. "שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון", היה הסוחר מזרחי לוחש מפעם לפעם לאוזני ידידו ראש הכולל, "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי...  תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האשפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים, אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי". במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר מזרחי נוחת כל ראש חודש אצל שעיבי כמו שעון שוויצרי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.

     אחרי חמש שנים, סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שבצלאל מזרחי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה" . יומיים אחר כך כשהגיע מזרחי עם השטרות המרשרשים, הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו. "מזרחי, תהיה הוגן כלפי,  ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים". נסיונות הטיוח של מזרחי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה מזרחי: " מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מלשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא מסכימה. למרות הכול, אני לא רעב ללחם. "בשום אופן לא", היה הרב שעיבי נחרץ "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט". מזרחי: "אתה יודע מה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים, ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל, אבל ישמור אותך מאושר". הרב שעיבי הפך לחומה בצורה :"לא ולא.  אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. תתחשב בי. מזרחי לא נכנע: "רב שעיבי, והשבת שלי - מה יהא עליה?  לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מפוסקי הדור. הלה האזין רב לטענותיהם: כן עונג שבת, לא עונג שבת. עיניו הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא ה יששכר מביניכם, צודק. הסוחר מזרחי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: " אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר מזרחי,  נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת, וצדקה זו לעולם חוזרת.

     הרב שעיבי והסוחר מזרחי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה'חזון איש' זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפף על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר. "אנא ריבונו של עולם", הם התחננו, "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עינינו שנמצא פתרון שיניח את דעת שנינו" . לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה מזרחי לידידו ואמר: "ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקיי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת,  אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעסקת יששכר וזבולון שלנו, ואם חלילה..." הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו ידידו, הנהן בראשו ולחש על אוזנו: "בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר לבך וכוונותיך. "אתה זבולון הכי ענק בעולם". "ואתה יששכר נשמתי", חתם הסוחר מזרחי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמת הרוח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

המחשבות,עובד,לחיות,העבודה,הורגת,הכרת הטוב,נשימה,רוח הקודש,פקידת עקרות,דרך הררית,סיגוף,

 

  

אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ז

 

אל תאפשרו לאחרים למשוך אתכם לתוך הסערה שלהם. תהיו אלה שמושכים אותם לתוך השלווה שלכם.



     ''הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (ו, יב(  לקוצק הזדמן פעם חסיד מלובביץ. סח אתו בעל חידושי הרי"ם ושאל אותו על דרכי התנהגותו של האדמו"ר מחב"ד. סיפר לו הלה על קדושתו של האדמו"ר שלהם, ממש מלאך א-לקים,  שתורתו בוקעת שחקים.  אמר לו חידושי הרי"ם: הרבי שלכם אומר תורה העולה עד לרקיע, אך הרבי שלנו אומר תורה היורדת לחדרי בטן.

    ''התלמידים הם שמחזיקים את הכולל, לא הכולל מחזיק אותם" ) שמש ינון(

     יש להשתחרר מהחיים שתכננתם לעצמכם כדי לקבל את החיים שמחכים לכם.



התפילה שנשאה פירות (בנתיבות המגיד)

     בשנת תשמ"ה הגיעה שיחת טלפון אל הגאון רבי יצחק מאיר שור שליט"א מראשי ישיבת "תורה ודעת", בו מודיע לו יהודי על זוג חדש שבאו להתגורר סמוך לביתו. הם אינם שומרי תורה ומצוות אבל חביבים ונעימים מאד. ואם יזדמן לו, שיראה לקרב אותם.  מן השמיים הזדמן שבדיוק כשירד הרב שור אל הרכב שמסיעו לישיבה, ראה הוא לפניו אדם לא מוכר היוצא מרכבו. הרב נגש אליו, הושיט לו את ידו לשלום, ושאלו אם הוא שכן חדש,  משענה בחיוב ואף הזכיר את שמו, עשה עמו הכרות, והציע לו לבוא להתארח אצלו יחד עם רעייתו בליל שבת הקרוב.

     היהודי התרגש מאד מן ההזמנה המפתיעה. והבטיח תשובה מיד לאחר שישוחח על כך עם רעייתו, ואכן, עוד באותו ערב נתנו בני הזוג את הסכמתם.  בסעודת השבת שררה אוירה מיוחדת. תחלה שמעו דברי תורה מהרב המארח. לאחר מכן החלו לשוחח בענייני יהדות. עם סיום הסעודה הודו רבות על התענוג שהיה לה , ומיד קבלו הזמנה לפעם נוספת. הם, כמובן, נענו לכך בחיוב. התגלה שהשכנים החדשים הם בעלי חפץ עז לשמוע עוד ועוד על היהדות. כשראה הרב עד כמה רציניים הם בחיפוש אחרי משמעות בחיים, הציע להם לחוות מספר ימים בישיבת "אור שמח" בעיר מאנסי. בני הזוג נסעו למאנסי, וכשחזרו הפכו לבני אדם שונים. הם קבלו החלטה, שמעתה ישמרו תורה ומצוות באורח מלא.

     סמוך לראש השנה הודיע הבעל למעבידו שהוא עוזב את עבודתו, ומעתה הוא בן ישיבה בישיבת "אור שמח". השם הלועזי מרק שונה לשמו היהודי "משה דוד", וכל הדרכתם המשיכה להיות על פי הרב שור.  לקראת החגים הגיעו לביקור אצל הרב שור. שם סיפר אותו משה דוד לראש הישיבה שיש לו קרבת משפחה לאנשים חרדים מאד. הוא ידע זאת בילדותו, אלא שהוריו הבהירו לו כי אותם קרובים הם מטורפים. ולכן אין ענין לשמור עמם על קשר. עתה חושב הוא שהוריו הטעו אותו עם המידע הנ"ל, מתוך שחששו שתהיה להם השפעה עליו. אבל עתה מעוניין הוא מאד להכירם.

     הוא החל לחקור ולדרוש, עד שגלה שאחד מהאדמו"רים השוכן בשכונת בורו פארק הוא, לכאורה, קרוב משפחתו. ועתה מבקש הוא שראש הישיבה יסדיר לו תור אצל אותו אדמו"ר. ראש הישיבה מהר לקבוע להם זמן לביקור אצל אותו אדמו"ר באחד מימי חול המועד סוכות. בני הזוג נסעו אל האדמו"ר מלאי חששות, האם ישתכנע הרבי שהם, אכן, קרובי משפחה? ואיך יקבלם? החששות נמוגו מידית. האדמו"ר והרבנית קבלום בסבר פנים מאירות. השיחה קלחה לה בנעימות. לא עברו רגעים רבים, והם הגיעו ללב המטרה, שהיא ברור הקשר המשפחתי. שאלות קצרות הבהירו, שאכן, הם קרובי משפחה.  שאל הרבי את ר‘ משה דוד: אמור נא לי, הייתה לך דודה בשם מרתה. התשובה הייתה חיובית. אם כך אמר האדמו"ר, נדמה לי שהייתי סנדק אצל בנה, השתומם משה דוד, אבל הרי לאותה מרתה אין בנים, רק שתי בנות. הרבי הופתע הוא זכר היטב שנסע לברונקס לשם סנדקאות. אז אם לא אצל אותה מרתה אצל מי זה היה?  כאן נכנסת הרבנית ומעירה, אמור לי משה דוד האם לא נולדת בברונקס? הוא מאשר שכן. אם כך הברית הייתה שלך. אני זוכרת זאת היטב.  כעת נזכר הרבי. אכן הייתה זו הברית שלך, ימים אחדים לפני הברית צלצל אלי אביך ובקשני להיות סנדק בברית. הקשר שלי איתו כבר נותק לחלוטין בעקבות ירידתו הרוחנית שהובילה לנישואיו עם אמך, שהייתה רחוקה מאד מיהדות. בחתונתו לא השתתף איש ממשפחתנו. וכשנולדת נסה ליצור את הקשר המזערי הזה.  חששתי מאד להגיע. היה לי ספק על המוהל. האם יודע הוא בכלל את מלאכתו? ואם הוא בכלל דתי? שנית היה כמעט ברור שהמאכלים שיוגשו בסעודה יהיו טרפה. גם הצניעות רחוקה למדי מכל בחינה שהיא, לא היה לי נוח להיות שם. אבל הרבנית הפצירה מאד. טענה חזקה הייתה בפיה. אל תיסע בשביל האבא,  עשה זאת בשביל התינוק שלא חטא. ובעת שאתה מחזיקו,  התפלל נא שיגדל כיהודי הגון וכשר. שמעתי לקולה ונסעתי לשם. וכשהיית בזרועותיי נשאתי תפילה מעמקי הלב. שתגדל להיות יהודי כשר וירא שמים.  מאז תהיתי לעצמי פעמים רבות האם קבל הבורא תפילתי.  והנה זוכה אני לראות כי התפילה שנשאה אז, פירותיה הגיעו עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סערה,שלווה,חסיד,האדמו"ר מחב"ד,מלאך א-לקים,רקיע,כולל,התלמידים, 

  אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ז

 

 

אלה ראשי בית אבותם בני ראובן... ובני שמעון... ואלה שמות בני לוי" )ו, יד-טז) כתב השל"ה הקדוש: "קשה, למה אמר תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון ?כי שבט לוי לא היו בגלות. ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם הגלות, דהיינו שם 'גרשון' על שם כי 'גרים' הם בארץ לא להם, ושם 'קהת' על שם שיניהם 'קהות', ושם 'מררי' על שם 'וימררו' את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי. ומכאן ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו."

     ״ויעשו כן החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב - לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.(אזניים לתורה)



     ״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע. (החפץ חיים)



     יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי. אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום". ענה לו רבי אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".

טוב ה' לכל )ברכי נפשי)

     מעשה שהיה בבני זוג שאירחו בביתם איש עני ואביון, שאכל מעשה על שולחנם בקביעות, והייתה בכך מצווה גדולה, שכן היה האיש הזה ערירי, בלא משפחה, ומצא בביתם נועם וחמימות, ומרגוע לנפשו. הבעיה הייתה שכל פעם כאשר העני הזה הגיע, היה לו מנהג לספר לבני הבית, כל פעם מחדש, את קורותיו וכל מה שעבר עליו. ועד שהיה ניגש ליטול ידיו לסעודה, עבר זמן רב, ובני המשפחה הוצרכו להמתין לו עד שיסיים את הסיפורים... מרוב הטרחה, חשבו כבר כמה פעמים להודיע לעני שלא יגיע יותר, אבל לא העזו לעשות זאת, כיון שידעו שבואו אליהם משפיע עליו חיות ולשמחה, וכיצד אפשר למונעו מכך.ברבות השנים, הלך וגדל מספר ילדיהם של בני הזוג, והבית בו התגוררו נעשה צר מלהכיל את כולם, והם החליטו לעבור דירה. לפני המעבר לדירה החדשה, העלו בדעתם שאולי עכשיו יעשו בחוכמה, ולא יודיעו לעני את הכתובת החדשה, וחסל סדר טרחה... הוא יגיע כמנהגו אל הדירה הישנה, וכשיראה שלא נמצאים שם,  יבין שהמשפחה העתיקה דירתה למקום אחר, וכשלא יידע היכן ממוקמת הדירה החדשה, לא יגיע יותר, וכך ייפטרו ממנו אחת ולתמיד.

     אמרו ועשו.ועזבו את הדירה, ללא שגילו לעני לאן הם עוברים. לפני עזיבתם,  ביקשו גם מהשכנים שאם העני יתעניין אצלם לאן עברו, שלא יגלו לו.ביקשו בני הזוג לישב בשלוה, ולא לשמוע יותר את סיפוריו של העני הטרדן. וענה, זמן קצר מאוד לאחר עוברם לדירה החדשה נשמעת זעקה גדולה מפי האישה, שהייתה במטבח. בעלה, שנזעק במהירות, פוגש את אשתו המצביעה על עקרב גדול־ ממדים. הבעל נבהל, אבל לא איבד עשתונות. לקח מטאטא, והרג את העקרב. לא עוברות כמה שעות, והנה עקרב נוסף מטייל לו בבית. הבעל הורג גם אותו אבל העקרבים ממשיכים להגיע, האחד אחרי השני, וגורמים בבית בהלה נוראה. חשבו בני הזוג שמדובר במכת עקרבים, שמקורה באחד מקירות הבית, והזמינו מומחה בתחום שיבדוק את העניין. הלה מגיע, אבל קובע נחרצות שלמרות ההתמחות שיש לו בנושאים אלה, הפעם אין הוא מסוגל לאבחן מהיכן מגיעים העקרבים, כשהמשיכו העקרבים להגיע, ומנוחת נפשם של בני הבית הייתה מהם והלאה, ניגשו בני הזוג אל הגאון רבי חיים פינחס שיינברג, זצ"ל ראש ישיבת "תורה אור", כדי לשאול בעצתו.

     מששמע הגאון את דבריהם, הוציא מהארון ׳פרק שירה׳, ואמר ׳בואו נבדוק מה שר העקרב לבוראו, ומזה נוכל אולי ללמוד על מהות מציאותו בעולם׳.הגאון רבי חיים פינחס שיינברג מעיין בפרק שירה, ומוצא שהעקרב אומר ׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳.ואז הוא פונה לבני הזוג ואומר להם: ׳ נמצאנו למדים שהעקרב נשלח לעולם כדי להזכיר לבני האדם שגם הם צריכים לרחם על מעשי־ידיו של השי״ת. ׳אולי עברתם לאחרונה על פסוק זה, ולא ריחמתם על ברואיו של הבורא יתברך׳? הבעל ואשתו לא היו צריכים לשמוע יותר מזה. הם הבינו כבר מהיכן באה להם המכה. עוד באותו יום איתרו את העני, והשיבוהו לביתם. והעקרבים נעלמו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

שמות,שבט לוי,בצער הציבור,החרטומים,הצפרדעים,משה רבנו,הנחשים,יגון ועצב,עקרבים,מתמרמר,תורה אור,

 

אמרי שפר כ"ו טבת ה'תשע"ז

 

הירא את דבר ה' ואח"כ כתוב ואשר לא שם לבו. ומדוע לא נאמר להיפך מהירא את דבר ה' דהיינו "ואשר לא היה ירא דבר ה'", אלא היצר הרע אינו מחכה עד שאדם יהא לא ירא דבר ה' ח"ו, רק כשרואה איזה רפיון כבר מגיע, וזה אשר לא שם לבו, רק רפיון קטן, גם כתוב במשלי ה' תעיף עינך בו ואיננו,  שכהרף עין הוא כבר בא, אם מוצא דבר קטן ביותר כבר מוצא היצר הרע מקום להכשילו.

    ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מדוע לא שומעים לצדיק - "מקוצר רוח" שמקצרים בענייני רוחניות, "ומעבודה קשה" על כל דבר יש להם קושיות. (אמרי חיים(

    ונתתי לכם מורשה. שתי פעמים כתוב בתורה לשון מורשה, אחת לגבי ארץ ישראל, ואחת לגבי התורה, כמו שכתוב תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, כי יש קשר בין אחד לשני, שאם יש תורה אז יש גם ארץ ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו.

     חודש שבט ר"ת ש'מרם ב'רכם ט'הרם. ש'נשמע ב'שורות ט'ובות. ועוד רמז לטובה, ואין ב'שבט'יו כושל. הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות, שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

כוחה של ברכה II

     להלן סיפור מאלף , המעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה" על חמישה חומשי תורה, שערך ידידי ורעי ר' צבי נקר ויש בו כדי ללמדנו מהי כוחה של ברכה. ר' צבי שמע את הסיפור מפי אחד מנכדיה החשובים של אחת מגיבורות הסיפור, הלא הוא הרה"ג אריה פלשניצקי שליט"א, ר"מ בישיבת שערי יושר, ובעמח"ס 'אתקינו סעודתא':

     הימים ימי הדמדומים, מעט קודם שבא הכורת על יהדות אירופה.  באותם הזמנים ישיבת 'ברנוביץ' הייתה בראשות מרן הגאון 'ר אלחנן וסרמן זצ"ל. אחד מהאישים ששימשו בקודש, היה הגה"צ 'ר צבי הירש גוטמן הי"ד, ששימש כמנהל הישיבה ואשר בנוסף לתחום אחריותו היה עליו לדאוג להאכיל ולמצוא מקום לינה עבור הבחורים. עליו העיד מרן הסטייפלר זיע"א כי הוא 'בקי בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. ימים אלו שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה,  היו קשים מבחינה פיננסית לכלל עולם הישיבות ברחבי אירופה , כשהקשיים היו נחלת הכלל כולו. חודשים ארוכים היו ראשי הישיבות עושים את דרכם מעבר לים, כדי לנסות ולשחר פתחי נדיבי עם.

     הבחורים שנקבצו בישיבתו של הגאון ר ' אלחנן וסרמן,  מסרו נפשם וגופם עבור לימוד התורה הקדושה. הם סעדו אצל בעלי בתים מבני העיירה, שגם פיתם הייתה בדרך כלל דלה ובקושי מספקת את בעליה.  באכילת ה 'ימים' נהגו מירב הבחורים לסעוד מידי יום כל אחד אצל נדיב לב אחר שניאות לפתוח את ביתו בעד בן הישיבה. כשאימת המלחמה החלה לחדור לסביבת הישיבה, החרדה והאימה ליוו את בני הישיבה, שרובם ככולם היו רחוקים מבני משפחותיהם מרחק רב. הדבר לא הורגש בתלמודם ושקיעתם הרבה בהיכל הישיבה,  אך מצבה הגשמי של הישיבה ושל בני העיירה ירד פלאים, והם התקשו לכלכל את בני הישיבה במתן מזון לפיהם דבר יום ביומו.  מי שנטל על שכמו את העול הכבד, בימי צר ומצוק ביתר שאת הינו 'ר צבי הירש הי"ד, שלא חדל ממאמציו להשיג בכל דרך אפשרית מזון בסיסי בעבור בני הישיבה.

     שתים מבנותיו חנה רחל, ושרה בילא, שמעו את דאגות האב לגורל בני עליה הממיתים עצמם באוהלה של תורה וגמרו אומר בלבן לעשות מעשה, שיהא בו במשהו להקל מעולו הגדול של האב הדגול.  לאחר שאביהן עזב את הבית ויצא לעוד מסע כיתות רגלים מפרך,  בניסיון למצוא עזרה לצרכי הישיבה, יצאו שתי הבנות לרחובה של עיר, כשסלים גדולים בידיהן, והחלו להתדפק על דלתותיהם של יהודי העיירה. הם פירטו את בקשתן מעמקי הלב, שכל אחד ייתן את אשר ידבנו לבו, אם במוצרי מאכל או בכסף ומעות. כך סובבו להן שתי הבנות, חנה רחל בת ה- 20 ושרה בילא בת ה- 16 בלבד כשבלבן חדורה תחושת שליחות למען הצלת עמלי התורה.  לנוכח תחנוני הבנות, הסלים הלכו והתמלאו, נדיבי עם פתחו את צוהר ליבם למרות שעת הדוחק.

     לפתע באחת מסמטאותיה של העיירה - בואכה רח' אלביאנסקה בברבנוביץ', בעודן צועדות עם הסלים בידיהן, בא לקראתם ראש הישיבה.  לנוכח הליכתן עם סלי מזון מלאים בידיהן, שאלן אודות הסלים.  הבנות ענו בפשטות ובתמימות: "אבא אמר בבית , שהמצב הגשמי בישיבה קשה מאד, אזרנו אומץ לעזור עבור תלמידי הישיבה" . התפלא רבי אלחנן על תעוזת נפשן ומגודל מסירותן והקרבתן המעשית למען לומדי התורה הצעירים, ובירכם שבזכות סיוען ללומדי התורה בישיבה, תזכינה להאריך ימים ושנים ארוכות ולראות צאצאים ההולכים בדרך התורה...  הבנות, ענו 'אמן', והחישו צעדיהן לביתן.

     חלפו הימים, ושמי אירופה החלו להתכסות בענני דם. מכות ההרג והאובדן שידעו היהודים יושבי העיירה, היו נוראים ואכזריים. כך אירע גם לרבי צבי הירש גוטמן הי"ד ביַחד עם בני משפחתו, עלו על המוקד. אך רק שתיים מבנותיו- חנה רחל, ושרה בילא, הצליחו בס"ד כל אחת בדרכה להינצל מן התופת האיומה כשרידים יחידים למשפחה מופלאה וגדולה . חנה רחל עלתה ארצה מספר שנים קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהוראת הגר"א וסרמן זצ"ל ונישאה לבעלה הגאון ר ' שמואל פלמן זצ"ל (ר"מ בישיבת "אור זורח" ולאחר מכן כיהן כרבה של שכונת היכל מאיר בת"א .) וזכו לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ויושבי על מדין, בהם הגאון רבי בן ציון פלמן.  לאחר זמן נודע לה, כי אחותה שרה בילא נותרה בחיים . היא נישאה לבעלה הדגול ר ' מנחם מנדל קפלן זצ"ל ( ר"מ בישיבת פילדלפיה .) זכו האחיות הללו, שנותרו יחידות מכל בני משפחתן, לראות דורות ישרים מבורכים, וגם דור חמישי ההולכים בדרך וברוח מסורת ישראל סבא.  ברכת ראש הישיבה התקיימה במלואה.

     בתאריך ה אדר ה 'תשס"ד נתבקשה הבת הגדולה לישיבה של מעלה בהיותה בגיל 98 , ובאותו תאריך בדיוק, ה אדר ה 'תשס"ח 4 ,שנים לאחר מכן, נפטרה אחותה 'הצעירה ' באותו גיל בדיוק .98 בני המשפחה ששמו ליבם לתאריך המדויק של פטירת שתי האחיות,  בדיוק באותו גיל, הבינו כי ברכת הצדיק התקיימה במלואה. אחד מגדולי ישראל שהגיע לנחם את הגרב"צ פלמן בימי השבעה על אמו הוסיף שהדברים מופלאים שאותן בנות שזכו להאכיל 'לחם' לתלמידי חכמים, הקב"ה הוסיף להן שנות חיים כמניין לחם (78 ,(אשר הרבנית פלמן שהייתה אז בת 20 זכתה במדויק לעוד 78 שנות חיים . ובנוסף, הרבנית שרה בילא נפטרה לאחר 4 שנים בגיל 98 וזכתה ל- 82 שנה לאחר ברכתו של הרב אלחנן וסרמן כמניי ש'מרם ב'רכם ט'הרם ן 'בניך - ' היא דאגה לכלכל את בניו של הקב"ה וזכתה לעוד חיים במניין י בניך .'

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

היצר הרע,רפיון,כהרף עין,קוצר רוח,עבודה קשה,קושיות,ש'מרם,ב'רכם,ט'הרם,

  

 אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ז

 

את הפסוק ''אהיה אשר אהיה'' מפרש הרמב''ן - אהיה עם אלה שרוצים שאהיה אתם.

     בפרשת השבוע יש את שבע המכות הראשונות, מתוך עשרת המכות. ובפרשת בא עוד שלוש מכות (בא=3).  ר' יהודה היה נותן בהם סימנים:  דצ"ך עד"ש באח"ב. נשאלת השאלה: לשם מה נדרשו סימנים? כל מספר פלאפון יש לו 10 מספרים? מה הבעיה לזכור?! אומרים בתור מליצה: מכות בלי סימנים זה לא מכות...

     האדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכול לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור שכל מה שעושים לו - מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. (הגר''ש וולבה שליט''א)

     ישנם אנשים ששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות? הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!... הוא היה רב גדול... האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הבן מזכה האבא, ולא האבא מזכה הבן...

הבעייה בעיניים (דברים טובים, פרשת ויגש)

     רפאל היה אדם עשיר. את עשרו עשה מעסקי ספנות גדולים, אלא שכפי שנוהגים הבריות לומר: מה שווה הממון ללא הבריאות? כל סכום כסף לא יוכל לעזור לאדם הסובל מבעיה בריאותית שאין לה תרופה.  וכזה בדיוק היה גורלו של רפאל, הוא סבל מכאבי עיניים חזקים במיוחד ששיבשו את תפקודו. הוא לא חסך כל טיפול עליו המליצו רופאיו ונעשה אורח קבוע במרפאות ובמעבדות העיניים הגדולות בעולם, שם ניסו הרופאים לזהות את מקור הבעיה - אך לשווא.

באחד הימים שמע רפאל על רופא טבעוני המתגורר באי בשם סמטרה. באי הזה התגוררו אנשים ספורים שתפקידם היה לתחזק את שמורת הטבע הגדולה של הנמרים שפעלה באי. הרופא הטבעוני שהתגורר באי עסק בעיקר בריפוי בעלי חיים וסירב לטפל בבני אדם.  רפאל ששמע כי האיש מחולל פלאות בתרופותיו הטבעוניות, החליט כי הוא חייב להגיע אליו בכל מחיר,  אלא שכל סכום שהוצע לרופא לא שינה את דעתו והוא לא הסכים לפגוש את רפאל בשום אופן. 'איני מטפל בבני אדם, אלא רק בבעלי חיים' הסביר נחרצות.  רפאל לא אמר נואש. שבוע לאחר מכן הובאו לאחוזתו של רפאל שלשה נמרים צעירים, נדירים מסוגם,  ששוכנו בכלוב מיוחד שנבנה עבורם באחוזה. רפאל הזמין וטרינר שלקח ממנו דגימת דם, שאותה הזריק לתוך ורידי הנמרים. כעבור שלשה ימים הבחין רפאל כי הנמרים החלו להכות בטפריהם על עיניהם והיה ניכר שהם סובלים מכאבי עיניים. הם לא חדלו למצמץ, ונוזלים חומצתיים זלגו ללא הרף מעיניהם.  כבר באותו יום שלח רפאל סרטון של שלשת הנמרים אל הרופא הטבעוני שהתגורר באי סמטרה, ולא הופתע לקבל ממנו מברק חוזר שביקש ממנו לבוא במהירות אל האי יחד עם הנמרים.

     רפאל הופיע עם מטוסו הפרטי, ועבר ביחד עם הנמרים סדרת בדיקות מקיפה. כעבור שבוע הוזמן לחדרו של הרופא אוהב החיות וזה הסביר לו את הבעיה: רפאל והנמרים סובלים ממחלת עיניים נדירה השייכת לאורכם של גלי האור, ובמילים פשוטות יותר - עיניהם רגישות באופן קיצוני לצבעים. כל צבע הנקלט בקרנית העין גורם לגירוי עז ולכאבים קשים. אלא שלמרבה הפלא, צבע אחד לא משפיע על העין - הצבע הירוק. הרופא ביקש מרפאל לעצום את עיניו וכשזה פתחן גילה לוח עץ ירוק שכיסה את כל שדה הראייה. באותו רגע חש רפאל רגיעה בכאבים בעיניו, הוא הבין כי הרופא צודק.הוא נפרד מהרופא שסירב לקבל כל תמורה - מלבד את הנמרים, וחזר לביתו. כעת היה הפתרון לכאבים בהישג יד עבורו.

     כבר באותו יום הזמין רפאל שלושה סיידים מן המובילים בתחומם וביקש מהם לצבוע את כל אחוזתו הגדולה בצבע ירוק. מלבד צבע הקירות,  הרצפות, ואדמת הגן, הוזמנה גם מערכת ריהוט חדשה, וכלי מטבח כולם בצבע ירוק עז, כך שהבית כולו טבל בירוק. לאחר שלושה שבועות סיימו הסיידים ובעלי המלאכה את עבודתם, ורפאל סוף סוף יכול היה להסתובב בביתו עם עיניים פקוחות ולהתבונן בעולם ללא הכאבים הטורדניים. אלא שלמרות זאת, לא יכול היה רפאל לצאת אל העולם. לצבוע את כל העולם בירוק, זאת גם רפאל העשיר לא היה מסוגל... שנה חלפה, ורפאל קיבל מכתב בו מבקש ממנו הרופא שהוא מעוניין לבוא לביקור באחוזתו, כדי להשוות את מצבו של רפאל למצבם של הנמרים.

     ארבעה ימים מאוחר יותר עצרה מכוניתו של הרופא בפתח אחוזתו של רפאל והוא ניגש אל השער. להפתעתו של הרופא הוא התבקש להיכנס לחדר מיוחד על מנת להחליף את כל בגדיו ללא יוצא מן הכלל למערכת בגדים יוקרתית בצבע ירוק המתאימה בדיוק למידותיו. לאחר שהרופא התלבש בבגדים הירוקים, הוא הוזמן על ידי שני משרתים לבושים בירוק לפגוש את בעל הבית. רפאל שמח לפגוש את הרופא והתנצל על עגמת הנפש. הוא הסביר לרופא שכל מי שנכנס אל הבית חייב ללבוש בגדים בצבע ירוק כדי שלא ייגרמו לו כאבי עיניים במהלך הפגישה. הרופא הביט ברפאל בתימהון ואמר: ' צבעת את כל העולם שלך בירוק. האם אתה חושב שצבעתי את כל האי בירוק בשביל הנמרים? האם לא יותר פשוט להרכיב משקפיים או עדשות בצבע ירוק,  שהיו מאפשרים לך להסתובב בכל מקום שתרצה...?'

     לכל אחד מאתנו ישנה נקודת מבט שממנה הוא רואה את העולם שמסביבו. כאשר השבטים הגיעו למצרים היו בטוחים שיוסף מציק להם לחינם, עד שהיו מוכנים לצאת למלחמה ולהחריב את מצרים. אך לפתע הכול השתנה, ויוסף גילה להם כי הוא אחיהם האובד. אם נביט סביבנו ונדע שעלינו לשנות רק את עצמנו ולא את העולם שמסביב, נוכל לראות כיצד הכול מתחבר יחדיו, ולפתע מתגלים לנו דברים חדשים שמגלים עבורנו את התמונה המלאה. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אהיה אשר אהיה,פרשת השבוע, דצ"ך,עד"ש,באח"ב,מכות,סימנים,אנוכיות, תורה ומצוות,

 

  אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ז

 

אדם השותה כוס אחת של יין - מרגיש טוב. שתי כוסות - מתחיל להסתחרר. שלוש כוסות - נהיה שיכור, מקיא באמצע הרחוב עד שכולם צוחקים עליו.  כך עם ישראל: אם לוקחים מהם מעט מיסים - הכול בסדר, מעט יותר מן הרגיל - עדיין לא נורא, אבל אם סוחטים מהם ונוטלים מהם יותר מידי מיסים - מקבלים עונש כזה, כמו פרעה שלקח מהם מיסים ובסופו של דבר כל העולם כולו צוחק עליו עד היום הזה... )מתוך 'ומתוק האור' על הגדה של פסח הר' שלמה לוינשטיין שליט"א(

      אין מתפקיד האישה לדחוף את בעלה ללמוד: תפקידה הוא לעשות הכול כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.

      הבה נתחכמה לו )א, י(. ה"בית הלוי" זצ"ל אומר, אמרו חכמינו ז"ל )סוטה יא.( שלושה היו באותה עצה, בלעם שיעץ להשליכם ביאור נהרג, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית. איוב ששתק נידון בייסורים. כאשר שאלו לאיוב מדוע שתקת, ענה, וכי יכולתי להועיל אם הייתי צועק. אולם כאשר באו עליו ייסורים החל לצעוק.  שאלוהו, למה תצעק, זה בין כה לא יעזור. אך, כאשר כואב צועקים. אם כן מדוע לא צעקת על השלכת ילדי היהודים ליאור.

     וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" יצר הרע מנסה להכשיל את האדם בשתי דרכים: " בחומר ובלבנים" - לעיתים הוא לעבר החומרנות )'בחומר'(,ולעיתים הוא מתחזה )'ובלבנים'(, כאילו כוונותיו טהורות ונקיות.

האמונה שהצמיחה ישועה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

     הרב חיים זאיד שליט"א היה צריך לנסוע למסור דרשה בבית ספר תיכון בנתניה, הוא יצא מביתו בבני ברק והמתין בתחנה לקו 613 . תוך כדי ההמתנה הוא מקבל טלפון מאדם שגר בבניין הסמוך לבניין שבו גרה אמו של הרב. 'הרב זאיד,  אתה חייב להגיע דחוף לבית של אמך, יש כאן אמבולנסים רבים מתחת לבניין וכולם צועקים זאיד, זאיד' מיד התקשרתי והזמנתי מונית, הנהג הגיע ובקשתי ממנו לנסוע לכתובתה של אמי. ליבי דפק וחשבתי על הגרוע מכל, בעודי דוהר עם המונית מתקשרת אלי אחותי ואומרת 'חיים, הגברת רבקה זיאת שגרה בשכנות לאימא נפטרה הבוקר וכעת ישנם הרבה אמבולנסים מתחת לבניין . ואז הבנתי כי הייתה טעות ואימא שלי ברוך ה' בסדר גמור,  מאידך כאב לי מאוד על השכנה, בחורה בת 25 בסך הכול שנפטרה בחטף באותו הבוקר.  כששמעתי זאת פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תראה יקירי, אתה חייב לתפוס את קו 613 שיצא מבני ברק לנתניה' הנהג אכן נסע, הגענו לתחנה הבאה ושאלנו אנשים 'סליחה קו 613 עבר כבר?' 'כן, ממש לפני כמה שניות' אמרו האנשים. המשכנו בדהרה לתחנה הבאה וגם שם קיבלנו את אותה התשובה. הנהג החליט לנסוע בדרך עוקפת והגיע לתחנה האחרונה בבני ברק.  איך שהגענו ראינו איך האוטובוס יוצא מהתחנה ועולה על כביש 4 בדרך לנתניה. פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תקשיב יקירי, אם כך אין ברירה תיקח אותי לנתניה בנסיעת 'ספיישל'... צא לדרך' הנהג, שלא היה נראה כיהודי שומר תורה ומצוות, מיד כששמע את שאמרתי זעק בהתרגשות 'יש א-לוקים, יש א-לוקים!'

'מה קרה?' נבהלתי 'מה כבר אמרתי?' 'תקשיב כבוד הרב, אני ממחר מתחיל להניח תפילין' 'מה כבר קרה?' שאלתי והנהג סיפר:

     'כבוד הרב, לא תאמין מה קרה... היום בבוקר הגעתי לתחנת המוניות המרכזית בבני ברק, כל הנהגים נעמדו בתור אחד אחרי השני, כשאני הייתי השלישי בתור, והסדרן החל לחלק לכל נהג לפי התור את הנסיעות שהתקבלו. נהג 1 לכתובת בצפון בני ברק, נהג 2 לרחוב רבי עקיבא...  ואז לפתע הסדרן מדלג על התור שלי ופונה לנהג מספר 4 'צא לפתח תקווה' 'מה קרה?' זעקתי 'סליחה, למה דילגת עלי? הרי הגיע תורי' התרגזתי מאוד, במיוחד כשמדובר בנסיעה לפתח תקווה שמכניסה יותר מאשר נסיעה עירונית, גם נהג 4 בעצמו לא הבין מה קרה. ואז אומר הסדרן 'סליחה, ככה החלטתי וזהו... אתה נהג 3 סע לכתובת פלונית בבני ברק שם מחכה לך הרב חיים זאיד...' ' באותו הרגע הרגשתי זעם עצום, רציתי לזעוק, להשתולל ולדבר לא יפה כלפי הסדרן, אבל לא יודע למה החלטתי שאני מבליג, כי הרי הכול כתוב מלמעלה ופרנסה כך תמיד אומרים זה משמים. ואכן העברתי על מידותיי ושתקתי למרות שבדרך כלל אני ממש לא כזה' '

     בדרכי אליך מודיע לי הסדרן בקשר, כי לאחר שאסיים את הנסיעה של הרב זאיד, הוא רוצה לפצות אותי בהזמנה של נסיעה שנתקבלה להחזיר קבוצת נוסעים מנתניה לבני ברק ב 'מחיר שמן '. 'נסעתי אליך, ואז הבנתי שאתה מבקש לנסוע נסיעה עירונית קטנה כאן בתוך בני ברק. והנה כעת אתה מודיע לי כי אני צריך להסיע אותך בנסיעת 'ספיישל' לנתניה...  נו תגיד לי זה לא מראה שיש א-לוקים?'  אני בטוח כי הקב"ה פשוט משלם לי במזומן על זה שהעברתי הבוקר על מידותיי והאמנתי שמה שעשה לי הסדרן - שדילג עלי ללא סיבה - זה בהשגחה פרטית מאת הא-לוקים.  ויתרתי ולא עשיתי בלאגן, האמנתי בקב"ה, והוא זיכה אותי בשתי נסיעות שיכניסו לי יומית יפה במיוחד. ' נו... תגיד אתה כבוד הרב, אם זה לא מראה שיש א-לוקים אז מה כן? אני ממחר מתחיל להניח תפילין ולחזור בתשובה...'

     אחים יקרים! אנחנו צריכים לדעת שכל מה שקורה לנו הן לטוב והן להיפך הכול מגיע אלינו בהשגחה פרטית מדויקת, ואילו שמסביבנו הם רק שליחים של הקב"ה. עלינו לומר תמיד בפינו כמו יוסף הצדיק בפרשה: ' ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה' - למצב שקרה לי - 'כי הא-לוקים' וכך נזכה לישועות אנו ובני ביתנו.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שיכור,מיסים,צועק,בלעם,איוב,יתרו,בחומר,בלבנים,טהורות,נקיות,

 

 

 

  אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ז

 

אומר הרב מוישה שפירא שנפטר השבוע, מי ייתן לנו תמורתו: הגאולה שלך תגיע, בין אם כך ובין אם אחרת. החתן שלך / המשיח / הפרנסה שלך יגיעו.  אבל ברגע שאת מפסיקה לחכות לגאולה, אז כשהיא תגיע את לא תהיי שמחה. ''אשרי כל חוכי לו'' מי יהיה מאושר בבוא הגאולה? רק ה-''חוכי'' רק המחכים לו. "מחכים" - דהיינו אלה שידעו לסתום קצת,  לחכות לו ולדמיין אותו.

                    אנשים שבילדותם לא היו כשרונים במיוחד השקיעו ועמלו וסופם שצמחו לתלמידי חכמים מופלגים.

     אשר לא ידע את יוסף. יש מפרשים שלא ידע את העבר של יוסף,  שהיה בשפל המדרגה ואח"כ נתעלה למלך, שהיה צריך להתבונן על העבר ועל העתיד של יוסף, וללמוד מזה גם על כלל ישראל שאי אפשר להשמידם, כמו שאמר הכתוב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (מעש"ת).



     בנות יתרו אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו ואמר להם ואיו, פירוש כדי לקרוא לו. ויש מפרשים שיתרו התפעל ואמר איך יתכן שאיש מצרי יציל לזולתו, "ואיו" אני רוצה לראות איך נראה מצרי שעושה חסד (מעש"ת).

     בספר 'וזאת ליהודה' מסופר על יהודי קשה- יום שבא אל רבי יהודה צדקה זצ"ל וטען לפניו: "אני עובד קשה במשך כל היום, והנה הרב מחנך את הבן שלי שאני אעבד קשה והוא ישב וילמד כמו מלך. הייתכן?!" ענה לו הרב: "הסבר לי למה כל האברים עובדים קשה:  הידיים, הרגלים, הפה, ורק העיניים לא עובדות, אלא תפקידן הוא להביט ימינה ושמאלה? אלא שהעיניים ממלאות את תפקידן עבור שאר האברים. אם לא היו עיניים, הרגלים היו מועדות לתוך בור. גם הידיים היו פוגעות ומזיקות במקום לפעול את פעולתן כראוי.  העיניים שומרות ומפקחות על כל האברים שיוכלו לפעול ולעבוד כהלכה". סיים הרב את דבריו ואמר: "תלמידי החכמים נקראים 'עיני העדה', תפקידם של לומדי התורה הוא כתפקיד העיניים,  לדאוג לכל העם שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד! (ומתוק האור)

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידים על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

     האדמו״ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע היה אומר: ישנם שני דברים בהם בני אדם עושים ההיפך ממה שחייבים לעשות: הפרנסה היא בידי שמים והאנשים אינם סומכים על הבורא הזן ומפרנס לכל, אלא משקיעים יומם ולילה כוח ומוח וזיעת אפיים בהמצאת הפרנסה. ואילו יראת שמים ועבודת הבורא תלויות רק בבן אדם כמ״ש ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ ו״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ והנה דוקא בנושא זה משליך האדם את יהבו על השי״ת ומסתפק בתפלה ״ותן בלבנו בינה״, ״וטהר לבנו לעבדך באמת״.

    ויעבידו מצרים ישראל - את בני ישראל ' עבודת פרך' אומר "הרמב"ם היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה  תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת . - 'עבודת פרך.' על פי התורה אל לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו...  ואין העסק צריך למנוע בעדו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה מי שעבודתו היא ללא קצבה - 'זוהי 'עבודת פרח'.

הֹוצִיאּו כָל אִיש מֵעָלָי" (בראשית מ''ה, א'(  )'מן המים משיתיהו'(

     גדולי ישראל היו ערים תמיד לצרת נפשם של צאן מרעיתם, אבל לא רק לצרתם אלא אף לצרתו של כל מי שנברא בצלם. גם הדבוקים בהם ובדרכיהם נהגו כן, ולא פעם היה שכרם גדול גם כאן בעולם הזה.

     שמו של הנגיד רבי משה חיים מחנטשין, הלך לפניו בפולין כולה, לבד מייחוסו כאחיו של החידושי הרי"ם, היה גם בעל ייחוס עצמי כבעל צדקה ונדיב לב, חסיד במעשיו ודבוק ברבו רבי מנחם מנדל השרף מקוצק.  כיצד זה הגיע רבי משה חיים לעושרו המופלג? היה זה לאחר מעשה מופלא שארע עמו.

     שנים אחדות אחר נישואיו,  כשרחיים היו תלויים ומעיקים על צווארו ולרש אין כל, עמד לפני רבו, ושטח את צערו על עוללים השואלים ללחם ופורש אין להם. תמה הרבי ואמר: "ומה, אם אין פרנסה הולכים אל לשכת שר הפלך אשר בוורשה הבירה, ומגישים הצעה למכרז הממשלה!" כחסיד נאמן, לא היסס רבי משה חיים אף לא לרגע, אחר שנטל רשות מאשתו נסע הישר אל וורשה הגדולה. אל לשכתו של שר הפלך הרוסי בוורשה נהרו אילי הון רבים מרחבי המדינה כולה. מידי פעם, פרסמה הממשלה הודעות על מכרזים עסקיים שונים, לביצוע עבודות ציבוריות רחבות היקף, רק לקבלנים ידועי שם, בעלי הון עצמי רב, התאפשרה הכניסה למכרזים מעין אלו. מתן שכר רב היה בצידם ועושר רב בצילם.

     משהופיע רבי משה חיים במלבושיו המסורתיים, בין העשירים המופלגים שבלשכה, עורר הדבר פלא עד גיחוך. בטוחים היו כי קבצן יהודי לפניהם, ששיגעון גדלות נכנס בו, שאם לא כן, כיצד זה מנסה דג רקק כמותו להתמודד מול כרישים שכמותם?!  הכול תמהו ולעגו לו, אלא שרבי משה חיים לא חנן אותם ולו במבט קל. חזק היה באמונת צדיקים והוא ביצע את הוראותיו של הרבי בעוז ובגבורה.  עמדו הסוחרים והמתינו, כשאינם פוסקים מלהביע את לעגם אל מול הסוחר היהודי שצץ פתאום בינותם, לפתע הופיע שר הפלך על סף האולם. הס הושלך באולם, ובדומיה שהשתררה נשמע קולו של השר: "היכן הוא משה חיים רוטנברג?" תוך שהוא אוחז בטופס הרישום אותו מילא רבי משה חיים זמן קצר קודם לכן, עיניו של השר עברו במהירות בין הסוחרים, והוא זיהה עד מהרה את היהודי היחיד אשר עמד בירכתיים. " האם יליד מגנישוב אתה?" שאל השר, ורבי משה חיים השיב בחיוב,  אך עיניו הביעו תימהון, בוודאות ידע הוא כי פרט זה לא מילא בטופס הרישום, שכן לא נתבקש לרשום היכן נולד, מהיכן אם כן ידע השר על מקום הולדתו, ומה עניינו בכך? תמה, אולם השר לא הניח לו לחשוב הרבה וביקש ממנו להיכנס אל לשכתו. "

     הבה ואספר לך נשכחות", אמר והחל מספר: "לפני שנים רבות נדד לו נער רוסי מעיר לעיר. יתום היה הנער מאב ואם, ונפשו כמהה לרכוש חכמה ודעת. יכול היה להתגורר בכפר מולדתו במחיצת קרוביו ובני משפחתו, אך הללו נבערים היו מדעת, והיטב ידע הנער כי אילו יעשה כן יישאר אף הוא עד סוף ימיו איכר פשוט וגס.  ביכר אפוא לעזוב את מולדתו, ולנסות מזלו בעולם הגדול. הוא תכנן לחסוך סכום נאה ולנסות להתקבל באחד מבתי הספר היוקרתיים ללמוד מקצוע מבוקש. בנדודיו הגיע לעיר מגנישוב שם שימש כרועה צאן אצל איכר פולני, יום אחד נשמטה כבשה אחת מן העדר וברחה לנפשה. ניסה הנער לתור אחריה אך לשווא, הכבשה נעלמה לבלי שוב. בפחד ואימה הסתובב הנער ודמעות זולגות על פניו, מר היה לו בכפלים. ידע היטב את העונש הגדול, אשר מצפה לו מידי אדוניו על רשלנותו. מודע היה גם לכך כי יפוטר מיידית מעבודתו ויגורש ככלב חוצות ללא פרוטה על כל עמלו אשר עמל במשך השנה האחרונה.  בעודו עומד ובוכה, הבחין הוא לפתע בנער יהודי המתבונן בו ברחמים.  הפציר בו היהודי להשיח בפניו את לבו. תחילה ניסה הרועה להתעלם ממנו, אולם משראה כי אך את טובתו הוא חפץ סיפר לו על האסון אשר ארע עמו. ' מה מחירה של הכבשה?' שאל הנער היהודי לפליאתו של הרועה,  מששמע את מחירה שאל שוב: 'באיזו שעה אמור אתה לסור אל בית אדונך?', 'עם השקיעה' השיב הרועה. ' המתן נא לי כאן עד סמוך לשקיעה', אמר הנער ונחפז לדרכו. לתדהמתו של רועה הצאן שב הנער היהודי זמן קצר לפני השקיעה כשבידו הסכום במלואו, אותו אסף מנדיבי עם מקרב אחיו היהודים.  הרועה היתום התקשה להודות למצילו במילים, אולם זה האחרון זרזו לרכוש כבשה חדשה ולצרפה אל העדר, ולא נודע מאומה" . "אני הוא הנער הרוסי, רועה הצאן אשר במגנישוב", קרא שר הפלך בהתרגשות, "ואתה משה חיים הצלתני אז, לעולם לא אשכח לך זאת,  ועתה הגיעה העת לגמול לך טובה תחת טובה!" עיניהם של הנאספים באולם המכרזים נפערו בתימהון, כאשר יצא שר הפלך יחד עם הסוחר היהודי בפנים שמחות וטובות את האולם כשהודעה בפיו: "מתכבד אני להודיעכם כי הסוחר היהודי מר רוטנברג זכה בכל המכרזים הממשלתיים המתפרסמים היום, עמכם הסליחה על המתנתכם המיותרת..."  הדברים נפלו על הנוכחים כרעם ביום בהיר, אלא שלא היה לאל ידם לעשות מאומה, שכן סמכותו של השר עליונה הייתה ובלתי ניתנת לערעור.  מני אז, הפך רבי משה חיים לבן בית בלשכתו של שר הפלך, והיה נוטל חלק בראש מכרזים שונים כשרכושו הולך וגדל, וכך גם מידת נדיבותו וצדקותו.  עד סוף ימיו לא גבה בו לבו של רבי משה חיים ולא רמו עיניו. תדיר זכר חובת האדם בעולמו.  גם את צאצאיו חינך בדרך זו, להיטיב עם הזולת ולעשות חסד עם כל אדם באשר הוא. 

חמישים אלף דולר  -  מילה אחת (להתעדן באהבתך, עלון 145)

     מספר רבי דניאל אוחיון: אחד ממכרי הקרובים, תלמיד חכם, נאלץ לאחר שיכנועים רבים לחתום לשכנו הקרוב והטוב על ערבות להלוואה בסך... חמישים אלף דולר, סכום נכבד, כשבדרך כלל אדם מן השורה נמנע מלהיות ערב על סכום כה גדול, מחשש שעם כל הביטחונות והחברות הטובה יתכן שביום מן הימים הוא יצטרך לשלם מכספו את החוב, אך הלחץ של שכנו והידידות הקרובה מזה שנים רבות עשו את שלהם והתלמיד חכם לא יכל לעמוד מול תחנוניו של חברו שהוא יכול "להציל את חייו" ואם הוא לא לוקח את ההלוואה חייו מתמוטטים וזה יכול להשפיע קשות על בריאותו...

     ההלוואה אכן ניתנה וגם התשלומים הראשונים נפרעו במועדם אך לאחר כמה חודשים מתקשרים אל הערב מהגמ"ח. "  שלום, מדברים מגמ"ח... אתה חתמת בשעתו ערבות לידידך... על סך חמישים אלף דולר?" " אכן כן." - משיב הרב הערב. " כפי שסיכמנו בשעת מתן ההלוואה שאם הלווה לא יוכל לפרוע את חובו מכל סיבה שהיא, אתה תשלם את מלוא יתרת הסכום." " אכן כ... כ...ן, מה, הוא לא משלם?! למה אתם לא פונים אליו שיסדיר את חובו?" " צר לי, אין למי לפנות. היהודי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואנחנו מזה כמה חודשים ניסינו לחפש באמצעים שלנו ונמנענו עד עתה מלהתקשר אליך. אך כעת ברור לנו כי היהודי אינו בארץ ואין סיכוי למוצאו ולקבל את ההלוואה."  טון קולו של מנהל הגמ"ח נהיה כעת לתקיף יותר: "אתה מתבקש להגיע למשרדנו ולהסדיר העניין באופן מיידי כיון שיש אנשים נוספים הזקוקים להלוואה!" " אני...אני לא מאמין למשמע אוזני!" - השיב הרב בתדהמה וזיעה קרה כיסתה את גופו - "אני מכיר את הלווה שנים רבות ולא יתכן שהוא יגרום לי זאת! לא יתכן! מאיפה יש לי חמישים אלף דולר?! יש לי ילדים לחתן, אני עצמי משכורתי היא מהישיבה בלבד ואין אני יכול להחזיר סכום כה אדיר!" " אני מאוד מצטער, כבוד הרב, חתימתך מחייבת. אבקשך להגיע למשרדנו ולפרוע את יתרת ההלוואה כפי שהינך חתום."

     הרב לא ידע את נפשו. זיעה קרה נטפה ממצחו וכל מחשבותיו נתונות לפתרון הבעיה. איך מחזירים את החוב? ואולי, חשוב לא פחות, כיצד רעייתו לא תתמוטט כאשר תשמע את הסיפור. בשלב ראשון הוא החליט לא לגלות את הדבר באוזני אשתו אלא לנסות להתמודד עם המציאות החדשה והקשה בכוחות עצמו ובסייעתא דשמיא... וממחשבה למעשה. הוא פנה למנהל הגמ"ח והגיע איתו להסדר פריסת תשלומים בסכומים קטנים על פני כמה שנים. ואכן, מידי חודש בחודשו הוא החל פורע כמה מאות דולרים על פי יכולתו. אין ספק שאותות מצוקה ודאגה ניכרו על פניו. רעייתו חשה שהנהגתו והילוכו של בעלה אינם כתמול שלשום, הוא נראה לחוץ, דואג ודעתו אינה מיושבת ונינוחה כבעבר. כדרכן של נשים היא החליטה לשאלו מפורשות מה מציק לו.  בתחילה ניסה לדחותה בתירוצים שונים, אך כאשר ראה שאשתו אינה מרפה ממנו והיא חשה בעניין, החליט לגלות לה את שאירע ללא ציון שם הלווה...  אך גם כאן היא לא הרפתה וניסתה לדעת מי הוא זה שגרם לה ולבעלה את העוול הנורא הזה, שגרם כמעט להתמוטטות עצבים לה ולבעלה.  בעלה התלמיד חכם החליט לא לעבור על חטא לשון הרע ויהי מה. כל ניסיונותיה לא שינו את עמדתו והוא עמד כצוק איתן בניסיון הקשה ושמר על שתיקה מוחלטת בעניין. האשה שראתה כי בעלה אינו מוכן לגלות את שמו, החליטה לא להציק לו יותר ופסקה מלשאול לשמו של הלווה.

     החיים המשיכו עם המצוקה הכספית אך לא גרמו לריפיון בקיום תורה ומצוות ח"ו של אחד מבני הבית.  באחד הימים הגיעה הזמנה לחתונה מאחותה של האישה המתגוררת בארצות הברית. בשלב הראשון אשת הרב ניסתה לדחות את הזמנת האחות להשתתף בחתונה בגלל הקשיים הכספיים אליהם הם נקלעו, אך אחותה החליטה לממן לה את כרטיס הטיסה וכל ההוצאות הנלוות.  כאן כבר לא הייתה ברירה אלא לאשר את ההשתתפות.  לא ארכו הימים והאישה ארזה את חפציה וטסה לארצות הברית להשתתף בחתונת בת אחותה. באולם הנתיבות בחו"ל היא פוגשת לפתע את אחד משכניה שעזב את הארץ עם משפחתו בלי הודעה מראש והפגישה ביניהם הייתה מרגשת.  כן, זו הייתה אותה משפחה שגרמה לבעלה הרב להיכנס לחובות כבדים, אך כמובן שהאישה לא ידעה זאת עקב סירובו של הבעל לגלות את שם הלווה הנעדר והבורח...  הלווה, שחי בארצות הברית, ראה את לבביותה של אשת הרב ואת השמחה שהיא מפגינה עם הגעתם למרות שהם נכנסו ללחץ כלכלי בעקבות בריחתו מהארץ, החליט שהוא חייב לטוס לארץ ולהחזיר להם את הכסף. בסתר ליבו אמר: "אם האישה היא כזו צדיקה ולמרות העוול שגרמתי להם היא אף לא מנסה לרמוז לנו על כך, והיא מפגינה רגשי חיבה כלפי רעייתי ובנותיי, אני חש שאני לא יכול להמשיך ולעולל להם את העוול הנורא." ואכן, תוך זמן קצר הוא הגיע לארץ לבית המשפחה עם שטרות ספורים של חמישים אלף דולר טבין ותקילין שאסף ממכיריו וידידיו בחו"ל. "

     שלום, באתי להחזיר לכם את הכסף שהנכם ערבים לו, לאחר שראינו את התנהגותכם האצילית לא יכולנו לסלוח לעצמנו על מה שגרמנו לכם את כל העוול הנורא, הנה לכם כל הכסף ששילמתם." הוציא הלה חבילה של שטרות ירוקים וספר לעיניהם המשתאות חמישים אלף דולר !! הבעל והאישה לא האמינו למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. הנה ביום אחד הגיעה הישועה אף בלא שתכננו זאת. לאחר שנפרד מהם האיש לשלום, אמר הרב לאשתו: "ראי כמה שווה מילה אחת של לשון הרע - חמישים אלף דולר! אם הייתי אומר לך את שמו ושם משפחתו היינו מפסידים חמישים אלף דולר! כיון שכאשר היית פוגשת אותם בארצות הברית, היית מתנהגת אליהם בקרירות ואולי אף היית אומרת להם כמה מילים קשות על העוול שהם גרמו לנו כאשר השאירו אותנו אובדי עצות. ועתה, כאשר התגברתי על יצרי שרצה בכל מאודו לשחרר את שמו של המלווה, אך, ב"ה, קבלתי על עצמי לא לפרסם שמו על מנת שבבית לא נדבר אודותיו לשון הרע, וב"ה זיכני הקב"ה לעמוד בניסיון קשה זה."

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

החתן שלך,המשיח,הפרנסה שלך, יוסף,חכמים מופלגים,גוי של שבת,איש מצרי,

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ז

 

 היה אדם גדול, הצדיק הקדוש רבי שמעון מירוסלאב זצ"ל. האריך ימים והפליג למעלה מגיל מאה בבריאות איתנה. מלבד מאור עיניו שכבה. גם לעת זקנותו המופלגת כתת רגליו ונסע אל צדיקי דורו, מהם שהיו נכדים של חבריו. הגיע אל הצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב זצ"ל שקבל פניו בכבוד מלכים, ושאלו: "אל נא יקפיד עלי מר, לא לקנטר כוונתי. תורה היא, וללמוד אני צריך. במה זכה לכזו אריכות ימים" . לא הקפיד, וענה: "מעולם לא היו לי קושיות על הנהגת השם יתברך" . לא הבין הרבי מדז'יקוב: "נאה ויאה, אך מה לזה ולאריכות הימים" . "אה, אסביר למעלתו. אם יש קושיות, עונים לך: בוא תעלה ונסביר הכול. אני אין לי קושיות, ומשאירים אותי כאן" ...לא כדאי להקשות קושיות.

     החיים שלנו זה בדיוק האוטובוס. אנחנו הנהג של כל מסע חיינו ואסור לנו להסתובב ולהסתכל אחורה ולתת לעבר שלנו לנהל אותנו, אלא לקחת אחריות על ההגה ולהסיע נכון את חיינו, עלינו לקחת אחריות ולא להיות כבולים אחורה בשלשלות ברזל ומשהו אחר ייסחב אותנו.

     וירא בסבלותם" (שמות ב,יא). משה לא חיפש את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה. הוא לא הביט על זה כלל, אלא "וירא בסבלותם" - ראה את צרות ישראל. (רבי אהרון רוקח מבעלז)

     זה שמי לעולם. האמת הוא שהקב"ה הוא למעלה מכל השמות והכינויים, אלא לצורך העולם יש לו שם שיוכלו לקרוא אליו - זה שמי הוא צרך לעולם . (בעל שם טוב(

הבעל-קורא שלא קרא (ברכי נפשי).

     אנחנו מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה, המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים לנו ממש בין האצבעות.

     סיפר לנו אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים ביותר, ממנו אפשר ללמוד כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בישיבה בתחומים רבים, ובכל מקום שבו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש.  והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש,  והגבאי חיפש בעל-קורא שיחליף את מקומו. וכמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על-אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד את הפרשה בטעמיה ישר והפוך.

     הייתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת עד 3.30 לפנות בוקר,  ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה באופן מעולה.  בבוקרו של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע... הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן שלא היה ביכולתו לקרוא בתורה.  נו, ננסה לחשוב מה הייתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה שעושה השי"ת, לטובה הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי, ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!...  ובאמת שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר לצרידות כלשהי,  והנה הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה... אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל הפתאומיות הזו,  ובשל האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכול מכוון מן שמיא.

     כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו המופלגת.  והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק ברברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם ישמע שהוא בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא-מובנים של השווער, שאינם מענייננו). במציאות, זה היה השידוך שקבעו בשמים לבחור ההוא, והשי"ת גלגל את העניינים כך שהבחור לא יקרא בתורה... השידוך יצא לבסוף אל הפועל, "וברור כשמש - כך אמר השווער לאחר מכן - שאם הייתי שומע את הבחור קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו...

     הסיפור המדהים הזה שהתרחש באחת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה שהלוואי והיינו סומכים על הבורא-עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא היינו מתרעמים על מאומה.  צריך רק להאמין באמונה שלימה שהכול-הכול לטובה, ולטובה ממש. ואם הכול לטובה, הרי ברור שיש באפשרותנו לשמוח ולעלוז בכל מה שקורה לנו. 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אדם גדול,בכבוד מלכים,אריכות ימים,קושיות,להסתובב,להסתכל,שלשלות ברזל,שמות,כינויים,

  

  נקודה שבועית פרשת "שמות" ה'תשע"ז

 

 

בשעה טובה נתחיל בשבת את חומש שמות, החומש השני בחמשת חומשי התורה.

הפרשה הפותחת את החומש, פרשת "שמות", משמשת מעין יחידה בפני עצמה בחלוקת פרקי ופרשות החומש ובה מסופר על השתלשלות העניינים שסיבכה את שעבוד מצרים ועל ראשיתו של השעבוד.

מהר מאוד אנו קוראים על לידתו של מי שעתיד לגאול את עם ישראל מהשעבוד, משה.

לכאורה, היינו חושבים ואולי מצפים לקרוא על גילוי אלוקי מסעיר בתהליך הלידה של גואל ישראל העתידי, אך לא כך הדבר.

האיש שהוביל את ישראל ביציאה ממצרים, האדם שהוריד את התורה מהשמים הוא בשר ודם שנולד מהורים שהם בשר ודם.

המושיע הזה ניצל בחודשיו הראשונים כתינוק על ידי תיבת גומא שהתחבאה מאחורי הסוף ונאספה על ידי בת פרעה והוא ינק חלב מאימו כמו כל תינוק רגיל.

גם כשגדל האיש הוא לחם למען אחיו והצדק בלי כל פלאים אלא כדרך שאר האדם ואף בטרם הכה את המצרי הוא הסתכל לצדדים כדי להיות בטוח שאין איש רואה אותו.כשגילה שכן נודע הדבר הוא מתיירא ובורח.

התורה בכוונה מדגישה בפנינו כמה אותו איש מיוחד, לא נתגלה בו בתחילה שום כוח על טבעי ולא נעשה על ידו שום דבר פלא שיוצא מגדר הטבע עד ההתגלות  בסנה הבוער.

ולא זאת בלבד שמשה עצמו גדל בשנות נערותו בביתו של פרעה ממש. אותו פרעה שגוזר להשליך ילדים ליאור ולהטביעם, מגלגל ה' את האירועים שמושיע ישראל יתחנך דווקא אצלו בבית אחרי שניצל על ידי ביתו.

מכאן שהאדם לא רואה רק את אשר לפניו ולא את אשר יקרה בעתיד לבוא.

אפילו מושיעם של ישראל התחיל וצמח כאחד האדם הרגיל.

משה רבנו שהגיע כידוע לגדולה לא ירד בנס מהשמים ולא הביא פלאות. הוא צמח לחלוטין מלמטה.דווקא לנקודה השורשית הזאת עלינו לדבוק ולהבין שהבסיס לכל דבר הוא הפשטות. הוא היסוד.לא עלינו לחשוב שהפתרונות הם גבוהים והם בשמים, אלא להיפך כאן בקרקע ממש לידנו בדברים הקטנים והפשוטים.

 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

חומש שמות,פרשת "שמות",שעבוד,גואל ישראל,יציאה ממצרים,בשר ודם,תיבת גומא,הסנה הבוער,מתיירא ובורח,

 

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ז

 

     אל תאמר לכשאפנה אשנה" - אמרו חז"ל, כי האדם חושב בנפשו לכשירחיב לו ד' את גבולו ויוטב מצבו, אז יעסוק בתורה ובמצות. אבל לא כן עכשיו כשהוא בצרה ומצוקה. ולזה אמר הכתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו" היינו באותו מצב ובאותה שעה - קודש הוא. שאפשר שרצון ד' הוא דווקא העבודה מאותה שעה הדחוקה וכבר ארז"ל במ"ר שה"ש פ"ה הלומד תורה בצער נוטל אלף בשכרו, שלא בצער נופל סאתים. ולפום צערא אגרא אמרו ז"ל. )חפץ חיים עה"ת(

     אם א-לוקים מביא אותך לזה, הוא גם יעביר אותך את זה.

     הגמרא (גטין ז ע"א): אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה בהם צדקה, ושוב אין מראים לו סימני עניות. וכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ו ה"ב): לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה.

     ''הנקיות מידה מן המידות הטובות, המביאה לידי רוח הקודש... וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף". (ספר החינוך)

הסוסים - מידה כנגד מידה

     להלן סיפור מופלא , המעובד מתוך 'דרך סלולה - לגרמ"י גולדברג' המראה בעליל כי מדה כנגד מדה לא בטלה מן העולם ואף אם נראה לאדם כי עושה מעשים אשר לא יעשו, ואינו נתפס, ידע, כי לבסוף יש מי שמשגיח מלמעלה, ועתיד הוא לשלם על כל מעשיו אף הכמוסים ביותר, אשר אין איש יודע על קיומם.

     מעשה בבעל בית מלון יהודי, איש רע מעללים ל"ע, שהיה כה צר עין , עד שגם במאכלים של הסוסים עינו הייתה צרה . כשהיו האורחים הבאים למלון מניחים להם אוכל לפני בעלי החיים, היה גונב את המאכלים הללו והיה גורם צער רב לבעלי החיים. כך נהג שנים ולא נתפס במעשיו הנפשעים.  אולם לא לעולם חוסן. באחד הימים נפל האיש למשכב במחלה קשה. ועל אף שדרש ברופאים רבים מומחים ככל שיהיו, הללו הרימו את ידיהם בייאוש ולא הצליחו לאבחן את המחלה המוזרה, שפקדה את מיודענו, ולפיכך גם לא ידעו לתת תרופה למחלתו. אך המבקרים את בעל המלון שמו לב בתופעה משונה מאד: מבשרו של החולה עלה ריח מבאיש של נבלת בהמה , והמבקרים נאלצו לסתום את אפם , שלא יקיאו מחמת הסירחון הנורא.  מצב זה נמשך תקופה ארוכה , עד שהסיפור המוזר הגיע גם לאוזנו של המרא דאתרא והלה הגיע לבקר את החולה. בהגיעו,  ביקש להוציא את כל הנוכחים, וכאשר היו לבדם , שאל הרב את בעל המלון : האם יש לו הסבר לתופעת הריח הנורא , שעולה ממנו.  היהודי החולה פרץ בבכי נסער , הודה וסיפר על כל מעלליו שגנב מאכלים של הסוסים, "בטוחני", הוסיף החולה, "כי את הייסורים הללו , שאני סובל עתה , מביא עליי הקב''ה מדה כנגד מדה על שגנבתי את מאכלם של הסוסים. וגרמתי צער גדול לבעלי החיים הללו , כי לא היה להם מה לאכול ..

     '' המופלא בכל המעשה הזה, שכאשר הגיע יומו של האיש ההוא להיפטר מהעולם, החל הלה לצעוק בזעקות שבר, לתדהמת אנשי ביתו: "הרחיקו מעליי את כל הסוסים המצערים אותי"... בני הבית כמובן השיבו לו בתמיהה ": על איזה סוסים אתה מדבר? הרי אין כאן סוסים! ."  אך הוא בשלו, ממשיך לצעוק בקול ניחר: "וכי אינכם רואים , שהבית כולו מלא סוסים, והם נושכים אותי ובועטים בי ?! חוסו נא עליי והוציאו ממני את הסוסים הללו"... הכול ראו בזה במוחש את יד השי"ת המעניש את הפושעים מדה כנגד מדה... ויהי הדבר לחרדת א=לוקים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לכשאפנה אשנה,יוטב מצבו,בצרה ומצוקה,מזונותיו מצומצמים,צדקה,מדה כנגד מדה,הסוסים,במחלה,  

  אמרי שפר י"ט טבת ה'תשע"ז

 

אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר־כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק - עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף דרך התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.



     אלשיך הק' כתב, שכאשר איש מישראל עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה אין ראוי לו לומר שלום עלי נפשי, אלא צריך הוא להיות עמם בצרה, ולהרגיש כאבם ומצבם. ולמדנו זאת ממה שנאמר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה" כלומר: ויהי, שהוא אוי וצרה היה בימים ההם לעם ישראל, ואז ויגדל משה, שעלה לגדולה שנהיה בן בת המלך וגדול בבית המלכות ובכל זאת לא ראוי לו להיות פורש מצרתם. על כן "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" רואה ומצטער בצרתם. עכת"ד.

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!



     התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" - אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות... אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש... ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" - בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות - תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב... ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב...



הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הוידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חבר,בפועל,רשע,נושיט יד,בתיה,נפתח יד,ניסים ונפלאות,חינוך תורני,מלאכת מחשבת,משחקים,טיולים,

 

  אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ז

 

אומרים בעלי המוסר שכשירדה בת פרעה ליאור בוודאי חשבה אחותו והתפללה שבת פרעה לא תראה אותו והייתה במתח גדול מה יהיה, ואח"כ כשלקחה את התיבה בוודאי הייתה כבר מיואשת לגמרי ובחרדה גדולה, ובסוף היא עצמה הצילה אותו ומזה הייתה הישועה, רואים מזה שאי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה.



    אימהות טובות מעמידות בנים טובים...



     "וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל..." (ב,כ"ג) - ולפני מותו הרגישו שטוב להם תחת שבט הנוגש ולא נאנחו? אלא בחייו של המלך חשבו שרק הוא אכזר והיה להם זיק של תקווה, שכשימות ויבוא אחר תחתיו, ירווח להם ולכן קיוו לשינוי. אבל אחרי "וימת מלך מצרים" שהמצב לא השתנה כלל לטובה, ראו שתקוותם הייתה תקוות שווא, שכל מלכי מצרים שווים ורק השם יתברך יכול להושיעם, "וייאנחו ויזעקו". (ר' איצ'לה מוולוז'ין)



     חז''ל אמרו שבת פרעה שלחה את ידה אל התיבה הרחוקה. ויש לתמוה, מה ראתה בת פרעה לשלוח יד אל התיבה הלא רחוקה היא? וכי אם יראה אדם חפץ המונח על גג בניין, ויחפוץ בו, כלום יושיט את ידו? ומכאן שכאשר נדרש מאדם לעשות מעשה - אל לו לחשב חשבונות! האם אצליח לעשות או שמע לא? עליו לעשות ומן השמים יסייעו לו. (המהר''ם שפירא זצ''ל)



ה' ברצונך (אלעד גרין)

     בקהילה גדולה בחוץ לארץ התגורר יהודי אמיד, איש עסקים שעמד לפתוח קניון גדול. כל מכריו כבר 'תפרו לעצמם חליפות' - האחד תכנן לפתוח חנות בקניון החדש, אחר חשב להיות רואה חשבון. ואז, בבת אחת קרסו כל העסקים והאיש איבד את כל רכושו והוכרז כפושט רגל.

     סיפר לי חבר שהלך לבקר אותו, ופגש אותו בחנות קטנה ליד הים. בערך היכן שעגנה היאכטה שלו, שם הוא פתח חנות ממתקים. כל חבריו העשירים שמגיעים לחוף עוצרים וקונים אצלו שתייה ושוקולדים.. "ראיתי אותו עומד עם אשתו ובתו ומוכרים חטיפים לכל עובר ושב. ציפיתי לראות פושט רגל שבור ומדוכא אבל במקום זה פגשתי אדם מלא אופטימיות וכך הוא אומר לי: הקדוש ברוך הוא לקח לי את הכסף, לקח את הביזנס ולקח את המעמד אבל ה' לא השאיר אותי בלי כלום - נשאר הניסיון והידע. כעת אנחנו מתחילים מחדש."

     דוד המלך אומר: "ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם. ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל" . כאשר אדם חושב שההצלחה בידיים שלו, 'אני מרוויח, אני מצליח - ואני, בל אמוט לעולם', אז כאשר מגיעה הנפילה, רגע אחד של הסתרת פנים וכבר "הייתי נבהל", המכה תופסת אותו לא מוכן. אבל אם נזכור תמיד שהכול מאת ה', שרק "ברצונך העמדת להררי עוז" אזי גם כאשר דברים לא מסתדרים, תוכניות משתבשות, עדיין אפשר למצוא נקודת אור - 'כעת אנחנו מתחילים מחדש'.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

    אימהות טובות,בנים טובים,בעלי המוסר,בת פרעה,בחרדה גדולה,הישועה, תקווה,תיבה,לחשב חשבונות,

 

 

 

אמרי שפר י"ז טבת ה'תשע"ז

 

"אימתי התפילה נשמעת כאשר הנפש נכנעת, העין דומעת והתלאה לקירות הלב מגעת" (רבי יהודי אלחריזי זצ"ל)

     בספר ״טעמא דקרא״ להגר״ח קנייבסקי, מביא בשם החזון איש: עני שאינו מכיר בתאוות העולם הזה - אין כ״כ רבותא אם יושב ולומד. עיקר החכמה היא אצל אחד שיודע ומכיר בפיתויי העוה״ז ואעפ״כ יושב ולומד. וזה שאמר הכתוב ושבח את יששכר שאע״פ שראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, - אעפ״כ ויט שכמו לסבול.  וזוהי אכן גדולה מיוחדת.

     ויקרא בהם שמי ושם אבותי, דהכוונה כי הנה מדרך העולם אם הבן הוא אב בחכמה ומפורסם בעולם לשם ולתהילה יותר מאביו, אזי האב מתייחס ונקרא על שם בנו, רצה לאמר שאומרים זהו אביו של פלוני, וכמו שאמר הכתוב יתרו חותן משה, וכן אם אביו יותר מפורסם ונודע טבעו יותר מהבן, אזי הבן נקרא ע"ש אביו, והיינו שבירך יעקב אבינו את נכדיו, ויקרא בהם שמי, היינו, אשר שמו של יעקב יקרא על שם בניו וכלום מתקנא בבנו, ורצה לאמר אשר בניו יהיו חשובים ונקראים בעולם יותר ממנו, והוא יקרא בהם.  ואמר אז ה''ייטב לב'' שתפילתו שגורה בפיו שהבן הנולד יעלה בדרגא עילאה עד שהוא יתכבד בו לומר שהוא זקינו של זה, עכד"ק. 

    ''ועשית עמדי חסד ואמת'' יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: ''אל נא תקברני במצרים'' - שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים... (מלא העומר(.  כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחברו, ולבסוף מתברר שזו הייתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו... (אהל יעקב(. ראשי תיבות של ''אמת'' הם: ארון, מיטה, תכריכים - זהו החסד הנעשה למתים... (מדרש תלפיות(.

השגחה מפלאה ''ג'' (פניני עין חמד,גיליון 563)

     עד כמה כל אחד ואחד מאיתנו מושגח ע"י מי שאמר והיה העולם - זאת לא ניתן לתאר ולשער. בכל מעשה קטן או גדול אנו מושגחים עד לפרט האחרון. לעיתים התגלות ההשגחה על ידי הבורא מסובב הסיבות מתבררת רק לאחר זמן מה.

     ומעשה שהיה - כך היה: מעשה זה אירע באחת הערים בארץ. באחד הלילות בחודש הרחמים והסליחות נקשו מספר אנשים על דלת ביתו של יהודי בשם הרב משה יעקובוביץ שליט"א וביקשו לסכם איתו על העניין, שהם דיברו עליו בטלפון . תמהה הרב וענה: " איני יודע על מה הינכם מדברים, שכן לא דיברתי עמכם מאומה, אלא שאם ברצונכם אשתדל בעזרתו יתברך לסייע בידכם, אם אוכל" . הללו סיפרו לו , שהם דרים באחד היישובים הסמוכים , ויש להם קהילה קטנה, ובכל השנה עולה להם הדבר בקושי רב - לסדר מניין לג' התפילות . אמנם בהתקרב ימי הרחמים והסליחות, הם מביאים מחוץ לישובם אברך הראוי לשמש כש"ץ ב'ימים הנוראים' וכמובן מתן שכרו בצידו. " והנה, אף בשנה זו חיזרנו אחר 'בעל תפילה', ויהודי אחד בשם ר' משה יעקובוביץ הציע את עצמו לשמש לנו כבעל תפילה, אך מכיוון שכבר עבר זמן רב מאז , ולא שמענו מאומה מהאברך, על כן באנו הנה, ומצאנו אותך - 'משה יעקובוביץ' והנך היחיד בכל העיירה בשם זה".

     חזר מיודענו להסביר להם , שלא עמו הם שוחחו , אך אמנם יד ושם לו בתורת התפילה, אולם מוכן הוא לסייע להם ולשמש כשליח ציבור בימים נוראים. הסכימו האנשים עימו, כאשר מתנים מראש את השכר אותו יקבל עבור תפקיד זה. וכך משמש שם ר' משה כשליח ציבור עד עצם היום הזה, במשך הזמן זכה להקים בקהילה שיעורי תורה רבים, ולהרבות פעלים לה' ולתורתו , ואף התפרנס על ידי זה בהרחבה גדולה והשיא את צאצאיו ב"ה ברווח ובנקל.

     כעבור מספר שנים, ניגש אברך אל אותו ר' משה, ושאלו: "האם אתה עדיין משמש כש"ץ ביישוב פלוני הסמוך?!"... וכשענהו בחיוב, אמר הלה: "אם כן, עליך להודות לי ". לפליאת ר' משה סיפר האברך: "באותם ימים הייתי עדיין בחור צעיר לימים,  וראיתי בבית המדרש מודעה על יישוב שמחפש ש"ץ לימים המקודשים בירח האיתנים, ומשובת ילדות אחזה בי, עד שבפזיזותי פניתי אליהם להציע את עצמי כש"ץ, כשכל כוונתי לא הייתה אלא לעשות מהם חוכא ואיטלולא ". "כשנשאלתי לשמי, נקבתי בשם נפוץ 'משה יעקובוביץ'. באותה עת לא ידעתי , שישנו יהודי כאן בעיר בשם זה, וכך        התגלגל הדבר שהם הגיעו אליך והינך מתפרנס בהרחבה בשל מעשה זה. עובדה זו מראה לנו , שכל דרכי ומעללי איש - הכל מוכן ומזומן מלפני שוכן מעלה. ואין דבר בעולם הנעשה סתם ללא חשבון ."

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הנפש נכנעת,העין דומעת,יושב ולומד,אב בחכמה,מפורסם,חותן משה,יעקב אבינו,ארון,מיטה,תכריכים,

 

 

 

חדשות לנוחיותכם המירבית