פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'
אינדקס מאמרים
אסטרולוגיה ביהדות
האסטרולוגיה ביהדות ... שהיא נחלת חסרי הדעת,בין מגיה מלומדת לבין מגיה פרימיטיבית"......... מאין שאב הרמב"ם את המידע שבידיו על הורדת רוחניות,עיקר מקורותיו של הרמב"ם נמנים כתבים מזרחיים הרמטיים וצאביים מחרן.מחברים נוספים שכתביהם עשויים להיות ידועים לרמב"ם הם אבו ... קרא עוד
חדשות
אמרי שפר ג'

 

 

  אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ז

 

אחד מגדולי התורה והחסידות אשר תמיד ראו אותו ממהר ורץ, נשאל לפשר הדבר, ענה: אדם צריך תמיד למהר ולרוץ כמו שנאמר (אבות ד')' הוי רץ למצווה ובורח מן העבירה', או שרצים למצווה או שבורחים מעבירה. ומי שרוצה שיהיה לו תמיד 'מזל' טוב, ישתדל להזדרז למצוות ומעשים טובים, כמו שדרשו דורשי רמזים 'מזל' ר"ת זריזים מקדימים למצוות. (באר יחיאל(

     בספר של"ה הק' )שער האותיות אוח ה'( "בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' לעטישותיו והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר וכו' ושמעתי במה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה' ויפה הוא והכוונה בזה ההילול לה' כשם שהושעתני עתה כן אני מקווה לישועתך כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך טוב סלה" הלשון מוכיחה שהמעטש אומר את הפסוק והמשל מברכת הגומל הוא שהקהל אומר למי שאירע לו הוא יגמלך טוב.

     בעניין מי חייב לומר אסותא המתעטש עצמו או אחרים השומעים מצינו בזה מדרשים חלוקים, במדרש איתא: חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו. וכן בגמ' ברכות ובירושלמי משמע שהחיוב מוטל על אחרים השומעים לומר אסותא למתעטש. אולם בפרקי דר"א מבואר שהחיוב הוא על המתעטש עצמו דאיתא: לפיכך חייב אדם לומר "בעטישתו", וכן משמע בילקוט שמעוני חייב אדם בעטישה להודות וכו'. וכן בס' חיי משה סימן ר"ל הביא בשם המקור חיים שאם אין אחר בשעה שיתעטש נהג לומר לעצמו אסותא.

     דאגות רק עושות לך קמטים, וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

     השפעת הסנדק על התינוק  - סיפר הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "נכנס אלי אדם עם שני ילדיו, האחד נראה הגון, והשני נראה כגוי גמור!  זה שנראה צדיק - אבא זצ"ל )הסטייפלר( היה הסנדק שלו. ואילו אצל השני - איני רוצה לומר מי היה הסנדק...והוסיף, שהחזון-איש הקפיד מאוד שהסנדק יהיה הגון." ) ..והערב נא(

"    וידגו לרוב בקרב הארץ" )מח, טז(  יש לומר בדרך צחות, שיעקב אבינו בירך שיהיו כמו דגים, והיינו כמו שהדגים יש בהם מידת השתיקה, שהרי אינם יכולים לדבר מחמת שפיהם מלא מים, כמו כן הם גם כן יאחזו במידת השתיקה ולא ידברו דברים בטלים וכל שכן דברים האסורים,  ובפרט כאשר עוסקים בדברי תורה ותפילה שאז פיהם מלא "מים", ודו"ק. )כאריה ישאג(



     יעקב תבע את החולי אמר לפניו ריבון העולמים אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו פירש במת"כ אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב עניין ירושתם מתוך שהוא חולה שניים או ג' ימים הוא מיישב בין בניו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל )בראשית מ"ח א'( ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )מד"ר תולדות פס"ה(. "תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )גמרא בבא מציעא דף פ"ז(.

הקב"ה "מקדים רפואה למכה"  (אגעדאנק - פרשת מקץ - חנוכה)

     סיפור על נס גמור וגלוי, שממנו נוכל ללמוד נקודה נוספת בהנהגת השי"ת.  סיפר יהודי, כיום בעל מאפיה בניו יורק, שבשנות המלחמה באירופה נותר עם אחותו הצעירה בבונקר בגטו. כל משפחתם נהרגה והוא הרגיש אחריות בשמירה על האחות. יום אחד הוא יצא מהבונקר לחפש אוכל וכשחזר לא מצא את אחותו. אנשים סיפרו לו שבא שוטר מהגיסטפו ולקח אותה למטה המשטרה. הוא רץ כמטורף אל תוך לוע הארי, וזעק, "תחזירו לי את אחותי,  תחזירו לי את אחותי"! הסדיסטים נהנו מצעקותיו, וצחקו עליו. באותו זמן ממש, ירד במדרגות הבניין קצין עטור במדליות, ושאל בכעס: "מה הן הצעקות כאן"? השוטרים ענו לו שהגיע לכאן "ז'יד אחד", שרוצה שנחזיר לו את אחותו. הקצין פנה אל הבחור באכזריות ואמר לו: "את אחותך תקבל בחזרה כשיצמחו לך שערות בכף היד, ועד אז כולכם תמותו, יהודים מלוכלכים".  פשט הנער את כף ידו והראה לעיניו הנדהמות של הנאצי את כף היד והיא מלאה בשערות. הקצין נבהל מהמראה וצעק "בן השטן קח מהר את אחותך ותברח מכאן לפני שאהרוג את שניכם". הם ברחו מן המקום וחיים עד היום הזה.

     סיפור ה"נס" הוא, שבהיותו ילד, נכווה קשות בידו והרופאים השתילו לו עור חדש בכף היד. העור נלקח ממקום בגוף המצמיח שער וכך נתמלאה ידו בשערות.  וכי השלמת הסבר הדברים מקלקלת את הנס?! אנו מצפים לנס שיקרה לפי הזמנה ובאותו רגע ממש. אבל כשהשי"ת מקדים רפואה למכה ומכין את ההצלה עשר שנים קודם המעשה, וכי אין בזה נס גמור? לדעתי זהו נס יותר גדול כשהנס נסתר בתוך מאורעות החיים.  אכן, עבודתנו ותפקידנו לפתח את הכלים בכדי לקלוט את מעשי השי"ת. לחדר את השכל והרגש כדי להבין את הנסים והנפלאות שבכל יום ערב ובקר וצהרים.



ירייה אחת פחות (הרב יחזקאל שובקס)

     שביבי מידע הגיעו כל העת ל-FBI[ לשכת החקירה הפדרלית[  בארה"ב, אודות כת מסוכנת אשר בראשו עומד מנהיג בשם "ג'יימס נייהופט". מדובר במנהיג כריזמטי אשר הצליח לפתות כמה אנשים אשר הולכים אחריו באש ובמים. בין חברי הכת בלטו צעירים אשר בקושי החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים בחייהם , וכבר בחרו לעזוב הכל וללכת שולל אחר מנהיג הכת.  לאחר שחברי הכת נעצרו ונשפטו כמה פעמים לאחר שנתפסו עוברים על החוק, נוצרה בקרבתם תסיסה קשה נגד שלטונות החוק, והכל בגיבויו של מנהיג הכת. וכך נולד הרעיון המטורף וההזוי, להקים לעצמם כמין טריטוריה מבוצרת ושמורה היטב, בה יוכלו לחיות את חייהם כרצונם.  השממה השקט והשלווה אשר שוררים דרך קבע במדבריות של מדינת "נוואדה" בארה"ב קסמו להם, ומשום כך הקימו לעצמם מבצר קטן, בית בן שני קומות, קרוב לעיירה נידחת בדרום "נוואדה". המבצר הוקף בחומה, מגדלי שמירה הוקמו מסביב,  וארסנל נשק בגודל בינוני הובא למקום.

     ברגע שהגיעה הידיעה לאף.בי.איי. כי אכן חברי הכת התבצרו בתוך המבצר הגיע העת לפעול. הצבא קיבל "אור ירוק" מן הממשל לצאת לפעולה. ההוראה היתה ברורה: לתפוס ולעצור את כל חברי הכת, בין אם בחיים ובין אם לא. מתוך יחידות הריינג'רס [הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארה"ב] נבחרה אחת הפלוגות לפעולה. מפקד הפלוגה היה לא אחר מאשר יהודי בשם ג'ייקוב ליכטמאנס. הוריו היו ילידי פולין אשר היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים מבני גילו בחר ג'ייקוב להתגייס לצבא האמריקני, שם העפיל בדרגותיו עד שהגיע לתפקידו הרם.

     כמה ימים לפני שיצאו לשטח, מסר המפקד את ההוראות לפני פקודיו. אחת ההוראות שעליהן חזר שוב ושוב היתה ההוראה: " לנצור אש!" המפקד דרש מאת החיילים סבלנות רבה ולא למהר ללחוץ על ההדק. "אל תשכחו שמדובר בבני בריתנו, אמריקאים כמותנו, ואנו מצווים לשמור על חייהם".  בשעת לילה מאוחרת, שוחחו החיילים ביניהם על הוראתו ההססנית של המפקד הפחדן ומוג הלב. החיילים שנמנו על היחידות המובחרות אומנו כל השנים על אומץ לב בלתי רגיל.  ההוראה הזאת של המפקד היתה בניגוד ממש לאופיים. " הכל בגלל הבן האובד!" - הפטיר אחד החיילים, וכולם הנהנו בראשם. למרות שהם לא הכירו את בני משפחתו של המפקד, לא מזמן גונבה לאוזניהם השמועה, שלפני כעשר שנים נעלם בנו בן השמונה עשרה, ומני אז לא הצליחו לעלות על עקבותיו.

     הסיפור התחיל כאשר הבן יצא לטיול יחד עם חבריו למזרח הרחוק, וביום מן הימים נעלם להם מן העיניים.  האבא שהיה קשור היטב לרשויות, הפעיל את מיטב החוקרים באף.בי.איי. על מנת לאתר את בנו אך לשווא. מאז עברו עשר שנים ושום בדל של מידע אודות בנו לא הגיע אליהם. החיילים הוותיקים אשר הכירו את המפקד בשנים עברו, טענו שהוא השתנה, ממפקד קשוח וחסר פשרות הוא הפך לאדם רכרוכי וסבלן.  

     כאשר חיילי היחידה החלו להתקרב למבצר, נשמעה הירייה הראשונה מכיוון אחד ממגדלי השמירה. היא החטיאה את המטרה, אך המסר היה ברור: הם פותחים במלחמה!  המפקד ג'ייקוב שליווה את הפלוגה היה נחוש לנצור אש על אף הסכנה המוחשית. במקום זאת הוא הורה לפקודיו לסגת אחורה.  הם נסוגו אחורנית וחיכו לשעת לילה מאוחרת, ואז תחת העלטה הכבדה התקרבו החיילים עד למרחק של מאה מטרים מן המבצר,  ואז ניתנה ההוראה: "לפרוץ!"  המתבצרים היו המומים ברגע הראשון, אך מהר מאוד התעשתו והחלו לירות לכל עבר. הם לא היו מספיק מאומנים, ולכן היריות החטיאו שוב ושוב את המטרות. החיילים ביקשו להחזיר אש אך המפקד לא אישר אלא לירות באוויר, רק מתוך כוונה להפחיד ולאיים, בשום אופן לא מתוך כוונה להרוג.  הקרב הסתיים בסופו של דבר עם כמה פצועים קל, אשר פונו מן המקום.  בניגוד לתחזיות נמצאו שם לא פחות מאשר מאתיים ארבעים איש, רובם מצויידים בנשק. הנס היה עצום. אירוע כזה יכל להסתיים באסון ממש.

     המתבצרים הועברו כולם תחת אבטחה כבידה לבית המעצר . למחרת הגיע המפקד לבית המעצר, ועבר מתא לתא כדי להכיר מקרוב את המתבצרים. לפני שנכנס לתא הרביעי, לא שיער מראש איזה דראמה תתחולל שם, ובוודאי שהוא לא היה מוכן לכך נפשית . "אבא" - זו היתה ממש צרחה. ברגע הראשון לא קלט ג'ייקוב את המתחולל. הוא לא הכיר את האיש המגודל שלפניו. אך אז הגיעה צרחה נוספת: "אבא, אתה לא מכיר אותי ?" למשמע הצרחות הגיעו הסוהרים, והם היו עדים למפגש היסטורי ומרגש בין אבא ובין בנו אשר הלך שולל אחר כת מטורפת.  את שכרו על אורך הרוח והרצון לשמור על חיי המתבצרים קיבל ג'ייקוב במקום. התברר שבנו עמד בראש אחד ממגדלי השמירה. מסתבר למדאי שאם החיילים היו יורים למוות, הוא היה אחד הנפגעים הראשונים  . *

     בפרשת השבוע אנו מוצאים שהשבטים סיפרו ליעקב אבינו על כל מעלליו של האיש אדוני הארץ, שדיבר איתם קשות ויתן אותם מרגלים וגם לקח מהם שמעון. ומה היתה תגובתו של יעקב? הנה תמצית דבריו: "זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... וא-ל ש-די יתן לכם רחמים..." על הפסוק בפרשת ויצא: "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", כותב רש"י ז"ל: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך", כי קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת. כך אומרים בשם צדיקים: אם קללתו של יעקב - אפילו בטעות - התקיימה, לו היה יעקב מקלל את ה'משנה למלך' במפורש בוודאי היה מת מיד. פלא ומופת הוא, שדווקא הביטחון הרב של יעקב אבינו שהאמין בבורא העולם כפי שאמר להם: 'וא-ל ש-די יתן לכם רחמים', זה מה שמנע ממנו לקלל את ה'משנה למלך '. במקום זאת בחר לשלוח לו מתנות.  בזכות האמונה האיתנה של יעקב אבינו זכה שיוסף יוותר בחיים.  חנוכה - הוא הזמן הראוי לחזק את אמונתנו ובטחוננו בבורא העולם, וכפי שנפלו אז רבים ביד מעטים, כן בימינו כוח התורה ינצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ממהר ורץ,תורה,חסידות,ברכת הגומל,סנדק,תינוק,מידת השתיקה,הגון,בדרך צחות,

 

  אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ז

 

 

אדם שלא מתייעץ ושואל פשוט עושה הרבה טעויות בחייו.

     בנים ממשיכים -  על הפסוק (מלכים-א יא,כא) ״והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו״ אמרו חז״ל (בבא בתרא קטז): ״מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה״. כי מי שזוכה להניח אחריו בנים טובים, לא נקשר בו לשון 'מיתה', שכן חוט חייו לא נפסק, והוא קיים ונמשך בבניו. (המהר״ל מפראג)

      בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חברו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)

     חסיד, תלמיד מבית מדרש הקוצקי, למד הלכות שחיטה,  כעבור זמן שאל אותו הרבי: " דומני שכבר כמה שנים הנך לומד הלכות שחיטה מדוע אם כן לא הוצאת עד הנה סמיכה ולא היית לשוחט ? השיב החסיד בתמימות: "בהלכות שחיטה הראשונות נאמר כי השוחט צריך להיות ירא שמים ואת הסעיף הזה אני לומד ולומד ועדיין לא הגעתי לקיומו.

אבא הטייס (אפריון שלמה, עלון 195)

     באחת הטיסות מישראל לניו יורק,  התיישב יהודי בן 40 ליד ילדה בת 8 . טוב, כמובן שחברות התעופה דואגות להעסיק את הילדים היטב במהלך הטיסה בכדי שלא יפריעו יותר מדי לשאר הנוסעים, והילדה הזו קיבלה ערכת יצירה.  

     לאחר כשעתיים במרומים, לפתע נדלקו נורות האזהרה שיש על הנוסעים לחגור חגורות בטיחות משום שהמטוס נכנס כרגע ל 'כיס-אויר'...  חלק מהנוסעים נלחצו, אך כמובן שהילדה לא שמה לב לנורות האזהרה, והמשיכה לצייר מבלי משים לב.  לפתע המטוס החל להיטלטל מצד אל צד, וכל כמה שניות נראה כאילו הוא צונח...  הנוסעים החלו להילחץ, וחלקם אף נבהלו עד מאוד, והילדה בשלה... כשהמצב החל להיות חמור יותר, ואנשים כבר הרגישו כמו בלונה-פארק, כבר החלו צווחות וצרחות במטוס, אך הילדה אפילו לא מנידה עפעף, היא ממשיכה לצייר כאילו כלום לא קרה, וכשהטושים עפו לה מצד לצד, היא החזיקה אותם בפיה...  תמה היהודי שישב לידה... "אולי היא שוטה, כיצד היא אינה מבחינה בכל המהומה המתרחשת פה סביבה, וכי אינה מודעת לסכנה...?!".  פנה אליה ושאל: "ילדה, את לא רואה שהמצב חמור, כיצד את יכולה להתנהג בכזו שאת-נפש, ולהישאר רגועה...?". ענתה לו הילדה: "אם היית יודע מי זה אבא שלי, אז כבר היית מבין...". " מי זה אבא שלך?", שאל היהודי... "אבא שלי הוא הטייס של המטוס הזה, לכן איני מפחדת, כי כל זמן שהוא מנהיג את המטוס, אין סיכוי שיארע לי שום דבר רע...".

     יהודי צריך לדעת, גם במצבים הקשים של החיים, שמי שמנהיג את ספינת החיים שלו הוא אבא שלו. ולכן אם אבא הוא הטייס, גם אם המצב נראה בכי-רע, הוא יכול להיות רגוע ושלו, אין מה להיבהל... כי כל זמן שאבא שלו הוא הטייס אין שום סיכוי שיארע לו שום דבר רע...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מתייעץ,שואל,טעויות,בנים ממשיכים,שכיבה,בנים טובים,לכף זכות,חסיד, שחיטה,סמיכה,

 

 

 נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ז

 

הנה אנו עומדים לפני סיום חומש בראשית, ובפרשתנו, פרשת "ויחי", מגיעים גם חייו של יעקב לסיום.

בטרם פטירתו קורא יעקב לכל בניו ומברכם ובנוסף לכך מבקש יעקב מיוסף בקשה חשובה מאוד עבורו: "...ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".

רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר בשלושה טעמים למה היה חשוב הדבר ליעקב: א. סופו של עפר מצרים להיות כינים. ב. אין מתים שבחוץ לארץ זוכים לתחיית המתים אלא אחרי גלגול מחילות לארץ ישראל. ג. שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה.

הכלי יקר מסביר ששלושת הטעמים של רש"י כרוכים זה בזה. יעקב לא חשש באמת שישלטו בו כינים כי אין רימה שולטת בגוף צדיקים אולם הוא חשש כי זו תהיה סיבה שמצרים יעשו אותו עבודה זרה כשיראו שדווקא אצלו אין כינים. 

הצורך להעלותו לארץ ישראל נובע מחשש גלגול מחילות.

סיבה הגיונית לרצון יעקב להיקבר דווקא בארץ ישראל מביא הרש"ר הירש. הנימוק מבוסס על התנאים בהם חיו בני דורו.

יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה והוא הכיר היטב את תוצאותיה של העבדות: "ויאחזו בה", וזה היה מצבם הנפשי והרוחני של בניו ונכדיו. הם החלו להמיר את הירדן בנילוס ולראות במצרים את ארצם ומולדתם.

זו הייתה הסיבה היסודית שהפציר בהם שלא יקברוהו במצרים.

היה חשוב לו להראות להם שאין הוא מכיר במצרים כמקום מגורים קבוע לבני ישראל ולכן אינו רוצה להיקבר בה.

עליהם מוטלת החובה להעלותו לקבורה בישראל ולא לחיות במצרים. זוהי צוואתו ודרך חינוכו לחיבור בניו לארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

פרשת "ויחי",חסד ואמת, עפר ,מצרים,כינים,גלגול מחילות,עבודה זרה,שבע עשרה שנה, מגורים,קבורה בישראל,צוואה,

 

  אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ז

 

 

 ''אל נא תקברני במצרים" (מז, כט(  - יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקווה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם: בני, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להיקבר בה... "אל נא תקברני במצרים ". )הרש"ר הירש( 

     ויקרבו ימי ישראל למות... ועשית עמדי חסד ואמת : חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י) לכאורה, הרי גם לחסד שעושים עם המתים יש תשלום גמול וכמאמרם ז"ל(מועד קטן כ"ח) דיספד יספדוניה, דיקבר יקברונו (הסופד לאחרים - מספידים אותו לאחר מותו, הקובר זוכה לקבורה). אלא, דייק רש"י בלשונו כשאמר "שאינו מצפה לתשלום גמול " כלומר, ודאי יש ויש תשלום גמול גם לחסד שעושים עם המתים, אלא שאין שום אדם מצפה לתשלום גמול זה ורוצה בו, אדרבה כל אחד מצפה שיזכה ויחיה לאורך ימים ושנים. )הג"ר רי"ב הכהן אב"ד בסוליש(



     וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו(  - ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"?  בספר "שיח שרפי קודש" מביא לתרץ בשם הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל : אם רוצה אדם שיהי' לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהי' - ישווה בעיניו. אז יהי' לו מנוחה תמיד. וזה הכוונה וירא מנוחה כי טוב, דווקא לכן הט את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.

    ידועה דרשתו של רשב"י הקדוש - אתם קרויים אדם - ואין אומות העולם קרויים אדם.  וכן נמצא לראות, כי המילוי של המלה אדם- אלפ דלת מ -מ מתקבלת המלה מתפלל . כלומר, המעמיד של עם ישראל הקרויים אדם - היא התפילה, שבכוחה לבקוע את כל הרקיעים.

להרגיש במצוקה (המשל מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש אצל הנצי"ב מוולוזין זצ"ל(

     בפרשתנו לאחר פטירת יעקב אבינו נאמר כך: " ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". בהמשך אף נאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" . והתמיהה ידועה, מדוע לאחר פטירת יעקב אבינו חשבו האחים שיוסף ישיב להם רעה, הרי כבר אמר להם שאין בליבו נגדם כלום?

     חמישה חודשים חלפו מאז אותה שיחה שניהל ר' איטשע עם ידידו הוותיק - ר' מאיר, עד שתוכנה פרח לחלוטין מראשו. כאשר מאיר הגיע באחד הימים והציע לאיטשע לצאת לנפוש כמה ימים ביחד ולנשום אוויר צח, איטשע כלל לא שיער את תוכניותיו המתוחכמות של מאיר.  הנופש המסוכם היה אמור להתקיים במושב דתי מרוחק ונידח למדי בצפון הארץ. זה היה מכוון. אם רוצים חופש ורוצים לנשום אוויר צח ונקי, צריך לצאת למקום מרוחק.  מאיר היה אחראי על הכול. הוא השיג צימר לאירוח, וגם נושא האוכל היה באחריותו.  על פי המוסכם, בבוקרו של יום נעים אחד, הגיע איטשע עם רכבו לאסוף את מאיר כדי לצאת לדרך. עוד בטרם עלה מאיר על הרכב הוא ביקש לברר פרט חשוב מאוד. "האם זכרת להשאיר את הטלפון הנייד בבית?" איטשע חייך במבוכה. "אל תבקש ממני את זה!" מאיר - עדיין מחוץ לרכב - היה נחרץ. "אני לא נוסע! סיכמנו ששנינו משאירים את הטלפון הנייד בבית. אחרת אין חופש ואין כלום". איטשע נאנח. זה קשה לו. בלי טלפון נייד, הוא מרגיש כאילו תלוי בין שמים וארץ. בסוף לא הייתה לו ברירה, הוא חזר הביתה ונפרד מן הטלפון.

     לאחר נסיעה של שלוש שעות הם הגיעו ליעד. שניהם היו מורעבים. "מה עם אוכל?" - שאל איטשע. "ביררתי, יש כאן צרכניה עם מוצרים כשרים, ניכנס ונרכוש הכול". הם נכנסו ואיטשע מילא עגלה. לאחר שסיימו את החשבון הוא מוציא את ארנקו.  שוד ושבר! כל כרטיסי האשראי נעלמו. מאיר עמד מן הצד והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. ידו הייתה במעל.  בעצם מי שאשם זה איטשע בעצמו, וזה קשור לשיחה שהייתה ביניהם לפני חמישה חודשים.  זיכה ד' את איטשע בהצלחה מיוחדת בעסקיו והוא הצליח לצבור לעצמו הון רב. במקביל אליו, היה מאיר עוסק כל השנים בעשיית חסד עם משפחות במצוקה. עם הזמן אף הקים ארגון חסד ענק.  בכמה הזדמנויות ביקש מאיר מאיטשע לסייע בידו להקל על מצוקותיהם הקשות של משפחות בישראל. מאיר היה יוצא תמיד מאוכזב. התרומות היו מצומקות מאוד לדעתו. באחת הפעמים שוחחו על כך בכנות. ואז אמר לו איטשע משפט משמעותי מאוד. " אני גדלתי בבית שתמיד היה בו הכול, מעולם לא חשתי טעמה של מצוקה כלכלית. קשה לי להבין את זה. הלוואי יכולתי להבין אותם יותר".  באותם רגעים החל מאיר לטוות את תוכניותיו.

     העלמת כרטיסי האשראי הייתה חלק מן התוכנית.  איטשע היה אחוז תזזית. "אני חייב להתקשר הביתה לדעת מה קורה עם כרטיסי האשראי!" בצרכניה הביאו לו טלפון להתקשר.  שיחה קצרה מעלה שאכן כרטיסי האשראי שלו נותרו בבית.  רעייתו שהייתה בסוד העניינים היא שדאגה לכך.  אם אין אשראי אז צריך לשלם במזומן. מאיר טוען שאין לו אפילו שקל אחד, לא מזומן ולא אשראי. איטשע - לעומת זאת - ממשמש בכיס ומוצא כמה עשרות שקלים. מאיר מזכיר לו שהסכום הזה אמור להספיק להם לכמה ימים.  בלית ברירה החזירו את כל המוצרים למדפים.  כעת התחילו לחשב חשבונות, איך כל האוכל לימים הבאים נכנס בתוך עשרות השקלים. הם הסתובבו זמן רב בצרכניה, השוו מחירים ולבסוף בחרו בשתי כיכרות לחם, שקית חלב ועוד ממרח זול במיוחד. על ירקות מעדנים ונשנושים לא היה מה לדבר בכלל.  הם חזרו מדוכאים והתיישבו לאכול. לאחר שלוש פרוסות עדיין נשאר איטשע רעב. הוא ביקש לקחת פרוסה רביעית. מאיר היה שם בשביל להזכיר לו. "אנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם לימים הבאים".  בלילה הסביר איטשע למאיר עד כמה הוא מרגיש מוזר. " אני לא זוכר מתי הייתה לי את התחושה הזאת שאני לא יכול לאכול כמה שאני רוצה".  

     עדיין נותרו בשבילו חוויות נוספות.  למחרת הם יצאו לטייל באזור. כאשר כבר היו בדרך חזרה, פתאום נזכר איטשע שצריך למלא דלק. הוא נכנס לתחנת הדלק הקרובה ושלף את הארנק. " רגע! אין לי כרטיס אשראי איך אני ממלא דלק?"  איטשע היה על סף בכי. "מאיר, מה עושים?"  מאיר היה יצירתי: "תשאיר את הרכב כאן ונחזור עם אוטובוס שחולף כאן בסמוך. הרי נשארו לנו כמה שקלים". "ומה יהיה עם הרכב?" - שאל איטשע. " נו, כבר תדאג שישלחו לך את כרטיסי האשראי ותחזור לכאן ". למרות הקושי הנפשי הרב, איטשע נאלץ להסכים. הם אכן חזרו עם אוטובוס, ומתחנת האוטובוס נאלצו ללכת מרחק של כמה קילומטרים עד למקום האירוח. " להסתובב בלי כסף, זו ההרגשה נוראה!" - סיכם איטשע את האירועים, כאשר הם ישבו לאכול שלוש פרוסות לחם נוספות מהלחם שקנו אתמול. " תקשיב מאיר, אני חושב שהתחלתי להבין אנשים שחיים במצוקה" . "אם כך, השגתי את המטרה שלי" - הגיב מאיר. *

     שמעתי לתרץ. כאשר האחים מכרו את יוסף למצרים מעולם לא תיארו לעצמם את התחושה להיות לבד בלי נוכחותו של האבא יעקב. הם קיבלו את סליחתו של יוסף כדבר המובן מאליו.  לאחר פטירתו של יעקב, הרגישו לראשונה בחייהם את התחושה הקשה להיות בלי אבא, ומשום כך לא יכלו להאמין שאכן יוסף מחל להם על שהרחיקו אותו מאבא במשך עשרים ושתיים שנה,  ולכן חששו כל כך שיוסף עוד ישיב להם כגמולם הרע. 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חשש,נאחזים,מולדתם,ראש המשפחה, חסד,אמת,מספידים,מצפה,מנוחה, רקיעים,

 

 אמרי שפר י"ב טבת ה'תשע"ז

 

 

     אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד - כמש"כ (בראשית מ"ט ו') "כי באפם הרגו איש".


וידגו לרוב בקרב הארץ - בני ישראל נמשלו לדגים. והנה דגים אפשר לדוג בשני
אופנים - עם רשת, ועם חכה.
ההבדל ביניהם - ברשת נתפס כל הדג, משא"כ בחכה נתפס הדג רק בפיו. כמ"כ יש
אנשים שנתפסים ברשת - כל גופם מלא עבירות...,ויש אנשים צדיקים, אך נתפסים
בפה...,
מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך...,         (ספה"ק)



עצה טובה. כידוע בעקבות חוק השקיות החדש, מחולק בסופרים שקיות רב פעמיות למי שקונה ביותר מסכום מסוים. ושמתי לב לדבר מעניין, מי שקונה במאה ש"ח מקבל שקית אחת, ומי שקונה במאתיים אינו מקבל שתיים! אלא רק מי שקונה במאתיים וחמישים שקלים הוא שיקבל שתיים! - מי שבכל זאת קונה במאתיים ורוצה לסחוב לביתו את המצרכים, כדאי שפשוט יחלק את הקניה לשני חשבוניות של מאה ש"ח כל אחת... בברכה אריה גולד



     אמרה עממית אומרת ש- יום הולדתו של האדם הוא יום שבו בורא עולם החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיו...

     גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.

    הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

     וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם )מה', כז'(  הסביר נפלא בעל ה 'שה לבית' )ד"ת לפ"ש( הקדמה: כאשר החלה ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארצות הברית ההורים שנשארו דאגו לילדיהם .והנה כאשר הבן היה שולח להוריו מעטפה עם צ'ק אז האבא הבין שמבחינה כלכלית בנו הצליח אבל לא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר. אבל אם הבן היה שולח להורים גם כרטיס טיסה, האבא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר, כי זה ראיה שהבן לא מתבייש בהוריו היהודים ולא חושש שיראו אותו.  לפי זה כאשר יעקב שומע שיוסף שלח לו 'כרטיס טיסה' 'וירא את העגלות... לשאת אותו' הבין כי בנו יוסף אכן חי כיהודי כשר. ומיד 'ותחי רוח יעקב'. (מתוק מדבש! הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

חילך לאורייתא! (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

"גיבורים ביד חלשים... זדים ביד עוסקי תורתך". כשכולנו אומרים את המילים הללו מתוך "על הניסים" אנחנו רואים בעיני רוחנו את המתיוון הרשע המנסה לשכנע את עוסקי התורה לסגור את הגמרות ולהצטרף אליו בפיתוח "תרבות הגוף" בגימנסיון. אנחנו מדמיינים את הקלגסים חסוני הגוף מטמאים את המקדש וקוראים לצעירי כהונה להצטרף אליהם בתרבות השרירים והכוח.

הרב אילן תורג'מן לא צריך לדמיין. הוא היה שם. 

קשה להאמין שהאברך הצנוע הזה הקדיש בעבר שנים רבות מחייו כדי להגיע לשיא השכלול בתחום אומנויות הספורט. למען האמת, גם לו עצמו קשה להאמין לכך. חזותו החיצונית לא מסגירה מאומה מעברו. אבל השינוי אינו רק מבחוץ. קשה למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הרב אילן תורג'מן. יש לו סדר לימוד בבוקר וחברותא אחר הצהרים ואת שעות הלילה הוא מנצל ללימוד בבית מדרש באחד מיישובי הגליל העליון. "החיים קצרים וצריך להספיק כל כך הרבה," הוא אומר כמתנצל. אני מציע לשוחח  אתו בעודו נוסע ממקום למקום, אבל גם הפתרון הזה מתגלה כבעייתי שכן לרב תורג'מן יש ב"ה משפחה שעליו לנהל ועוד כמה עיסוקים שתובעים את תשומת ליבו, כפי שנראה בהמשך. בסופו של דבר השיחה מתקיימת קרעים-קרעים, ומתוך הטלאים הללו מתרקמת מסכת חיים ייחודית ובלתי שגרתית.

אם תחלפו על פניו ברחוב לא תנחשו לעולם שהוא לא היה כל חייו אברך כולל מן השורה. עם הכובע והחליפה, הזקן המאפיר והמבט הרציני בעיניים הוא יכול היה להשתלב בטבעיות בכל בית מדרש בבני ברק או קריית ספר. אבל  הרב תורג'מן אינו מתגורר באחת מהערים החרדיות. הוא חי בישוב קטן בגליל המערבי בשם נווה זיו ושָם הוא בהחלט מושך תשומת לב. נווה זיו, ישוב טובל בירק השוכן במרחק נגיעה מגבול הצפון, הוא מסוג המקומות שניתן לפגוש בהם כל מיני דברים מעניינים - דורבנים המתגנבים מהיער הסמוך,  שפני סלע ועוד מיני יצורים - אבל חרדים הם לא אחד מהם.

התושבים, בהם אנשי קבע ומשטרה רבים, הסתכלו בתימהון על המשפחה שפתאום התחילה להתחרד. את הרב תורג'מן זה לא הטריד. "מאז שאני צעיר שאפתי למצוינות ושלמות בכל תחום בו עסקתי," הוא אומר. "כאשר הבנתי שתפקידו של היהודי הוא להיות עובד ה' היה לי ברור שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הצטרפות ליחידת העילית של עם ישראל - צבא לומדי התורה. בישוב הסתכלו עלינו בהתחלה כעל 'חייזרים' אבל אחר כך למדו להעריך ולכבד. היו כאלה שהציעו לנו 'להוריד פרופיל', להסתפק בכיפה אך בלי כל התלבושת החרדית, אבל לא ויתרנו. כאלה אנחנו. עקשנים".

שאלה מורכבת יותר הייתה סוגיית חינוך הילדים בישוב שבו הם כמעט המשפחה החרדית היחידה, אבל חזקה עליו הוראת רבו המובהק שעליו להישאר דווקא בישוב זה. "לו רק היה הדבר אפשרי הייתי עובר כבר מחר לרכסים או לבני ברק," הוא אומר בגעגוע אמתי. "אבל הרב אתו אני מתייעץ בכל שעל הורה לי חד-משמעית שעלי להמשיך להתגורר באותו מקום ואפילו להמשיך בעיסוקי הקודמים. כבני תורה אנחנו אמונים על מצוות אמונת חכמים וכך אני נוהג".

חגורה לבנה וחגורה שחורה

אילן תורג'מן גילה מגיל צעיר את תחום אומנויות הלחימה הקדומות. עבור מי שה"מכות" היחיד שהוא מכיר זו מסכת בגמרא נסביר שאומנויות אלה בגלגולן המודרני אינן עוסקות באלימות לשם אלימות אלא מהוות ענף מענפי הספורט המוכרים. "ניתן להשתמש בטכניקות הללו גם לצורכי הגנה עצמית, אבל רוב העוסקים בתחום עושים זאת עבור הכושר הנפשי הפיזי שהאימונים הללו מעניקים להם," מסביר ר' אילן.

מדובר בשיטות לחימה שהתפתחו במשך אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק ומי שמבקש להשתלם בהם צריך לקבל על עצמו משטר אימונים מפרך וקפדני הכולל לא רק תרגילי גוף אלא גם תרגילי מחשבה ופיתוח תכונות פנימיות של משמעת עצמית חזקה. "בילדותי קיבלתי חינוך דתי אבל בהמשך התרחקתי," מספר הרב אילן תורג'מן. "היום אני יודע מה הדבר שמשך אותי לאומנויות הלחימה: תחושה של ריקנות פנימית וחולשה. זו הייתה קריאת תזכורת לטפל בנשמה אבל אני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".

הוא הקדיש כל רגע פנוי לאימונים באומנות לחימה מסוימת הקרויה "קרטה". האימונים המפרכים תפסו את כל יומו. הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות מסחררת. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כבר הוכר כאלוף הארץ ב"קרטה". הוא לא עצר בכך. בגיל 25  כבר היה שיאן עולמי. מה עושים הלאה? כובשים עוד פסגה. "שמעתי על אומנות לחימה בשם 'ג'יו ג'יטסו' והתכוונתי לכבוש גם אותה," מספר תורג'מן. מדובר על אומנות לחימה יפנית המזכירה את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שממציא תורת לחימה זו הבחין בענפי אורן קשיחים הנשברים בסערה עזה בעוד שדווקא הגבעולים הרכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח".

באותו זמן הגיע לישראל מאמן בתחום הג'יו ג'יטסו שהעביר סמינר בנושא. תורג'מן אסף את כל תלמידיו ונסע להשתתף. כפתיח לסמינר הציע המאמן לנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו בקלות," מספר תורג'מן. "במקום זאת כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס".

זו לא הייתה החלטה קלה. תורג'מן כבר ניהל אז בית ספר לאומנויות לחימה עם תלמידים שרבים מהם הגיעו לשלבים מתקדמים. אבל החתירה לשלמות הייתה חשובה לו מהכול ולכן ברגע שגילה אומנות לחימה מובחרת יותר הוא הסביר לתלמידיו שצריך להתחיל מחדש - לוותר על הדרגה הגבוהה אליה הגיעו ולחזור להיות תלמידים מתחילים. לא רבים היו מוכנים לעשות את הצעד אבל תורג'מן לא ויתר. הוא נסע לעיר ניגאטה שביפן והתמיד במשך שנים אצל מורים לג'יו ג'יטסו. הוא הסתובב בקרב המומחים שחלקם שקועים בטקסי עבודה זרה. "גם אז סיננתי את כל האלמנטים ה"רוחניים" שהגויים צירו והתמקדתי רק בטכניקה עצמה," הוא מספר. כשנודע לו שבברזיל קיימת גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו לא התעצל ונסע גם לשם. מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.

כל אותו הזמן המשיכה הנשמה להציק לו ולהזכיר את קיומו. לעיתים הופתע לפגוש מרכיבים יהודיים המסתתרים בתוך הגישות הרוחניות שמאחורי אומנויות המזרח, מרכיבים שהמורים עצמם לא מבינים את משמעותם. אבל בעיקר השכיל לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. "הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".

"אם מנצלים אותה לטובה ניתן לנצל את התובנות הללו במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה," הוא אומר. "יוצא לי לראות אנשים יושבים מול הגמרא אבל לא מתרכזים כראוי, לא עמלים כמו שצריך. עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק. מסתבר שהשיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".

אומנות הלחימה האמיתית

 עטור בתהילה והישגים חזרו אילן תורג'מן ורעייתו לארץ ישראל. הוא הקים בית ספר לאומנויות לחימה והשתקע עם משפחתו בנווה זיו. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין חש ריקנות. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".

יום אחד סיפרה לו אשתו על שיעור תורה המתקיים בישוב סמוך. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, חבש כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. זו הייתה קפיצה למים, לא בהדרגה ולא בשלבים. קפיצה נחשונית.

עכשיו הגיע תורה של אשתו להיבהל. ללכת לשיעור תורה מפעם לפעם זה נחמד, אבל שבת וכשרות? זה כבר היה מוגזם. לא בשבילי. תורג'מן התייסר והתלבט: מצד אחד האמת קוראת לו והוא בשביל האמת מוכן לעשות הרבה מאוד, אבל מה יעלה בגורל משפחתו?  ואז הציע לו מישהו רעיון פשוט. "קח את המשפחה לסמינר של 'ערכים'. הם המומחים בתחום, הם כבר יצליחו למצוא מסילות לליבם של בני הבית המודאגים והחוששים".

הוא יצר קשר עם רכז "ערכים" בצפון הארץ, הרב יוסף זרקא, שכיוון אותו לסמינר הקרוב שנערך בטבריה. כשהגיעו למקום נחרדה אשתו. "לאן הבאת אותי?" הטיחה בו בבהלה. "מה כל הטיפוסים המזוקנים שמסתובבים כאן?" 

לרגע היה נדמה שכל הבנין שעמל לבנות בהשקעה מרובה עומד לקרוס, אבל פעילי "ערכים" הערוכים בדיוק למצבים כאלה הצליחו לשכנע אותה לשבת ולהקשיב לכמה הרצאות בנושאי חינוך ילדים. ספק אם אפילו הם העלו בדעתם עד כמה הדברים יקלעו לליבה. הגב' תורג'מן התלבטה באותם הימים קשות בשאלת חינוך הילדים. הדברים שראתה בבית הספר הממלכתי גרמו לה להבין שחינוך לא מקבלים שם ותהיותיה היו מרובות. כעת התברר שיש אלטרנטיבה: תורת הנצח של עם ישראל סוללת דרך בטוחה גם בתחום הזה.  מרצי "ערכים" ישבו במשך שעות עם המשפחה. דיברו, הסבירו, ענו בסבלנות על כל שאלה. הרב תורג'מן כבר היה "משוכנע ועומד". צריך היה לשכנע גם את הגברת ששמירת מצוות איננה דבר כל כך מפחיד.

ההשקעה הוכיחה את עצמה. במוצאי שבת, ב"סימפוזיון" המפורסם המסכם את הסמינר ברור היה להם שהם עולים על דרך חדשה. כל הגביעים הנוצצים, הדיפלומות המפוארות, הכותרות בעיתונים - הכל התבטל ונמס לנוכח אור האמת.

אם חשבו בני משפחת תורג'מן שמעתה עליהם לחתור הלאה בכוחות עצמם, הרי שלמחרת ביום ראשון באה הנקישה על הדלת ולימדה ש"ערכים" ממשיכים ללוות את בוגרי הסמינר גם בשלבים הבאים. בדלת עמד  הרב זרקא שביקש לדעת אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה כדי להתרשם על מידת התאמתו לילדיהם...

תמו ימי הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. הילדים נשלחו למוסדות חינוך חרדיים והרב תורג'מן החל להשקיע את כל עתותיו כדי להדביק את הפערים שהיו לו בתחום לימוד התורה, באותה דבקות ועקשנות בו התמודד עם כל אומנות לחימה חדשה.

"הייתה לי כבר הכנה מוקדמת לכך," הוא אומר בחיוך. "בשביל להצטיין באומנות לחימה צריך מסירות נפש גדולה עד כדי שיגעון: לישון לפי מדד, הורדת משקל, משטר אימונים מפרך, טכניקות לפיתוח גמישות, אכילה בדיוק בכמות הנצרכת. הכול חייב להיות מאוד מדויק. אתה צריך להוריד את הראש בפני המאמן ולציית להוראותיו במדויק. המאמן הוא כמו "רב" - הוא זה שכבר הגיע להישג המבוקש ומורה לך את הדרך לשם. כשחזרתי ליהדות ראיתי שגם כדי להצליח בלימוד התורה הקדושה נדרשים אותם תנאים - רק שכאן הם מגויסים לתכלית האמיתית של החיים".

בישוב התקשו לעכל את המפנה שחל בתורג'מן. "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו ולשכנע אותנו בטעות שעשינו... הסכמתי אבל אמרתי להם שמן הראוי שגם לצד השני יהיה ייצוג בכינוס הזה. הזמנתי את הרב יהודה יוספי שליט"א מארגון "ערכים" שיישא דברים. אפשר כבר לדמיין את מהלך הפגישה"...

מסירות נפש - רק למטרה הנכונה

מחשבתו הראשונה של הרב תורג'מן הייתה לנטוש לחלוטין את אורח חייו הקודם, לעבור למקום ישוב חרדי וכמובן לחדול מכל עיסוקו בתחום הלחימה. "מי שיש לו מלחמתה של תורה לא זקוק למלחמות מסוגים אחרים," הוא אומר. "כל העניין הזה של פיתוח הגוף זו תרבות יוון במלואה," אומרת הגב' תורג'מן. "בכל פעם שהייתי לובש את בגדי האימונים ועולה על המזרן הייתי חש תחושת החמצה נוראה," מספר הרב תורג'מן. "נחרדתי מההבל שבו האנשים סביבי מבלים את זמנם. רציתי לנער אותם ולשאול אותם בשביל מה אתם משקיעים כוחות בעולם חולף ותלוש ולא משקיעים מאומה בנשמה?!"

חיבוטי הנפש הובילו את הרב תורג'מן לעשות שאלת רב. "רציתי לסגור את בית הספר - חד וחלק," הוא אומר. "רציתי להניח הכול מאחורי ולהשקיע את כל כוחותי בלימוד התורה. בזבזתי מספיק פרקי זמן יקרים במרדף אחר תרבות זרה בארצות רחוקות. הגיע הזמן שאעשה לביתי".

לגודל הפתעתו רבו הניאו מכוונתו זו. לא רק שהורה לו להישאר באותו ישוב, הוא גם חייב אותו להמשיך בתפעול בית הספר שלו לאומנות לחימה. "לבית הספר שלך מגיעים אנשים שאתה עבורם בן התורה היחיד שיפגשו," הסביר לו. "אסור לך לנטוש את העמדה".

זו הייתה הוראה קשה מאין כמוה, אבל חזקה עליו מצוות הרב. מאז הוא מחלק את סדר יומו בין לימוד תורה לבין ההדרכה באומנויות הלחימה. במשך שעות אחדות הוא מסיר את המגבעת הישיבתית ומתייצב לאימונים יחד עם תלמידיו. בזקנו המתבדר וציציותיו המתנופפות הוא מהווה דמות יוצאת דופן בנוף הספורטיבי בארץ אבל הדבר לא הקטין את מספר תלמידיו. אולי להפך. גם העובדה שהוא משחיל מסרים יהודיים בין אימון לאימון מתקבלת בהערכה.  "ברחבי הארץ פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. ברוך ה' הפכנו לאבן שואבת ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".

בימי החנוכה מציינים את המאבק בתרבות יוון שפיתוח הגוף היה אחד מנושאיה המרכזיים. כמי שעבר מעולם שבו פיתוח היכולת הפיזיות נחשב לשיא ההצלחה לעולם שבו שבירת מידה אחת חשובה יותר מאינספור תרגילי אקרובטיקה יש לרב תורג'מן לא מעט לומר בנושא. "באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימאלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".

"ריש לקיש היה גיבור גדול שהיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא היה מסוגל לשחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער לרגע. בכל פעם שאני מסיים עוד מסכת ועוד ספר אני מתמוגג משמחה. זה התענוג הגדול ביותר".



 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דגים,רשת,חכה,נצור לשונך,חוק השקיות,להסתדר, פחדים,אשליה,טעם בשבת, כרטיס טיסה,

 

 

 

אמרי שפר י"א טבת ה'תשע"ז

 

אומר החפץ חיים שלפעמים אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד. ולמשל עני שרוצה להתקבל לעבודה כל שהיא לפרנסתו והבעל הבית מתעניין אצל אחרים עליו, ובעקימת האף יכול לקלקל לו את כל מחייתו.



     אל הרבי מקוצק בא זקן אחד ואמר לו שמתכונן הוא לעלות לארץ ישראל, כדי שלא יסבול אחרי מאה ועשרים שנה מצער גלגול מחילות. או ואבוי! אמר הרבי מקוצק - כמה בני אדם הללו אוהבים את גופם הרקוב והסרוח, שדואגים לו אפילו לאחר מיתה.



     בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי.-  ונשאלת השאלה מה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש"י בפירושו את החכמה לתפילה? אלא, הסביר הגה"ק בעל האבן האזל זי"ע - דבר גדול בא רש"י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל.

     "וידגו לרוב בקרב הארץ" - מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).



המתווכים (ופריו מתוק).

     מעשה בראובן שחיפש לרכוש דירה מרווחת עם גג בעיר פלונית. התקשר למתווך שמעון, והלה סיפר לו אודות דירה נפלאה, ותיאר לו בפרוטרוט את תכונות ומידות הדירה וחדריה, את כיווני האוויר, את גודל החדר שבגג וכו'. ראובן שמע היטב את כל הפרטים , ורשם אותם בפנקסו.  לבסוף ביקש ראובן 'האם תוכל לציין לי רק את שם הרחוב, כמובן מבלי לנקוב במספר הבניין'. המתווך השיב, 'היות ומדובר בדירה הממוקמת ברחוב גדול מאוד (ואין סיכוי שמישהו ילך לשם על מנת לאתר את הדירה) אגלה לך - הדירה נמצאת ברחוב 'הכלנית'; כתובת מדויקת אמסור לך בע"ה כשתכנס למשרדי ותחתום על טופס התחיבות לתשלום דמי התיווך'.

     ראובן הודה לשמעון, ולאחר מכן המשיך להתעניין אצל מתווך אחר. הנה הוא מתקשר למתווך יהודה, והלה מודיע 'יש לי דירה עם גג שבדיוק מתאימה לדרישותיך', ומתחיל לתאר בפניו את פרטיה המדויקים של הדירה ומידותיה. ראובן רשם את הפרטים לצד פרטי ההצעה של המתווך הקודם, והשתומם לרגע... 'מדהים', חושב בליבו, 'הפרטים כולם תואמים בדיוק לפרטים שמסר לי המתווך הקודם'. ביקש מיהודה: 'אולי תוכל לומר לי את שם הרחוב, ללא כתובת מדוייקת?' המתווך הסכים: 'הדירה נמצאת ברחוב גדול מאוד, רחוב הרקפת'! ראובן מיד נזכר שרחוב הרקפת מצטלב עם רחוב הכלנית. חיבר אפוא בראשו את הפרטים אלו לאלו, והגיע למסקנה, שככל הנראה זו אכן הדירה שעליה שמע מהמתווך הקודם - היא פשוט ממוקמת ברחוב הכלנית פינת הרקפת!... ראובן הודה למתווך מקרב לב, ומיהר להגיע אל הצטלבות הרחובות הכלנית-הרקפת. התבונן וחיפש את הדירה שתיארו בפניו, ולא היה קשה כלל לאתרה. בא אפוא במשא ומתן עם בעל הדירה, והרכישה הסתיימה בהצלחה, והכל בא על מקומו בשלום.

     בשלום אמרנו? לא לגמרי. הנה דבר רכישת הדירה הגיע לאוזנם של שני המתווכים, וכעת הם באים ותובעים מראובן דמי תיווך.  ראובן טוען לעומתם, 'זכיתי בדירה רק בסייעתא דשמיא מופלאה, ולא בזכותכם; ומשכך, אני חייב תודה רק לה' יתברך, ולכם איני חייב לשלם מאומה'... עם מי הדין? ובכן, לפנינו מקרה של שני מתווכים שרקמו יחד (שלא במתכוין) את התיווך, כאשר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול', והמידע שהתקבל משני המוקדים, נתן תוצאה אחת - תיווך הדירה. והנה היה נראה לומר, שאף אחד לא יזכה בדמי התיווך, מאחר ודמי תיווך הם תשלום עבור ההתקשרות בין הקונה למוכר, וכיון שלמעשה המתווכים הנ"ל לא קישרו בין הקונה למוכר, וכפי שראינו שלא ציינו את הכתובת המדוייקת של הדירה, אלא אמרו לו אם תרצה תבוא ותחתום, כך שכל אחד בפני עצמו לא הביא בפועל את הלקוח אל הדירה, אלא הלקוח עשה 'חשבון' וכך הגיע אליה בעצמו, אם כן, לא התחילה פעולת המתווכים, וממילא אין הם פועלים. (ולמשל, אילו יראה אדם שתי מודעות בשני עיתונים, ויחבר את המידע, ויקבל תוצאה - וכי מגיע למי מהם דמי תיוך?!). והיות והמידע החלקי שכל אחד מהמתווכים מסר, עדיין אינו מחייב תשלום דמי תיווך (שכן ברור שאילו היה הלקוח הולך ומחפש בעצמו בכל הרחוב הענק את הדירה, ולבסוף מוצאה, לא היה צריך לשלם למתווך), אם כן גם עתה, שהתברר שהמידע הושלם על ידי מתווך אחר, שגם הוא מסר מידע חלקי (שאין עליו חיוב תשלומין) - ממילא ראובן אינו חייב בתשלום דמי תיווך, לא למתווך הראשון ולא למתווך השני. וכמובן ששני המתווכים אינם יכולים להיחשב כשותפים, כיון שאף אחד מהם לא התכוון לתרום לשותפות, אלא להיפך - רצה שלא יסתדרו בלעדיו. והצירוף לא נעשה משניהם, אלא ע"י הלקוח.אולם, כאשר הוצעו הדברים לפני מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א, ענה ואמר כדלהלן:

     נראה שבכל זאת יש לחייב את ראובן לשלם לכל אחד מהמתווכים חצי דמי תיווך, כי כל אחד פעל מתוך העסק שלו במטרה אחת ויחידה - להפיק רווחים; ומן השמים גלגלו שבהצטרפות שניהם נרקם התיווך וראובן זכה בדירה, ולכן שלם ישלם לכל אחד את חצי התשלום.  ואמנם המתווך שמעון חשב שהוא מגלה רק קצת, וכך חשב גם יהודה, אבל ה' יתברך גלגל שהתועלת תושלם על ידי שניהם, ולכן מגיע להם תשלום, שמעון מחצה ויהודה מחצה. ולה' יתברך השיר והשבח! 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

עקימת האף,לקלקל,גלגול מחילות,רקוב,סרוח,בחרבי ובקשתי,צימאון,מתווך,

   

 

 

 

  אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ז

 

 אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13). הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.

    בלתי אפשרי הוא מונח הנמצא רק במילון של כסילים.



     השמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו. מדוע זה באמת כך? אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.



     "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות.

הרב ישראל פרידמן מהוסיאטין זצ"ל (פניני עין חמד , גיליון 562)

     סוחר ממולח היה מר אברהם מנשה שעלה מפרס ופתח חנות מכולת רחבה בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים.  שמו הטוב הלך לפניו, יושרו וחריצותו הפכו לשם דבר. כדי לרצות את לקוחותיו היה מכתת רגליו בין המשקים והכפרים סביבות ירושלים וכל היכן שיכל לצרוך מוצרים טובים וזולים היה רוכש ומביאם לחנותו לרווחת הקונים ולהגדלת הכנסתו לטובת בני משפחתו.

     יום אחד שב מיריחו משם הביא עשרות רבות של קילוגרמים תמרים בשלים . שלשה ימים ארכה הדרך, לשמחתו הגיע עם כל הסחורה בשלום, הוא פרק את התמרים בחנותו שבשוק ולפני שהלך לביתו לראות בשלום משפחתו לקח עימו שקית תמרים עסיסיים להביא לבני ביתו.  בהגיעו לביתו רבתה השמחה . לאחר שנח מעמל וטורח הוציא את שקית התמרים. גם ראובן ילדו בן השמונה לקח חופן תמרים ואכלם להנאתו אך לפתע לא חש בגרעין שהיה בתוכו והגרעין נתקע ל"ע במורד הגרון. פניו הכחילו והוא נשם בקושי, מיד הפכוהו וחבטו על גבו, ואכן הטילטולים והחבטות הצילו את חייו בטווח המיידי, יצא הגרעין מדרכי הנשימה, אך למרבה הצער הוא לא נפלט החוצה אלא גלש עמוק ונכנס לריאות, צבע פניו חזר להיות כמו שהיה ונשימתו התייצבה , אך על כל נשימה ונשימה התלווה חרחור עז שנשמע עקב הגרעין שנבלע.  פנו ההורים אל ביתה של הרופאה הירושלמית המפורסמת ד"ר הלנה כגן. למומחיותה וכושר הבחנתה יצא שם עולמי, היא כמעט לא נזקקה לכלי עזר כלשהם, די היה לה לשאול מספר פרטים, להעיף מבט ולקבוע את מחלתו ודרכי הפעולה להחלמתו. לאחר שהאזינה לנשימותיו - חירחוריו,  קבעה חד משמעית כי מצבו קשה , ובמידה ולא ישלפו את הגרעין בהקדם, הוא עלול לגרום לתסבוכת שלמה, במקום יתפתח מורסה, אחר כך דלקת, יצטברו שם נוזלים וליחות והמצב עלול להתדרדר עד לשיתוק פעולת הריאה. "עליכם לפנות מיד למכון רנטגן ובשיקוף על הריאה נדע , היכן מקומו המדויק של הגרעין".

     במכון הרנטגן עשו צילום ואמרו: "הגרעין תקוע עמוק בתוך הריאה הימנית ולשם קשה להגיע אפילו עם איזמל של מנתחים . " בצר להם תרמו ממון רב לצדקה, נסעו לקברי צדיקים ואף שילמו כסף סכום לא מבוטל למספר אברכים בני תורה על מנת שיסעו לכותל המערבי ויעתירו בתפילה למען רפואתו של הילד המסכן והחולה.  

     אחד מתושבי השכונה , שהשתתף בתפילות לרפואת הילד , היה חסיד נלהב של האדמו"ר ר' ישראל מהוסיאטין והוא הפנם אל הרבי. כשהגיעו אל הגבאי ר' יעקב ישראל קנלר הבין הלה שזה מקרה דחוף ומיד כתב "קויטל" ומיהר להכניסם אל חדרו של הרבי. הצדיק הניח את ידו הקדושה על כתפו של הילד, הרגיעו, ואז החל ממשש בידו על צלעותיו, עבר מהגב לחזה מצד ימין לצד שמאל, והניח ידיו על שתי ראותיו. והנה הרים הרבי את עיניו לעבר הגבאי ואמר לו " : מה רוצים ממני, אני לא מרגיש שום גרעין בריאותיו, השי"ת יעזור שיהיה בריא ושלם ויהיה להם כל טוב ". הגבאי חייך ופניו קרנו משמחה, הוא לחש להורים לצאת החוצה, הרבי אמר שאין לילד כלום. בני המשפחה שלא התנסו בדברים שכאלה לא קלטו את המסר. האב פרץ בבכי, וביקש מהגבאי שיסביר לרבי שיש צילומים שהראו בבירור את הגרעין ואת מיקומו בריאה. אך הגבאי שראה מעשים שכאלה בכל יום ויום אמר להורים בנחרצות " : אתם יכולים לזרוק את כל הצילומים לפח, אם הרב אמר , שאין גרעין אז אין גרעין! ". אך הנה ראה זה פלא! החרחורים פסקו לחלוטין והנשימה הפכה להיות רגילה כמאז.

     בא נלך לד"ר כגן ונשמע ממנה חוות דעת נוספת" , אמר מנשה. הם הגיעו לרופאה, וביקשו , שתבדוק את הילד. היא לקחה את מכשיר הסטטוסקופ, הצמידה לאוזניה והקשיבה לקול נשימתו. הבעת תימהון התפשט על פניה. והיא קבעה חד משמעית "הנשימה חופשית ותקינה,  הגרעין נעלם! ." "כיצד זה קרה?" שאלה. מנשה השיב: "לא עשינו כלום, רק היינו אצל הרבי מהוסיאטין". "רק "?! חזרה הרופאה בלגלוג, "הייתם אצל הצדיק הגדול מהוסיאטין?" . היא צחקה ואמרה " : מה שהוא מסוגל, אנחנו הרופאים כלל לא מסוגלים , הוצאת הגרעין בדרך שעשה הצדיק , אין מי שישווה לו, זהו כוחם של צדיקים, שכל הרופאים עם כל הידע והניסיון הרב , שיש בידם מתגמדים הם מול ברכתו ופועלו של הצדיק.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אפרים ומנשה,החלפה,יריבות,מחלוקת,השכנת שלום,שבת אחים,גורי אריות,לסבא ולסבתא,בית דין של מעלה,

 

אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ז

 

 

  אדם נקרא ע"ש האדמה שתמיד נושאת בתוכה את הבכח של העתיד שצריך לצאת ממנה, הפוטנציה מונחת בתוכה, כך האדם הכול מכל כל המשאבים והכוחות שצריך נמצאים בתוכו צריך רק לחדש להצמיח ולחדש בפועל.

     אדם שמציל מישהו שטובע בים עשה מעשה גבורה והציל נפש אחת מישראל. אבל אדם שמציל מישהו שטובע בעבירות מביא שפע עצום ומונע גזירות קשות שיכלו להגיע בעקבות אותן עבירות על כל ישראל. הוא לא הציל רק נפש אחת, אלא הציל רבבות.

     ''איÌֶֽ אֱעֶלה אל אָבי?" היא תפילה שלא שבה ריקם. "ה', תשמח לי את אבא ואת אמא ולמה - מפני שהם ילדו אותי וזהו".



     אנחנו יודעים שכל בן אדם הוא ''עיר קטנה'' ולפעמים בליבנו חומה, דייק ואנחנו כל כך מדויקים עם מי שסביבנו: "הוא אמר לי? אני אומר לו. היא לא עשתה לי? אני לא עשה לה". וה' אומר: זה מצור נוראי. צאו מהדיוק. קומו, תתערבו לאחיכם!  יהיה בידיכם כוח להושיע אותם. (הרבנית ימימה מזרחי)

     אנשים בוחרים לעשות את הדברים שהם רוצים או שנוחים להם,  ואז כדי להתאים את המציאות לרצונות שלהם הם מתרצים תירוצים  כדי לחשוב שהם בסדר.  הם ממציאים כל מיני סברות כוזבות כדי לנקות את המצפון ומשקרים לעצמם כדי לא להיות מוטרדים מכך שהם חיים בסתירה והולכים נגד האמת.

     במסכת כלה (פ"ג) מובא שז' נכנסו חיים לגן עדן וא' מהם היא שרח בת אשר. הסיבה שנכנסה לגן עדן בחייה, מובא בתרגום יונתן כאן וז"ל: "ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא על דבשרת ליעקב דיוסף קיים" - פי' ששרח בת אשר נלקחה בחייה לגן עדן בזכות שהודיעה ליעקב שיוסף חי. )ועיין שו"ת תורה לשמה סי' תקכ"ב).בפלא יועץ (ערך בשורה) למד מכאן שמצוה רבה תיחשב לאדם שמבשר בשורה טובה לחברו, וכ"ש לאיש צדיק שהגורם שתחיה רוחו חיים יוסיפו לו חיים, וראיה משרח בת אשר שכיון שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה ליכנס בחיים לגן עדן.

     הכרת טובה לגויים באה לידי ביטוי גם בהזכרת גויים לטובה על מעשים טובים, כך מובא בספר חסידים (סי' תשמ"ו ותתקפ"ב) "שכשאדם מדבר בשבח צדיקים בין על יהודים בין על גויים, כגון שאומר אותו פלוני עשה לישראל טובה, יאמר זכרונו לברכה". וכתב שם (סי' תש"צ) שמותר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי

.      חשבתן פעם על פשר המילה "הורים"? והלא ההיריון הוא השלב הקצר יותר בהורות. תשעה חודשים בלבד ורק לאחריהם מתחילה העבודה המשמעותית של הגידול. אז למה כל החיים קוראים לנו "הורים" ולא "מגדלים" או "מחנכים"? כי ההיריון הוא הציפיה, הוא הבדיקות, המתח, ההימתחות של הגוף. (הרבנית ימימה מזרחי)

ההזמנה

     סיפר אדם אחד, שידיד טוב שלו אירס את בתו, וסיפר לו שהוא לא שולח הזמנות פרטיות לקראת החונה, כאשר הגיע ליל שישי שלפני העלייה לתורה של חתנו, החליט לבדוק היכן ה"אויפרוף" ניגש לבניין מגוריו, שם הייתה תלויה הזמנה עבור שכני הבניין, ובדק את המיקום והזמן שהיו רשומים על ההזמנה, מיד אחר כך ניגש להשתתף בשמחת בר מצוה, ושם הבחין בידיד הנ"ל. המפגש עם הידיד בשמחת ה"בר מצוה" כמעט גרם לסיום הידידות ביניהם ועל כך נסוב הסיפור.

     בכל לוח מודעות של בית כנסת, ומעל כל "שכונתון" רענן, אנו מתבשרים על "נישואי בננו היקר... עב"ג". בכל ההזמנות בהן נתקלים מבחינים בבקשה לקחת אותן "אישית". ספק אם אכן התכוון המזמין לכל מילה כתובה ספק אם רק סבר ש"כך נוהגים לכתוב בהזמנות". אחדים מוסיפים"הזמנות פרטיות לא נשלחו" כאשר ההגדרה של "נשלחו" נתונה להגדרות שונות.  כאשר התבשר א. שהידיד לא מחלק הזמנות, הוא קיבל את הדברים כפשוטם, אך לתדהמתו הבחין כיצד ניגש ידידו לאדם ומגיש לו הזמנה, היה זה במהלך אירוע הבר מצוה בו השתתפו שניהם. מיודענו מספיק כנה כדי להצהיר שזה בהחלט הפריע לו. "חשבתי לעצמי, אם החליט לבסוף כן לחלק הזמנות אז מדוע אני לא קיבלתי, הקשרים בינינו מספיק חזקים כדי לקבל הזמנה, הלא כן, ואם תאמר שהקשרים לא כ"כ הדוקים, אם כן מדוע עלי להשתתף גם ב"אויפרוף" די להשתתף בחתונה עצמה. עדיין לא סיפרנו שה"אויפרוף" היה אמור להתקיים במיקום מרוחק. למרות זאת תכנן תחילה מיודענו להטריח עצמו למקום כדי להשתתף בשמחה, כעת, משהבחין שאינו כל כך נחשב בקרב בעל השמחה, סבר לשנות את התכניות ולא להיסחב ל"אויפרוף".

     לפני קבלת ההחלטה החליט לנקוט בצעד פשוט אך אמיץ, הוא ניגש לבעל השמחה ושאל "האם גם אני יכול לקבל הזמנה", הלה השיב "כן, בשמחה רבה", ומיד הסתקרן ושאל "אבל למה לך?" בתוך כדי דיבור קלט בעל השמחה מה גרם לידידו לבקש הזמנה... "ההזמנה שראית" , הבהיר בעל השמחה, "שנתתי מקודם לאיש פלוני, הייתה כדי שהוא יתלה אותה בבית הכנסת שלו... עם כל לחץ ההכנות קשה לי להגיע אישית לכל בית כנסת, ולפיכך ביקשתי מפלוני שיתלה שם עבורי הזמנה...". ומיד הוסיף, ברור שאם היינו מחלקים הזמנות היית אתה מהראשונים שהיו מקבלים אותן . על אתר החליט מיודענו להשקיע מאמץ ולהשתתף ב"אויפרוף" למרות טרחת המרחק והזמן הכרוכים בזה. זו הייתה החלטתו הראשונה, והשנייה? לא לשמור בבטן. כאשר חשים קפידה מסויימת על הזולת, אזי יש לגשת אליו ולפתוח את הנושא, להוריד את הכאב על השולחן ולטפל בו.  באופן זה מתברר שבמקרים לא מעטים מדובר פשוט באי הבנה ותו לא.



העיתון ההפוך - (רבי יעקב גלינסקי - להגיד(

     אימי ע"ה הייתה מנוייה על עיתון של אגודת ישראל בפולין, שקראו לו "טאג בלאט", העיתון גמא מרחקים עד שהגיע אל בתינו בעיירה בשעות אחר הצהריים.  הוא היה מוקד משיכה לנשים רבות בסביבת מגורינו, כדלהלן.  חרוט בזכרוני מימי ילדותי פרט מעניין שהתרחש סביב העיתון.  באזורינו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא בשפת המדינה הכתובה, הן ידעו לקרוא לשון הקודש, ולדבר פולנית, אבל לא ידעו לקרא ולכתוב בפולנית. וכיוון שהם - כמו כולם- רעבים היו לחדשות מהעולם, הרי שלפנות ערב, היו אותם נשים מפנות לעמן קצת זמן ונכנסות לבתינו לשעה קלה, אימי הייתה קוראת להם את ה'חדשות' הכל טוב ויפה.

     ויהי ערב.  אחת השכנות, אשה מבוגרת, הקדימה לבוא. היא נכנסה לבית בשעה שאמא עדיין הייתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. כאשר ראתה שהעיתון כבר מונח בפתח הבית, הגביהה אותו והסתכלה על כתבה בעמוד הראשון, בנושא בניית אניה חדשה (האנגלים בנו אז אניה חדשה( לפתע, נזעקה הישישה בקול גדול, האשה שלא ידעה לקרוא רצה פנימה עם העיתון וצעקה: - " דבורקי (לאמי קראו דבורה) מה קורה לך, ספינה טובעת בים ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה במטבח?!...  אמא שעדיין לא עלעלה בעיתון, מיהרה לקראתה, יצאה מהמטבח עם הסינר.  נטלה את העיתון והביטה בו. מיד הבחינה בטעותה של הישישה:  כיון שלא ידעה לקרוא, היא אחזה את העיתון הפוך - וראתה ספינה הפוכה...  אמי סנטה בה בידידות: מה איתך? כך קוראים עיתון?! הלא כתוב כאן שבונים אניה! את לא יודעת לאחוז עיתון. תביני באנגליה בנו אניית פאר חדשה".

     כילד, המילים האלו נחרטו במוחי, עם מוסר השכל שבהן:  האדם קורא את המציאות בצורה הפוכה, הוא לא יודע לקרוא, חושב שהספינה טובעת, בו בזמן שההיפך הוא הנכון - בונים אניה חדשה...  אין לנו השגה באבות הקדושים, אך מה שאנו כן יכולים ללמוד מפרשתינו, שהם,  ידעו לקרוא ואנו לא.. . יוסף הצדיק ע"ה הסתובב במקומות קשים ורעים, מי בכלל יכול להעלות על הדעת את הסבל שלו עשרות שנים. הוא החזיק מעמד למה כי "ה' עמו"". יוסף ידע שה' מנהל אותו ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" - לא אני מנהל את העולם . ולבסוף? התגלה כי הצרות רק הועילו לו להרוויח כפל כפליים.  גם עם יעקב אבינו ע"ה היה כך. "ביקש יעקב לישב בשלווה" ולא עלה בידו. חייו המשיכו להתפתל בשבילי הצער והייסורים, והוא בטח באלוקי השמים והארץ,  וכידוע, צרות אלו בנו את העתיד, עתיד האומה - את כל שבטי קה.

     מנגן רבי יעקב בקול בוכים מלא בטחון ואמונה - רבותי, גם בימינו צריך לדעת.  האוניה לא טובעת. ההיפך הוא הנכון - בונים אוניה!. רק שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לקרא את החדשות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדמה,פוטנציה,משאבים,כוחות,לחדש,להצמיח,לחדש,טובע בים,עיר קטנה, הכרת טובה, 

 

 

 אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ז

 

אדם חזק מאוד הוא אדם שמעדיף שיפגעו בו עם האמת מאשר שינחמו אותו עם השקר.

     אל תמנה כמה פעמים נפלת, הסתפק בספירת הפעמים שהצלחת לקום.

    אנחנו צריכים לפני שאנחנו פוסעים 3 פסיעות קודם שמונה עשרה, לא לפסוע כדרך אנשים מלומדה כרובוט אלא תתעורר ותחשוב ברצינות הנה אני מתחיל תפילת העמידה שבה אני אמור להתקרב עוד יותר לבורא עולם בכוונה עמוקה ובלב ורגש ובכל עצמותי ומהותי, ואחרי תפילה כזו נרגיש התעלות בעזר ה' וכוח לכל היום להינצל מחטא ולקיים מצוות בחשק ובהתלהבות אמן ואמן.



     בדרך כלל אתה לא יכול לשנות,  אבל אתה יכול להשתנות.

 



חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

 

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכול לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רישיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שייתן לו עונש חמור וישלול את רישיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רישיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... " אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכול, אם שכם בן חמור יכול להפוך עיר שלימה בכוח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אדם, חזק,מאוד,אמת,שקר,נפלת,פסיעות,שמונה עשרה,רובוט,תתעורר, תחשוב, לשנות,  

 

 אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ז

 

  אדם הרוצה לחיות חיי נחת ללא סבל חייב לשנן ולזכור שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ולכן אדם שיודע שהכול לטובה, גם כאשר מתרחשת עליו צרה יודע שזה אך ורק לטובתו ואינו מתרגש ואינו סובל כלל.

     אדם שיש לו שמחה פנימית לא זקוק להצגות חיצוניות שיראו לכולם שהוא שמח. רק מי שלא שמח בפנים מרגיש צורך להוכיח לעולם בחוץ שהוא כן שמח.

    אושר לא מגיע מבחוץ. אושר זה משהו פנימי שכל אדם יכול להגיע אליו מכל מצב בו הוא נמצא, בלי שום קשר לנסיבות החיים ולסביבה.

     המאור הגדול הרב שמשון רפאל הירש זי"ע מגדיר את אופיו המלכותי של יהודה בברכות שמברכו אביו. בתוך דבריו קוראהו גּור אריֵה יְהּודה. הרי אלה 'תרתי דסתרי'! גור הינו צעיר, ולעומתו אריה הוא הבוגר, הזקן, אלא,  כותב הרש"ר "אתה מְַאחֵד בקרבך את אומץ הלב של הנוער, ואת יישוב הדעת של הזקנה". גּורַ ארְיֵה, מעלות הנוער והזקנה גם יחד! יעקב אבינו בחר ביהודה להניח תשתיות למרכזי ההוראה, ביודעו כי ליהודה מנהיגות חינוכית,  בהיותו גּור וְַארְיֵה. מיזוג מעלות הנוער עם איכויות הזקנה. שילוב מנצח של מנהיג! (חינוך_בפרשה_ויגש)

כוחה של מילה טובה

     להלן סיפור המעובד מתוך "ניצוצות" ויש בו כדי ללמדנו, מהי כוחה של מלה טובה ועד כמה אין אנו יכולים לאמוד ואפילו מעשה קטן. להלן הסיפור מפי בעלת המעשה:

     הייתה זו שנתי השנייה בחינוך. החינוך בכיתה ו' היה עבורי שליחות קודש . בתחילת היכרותי עם הבנות הבטחתי להן שמבחינתי כל אחת יכולה להתחיל דף חלק, והשנה הייתה ב"ה מוצלחת, בנות רבות מצאו את עצמן מתקדמות ועולות 'על דרך המלך .' גם השנה רציתי לעשות זאת , אבל הרגשתי שאני חייבת לברר משהו בקשר לתלמידה בשם נעמה. היא הגיעה מאוחר לכיתה, בגדיה מקומטים , ועל חולצתה התנוסס כתם. היא נגררה לעבר השולחן האחרון והתפרסה על כולו. אחר הצהרים התקשרתי נסערת למחנכת של שנה שעברה שדיווחה: נעמה הגיעה מרקע קשה מאוד - בביתם 11 ילדים,  כמה מאחיה 'מפארים ' את 'ברזלי הרחוב', כל יום שהיא מגיעה לביה"ס זו ברכה בפני עצמה. כשניסיתי להתקשר לאביה - הלה לא הבין, לשם מה התקשרתי. בתחילה עוד ניסיתי להתקרב ולעזור לה - אבל מהר מאוד התייאשתי, היא התייחסה לכל ניסיון התקרבות שלי בחשדנות גלויה.  נעמה ילדה שקטה, טוב לה לבד בספסל האחרון, משם היא יכולה לעשות מה שתרצה". מיהרתי לסיים את השיחה , כשדמעות זולגות מעיני. " היא לא תשב בכיתה שלי כבול עץ,  בשום פנים ואופן" אמרתי לעצמי.

     כבר למחרת ביקשתי ממנה, שתלך למזכירות להביא שכפולים, תפקיד שכל בת אחרת ששה למלאו. בתחילה היא הביטה סביבה בהשתאות,  כאילו חיפשה את נעמה השנייה וכשהבינה שהתכוונתי אליה החזירה מבט תוהה ונבוך. בסופו של דבר קמה בכבדות ויצאה מהכיתה. כשהביאה את השכפולים החמאתי לה על זריזותה, היא הביטה בי ושמחה לחזור לספסל האחרון.  ההמשך היה קשה עוד יותר, מדי פעם שיגרתי לה פתקים קטנים "השתדלת היום מאד", או "שמתי לב שאת יודעת לצייר". הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי ליצור פתקים כאלו,  כשקישטנו את הקיר שאלתי לדעתה, הרביתי לתת לה תפקידים, לא עבר יום , שלא הקדשתי מחשבה לנעמה.  אומרים , שאפילו פרח מגיב לגלי חיבה, אולם נעמה לא הראתה שום סימן, אותה ישיבה ומבט מנוכר בעיניים. לאחר חנוכה היא לא הגיעה לכיתה, נראה לי שמתחילת השנה היא לא החסירה יום. מהמחנכות של שנים קודמות הבנתי , שמדובר בהישג יוצא דופן היות ובשנה שעברה כמעט לא קרה , שהיא הגיעה יומיים רצופים. שאלתי את בנות הכיתה , "מישהי יודעת מה קרה לנעמה?" - לא הייתה תשובה.  אחה"צ התקשרתי לביתה, אביה ענה, "את המורה מירי? דווקא מורה טובה, ככה נעמה אמרה לי, התייעצתי עם הרב , שאמר לי כי פנימייה עדיפה לה, והיא נסעה לירושלים. ה' יעזור ששם יהיה לה טוב". השיחה הסתיימה. נעמה נסעה מבלי לומר שלום ולהיפרד, הרגשתי כאילו מישהו סטר לי בכל כוחו.

     בט"ו בשבט שמעתי הרצאה על שהאדם עץ השדה,  לפעמים משקיעים, משקים ולא רואים את היבול. הוא הסביר , שעלינו לזכור שה' רוצה את המאמץ והתוצאה בידיו" . השנים חלפו , והם היוו עבורי הרופא הטוב ביותר. 15 שנה לאחר שהתחלתי את עבודתי עברנו דירה לפרויקט קטן. חיפשתי מטפלת לבני הקטן ושמעתי על מטפלת נהדרת באזור, שוחחתי עמה בטלפון, היא הסכימה לקבל את בני.  הביקור ביום הראשון היה מהיר, נתתי לה הוראות ומיהרתי למקום עבודתי החדש. בימים הבאים היו בנותיי מביאות ולוקחות את התינוק . פעם אחת , כשבאתי לקחת את בני , היא שאלה אותי: "אפשר לעכב אותך רגע?". הנהנתי בהסכמה. " נדמה לי , שאנחנו מכירות לא מהיום, את לא המורה מירי?" . "אני כן" , חייכתי , "מי את?" "את לא זוכרת אותי בוודאי, הייתי תלמידה שלך באחת השנים הראשונות". מיהרתי לצנוח על הכסא, "אני דווקא כן זוכרת" מלמלתי בהלם מוחלט. "את נעמה". "כן, למדתי אצלך מעט זמן ואח"כ העביר אותי אבא לפנימייה, אבא שלי הסביר לי שבבית לא אוכל לגדול כמו שצריך. לעולם לא אשכח איך היית הראשונה שהתייחסת אלי כאל בן אדם, שהחמאת לי, שחיפשת בנרות אחר כל בדל של הצלחה ועשית ממנו מטעמים של ממש, הגדלת וניפחת,  הארת ואהבת" . היא השתתקה לרגע והלכה לחדר השני והביאה משם ניילונית שקופה והגישה לי. נטלתי את הניילונית ופתחתי לאיטי, המון פתקים היו שם, קטנים, מהוהים, והפתקים שאני כתבתי לה . "את הפתקים הללו לקחתי איתי , וגם את כל מה שאמרת לי, לא האמנתי שפעם יצא ממני משהו, אך אחרי חודשיים אתך התחלתי להאמין ולהשקיע ". כל אותה עת שדיברה הסתכלתי עליה ולא שבעתי מלראותה,  מלאת מרץ וחיוניות , כדרוש למנהלת בית יהודי למופת. איה העיניים הכבויות והמבט הרדוף? נגוז ואיננו. "בעלי לומד בכולל, יש לי שלושה בנים שלומדים בת"ת ואני עובדת וב"ה משתכרת. את, המורה , הוצאת אותי מהבוץ , ובזכותך ב"ה התחלתי ללכת, בזכותך המורה אני היום כאן ולא היכן שנמצאים כמה מאחיי... "  

     נפרדנו וליבי עמוס מחשבות, מה שנחשב כבעיטה גדולה התברר כהתקדמות ענקית, והזרע שחשבתי שאבד התחיל לעבד את עצמו, לקבל צורה חדשה , והיום הוא עץ פורח שמכה שורשים. אכן, כמה פעמים אנו אומרים , "אין טעם להשקיע בילד הזה, הוא לא מעריך ולא מבין, אנו רוצים לראות את פירות ההשקעה מיד, אך עלינו לזכור , כי השקעה היא כמו להנביט זרע ולפעמים לוקח חודשים ואף שנים עד שיצמח, אך שום השקעה, דישון, חיוך או מילה טובה לא הולכים לאיבוד"

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חיי נחת,לשנן,לזכור,נוקף,שמח,אושר,שמשון רפאל הירש,אומץ לב,יישוב הדעת, מילה טובה,

 

 

אמרי שפר ה' טבת ה'תשע"ז

 

 

האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה.

 

     הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצ"ל : נכנסתי פעם אל מרן הרב מפוניבז' זצ"ל והוא אמר לי: "הבה אשאלך שאלה. אדם חלם שנכנס ליער עבות, והתנפלו עליו אריות ונמרים, דובים וזאבים מכל העברים. עוד רגע יטרפוהו. איך אפשר לעזור לו?!" הבטתי בו בלא אומר, מה אפשר לומר? "אגלה לך",  השיב בעצמו: "להעיר אותו, והחלום ייעלם... מבין אתה, אנשים כה רבים אומללים כי גולשים הם בחלום אימים ונתונים באין ספור לחצים -והכול חלום!"... עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם -ותהא זו יציאתכם משעבוד מצרים שלכם וגאולתכם הפרטית! )והגדת(



    הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת בקריירה העצומה שהצליח הילד לפתח ולהשיג - ולא בהישגיו הגשמיים והחברתיים, אלא בעוצמה הרוחנית ובקדושה והטהרה שלו, ואיכות מידותיו. אם שם נחל ההורה הצלחה כבירה, הרי שהצליח בתפקידו הגדול. אך אם בנקודה הזו הוא מעד, הרי שהוא איבד את העיקר - ועליו להתאבל על כישלונו הגדול.



     חיים אנו היום בדור בו אבדו הרגשות העדינים ונשחקו פנימיות הערכים, וחינוך הילדים איבד את איכותו ומהותו. לא נעים להגיד, אבל... היום הורים רבים מעניקים לילדיהם "חינוך אופנתי" - ולא "חינוך אמתי", והם עוד בטוחים שחינוכם מושלם ובורא עולם מתפאר בהם בכל העולמות.



"וגנובתי לילה" - (מטעמים לשולחן שבת(.

     אנשים חושבים: אם נראה גנב פורץ, ו 'הסחורה' כבר הועמסה על מכוניתו, ונבוא ונוכיחו על הגניבה, ונזכיר לו שהתורה אוסרת לגנוב - הוא בוודאי יצחק עלינו... כך אנחנו חושבים בטעות, כי לא למדנו כיצד להנחיל את האמת שבתורה, ואת קדושתה לפשוטי העם. אצל רבי אריה לוין היה עניין זה כמשימת חיים, ומכאן הצלחתו הנדירה לקרב לתורה גם פושעים וחוטאים. פעם, בשעת ליל מאוחרת, דפקו אנשים על דלת ביתו והעירוהו משנתו. ' ברגעים אלו נמצא גנב בחנות בשוק מחנה יהודה, ומרוקן סחורה מהחנות', האנשים אמרו שהם חוששים לגשת שמא יאונה להם רע. ר' אריה קם, התלבש ויצא לחנות, והנה הוא רואה שהסחורה אכן כבר פורקה ממדפי החנות , וכולה נמצאת בחוץ בדרך להברחתה מהמקום. ניגש ר' אריה לגנב וא"ל 'כיצד אתה מעז לגנוב, הרי התורה אסרה זאת', הדברים נאמרו כדרכו של אותו צדיק בנועם ובחן, אם כי הייתה בהם גם התקיפות הנדרשת לאותה שעה.  הגנב, שהופתע מהשאלה, החל לשתף פעולה, ושאל את הרב מה הוא מציע לעשות לאחר שכבר פורקה הסחורה ממקומה... ר' אריה הציע לו להחזירה למדפים, 'ואני אסייע לך בכך'... 'ומה עם המשטרה?' שאל הגנב, 'הרי היא תעצור אותי!' ענה הרב: 'כל עוד אני כאן, המשטרה לא תעשה לך מאומה'. ראשי המשטרה, בהכירם את ר' אריה,  סמכו עליו, ואם היו מזדמנים למקום, היו שומעים בקול הרב, שלא לעצרו. בשלב זה השתכנע הגנב.

     רבי אריה נשאר במקום עד שהגנב החזיר את הסחורה, ואף סייע לו בכך. בסיום ה 'מבצע' עשה לו 'מי שברך' על שזכה לקיים 'והשיב את הגזלה' בהידור רב. ראינו כי קדושת דברי התורה משפיעה גם על אנשים חוטאים, אך המוכיח - צריך לדעת איך לומר את דבריו ובאיזו כוונה לעשות זאת. אם ברצוננו להחדיר הדברים ללב השומע ולהשיבו למוטב, נעשה זאת מתוך אהבת ישראל אמתית, ובסייעתא דשמיא נצליח בכך! 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אדם הראשון,יהודה,אחריות,בית תלמוד,יער עבות,אריות,נמרים,דובים,זאבים, שעבוד מצרים,חינוך אופנתי, 

 אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ז

 

 בסוף כל פרשה מונה המספר של כמה פסוקים יש בפרשה זו, אבל בפרשת מקץ מונה גם הפסוקים וגם התיבות שהם אלפיים וכ"ה תיבות, ומפרש הגר"א בגלל שפרשת מקץ בדרך כלל חלה בחנוכה, ובחנוכה מדליקים נרות 8 ימים, ונר גימטריה 250 , ושמונה פעמים נר-250 יוצא 2000" ,כ"ה" פירוש מתחיל בכ"ה כסלו וזה שהוא מונה אלפיים וכ"ה תיבות.

     דבר עצום אמר הגאון בעל חידושי הרי"ם: מובא, 'חנוכה על פתח ביתו מבחוץ' - אף אלו שכל ימות השנה הם בחוץ, בחנוכה יכולים הם להיכנס ולהכניס!

     הדעת זקנים מפרש שיוסף קרא לו אפרים על שם 2 פעמים אפר. אברהם ויצחק, אברהם היה יכול להיות אפר בכבשן האש, ויצחק בעקידה, ובגלל זה נקראו כל ישראל על שם אפרים כמו שכתוב הבן יקיר לי אפרים, מפני שכלל ישראל מקורם הם ממסירות נפש של אבותינו אברהם ויצחק.

    ויהי "מקץ" שנתיים ימים. אחז"ל כל מקום שאמר ויהי הוא לשון צרה חוץ וכו' והיינו אם ח"ו נמצאים בימי צרה אז העצה היא לקיים צ'ום ק'ול מ'מון ר"ת מקץ, שהם תשובה תפלה וצדקה שעי"ז מעבירין רוע הגזירה, ויהיה מקץ שנתיים ימים שבסוף ישתנו הימים לטובה, מקץ לשון סוף, ושנתיים לשון שינוי.

הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הווידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פסוקים,פרשת מקץ,אפרים,אברהם ויצחק,צום ,קול,ממון,יעקב בלקובסקי     

 

אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ז

 

 

 בספר "למטה ישכר" מביא בשם הרה״ק רבי מדדכי מבערטש זי״ע טעם לקריאת יום ח' דחנוכה בשם ״זאת חנוכה״, שהוא ע״ד שרגילין להכריז בגמר סעודת ברית מילה שזה הוא רק התחלת השמחה, ואי״ה לעת שמחת הבר מצוה ואחר כך שמחת הנישואין ישלימו וייטיבו השמחה ביתר שאת, כמו כן בגמר ימי החנוכה, ביום השמיני , בטרם יוצאים מימי החנוכה מכריזים ואומרים, ״זאת״ היא רק ״חנוכה״, היינו חינוך והתחלה להתגלות האור הגנוז אורו של מלך המשיח, אבל עיקר האור וגמר השלמת השמחה בשלמותה וטובה יהיה בעת יאיר אורו של מלך המשיח בגאולה השלמה בבנין בית המקדש ...

     "הטעם שנקרא יום ח׳ דחנוכה ״זאת חנוכה״, לפי שביום האחרון הוא התגלות האורות מכל ימי חנוכה כל כך עד שיוכל להראות באצבע התגלות האור, אך מי שאינו ראוי לזה טחו עיניו מראות ואינו רואה כלל ההתגלות אף שהיא בבחינת זאת, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים צב ) ז. ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ כי עיקר ההתגלות הוא למלאכי מרום ולצדיקים גמורים. וזה ביאור הכתוב (תהילים קיח ) כג. ״מאת ה' הייתה זאת״ - שאנו מאמינים באמונה שלימה שמאת ה' הייתה ההתגלות, אבל ״היא נפלאת בעינינו״ ואנו אף שאין אנו יודעים ומרגישים יפעת יקרת התגלות האורות הגדולות, עם כל זאת אנחנו ששים ושמחים בשמחת צדיקים וישרים,  שמאמינים אנחנו שהמה רואין את זאת, ושמחתם הוא שמחתנו. וזה הפירוש ״זה היום עשה ה״׳ (תהילים קיח -) כד. שמאמינים אנו שה' עשה היום בבחינת ״זה״ ואף שאין אנו רואים, אבל עם כל זאת ״נגילה ונשמחה בו״ - בשמחת הצדיקים. וזה גם הפירוש (תהילים מא ) יב. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי״ - היינו ב״זאת חנוכה״ על ידי ההתגלות עוצם תוקף האורות הקדושות, ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי, היינו אז בימי חשמונאים, עלי... (ישמח ישראל)

    הנה הנר חנוכה צריך להיות בשמאל הפתח והמזוזה בימין (שבת כב , א), והנה המילים: מזוזה ימין ראשי תיבות מ''י והמילים "חנוכה שמאל" ראשי תיבות ש"ח ואותיות שניהם מצטרפים למילה ":משיח'' , אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל אך איתא בגמרא ( א, ב י"ב) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועי''ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח. ("הרה ק בעל ה"אור לשמים'' )

     השבוע שהיתי במחיצת אחד מגדולי צדיקי הדור, והראיתי לפניו את הדברים הנ -ל " פסק ההלכה שפסק פוסק הדור בדורו הגה''ק בעל ה"שואל ומשיב" רבי יוסף שאול נתנזון זי''ע, שבניגוד לשאר ימות השנה, בחנוכה מותר לבקש משמים שיעשו עמנו ניסים כי בימים אלו הנס הוא בטבע הבריאה . אותו צדיק שמח עד מאד שהראיתי לו את הדברים, ומיד לאחר מכן,  חילק לכל הקהל שהיה שם, מיני מזונות כשהוא אומר בחדווה: מי " שרוצה ניסים שייקח"! "מחלקים כעת ניסים"!... "יש כאן פסק הלכה של בעל ה"שואל ומשיב -" מותר לבקש ולחלק ניסים "!..

השעה היקרה

הספר "זקניך ויאמרו לך", הביא ספור בשם המגיד מקלם,

     יום אחד יצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר עירה פלונית ופלונית נמצאו זכאים, ועל כן מגיע לה שכר מיחד, ומהו השכר? יוצא הכרוז ואומר נותנים אנו בזה שכר לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה למן היום שנוסדה ועד היום - "שעה אחת של חיים", כולם יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל עפרם. השעה היעודה הגיעה. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות של אותה עירה נקבצו והתאספו, והכינו עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העירה החיים בארץ, לא יודעים דבר מכל זה.  השעה עשר בבקר, ואוזניהם של בני העירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בהלה ופחד של רעש מוזר, עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים. בית הקברות השוכן בקצה העירה, היה הומה אדם. בפחד ובהתרגשות רצו כל בני העירה לראות את מחזה הפלא. ככל שהתקרבו יותר ויותר את בית הקברות, הבהר להם שהמתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים. ואז השאגה הראשונה פלחה את האוויר הנה סבא, הנה סבא, שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות. והנה אבי הסבא, נשמעת קריאה נוספת. והנה... והנה... אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם מספר דורות אחורה. והנה בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות והולכים במרוצה לתת שלום לקרוביהם, אצל המתים קורה בדיוק את ההפך,  כאלו הם לא מכירים אף אחד, ובמקום להגיד שלום, הם פונים ואומרים מה אתם רוצים? תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!! אחד המתים נעצר לרגע, והסביר לקרובו שדהר אחריו נתנו לנו שעה אחת לחיות מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד, וכבר עשר ושלוש דקות ואתם מעכבים אותנו, עלינו לנצל את הזמן, אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטף... ואז הבינו כולם,  שלא תחיית המתים הייתה כאן, אלא תחיה זו לשעה חולפת בלבד, ואין זמן כעת לנשק נכדים וקרובים. רצים כולם בבהלה לבתי מדרש של העירה אשר התמלאו עד אפס מקום, ובעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, כולם נעלמו בין קירות בתי המדרש של העירה, לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעד אחריהם, ולחזות במו עיניהם במה שהתרחש.

     השעה כבר עשר ועשר עשר דקות יקרות מפז כבר חלפו,  ועדין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, והמחזה היה נורא. בבית הכנסת עומדים אנשים בתכריכים לבנים, וכל ארונות הספרים התרוקנו ולא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. כמובן שאף אחד לא חפש מקום מרוח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש בידם כדי לחטוף ולחטף עוד מילה של תורה. שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש, כולם בלחץ איך לנצל ששים שניות בכל דקה. השעה כבר רבע לאחד עשרה, וכך עוברת לה דקה ועוד דקה. והנה היה אחד שהבחין בשעה המתקדמת, ודפק על הבימה, ושאג השעה כבר עשרה לאחת עשרה, להתחזק בלמוד... והקולות גברו ביתר שאת ויתר עוז בכפל כפלים. הלב דופק והמתח קורע שחקים - נותרו שש דקות, נותרו שתים וחצי דקות, "קולות וברקים" של למוד עם ניצול מרבי של הזמן. נותרו עשר שניות, תשע, שמונה, שבע... הבכיות שנשמעו וקולות הלמוד רק גברו והלכו. נותרו ארבע שניות, שלוש, שתים, עד סוף השנייה האחרונה המשיכו ללמד, ולאחר מכן כולם שבו למנוחות, די שקט.  השעה הסתימה לאחר שנוצלה עד תם, המתים מלאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות, ותלמוד תורה, תפלה ותשובה. שבו לעפרם מדשני ענג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם.

     המגיד מקלם עוצר לשנייה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם "הקשיבו היטב, ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, מדוע שילך זמננו לריק רק משום שיש לו את השעה היקרה הזו עשרים וארבע שעות בכל יום,  שלושים ימים בחדש"...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

ח' דחנוכה,ברית מילה,בר מצווה,נישואין,דוד המלך,התגלות האור,מלאכי מרום,צדיקים גמורים,חשמונאים, 

 אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ז

 

 

"     אסור לאדם לומר על ילדים שהם אינם טובים.  כל ילד הוא חלק אלו- ה ממעל, כל ילד הוא צלם א-לוקים. אם אדם יבוא ויאמר על ילד שהוא איננו טוב, הרי זה כאילו ששמע על פרי מסוים , שהוא מאוד טוב והלך וקטף את הפרי בהיותו בוסר,  אכל אותו עם הקליפות והחרצנים, ואמר , כי הפרי כלל איננו טוב. וכל זאת מדוע? אך ורק משום שקטפו שלא בזמנו ולא אכלו בצורה הראויה.  לפני קטיפת הפרי ואכילתו יש צורך לחכות שיצמח ויגדל, יש לטפח אותו כראוי, להשקותו ולדשנו, ורק אז יוכל לראות פירות טובים ומוצלחים".

 

 

     הטעם דבחנוכה נוסח הברכה הוא ״ להדליק נר חנוכה ״ ובליל שבת הטעם הנוסח הוא ״להדליק נר של שבת״, שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר ״נר חנוכה״, להורות כי חנוכה אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן בנר שבת, הכוונה נר שאנו משתמשים בו, ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת (ברכי יוסף סימן תרע״ח(

 

     היכן הוא המקור לתת דמי חנוכה לילדים.  והביא ראיה ממה שמובא בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה (שבת כב.). ולכאורה צריך ביאור, הרי שם מדובר על הדין שאסור להשתמש לאורה, אם כך מדוע הזכירו דווקא שאסור להרצות מעות, וכי חסר מלאכות ששייך לעשות לאורם של נרות החנוכה?  אלא סימן הוא שיש ענין של דמי חנוכה, וכשבאים הילדים נותנים להם מעות חנוכה, וממילא היה זה מצוי שצריכים לספור המעות ליד הנרות, ועל זה בא החידוש בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא נחשוב שמכיון שדבר זה הוא מענייני החנוכה ואולי יש לזה שייכות לפרסומי ניסא יהיה מותר להרצות ליד נרות החנוכה, לכן הזכירה הגמרא שאסור להרצות מעות.  שאל הרה"ח ר' משה שרייבר, אם כך מדוע העניין לתת דמי חנוכה דווקא לקטנים...  בחריפותו אמר האדמו"ר מסטריקוב: "הגדולים יודעים כבר שהכסף אינו שווה כלום..." ("שיחות קודש" וישב תשס"ד(

 

     ''הנני ידיד נפשו המברכו בברכת שמחת חנוכה, ויהי רצון שהנסים שנעשו לעם ישראל בימים ההם יתקיימו בזמן הזה ביתר שאת ורוב עוז בביאת משיח צדקינו בב"א, החותם לכבוד התורה בלב ונפש, מנשה הקטן". (שו"ת "משנה הלכות" ט"ו ר"ז(

 

     ״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח. (רבי בונם מפשיסחה)

 

     ״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו 'השליט' והוא עצמו 'המשביר'. (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

     ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי, אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד. (ילקוט דוד)

 

     ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד). יוסף נהג בחכמה - את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה - ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל לעצמו. (אמרי שפר)

 

פח השמן של החזון איש זצ''ל (לקראת שבת מלכתא - פרשת וישב)

 

     מרן החזון איש היה גר בגבעת רוקח, ליד ישיבת סלבודקא עד שנת תש"ז. (בסוף ימיו עבר לרחוב חזון איש(.

 

     בשנת תרח"צ עלה מהונגריה יהודי ירא שמים בשם ר' יעקב שוורץ ז"ל. שפתח חנות מכולת באזור.  לפני חנוכה היו מוכרים בחנות גם נרות ופחיות של שמן זית. שמן הזית היה אז יקר מאוד, וכמעט לא נמצא מי שיקנה אותו. רק מעט אנשים,  שהיו מהדרין מן המהדרין היו קונים את השמן היקר.

 

     בשנה הראשונה לפתיחת החנות, הביא בעל החנות כחמש פחיות של שמן זית, הוא לא ידע כמה אנשים ירצו לקנות את המוצר היקר הזה.  הפחיות של פעם, עשויות היו מפח דקיק, שעלול היה להינזק מכל מכה קטנה, פעמים רבות היו הפחיות נסדקות ותכולתן הייתה נשפכת. רבי יעקב שמר על האוצר היקר במדף גבוה, כדי שלא ייהרס . יום אחד, הגיע יהודי ירא שמים וביקש לקנות פחית של שמן זית. בדחילו ורחימו עלה רבי יעקב על הסולם וניסה להוריד את הפחית, אך אבוי, תזוזה לא נכונה גרמה לצניחת הפחית הישר לצינורות הגדולים שהחזיקו את המדפים והיו נטועים עמוק באדמה. משום מה כאשר "נבנתה" החנות, לא סגרו את הצינורות מלמעלה. ההפסד היה גדול. כעת נשארו רק ארבע פחיות.

 

     בלילה, לאחר תפילת ערבית, קרא בעל החנות לאחיו מוטל שיבוא לעזור לו לחלץ את הפחית שנפלה, אולי בכל זאת יצליח להציל מעט מן השמן שהיה בה. ניסו שני האחים לחלץ את הפחית, זה מושך מפה וזה מושך מפה, כמעט שהצליחו, אך הפחית החמקמקה נשמטה מידיהם ונפלה בשנית. אזרו השניים את כוחותיהם, נחושים להציל את המעט שאולי עוד נותר.  ניסו וניסו, אך לשווא, הפחית הייתה תקועה עמוק ורחוק, ולא הייתה שום דרך להגיע אליה.  הצטער בעל החנות על אובדן הפחית, אך מיהר להזמין את הרתך שיסתום את הצינורות, וימנע אובדן של רכוש יקר נוסף.  השנים עברו חלפו, והמעשה נשכח מליבם של האחים. בינתיים, עבר מקומו של שמן הזית, וירד למדפים הנמוכים יותר.

 

     בשנת תש"ח עם קום המדינה, היה המצב הכלכלי חמור ביותר. בכל א"י לא ניתן היה להשיג שמן זית. מיד אחרי סוכות יצא רבי יעקב לתור את הארץ בניסיון נואש להשיג מעט מן השמן הנכסף עבור נרות החנוכה, אך מסעו היה לריק, טיפת שמן לא נמצאה לו לרפואה.  שבוע לפני חנוכה הגיעה הרבנית קרליץ, אשתו של החזו"א, לגב' שוורץ ושאלה: "נו, יש חדש עם שמן הזית?" "אוי רבעצין", נאנחה בעלת החנות, "בעלי כבר התייאש מלהשיג את האוצר היקר הזה, בכל הארץ לא מצא ולו טיפה אחת קטנה"...  הרבנית שבה לביתה בפחי נפש.  יומיים לפני חנוכה, שבה הרבנית לחנות ושאלה: "האם כבר הגיע השמן?" " לא, לא הגיע", חוזרת בעלת החנות על דבריה, " כבר אמרתי לך שאין להשיג אותו" הרבנית חוזרת לחנות כעבור חצי שעה ואומרת: "אינני מבינה,  בעלי הרב, טוען בתוקף שבחנות של שוורץ יש שמן זית, חייב להיות פה!  אולי תחפשי שוב?" " כיצד זה יתכן?" מופתעת בעלת החנות, "הנה, הביטי, כל המדפים פתוחים לפניך" ... בחנות הקטנה, שהכילה מספר כה מועט של מוצרים, ניתן היה לראות בנקל שאין שום פחית של שמן זית על המדפים.  הרבנית עזבה את החנות בידיים ריקות.  אך גברת שוורץ, שהייתה יהודייה הונגריה בעלת אמונת חכמים חזקה ותמימה, לא אמרה נואש. כאשר שב בעלה מן השיעור הקבוע בדף היומי סיפרה לו את פרטי המעשה, כיצד אמר החזון איש בביטחון כה רב כי בחנותם ניתן להשיג שמן זית.  הבעל לא ידע כיצד לעזור לה: "מה אפשר לעשות?! השנה אין לי"...  לפתע נזכרה האישה: "האם זוכר אתה? לפני הרבה שנים, כבר אינני זוכרת מתי, נפלה פחית לתוך אחד הצינורות..." "מי אמר שהיה זה שמן זית?" שאל רבי יעקב בספקנות, "אולי הייתה זו פחית של סרדינים? וגם אם כן, הרי ניסיתי בזמנו להוציא אותה בעזרתו של אחי ולא הצלחנו, היום בוודאי הכל מלא בחלודה..."  אך האישה לא אמרה נואש: "אולי אתה זוכר באיזה עמוד זה היה?" " אני ממש לא זוכר", ענה הבעל בעייפות, "ומה את רוצה שנעשה עכשיו??" "יענקל, יענקל", קוראת האישה בעוז, "אם החזו"א אמר - אז יש פה , חייב להיות!" " האם את מתכוונת לפרק את כל החנות??" שואל הבעל בתדהמה, " כן", עונה האישה בלהט, "בקשתו של החזון איש - שווה כל מאמץ!" 

 

     לא נותרה לו כל ברירה, והוא מרוקן בזריזות את המדפים, מביא מברג ומפרק אותם אחד לאחד. אחר כך מחפש בעל מלאכה ערבי שיעקור לו את הצינור הימני שמחזיק את המדפים. הצינור תקוע בעומק של מטר בתוך האדמה, והערבי מתחיל לעבוד.  כעבור שעתיים וחצי, מלאה כל החנות באבק, הכל שבור ומפורק. רבי יעקב, בכוחות משותפים עם הערבי, מוציאים את הצינור מבטן האדמה,  אך הצינור - ריק!! האכזבה רבה. ההרס והבלגן גדולים, והתשלום לבעל המלאכה - גם הוא לא זול.  אבל האישה הצדקת לא מתייאשת: "יענקל, אם לא מצאת בצינור הימני, נסה עכשיו את הצינור השמאלי!" הערבי ממשיך במלאכתו ושובר במלוא המרץ.  אחרי שלוש שעות מסיים הערבי את מלאכתו, וביחד עם הערבי הוא שולף את הצינור. הצינור יוצא מבטן האדמה, ולפתע, מתגלגלת לה מעדנות על רצפת החנות - פחית שמן זית מלאה וחתומה. פח שמן בחותמו של הכהן גדול, אין שום סדק!  ר' יעקב תופס את הפחית בשני ידיים, משאיר את הערבי עם הצינורות על הרצפה, וביחד עם אשתו הם רצים לביתו של החזו"א: "רב'ה, הבאנו לכם את שמן הזית!!" החזו"א רואה את השמן ואומר בשמחה: "אמרתי לכם, ידעתי שבחנות של שוורץ נמצא שמן זית" .

 

בני הזוג היו מאושרים. החזו"א שילם להם טבין ותקילין, סכום שכיסה את כל השבירה, ור' יעקב אמר לאשתו: "לפני עשר שנים, לא העלינו בדעתנו, מדוע זה שכחנו לסתום את פתחי הצינורות שבחנות, אך הקב"ה, שמנהל את העולם, ידע גם ידע שבעוד עשר שנים, בשנת תש"ח לא ניתן יהיה להשיג שמן זית, מיד הוא שמר פחית אחת של שמן זית לעושה דברו, לחזו"א. זו גם הסיבה שלא הצלחנו לחלץ אותה משם, כי הפחית הזו הייתה כבר שמורה למרן החזון איש!!"

 

שעשה ניסים לאבותינו... (אמונה שלמה - יש"כ למחבר הסדרה הרב צבי נקר שהעביר לנו את הסיפור. )

     מעשה ביהודי שעבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל, והוא החליט לשנות את דרכו וללכת בדרך לא טובה, הוא התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה ובנה את ביתו ללא שום סממן יהודי, הוא הקפיד למחוק כל זיק המזכיר את צור מחצבתו, וחיפש לו מקום רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל,  החליף את שמו לשם נוכרי וכך הבטיח לעצמו שילדיו לא ידעו מאומה שיש יהודים בעולם המאמינים בה' ומקיימים מצוותיו ושהם עצמם בעצם שייכים לעם הזה , במשך השנים נולדו לו שלושה ילדים, הם גדלו בחברת הגויים התנהגו כמותם ולא היה ניכר שום הבדל ביניהם.

     ויהי היום נעשה בנו הגדול בן שלושה עשרה שנים, קרא לו אביו ואמר לו, "היום הזה נחגוג את יום הולדתך ביתר שמחה מכל השנה, מוכן אני לצאת עמך לעיר הגדולה,  נעבור בין החנויות הגדולות הרבות ומה שתאווה נפשך אקנה לך ככל שיעלה הדבר, אתה תבחר ואני אשלם!  שמח מאד הבן לדברי אביו ויצאו שניהם אל העיר הגדולה כשהם מסתובבים להנאתם בחוצות העיר וברחובותיה. הנער התבונן בחלונות הראוה, פעמים אף נכנס פנימה, הביט מקרוב על המוצרים המוצעים למכירה, החנויות קרצו לעיניו, ובעיניו תר למצוא מתנה יוקרתית שתהווה מזכרת מיוחדת ואשר תגרום לו תענוג גדול ביותר.

     בעודם מטיילים להנאתם, חלפו ליד חנות של מוצרי "יודאיקה", שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדת עתיקים, חפצי אמנות, שופרות מסוגים שונים, גבעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים, משום מה נמשכה נפשו של הנער לאותה חנות, ואף שאביו ניסה להניאו מלהיכנס אליה באמרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות יותר" התעקש הנער שברצונו להיכנס פנימה לבחון מקרוב את המוצרים שראה בחלון הראוה. "והלא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי" טען הבן.  לא נותרה לאב ברירה, והם נכנסו פנימה. הנער הביט על המוצרים בהשתאות. לפתע צדה עינו על אחד המדפים מנורה עתיקה. הייתה זו חנוכיית עץ גלופה ביופי והדר שמאד הרשימה את הנער. הוא הביט ארוכות במנורה שנבנתה מתיכות עץ מגולפים ואז פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי". כשהוא מצביע באצבעו על המנורה שעמדה על מדף נפרד מעל לכל החנוכיות האחרות.   האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו, כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה ולמה היא מיועדת, " משהו פנימי" העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשדל את בנו לעזוב מנורה ישנה זו. "אין בה כלום! מה תועלת תצמח לך ממנה? בא נכס לאחת החנויות הגדולות שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום..."  אך משום מה הבן החליט להתעקש. "הבטחת לי הבטחה, עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי!".  ראה האב שאין לו ברירה, נאמן להבטחתו ניגש אל המוכר ביקש לרכוש את אותה מנורה בה חפץ הבן. "צר לי" אמר המוכר, "מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!" והוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים. " מאלה תוכל לרכוש", אמר . סקרנותו של האב התעוררה. והוא שאל בפליאה: "מה המיוחד כל כך במנורה זו שאינה עומדת כלל למכירה ?" השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר המוכר: " מקורה של מנורה זו אינו עתיק כפי שהיא נראית. אך הנסיבות בהם נוצרה הם שמעלים את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימ"ש, יהודי בכל מסירות נפש שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה אסף גרוטאות של עצים מכל מיני צורות, גילפם בידו עם פצירה חדה שהייתה תחת ידו ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו.  שעות רבות של שינה שהייתה חשובה כ"כ לכל אסיר מבחנה גזלה ממנו הרכבת המנורה, מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש"קץ שם לחושך" ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה בדמים מרבים, חפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי לשנים רבות, תבינו אם כן שאין בדעתי למכרה!", שמע הילד את סיפורו של המוכר,  וחשקו לרכוש את המנורה רק גבר, הוא לא הירפה מאביו שיציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר.  חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו, והוא פלט מפיו סכום כה מפולפל, שהמוכר חשב לרגע, ונכנע. "בסכום כזה אמכור!" והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.

שמח הנער במתנה ההדורה וה"יקרה" כל כך, וכששבו לביתם, הביט בה רבות. הוא צחצח אותה ומירקה ושם אותה במקום המכובד ביותר שתפאר את חדרו, והרבה לשחק עמה ולהשתעשע בה.  לא עברו ימים רבים מאז שנקנתה המנורה, יום אחד בעוד הנער משחק ומביט על המנורה אליה כל כך נקשר,  לפתע נשמטה מבין ידיו נפלה בקול רעש על הרצפה והתפרקה לחלוטין, פרץ הבן בבכי, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה" . התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה"פאזל" המורכב שלפניהם, הייתה זו מלאכה לא קלה, שכן מומחיות רבה הושקעה ביצירתה, והנה לפתע מתוך אחד מחריצי העץ הפנימיים נפל פתק קטן ומקופל היטב, הוא היה מוחבא במקום סתר שבמנורה, פתח האב את הפתק והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק,  פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה עליו והוא קרס נפל והתעלף.  הבהלה הייתה גדולה, הבית הפך למרקחה, הזעיקו מיד עזרה רפואית וכשרופא שהגיע הצליח להעירו ולהקימו,  אך לא חלפו מספר דקות והוא התעלף שנית, הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. לאחר שהזריקו לו תרופה חזקה מאד, נרגע מעט מסערת רוחו ומבכיו, והוא נרדם למספר שעות. 

     כשהתעורר הוא חזר לעצמו, עדיין חיוורון כיסה את פניו, והוא אמר לבני משפחתו: "אגלה לכם את שאירע לי, בפתק שנפל מהמנורה כותב האמן שבנה אותה על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום, בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: "בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה תוך סכנה עצומה ומסירות נפש,  אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו כי כל יום במקום זה הוא שאלת חיים או מוות.  אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד ל... נר השני, מבקש אני בכל לב מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש אנא שידליק בה נרות שיהיו אלו לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה, ולעילוי נשמת אבי, אימי, וכל בני משפחתי שלא נותר מהם אחד ! ועל החתום לא אחר משמו של... אבי מורי הי"ד שנספה באותו גטו בשואה!!

     מעוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אלי באור עצום שכזה, איך שמשמים כיוונו הכל בצורה כה פלאית, שמנורה זו תגיע אלי, גברה בי סערת רוחי וגופי לא החזיק מעמד!"  שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו מה זה יהודי, וכי יהודים המה, עקשנותו של הבן לרכוש המנורה בכל מחיר היווה אות ורמז משמים למשפחה לשוב בתשובה ולחזור לצור המקורות.  עזבו המשפחה את מקום מגוריהם באותו אזור נידח,  עברו לעיר עם קהילה יהודית חמה, קיבלו על עצמם עול מצוות, ולאט לאט החלו לקיימם עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.

     בזכות מסירות נפשו של אבי המשפחה להדלקת נרות חנוכה, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו כפי שביקש בפתק אותה גנז במנורה לפני מותו.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צלם א-לוקים, בוסר,קליפות,חרצנים,נר חנוכה,דמי חנוכה,המשביר,צפנת פענח,שעשה ניסים,החזון איש,

 

 אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ז

 

 

 הגאון רבי בן ציון אבא שאול - הנשים צריכות להחליף בגדיהן בחנוכה ולא יישארו בבגדי חול, ואם יש להם תכשיטי זהב יענדו אותם באלו הימים. לפי שבימים אלו יש יתרון ומעלה לנשים כמובא ב"כתר מלכות", ויש להורות על יתרון ימים אלו בבחינתם. ("נר ציון" ג' י"ב) 

    הפצת אור התורה - נרות חנוכה מלמדים על הפצת התורה, אמר הרבי מליובאוויטש, ובשלושה שלבים מדובר: "מצוותן משתשקע החמה" אין להתרשם או להיבהל מהחושך השורר בעולם כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. "מצווה להניחן על פתח ביתו מבחוץ" שיש להאיר גם ברחוב את אור היהדות. "ומוסיף והולך" שכל יום מתרבים הנרות כי בהפצת תורה צריך תמיד להוסיף בתמידיות.

     ידוע מהבעש"ט הק' זי"ע, שעיקר הכפרה להאדם הוא אם יסבול ביזיונות, ואיתא בגמרא על הלבנת פנים (מס' בבא מציעא דף נ"ח ע"ב), דהיינו אזיל סומקא ואתי חיוורא, שאדמימות הדם מסתלק מפני האדם, ובמקומם מתלבן פניו, ומיתאמרא משמיה דהמגיד הק' ממעזריטש זי"ע, שלפיכך אומרים (בעת הברית מילה): בדמייך חיי, לרמז שבזכות הדם - שנכנס בפנים, ונסתלק מפניו, חיי - יזכה לאריכות ימים ושנים, וכפילות הלשון "בדמייך חיי, בדמייך חיי" - היינו, שהזכות לאריכות ימים יעמוד לו ולזרעו אחריו, שהוא וזרעו לדורות הבאים יזכו לאריכות ימים ושנים טובות אכי"ר.

     משחק הסביבון - מתמה בעל ה"דמשק אליעזר" מפני מה עושים לפרסום הנס את משחק הסביבון עליו כתובים בראשי תיבות נס גדול היה פה/שם, האם לא היה עדיף לתלות שלטים בחוץ לפרסום הנס מאשר לכתוב זאת על סביבון קטן? והסביר בטוב טעם שעדיף סביבון קטן שזז ופועל מאשר שלט גדול העומד קפוא ולא זז.  ובא לרמוז שגם בפעולה קטנה שעושה היהודי זוכה שיעשה לו הקב"ה ניסים.

דמי חנוכה (מעובד מתוך הספר 'סניגורן של ישראל' )

     אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר. מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל. - אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות.

     אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה.  הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני.  

     קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים- פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב.

     הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי.  בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים- פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי.  לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו.  רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן.  לאחר הסעודה היכנס אליי שנית" . תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו. " אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל. " מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד - תישא אתה בתוצאות".  בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים.

     השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו - נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים. "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות,  מבוסס בשלג, וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה. " -

     לוי יצחק בן שרה-סאשע -" זה מה שנכתב בפתק... שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע.  בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה - התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים.  באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

להחליף,בגדי חול,תכשיטי זהב,כתר מלכות,להתרשם,להיבהל,אור היהדות, ביזיונות,הלבנת פנים,

 אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ז

 

     הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו " )מא, לח(  - פרעה חשב כי ירא שמים ואיש א-לוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהוויות העולם הזה ובוודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו '. ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה ! לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו"? (רש"ב מפסישחא(

     "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (מ"ב כ'). אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י): קטן מאימתי בא לעולם הבא?... משעה שיענה אמן. רמז לכך נוכל ללמוד מהפסוק "ואת...הקטֹן תביאו אלי" - בזכות מה זוכה הקטן לעולם הבא, בזכות "ויאמנו דבריכם" - היינו שמלמדו אביו לענות אמן אחר כל ברכה ששומע. (ליקוטי בני שלשים מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא" )  

   "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם" (מ"א א'). בפסוק זה יש רמזי הלכה לחנוכה בר"ת: וכל ישראל הנרות ידליקו, מצוותה קודם צאת (הכוכבים), שמאל נר תדליק ימין מזוזה, יש מחלוקת יש מוסיפים ויש פוחתים, ראשון עיקר הלכה,חלילות מדליקים.                                           (ספה"ק, מתוך עלון של ישיבת המתמידים "מאור שרגא")    

      "והנה מן היאור עולות שבע פרות" וכו', (מ"א ב'). חנוכה חל תמיד בשבוע בו קוראים פר' "מקץ", ויש אכן קשר בין נס חנוכה לבין חלומות פרעה. בחלום מסופר - שהפרות הדקות והחלשות הצליחו לאכל את הפרות הבריאות והחזקות, וכן השיבולים הדקות בלעו את השיבולים הבריאות והמלאות, ובמקביל כך קרה גם לחשמונאים נגד היונים שנפלו "גיבורים ביד חלשים".   (ספה"ק, מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא")  

 ועל הניסים ועל הפורקן..

"      סיפר הרב משה שרר:  הייתי ילד כבן חמש כאשר חליתי במחלה לא ידועה.  באמריקה של אותם ימים אם הייתה לך עבודה והרווחת את לחמך היית חי ואם לא הייתה לך עבודה לא היית מעניין אף אחד. אימא עבדה בכל שעה אפשרית וכמעט לא ראיתי אותה בימי חול.

     אני חליתי ואימא הלכה לרופא. הדוקטור בדק אותי ואחר הניד ראשו בצער: "אין לנו תרופה בשביל הילד, זאת מחלה חשוכת מרפא" . אימא עזבה אותו בלי לאמור שלום והלכה לרופא אחר. גם הוא לא נתן תקווה. אימא שלי לא התייאשה ופנתה לרופא שלישי.  הוא בדק אותי ביסודיות ואחר אמר: "חסד עשו איתך הרופאים הקודמים שלא סיפרו לך שיש תרופה למחלת בנך, כי התרופה כל כך יקרה שאין סיכוי שתוכלי לקנות אותה. חבל, כי את תהיי מתוסכלת שיש דרך להציל את בנך אבל מחוסר אמצעים את לא יכולה לעשות למענו כלום" . אימא הביטה לו בעיניים וביקשה את המרשם לאותה תרופה.  עם המרשם היא יצאה לחפש בית מרקחת. לראשון היא אפילו לא נכנסה, אבל בבית המרקחת השני היה תלוי מבחוץ פתק קטן 'דרושה עובדת '. אמי נכנסה והגישה לרוקח את המרשם: "כמה עולה התרופה הזו?" הוא נקב במחיר.  אימא שלי שאלה שוב: "וכמה אתה משלם לעובדת?" משענה לה הרוקח פנתה אמי לצד וחישבה. אחר כמה רגעים חזרה אליו ואמרה "אני צריכה את התרופה הזו, האם תסכים להעסיק אותי אצלך שלוש שנים תמורתה?"  האיש נדהם לרגע ואימא שלי הסבירה לו בקצרה. הוא הסכים וערך אתה חוזה שבו היא מתחייבת לעבוד אצלו שלוש שנים.  בלי לחשוב מנין נתפרנס בשלוש השנים הבאות יוצאת האישה עם בקבוקון קטן בידה.

     השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות חשוכים וריקים ורק אישה יהודיה ממהרת הביתה להציל את בנה. בדרך, באחת הסמטאות מתנפל עליה כושי גדול מימדים: "הביאי לי את כל הכסף שבידך". - "אין לי כסף". - " אז תכשיטים, טבעות, מה שיש" . אימא שלי עושה טעות ומראה לו את ידיה, ריקות מטבעות וצמידים אבל.. יש לה בקבוק קטן ביד. התוקף בטוח שזה בקבוק אלכוהול וחוטף לה את הבקבוק מהיד. היא מנסה להילחם בו אבל תוך רגע הוא פותח ושותה את הכול.  היא קופאת לרגע, מזועזעת, אבל מיד אחר כך מתעשתת,  מסתובבת ופונה חזרה לבית המרקחת. הרוקח עדיין נמצא שם,  היא ניגשת בלי להוציא מילה, נוטלת את ההסכם שעליו חתמה,  מוחקת את המילים 'שלוש שנים' וכותבת במקומם 'שש שנים'. מספרת לו את שקרה ואומרת: "תביא לי עוד בקבוק ". הוא ניגש לחדר התרופות וכעבור דקה חוזר חיוור. בידיו שני בקבוקים גדולים, זהים, האחד סגור לגמרי ובתוכו התרופה שהיא צריכה, השני פתוח, מלא עד חציו ועליו רשום "זהירות רעל ". שניהם ממהרים למקום ההתרחשות ומוצאים את הכושי שרוע על הרצפה, מת.  הרוקח פונה אליה ומתחנן: "תיכף המשטרה תחקור ממה הוא מת ויגלו שהוא הורעל. אני מבקש ממך לא לפרסם את הטעות שלי, ישללו לי את הרישיון ואולי גם אגיע לכלא. קחי את התרופה בחינם רק אל תדווחי עלי"...

. "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ירא שמים,מסלסל בשערו,חכם,חרוץ,בקי,פיקח,ומנומס,שבע פרות,חלומות פרעה, שיבולים,בריאות,מלאות,

 נקודה שבועית פרשת "מקץ" ה'תשע"ז

 

 

בפרשה הקודמת, פרשת "וישב", חולם יוסף חלומות בהם הוא מולך. הוא מולך בהם על הוריו ואחיו ואפילו מולך על השמש הירח והכוכבים.

והנה בפרשתנו, פרשת "מקץ", לאחר שפותר את חלומות פרעה ונותן לו עצה כלכלית חשובה לניהול המדינה, הוא מתמנה לשליט על כל ארץ מצרים ולמעשה הוא סוגר מעגל עם חלומותיו המלכותיים מלפני שבוע.

החלומות שלו נעשים מציאותיים.

מי שהפך את חלומותיו למציאות הוא פרעה שממש על ידי מעשים מינה אותו לשליט: "ויסר טבעתו... וייתן אותה... וילבש אותו בגדי שש... וישם רביד הזהב על צווארו... וירכב אותו... ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח...".

כשם שפרעה שלא במודע הפך את החלומות למציאות כך יוסף עשה במודע והפך את חלומות פרעה לברכה לו ולעמו ולממלכתו.

יוסף בפתרון החלומות מעיד שאין הוא פותר לבד אלא הוא שליח של ה' והדבר מגיע להכרה ברורה בזה על ידי פרעה שאומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו".

אולם הייתה ליוסף מטרה נוספת מעבר לגילוי ה' בעולם והיא לעלות לפסגת המלכות על מנת להביא את אביו ואחיו למצרים בדבר ה'. מטרה זו מושגת על ידי אותן פתרונות שנתן יוסף לפרעה לחלומותיו ותוכנית ההצלה שלו להציל את מצרים מרעב.

כאן ננעל המעגל שהתחיל בעשיית כתונת הפסים של יעקב ליוסף שהאחים הפשיטו אותה ממנו בקנאתם וסיומו בהחלפת בגדי האסיר של יוסף בכלא המצרי והלבשתו בבגדי מלכות על מצרים.

 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

השמש,הירח,הכוכבים,פרשת "מקץ",רביד הזהב,צפנת פענח,פסגת המלכות,רוח אלוקים, כתונת הפסים,בגדי מלכות,בכלא המצרי,

 

 אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ז

 

בזמן שהאדם חסר ורעב, הוא מרוכז בהווה הקודר - ושוכח מכל העבר הזוהר.



     ההבדל בין יהודי לגוי. הגוי עובד אלוהיו אם הוא מקבל ממנו, אבל אם ירעב יתקצף ויקלל במלכו ובאלוהיו. אבל היהודי אומר: אהבתי כי ישמע את קולי תחנוני אפפוני חבלי מות וגו' "אהבתי" מוסב גם על הסוף: הוא אוהב גם את הצרות! "חסד ואמת אשירה" - אם חסד אשירה אם משפט אשירה, באותו שירה אשר בחסד הוא שר במשפט.

     וכך אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שבכל מקום בו יהיו יחסי הכוחות בין הדתיים והחילוניים שווים, ינצחו החילוניים. כי בין הדתיים יש פשרניים וסבלניים למחצה לשליש ולרביע, ואילו החילוניים יוקדים במשטמתם. ופעם, התבטא ואמר: אנו נלחמים עבור האמת, ברפיון. והם נלחמים עבור השקר, ובלהט.  וזה היה הנס בחנוכה, לא זו בלבד שמעטים גברו על רבים וחלשים על גיבורים,  אלא שהטהורים גברו על הטמאים, ובנוהג שבעולם הטהורים נלחמים ברפיון והטמאים בלהט. ואם הפסידו הטמאים במערכה, הרי זה נס ופלא!

     זקני החסידים נהגו לספר את המעשה הבא: כאשר נבנתה מסילת הברזל הראשונה בפולין, יצאו אנשי אחת העיירות לקראת בואה של הרכבת, כדי לראות במו עיניהם את החידוש הנפלא של מרכבה הנוסעת בלי סוסים! יחד עמם יצא רבם, שהיה מפורסם בגדלותו בתורה . הרכבת התקרבה למקום בקול נשיפה ועצרה. הרבי ניגש למסילה והחל למשש את כל הקרונות בזה אחר זה, וכשהגיע לקטר וראה אותו רותח ופולט אש ותימרות עשן, עמד והתבונן בו כשהוא לוחש בינו לבין עצמו : " , נו הרי זה בא ללמד וממנו נלמד!".  תהו אנשי העיירה למשמע הדברים, ורבם ביאר את כוונתו: ביקשתי לדעת מה סוד כוחה של הרכבת, כדי ללמוד מכך לצורך עניינים רוחניים. מששתי את כל הקרונות ונוכחתי לראות שכולם דוממים קפואים וקרים כמתכת ביום קרה, ורק הקטר, שסוחב אחריו את כל השאר, הוא היחיד שבוער באש ורותח כולו. ולמדתי, שבכוחו של יחיד שבוער בלהבות אש ורותח, לגרור אחריו המונים קפואים וקרים ... זה היה כוחם של יוסף ושל מתתיהו - שניהם היו דומים בהיותם אנשי חזון, שחותמם אמת, ידיהם אמונה ולב בוער באש דת, ומכוח זה הצליחו לנהל עמים וארצות באופן הראוי ביותר, לעיתים אפילו להפך מן הנטיעות הטבעיות שהיו להם ובניגוד לכללים שקבעו חוקי ההיסטוריה בהלכות עם ומדינה.

הנרות שהצילו (פניני עין חמד, גיליון 618)

     אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה, היה ברוך מנדוזה , סוחר עשיר שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות. שונא היהודים טורקוומדה שם עין עליו ושפשף את ידיו בהנאה, כאשר חשב על הרכוש הגדול שייפול בחלקה של הכנסיה, כאשר יצליח לתפוס אנוס זה באיזו ״עבירה" שהיא.  האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות מרובות. די היה בעדות המשרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי מיטה לכבוד שבת. אולם לצערו הרב, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם הוא שתל בבית ברוך מנדוזה, לגלות שום 'חטא'. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאד ולא עוררו כל חשד, שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא נואש. הוא קיווה, שיבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו.

     בבית ברוך גדלה ילדה יתומה, רחל שמה. היא הייתה בתם של קרובי משפחה, אנוסים אף הם. כאשר רחל הייתה תינוקת,  פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בלילה הראשון של פסח,  שעה שישבו ליד שולחן ה'סדר ' במרתף. הורי רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה, אחיה אפרים נמסר למנזר, וניתן לו שם ספרדי פרננדז. במנזר התחנך לנצרות ומחנכיו עשו הכל,  כדי להשכיח מלבו את מוצאו היהודי. במרוצת השנים גדל ונהיה כומר ואף הצטרף לשורות האינקוויזיציה .

     בהיותו צעיר לימים שאל פרננדז את מחנכיו הכמרים על הוריו.  הם נהגו לספר לו, שהוא אסופי שנמצא בהיותו תינוק בפתח הכנסיה. אולם הוא פקפק בכך. לבו אמר לו כי מוצאו יהודי, אבל לא הייתה כל הוכחה, לאמת השערה זו. עתה משנכנס לשירות האינקוויזיציה נפתחו בפניו כל הדלתות והייתה לו גישה לתיקים הסודיים של האינקוויזיציה. הוא ניצל את ההזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי למצוא את מוצאו.  

     פעם בערב אחד, כאשר פרננדז עלעל בין הדפים של ספרי הארכיון האינקביזיטורי גילה דו"ח, שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. ולמרות שהשם מנדוזה היה די נפוץ בספרד , ולא הייתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, מצא בכל זאת עניין רב במסמך והחל קורא בו בעיון. הדו"ח סיפר בפרטי פרטים על החשד , שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו על ביתם סוכני האינקוויזיציה, כיצד חקרו ודרשו אותם תוך הפעלת מכשירי עינוי משוכללים ביותר.החוקרים עשו הכל, כדי לאלץ את האנוסים ״להודות בפשע״ וכן למסור שמות נוספים של אנשים, ששומרים בסתר על חוקי היהדות, כמוהם. הדו״ח ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות העינויים הקשים לא היו מוכנים למסור אף שם אחד, עד שמתו מהעינויים. לבסוף ציין הדו״ח, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש , שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלש, תאומים, אולם האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד הילד נמסר למנזר...  

     למחרת , כשהגיע פרננדז למשרדו של טורקוומדה, והלה אמר לו: "יש לי בשבילך תפקיד מצוין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים. ביתם הוא היפה ביותר בין הארמונות אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח , את אשר צריך להוכיח. חלק העשירי מכל הרכוש יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה..."

     פרננדז ניגש לבית באמצע הלילה, הדלתות היו נעולות וחומה גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת. לאט ובזהירות טיפס על החומה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית מצא עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, וקפץ לתוך המרפסת. לאחר מכן ניסה לפתוח את דלת המרפסת. פרננדז, שלפני צאתו הצטייד ב'כלים מכלים שונים ' ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, שלף עתה מכיסו "מפתח גנבים" ופתח את הדלת הנעולה.משנכנס, מצא את עצמו בחדר שינה מפואר. הדלת של החדר הייתה נעולה מבפנים ומכך הסיק, כי מוכרחה להיות דלת נוספת,  סודית, המובילה למקום סתר. הוא החל לחפש את הפתח, מישש את הקירות, אך העלה חרס. אחר כך נפל מבטו על ארון בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז.  אחר כך ניסה לדחוף בכיוון השני , והפעם האיר לו המזל פנים,  הארון החל זז אט אט, ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות לוליניות, שהובילו למטה. הוא החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה מאחוריו באופן אוטומטי. כאשר נסגרה הדלת,  נשתרר חושך במקום ופרננדז שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהייתה בתחתית המדריגות. דלת זו נפתחה בבהלה ופרננדז מצא עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור נגוהות , ופנים מבוהלות מביטות בו באימה...

     פרננדז קם והזדקף מלוא קומתו. לפתע ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצי אור, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. עכשיו הוא נזכר, כי נרות כאלה ראה, כאשר היה ילד קטן... מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך ואשתו "אחותי היקרה! דוד... דודה... אינכם מכירים אותי?״ קרא פרננדז נרגשות. שלוש הדמויות הקפואות נעורו לחיים. "הלא זה אפרים!  בן אחי היקר... אחי האבוד!". את מקומו של הפחד תפשה עכשיו שמחה גדולה. אולם בראותם את גלימת הנזיר, החלו קרוביו מעיפים בו מבטים של חשש וחשד  . "אין עכשיו זמן לספר", אמר לקרוביו ", חייבים להימלט על נפשנו במהירות האפשרית". עתה נטל לידיו ברוך את ניהול מבצע ההצלה. על הנהר, תמיד הייתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף ואילו אחת מאוניותיו הגדולות עמדה תמיד מוכנה בנמל לכל מקרה. כל ספינותיו הושטו בידי אנוסים נאמנים.  בלילה נטול ירח הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה , ואחר כך בגדולה. לפנות בוקר שטה הספינה בלב ים כשבלבם תקווה שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חסר,רעב,יהודי,גוי,חסד,אמת,דתיים,חילוניים,הרכבת,תימרות עשן,

 

אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ז

 

אין רעה שלא תצמח ממנו בסופו דבר טוב (הרמב''ן)

     בנחות צרות על אדם ראוי שיפשפש במעשיו, כי בסופו של דבר הכול בידי שמים.

     ''ויהי מקץ שנתיים ימים'' כשמגיע אדם לקץ ימיו ושנותיו, ''ופרעה חולם'', מתגלה לו שכל חייו חלם חלום אחד גדול והזה בהקיץ. כי הנה דימה בנפשו שכבר עבר דרך ארוכה והתקדם מה, ועתה נוכח לדעת כי טרם עשה אפילו התחלה - ''והנה עומד על היאור'', על שפתו, עדיין לא טבל גם קרסולי רגליו במים ולא נתנסה במבחן... ( רבי משה מיכל מביאלה זצ''ל)

     "והנה שבע פרות עולת אחריהן... ותעמודנה אצל הפרות... ותאכלנה הפרות" (מא ג-ד) -   מובא בשם ה"שפת אמת" זצ"ל: שבע הפרות הרעות הינן סמל כוחות הרע של היצר, ובראשונה הן "עולות" - קמעה קמעה הן עולות ומתגלות לעיתים רחוקות, לאחר מכן "ותעמודנה אצל" - הן נדבקות אל האדם כאורח, עד שלבסוף "ותאכלנה" - הן בולעות אותן לחלוטין...

האופה הנוכל (קול ברמה, עלון 265)

     מעשה שבא אל רבנו האר"י הקדוש בחור רווק מבוגר מעל גיל ארבעים, הבחור נפגש עם בנות רבות כדי להינשא אבל מזלו לא האיר לו. הגיע הבחור לרבנו האר"י וביקש עצה וברכה. השיב לו הרב: "בת זוגתך נמצאת באלכסנדריה של מצרים, כך שמה וכך שם אביה, סע לשם והינשא לה".הבחור האמין בדברי רבנו האר"י ומיד נסע לשם.

     כשהגיע לאלכסנדריה שאל את תושבי המקום:" האם מכירים אתם את פלונית אלמונית? ואת אביה פלוני אלמוני?". השיבו לו תושבי המקום: "מכירים אנו, האב אחראי על המכס בעירנו, יש לו בת הגונה מאד וכלילת יופי, היא בגיל עשרים ומחפשת שידוך" . ניגש הבחור לשדכן שהיה במקום וביקשו לשדך בינו ובין אותה הבחורה. מיודענו מצא חן בעיני הבחורה, ואכן הבחור והבחורה נישאו זה לזה כדת משה וישראל. אבי הכלה נתן נדוניה גדולה מאד בסך מאה וחמישים אלף מטבעות של אותו מקום.  הבחור כמובן שמח שמחה גדולה, והזוג חיו באושר ועושר, השכינה שרתה בביתם, והם חיו באהבה ואחווה שלום ורעות.

     אמנם שמחתו לא ארכה ימים רבים, בגלל שלאחר שלושה חדשים מהנישואין אשתו הטרייה חלתה מאוד, מצבה הלך והחמיר עד שנפטרה והלכה לבית עולמה.  חזר הבחור ביגון ובלב שבור לעירו, ניגש אל רבינו האר"י בצפת והטיח בפניו: "אדוני הרב! למה שלחת אותי? טוב היה לי יותר אילו לא שלחתני לאלכסנדריה, לא הייתי מתחתן ולא היה לי שברון לב ממות אשתי אהובתי!".  אמר לו רבנו האר"י: "האם אתה זוכר במה היית עוסק לפני עשרים שנה?".  השיב הבחור: "הייתי עוסק במאפיית לחם" . שאלו הרב מספר שאלות: "הזוכר אתה אולי מי היה שותפך? לפני כמה שנים היה העניין? כמה זמן הייתם שותפים?".  השיב הבחור: "בוודאי זוכר אני, היה זה פלוני אלמוני. כיצד לא אזכרהו? הרי אותו שותף היה נוכל גדול, מחמתו הפסדתי מאה וחמישים אלף מטבעות. היה זה לפני עשרים שנה בערך, והיינו שותפים במשך שלשה חדשים" . כעת ניגש רבנו האר"י והסביר לבחור את כל העניין: "דע לך! זאת האישה שנשאת היא גלגול של שותפך לשעבר. בשמים גזרו כי התיקון של שותפך הוא שיבוא בגלגול של אישה ותינשא לך למשך שלשה חדשים. בהיות שבגלגול הקודם הייתם שותפים שלשה חודשים ושותפך גרם לך צער רב באותם חודשים, לכן היה עליו להינשא לך בגלגול זה ולגרום לך נחת ועונג במשך שלשה חדשי שותפות הנישואין הללו. כמו כן נגזר עליו להחזיר לך כעת את אותם מאה וחמישים אלף מטבעות אשר הפסידך בגלגול הקודם.  זו הסיבה שלאחר שלשה חודשי הנישואים היא מתה, מכיוון שכעת נגמר התיקון שלה בעולם" . המשיך רבנו האר"י ואמר לאותו בחור: "כעת הנך מבין מדוע התעכבו נישואיך עמה עד גיל ארבעים? משום שהיית צריך להמתין עשרים שנה עד שהיא תגדל לגיל עשרים, גיל שתוכל להינשא לך. מכיוון שהקפדת ולא מחלת לשותפך, לכן גם אתה סבלת לחכות זמן רב לנישואין עד שייגמר התיקון של שותפך לשעבר. וכעת הגיע הזמן שתתחתן עם הזיווג הקבוע שלך" . וכך היה, אותו בחור נישא בשנית והקים בית לתפארת, בנין עדי עד.



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תצמח,יפשפש במעשיו,פרעה חולם,עומד על היאור,קרסולי רגליו שבע פרות, בולעות, 

 נר שלישי- חנוכה כ"ו כסלו ה'תשע"ז

 

 

דמי חנוכה 

 

 

 

אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר .מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל- . אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות. אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה . הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני . קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים -פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב . הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי . בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים -פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי . לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו . רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן . לאחר הסעודה היכנס אליי שנית . "תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו" . אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל" . מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד - תישא אתה בתוצאות ." בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים . השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק ... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו - נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים . "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות , מבוסס בשלג וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה- " . לוי יצחק בן שרה-סאשע -" זה מה שנכתב בפתק ...שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע . בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה - התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים . באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה ."

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דמי חנוכה,מכירות,מפעל עורות,גירעוני,אפרים-פישל,רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, הפתק,

 

 אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ז

 

 

 בחנוכה נוהגים לומר אחר התפילה מזמור שיר חנוכת. ר"ת של מ'זמור ש'יר ח'נוכת, הם ר"ת מ'ילה ש'בת ח'דש השלוש מצות שרצו היונים לבטל ח"ו. 

     בן זקונים. אומר התרגום בר חכים, שכל מה שלמד יעקב אצל שם ועבר מסר ליוסף. הבעל הטורים אומר זקנים ר"ת ז'רעים ק'דשים נ'שים י'שועות זה נזיקין, כמו שכתוב בגמרא שבת שזה מושיע שלא יוזק, מ'ועד, והטעם שלא מרומז טהרות ג"כ, אמר ע"ז האדמו"ר מגור זצ"ל שכדי להגיע לטהרה צריך עמילות גדולה שאין מקבלים אותה מרבי אלא מעמלות עצמית.



     בעלי המוסר מפרשים את הקטע ''איה הקדשה היא בעיניים על הדרך'' שכל הקדושה תלויה בעיניים, ובפרט על הדרך צריך שימור יותר.



     בעלי המוסר שואלים אנו אומרים בהודאת 'על הניסים' ועל המלחמות, איזה הודאה שייך על המלחמות וכי מלחמות הוא דבר טוב, אלא אם אין מלחמות על הרע אין טעם בעבודת ה', אבל כשיש מלחמות ומנצחים אז יש תענוג רוחני

    בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקווה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה: "כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו", "כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)



     ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו. צריך להבין ב' הלשונות של מושל ומלך, והביאור הוא שמלך הוא מרצון והסכמת בני הארץ, כמו שכתוב ומלכותו ברצון, ומושל זה אף בכוח שמולך על הארץ אף שלא ברצון, ולזה התכוונו האחים על שתי הבחינות האלו, וזה גם מה שאנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגויים, כי הקב"ה מושל ומולך בין ברצון ובין בכח.



     ויאמר יהודה מה בצע. יש מפרשים שר"ת "בצע" ב'וקר צ'הרים ע'רב, שיהודה טען להם איזה טעם יהיה לנו בשלוש התפילות של כל יום שאנו מתפללים אם נהרוג את אחינו.



     יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים (נטילת ידים(.



השבע ברכות (הרב חיים וולדר)



מדובר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים. הייתי בגיל 27. תקופת השידוכים הייתה קריעת ים סוף אמיתית, ולא מסיבות מסוימות. אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע.

אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא-כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי ייאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.

ביום מן הימים נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים.

אני פוגש חבר מימי בית הספר היסודי ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בניין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה. מחכים לך שם".

אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר..." הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מניין ל'שבע ברכות', אתה גבר לא? אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות, אבל השעה כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים פחות הבן דוד שמשוחח אתך עכשיו. תעלה למעלה בבקשה ותשתתף בשבע הברכות".

אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר או כל תירוץ אחר, ואז כמו שמן על המדורה הוא מוסיף: "תקבל פרס, כדאי לך".

מה הוא חשב לעצמו, שאני ילד בן שבע? את תקופת הפרסים סיימתי אי שם בגיל 6. מה פרסים עכשיו?

אבל משהו בקול שלו היה כל כך חברותי חביב ותמים, שהחלטתי להיענות. מה גם, שחברי לשעבר הפציר בי לעלות לשמח חתן וכלה. עליתי.

* * *

היה זה שבע ברכות בתוך בית שנראה בערך כמו שבע ברכות בתוך בית, אבל עלוב ועגום הרבה יותר. ישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. לא הושמעה מוזיקה. האנשים הבודדים שהיו יצאו ובאו או שוחחו בפלאפון. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן.

לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ולאחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם.

האיש שקרא אותי לדגל לא נרגע: "תשיר משהו", אמר.

הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי, שאין לי ברירה. התחלתי עם "עוד ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו לראות בית נאמן". בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע.

אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו".

"מה תגיד משהו"? אני לוחש לו חזרה "אתה לא חושב שהגזמת"?

"אתה צודק", הוא אומר, "אני עד שלא הכנת. אבל עזוב, תתחיל מ"החתן שלנו".

"אני יודע על פרשת השבוע יותר מ"החתן שלנו" אפילו ששכחתי מה פרשת השבוע", אני משיב לו. "מה שנותן לחתן שלנו סיכויים קטנים מאוד לקבל 'החתן שלנו' הולם".

"שששש", הוא אומר לי, "לחתן אין מושג מי אתה. הוא לא מכיר בכל שמחת שבע ברכות את כל המשתתפים. השמחה הזו חייבת תגבור דחוף. אתה חייב לשמח אותו. ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו אִיך-מֵיין, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר על החתן שלנו משהו אמיתי? נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס..."

שוב עם הפרס הזה. שילך למתמידים שלי. מה הוא רוצה ממני.

* * *

אבל אני מעביר על מידותיי ואומר לו: "נו טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע איפה הוא לומד, מתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן".

ענה לי.

אני קם לדבר. מתבצע "ששש", ואז אני נזכר בעוד משהו וקורא לקומיסר.

"איך קוראים לו"? אני שואל את הפרט הטריוויאלי הזה שנעלם מעיניי.

"מרדכי", הוא אומר.

וכאן אני קם לדבר ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי ושמו, כפי ששמעתי רגעים ספורים קודם לכן, יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו.

וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים, שבהם מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה.

הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא, שזה מה שאומרים עליו.

כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד.

כמובן הכול לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי בנשיקה. אם קיוויתי בלבי שלא זה הפרס שהובטח לי, הרי שזה ניתן לי גם בלי שהובטח במפורש. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה.

* * *

ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי הצעת שידוך.

"ואיך אתה קשור לחתן"? הוא התעניין.

"אני לא קשור לחתן", הבהרתי לו.

"הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה".

שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה".

"אז מה אתה עושה כאן"? הוא שאל.

 

"חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מניין והייתי מעשרה ראשונים".

 הוא צחק מלא חופניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה".

"ספר לי על כך", אמרתי ושאלתי את עצמי בלבי, לאן יוביל אותי הערב הזה.

"תראה, גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, כנראה מדובר באותו לחשן שעמו התלחשת קודם לכן. ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה בכך שאיננו קרובים להם בשום דרך וצורה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה".

"סוג של", סייגתי.

"בקיצר, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי.

"מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך לפני שאתה מכיר אותי בכלל"?

"אומר לך את האמת. ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות - אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית שפשוט למה לא לנסות"?

אומר את האמת. אם הייתה לי פִּירכה על הטענות הראשונות, הרי שהטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו.

כל השאר כבר היסטוריה. אתה מבין לבד שיצא מהערב הזה שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים. חסד ה'.

* * *

ומדוע נזכרתי רק השבוע בסיפור הזה.

כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו.

"אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר.

"וגם אתה", אני עונה לו.

שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים.

"נו" נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר.

ורגע לפני שהגעתי לתחנתי הוא נזכר.

"זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי מוטי, מבלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח. מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה, על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאוד שלא תרם לשמחת החתן והכלה והמכינים, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך".

כעת גם אני נזכר שאותו אדם ירד במדרגות וגייס אותי לשמחה. בזכותו ידעתי את הפרטים החשובים כמו למשל שמו הפרטי של החתן.

צחקנו.

"אוי ויי", הוא אומר פתאום.

"מה אוי ויי"? אני שואל.

"הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה".

צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי".

הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אף שיש לך חלק בשידוך לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלך. את זה לא לחשת לי..."

הגעתי לתחנה שלי ואמרתי: "סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול איתם ארוחת צהריים..."

כחן של מילים (פניני עין חמד, גליון 615)



     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך "אמונה שלמה", ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להתחזק במצוות בין אדם לחברו ומהי החשיבות ביראית מעלת חברנו.

     הייתי אז אברך צעיר וקיבלתי הצעה לטפל בקבוצה של נערים בגילאי 12 עד 14 בתנאי פנימייה. התפקיד הרשמי שלי הסתכם בעזרה קלה בלימודים,  ופיקוח על הסדר בחדרים ועל שעת השינה בלילה.  אך למעשה, היה בו הרבה מעבר לכך . היו שם ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים יתומים וילדים להורים חולים שאינם מתפקדים,  לצד ילדים עולים חדשים, שהגיעו זה מכבר מארצות מצוקה, לעתים אף ללא הוריהם, שנאלצו להישאר בניכר.  מעבר לרצון להצליח בעבודה, פיעמה בי תשוקה אמתית לסייע לאותם נערים, לתמוך בהם, לשקם אותם. ידעתי כי כל הצלחה שלי כאן, ולו עם אחד מתוך הקבוצה שקיבלתי, היא עולם שלם , והידיעה הזו היא שנסכה בי את הכוח ואת האומץ לפתוח במלחמת ההישרדות שלי. והמלחמה לא הייתה קלה.

     באחד מאותם ימים סוערים ומלאי מהמורות בהם חשתי כי כוחותיי, הגופניים והנפשיים כאחד אוזלים, צץ בי רעיון:  מחמאות. הרי אין אדם בעולם שמסוגל להישאר אדיש מול מילים טובות ומחמיאות שמורעפות עליו. ביום שלמחרת הגעתי כשבידי ערימת דפים גדולים, חלקים, ועל פניי חיוך צופן סוד. " היום נשאיר את הספרים סגורים", הכרזתי כשנכנסתי. במרכז השולחן הנחתי ערימת דפים ו עטים. "בכל אחד מכם, נעריי היקרים, יש מעלות רבות", אמרתי בחיוך, "אבל במרוץ החיים, לא תמיד יש פנאי להיעצר ולהבחין בכך. כל אחד ייקח דף ועט.  מלאי סקרנות נטלו הילדים את הדפים והעטים, כשהמשימה היא: כל אחד צריך לרשום את הדברים הטובים ביותר, את המעלות הבולטות, על כל אחד מחברי הקבוצה. בסיום היום היו בידי 22 דפים גדולים מלאים . בטרם עזבתי את הפנימיה, הבטחתי כי השלב הבא בתכנית יתקיים למחרת.

     בשעת לילה על השולחן שבביתי נטלתי גיליונות נייר. רשמתי בראש כל גיליון שם תלמיד, ואח"כ העתקתי בצורה מסודרת את כל מה שכתבו עליו חבריו. היו כאלו שהתארכו על פני שני עמודים מלאים. למחרת לעת ערב, כשנכנסתי לפנימייה, הקיפה אותי קבוצת ילדים נרגשים וחסרי סבלנות. "המדריך", הם הפצירו בי, "הבטחת להמשיך היום בתכנית עם המחמאות" . "הבטחתי ואני מקיים", הכרזתי, ושלפתי את צרור הגיליונות מתיקי. אחד אחד נמסרו הדפים לבעליהם. ניכר היה כי המילים מיטיבות עם נפשם האומללה. "לא חשבתי , שמעריכים אותי בפנימיי ."האם הייתי זקוק לאישור בדבר השפעתן המכרעת של מילות עידוד על נפש האדם, הרי קיבלתי אותו באותם רגעים.  אחרי אותה תכנית, השתנה לבלי הכר המצב בקבוצה. הקרח הופשר, המחיצות הוסרו, ונסללה בפניי דרך אל לב הילדים . גם בשנים הבאות, כשכבר הייתי ותיק במקצוע, ושמי הלך לפניי כמי שמצליח לטפל בקבוצות קשות במיוחד, לא ויתרתי על התכנית הזו, והקפדתי לשבץ אותה בתחילת כל שנה, כשאני חש שוב ושוב בעוצמה הטמונה במילים הטובות ובמחמאות,  עוצמה שמסוגלת להפוך עולמות.

     היה זה בערב חורפי, סוער וגשום, כשנקראתי לחדרו של מנהל המוסד. בה התבשרתי על פציעתו הקשה של חניכי לשעבר רפי, יתום שלא זכר את אמו, והתגעגע לאביו החולני, שלא היה מסוגל לגדל אותו. ילד שהתגלגל בין משפחות אומנות. ילד מוכשר, מבריק אפילו, אשר כל הכאב שבעולם שוכן היה בתוך עיניו הנוגות. שנות השהות בפנימייה היטיבו עם נפשו הפצועה. " רפי נפצע בתאונת דרכים קשה, ושוכב במצב של חוסר הכרה..."  עדכן אותי. "הוא אבא לשני ילדים קטנים, ועסקנים מן השכונה שבה הוא מתגורר הופכים את העולם כדי לעורר את תאי המח שנפגעו אצלו. שכנים ומכרים מתחלפים במשמרות ליד מיטתו הם היו רוצים שגם אתה תבוא". כמובן שהסכמתי.  את אביו הקשיש הכפוף שישב ליד מיטתו זיהיתי מיד כשנכנסתי. " המדריך יהושע, רפי הזכיר אותך הרבה, כשהיה מגיע מהפנימייה לשבתות חופשה", אמר , כשדמעות בעיניו. נטלתי כיסא והתיישבתי לצדו. הידיעה כי אישה צעירה ושני ילדים רכים מצפים לאבא האומלל והפצוע שלהם בבית, המסה את לבבי. " יש לי משהו להראות לך", אמר האב. "מצאו את זה בכיס חליפתו. ראיתי את שמך על הדף". הוא שלף שתי פיסות נייר, שהיה פעם לבן. ניכר היה , כי הם הודבקו וקופלו פעמים רבות. לא הייתי צריך להסתכל במה שכתוב שם, כדי לדעת שאלו הם הדפים שעליהם העתקתי בזמנו את כל הדברים הטובים שחבריו של רפי בפנימייה כתבו עליו. "תודה רבה לך, שעשית את זה", אמר האב. "כפי שאתה רואה, רפי שמר על דפים אלו כעל אוצר יקר". באותו רגע נע הווילון ושתי דמויות ניצבו שם: מושיקו ואיציק, חבריו מהפנימייה. "שלום, המדריך יהושע", אמרו ולחצו את ידי בחמימות. התרגשתי לפגוש אותם. במיוחד שמחתי לראות את איציק, שהגיע ממשפחה חלשה מבחינה רוחנית. לא הייתי מאמין , שהוא ישמור על החינוך ועל הערכים שספג בשנות שהותו בפנימייה.  מבטו של איציק נפל על הדפים המקופלים. "גם אני עדיין שומר על הרשימה שלי. המילים הטובות שבה , הן הבטריות שמניעות אותי", הוא חייך במבוכה. והרשימות שלי שמורות בארנק שלי", הוסיף מושיקו, "נדמה לי , שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו, קראנו בהן שוב ושוב, ושאבנו מהן עוצמות וכוחות " . כשעזבתי את חדרו של רפי, היו הדפים בתוך ידו. מקופלים. הבטחתי לאביו לשוב ולבקר. בסוף אותו שבוע רפי התעורר. המחלקה סערה כשזה קרה, הבשורה עברה מפה לאוזן והכל סחו נרגשות בנס הגדול. הכל ידעו , כי תקופת שיקום ארו כה עדיין צפויה לו, אבל העתיד כבר נצפה בקצה המנהרה, והרופאים היו אופטימיים בדבר סיכוייו לחזור לעצמו, בס"ד.  שני הדפים המקופלים, שהיו פעם בצבע לבן, ששכנו תדיר בכיס חליפתו, המשיכו ללוות את רפי גם כעת. הרי מאז ומתמיד הם היו הדבר שהעניק לו כוח, שהאיר את נשמתו והחיה אותו...

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

מילה,שבת,חודש,זרעים ,קדשים,נשים,ישועות,תמלוך,משל,תמשול,

 

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ז

 

 

אין אדם יכול לברוח מעצמו



      בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ (' שבת כ א" ) היו מדליקים את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי "מכ ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לתת הסבר מעניין לכך - משום שבימים עברו היינו צריכים להתמודד עם אויבנו - היצה"ר מבחוץ, הניסיונות היו יותר בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא "בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש ... וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו מבית...



     הרה"ק בעל הבני יששכר זי''ע כותב בספרו "אגרא דכלה" - חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך -, כי נתנו ימי החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו "ז (ל תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות "בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.



     חנוכה געלט - דמי חנוכה . באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו.  קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה.  התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך - שלא לספר על כך ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי מעות חנוכה שכאלו ..



הסיפור על החתם סופר (לקראת שבת מלכתא פרשת ''ויצא'')

     הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר.

     בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80 ,וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה?להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי..." אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שנים. אני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין,  פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!"  הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע" אמר, "אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש ". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו.

     ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו"  אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן - נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!"

     הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז....  הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר,  פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור,  קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גרים, הרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא,  הוא צריך השגחה..." לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו בייאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות.  לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים - יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם.  הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים '(. אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאישה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שייקחו אותו על מיטתו לכרכרה. הדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה". "לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר - תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר.  כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה''.

     הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו . וכך הוא אכן יעשה... ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האישה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות.  עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד.  הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האישה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו...", "קחו אותו", קוראת האישה במר ייאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוף. הרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי,  קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע - הוא שומע צעקה: "רב איד !" הוא מסתכל אחורה - מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!" הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר,  והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו..." הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו... האם תוכל להחיות מתים??..." " ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולה. והנה - נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו - פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה. " אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף... זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו..."  

     הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי,  אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם..." מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה.  הוא ממהר לחיכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבנו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים.

    כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"... ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש. "רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה..."  תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי... אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי..."  הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד...  שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רווית הוד . ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות,  כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבנו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכיליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש - אזי הדין שונה לחלוטין... כשיש מסירות נפש - אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש - הוא בשום אופן לא יגיע !!" אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו - היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש - מיד מזמנים לו קפיצת הדרך.

     יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצווה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסייעתא דשמיא.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לברוח,מדליקים,נר חנוכה,השכלה,תרבות יוונית,כפירה,מינות,הלל,אנטיוכוס, רשע,יגזור,קרן שור,דמי חנוכה,

 

אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ז

 

 

     בית שמאי אומרים פוחת והולך, ובית הלל אומרים מוסיף והולך" )שבת כא,ב( "פוחת והולך" רומז לעבודה שהיא בבחינת 'סור מרע', לתקן את הפגמים ולסלק את הרע. "מוסיף והולך" רומז לעבודה של 'עשה טוב', להוסיף בתורה ובמעשים טובים. ההלכה היא כבית הילל, כי עיקר העבודה היא להתעלות ולהתרומם תמיד בתורה ובמעשים טובים. ) (היהודי הקדוש(

     גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה - ראה פרשת האופה אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)



"     וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (לז, א( רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה". רבי משה פיינשטיין זצ"ל ביאר: ביקש יעקב לישב בשלוה היינו לעניין חינוך הבנים. יעקב חשב בלבו שאין הוא צריך שוב לדאוג עבור חינוך בניו, שהם כולם צדיקים ויראי השי"ת, שהקדוש ברוך הוא משתבח בהם.  וכאן קפץ עליו רוגזו של יוסף. ללמדנו שהאב אינו צריך להסיח את דעתו מבניו, אף אם הם גדולים וצדיקים ויראי שמים, ובכל עת צריך הוא להוכיחם ולהורותם כיצד לנהוג.



     יש אמרה שנונה שכדאי שיהיה שלום של שקר ממחלוקת אמיתית. כי בכל זאת, אם אתה מדבר עם חברך אפילו שבפנים אתה לא שלם אתו, אבל בסופו של דבר עוד תוכל להגיע לאיזה שלימות, אבל אם אתה לא מדבר עם הזולת, לא יכולים בשום אופן להגיע לידי דיבור של שלמות.



בת מזל (סופר על ידי הרב הגאון רבי ראובן שפירא שליט"א, ר"מ בישיבת 'תפארת ציון' בני ברק)

     ליל ב' דראש השנה.  בבית מציצות האימהות הצדקניות לשעון כדי לבדוק מתי מסתיים 'בין השמשות' ומתחיל 'וודאי לילה' - וניתן להתחיל להכין את סעודת ליל החג. ובבתי הכנסת שקועים האבות בהכנה לתפילת ערבית. למרות אימת הדין, משהו בפנים פחות מתוח. ביום הראשון זהו "דינא קשיא" (דין קשה) וביום השני "דינא רפיא" (דין חלש) - כלשון הזוהר.

     מיודענו, בעל המעשה, יצא מבית כנסת מסוים לשם פנה כדי להאזין לדרשן מיוחד לשמוע שנשא שם דברים בזמן שלפניּ מעריב ומשם פנה לבית הכנסת שלו - שם קבוע מקום תפילתו . עיניו שמורות, מחשבותיו שקועות בדברים הנלהבים ששמע זה עתה. אכן, הפעם התמקד הדרשן בעוצמה לא קונבנציונאלית,  בכוח אטומי, בו מצויד כל יהודי ויהודי.  עודו צועד מקדם את פניו אדם לא מוכר ומבשר לו בשמחה: "מגיע לי 'מזל טוב!' נולדה לי בת. ממש עכשיו. אני חוזר הרגע מבית החולים!" -מזל טוב! מזל טוב! הרבה 'אידישע נחת' (נחת יהודית)! אבל הוא לא בדיוק מבין מיהו המבשר, ומה ענין מצא לבשר דווקא לו בעיצומו של יום הדין...

     אזכיר לך מאיפה אנחנו מכירים - פתח אבי הבת במונולוג קצר : ב'שמחת תורה' האחרון - לפני פחות משנה - התפללתי בבית הכנסת הקבוע שלך. הייתי זר שם. המתפללים - ואתה בכללם - לא הכירו אותי.  בשלב מסוים, לאחר ההקפות, התיישבתם באיזו פינה כמה אברכים ושוחחתם על "חגיגות הילדים" שאוטוטו מתפתחות במקום עם חלוקת ה"פעקאלאך" של חתני התורה...  ישבתי מן הצד מסוגר ודומם. הרגשת בכך, פנית אלי - בלי להכיר אותי - וניסית לצרף אותי לשיחת הרעים. אפילו שאלת למה אני לא שותף לשיחה? באותו רגע לא יכולתי יותר לבלום את הכאב האצור, ולחשתי לך בכנות שנושא השיחה שלכם הוא "חגיגות הילדים" בעוד שאני כבר נשוי מזה שבע שנים אך ללא זש"ק. ממילא - נושא השיחה המתוק הזה לא משותף לנו...  גילית התעניינות כנה במצבי. ובאותה הזדמנות סיפרתי לך שלפי דעות כל הרופאים, ובהתאם לכל הציפיות, אין כל סיכוי שאזכה בילדים.  הזדעזעת.  זה שבר אצלך משהו בלב.  הסתגרת בעצמך ואני רואה כיצד מעיניך יורדות דמעות . פניך נעשו אדומות והתחלת להתפלל מהמקום הכי עמוק בלב, ואני עוקב ומקשיב: "ריבונו של עולם! גרמתי לו לאברך היקר הזה צער. כמובן שעשיתי זאת בשוגג מוחלט - וכי עלה על דעתי מצבו העגום?! אבל ריבונו של עולם, איך אוכל להיות רגוע כאשר השבתתי ליהודי הזה שמחת יום טוב. אני מבקש ממך אבא בשמים, מעומק הלב, שתזכה אותו בזרע של קיימא בזמן הכי קרוב!" - - - נו, אז שלא אחפש אותך כדי לבשר לך שבתפילתך התקבלה?! ובתוך פחות משנה אשתי חבקה בת!

     לא פחות ממה שהצטער מיודענו במפגש הקודם, הוא שמח הפעם שמחה גדולה. "שתזכה לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים! אה! אך נחת וטוב כל הימים!" "אתה יודע מה?" הוסיף מיודענו "יש כאן בסיפור עוד גילוי קטן של השגחה פרטית. מאיפה אני מגיע עכשיו? אני לא מתפלל בבית הכנסת ממנו יצאתי. לשם הגעתי רק כדי לשמוע דברים מדרשן מיוחד שהפעם התמקד בהוכחה עד כמה כוחה של תפילה שיוצאת מעומק הלב לבקוע רקיעים ולקרוע כל גזר דין רע שבעולם!..." " מי כמונו יודע כעת עד כמה שזה נכון במובן הכי פשוט של המושג. ועכשיו בוא נזדרז לתפילת מעריב - שלא נפסיד 'ברכו' ..."




החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

     בית שמאי,פוחת והולך,בית הלל,מוסיף והולך,עשה טוב,סור מרע,להתעלות, להתרומם,זבוב,האופה,בשלוה,חינוך הבנים, 

 נקודה שבועית פרשת "וישב" ה'תשע"ז

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "וישב", מתחילה סדרה של פרשות שמהוות סיפור אחד ארוך ומיוחד, ואחת מההשלכות שלו הוא התחלת גלות מצרים. 

משפחת יעקב אבינו התפתחה והפכה לגרעין המייסד של עם ישראל שבסוף התהליך שמתחיל בפרשתנו ימצאו עצמם במצרים לשנים רבות.

ל"שחקנים הראשיים" בסיפור המיוחד שלנו, סיפור יוסף והאחים, תפקיד עיקרי וחשוב. 

כשכותבת התורה "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" היא באה לרמוז לנו ש"ישראל" הוא שם שמבטא את השם הקיבוצי של האומה ומכאן למעשה תתחיל הגלות של העם, גלות שכבר נאמרה בברית בין הבתרים, והנה פה מתחיל הגיבוש של האומה הישראלית. 

כל האנשים שממלאים תפקיד בגיבוש בשלב הזה הם הגורמים למצב ופועלים על דעת עצמם ומרצונם אולם הם מכוונים על ידי הקב"ה מלמעלה, ולא סתם אומר להם בסוף יוסף: "אלוקים חשבה לטובה".

אולם, תמיד למדנו שההתגלגלות לגלות מצרים נבעה משנאת חינם שהייתה בין האחים ליוסף שהתפתחה בתחילת פרשתנו, וכל זה כדי ללמד אותנו ששנאת החינם היא הגורם הראשי בסיפור אך לא הסיבה הראשית.

הסיבה האמיתית של הגלות נמצאת דווקא בדבר אחר. "עצת ה' היא תקום". התורה תספר לנו ש"איש" מצא את יוסף תועה בדרכו למצוא את אחיו והוא הוביל אותו אליהם. 

אלא שאם היה הכול קורה בדרך הטבע היה יוסף טועה ולא מגיע לאחיו אולם יד ה' הובילה אותו אל האיש שלקח אותו אליהם.

מכאן שהסיבה האמיתית הייתה מוכתבת מלמעלה והייתה מתבצעת בכל מקרה אלא שבחרה התורה לספר את השתלשלות העניינים על ידי שנאת החינם של האחים כדי ללמד אותנו על השלילה שבשנאה זו.

ברור לנו שהדברים משולבים זה בזה. מחד עלינו להתרחק מכל דבר שנאה ומאידך לזכור ש"עצת ה' היא תקום".

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

וישב,גלות מצרים,גרעין המייסד,יוסף והאחים,ברית בין הבתרים,האומה הישראלית,תועה, התגלגלות,שנאת חינם,

 אמרי שפר כ"א כסלו ה'תשע"ז

 

ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.  הניצוץ היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(



     בשם צדיקים מפרשים בדרך רמז " : והבור ריק" - אם אדם הוא בבחינת ''ריק מכל תוכן ", אין בו מים -" אין בתוכו תורה המשולה כמים (אין מים אלא תורה - הוי כל צמא לכו למים , ) אז תדע לך כי "נחשים ועקרבים יש בו -" יש בו כל מיני נחשים ועקרבים שמסתובבים בתוכו...  כי כמו שהרמב"ם פסק "אין יצר הרע בא אל האדם אלא בלב הפנוי מן החכמה"...



     הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי''ע היה אומר: בעבור בנים טובים אסור להניח אפילו תפילת שמונה עשרה אחת יבשה ללא דמעות. גם אחר נישואיהם יש להמשיך לבקש רחמים גדולים!...



    ושנינו בברייתא (מסכת כלה רבתי) ר' יהודה אומר דרכן של ת"ח, עניו, ושפל רוח, זריז, וממולח. ומפרשינן התם, דכתיב "ממולח טהור קודש", שצריך תלמיד חכם להיות ערב לכל אדם, ולא יהיה כקדירה שאין בה מלח!  כלומר: כי כמו כשחסר מלח בתבשיל הרי כל התבשיל אין בה טעם טוב... כך גם ת"ח שהוא מלא בעניוות שפילות רוח, וכל שלל המעלות שמנו שם חכמים, אבל אם אינו "ממולח" אין בו טעם... שאם שוקע הוא בתלמודו או רץ לעשיית מצוות ואפי' גמ"ח, ובדרכו פוגשו אדם ואומר לו שלום בפנים מסבירות, והלה לרוב טרדתו עונה לו בוקר טוב חמוץ... הרי אין בו טעם טוב, וא"א לקרא לו "טהור קודש" ואימתי נהיה מושלם עם טעם וריח, כשיודע להסביר פנים כראוי בכל מצב, ולכל אדם, בערבות ובשמחה, ושלא יהיו פניו החמוצות בכור ברשות הרבים... ובכך הרי הוא ממולח טהור וקודש!



אזיקים מזהב (הרב אלעד גרין)

האלשיך הקדוש - רבי משה אלשיך סיפר משל המבוסס על סיפור אמיתי:

     באחת העיירות התגורר שופט מפורסם, איש ישר והגון, שופט צדק שגם עזר לאחרים והיטיב עם כולם.  לאותו שופט היה בן שירד מהדרך והתדרדר לפשיעה. התחיל בקטן -  פה גניבה ושם 'סחיבה' ועבר לשודים רציניים. בקיצור הוא נתפס והובא למשפט אצל... אבא שלו.  מה יעשה אביו השופט? לזכות אותו הוא לא יכל ואכן הבן נשפט למאסר ארוך. האב חשב איך יוכל להקל מעליו את בית הסוהר. באותם ימים היו שמים על ידי ורגלי האסורים שרשראות מתכת כבדות,  המחוברות לגולת מתכת גדולה - כדי להגביל עליהם את התנועה וגם למנוע ניסיונות בריחה.  ובכן, ירד האב השופט למחסן בית הסוהר וחיפש שם את אזיקי המתכת הקלים ביותר, כדי להקל על בנו. אם אין באפשרותו להוציא אותו לפחות שלא כל כך יסבול שם.

     ושאל האלשיך - כאשר חתן הולך לחנות תכשיטים לקנות צמיד זהב לכלה - הוא לא מחפש את הצמיד הקל ביותר, אלא את היפה והמיוחד. ככל שהחתן יותר עשיר - כך הוא יבחר צמיד יותר גדול וכבד.  וגביר העיירה כאשר הוא בא לקנות צמיד לרעייתו הוא מבקש מראש מהמוכר - תביא לי את הצמיד הכבד ביותר שיש לך, "מצדי שישקול חצי קילו העיקר שיהיה מרשים ..." רגע, אבל זה כבד ומגביל ויקשה עליה, איך היא תחתוך סלט עם כזה משקל על הידיים? מדוע השופט מחפש את הקל ביותר והחתן מחפש את הכבד?  התשובה ברורה. אזיקים מגבילים, לא נוחים ומציקים. אבל תכשיט - הוא נוח ונעים. האישה תשמח על הקושי והיא תשוויץ בזה לכל רואה - נכון שזה חצי קילו על הידיים, אבל זה חצי קילו זהב! שחתנה קנה לה! -  

     יש כאלה שחושבים שהמצוות הם אזיקים. איך השבת מגבילה - אי אפשר לנסוע בשבת, לא לדבר בפלאפון לא להדליק אש ועוד ועוד.  אם זה אזיקים אז למה כל כך כבד, בשביל מה השבת ארוכה ולא נגמרת.. . לקום כל בוקר להניח תפילין, להתפלל ולברך - אין חופש לפחות חודש בשנה? אוף!  אבל האמת שהמצוות הם תכשיט, מזהב ויהלומים. כל מצווה יהלום, איך ה' שמח בכל יהודי ששומר שבת, איך אבא שבשמים מחכה לכל תפילה ושומר כל הנחת תפילין אצלו בכספת, יהלומים אנחנו אוספים! אם כן ככל שיותר קשה ויותר כבד זה יותר טוב, זאת מצווה יותר מיוחדת. אשרינו שאנחנו עושים רצונו של מלך מלכי המלכים!!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ניצוץ,מפוח, צמא,מים,נחשים,עקרבים,יצר הרע,עניו,שפל רוח,זריז,ממולח, תבשיל,

 

 

אמרי שפר כ' כסלו ה'תשע"ז

 

אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם", מסביר החיד"א שיהודי שמתייחס אל דמותם של הראשונים שהיו לפניו כמלאכים, הרי זה סימן שהוא "בן אדם".



    הדואג לשנה, זורע חיטה. הדואג לשנים,  נוטע מטע. הדואג לדורות, מחנך בניו.



     "הילד איננו ואני אנה אני בא" (לז, ל) - כתוב בספרים שזה רמז על אדם שהולך למות - "וישב ראובן אל הבור" והיינו כשאדם רואה שמתקרבים הימים אשר צריך הוא לרדת אל הבור שהוא נקבר שם, אל מקום עפר רימה ותולעה, והוא רואה כי "אין יוסף בבור" דהיינו שלא הוסיף שום דבר בעבודת השם יתברך וביהדותו, כדי שיהיה לו מה לקחת עימו אל הבור - ואזי נושא הוא את קולו וצועק "הילד איננו" שכבר חלפו ועברו כל ימי הילדות והנערות "ואני אנה אני בא" איך אבוא אל אבי שבשמים מבלי שום דבר. (הרה"ק ר' דוד מזאבליטוב זי"ע)



     הרב בן ציון אבא שאול לא היה מרשה לאף אחד להוריד את הילדים מההסעה לתלמוד תורה. הוא היה מחכה להסעה שתגיע ובבוֹאה, היה מכריז: "פתיחת ההיכל!". לוקח ילד ילד ומנשק אותו, כשם שמנשקים ספר תורה.  



 הֱוֵה גבִיר לאַחֶיָך" (בראשית כ"ז, כ"ט) (מתוך לב ישראל(

     הרה"ח רבי נחמן יוסף וילהלם זצ"ל סיפר, שקודם עלותו לארץ ישראל הוא נסע להרבה מצדיקי הדור לקבל מהם ברכת 'צאתכם לשלום '. במהלך נסיעותיו, הגיע לחצר הקודש של הרבי מקרלין, האדמו"ר רבי ישראל מסטאלין זי"ע, המכונה בפי חסידי קרלין - "הפרנקפורטר", על שם מקום מנוחתו. כשהגיע רבי נחמן לבית הרבי, מצא את דלת חדרו פתוחה לרווחה, הציץ פנימה וראה את הרבי יושב בראש השולחן, וסמוך אליו יושב אדם זקן. הזקן סיפר לרבי עובדות ומעשים מצדיקים שזכה להכירם, הוא דיבר בקול וניתן היה לשמוע את כל מהלך שיחתו.

     "בדידי הוי עובדא", סיפר הזקן: "מעשה אירע אצל זקנו של הרבי, האדמו"ר בעל ה 'בית אהרן' זי"ע. שנה אחת הקדים החורף לבוא, ומראש השנה החלו לרדת גשמים עזים,  רוחות סוערות השתוללו בחוצות, וכפור עז שרר. תוך ימים ספורים התכסתה העיר קרלין והסביבה במעטה לבן. שלג כבד הצטבר על גגות הבתים והפך עד מהרה לקרח מעוצמת הקור.  חג הסוכות עמד בשער, ובאזור לא ניכרה שום תכונה לקראת החג. גם אותם בתים שהיו להם סוכות מוכנות, ומעל הסכך היה צריך רק להזיז את ה"שלאק" - לא ניתן היה להזיזם.  בליבי גמלה ההחלטה, סיפר הזקן, לעשות כל שביכולתי כדי שה'בית אהרן' יוכל לקיים את מצות הסוכה. נעמדתי על הגג בקור העז, וחרפתי את נפשי. עמלתי ויגעתי במשך שעות וימים לשבור את ערימות הקרח שהצטברו. גירדתי עוד קצת שלג ועוד קצת, עד שלאחר עמל ויגיעה עלה בידי לנקות את כל הגג. הזזתי את ה"שלאק", וכיסיתי את הסוכה בסכך כשר.

     בדיוק באותו היום ערב סוכות היה, השמים התבהרו והשמש יצאה להאיר. כשהסוכה היתה מוכנה ומקושטת - נכנסתי לבשר לרבי את הבשורה הטובה שהסוכה מוכנה.  האדמו"ר הבית אהרן קם מכיסאו, יצא לחצר, וכשראה את הסוכה מוכנה - קרנו פניו הטהורות מאושר ושמחה. הוא פנה אלי ואמר: 'יש בידך לבחור אחת משתי האפשרויות: לזכות להיות "עמי במחיצתי בגן עדן", או לבחור בעשירות מופלגת לך ולזרעך, ולעולם לא יחסר לך ממון.  אפילו כשתהיה בדרכים, תכניס את היד לכיס ותמצא כסף'. על אתר עניתי שאני בוחר בעשירות!" סיים הזקן ואמר: "מה אומר ומה אדבר, ברכתו של הצדיק התקיימה במלואה. מעולם לא היה חסר לי כסף, שפע רב הושפע לי ולבניי!!"

     אבא זצ"ל, כשהיה מספר את הסיפור היה מסיים ואומר: "הרבה שנים לא הסכמתי ולא ירדתי לסוף דעתו של אותו זקן וחסיד. היתה לו האפשרות לבחור בדבר הגדול ביותר, לשהות במחיצת הרה"ק הבית אהרן, מי יוכל לתאר את גודל התענוג והאושר לשהות בהיכלו של הרבי?!  איככה העדיף, את העשירות, תענוג חולף ועובר, על תענוג רוחני לנצח נצחים???"  לאחר שנים, סיפר את המעשה למחותנו הרה"ח רבי יוסף קנובליך זצ"ל, מחשובי חסידי בעלזא וממקורבי הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע.  להפתעתו, הגיב רבי יוסף ואמר: "הצדק עמו וטוב עשה שבחר בעשירות.  גם אני, אמר רבי יוסף, אם היו נותנים לי לבחור בין שתי הברירות, הייתי בוחר בעשירות". אבא הרים את גבות עיניו בהבעת פליאה...  אולם ר' יוסף קרא את מחשבותיו ואמר: "אם היה בוחר להיות "עמי במחיצתי" הרי את נפשו הציל, ולעצמו היה "מסודר" במנוחה נכונה. מה שייך יותר טוב מזה? אבל איזו תועלת היתה צומחת מזה לאחרים?!  אבל בזה שבחר בעשירות, יכול היה לגרום הנאה להרבה יהודים. לעזור לאלמנות וליתומים, לסייע בהכנסת כלה, ועוד הרבה הרבה צדקות וחסד , נו... הפטיר ר' יוסף, מה יותר טוב "עמי במחיצתי" או לעזור לעשרות ומאות אנשים בצדקה וחסד!" " בתשובה זו", אמר אבא, "הבנתי את עומק מחשבתו ומהלך חייו של מחותני רבי יוסף קנובליך זצ"ל.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מלאכים,בני אדם,זורע חיטה,נוטע מטע,מחנך בניו, עפר,רימה,תולעה,תלמוד תורה,ספר תורה, 

 אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ז

 

 

 אי אפשר להיות מטאטא ,ולהישאר נקי.

     אם אדם מרגיש שהכול מגיע לו, אזי כל דבר קטן אשר קורה עמו שלא כפי רצונו,  מעציבו וטורדו, וגם הטובות שהוא מקבל, אינם עושים אצלו שום חידוש.  אך כשהאדם חי בתחושה ששום דבר לא מגיע לו, או אז כל מה שייעשה עימו לא יעכיר את רוחו, ובוודאי כשתבוא לו איזה טובה, ולו הקטנה ביותר, ירגיש היטב את חסדי השי"ת עמו, ויתמלא ברגשי אהבה ל ד' והשמחה תפרוץ מליבו ! (רבי זלמן בריזל זצ״ל)



     בנימין לא השתחווה לעשיו, ידועים דברי המדרש (אסתר רבה ז, ח(,  שהמן טען למרדכי: "מדוע אינך משתחווה לי, הרי יעקב זקנך השתחווה לעשיו זקני ?!" והחזיר לו מרדכי: "אני בן אחר בן עד בנימין, ובנימין עוד לא נולד כאשר השתחוו לעשיו, לכן אני לא משתחווה!"



    הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב זצ"ל מבאר איפה ראינו עוד שיעור מעניין כזה שתכלה רגל מן השוק, ורק בחנוכה כתיב שיעור כזה אלא ההסבר הוא, האם זה הגיוני שי"ג בחורים מנצחים ארבעים אלף ראשי גייסות. אלא, הגיע הזמן שנפסיק להסתובב בשווקים וברחובות עבור הפרנסה, כי ממילא רואים שכל הסברות לא עובדות אז נתחיל לבטוח בד' וזה לומדים מחנוכה, וזהו השיעור עד שתכלה רגל מן השוק.



כי בשמחה תצאו (ש. פכטר)

     כל בוקר במשך שנה ראיתי אותה, בשבע בבוקר כשהורדתי את הילד שלי במעון,  היא עמדה שם בקצה השביל, כולה מרוגשת. שביס יוקרתי, וחיוך על הפנים.  היא עמדה וחיכתה בסבלנות, בזמן שהכנסתי את הילד למעון, כשיצאתי מהמעון ראיתי אותו, את בעלה יוצא מן התפילה, היא מברכת אותו, וביחד הם ירדו לכיוון הבית שלהם.  ככה במשך שנה שלימה. טוב, נו, יש לה עודף זמן, אמרתי לעצמי. עד שיום אחד לא התאפקתי וניגשתי אליה . וגיליתי לתדהמתי כי מדובר באימא למשפחה ברוכת ילדים!!!! שמידי בוקר היא מקפידה לחכות לבעלה שחוזר מן התפילה, עם חיוך לבושה כמעט בגדי שבת . ככה היא מתחילה את היום, ככה היא מחנכת את הילדים שלה.  השבוע נזכרתי בה, ערב שבת, לבשל בשמחה, עם חיוך על הפנים, לקדם את בני הבית,  כי בשמחה תצאו - אמר הרה"ק מקוצק, כי בשמחה תצאו מכל הצרות. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

מטאטא,חידוש,תחושה,טובה,בנימין,משתחווה,השוק,חנוכה,ראשי גייסות, שווקים,רחובות,

 

 אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ז

 

  במסכת שבת דף כ"א נאמר: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה..." את דברי הגמרא הללו - מסביר ר' מאיר שפירא מלובלין כך: מאי חנוכה? - מהו סודם של ימי החנוכה? דתנו רבנן! - את הכוח לעמוד איתנים אל מול הקמים עלינו, אנו מקבלים מ"תנו רבנן", לימוד התורה ושמירת המצוות, רק כך נוכל להם!

     הקשר בין אותיות האל"ף בי"ת לחג החנוכה? החיד"א מביא בספרו "מדבר קדמות" כי עניין נס חנוכה, מרומז גם בכל כ"ב אותיות הא"ב בצורה הבאה:

     א ב ג ד ה ו ז ח - עולה מניינם לשלושים ושש, כמניין הנרות שמדליקים בחנוכה, ללא השמש.

     ט - נר חנוכה מצווה להניחו למטה מעשרה טפחים, היינו בטפח ה "ט".

     י כ ל מ נ ס ע פ - ר"ת: יוד כשר, למעלה מעשרים: נר, סוכה, ערוב, פסול.

     צ ק ר ש ת - ר"ת: צורך קדושה, ראוי שמש תוסיף.

     "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו" כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". וכל זה מדובר בנתינת צדקה, כפי שהסברנו לעיל שיוכל העני לקיים מצוות נרות חנוכה ולפרסם הנס. וכן נפסק להלכה: "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).



     ידוע שנר חנוכה רומז על אור התורה כדכתיב: "נר מצווה ותורה אור". וזוהי המצווה להדליקם בחנוכה לזכר הניצחון על היוונים שמטרת גזרותיהם הייתה 'להשכיחם תורתך'. והנה, חכמת התורה אינה כשאר החכמות, שבשאר החכמות כששומﬠ אדם איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו לחזור עליו כי לא יתווסף לו שום חידוש בדבר יותר ממה שלמד. מה שאין כן דברי תורה, אם שמﬠ איזה מושכל מרבו, אם יחזור על לימודו ויתבונן בו שוב, אזי יתווסף באותו לימוד אור חדש והשכלה נוספת (ﬠיין זוהר בראשית קצב), כי דברי תורה 'חיות הנה' ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שאמרו חז"ל: "מצות חנוכה" - אור התורה.



הגידול שנעלם...  (להתעדן באהבתך, גליון 140)

רחל היא ילדת חמד בת תשע, עד מאה ועשרים. אביה, הרב אהרן שילה, מחנך ידוע בבני ברק, בן תורה נעים הליכות. 

רחל נתקפה בכאבי ראש איומים. לא הועילו הכדורים והסירופים לשיכוך כאבים, והיא הופנתה לבית החולים תל השומר, למחלקה הנירולוגית לילדים. כאבי הראש הסבו לה ייסורים נוראים, שלא שככו אלא במתן מורפיום. הוריה מציינים את הטיפול המסור שקיבלה, כאשר רופאיה מנסים לעמוד על סוד המחלה. האם זה חיידק שתקף או וירוס אלים, אולי אוטם בדרכי הדם, אולי גידול ממאיר רחמנא לצלן. ערכו בדיקת אמ.אר.איי יקרה שהצביעה על גידול ענק, המכסה רבע משטח המוח. ערכו בדיקת ביופסיה פולשנית, ולא מצאו סימוכין לגידול. כאבי הראש התאימו לתקיפת חיידק, בדיקות אחרות אוששו את הנחת הווירוס .''אנו יורים באפלה", הודו הרופאים לנוכח הממצאים הסותרים. יעצו להורים לפנות אל פרופסור גומרי, מהדסה עין כרם, שהוא גדול המומחים בארץ לקריאת ופענוח בדיקת אמ.אר.איי. בהנחיית הרבנים פנו להיוועץ ברב פירר, בעל הידע המקיף והמדהים בכל תחומי הרפואה. סקר את כל הנתונים, ואמר: "גשו אל פרופסור גומרי, ואשר יאמר אליכם תעשו!" האב, הרב שילה, ביקש תור בהול להתייעצות ועלה ירושלימה עם כל הבדיקות. הפרופסור סקר הכול בתשומת לב, את כל התוצאות הסותרות והמבלבלות, ובאבחנה קולעת פיזר את הערפלים, גם אם פיזור זה החשיך את עיני האב: זהו גידול ממאיר מזן פלוני שכל התוצאות מאפיינות אותו. גידול זה מתפשט במהירות. לאור התוצאות הנוכחיות מכסה הוא עשרים וחמשה אחוזים מהצד השמאלי במוח, וניתן לחיות - אוי לכאלו חיים - עם כריתתו. אבל אם יתמהמהו עלול הוא להתפשט על כל החלק השמאלי ולפלוש לימני. יש לערוך את הניתוח בהקדם, ויפה שעה אחת קודם! מיד התקשרו עם תל השומר, וקבעו את הניתוח ליום שני הקרוב. מהירות שיא, מחמת דוחק השעה.שב הרב שילה לביתו, ואשתו ראתה בפניו את התשובה. "מתי הניתוח", שאלה. "בעוד חמישה ימים", אמר. "אם כך, לפנינו חמישה ימים לפעולה!" אמרה. ומיד ישבה ליד הטלפון, התקשרה לכל ידידותיה ומכרותיה, והן רבות. ביקשה: "תתקשר כל אחת לחברותיה, ערכו נא "טלפון שרשרת", תאמר כל אחת מזמור כ' בתהלים, "יענך ה' ביום צרה", לרפואת רחל בת תמר!" הבקשה הופצה בתמסורת גלגלי שיניים מתואמים, עברה מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, שותפו בה דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים. אף מעבר לים, בצפון אמריקה ובדרומה, עד ליהודים מתבוללים הגיעה, שהתבקשו לפתוח את התנ"ך ולומר את הקפיטל העשרים בתהלים. יום הניתוח הגיע. נערכה בדיקת אמ.אר.איי אחרונה, ונשלחה לפענוח. לראות בכמה התפשט הגידול בינתיים, ולוודא שאכן יכרתו את כולו. ועד שהבדיקה תפוענח יתחילו בניתוח. ינסרו את הגולגולת, יתחילו בכריתה. האם עצרה את מיטת הילדה לפני חדר הניתוח: "לא!" אמרה בתוקף, "קודם תפענחו את הבדיקה!" "גברת", אמרו לה, "אינך מבינה את המצב, כל רגע יקר. הגידול הולך ומתפשט, יש לפעול במהירות האפשרית. צריך להתחיל בניתוח מיד!" והיא בשלה: "קודם תפענחו, אולי חל שינוי, הלא אמרו תהלים!" צחקו, נדו ואף כעסו, אבל נאלצו להמתין דקות יקרות, לעכב הכול. כעבור שעה וחצי הגיעו התוצאות: הגידול הצטמק בשבעים וחמישה אחוזים! בו במקום חתם מנהל המחלקה על תעודת השחרור: גידול שמצטמק אינו גידול ממאיר. האם מצטמררת למחשבה, מה היה קורה אילו פתחו את הגולגולת והיו מתחילים לכרות רבע מוח, ורק בסוף מסתכלים בבדיקה, לראות האם כרתו הכל... האסון נמנע ברגע האחרון. מנהל המחלקה הושיט את תעודת השחרור, וביקש: "תגלי לי, גברת שילה, איזה מזמור בתהלים מחולל נס כזה!"

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חנוכה,ר' מאיר שפירא מלובלין,אותיות האל"ף בי"ת,השמש,נתינת צדקה, ניצחון,יוונים,אור התורה,

 

אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ז

 

 

   אולי עדיין לא הגעתי. אבל אני יותר קרוב מאי פעם. (שמואל אייזיקוביץ)

     באנו... אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". כלומר, עשו מגיע יחד עם 400( ת'(, אם נחבר את האות ת' יחד עם עֵ שָׂ ו יצא המילה - 'תִּ וָ ש ע'. ללמדנו, היכן שיש את הצרה שם נמצאת ההצלה, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית ב'ברוך שאמר': "ה' גוזר ומקיים", דהיינו שבאותה שעה שנותן את הגזרה הקב"ה מקיים את האדם, אך עלינו לזכור אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים כי אין עוד מלבדו.

     בגמ' סוכה [נג, א'] מובא, דהלל הזקן דרש על פסוק זה בזה"ל: תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אמר הקב"ה לישראל, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, ואם אתה לא תבוא אף אני לא אבוא, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל הגמ' [ע"פ גירסת ה'עין יעקב'].  ובא הלל הזקן ללמדנו, דע"י שאדם בא לביהכ"נ מעשרה הראשונים המביאים את השכינה, אזי מלבד מה ששורה עי"ז ברכת ה' בביהכ"נ [וכמש"נ לעיל], גם שורה ברכה זו במיוחד על כאו"א מעשרה הראשונים מפני שהם הביאו את השכינה, וממילא בשכר זאת גם כשיבואו אח"כ לביתם יבוא הקב"ה עמהם וישרה את שכינתו בביתם, וממילא יתמלא ביתם מברכת ה'. [ומשחרי ימצאונני]

     בעל הטורים כאן כתב בזה"ל: "אבוא" עולה עשרה, לומר שאם אמצא עשרה בבית הכנסת "אבוא אליך וברכתיך" [ברכות ו, א] עכ"ל. וכ"כ ב'אורחות חיים' מלוניל [תפילה סי' ע"ה] וז"ל : טעם למה שאמרו ז"ל [שם כא, ב] כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כלומר, כל זמן שיהיו שם כמנין אבו"א והיינו עשרה, "אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל [וכעי"ז כתב בקצרה בספר הרוקח עה"ת, עיי"ש[

     הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִילֵנִי נָא מִיַּד ָאחִי מִיַּד עֵשָו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַע. הקב"ה יוסיף לְשַבְחֵנּו 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְכֹן ּובַּגוֹיִם ֹלא יִתְחַּשָב'. נזכה לשלמות דורותינו, כדרשת ה 'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָבֹא יַעֲקֹב שָלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')



     ההיסטוריה מוכיחה, שאל מול "רוחות הקור העזות" שנשבו מן הגויים - אל עם ישראל, בכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום התורה והמצוות, הם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת - באמונתו ובשמירת התורה. לעומת זאת, כאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותם, דווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך". בשונה מגלות מצרים, בבל, או רומא. דווקא היוונים - על ידי החיבוק שלהם ובעזרת הקדמה ו"תרבות יוון , " פגעה יותר מכל ברוח היהודית והפילה חללים מתוך מחנה ישראל, הלא הם הידועים בכינוי "המתייוונים''. 



"     וַיִּזְרַח לוֹ הַשּמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ ". רוצה לומר, דווקא "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא צולע על ירכו - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק. "



     וישלח יעקב מלאכים...' רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון לפניו, ככתוב 'והלך לפניך צדקך'.



אמא לא טעתה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. גיליון 104)

     משפחת ברין התגוררה בשכונת בורו פארק, ברוקלין. בשלהי שנת תשס"א החליט אבי המשפחה לשפץ באופן יסודי את ביתם הישן, לצורך כך היה עליהם לעבור למשך מספר חודשים לדירה שכורה. עם תחילת עבודות השיפוצים, אמור היה האב להעביר לקבלן מקדמה בסך עשרים אלף דולר. סכום זה, אותו הוא חסך בעמל רב במשך מספר שנים, הופקד על ידו למשמרת אצל אחד מבעלי קופות הגמ"ח באזור מגוריו.  מר ברין ביקש מרעייתו שתיגש למשרדי הגמ"ח ותפדה את הסכום לצורך תשלום לקבלן.  בשעת בוקר מוקדמת נכנסה הגב' ברין אל משרדי הגמ"ח,  קיבלה את כל הסכום, הניחה אותו בתוך מעטפה לבנה, תחבה אותה עמוק בתוך תיקה ויצאה לקנות עוד מספר קניות הנחוצות לדירה הזמנית.

     בשעת צהרים מאוחרת היא שבה לביתה, בעלה המתין בקוצר רוח למעטפה כדי להעבירה למחרת בבוקר לקבלן, אלא שמיד עם כניסתה של רעייתו הבין כי דבר מה אינו כשורה.  בפנים חיוורות סיפרה לו רעייתו כי היא לא מבינה כיצד אירע הדבר? בשלב מסוים היא הבחינה שהתיק שלה נעלם ובתוכו המעטפה, היא מנסה לשחזר היכן קרה הדבר אך ללא הצלחה.  בני הבית ניסו לצאת לחיפושים בכל המקומות בהם הייתה האם אך העלו חרס בידם, הם חזרו שפופים לביתם והאב הציע כי כולם ישבו ויתפללו לישועת ה'.  כל בני הבית ישבו ואמרו פרקי תהילים ברגש ומעומק הלב. לאחר כשעה ארוכה מתקשר אדם בשם 'ויליאם', האיש אומר כי הוא אינו יהודי וכי הוא מצא ברחוב את התיק והוא מבקש להשיבו אליהם, הוא מבקש את כתובתם ומודיע כי הוא יגיע לביתם בשעות הערב המאוחרות.

     בני המשפחה המתינו והתפללו כי אכן הכסף יימצא בתיק.  בשעה אחת עשרה בלילה נשמעות דפיקות בדלת, בפתח עומד גוי שחום עור ובידו התיק האבוד, הוא מוסר את התיק לבעל הבית, הגב' ברין מבקשת את סליחתם וניגשת עם התיק לחדר השינה, היא פותחת את המעטפה ומוצאת שאכן כל הכסף נמצא ולא חסר אפילו לא דולר אחד. ' כיצד נוכל לגמול לך על חסדך?' שואל מר ברין והאיש עונה כי אין הוא מבקש כל תמורה. 'רק דבר אחד... אני מבקש שתברכו אותי לחיים טובים, ברכה והצלחה' . 'תראו' הוסיף הגוי ' אמי המנוחה הייתה אומרת לנו כבר מילדות כי לברכה של יהודי יש ערך מיוחד, לכן אני מבקש שתברכו אותי מעומק הלב והיה זה שכרי'. מובן שכל בני הבית העתירו עליו ברכות עד בלי די, האיש הודה להם נרגשות ופנה לשוב לביתו.

     עם הגיעו לביתו סיפר הגוי לאשתו את כל אשר עבר עליו,  האישה במקום לשמוח בשמחתו על הברכות שקיבל לעגה לו 'טיפש שכמוך, מה שווים הברכות של היהודים הללו?  היה עדיף לך לקחת את הכסף... ידעתי שבעלי טיפש אבל לא תיארתי שעד כדי כך.' האישה הוסיפה ללעוג לו אך הוא לא התייחס אליה והלך לישון.  והנה באמצע הלילה מתעורר ויליאם משנתו כשהוא לופת את בטנו וגונח מכאבים עזים.  האישה שהתעוררה, במקום להשתתף בצערו סנטה לעברו 'מה הועילו לך הברכות של היהודים', והוא תוך כדי כאביו האיומים עונה לה 'אמא שלי אף פעם לא טעתה וגם הפעם אני בטוח שהיא לא טעת. ויליאם לא ישן כל אותו הלילה כשהוא מתפתל מכאבים ולא מבין מה מקורם. עם אור ראשון מתקשר ויליאם למנהל במקום עבודתו ומודיע כי הוא לא חש בטוב ולכן הוא לא יגיע הבוקר לעבודתו, במקביל הוא מתקשר למוקד הרפואי וקובע ביקור בית של רופא.  חלפה שעה ארוכה והרופא מתבושש להגיע... ויליאם לא מבין והחל לחשוב 'אולי אשתי צדקה? אולי באמת אין ממש בברכתם של היהודים ?' תוך כדי מחשבה מצלצל הטלפון, על הקו הייתה אחותו שנשמעה היסטרית לחלוטין 'הו תודה לא-ל... ויליאם אחי היקר אתה בבית? הכל בסדר אתך?'

     מה שקרה הוא שבאותו הבוקר, אחד עשר בספטמבר למניינם, אירע הפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו יורק ע"י מחבלי אלקעידה.  המשרד בו עבד ויליאם היה ממוקם בקומה השמונים ותשע של אחד הבניינים, כל יושביו נקברו יחד עם עוד אלפי אנשים באחד האסונות הנוראים בכל הזמנים. כשכולו אחוז צמרמורת ומרוגש עד עמקי נשמתו, התקשר ויליאם למשפחת ברין והודה להם בחום על 'כאבי הבטן' להם הוא 'זכה' 'בזכות' ברכתם. ואז הוא הוסיף ואמר: ' כעת אני יודע שאמא שלי לא טעתה, ברכה של יהודי שווה הרבה יותר מכסף... היא שווה חיים כפשוטם!'. את זה הגויים יודעים, אך האם אנו יודעים זאת?



המכתב שמוען ל'אבינו שבשמים' (סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל (והובא בספרו 'מסביב לשלחן המגיד' ובספר 'אור דניאל'),

     בעיירה מיר השוכנת ליד הגבול שבין פולין וליטא, גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר. כשבגרה הנערה והגיעה לגיל השידוכין נתקלה בקשיים רבים במציאת השידוך. הקושי התעצם כאשר כל חברותיה נישאו זה מכבר והיא נשארה רווקה. נתונים שונים גרמו לעיכוב השידוך, היא הייתה נמוכת קומה, ענייה ויתומה, אבל הסיבה שהקשתה ביותר, הייתה שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה. כדי להינשא לאדם כזה היא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב, לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את חלומה הנעלה. למען מטרה זו יצאה הבחורה לעבוד כספרנית, וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה.

     השנים נקפו, חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה. יום אחד כאשר ישבה בספרייה מהרהרת ברוע מצבה, ומנסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות, עלתה מחשבה בלבה, כי רק ריבונו של עולם יוכל לעזור לה. היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל תמיד הסתמכה על השתדלות נוספת שתוכל לעזור, כעת הגיעה למסקנה ששום השתדלות אין בכוחה להושיע מלבד עזרתו יתברך.  החליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, לאביה שבשמים...  על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה. שוב תיארה היא את סוג הבעל שחיפשה כל כך: שקוע בלימוד,  בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל.  את כל כוחות לבה השקיעה בכתיבת מצבה האומלל. היא סיימה את המכתב במילים: 'אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להיענות לתפילותיי. אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים '. היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים', ושמה פעמיה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר.  שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח...  אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו.

     ימים אחדים אחר שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה. לפתע, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהייתה מונחת בין השיחים. הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים'. סקרנותו גברה עליו והוא פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים קרא את המכתב והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב. כשחזר לבית המדרש, ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה, לימים רבה של מיר, הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הבחור הביע בפניו את הסכמתו לשאת נערה זו לאישה. הבירורים נעשו והוא נשא לאשה את כותבת המכתב אף על פי שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים!  כפי שייחלה הנערה, התעלה בעלה הצדיק, הלא הוא ר' יצחק יחיאל דוידוביץ והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה, לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק, והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקה הגר"י קמינצקי,  הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.

     מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל, וכולו חיזוק עצום בהבנת כח התפילה ומעלתה. אם ישכיל האדם להשתמש בכח זה, לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו יכול להושיעו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הרי שימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קרוב,ברוך שאמר,גוזר ומקיים,שמח, רוחות,קור,העזות,מחנה ישראל,צולע, 

 אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ז

 

 

אלוף נחת. בדרך הלצה, למה אנו מאחלים "אידישע נחת", מפני שאלוף נחת היה מצאצאי עשו, ולכן אנו אומרים לא נחת כזה ח"ו רק אידישע נחת.



      ויקן את חלקת השדה. הגר"י אברמסקי זצוק"ל סיפר שכאשר בא להתיישב בארץ הקדש קנה חלקת אדמה קטנה בגליל מפני דבריו הקדושים של האבן עזרא בפרשתנו על הפסוק "ויקן את חלקת השדה" וגו' "חלקת השדה חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא" עכ"ל האבן עזרא. ואמר הגר"י אברמסקי זצוק"ל שאף פעם לא היה שם ולא ראה את החלקה, ולא קנה אותה אלא רק מפני דברי האבן עזרא. (משמר הלוי עה"ת(



     ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. אומרים חז"ל שיעקב התפלל שאם ח"ו נגזר על ישראל צרות, לכל הפחות שלא יהיו הצרות בפעם אחת רק רווח יהיה בין צרה לחברתה.



    יש אומרים ויירא יעקב מאד ויצר לו, שיעקב הצטער על זה שהוא מפחד כלל, אחרי שה' הבטיח לו לשמרו.



המזוודה היקרה (תודתנו לדניאל גראסקי מירושלים, נכדו של בעל המעשה)

העיקול היה חד. גלגלי הרכבת הנוסעת במלוא המהירות חרקו, והקרון נטה הצִדה מעט. חפצים החלו ליפול. צבי-אלימלך שונפלד, המכונה הירשל, הרים את מבטו לעבר המזוודה שלו בדיוק ברגע שזו החלה לנוע ממקומה. הוא זינק לעברה, אך זה היה מאוחר מדיי. המזוודה התעופפה היישר לעבר החלון הפתוח ונפלה החוצה.

"התפילין!", נמלטה זעקה מפיו. "התפילין שלי במזוודה!".

אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הירשל התנער מן הגיהינום שעבר בשנות המלחמה והחל לפעול למען יתומי המלחמה ששרדו. הוא וחבריו אספו ילדים יהודים שנותרו בחיים והביאו אותם לבוקרסט, בירת רומניה. עתה ליווה קבוצת ילדים יהודים מדרבצן שבהונגריה לגרוסוורדיין שברומניה.

מה עושים עכשיו? התפילין! הוא שמר עליהן מכל משמר, במאמצים על-אנושיים, גם בשעות הקשות ביותר. עתה פתאום נלקחו ממנו בדרך מטופשת כל-כך.

הוא זכר היטב את הרגע שבו נכרתה ברית בינו ובין התפילין שלו. זה היה כאשר גויס למחנה כפייה. הוא וכמה מחבריו החליטו שלא להכניס לפיהם מאכלי טרֵפה. בקושי רב הצליחו לשרוד, על-ידי שהחליפו את מנות המרק הדלוח במעט לחם. או-אז גמלה בלבו ההחלטה שלא לעזוב את התפילין ולו לרגע אחד. לעיתים, כששמע על ביקורת מתקרבת, הטמין אותן בשלג. כל פרידה כזו מילאה אותו חרדה ששוב לא ימצאן. אך בדרך נס התפילין תמיד המתינו לו. רבים זכו להניח אותן בהיחבא, במסירות נפש ממש.

עם התמורות במצב הלחימה נשלחו הירשל וחבריו לחזית. שם אולצו לכרות שוחות, לפרק מוקשים ולהציב מכשולים נגד טנקים. הם היו בין הפטיש ובין הסדן. מולם הרוסים היורים לעברם, ומאחוריהם קלגסי השטן הנאצי, המשגיחים עליהם בשבע עיניים לבל יברחו. גם אז לא נפרדו הירשל והתפילין. הוא החזיק אותן על גופו, בכיס אחד תפילין של יד ובכיס השני תפילין של ראש.

בחורף תש"ד (1944) הגבירו הגרמנים את קצב משלוחי המוות של היהודים האומללים. הירשל וחבריו, שהיו עתה בהרי הקרפטים, החליטו להימלט. יום אחד ניצלו רגע של היסח הדעת וברחו ליערות. שם חפרו מחפורות מוסוות והסתתרו. בלילות היו מסתננים אל הכפרים הסמוכים, מתחננים לעזרת האיכרים ומבקשים מעט לחם או תפוחי אדמה כדי להחיות את נפשם. הללו ריחמו על האסירים הנמלטים, נמנעו מלהסגירם לידי מבקשי נפשם והעניקו להם מזון.

הימים חלפו בדריכות גדולה. הגרמנים סיירו ללא הרף ביערות במאמץ ללכוד את היהודים הנמלטים. בוקר אחד, כשסיים הירשל את תפילתו והעביר את התפילין לידי אחד מחבריו, נשמעה נביחה. המסתתרים בבונקר קפאו בפחד. אחרי הנביחה נשמעו פסיעות מתקרבות. כעבור רגעים שמעו את פסיעות הגרמנים מעל ראשיהם. הם כלאו את נשימותיהם והתפללו בלחש.

ופתאום פרץ כלב לתוך המחילה. היהודים נסוגו בבעתה לאחור, מביטים בחיה מטילת האימה, שאומנה לשסע בני-אדם לגזרים. זהו, בא קיצם.

לתדהמתם, הכלב לא השמיע קול. הוא עמד מולם כמשותק, לא הניע איבר. ולפתע הסב את ראשו כמחפש את פתח היציאה. הירשל סימן לחבריו והללו הצטופפו כדי לאפשר לכלב לזהות את דרכו. כעבור רגע כבר לא היה שם. דקות ארוכות עוד ישבו קפואים, עד שצעדי הגרמנים נדמו. רק אז קלטו את גודל הנס. "זה בזכות התפילין", אמרו זה לזה.

והנה, דווקא עכשיו, כשכל אימי המלחמה כבר מאחוריו - התפילין אבדו. דמעות זלגו מעיניו. "ארד מן הרכבת ואלך לחפש את המזוודה", אמר בנחישות לחברו. "יצאת מדעתך?", ניסה הלה להניא אותו מן הרעיון, אך לשווא. בתחנה הקרובה ירד הירשל מן הרכבת והחל לצעוד על המסילה בדרך ההפוכה.

זמן רב צעד, אך הוא לא חש כלל את העייפות. ופתאום הבחין במזוודתו בשולי הדרך. בשמחה גדולה מיהר לפותחה, ולא היה קץ לאושרו כשנשק לתפילין היקרות. הירשל פנה לשוב לתחנת הרכבת. כעת היו צעדיו קלילים יותר. בתוך כמה ימים הגיע לגרוסוורדיין, ומשם התעתד להמשיך את מסעו לבוקרסט.

כמעט עלה לרכבת הנוסעת לבירה, ופתאום חש מישהו אוחז בו מאחור. "הירשל", שמע לחישה, "אל תעלה אל הרכבת!". הוא הסב את פניו וראה מולו אחד מחבריו הצעירים. הלה היה נסער. "השלטון הקומוניסטי, שהשתלט על רומניה, החל לרדוף אותנו. סוכני חרש ממתינים ליד דירתך. כמה מחברינו כבר נתפסו".

"אני לא מאמין", מלמל הירשל, "התפילין הצילו את חיי פעם נוספת!". הוא סיפר לחברו מדוע ירד מן הרכבת. כשסיים, ביקש החבר הנרגש להניח את התפילין. "בשמחה", השיב הירשל.

כעבור זמן מה חזר הצעיר ועיניו לחות מדמעות. "אני מוכרח להתוודות לפניך", אמר להירשל. "מאז המלחמה לא הנחתי תפילין; אבל מהיום והלאה אני מקבל עליי שלא להחסיר יום אחד בלי להניח תפילין!".

הירשל היגר לארה"ב והקים משפחה גדולה. הוא נפטר בשנת תשע"ג, בהיותו בן 98.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אידישע נחת,אלוף נחת,להתיישב,חלקת השדה,עדר,צרות,מפחד,מזוודה, התפילין,

 

נקודה שבועית פרשת "וישלח" ה'תשע"ז

 

 

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", אנו ממשיכים לקרוא אודות האירועים הרבים שעוברים על יעקב אבינו.

 

יעקב הוא היחיד מבין שלושת האבות שהתורה ממש מפרטת את הצרות שפוקדות אותו, ורוב הצרות ממש מופיעות בפרשתנו.

 

הצרה הקשה מכולן, צרת עשו, אותה הוא "גורר" עוד מפרשת "תולדות" בא קיבל את ברכת הבכורה מאביו במקומו ומאז עשו רודף אחריו.

 

הצרה של עשו מביאה ליעקב סכנה מוחשית וקיומית לו ולביתו כפי שאמר בעצמו בתפילה בתחילת הפרשה טרם הפגישה עם אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים".

 

צרה נוספת שמופיעה בפרשה שלנו היא 'צרת רחל' שמתה בשעת לידת בנימין וצערו של יעקב היה גדול על מותה שאהבה אהבה יתרה, אהבה ששימשה דוגמא למחבר "שיר השירים".

 

צרה אחרת מופיעה בהמשך הפרשה והיא 'צרת דינה' וכל סיפור שכם ובני יעקב שמעון ולוי.

אולם כשם שהיה יעקב מיוחד בצרות הרבות שעברו עליו ובייסורים קשים, כך הוא גם היחידי מבין האבות שהכתוב פירש בו מעשים שנראים כפגמים במוסר.

 

המרמה בסיפור גניבת הברכה מיצחק וההאשמה של עשו ביעקב בכך, לבן מאשים את יעקב בגנבת דעת, יעקב איחר בתשלום הנדר שנדר בצאתו מהארץ ו ה' הוצרך לזרז אותו.

מכאן עולה שיעקב זקוק ל 'צריפה' מהסיגים שנדבקו בנפש שלו שהיה כידוע 'איש תם', ומקובלנו שייסורים הבאים על האדם ממרקים את הנפש החוטאת וצורפים אותה מכל סיגיה.

כבר דרשו חז"ל: "אין יסורין באים אלא לטובתן של ישראל" ובספר משלי כתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה".

 

עלינו לזכור שיעקב היה האבא האחרון וממנו יצא עם ישראל.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

וישלח,שלושת האבות,צרות,גורר,רודף,הצילני נא,צרת רחל,בנימין,מרמה,מאשים,איש תם,

 

 

 נקודה שבועית פרשת "וישלח" ה'תשע"ז

 

 

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", אנו ממשיכים לקרוא אודות האירועים הרבים שעוברים על יעקב אבינו.

 

יעקב הוא היחיד מבין שלושת האבות שהתורה ממש מפרטת את הצרות שפוקדות אותו, ורוב הצרות ממש מופיעות בפרשתנו.

 

הצרה הקשה מכולן, צרת עשו, אותה הוא "גורר" עוד מפרשת "תולדות" בא קיבל את ברכת הבכורה מאביו במקומו ומאז עשו רודף אחריו.

 

הצרה של עשו מביאה ליעקב סכנה מוחשית וקיומית לו ולביתו כפי שאמר בעצמו בתפילה בתחילת הפרשה טרם הפגישה עם אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים".

 

צרה נוספת שמופיעה בפרשה שלנו היא 'צרת רחל' שמתה בשעת לידת בנימין וצערו של יעקב היה גדול על מותה שאהבה אהבה יתרה, אהבה ששימשה דוגמא למחבר "שיר השירים".

 

צרה אחרת מופיעה בהמשך הפרשה והיא 'צרת דינה' וכל סיפור שכם ובני יעקב שמעון ולוי.

אולם כשם שהיה יעקב מיוחד בצרות הרבות שעברו עליו ובייסורים קשים, כך הוא גם היחידי מבין האבות שהכתוב פירש בו מעשים שנראים כפגמים במוסר.

 

המרמה בסיפור גניבת הברכה מיצחק וההאשמה של עשו ביעקב בכך, לבן מאשים את יעקב בגנבת דעת, יעקב איחר בתשלום הנדר שנדר בצאתו מהארץ ו ה' הוצרך לזרז אותו.

מכאן עולה שיעקב זקוק ל 'צריפה' מהסיגים שנדבקו בנפש שלו שהיה כידוע 'איש תם', ומקובלנו שייסורים הבאים על האדם ממרקים את הנפש החוטאת וצורפים אותה מכל סיגיה.

כבר דרשו חז"ל: "אין יסורין באים אלא לטובתן של ישראל" ובספר משלי כתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה".

 

עלינו לזכור שיעקב היה האבא האחרון וממנו יצא עם ישראל.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

וישלח,שלושת האבות,צרות,גורר,רודף,הצילני נא,צרת רחל,בנימין,מרמה,מאשים,איש תם,

 

 אמרי שפר י"ד כסלו ה'תשע"ז

 

  אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב". ואיתא בשם בעל התניא, בשבת בני ישראל הם במדרגה הגבוהה של ישראל, ובמוצאי שבת יורדים שוב למדרגה הנמוכה של יעקב, ולכן מזמרים באותה שעה "אל תירא עבדי יעקב", שלא לפחד כלל, גם כאשר נמצאים במדרגות הנמוכות.

     המשגיח דלייקווד, הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, סיפר ששמע ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו רבים אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו אם זהו הקץ, וזוהי מלחמת גוג ומגוג? אמר להם ה"חפץ חיים": שאחרי מלחמה זו תהיה הפסקה, ואחר כך שוב תפרוץ מלחמה, אחרי כן יהיה הפסק נוסף ואחריו תהיה מלחמה נוספת, ועם המלחמה ההיא יבוא המשיח!



     הרבי הרש"ב אמר לבנו, הרבי הריי"צ: מי שלומד שלושים מאמרים למגרס, למד שלושים מאמרים. מי שלומד מאמר אחד שלושים פעמים בעיון - המאמר לימד אותו. והרי זו תכליתו של הלימוד.



"     וישלח" (ל"ב ד'). ידוע כי המלה 'וי' מרמזת על עצבות, ואין לאף יהודי להיות בעצבות אלא בשמחה כמש"כ "עבדו את ד' בשמחה" (תהלים ק' ב') לכן צריך כל יהודי לדעת "וי- שלח" את העצבות שלח ממך. )רבי נפתלי מרופשיץ(



כשאבא לילד חולה השליך נעל על תמונת הרב (גד שכטמן)

מעשה בהורים אשר בנם המתמיד גילה סימנים מדאיגים של עייפות וחוסר ריכוז. הם הביאוהו לבדיקות אצל רופא שפניו היו חמורות סבר: "אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני שהמדובר בגידול מוחי" קבע ובישר.

משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.

החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.

כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:

"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.

ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...

ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".

המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.

עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.

כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.

"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".

זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...

מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...

כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.

והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"

ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".

הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:

"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אל תירא,ישראל,המשגיח,מלחמת העולם,גוג ומגוג,המשיח,מאמרים,עצבות, בשמחה,

 

 אמרי שפר י"ג כסלו ה'תשע"ז

 

 

 "איֶזהו מכבד? המכֵבד את הבִּריֹות (אבות א,ד). זה לא רק תוצאה אלא גם הוכחה. אדם שמכבד את הבריות זה מוכיח שהוא באמת מכובד ואין לו בעיה לכבד אחרים!.



     ''אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר'' (לד,טו) - מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? והשיב על כך ר' יונתן אייבשיץ: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות: לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: "על רציחת יהודים לא תהיה בעולם תגובה כלשהיא".  (אהרון כהן)



     ויבא יעקב שלם עיר שכם (לג יח) - ראשי תיבות של המילה שלם: שם, לשון, מלבוש (ש.ל.מ=שלם), יעקב לא שינה את שמו, מלבושו ולשונו, אע"פ שהיה זמן רב אצל לבן וקשר קשרי ידידות עם עשו. למרות הכול הוא נשאר שלם. ובאמת שלמותו של יהודי היא בזה שהוא עומד בתוקף על כך לבלי לשנות משלושת הדברים הללו. (רוני גולדברגר)



     "וייוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (לב,כה)ע"י כוח הרבים מונעים את מלחמת היצה"ר אבל אם "וייוותר יעקב לבדו" כאשר האדם מתבדל מהרבים, מהכלל, ונשאר לבדו, אז "וייאבק איש עימו" מיד מתחילה אצלו מלחמת היצר. (מעיינה של תורה)



     "וַירָץ עֵּשָו לִּקְרָאתֹו וַיחַבְקֵּהּו וַיפול עַל צַּווָארָו וַישָקֵּהּו וַיבְכּו" (לג, ג-ד). על מה בכו? יש האומרים שעשיו בכה כל כך שהוא נאלץ לנשק יהודי, ואילו יעקב בכה משום שידע שנשיקה עם שונא ישראל דורשת תמיד מחיר של וויתורים כואבים... 



"הביזנעס הוא 'עולם משוחרר'' (ברכי נפשי).

     באחת הקהילות החרדיות הגדולות באמריקה, התרחש מעשה שגרם לזעזוע בקרב כל מי שהדברים הגיעו לאוזניו.  יש במעשה זה כדי ללמדנו את הידיעה הפשוטה, זו שכולנו 'יודעים' אותה אבל לפעמים לא בדיוק 'חיים אותה', שיש דין ויש דיין', ואדם לא יכול לעשות בעולם הזה כל מה שהוא רוצה.

     המדובר היה באחד העשירים המפורסמים באותה קהילה, אדם אהוב ונחמד, שפיזר הון רב לצדקה ותמך בישיבות ובמוסדות תורה. כל מי שעבר ליד הווילה המפוארת שלו, הרגיש 'קטנות מוחין' לא רק בגלל העושר המופלג שלו,  אלא גם ובעיקר בשל מעשי החסד שיצאו משם במשך כל ימות השנה. זו גם הייתה הסיבה שהאיש היה אהוב על כל בני הקהילה המקומית . והנה, בליל שבת אחד, נשמעו לפתע זעקות שבר מן הווילה, ובתוך זמן קצר הגיע למקום אמבולנס של 'הצלה'. כל השכונה הייתה כמרקחה, עד שהתברר שילדתו בת ה-11 של העשיר, התמוטטה לפתע, ללא כל סיבה, ואיבדה את הכרתה, והובהלה בדחיפות לבית החולים. הרופאים ניסו לעוררה ולייצב את מצבה, ולשווא. הילדה לא התעוררה , ומצבה אף הוחמר. הפלא העצום היה שלאחר כל הבדיקות המקיפות שנעשו לה, לא התגלה דבר וחצי דבר,  והממצאים הרפואיים היו תקינים לחלוטין. התעלומה הייתה גדולה שבעתיים.  

     במשך מחצית השנה נותרה הילדה במצבה הקשה, והמשפחה הפכה באחת מנשואת הערצה לנשואת רחמנות,  כאשר הכול נדים בליבם להורים האומללים שנאלצו לשבת ימים ולילות ליד מיטת בתם, ששכבה דום, ללא ניע.  כעבור מחצית השנה, חל שיפור במצב הילדה, ואט אט היא שבה לאיתנה, עד שהתרפאה.  הדבר היה לפלא בעיני כל בני הקהילה, שהרגישו שהעשיר נענש על דבר מה, אבל כמובן שאיש לא ידע על מה ולמה.

     אחד מתושבי המקום, הרב נטע שלמה זילבער, החליט לברר את סיבת העניין... הוא פנה אל האבא בעצמו, ושאלו האם הוא יודע למה ניחתה עליו הצרה הגדולה הזו.  והאב, למרבה הפלא, לא כיחש ולא הסתיר דבר. הוא ידע אף ידע בעטיו של מה נגרמה לו עגמת נפש כל כך גדולה.  הוא סיפר להרב זילבער, על אירוע מביש שהתרחש ב'ביזנעס' שלו, עם אחד משותפיו.  לאחר תקופה ארוכה שבה עבדו השניים יחדיו, התגלגלה ביניהם מריבה, ודרכיהם נפרדו. אבל שלא כמו במקרים אחרים, המריבה שלהם המשיכה גם לאחר הפרידה וניתוק הקשר המסחרי.  העשיר סיפר שעד כדי כך הגיעו הדברים, ש'כאשר השותף שלי לשעבר רכש מוצר מסוים, כדי למוכרו, רכשתי גם אני כמויות גדולות מן המוצר ההוא, והצעותיו למכירה במחירים מוזלים מאוד, מתחת למחיר הקרן, על מנת לשבור את השוק, ולגרום לכך שהשותף שלי יפסיד...  ההתנצחות הזו נמשכה זמן רב, והמריבות ביניהם הפכו לאש של ממש.  פעם הגיע יהודי שניסה לתווך בינינו, והצליח להפגישנו יחדיו, על מנת לעשות שלום בינותינו. והנה, בפגישה ההיא, פ נה אליי שותפי לשעבר ושאלני כיצד אני מעז לעשות לו את כל הדברים הנ"ל, ולגרום לו להפסדים; 'האם אינך מאמין שיש דין ויש דיין, ולבסוף תיענש על כל זה'?! - אמר לי.  ואני השבתי לו, בשיא פחזותי: "הביזנעס הוא 'עולם משוחרר', וכל אחד יכול לעשות בו מה שהוא רוצה" ... סגנון של תשובה המתאים להווי- החיים באמריקה, למי שיודע.  שותפי, שישב מנגד, שמע את הדברים, ואמר בשקט, כמדבר לעצמו: 'העולם איננו הפקר; מי שחושב שבביזנעס אפשר לעשות מה שרוצים, טועה טעות מרה עד מאוד'!  הדיבורים הללו של השותף לשעבר, הרגיזני עוד יותר, ולבשתי עזות פנים ואמרתי לו: 'אל תלמד אותי מה לעשות ואל תטיף לי מוסר' - - -  והוא, השותף שכל כך הצקתי לו, סינן שוב מפיו, בשקט: "'אכן, אני לא אלמד אותך מאומה. רק הקב"ה ילמד אותך שיש דין ויש דיין'. ולא יסף עוד לדבר.  הפגישה הזו נערכה בבוקרו של יום שישי. בליל שבת התמוטטה ילדתו של העשיר, והאמבולנס הבהילה בדחיפות לבית החולים, שם שכבה במשך למעלה ממחצית השנה במצב קשה מאוד.

     אשריו לאותו אדם היודע, באמת, שיש דין ויש דיין. אשריו לאותו אדם היודע, באמת, שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים. מי שמאמין בכך, ומתנהג על פי אמת זו, כל חייו נראים אחרת. הוא לא יציק ולא יזיק לאף אחד, ביודעו שהכל עלול להתגלגל עליו בחזרה, ולהכותו שוק על ירך. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מכובד,להימול,לנקום,מרמה,שם,לשון,מלבוש,ידידות,סערה,מחאות,מאבק,מתבדל,לנשק,וויתור,לחבק,כואב,

 

אמרי שפר י"א כסלו ה'תשע"ז

 

 

הט״ז (אבן העזר סימן כ״ה סק״א): על מה שכתב הרמב״ם על הפסוק (משלי ג. )ו ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״ - מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי״ת, יש לו שכר כמו שמתענה.



     היה הרה׳׳ק רבי שלמה ליב מלנטשנא זי׳׳ע אומר: בהושענות להושענא רבה אנו אומרים ״למען מיחם מקלות בשקתות המים הושענא, הושיעה נא״. ולכאורה צריכים להבין איזו זכות היא זאת שעל כן אנו מבקשים מהקב״ה שיושיע אותנו? אלא, אנו מזכירים בזה להקב״ה, שאפילו איש אמת כיעקב (תיתן אמת ליעקב , ) היה גם כן מוכרח ללכת בדרכים ערמומיות אחרי שגר רק עשרים שנה עם לבן, ומה א״כ נעני אנן, הנמצאים זה אלפיים שנה בין זאבים, רמאים ונוכלים... ומה הפלא אם רבו עוונות בבני ישראל?



"     ויפגע במקום'' - כל דבר מתברך ממקומו המיוחד לו ואין הברכה מצויה רק כשהוא על מקומו, ומה מאושר הוא האדם המוצא את מקומו. יעקב אבינו הוא אשר פגע במקומו המיוחד לו 'ויפגע במקום', ושם התעלה לרוממות גדולתו ונגלה לו החזון הנצחי: 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו". וממשיך הרב חרל"פ ש"גם כשמקלסים להקב"ה אומרים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', לפי שהכול תלוי במקומו, שכן מפני זה נקרא הקב"ה 'מקום'- שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר סח(



     "ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם". (הרמב"ם, דעות פ"ו ה"א)



אחים אנחנו (עלינו לשבח(

     העם היהודי, עם סגולה הוא, והגם שלפעמים יש חלקים ממנו המנסים להתחמק מהגדרה זו ולהשיל את הכתר הנוצץ מעל ראשם,  במקרים רבים הם חוזרים אליו, מרצונם או שלא מרצונם. 

     יהודי אחד סיפר, שלפני קרוב ליובל שנים הוא התגורר בישוב בארץ ישראל שכמעט כל תושביו היו שומרי שבת. אף הקפידו על כך שמכוניות לא יכנסו בשערי הישוב מכניסת השבת ועד ליציאתה. והנה, בשבת אחת,  נכנס אחד התושבים לבית הכנסת וכולו נסער ונרגש. סיפר היהודי שבפסי הרכבת, שהיו סמוכים מאוד לישוב, מתנהלת ברגעים אלה עבודה לתיקון המסילה. המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיה שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ובפרט על ידי גוף ציבורי , ויצאו כולם - בצוותא חדא - אל מסילת הרכבת, כדי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה   מקצתם מחו בקול גדול על חילול השבת, ומקצתם מנעו בגופם את המשך העבודות. המתפללים ניגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. האמינו לי, "השיב המנהל", שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עלי, אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות, אשחרר ברגע זה את כל הפועלים ואלך הביתה"! לרגע השתררה במקום מבוכה קלה. לפתע יצא מתוך הקבוצה יהודי נמוך קומה ורזה , שהיה ידוע כאחד המתפללים השקטים , שבדרך כלל אינו משמיע את קולו בבית הכנסת בשום ויכוח או עניין ציבורי . הוא התקדם לעבר מנהל העבודה, הפשיל את שרוולו ופנה אל האיש בזעקה": לאיזה אישור אתה ממתין"? הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים את ידיו על מנהל העבודה ולהכותו כהוגן על שהעז להפריע את מנוחת השבת. אבל היהודי הנמוך המשיך וצעק: האם אתה זקוק לאישור לכך שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת השבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך שאנחנו יהודים, כאלף עדים! מספר זה נחקק על זרועי באושוויץ. האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל שבת"..? ומנהמת ליבו הפצוע הוסיף": ראה , הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת"! האנשים שהיו במקום הופתעו למשמע דברי המתפלל, אבל מה שקרה אחר כך זעזע את כולם עוד יותר, גם את המתפלל הנמוך, שאולי לא המתין לתגובה שכזו ממנהל העבודה.  המנהל החוויר כסיד ונאלם דום. לא היה בכוחו להוציא הגה מפיו.  לאחר דקה התעשת ופרץ בבכי נסער... גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על זרועו! בתגובה ספונטנית התנפל מנהל העבודה על היהודי הנמוך, חיבקו ונישקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך, מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עלי. הממונה היחיד יהיה מעתה רק הקב"ה!, לאחר כמה דקות לא היה אף פועל אחד על המסילה. כולם הלכו הביתה. 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אוכל,שותה,מעדן נפשו,בריא,חזק, מיחם מקלות,בשקתות המים,הושענא,איש אמת, 

 אמרי שפר ט' כסלו ה'תשע"ז

 

 

 אין קטנה- בעבירה קטנה עם ההתמדה , ואין גדולה- בעבירה גדולה עם                   בקשת המחילה ...

 

 

 

"      בווילנה לומדים איך ללמוד,  ובמזריטש לומדים איך להתפלל.  ללמוד אני יודע קצת,  אבל להתפלל - זאת כמעט אינני יודע כלל"... (רבי שניאור- זלמן מלאדי , זצ''ל)



      החזון איש: "לדידי אין הפרש בין קודם שאכלתי לאחר שאכלתי... אינני מרגיש בזה... אלא אם בני ביתי מגישים לפני אוכל, הריני מסתמך עליהם שמין הסתם טרם אכלתי "



      החיים מעניקים לך חזרה את שאתה מעניק להם. התנהלות חייך אינה מקרית. התנהלות חייך הנה מראה של מעשיך כך רואים למה האדם מייחל ומקווה.



     ה'סולם', ( 'סולם' בגימטרייה 'ממון') הממון, מוצב ארצה, כי ממון הוא הבל ואין בו ממש; אבל "וראשו מגיע השמימה" - אם האדם זוכה לשכל ולב טוב, לנהוג נכון בממונו, יוכל על-ידו לעלות למעלות העליונות. (הבעל שם טוב)



   
 הרה׳׳ק רבי יצחק מוורקי זי׳׳ע היה אומר: כשאומרים: ״החייט או הסנדלר ישן״ אין זה נכון, כי אדם בעת שישן אינו עוסק במלאכתו,  ואינו אז לא חייט ולא סנדלר, אבל כשאומרים ״הרב או הצדיק ישן״ אמת הוא, כי הרב או הצדיק אף בשעת שינה, רב או צדיק הוא.



     "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,ד). רק כשפועלים בתחתית הארץ ודואגים גם לבני-האדם הנחותים ביותר, אפשר להגיע לשמים.(רבי אהרון מקרלין)



     יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - עושה העני עמו.



חרטה מאוחרת (הרב יחזקאל שובקס)

     בגיל חמש עשרה מכר עשיו את הבכורה ליעקב. "למה זה לי בכורה?" - הכריז עשיו בזלזול, ואף הגדיל עשות: "ויבז עשיו את הבכורה" . יובל שנים לאחר מכן, בכה עשיו "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". נו, מילא את הברכות אומנם נטל יעקב במרמה, אך הבכורה - הרי עשיו ויתר עליו בשאט נפש? *

     זמן קצר לאחר שחזרו מבית הקברות ככלות ה 'שבעה' לאביהם, הגיעו שניהם - דניאל ונפתלי - לבית הוריהם. הקשר ביניהם היה רופף למדי. הגדול יותר, דניאל, מאז ומעולם התחבר לפורקי עול ,וכאשר סוף סוף בנה את ביתו מצא את סיפוקו בדרכים עקלקלות.  נפתלי, היה ההפך ממש. אברך רציני וירא שמים, אשר חשקת התורה בוערת בקרבו . כעת הגיע הזמן לחלק את הירושה ביניהם.  האב היה מוכר כעובד השם באמת ובתמים וכירא שמים מרבים.  משום כך זכה שבימים הנוראים בבית הכנסת המרכזי של הקהילה, שם היו מתאספים קרוב לאלף מתפללים, שימש כ'בעל תפילה' בתפילת מוסף בראש השנה ובתפילת נעילה ביום הכיפורים.  

     דניאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "האם ידוע לך על חלקת האדמה של אבא בטקסס ?" הסיפור עם המגרש הוא סיפור שנלחש בבית בשקט. לפני כמאה שנה, כאשר שהתגלה מרבץ הנפט הראשון בטקסס, הסתובב סוחר נדל"ן כל שהוא ומכר חלקות אדמה בטקסס תמורת פרוטות שחוקות. הסבא רכש בזמנו חלקת אדמה גדולה במערב טקסס , ושבעים שנה לאחר מכן, כאשר הסבא כבר לא היה בחיים, התגלה מרבץ נפט לא הרחק משם, וזה היה סימן מובהק להימצאותו של נפט במגרש שבבעלותם. ולמרות זאת, לא עשה האב בנידון כלום.  כעת ביקש דניאל לקבל את רשותו של נפתלי על מנת לחפש נפט בחלקת האדמה, מתוך כוונה להתחלק ברווחים.  נפתלי הגיב מיד: "אתה יכול לקדוח, ואף לקחת את כל הרווחים לעצמך". דניאל היה בהלם, הוא לא אבה להאמין. " אני רציני מאוד - הצהיר נפתלי - אך אני רוצה משהו בתמורה" . דניאל נדרך. " אני רוצה שתוותר על החזקות של אבא בימים הנוראים" . דניאל פרץ בצחוק בלתי נשלט, לבסוף הפטיר: "נו באמת, האם חשבת שאתייצב לתפילת 'הנני העני ממעש' בראש השנה?!"  נפתלי ייחל לרגעים האלו ממש.  באותו יום ישבו אצל עורך דין וחתמו על חוזה מפורט. זו הייתה דרישה של נפתלי.  לא היו באותו יום אנשים מאושרים כמו דניאל ונפתלי.

     לקראת ראש חודש אלול הציע ר' נפתלי את עצמו לרשת את מקומו של אביו. הגבאים - נאמנים להלכה שאם האב הותיר בן אשר הולך בדרכיו הוא זכאי לרשת את חזקותיו - נעתרו לבקשתו.  הימים הנוראים עברו על ר' נפתלי בהתעוררות יתירה, וזה ניכר בתפילותיו המשתפכות. רבים מבני הקהילה העידו כיצד התפילות המרגשות עוררו אותם לתשובה.  ההד שנלווה לתפילותיו המרוממות גרם לו לחוש מחויבות עצומה להיות זכאי לתפקיד הנשגב, וכך דרש מעצמו יותר ויותר בעבודת השם. לאחר שמילא כרסו בש"ס ופוסקים החל להגות בתורת הקבלה, עד שהיו מייחסים לו יכולות סגוליות מופלאות.  ובינתיים, גם דניאל לא בזבז זמן. הוא שכר את שירותיה של חברת קידוח, ובכדי לממן את פעילותה נאלץ למשכן את כל נכסיו.  במשך השנים התגלו כמה מרבצים קטנים של נפט, ודניאל העדיף להשקיע את תמורתם בהמשך הקידוחים.  בתום עשר שנים של קידוחים חוזרים ונשנים אשר לא מימשו את התקוות, הוצע לדניאל לנסות את מזלו בקידוח יקר ביותר אשר מגיע עד לעומק של ארבעה ק"מ. ככל שהקידוח התקדם לעומק התגלו יותר ויותר סימנים לקיומו של הנפט. לשמחתו של דניאל לא היה גבול. בעוד מספר חודשים הוא צפוי להגיע לפסגת אושרו בעולם הזה.

     באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון בביתו של ר' נפתלי. הוא התעורר ראשון. אשתו של דניאל הייתה על הקו. "אתה חייב להגיע ברגע זה לבקר את אחיך!"  ר' נפתלי נחפז לצאת לדרך מתוח כולו. בימים האחרונים, דיברו כולם על מרבץ נפט בסדר גודל ענק אשר נפל בחלקו. הוא הבין שיש לכך קשר לקריאה הבהולה. כאשר הגיע, מצא את גיסתו ממתינה למטה חיוורת ורועדת. "אתמול בשעת לילה מאוחרת - סיפרה - התברר לדניאל שכל העסק הלך לטמיון, לא דובים ולא יער. תוך שעה קצרה הפך דניאל לבעל חוב של מיליוני דולרים. כבר כמה שעות שהוא משתולל בבית, ונראה לי שבתוך זמן קצר הוא יוצא מדעתו מרוב טירוף. מדי פעם שמעתי אותו להזכיר את שמך, ולכן הזעקתי אותך בכדי שתנסה להרגיע אותו" . ר' נפתלי לא היסס.  כאשר פתח את הדלת לכדי חרך צר, הבחין בו דניאל. הוא התלקח וקם לקראתו במבט רושף, כאשר ידיו מורמות אל על ונכונות כל רגע להנחית מכת אגרוף על פניו. ר' נפתלי סב על עקבותיו והחל לשעוט במדרגות כלפי מטה, אך דניאל החל לרדוף אחריו תוך צעקות רמות: "רמאי שכמותך, לפני עשר שנים גזלת ממנו את כל החזקות של אבא. השב לי בבקשה את הגזלה!"  ר' נפתלי שקל רגליים היה הספיק להתרחק מן הסכנה, אך המילים של דניאל המשיכו לרדוף אחריו.  הוא מטורף לחלוטין, אין ספק בכך. אך גם לטירוף יש הגיון כל שהוא. על איזה גזלה הוא מדבר? הרי לא רק שהסכים לוותר על כל החזקות בשאט נפש, הוא אפילו צחק עלי מלוא פיו. מה הוא רוצה ? לקח לר' נפתלי קצת זמן להבין לנפשו המרוסקת של דניאל. שנים רבות ייחל דניאל לזכות לקצת עולם הזה. כעת, כאשר היה בטוח שהנה זכה כבר להפוך לעשיר העולם, פתאום התברר לו שעולם הזה כבר לא יהיה לו עד יום מותו. כעת החל להתחרט על שויתר על ה'עולם הבא' שלו בקלות כל כך. ר' נפתלי רימה אותו, כאשר מכר לו אשליה בטקסס תמורת חיי עולם הבא. *

     את התירוץ על הקושיא שמעתי בשם זקני הגה"צ רבי משה שובקס זצ"ל: באותה עת היו הבכורים מיועדים לעבודת הכהונה.  משמעות הדבר: הבכורה העניקה לאדם מעלות רמות ונשגבות בעבודת השם. עשיו שחלם כל השנים על 'עולם הזה', אכן וויתר בקלות על מעלותיה של הבכורה.  אך לאחר יובל שנים, כאשר למפח נפשו הבין כי הפסיד כבר את ה'משמני הארץ ורוב דגן ותירוש', או אז החל להצטער על כך שוויתר על הבכורה ליעקב.

חשיבות הזמן (הבן איש חי)



     מעשה בעיירה גדולה ובה שני גבירים עשירים בעלי ממון רב, אשר מטבע הדברים היו גם בעלי הדעה בכול ענייני העיירה. שנים רבות תחרות סמויה יש ביניהם - מי יותר עשיר ולמי מגיע הכבוד האמיתי... חלק מאנשי העיירה אמרו שפלוני הוא הגביר, החלק השני אמר שדווקא השני עשיר יותר עד שאחד העשירים קצה נפשו בתחרות והוא החליט לשים לזה סוף... מה עשה ? פנה לעמיתו והציע לו - אנו נעלה על ספינה וכול תושבי העיירה יצפו בנו מהמזח, כל אחד יביא מביתו שק מלא בדינרי זהב וכל אחד יזרוק בתורו מטבע זהב אל הים,  מטבע אני ומטבע אתה, וכך - מי שיפסיק ראשון סימן שהוא פחות עשיר כיוון שחושש הוא על ממונו...  הסכימו שניהם להצעה ואכן ביום המיועד ניצבו כל בני העיירה על המזח לחזות בתחרות בין שני העשירים.

     והנה הראשון מתחיל ומשליך מטבע זהב, השני משליך אף הוא וכך עוד מטבע ועוד מטבע מושלכים אל המים,  חדי העין הבחינו באחד מהם שקצת קשה לו עם האובדן אולם עדיין הוא ממשיך להשליך, הגיעו כבר ל 1500  מטבעות וסוף סוף הוא "נשבר" והפסיק להשליך...  שמח השני שמחה גדולה, הנה הוכחתי לכולם שאני יותר עשיר מחברי!  מסיים הבן איש חי את המשל ואומר - כיצד ניתן להבין שאדם מסוגל להשליך אל הים מטבעות זהב עליהם עמל שנים רבות, הרי ידוע שעשירים מקמצים (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פו')?  אחת התשובות שניתן לומר - העשיר שהרשה לעצמו להשליך בשאט נפש מטבע ועוד מטבע עלה לספינה עם מטבעות מזויפים, לכן קל היה בעיניו לאבד את ממונו, השני אדם ישר היה ועלה עם מטבעות אמתיים,  לכן הוא הפסיק ראשון...  אנשים "מבדרים" ומפזרים את הזמן כי הוא לא חשוב עבורם, מי שיודע להעריך את הזמן לפחות כמו מטבע זהב, הוא לעולם לא ייתן לו לשקוע במצולות...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קטנה,ההתמדה,ללמוד,להתפלל,החזון איש, התנהלות,סולם,ממון,הרב,הצדיק,

 

 אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ז

 

 אמונה עבור האדם הוא כמו כנפיים לציפור ולכן אדם בעל אמונה חזקה יכול לעוף למרחקים עצומים.



      והנה סולם מוצב ארצה". כשהיה ה"צמח צדק" ילד קטן שיחק עם חבריו לעלות על סולם גדול שעמד שם, חבריו עלו שנים ושלשה מדרגות ומיד נפלו, משא"כ הוא עלה בלי קשיים עד למדרגה הגבוהה. סבו בעל ה"תניא" שראה כל זה שאלו אח"כ: כיצד לא פחדת ועלית כ"כ גבוה, ולא כמו שאר חבריך שמיד נפלו? ענה הנכד: החילוק ביני לבין חברי הוא - חברי כאשר עלו הביטו רק למטה, וכאשר ראו שהם כבר קצת גבוהים מהאדמה מיד נבהלו ונפלו. משא"כ אני ככל שעליתי הבטתי רק למעלה ובכל מדרגה ראיתי מה נמוך עומד אני ולכמה צריך אני עוד להגיע... )ד.א.ל) . (מתוך ''מאור שרגא'')

 

     ''ויצא יעקב" (כח, י( " - שיציאת הצדיק עושה רושם. פנה זיוה פנה הודה" וכו' (רש"י(.  בדרך כלל אין צדיק עוזב את מקומו בגלל ענייני פרנסה או רווחה, אלא כשהעיר ירדה במדרגתה המוסרית. כשצדיק עוזב, סימן הוא שפנה הודה והדרה של העיר.



     זה לא הגודל שחשוב, זה התוכן. (שמואל אייזיקוביץ)



'הבוטח בה' חסד יסובבנו'  (מתוק מדבש עלון 103 - הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     הרב חיים זאיד שליט"א הוזמן כמרצה אורח לשבת קירוב בבית המלון 'ציפורי בכפר' בקיבוץ חפץ חיים. הוא נסע לשבת יחד עם ביתו הלומדת בסמינר.  במהלך ליל השבת נערך עונג שבת סביב שולחנות ערוכים בשילוב דברי תורה, שאלות ותשובות, שירי שבת ועוד...  והאווירה הייתה מאוד מרוממת.  לקראת השעה שתים עשרה בלילה, פנתה אליו ביתו ואמרה שהיא עייפה מאוד, הרב מסר לה את מפתחות החדר והיא עלתה לישון.  הרב המשיך עם עונג השבת ובשעה אחת וחצי לערך עלה גם הוא לחדר.  בהגיעו הוא רואה שהחדר נעול, הוא נוקש על הדלת אך אין מענה, הרב נוקש יותר חזק ואין שום תגובה, שוב ושוב והרב מבין שהילדה פשוט ישנה מאוד חזק.  הרב החליט לגשת למשרדי הקבלה של המלון לקבל מפתח נוסף אך לא היה שם איש והוא לא ידע מה לעשות?  לפתע הוא פוגש ברב נוסף שהוזמן אף הוא לשבת עם הקבוצה, ' הכל בסדר?' שואל הרב האורח. ' האמת שלא כל כך' עונה הרב זאיד 'החדר שלי נעול והילדה כנראה ישנה מאוד חזק'.  הם חוזרים לחדר, הרב האורח דופק על הדלת מאוד בחוזקה אך שום תגובה לא נשמעת, הם מנסים שוב ושוב ובינתיים החלו לצעוק לעברם יושבי החדרים השכנים שהדפיקות מפריעות את מנוחתם.  מה עושים? הרב זאיד מחליט לרדת ללובי ופשוט לנוח על אחת הכורסאות. ואז פונה אליו הרב האורח ואומר: 'הרב זאיד, אני ורעייתי נשב איתך למטה' 'לא, אין צורך תלכו לישון' אומר הרב. ' בשום אופן' מתעקש הרב האורח 'אנחנו נישאר איתך' והרב זאיד מתעקש 'זה בסדר, הניחו לי לכו לישון' והרב מתעקש 'תראה הרב זאיד, אם אתה לא תכנס לחדר אני ממילא לא אוכל לישון, אז מה אכפת לך שאנחנו נישאר איתך?' טוב, הרב זאיד נכנע, הם יורדים ללובי המלון, מתיישבים ומתחילים לשוחח על כל מיני נושאים, דברי תורה ועוד...  והנה לפתע, בשעה שתיים חמישים וחמש לפנות בוקר, מבחין הרב זאיד באיש האחזקה הערבי שנוסע עם הקלנועית, הוא רץ אליו ושואל 'סליחה, תוכל אולי לעזור לי? אין לי דרך להיכנס לחדר'. העובד הולך עם הרב ובעזרת מפתח המאסטר שברשותו פותח את החדר בדיוק בשעה שלוש לפנות בוקר (תזכרו את השעה(  הרב זאיד נפרד מהזוג המופלא תוך שהוא מרעיף עליהם ברכות על החסד שגמלו עמו ונכנס לישון.  וכך עוברת לה השבת במלון בהתעלות ובשמחה יהודית.

 

     במוצאי שבת מצלצל הרב האורח לרב זאיד ואומר 'הרב זאיד,  אתה לא תאמין לסיפור שאני הולך לספר לך...' ' ובכן, עם חזרתי הביתה מהמלון, מתקשר אלי החתן שלי ומודיע לי כי ביתי ילדה בשעה טובה במהלך השבת' החתן הוסיף ואמר כי היה להם נס מדהים וכך הוא מספר: ' בליל שבת בשעה אחת וחצי בלילה הגיע הבת לחדר הלידה בבית החולים תל השומר, במהלך הלידה חל ככל הנראה סיבוך,  הרופא יוצא אלי ואומר לי כך: 'תקשיב, יש בעיה, אם נבצע לידה רגילה חייו של התינוק בסכנה, ולכן האפשרות השנייה היא לערוך ניתוח, אך אז לצערי חייה של האם בסכנה, ולכן עליך להחליט על ביצוע לידה רגילה או על ניתוח? ההמלצה שלנו היא יותר על ניתוח אך אתה צריך לאשר זאת '. החתן מספר שהוא יצא החוצה עם ספר תהילים בידו והחל לבכות 'מה אעשה? זו שאלה שגדולי ישראל צריכים להכריע בה ולא אני הקטן? אך כעת שבת קודש ועם מי אדבר?'  תוך כדי כך עובר לידו יהודי ושואל 'מה קרה? אפשר לעזור?'  החתן מספר לו את המצב והיהודי אומר לו 'תשמע אחי, למה אתה מסתבך? תעלה לקומה שניה, במחלקה הפנימית מאושפז הרב הגאון יעקב אדלשטיין שליט"א, תשאל אותו ותקבל עצה מגדול בישראל' החתן רץ לקומה השנייה, נכנס לחדר שבו הרב מאושפז ולהפתעתו הוא רואה שהרב אדלשטיין ער.  הוא ניגש לרב ובבכיות מתאר לו את המצב ומבקש את עצתו.  הרב מסתכל, חושב מעט ואומר: 'בגלל אבות תושיע בנים...  הקב"ה יעזור שתהיה לידה קלה וילד בריא לעבודתו יתברך '. הבחור מנשק את יד הרב, חוזר לרופא ומבקש לידה רגילה.  הלידה בוצעה וברוך ה' גם האם וגם העובר יצאו ללא פגע.  וכאן מסיים הרב האורח את סיפורו ואומר: 'הרב זאיד הבט,  הילדה נכנסה לחדר הלידה בשעה אחת וחצי, בדיוק בשעה שהחלטתי לגמול עמך חסד ולשהות איתך בלובי. והלידה עצמה הייתה בשעה שלוש לפנות בבוקר, בדיוק בשעה שבה החדר נפתח ונכנסת לישון.  אני חשבתי שאנו גומלים איתך חסד, אבל למעשה החסד שעשינו פעל עבורנו והועיל לבת שישבה על המשבר.  ובדיוק בשעה שהחדר נפתח עבורך, פתח הקב"ה את רחמה וזיכה את הבת בלידה קלה ורגילה ובעובר בריא ושלם.

 

     איך אמר הרב אדלשטיין 'בגלל אבות תושיע בנים' והכוונה היא - בגלל חסדי האבות זוכים הבנים לישועות




החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/



 

אמונה,האדם,כנפיים,ציפור,סולם,בעל ה"תניא",מדרגה,פרנסה,רווחה, הודה,הדרה,ה"צמח צדק",

 אמרי שפר ז' כסלו ה'תשע"ז

 

 

 בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.



     הרלב"ג ז"ל השמיענו את הסוד הטמון בהבטחת הקב"ה ליעקב אבינו: "הנה אנוכי עימך - ושמרתיך בכל אשר תלך!" אם אתה מרגיש שה‘ עמך - ממילא הוא שומר אותך בכל אשר תלך...ואדם זה הוא המאושר: "אשרי האיש אשר יבטח בה‘ והיה ה‘ מבטחו".



     ילד ששומע בבית השכם והערב, שחש באוויר ובאווירת ביתו שהאושר האמיתי הוא נחלת לומדי התורה, שחיי הסתפקות ושמחה בקיום מצוות הם החיים האמיתיים, אזי משתרשים בליבו הערכים הללו ונספגים בדמו. כשבבית, הדמויות המרכזיות,  הנערצות הם אותם יהודים בבית הכנסת, בקהילה או בסביבה,  יהודים של צורה, של תורה, ועבודת ה', אזי הופכות דמויות אלו לדגם לחיקוי ולהזדהות אצל הילדים. לעומת זאת אם עיני האב או האם בורקות בתארם את הטיול בחו"ל של פלוני, או את הריהוט היוקרתי של אלמוני, נספגת בדמו של הילד השאיפה לחיי חומר ומותרות.



     יש לדעת, אמר רבי אלחנן ווסרמן זצ''ל, כי מלבד המצוות והאיסורים שבתורה,  רשומות שם אף עצות, עצות מנוסות , וכשם שהתורה נצחית היא, כך גם עצת התורה נצחית . לדוגמא "לעולם ישליש אדם מעותיו,  שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, כי במקרה שיפסיד עסק אחד והיה הנשאר לו לפליטה.  ומי שלא נהג לפי כלל זה, לא ביטל מצווה, אלא סרב לקבל עצה טובה ."



בלי חסד לא יהיה קיום לתורה  (הרב ישראל מאיר שושן)

     לאחר השואה האיומה פתח הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' מוסד לילדים יתומים פליטי שואה, שנקרא "בתי אבות", שם דאג לכל מחסורם. שנה וחצי אחר כך הוא הקים את ישיבת פוניבז', שהייתה החזון הגדול שלו. בשנת תש"ט, חמש שנים לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת פוניבז'.  באותה תקופה היה משבר כלכלי גדול, ולרב כהנמן לא היה כסף לשלם משכורות. במוסד היו אמנם שלוש ארוחות ביום, אך בישיבה המצב היה קשה, וניסו להסתדר איכשהו. בנו יחידו של הרב מפוניבז', הרב אברהם כהנמן, הגיע מאמריקה וראה את המצב הכלכלי הקשה. הוא ניגש לאביו: "אבא, חייבים להחליט, את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה להשאיר את הישיבה, תסגור את "בתי אבות", אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה..." ענה לו הרב כהנמן בחום ליבו: "אבריימלה, אבריימלה, לאחר השואה האיומה כשכל התורה בפולין, בליטא, בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאוד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום תורה, אבל מה אעשה? מרן החפץ חיים, שהיה מורי ורבי והכיר את החלומות שלי, את החזון שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד - לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה? תקדים ותפתח מוסד של חסד'. בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו. תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות, אך אם אסגור את "בתי אבות" - אסגור גם את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח להמשיך ולהחזיק את המוסד בתי אבות"...

     בשנת תש"ח, שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל"בתי אבות" של ישיבת פוניבז '. גברת מונק, אם הבית של המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול.  לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום. למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: "מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה חדשה", אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר... עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: "אתן לך שוקולד!" אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ זכרונו לברכה, היה אברך ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו - לא מוכן להתפשט,  לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים. הגברת מונק רואה שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז'. הפונביז'ער רב היה "אבא" של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך. הוא ניגש לילד החדש: "מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?" הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: "אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!".

משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן .  דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': "כבוד הרב", הוא פונה למרן החזון איש, "יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק, מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך..." החזון איש מנסה את מזלו, ושואל בחיוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?" ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: "אני לא רוצה להתפשט! כל פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן, באושוויץ תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים - אני לא אתפשט !" כל הנוכחים שתקו בתדהמה. קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא מהין לשים מבטחו באיש. הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי. אמר החזון איש לילד: "אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לה", עונה הילד במרירות. "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לו". "אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים?" "אני לא מאמין לו". ניסה החזון איש את הנשק האחרון: "מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים....." הוא מסתכל על החזון איש, במבט חשדן: "הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?" "כן! בחיים לא שיקרתי! אני אשמור לך על הבגדים!" "אם הרב ישמור לי... אני מוכן!" תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה.  הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון איש: "רב'ה, תשמור לי, פה הציצית,  פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה..." "ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת", מאשר החזון איש. והילד הולך עם הגב' מונק לפנימייה להתקלח. כשיוצאים השניים, מביט החזון איש בפוניבז'ער רב ושניהם פורצים בבכי. "לאמיר זיין די טאטע און די מאמע פון דער מרדכל'ה" (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה)  החזון איש הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, לקח פיילה (קערה גדולה) מילא במים, וביחד עם הרב מפוניבז' השרה את הבגדים המלוכלכים במים נקיים.

     הבגדים שחורים משחור. מים עכורים ממלאים את הקערה. הרב גרנדביץ, האברך הצעיר מנסה למנוע מהרבנים הזקנים להתעסק בעבודה כה בזויה, אך הרבנים מתעקשים: "מה פתאום?! זו המצוה שלנו!!" כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם "סינטבון", החזון איש משפשף גם הוא את הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.  כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו עשרים וחמש דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה. שואל הילד: "איפה הבגדים?" והחזון איש עונה לו בנחת: "הנה מרדכל'ה, הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי..." החזון איש, זקן הדור ומנהיג האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום.  היום, הילד הזה הוא אברך בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב"ה כבר מחתן נכדים. וכל הדור המבורך הזה נולד בזכות מוסד החסד שהקים הרב מפוניבז', כשהחזון איש בחמלתו הרבה, עומד לימינו ומסייעו. לתורה אין קיום בלי חסד. יהודי שרוצה לגדול בתורה, חייב להשקיע קודם במידות טובות. תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. יהי רצון שנתחזק בחסד, ובאהבת חסד ונזכה לחלק בתורה הקדושה. "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם - חיים כולכם היום".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צמיחה רוחנית,דרך הררית.מאושר,השכם והערב,לומדי התורה,החיים האמיתיים,בית הכנסת,עבודת ה',

 

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ז

 

 

בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.



    הגאון מוילנא אמר שיהודי צריך לדאוג 'לעולם הבא' שלו 'ולעולם הזה' של זולתו.



     השתיקה - אנו יודעים כי לשון הרע זו עבירה חמורה. וזה נכון. אבל עלינו לדעת כי מלבד עצם האיסור לדבר לשה"ר על אנשים, על חברים, ישנו חלק נוסף בנושא זה, והוא: המידה הכללית הנקראת שתיקה, לאו דווקא מלשה"ר.  ישנו מעשה מופלא שמספרים על האדמו"ר מרוז'ין זיע"א, מנהגו היה, שעל השולחן שהוא ערך [ה 'טיש'] היה יושב בשקט, בדממה.  מספרים שפעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש של האדמו"ר,  מה ראה שם. נענה הגוי ואמר בזה הלשון: "ראיתי שם שולחן ארוך שיהודים יושבים משני צדדיו. בראש השולחן יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים" ... איזו הגדרה נפלאה: המילה היפה ביותר שנאמרה שם - זו השתיקה!



     חז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני,  להראות את עצמו חשוב יותר. אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת - זוהי הגדלות שבגדלות!



כיצד יש לבקש

     להלן סיפור מאלף , שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה " שהובא מהספר "שמחים לשמרו" של ר' משה מאנדל שליט"א ויש בו כדי ללמדנו כי עלינו לברור את המלים היטב, כשאנו מבקשים דבר מאת הבורא, שכן בקשתנו עשויה להתקיים לא כפי שהתכוונו. "

     בשנת ה'תשנ"ט עמדתי לנסוע לא"י כדי להשתתף בחתונת קרוב משפחה שהתקיימה ב- ט"ו מנחם אב. בגלל סיבות שונות הרגשתי חובה להשתתף בחתונה זו למרות קושי הנסיעה,  ועשיתי את כל ההכנות לצאת לדרך. במהלך ההכנות עלה בדעתי לנסוע דרך בודפשט ולעלות על קברי אבות שם. כיוון שבאותם ימים בדיוק יחול היארצייט של זקני הגדול הרב הגה"צ ר' יעקב צבי מאנדל זצ"ל המפורסם בשמו "ר' קאפל הערש" . לפי התכנון חישבתי , שאני יכול להיות בדיוק ביום היארצייט, ו' אב, בבודפשט על כן, החלטתי לנסוע לארץ הקודש דרך בודפשט כך אזכה להתפלל על ציונו של זקני, כמו גם לפקוד את קבריהם של קרובי משפחה נוספים שלי מן הדורות הקודמים הטמונים בהונגריה וברומניה.

     יצאתי מארה"ב בתאריך ה מנחם אב, והגעתי לבודפשט למחרת . יום שני ו' לחודש, הוא היארצייט לכן שכרתי רכב ונסעתי לקברו של זקני זצ"ל. המצבה על הקבר חודשה מספר שנים לפני כן ע"י קרובי משפחה. חצי שנה לפני נסיעתי הגיע לביתי אחד מקרוביי, שביקר בבודפשט והביא תמונות מן הציון.  שמתי לב שקופסת הפח שהונחה שם להדלקת הנרות על הקבר נעלמה, כלומר, מישהו חמד אותה. החלטתי, באותה שעה,  שכאשר אי"ה אסע פעם להונגריה אקנה קופסה חדשה. כמו כן,  אקנה דבק מיוחד כדי להדביק קופסה זו למצבה, כך שיהיה קשה להוריד אותה. וכך עשיתי, לפני נסיעתי קניתי פח המיוחד לנרות ודבק.  ואכן, כשהגעתי ב- ו' מנחם אב לקברו של זקני, הדבקתי את הפח היטב למצבה, הדלקתי מספר נרות והכנסתי אותם אל תוך הקופסה, מתוך הרגשת סיפוק , שתיקנתי את המעוות. כך עמדתי ליד הציון הקדוש ואמרתי תהלים.  סיימתי את אמירת תהילים בצירוף התפילות המקובלות,  התכוונתי לעזוב את המקום והחלטתי לבדוק האם קופסת הנרות דבוקה היטב למצבה. באותו רגע שכחתי , שבפנים דולקים נרות. בלא לחשוב אחזתי בידי השמאלית את הקופסה, וניסיתי לראות , אם אפשר לטלטלה ולקרוע אותה מן המצבה.  הפח היה לוהט מחום וידי נכוותה קשות, הכאב היה עצום. ידי התנפחה מיד והופיעו עליה סימנים של כוויות. אי אפשר לתאר את גודל הייסורים. מיד קראתי בקול רם: "זקני הקדוש, רבי יעקב צבי ב"ר שמעון, הלא אתה יודע , שאת קופסת הנרות הזאת הבאתי והדבקתי לכבודך. הבאתי אותה למען יוכלו אלו הבאים לפקוד את קברך להדליק נרות לעילוי נשמתך.  ועתה, אני בדרכים, בארץ זרה, ועליי לנסוע הלאה לרומניה למספר ימים לבקר בכמה מקומות. לאחר מכן אני צריך לנסוע לארץ ישראל, אני מבקש ממך זקני הקדוש, שתפעל בתפילותיך,  בשמים שתהיה לי רפואה , כדי שלפחות אוכל לעבור את המסע בלי ייסורים ". כך אמרתי בקול רם בלשון אידיש. הלכתי לקחת מים ולשפכם על ידי כדי לצנן את היד שנכוותה והתנפחה. בלבי חשבתי: "יהיה מה שיהיה, אני ממשיך לנסוע לרומניה" . בכל כוחי ניסיתי להסיח את דעתי מן היד הכואבת. עטפתי אותה במטפחת, ויצאתי לדרך.  והנה הפלא ופלא: מיד כשהתחלתי לנסוע נעלמו הייסורים.  לאחר נסיעה של כשעה, נזכרתי בידי שנכוותה, והחלטתי לראות מה מצבה של היד. הסרתי את המטפחת מידי השמאלית ולא ראיתי שום סימן של כוויה כל שהיא! הייתי כל כך נרגש מן המעשה , עד שנראה היה לי שטעיתי, בוודאי הייתה זו ידי הימנית שנכוותה. התבוננתי גם בידי הימנית, והנה גם היא ללא שום סימן . הסתכלתי שוב בידי השמאלית ולא הבחנתי בשום הבדל בין שתי כפות ידי, כאילו לא היו דברים מעולם, עדיין לא הבנתי , כי תפילתי התקבלה וזכיתי לרפואה, חשבתי לעצמי, שטרדת הדרך ומוחי העייף הן הסיבות שאינני מבחין בסימני כוויה על ידי.

     כאשר הגעתי בערב למלון בעיר קלויזנבורג, רומניה, נחתי מעט והתבוננתי עוד פעם היטב ביד שמאל, שוב הסתכלתי על יד ימין והנה שתי הידיים שוות לטובה, היד בריאה לגמרי. תפילתו של הסבא התקבלה. לאחר מספר ימים, אחרי מסע על קברי צדיקים וקברי משפחתי, נסעתי לארץ ישראל, נשארתי שם עד אחרי שבת שבע ברכות. ביום ראשון אחר כך, כלומר: שבועיים אחרי שיצאתי לדרכי, דרך הונגריה, לאחר ביקורי על קברו של זקני הגדול,  נסעתי הביתה לארצות הברית. כאשר הגעתי לביתי, ביום ב' בבוקר כ' אב ורציתי ליטול את ידיי,  ראיתי , והנה היד השמאלית נפוחה ועליה בועות של כוויה  בדיוק כפי שהייתה שבועיים קודם לכן, ליד הציון של זקני הגדול בעיר בודפשט. נבהלתי, כי לא יכולתי להיזכר , אם שוב נגעתי באיזה פח חם שעורר את הכוויה מחדש. והפלא הגדול היה שהנפיחות על הכוויה הייתה בדיוק באותו מקום , שהייתה לפני שבועיים בבודפשט. לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה , שלא נגעתי בשום דבר חם. לפתע נתקפתי בהתרגשות עצומה, הבנתי מה קרה: בשעה שהתפללתי על ציונו של זקני הגדול הרי ביקשתי רפואה משום שאני בדרכים הרחק מביתי, ותפילתי אכן התקבלה.  כל זמן שהייתי בדרכים, נעלמה הכוויה כלא הייתה. אולם כאשר כבר שבתי לביתי - חזרה אליי הכוויה, אם כי ברוך השם בלי כאבים, כי הסכלתי ולא ביקשתי רפואה שלמה באופן כללי, אלא רפואה משום שאני בדרך, ותפילת מֶחצה זו עשתה ופעלה במקרה זה את כל המחצה.

     באותה שעה למדתי מהקורות אותי דבר חשוב ביותר: שחייבים להתפלל לבורא עולם על רפואה שלמה, שלמה ממש. שצריך לדעת כיצד ומה לבקש.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

השפל,מוצב ארצה,עולם הבא,עולם הזה,שתיקה,לשון הרע,טיש,זקן,מקשיבים,שירה,בלימה,לעקוץ,להתפוצץ 

 אמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"ז

 

 

  בדרך צחות מבאר החיד"א: מדוע כל אימא יהודייה מלמדת את בנה כבר מגיל שלוש לכסות את העיניים בקריאת שמע? האימא רוצה להרגיל את בנה הקטן כבר מעכשיו תדע: שיש לך הרגשה שהכול מסביבך חושך (כשהוא שם את היד חשוך לו) שם צריך את האמונה... 



     בתפילת שחרית לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ויציב..." ואילו בתפילת ערבית  לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ואמונה..." מה השוני?! אלא כשיש אור (כשהמזל מאיר פנים וההצלחה ניכרת) הכל טוב האמת ברורה והכל יציב... אך כשיש חושך (שהצרות מחשיכות ומעיבות על מצב רוחו של האדם) למרות שיודעים את האמת לפתע משהו יכול להתפספס כאן נדרשת אמונה בשיא תוקפה...



     האר"י הקדוש מורה לאדם היהודי לפני התפילה לקבל על עצמו להתחזק במצוות ואהבת לרעך כמוך ולאהוב 'כל יהודי' כנפשו ממש. הרב מוסיף וכותב שיש בזה עניין 'להעלאת התפילה', ועל ידי שהאדם מתחזק באהבת ישראל הוא גורם שתפילתו תהא כלולה ביחד עם תפילות כלל עם ישראל והיא תפעל בעולמות העליונים (הקדמה לשער הכוונות).



    החוזה מלובלין אמר: "תמימות היא מעלה גדולה וחשובה אך מה לעשות שבהגדה של פסח דווקא החכם זוכה למקום הראשון ואילו התם נדחק לסוף"...



וְלא עֲצבוֹ אבִיו ִמימיו לֵאמֹר מַדועַ ככה עשית .(ברכי נפשי(

     שמענו לאחרונה סיפור מדהים הממחיש את ההשפעה הגדולה שיש לנתינת מחמאות, הפועלת את פעולתה גם כאשר אותו אדם שקיבל את המחמאה אינו אלא גוי ופושע פלילי מסוכן.

     איש עסקים חרדי המתגורר בלונדון ביצע עסקה גדולה, וקיבל את שכרו במזומן. בצאתו ממקום העבודה שלו היה במזוודתו סך של כ־ 110,000 לירות שטרלינג. לאחר שצעד כמה עשרות מטרים התנפלו עליו שלשה גויים, ודרשו לקבל לידיהם את כל הכסף הנמצא עמו. אנשים אלה שידעו מן הסתם על העסקה הגדולה שביצע, עקבו אחריו וביקשו לשדוד את סכום הכסף הגדול, תוך שהם מאימים עליו מפורשות שאם לא ייתן את הכסף ־ לא יהססו להרגו במקום. היהודי החרדי ״עשה חושבים״, והבין כי בכח הזרוע לא יוכל להכריעם, לפיכך החליט לנסות את מזלו ולפתח שיחה עם השודדים.  הוא התבונן על פניהם, וראה באחד מהם את דמות ״המנהיג״. לאחר מכן פנה אליו ואמר לו: ''תראה, אני רואה בך תכונות חיוביות מאוד, הנך נראה לי אדם טוב ונימוסי, ואפילו אינטליגנטי מאוד. תאמר לי בבקשה, לשם מה אתה צריך את הכסף שלי?״. האיש נראה מופתע מעצם השאלה, אך לא היסס להשיב ואמר:  ״אני זקוק לכסף כדי לקנות משקאות וסמים ״. והיהודי שלנו ממשיך ושואל:  ״וכמה כסף זה עולה, הסמים הללו?״. ״חמש לירות שטרלינג״, השיב מנהיג קבוצת השודדים. איש העסקים החרדי הוציא סך עשר לירות והגישו לשודד, ואמר לו: ״הנה קח לך את הסכום הזה, כפול ממה שביקשת, והניחני לנפשי״. למרבה הפלא, פעלו הדברים על ליבו של השודד, שלקח את השטר בן 10 הלירות שטרלינג, והורה גם לשני השודדים האחרים לעזוב את היהודי לנפשו ומיודענו נשם לרווחה והודה לה׳ יתברך, כי הצל הציל את כספו ואת חייו ומיהר להסתלק מן המקום.

     למחרת מגיע היהודי שלנו לבית הכנסת שלו באזור החרדי של לונדון,  וליד השער הוא מבחין, לחרדתו הגדולה, במנהיג השודדים. ״הייתי בטוח שהוא בא כדי לבטל את ה׳עסקה׳ שעשינו אתמול, וליטול ממני את כל הכסף״, סיפר אחר כך מיודענו לבני משפחתו. אולם בתוך שניות ספורות התברר לו שהשודד בא לכאן במטרה אחרת לגמרי, הגוי מנופף בידו בשטר של 5 ליש״ט, ואומר ליהודי הנדהם: ״הנה העודף מה־ 10 ליש״ט שקיבלתי ממך אתמול״. לאחר מספר רגעים תפס מיודענו אומץ, ושאל את השודד ־ הגוי שניצב לידו בפתח בית המדרש: ״אני רוצה שתסביר לי בבקשה את התהפוכות שאירעו לך. אתמול,  רצית לשדוד אותי ולקחת את כל כספי, אחר כך הסתפקת ב־ 10 ליש״ט, ועכשיו אתה עוד מחזיר לי עודף? כדי את דברי התשובה של הגוי יש להחדיר היטב אל נבכי לבנו. ״אני בן 27 ״, אמר הגוי, ״ועד אתמול, מעולם לא שמעתי אף פעם שאני אדם טוב, ולא שמעתי שאני עושה רושם כאחד שיש לו תכונות חיוביות.  אתה האדם הראשון בעולם שאמר לי את הדברים הללו, וההרגשה שלי הייתה שבאמת ־ התכוונת למה שאתה אומר, ולא אמרת את המחמאות הללו רק כדי להרוויח את כספך. הגישה שלך שבתה את לבי, עד שהחלטתי שלא מגיע לך שאגזול את כספך. לכן, אתמול הסתפקתי בשטר בן 10 הליש״ט, ולאחר שקניתי מה שהייתי צריך לקנות, ונשאר לי עודף, באתי להשיב לך גם את זה״.

     סיפור זה סופר ע״י מהגר״א טויסיג שאמר שהוא מכיר את בעל המעשה בלונדון. ועכשיו נעשה חשבון: אם זה מה שמחמאה אחת יכולה לפעול על ליבו של גוי, ועוד גוי כזה שהוא שודד מסוכן ואלים, איזה ערך יש למחמאה אחת שלנו שנעניק לילדים,  לעקרת הבית, לשכנים, ולכל היהודים הסובבים אותנו. מדוע אנחנו חוסכים בדברי מחמאות? האם נתינת מחמאה גוזלת ממך משהו? האם היא מעבירה את כספך ורכושך לאותו אדם שהחמאת לו? יוסף חכם וילמד לקח: בכמה מילים אפשר ליישר את בני הבית לדרך המלך. ולהתפכח מדרכים שלא מתאימים לבני מלך, וליישר את אורחותינו בעולם הזה, ולזכות לחיי הנצח

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בדרך צחות,אמא יהודייה,קריאת שמע,אמת ויציב,אמת ואמונה,העלאת התפילה,ואהבת לרעך,החוזה מלובלין,תמימות,

 

 אמרי שפר ד' כסלו ה'תשע"ז

 

 

החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם."



     היום הוא היום - הזדמנות להכיר בברכות המדהימות שיש לנו בחיינו. רק היום, עצרו, הביטו מעלה וראו את המופלאות הקיימת בעולם סביבנו ובתוכנו פנימה.



     ''זה מרגיש טוב ללכת לאיבוד בכיוון הנכון."

     טיול הוא הדבר היחיד שאתה קונה שהופך אותך לעשיר יותר."



"וישקול אברהם ... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". (זכרונות אליעזר הלוי כרך שני(



"     אחמד אל דזדאר, שהיה מושל ירושלים ואשר עמד בקשרים טובים עם סר משה מונטיפיורי - היה הבעלים של חלקת האדמה הזו - לימים שכונת "משכנות שאננים".  כאשר סר משה העלה בפניו את נושא הרכישה, ענה מיד: "אתה ידיד שלי, אחי, בבת עיני, קח אותה מיד. זוהי ירושה שקיבלתי מאבותי, לא אמכור אותה לאף אדם תמורת שום הון שבעולם,  אך לך אתן אותה חינם אין כסף, היא שלך. קח אותה. אני, אשתי ילדיי, כולנו שלך"... כך היה עונה לסר משה יום אחר יום, כשנשאל כמה כסף הוא מבקש עבור חלקה זו.  בסופו של דבר, אחרי ויכוח ידידותי שנמשך יום שלם, במהלכו מיציתי את כל ידיעותיי בביטויים ערביים, שהרי אני שימשתי כמתורגמן בינו לבין סר משה. הוא אמר לי: "אתה ידיד שלי, אחי,  בזקני אני נשבע ובראשי, כך הדבר. אמור לסר משה שייתן לי מזכרת של אלף לירות שטרלינג ונלך מיד לקאדי" . ברגע שאמרתי זאת לסר משה, הוא לא איבד אף רגע, הוא ספר אלף פאונד, צרר אותם בארנק. והלך לקונסוליה האנגלית יחד עם המושל אחמד דזדאר וידידיו, שם ביצעו את העסקה.

     כשהגענו למחכמה, בית הדין השרעי כדי לאשרר את המכירה,  כבר המתינו לנו חברי המועצה ומזכירי בית המשפט, החוזה הוקרא בקול רם ... הקאדי שאל את המוכר והקונה ... ועוד באותו יום אישר את העסקה". נוסיף, כי סכום הגבוה והחריג שדרש המוכר ושהקונה מונטיפיורי נאלץ לשלם בסופו של דבר גרר אחריו ביקורות רבות, בין השאר על רקע מיקומה של הקרקע - במרחק רב יחסית מדרך יפו... (ס"ה( מכל מקום, ביקורות אלו מוכיחות עד כמה היה הפחה אחמד אל דזדאר תלמיד מובהק לעפרון!  ("נר"( 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

שהסערה תחלוף,לרקוד בגשם,הזדמנות להכיר,מופלאות,מרגיש טוב ,ללכת לאיבוד,בכיוון הנכון,טיול,קונה,

 

 

אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ז

 

 

 ''אדם טיפש מחפש את האושר במרחק, אדם חכם מגדל אותו מתחת לרגליים ." (ג'יימס אופנהיים)

     איך להילחם ב"אדום האדום" - "פעם אחרי תפילת מנחה ליוויתי את סבא - הגה"צ רבי יצחק זילבר - הביתה, הייתה זו שעת צהריים. הוא היה רעב. פתח את המקרר, הוציא את כל מה שהיה שם - שבעה או עשרה מוצרים: שימורים, סלטים, מרק ועוד דברים והתיישב לאכול. סבא נטל ידיים, בירך ואכל רק דבר אחד או שנים מכל המבחר ... ומיד התחיל לברך.  חיכיתי עד סוף ברכת המזון ושאלתיו בתמיהה: 'סבא, בשביל מה היית צריך להוציא הכול, את כל הסירים והצלחות?! הרי כמעט לא אכלת כלום?!' הוא ענה: "כדי להשביע את העין!" )"אחד מל"ו"(

     בחיים אל תגיד לי שהשמיים הם הגבול כשיש עקבות על הירח."

     בירושלמי נאמר "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראה ולא אכל".  יש להבין, איך אפשר לאכול את מה שרואים?!  ראה את העץ הגדול הזה, כמה נאים עליו, כמה יפים פארותיו, הפלא ופלא. אמנם, אילו היה עליו תפוח אחד לאכילה היית קוטפו, אוכלו ושוכח מכל העץ... על זה אמרו חז"ל 'עתיד האדם ליתן דין על כל מה שראה ולא אכל', שבמקום להתפעל מיופי הבריאה אדם מתפעל מהנאת האכילה". - הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל ("נר לשולחן שבת"(

     בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)



     הסבא מנובהרדוק היה אומר: "יש לזרוע בכל מקום, ולקצור היכן שגדל"



"     הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". בזוהר כתוב, שכאשר בתיה בת פרעה שומעת את בכיו של משה בתיבה, היא מבינה: מַיְּלֵדי  העְבִריםֶ זה.  והזוהר מסביר שמשה הקטן בוכה את בכיים של הילדים האחרים. "אני לא מוכן להינצל לבד", הוא  אומר לה', "כשיש סביבי עוד כל כך הרבה שטובעים" . לכן, המילים "כדת משה וישראל" מחזירות אותנו לאותו משה, שכשמצילים אותו, אם אחרים לא שמחים באותה השמחה, מה זה שווה לו. אז בעזרת השם, שיהיו המון חופות ונזכה לחלוק שמחות דומות עם עוד המון בנות נפלאות.



     והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי --- ואברככה לפני ה'." (פכ"ז( סיפר האדמו"ר מקרטשניף: 'זכורני, בילדותי היה חלבן שהיה עובר בין הבתים ומוכר חלב, גבינה וחמאה. גם היה בעל עגלה שהיה מוכר נפט.  אמי הרבנית הייתה מביאה אליו כלי, בזה מזג את הנפט. והיו אומרים, 'הנה החלבן ובעל העגלה רצונם למכור כמה שיותר, אך הכול תלוי בכלי שמביאים אליהם, כי לא יוכלו למזוג נפט או חלב יותר ממה שהכלי מכיל'.  זהו העניין גם כן כשבאים לרבי, כי הרבי רוצה להשפיע כמה שיותר, אך לפי הכלי, רק לפי זה יוכל להשפיע!' (גיליון "טללי אורות" כ"ח(



''לא-לוקים פתרונים'' (דברים טובים, פרשת מטות)



     הנה במצב של "מיצר" שלפחות ככה זה נראה יש גם להתחזק בדיבורים שיהיה טוב ו"לאלוקים פתרונים" וככה להחדיר הביטחון והאמונה בתוכנו, והנה סיפור שהופיע עם השם "לא-לוקים פתרונים".

      בעקבות מצבי הכלכלי נאלצתי לעזוב את העיר. מצאתי בישוב מרוחק קרוון להשכרה במחיר אפסי ביחס לעיר. אלא שנוצר פער של שלושה שבועות בין תאריך הפינוי של הדירה הנוכחית לבין תאריך קבלת המפתח לקרוון. ניסיתי לדחות את תאריך הפינוי אך ללא הצלחה, כיוון שיש דייר שאמור להיכנס לדירה. ניסיתי להקדים את תאריך הכניסה לקרוון אך יש משפחה שאמורה להתפנות. אמרתי לאשתי שאני הולך למצוא פתרון בו בזמן שידעתי שאין שום פתרון באופק. הלכתי לגינה צדדית שלא עוברת בה נפש חיה והתיישבתי על הספסל, פניתי לאבא שבשמים ואמרתי, ''פרנסה אין לי! עם זה אני איך שהוא מנסה להתמודד ולחזק את עצמי באמונה, אבל מה אתה רוצה שאעשה עם אשתי והילדים? מה אני אמור להגיד להם? שהולכים לגור ברחוב לשלושה שבועות'', כך ישבתי בגינה המבודדת מיואש מהחיים מבלי כוח להניע את עצמי עד שנרדמתי.

     התעוררתי ונזכרתי שמי שמקבל עליו את הדין באהבה מתבטלים ממנו כל הדינים''. רוח חדשה פיעמה בקרבי ואמרתי, ''ריבונו של עולם הרי עד היום לא זנחת אותי, נכון שעכשיו אין לי שום פתרון אבל כמו שאמר יוסף הצדיק "לא-לוקים פתרונים", לכן אני משאיר את הכול בידיים שלך ומקבל באהבה. רק דבר אחד שאני מבקש ממך, תן לי ולאשתי את הכוח לקבל באהבה''. קמתי משם עם תחושה של ביטחון בד' וללא דאגות כלל.

     איך שאני יוצא מהגינה רץ לעברי חבר שעומד להינשא בעוד מספר שבועות, "אני מחפש זוג שיכולים לישון עם חמי וחמותי לעתיד לתקופה של כשלושה שבועות עד שאני מתחתן, בעד תמורה הוגנת של אלפיים ש"ח לשבוע. אולי אתה מכיר זוג כזה"?.

     את ההלם שאחז בי אין צורך וגם לא מילים לתאר. קיבלתי גם דירה לתקופת המעבר וגם סכום כסף שהרים לי את הראש מעל המים, יתרה מזאת התחלתי לקבל עבודות בתחום מקצועי בלי סוף.



לא לשכוח



     סיפר לי רבי ומורי, ראש הכולל, הרה"ג ח. בן חיים שליט"א, סיפור - שהוא אישית ראה , ומעשה שהיה - כך היה: רב הכולל, עולה בכל שנה ביארצייט של אביו המנוח. והנה, פעם אחת כשעלה לשם, ראה את הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל שעלה גם כן לציון אמו המנוחה.  והסתבר, כי ציון אביו של הרב נמצא במרחק מטרים ספורים מציונה של אמו של הרה"ג מרדכי אליהו.  והנה, לאחר דקות מספר, שומע הוא את עוזרו הראשי של הרב, ראש ישיבת המאירי, הרב שמואל זעפרני שליט"א פונה אל הרה"צ מרדכי אליהו ואומר לו: "תתפלל על זו, שלא תבוא אליך!" כאשר הוא מצביע באצבעו לעבר ציון הנמצא צמוד לציון אמו. הרב חיים התבונן ולא הבין , על מה היו מכוונים דבריו של זה, והביט בפליאה גדולה.  למראה פניו המשתוממים של הרב, סיפר הרב שמואל זעפרני שליט"א את הסיפור המופלא הבא:

     "אישה אחת הייתה באה אל הרב מרדכי אליהו. בכל פעם הייתה בוכה ומצטערת.  כשהרב שאל אותה: 'מה הבעיה?', השיבה כי, לא עלינו, היא ערירית . אין לה בעל ואין לה ילדים, והיא איננה יודעת מה יהיה אחרי פטירתה. מי יאמר עליה קדיש? מי ילמד לעילוי נשמתה? הרב כדרכו בקודש ניחם אותה - אבל היא בשלה" . "פעם אחת, נכנסה אל הרב ופניה אורו, השיבה , כי מצאה פיתרון. כשנשאלה 'מהו הפיתרון?', היא השיבה: 'כי היא תרכוש קבר הצמוד לציון אימו של הרב. ולאחר אריכות ימים ושנים , כשתגיע אל מקומה, מבקשת היא את הדבר הבא: בכל פעם כשהרב יעלה לציון אימו,  יתפלל גם עבור נשמתה'. למשמע דברים אלו הסכים הרב מיד. ובאמת לאחר שנפטרה, בכל פעם כשהרב עלה לציון של אימו, הייה מתפלל גם עבור נשמה גלמודה זו"

     שנה אחת, עלה הרב לציון אימו המנוחה, אולם הרב שכח להתפלל גם לעילוי נשמתה. כשבא לביתו, רעייתו שתחי' אמרה לו , כי בזמן שלא היה בבית, נקשה על הדלת אישה אחת שחיפשה אותו. אשת הרב השיבה , כי הרב אינו נמצא בביתו כעת, לפיכך ביקשה אותה אישה שתמסור , כי פלונית חיפשה אות הרב " . "למשמע דברים אלו נחרד הרב עד מאוד, מדובר בנפטרת זו. היות ששכח הרב להתפלל עבורה, מצאה היא לנכון לפנות לביתו ולהזכירו , כי הבטיח להתפלל גם עבורה. על אתר קרא הרב לאחד הרבנים והם נסענו במיידית להתפלל על ציונה. עתה מזכיר לי זאת המלווה, שלא ישכח להתפלל על ציונה , כדי שלא תאלץ נשמה גלמודה זו לבוא בשנית אל הרב לביתו ולהזכיר , כי עליו להתפלל גם עבורה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

''אדם טיפש,האושר,אדם חכם,אדום,ברכת המזון,החלבן, ובעל העגלה,נפט,

חלב,גבינה,חמאה, 

 אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ז

 

 "אנחנו יכולים להתלונן על כך שלוורדים יש קוצים, או שאנחנו יכולים לשמוח שלשיחים קוצניים יש פרחים". (אברהם לינקולן).

     "בלב ליבו של כל קושי שוכנת הזדמנות". (אלברט איינשטיין.)

 

הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות עיוור הוא לראות ללא חזון." (הלן קלר)



      "הכירו במתנותיכם והודו למקור שלהן. כיוון שאם אתם יודעים ממי אתם מקבלים, אתם תמיד יכולים לחזור ולבקש עוד". (הרב נח ויינברג זצ"ל).



לא להסתפק בטעימות קטנות  (בשם הבעש"ט הקדוש זיע"א)

     דרכם של מוכרים שהם נותנים לקונים אשר נכנסים לחנות כדי לקנות, לטעום מעט מסוגי המאכלים אשר בחנות, כדי לשכנע אותם לרכוש את מוצרי המזון.  

     משל לאדם אחד שנכנס אל חנות אחת, עבר ממוצר אחד למשנהו, כשהוא טועם מכל דבר ונהנה מכל רגע. חשב האיש לעצמו: כמה טוב לי שאוכל לאכול כמה שארצה ובחינם. כשסיים לטעום פעם ראשונה, החל לטעום פעם שנייה. עצר אותו המוכר ואמר לו: "לאט לך, אדוני" "בפעם הראשונה אני מאפשר לך לטעום בחינם, כדי שתוכל להתרשם ולדעת האם המאכלים ערבים עליך? אבל בפעם השנייה זה כבר סיפור אחר.  עכשיו אתה כבר לא טועם סתם אלא אוכל, ועל כך עליך לשלם." והנמשל: רבים טועמים מעט מאורה של החסידות, וחיש מהר הם מגלים את טעמה הטוב.  הם בטוחים כי הם יכולים להמשיך ולהתבשם בטעימות קטנות, פתגמים פה ושם מרעיונות נפלאים אלו. אך האמת היא שכדי ללמוד את החסידות ולהבינה היטב, יש צורך לשלם ביגע ויזע. רק אדם שמקדיש את חייו לעבודת השם,  מוכן לזכך את מידותיו ולהתמסר ללימוד החסידות, יוכל להשיגה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

להתלונן,וורדים,קוצים,לשמוח,שיחים קוצניים,פרחים,הזדמנות,אלברט איינשטיין,הלן קלר,עיוור,חזון,

 

 

אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ז

 

   אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול את אותו אוכל ובאותה מסעדה אבל עם ידיעה שהוא אוכל בשביל להתקיים והוא מתקיים כדי לעשות דברים טובים וכדי לאסוף מטבעות של נצח, עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו...



     ''האמיצים אולי לא יחיו לנצח - אבל הזהירים לא חיים בכלל''   ( ריצ'רד ברנסון)

     ידועה המשנה במסכת אבות (פרק ג', א') "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנה כפילות לשון - "דין וחשבון" ... הגר"א מבאר שאין כאן כפילות אל שני דברים שונים - יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב - יש דין על כך. אבל בנוסף לדין יש היבט נוסף - חשבון. חשבון פירושו - עושים לך חשבון על אותם דקות יקרות שהיה אפשר ליצוק לתוכם תוכן חיובי, היה אפשר לנצל את הזמן למעשים נצחיים...



     יסוד החינוך הוא ללמוד וללמד לא להסתכל בצלחות של אחרים. הבית שלי הוא הנעים ביותר. היום טוב לי ביותר,  ואני שמח ומאושר במה שיש לי. לא לומר ולהזכיר בערגה את העבר, כי פעם היה יותר טוב וכו'. וכן לא לדבר ולטוות חלומות לעתיד וורוד שאולי יגיע כמו: כשיהיה כסף נחליף את הרהיטים וכו'. יהודי צריך ללמוד לראות את ההווה, להיות מאושר איתו.  והיסוד העיקרי לחינוך של "עין טובה" זהו יסוד האמונה. (האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל)



לא כל מה שנוצץ...  (סיפורים מהחיים 2)

     ניסיתי את מזלי בכל מיני עבודות אולם לא ראיתי הצלחה במעשה ידי.  יום אחד הציע לי ידיד להיכנס לעסקי יהלומים ודאג לי לאשראי של סחורה שאמכור ודווקא בתחום זה די הצלחתי. אחרי שנתיים וחצי שהסתובבתי בבורסה קונה ומוכר הצלחתי לקבל המלצות ולהיכנס כחבר בה. שכרתי משרד עם הרבה חששות והתחלתי לעבוד כסוחר מן המניין.  לאחר שבועיים נקראתי לאחד הסוחרים הגדולים בעולם היהלומים, הייתי באמצע פגישה עסקית אולם אם נקראתי אליו זה שווה הפסד עסקה גדולה, התנצלתי בפני האנשים ועליתי למשרדו. הוא אמר לי: "אני צריך שתעבוד בשבילי". "ודאי, מה שתרצה"-השבתי . "בתור התחלה, תסגור את המשרד שלך ותבוא לעבוד כאן". הסמקתי כולי "אבל...אני בדיוק פתחתי ו...", "כמה אתה חושב שתרוויח לחודש במשרד החדש?" שאל ואני השבתי משתדל לדייק. "אין בעיה" אמר והוציא פנקס המחאות ורשם סכום כפול פי שלוש ממה שאמרתי "זו המשכורת החודשית שלך אצלי, מתי אתה סוגר את המשרד?", "מצדי עכשיו" השבתי. "אין בעיה, מחר ב- 8:00 בבוקר אתה כאן, ובדרך החוצה תכנס למזכירה שתסדר לך את המשכורת".

     התחלתי לעבוד אצלו כשאני מנהל עסקאות במיליונים ועשרות מיליונים עם ראשי מדינות במיוחד עם אלה שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובכל רגע עלולים לעשות להם מה שהם עשו לקודמם... התחלתי לקפוץ ממדינה למדינה במטוס הפרטי של הבוס או במטוסים אחרים וכך נזרקתי לתקופה מטורפת של פגישות עם אנשים מוזרים כשאיני שוכח להצטייד במזון כשר שאינו בנמצא במקומות שכאלו.  באחת המדינות הכרתי כפר אחד בו עברנו בשיירה, בשל סיבה לא צפויה השיירה עצרה ואני בניגוד להוראות הביטחון טיילתי קצת בין הבקתות לראות את העוני המחפיר של התושבים.  לפתע ראיתי אם בוכה ובידיה ילד רעב, אבי הילד עמד לידה ושניהם נראו חסרי אונים, רצתי לג'יפ והוצאתי משם תיק ובו אוכל רב ותרופות, הבאתי להם את התיק וגם הושטתי שטר של  100 דולר שהוא שווה ערך למשכורת שנתית באותו מקום. הם עטו עלי וגם כל שכניהם, שהבחינו בכך אנשי ההבטחה הם בקושי חילצו אותי מהמוני האדם שהקיפו אותי, המאבטחים צעקו עלי שסיכנתי את עצמי תוך שאנו מתרחקים מהכפר במהירות, "אתה יודע כמה אנשים יש כאן?" שאל אחד מהם, "עשרת אלפים?" אמרתי לו, "תחשוב יותר בכוון של מליון" השיב.

     בכל פעם שהגעתי לאותה מדינה עברתי דרך הכפר ההוא ואף שרציתי לראות מה עלה בגורל הילד לא העזתי לעשות כן.  ואז הגיעה תקופה שבה הייתה הפיכה והשליט הקודם הודח, והחל תוהו ובוהו במדינה.  לא סחרנו אתם זמן מה אך למסחר חיים משלו והגיעו בקשות מצד מנהיגים שנבוא לסחור אתם תוך הבטחה לביטחון והגנה מלאים. הבוס שלח אותי לשם באומרו שמדוברו בעסקה של  30 מליון דולר, טסתי וצבא שלם של חיילים חיכה לי, הם ליוו אותי כאילו הייתי אוצר של 30 מליון דולר. הגענו למחנה שמור ומאובטח כמו בונקר בתוך בונקר עד שהגענו למעין ארמון מפואר, במרכז אחד האולמות ישב השליט בכסא מלכים עם מדרגות מזהב שהזכיר לי את כיסא אחשורוש רק שזה לא היה בהודו אלא בכוש. ליד הכיסא הייתה ערימה ענקית של יהלומים , קיבלתי פיק ברכיים, השליט סימן לי להתקרב. החיילים סביבו כיוונו אלי את הנשק, מתח עמד באוויר, כאילו אני מתכוון לקחת את היהלומים ולברוח. לקחתי את הזכוכית מגדלת, נטלתי בידי יהלום ששוויו כמאה אלף דולר ולאחר שנייה הבנתי שהוא לא שווה אפילו דולר, זו הייתה זכוכית, לקחתי עוד יהלום ועוד אחד ולא היה לי ספק, אבל מה אני עושה ? לא העזתי להביט בו, "איך זה? טוב, אה?" אמר באנגלית רצוצה, חייכתי במבוכה ואישרתי בניד ראש. עוה"ד שאל- "נו, אז חותמים?", "אני צריך לדבר עם הבוס שלי" אמרתי, "תתקשר עכשיו" הורה השליט. ידעתי שלא אוכל לספר לו את אמת והחלטתי להתקשר לקו שבו לא יענה. ואז עלה בי רעיון, התקשרתי למשרד הישן והריק שלי, מובן שהטלפון צלצל ואיש לא ענה. אמרתי לשליט שהבוס אינו עונה אך אשיג אותו בשעה הקרובה, הוא ביקש שאנסה שוב אך איש לא ענה. הוא הורה לתת לי חדר במתחם עם עורך הדין הנוכל, בשלב מסוים עשיתי את עצמי כביכול משיג אותו טלפונית אך דיברתי לעצמי: "מה אתה אומר, אתה רוצה שאעביר להם את הכסף? איפה זה? בסדר, בסדר" אמרתי לעו"ד שאני צריך לצאת להביא את הכסף הוא אמר שילווה אותי, וכך יצאתי איתו בליווי משמר מהמתחם, בחוץ הצלחתי להתרחק כדי לבצע שיחה בלי שישמעו, סיפרתי לבוס בקצרה מה קרה, הוא היה תכליתי ואמר לי לומר להם לאן אני צריך להגיע וכי הוא מארגן לי כוח חילוץ וכל שעלי לעשות זה למשוך את הזמן, אמרתי לעו"ד את שם המקום והם החלו לנסוע, הבוס הורה לי לברוח ברגע שתהיה לי הזדמנות, לפתע עברנו ליד מקום מוכר, באותו הכפר שבו הייתי בעבר. האטתי את מהירות הנסיעה ונתתי לכולם לעבור, כשהייתי אחרון המתנתי לעיקול מסוים וחתכתי לתוך הכפר, עורך הדין החל לצעוק עלי, אמרתי לו כי היהלומים מזכוכית והכול תרמית, כתגובה הוא צרח עלי שאני רמאי ומסכן את שניהם, שהגענו לכפר ירדתי מהג'יפ ונטלתי את מפתחותיו שלא יוכל לרדוף אחרי, רצתי כאחוז טירוף וחיפשתי את הבית שלהם,  הגעתי לבית השכנים אמרתי להם שאם יחביאו אותי הם יקבלו הרבה כסף. הם הובילו אותי לבית המשפחה שזיהו אותי כשהאב מחבק אותי ומראה לי את התינוק, אמרתי להם לאן אני צריך להגיע והבטחתי שירוויחו רבות מכך. הם גילו תושייה ונתנו לי מיד סמרטוטים ללבוש וצבעו את פני בשחור ואח"כ הוא יצא עימי רגלית למחוז חפצי, הלכנו שעות רבות עד שהגענו למקום יישוב משם לקחתי אוטובוס לעיר עליה סיכמתי עם הבוס.

     הענקתי למצילי 500 דולר שהתעקש ללוות אותי עד ליעד, שם המתין לי מסוק שלקח אותי לשדה התעופה ומשם הביתה.  מלבד ההודיה לבורא עולם הרגשתי היטב על עצמותי את מאמר הפסוק - "שלח לחמך על פני המים" ותובנה נוספת לא פחות חשובה: "לא כל הנוצץ - יהלום הוא". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לאכול,מסעדה,להתקיים,מטבעות,אמיצים,זהירים,דין וחשבון,כפילות לשון, ללמוד וללמד,שמח ומאושר,לטוות חלומות,

 

 

 

אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז

 

 

''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''



"     בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה.  אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה.  הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו,  שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)



"   ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)



     'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת.  (אור דניאל, המודיע)

     אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית - יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" - המראה מסירות נפש - באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" - זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו,  מעשה מופלא המובא מפי בעליו:

     אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.

     כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים.  כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר.  והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים,  הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!".  הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו.  כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.

     תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין,  ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו - מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק,  מאה דולר רשמתי על שמך.

     הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת,  שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים.  לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו.  כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים,  בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף.  ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו.  הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר.  ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.

     באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין,  שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין.  שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי,  כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים.  דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי,  השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.

     אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה.  בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."

     ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו.  איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?...  ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה.  יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל.  לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.

     חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות.  בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי.  אני ומחותני - ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי - כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.

    לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן - מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים.  הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!" 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חיפוש,מקום,טוב,הילדות,הנערות,הבגרות,הזקנה,מעלות,יום השבת,ארמונות ירשלם,כסף,

 

אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ז

 

 אל תחלום את החלום תחייה אותו ! 



    הבעל צריך לדעת כשם שהוא נהנה מלימוד גמרא או להבדיל מניהול עסק, כך אשתו נהנית מהסדר והניקיון בבית או מהתבשילים שהכינה וזהו דף הגמרא שלה ...



     הגאון רבי אליהו לופיאן מצאו פעם, כשהוא משחק ביום שישי עם נכדיו במשך זמן לא מבוטל... התברר, כי בתו עסקה בהכנת צרכי השבת במטבח, והוא גמל אתה חסד ושחק עם ילדיה למען לא יפריעו לה במלאכתה...



    הגמרא מלמדת (תענית כד) "כלה שעיניה יפות - כל גופה אין צריך בדיקה". שואל בעל ה'כלי יקר' וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי עסקו חז"ל בעיון חיצוני וגופני של הכלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, הגמרא מדברת במידות. באופי ואל ביופי! כלה המוכיחה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך להמשיך ולבדוק את יתר ענייניה! בוודאי שכל היתר במצוין. על כן עשה אליעזר את הסימן בבקשת שתיה.



הצלה משמים (מתוך 'שלום לעם')

     עלינו להבין ולדעת, שכל מה שקורה בעולם ואף הדבר הקטן ביותר - הינו בהשגחה מופלאה של הבורא. לעיתים רבות אין אנו מבינים על מה ולמה עלינו לעבור ניסיון זה או אחר. אולם עלינו להתחזק באמונה וביטחון כדי שנפנים שהבורא הוא המשגיח על כל בריותיו.

     להלן סיפור הצלה מופלא בו ניתן לראות את יד ההשגחה. ומעשה שהיה - כך היה: בעיירה קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה - אב,  אם ושני ילדים תאומים זהים בשם בנימין ויוסף. השנים היו דומים במראם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים, לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף - כה דומים היו השניים.  באחד הימים נקשה על דלת ביתם שכנתם , שעסקה בתפירה, והביאה לאם מתנה: שני צמידים מחומר דמוי פלסטיק, על האחד היו רקומים בחוטי תפירה ססגוניים אלומות חיטים, ועל השני זאב. האלומות, אמרה השכנה, מסמלות את שבטו של יוסף, והזאב את בנימין. "תענדי לילדים את הצמידים על הידיים,  וכך לעולם לא תתבלבלי ביניהם יותר . " האם הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חודשים חלפו, וגם שנים, וכולם יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם בחרו שלא להסיר אותם, שכן הרגישו שהצמידים הפשוטים הללו אותם ענדו מילדות, מהווים חלק מאישיותם.

     כשהיו הילדים בני 16 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה אחר מדינה באירופה , כשהם דואגים להשמיד את היהודים בכל שטח שנכבש. גם העיירה הקטנה של שני האחים נכבשה על ידי הנאצים, ובני המשפחה כמו כל בני הקהילה, נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו להורג הי"ד. האחים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד בקושי את המלחמה האיומה.  שש שנים מאוחר יותר, הסתיימה המלחמה, ויוסף, בחור צעיר כבן 22 מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך שש מיליון קרבנות השואה. הוא עלה לארץ,  התגורר במושב בדרום הארץ, והקים משפחה קטנה.  חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה למחלה קשה ל"ע. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב. הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את נכדיו.

     הפקיד בחנות הצ'יינינג - המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהפך, הביט בעצבנות בגבר הלבוש בהידור , שביקש ממנו להמיר אלפיים דולר לשקלים ישראלים. האיש , שקלט שהפקיד לא מפסיק להתבונן בו , שאל אותו: 'סליחה, משהו מוזר בי?!' הפקיד, מיהר להסיט את ראשו, ומלמל 'סליחה' חטופה.  בעוד הוא פורט את הכסף, מבטו המשיך לנדוד לעבר שעונו של האיש. הלה הוריד את שעונו ואמר: 'אתה רוצה לראות את השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום'. 'השעון לא מעניין אותי', ענה הפקיד, 'אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד, הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור שלו? ' ' אה, זה צמיד שאני עונד מאז שאני ילד...' ענה האיש. הוא סיפר לפקיד על ילדותו, על המלחמה שעבר, ועל חייו בלונדון, והוסיף,  כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד אותו מידו לעולם, 'זאת המזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי', אמר.  הפקיד משך בכתפיו ואמר: 'מעניין, בקיבוץ , שבו מתגוררים הוריי יש אדם מבוגר, בשם יוסף, העונד צמיד דומה לזה. ייתכן , שהוא מאותה עיירה שממנה הגעת?' האיש הנרגש שהציג את עצמו כ'בנימין', חשב שאזניו לא שמעו טוב, 'אמרת יוסף?' שאל, 'אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ '. 'הקיבוץ נמצא בדרום הארץ', ענה הפקיד, 'מרחק של שעתיים נסיעה', אלא שבנימין לא היה מוכן לשמוע. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח , כי ישלם לו על יום עבודה מלא.  השניים עלו על מונית וביקשו ממנו לנסוע לקיבוץ בדרום.

     מיד כשהגיעו אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שהתגוררו במקום, ואלו הזמינו גם את השכן, שהיה רופא במקצועו, שמא יינזקו האחים מההתרגשות הגדולה. הקבוצה הקטנה פסעה לעבר קצה המושב , שם התגורר האח, ונקשו על דלת ביתו.  כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. 'ייתכן שהוא נסע', אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעתיים קודם לכן בבית הכנסת, ולא נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בלבם , והם ניסו להאזין בדממה מאחורי הדלת. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית הקולות התגברו, ונדמה , היה שמשהו קורה בתוך הסלון.  הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת בכל כוחם.  כעבור דקה נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה שנגלה לפניהם היה נראה כלקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הרצפה. 'הם ברחו הרגע אל מאחורי החצר!', צעק יוסף, ואז הוא קלט את הגבר האמריקאי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו.  רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית הרפואה, כשאחיו לצדו, התבררה התמונה. שני מחבלים, הגיעו דרך מנהרה משטח עזה, סמוך לביתו של יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו לעזה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה בדלת הקבוצה הקטנה, והמחבלים , שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב את הכול ולהימלט. המחבלים לא אותרו, אך המנהרה כמו מנהרות נוספות באזור נאטמה לחלוטין. יוסף הרוויח ברגע הגורלי לא רק את חייו, אלא גם את אחיו...

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

 תחלום,החלום,לימוד גמרא,ניהול עסק,סדר,ניקיון,בבית,תבשילים, משחק,

     הגאון, רבי ,אליהו לופיאן,כלה,עיניה יפות,

 

אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ז

 

 

הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע היה זהיר מאוד במצות הכנסת אורחים , ומנהג כשר היה לו להרבי לנהוג כמנהג האורחים . והיה כאשר האורח היה מרבה באכילה , היה גם הרבי מרבה באכילתו  , ואם האורח היה מרבה לשתות , היה הרבי גם הוא מרבה בשתייתו  , והכל כדי שהאורחים ירגישו בנוח ו 'היימיש ' ולא כזרים .



    טעם הדבר שהכנסת אורחים הוא באמת גדולה מקבלת פני השכינה , שמעתי  , לפי שפני השכינה די לקבל פעם אחת בחודש , וכמו שאומרים בברכת קידוש לבנה" אלמלא לא זכו ישראל לקבל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים" , אבל הכנסת אורחים מצוותה בכל עת ובכל שעה , ולא די רק פעם אחת בחודש...



     ידוע שהגה"ק בעל" חפץ חיים "זי"ע , כשהיה לו אורחים לסעודות שבת קודש , מיד היה ממהר ומקדש  , ולא אמר תחילה "שלום עליכם" , והיה מתבטא במתק לשונו : המלאכים יכולים להמתין , אבל האורחים הם אינם יכולים להמתין ...

     יש שתי פרשיות שמדובר בהם ממיתה ובכל זאת נקראת הפרשה בלשון חיים, פרשת חיי שרה, שמדובר ממיתת שרה ואברהם,  ופרשת ויחי, שמדובר בה ממיתת יעקב ויוסף ונקראת ויחי, כי צדיקים גם במיתתם נקראים חיים.



"גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב)  (מורשת אבות).



     שמעתי מעשה מחריד ומזעזע מתלמיד חכם גדול שהיה עד לדבר זה שאירע ליהודי אחד, מיוצאי גרמניה, בעת ביקורו של רבי אלחנן ווסרמן בארה"ב, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

     במהלך ביקורו בארה"ב הגיע רבי אלחנן להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבת ברנוביץ. ביקורו השאיר רושם רב, ומלבד מה שנפגש עם אנשים כדי שיסייעו להחזקת התורה בישיבתו, באו אליו גם הרבה יהודים לבקש עצה ותושייה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש. בין אלה שבאו אליו לשאול בעצתו, היה גם אותו יהודי מיוצאי גרמניה, ושאלתו הייתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה, והגיע השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חז"ל במשנה (אבות ב,) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הוא בא לשאול, או, בעצם לא כל כך לשאול, אלא לומר מה בדעתו לעשות, ולבקש את הסכמתו של ר' אלחנן.

     רבי אלחנן ידע היטב שבא מגרמניה, וצריכים לדבר אתו ברכות ובגמישות, על כן פתח ואמר לו: אתה בוודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל באמת נכון, ברם, מה דעתך על העניין של הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, זו מצוה? בוודאי שזו מצוה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהם אבינו, מה השאלה? הן אמרו חז"ל "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב), והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו, הרי אתה בעצמך, קיימת את המצווה הזו בבן שלך. ואולם מה הדין אם קרה, חלילה, מתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול, אמנם יש מחלוקת בגמרא אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו - אסור למול, זוהי ההלכה, וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה, הרי שאפילו במצווה כה גדולה וכה חשובה, אם מלו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד, עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו - הוא יעבור עבירה, שכן כיצד יכול אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?

     אם כן, המשיך ואמר רבי אלחנן לאותו יהודי, הלא לא תאמר שמצוות מילה פחותה וקלה מעניין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה"! כאשר שולחים ילד ללמוד אומנות, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של  "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלה, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה!...

     כך אמר לו רבי אלחנן...היהודי אמנם שמע מרבי אלחנן מה שהוא אומר, אבל לא קיים, והלך ושלח את בנו ללמד אומנות וכמה אומלל היה ממה שקרה לבן שלו, שלא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הן לפתע ונפטר, הייתה כאן בחינת "גזירה שיצאה מלפני השליט", היינו מה שאמר לו ר' אלחנן שכמו שיש "מתו אחיו מחמת מילה", כך יש עניין של "מתו אחיו מחמת מלאכה", ונתקיים כן ביהודי הזה, רחמנא ליצלן.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הכנסת אורחים,אורח,מרבה באכילה,מרבה לשתות,'היימיש ',פני השכינה,קידוש לבנה, חפץ חיים,שלום עליכם,

 

 

אמרי שפר כ"ד חשון ה'תשע"ז

 

 אם התעוררתם הבוקר עם יותר בריאות מאשר חולי, אתם מבורכים יותר ממיליון אנשים שלא ישרדו את השבוע.



      



     בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה,  ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.



     הכי קל להתחתן!!! השאלה הגדולה מה קורה ביום שאחרי... 



     המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה לא נתן לבני הישיבה לצאת להלוויות של גדולי ישראל [מלבד של הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שאמר שמכיון שהיה ממש רבו, אם כן הוא רבי של הישיבה וצריכים כולם ללכת] ונימק זאת בכך שהוא קיבל מרבותיו כיצד לפתוח ישיבה, אבל כיצד לסגור ישיבה - לא קיבל. "וע"כ אינני מסוגל לסגור את הישיבה"! פעם אחרי כמה הלווית של גדולים, להם לא הרשה המשגיח ז"ל לנסוע, הייתה תסיסה גדולה בישיבה.  המשגיח אמר עליהם הספד, ואח"כ התייחס לתלונות על ההלוויות וזעק: "בחיים שלהם הייתם אצלם? פתאום בהלוויות שלהם אתם רוצים להיות - הייתם הולכים אצלם לשמשם בחייהם"! (אבני שלמה(



"     וירץ העבד לקראתה" (כד, יז(  פירש רש"י: לפי שראה שהמים עלו לקראתה.  וקשה, אחרי שראה ניסים כאלה, שהמים עולים לקראתה, עדיין היה צריך לבודקה אם היא גומלת חסדים?  אלא, עדיפה מידה אחת טובה ממאה מופתים.



"     ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" )כד, סד(  שואלים העולם: ומדוע נפלה? והתירוץ בדרך צחות: היא הרי הייתה חכמה גדולה. היא ידעה שאברהם אבינו תיקן תפילה בעולם. תפילת שחרית. את תפילת מנחה הרי תיקן יצחק רק באותו זמן שהיא הגיעה. ראתה רבקה שהשידוך שלה מתפלל בשדה לפנות ערב, נפלה מרוב צער מן הגמל: "רק כעת הוא מתפלל שחרית?!"... אמר לה אליעזר: אל תדאגי "הוא אדוני", גם הוא כעת מתקן תפילה חדשה ואין סיבה לדאגה...



     חתן בא קודם נשואיו אל הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זיע"א (יומא דהילולא כ"ז מרחשון) אמר לו הרבי:  אלמדך סגולה לשלום בית. לקחו למטבח ואמר לו: כשהנך קם בבוקר ואתה שותה כוס קפה לפני התפילה,  אל תחזיר את הכוס והכפית לכיור,  אלא רחוץ ושטוף אותם, ואם אף אחד לא שם לב, קח את המגבת ונגב אותם והחזרם לארון, נקי כמו שהיה, וזהו סגולה לשלום בית.



ביטחון והשעון (מורשת אבות(

     השעה הייתה אז כבר קרוב לשתיים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח מוולוזי'ן עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה. בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמניין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מענייני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.  תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'. עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים.

     יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' מספר האיש נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר,  העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא.  סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, התברר שטעה הרופא והחלפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא. בינתיים,  כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, אפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפיקדון.

     ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם - הודיעו מראש - עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב. הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי,  מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו. אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים,  היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן. 

הקבלן וההסכם

     מעשה שהיה וסופר ע''י רבי יעקב אדלשטיין שליט''א - אדם שהצליח ונהיה עשיר גדול ולבסוף נשאר בעירום ובחוסר כל. היה קבלן גדול שבנה אלפי דירות ברמת גן, ושמעתי שסופו היה שגר בדירת מרתף שכורה בעוני ובחוסר כל! אפילו דירה לא נשארה לו... וכך היה המעשה:

     לפני ארבעים שנה נסעתי מבני ברק לרמת השרון, ונסעתי קודם באוטובוס מס' 54 עד משטרת רמת גן, ומשם ברגל דרך רחוב רש"י לרח' אבא הלל, שם נוסע קו 531 לרמת השרון. באוטובוס קו 54 ישב לידי האברך הרב גליקסמן שהיה חברי בישיבה והיה מתרים עבור כולל חזון איש, וסיפר לי שפעם בחודש הוא נוסע לרמת גן לקבל תרומה מיהודי שהגיע אחרי השואה כפליט חסר כל לארץ, ועסק לפרנסתו בקושי ובדוחק בתור פועל שיפוצים, אחרי תקופה כשציפה ללידת בנו בכורו, הסתיים ההריון בהפלה, וכך היה, אחר כך שוב, עד שהרופאים החליטו שאסור לאשתו ללדת ילדים, כי זה מסוכן לחייה. כשחזר לעבודה סיפר לשותפו את הבשורה הרעה. השותף היה דתי ושאל אותו: שמעת על החזון איש? אולי כדאי שתבקש ממנו ברכה. שמע האיש בקולו ונסע לחזון איש וסיפר לו את מצבו וברכו. אחרי כמה זמן התחיל הריון חדש והרופאים הזהירוהו שחייב להפסיקו מייד, אחרת - תמות אשתו.  נסע האיש לחזון איש ובקשו שיברכהו שיעבור ההריון בשלום. שאל אותו החזון איש, אמור לי, כשאתה קוצץ ציפורניים,  אתה זורקם בבית על הרצפה? ענה האיש:  חס וחלילה, אמא שלי לימדה אותי שציפורניים זורקים לשירותים. שאלו שוב: מהרווחים שלך בעבודה אתה נותן מעשר? ענה האיש שכלל אינו יודע מה זה... אמר לו החזון איש: אתה תתחייב לתת מעשר, ואני מברך אותך שבעזרת ה' הכל יהיה בסדר, ותבוא להזמין אותי לברית. האיש נדהם, מי אומר שזה בן, אולי זה בת. אולם החזון איש בשלו - הזמן אותי לברית.

     כשיצא האיש מהחזון איש נזכר שמחר הוא אמור לקבל סכום גדול עבור עבודה שביצע בעבר, והיות שלא היו לו עדיין רהיטים בבית, חשב שיקנה בכסף הזה את החסר, חזר לבית החזו"א ואמר לו שרוצה להתחיל לתת מעשר, אך רק לאחר התשלום הנוכחי כדי שיוכל לקנות רהיטים. אמר לו החזו"א: כבר ביום הראשון הגיע אליך יצר הרע? אם היצר הרע מפריע - סימן שאתה חייב להתחיל מיד עכשיו! אתה רוצה שיהיה לך ילד, אם כן, מהמשכורת של מחר תיתן מעשר. ומאז נשלחה ברכה בעסקיו, ובמקום להיות פועל פשוט בשיפוצים, הוא גדל ובנה מאות בניינים ברמת גן, וסיפר לחבירו שהמעשר שמחלק כל חודש הוא כ300 לירות, ובאותה תקופה משכורת ממוצעת הייתה 50 לירות לחודש! ופירט לו שנותן כך וכך לתלמוד תורה פה ולישיבה שם וכו'. שאל אותו החבר; ולכולל של החזון איש אתה נותן תרומה? ענה האיש:  לא, החזון איש לא ביקש. אמר לו החבר שהחזון איש אף פעם לא מבקש,  אבל הכול בזכותו והתינוק חי, וכי לא מגיע לכולל שלו משהו? עשה האיש חשבון והודיע ש30 לירות כל חודש ייתן לכולל חזון איש. את כל זה סיפר לי אותו אברך, שנסע באותו יום לקחת את התרומה החודשית.

     אחרי שנה וחצי אשתו הייתה בהריון פעם נוספת, והרופא הודיע לה שיש לה בדם משהו שגורם שהתינוק לא יוכל לחיות, הלך האיש לחזון איש פעם נוספת, שאלו החזון איש: אתה מקפיד לתת מעשר? ענה האיש: כן! אמר החזון איש, אם כן, יהיה בסדר! וכך נולדו ליהודי הזה שני ילדים.  אחרי כעשר שנים התעניינתי מה נשמע עם האיש, ואמרו לי שהיצר הרע התגבר עליו בסופו של דבר 'וישמן ישורון ויבעט' והפסיק לתרום את תרומתו, וסוף המעשה היה שהסתבכו עסקיו עם הבנקים, ונאלץ למכור את כל מה שהיה לו, והוא עצמו גר בדירת מרתף שכורה. וזו דוגמא לאדם שאנשים שהכירוהו בעבר, רוחם סוערת עליהם: איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

בריאות,חולי,בת ק' כבת כ',תודה,צרה,קפיטל,מתינות,נגינה,להתחתן,ישיבה,עבד,

 

 

אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ז

 

 

 

 

 

 אמרו לו לרבי אברהם יצחק הכהן קוק: מי צריך את הבאים לארץ ישראל לעת זקנתם, כדי להיקבר באדמתה? השיב:  מאחוזת קבר שקנה אברהם, צמח היישוב בארץ ישראל.



     אנשים יודעים ש"מוות ביד הלשון" מילה אחת של ניבול פה, כידוע, יכולה להסב לאומרה ולשומעה צרות צרורות, כמו כן תיבה של שקר ומשפט של לשון הרע יכולים להרוג אנשים, זה ידוע. אבל שוכחים כי גם חיים ביד הלשון...  אגוט ווארט - מילה טובה.  ושניהם גם יחד - השקאת גמלים או מילה טובה - אינם דווקא בחוץ,  ברחובה של עיר אלא בבית פנימה. (רבי הירש קופשיץ זצ"ל)



     הנה כרגיל, מייחסים את האנשים לשנים, בשנה זו נולד וכו'... .  אבל אצל הגדולים אשר בארץ מייחסים את השנים לאנשים,  שאותן השנים נתעלו על ידי זה שחיו ופעלו בהן אותם הגדולים ונעשו לציוני דרך בהיסטוריה. וזה שני חיי שרה. (דברי שאול(



התורה מספרת לנו פרטים ופרטי פרטים על המשא-ומתן הארוך בין אברהם לעפרון, ועל סכום הכסף האגדי ששולם עבור השדה והמערה. ללמדנו, שכאשר מדובר על רכישת מקרקעין בארץ ישראל, אין להימנע ממאמצים וממשא-ומתן מייגע ואין גם לחסוך בכסף כדי להביא את הרכישה לגמר מוצלח. התורה באה ללמדנו, כי בשעה שנצטרך אנחנו לגאול את אדמת ארצנו הקדושה מידי זרים, נדע גם אנו לא לעמוד על המקח ונצטרך גם כן לשלם בכסף מלא בעבור כל שעל אדמה. )רבי שמואל מוהליבר(



היתר העגונה ['שר וגדול']

     ידועה התמסרותו של מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל להיתר העגונות, בכל מאות השאלות שהופנו אליו במהלך השנים. הסיפור הבא, אחד מני רבים, ילמדנו על מסירותו לדבר מכאיב זה:

     זמן קצר לאחר נישואי הזוג למשפחת מזרחי, נודע לאשה, שבעלה הוא איש לא הגון. החיים עמו הפכו לסיוט מתמשך. הוא אטם אזנו ולא שמע שום הערה על התנהגותו הגסה... האישה, פנתה לבית הדין והגישה בקשה לפתיחת הליך גירושין. אדון מזרחי קיבל את ההזמנה בשוויון נפש. הוא הגיע לדיון, והספיק לדיינים הצצה חטופה בכדי להבחין שניכרים דברי האמת בדבריה. לאחר כמה דקות האזנה, התפרץ מפיו פרץ אדיר של חירופים וגידופים,  שאין האוזן סבלתם. הדיינים היו המומים. לאחר שעיינו עוד בדבר, פסקו למרבה הצער, שעל כרחו של מזבח, יצטרך לשפוך עליו דמעות (גיטין צ), וכופין את הבעל לתת גט. הם הודיעו בשפה ברורה לבעל הקשוח את החלטתם. הוא הביט בהם בעיניים מלאות בוז. הם לא יכתיבו לו מה לעשות,  הרבנים האלה, ויצא בטריקת דלת מבית הדין. בדיון הבא,  הם הודיעו לו, שעליו לשחרר את זוגתו כדין, ואם הוא יסרב לפסק, הוא נקרא עבריין.

     הוא כמובן לעג להם בבוז. המשטרה ובית המשפט, הגדירו אותו עבריין. הוא לא התרגש, ובטח לא התרגש מכל אותם הרבנים - הוא אפילו לא הניד עפעף. וכעבור ימים אחדים, 'התנדף' הלה מביתו,  התגורר לבדו ונעלם כלא היה. הוא לא השיב לצלצולי הטלפונים, ולא פתח נענה לשלוחי בית הדין ולשוטרים.  מעקב קצר העלה, שהוא אינו גר בבית. המשטרה פתחה בחקירה, שלאחר מאמצים מרובים העלתה, שהוא הצליח להמריא למקום בלתי נודע. לא נלאה אתכם בחיפושים,  אבל לאחר הרבה עמל ויזע, הצליחה הגברת מזרחי לעלות על מקום הימצאו. היא חישבה את צעדיה בזהירות ובתבונה, אך... הוא שוב נעלם. המידע אמר שהוא נהרג באסון כלשהו, אולי בתאונה בנסיעה מרוחקת... אך המידע היה מעורפל. היא לא ידעה מה לעשות.

     לאחר שהצליחה להשיג את תיק המסמכים המעיד על פטירת בעלה, פנתה לביתו של רב העיר תל אביב יפו דאז, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.  בריכוז הקשיב לבכייה, וקיבל לידו את תיק המסמכים כשהוא מבטיח לעיין בדבר היטב. היה זה באחד הלילות. השעון הורה על שלוש לפנות בוקר, כשעל דלת ביתה של משפחת מזרחי נשמעו נקישות עדינות. התעוררה האישה בבהלת-מה. " מי שם"? שאלה בחשש, "עובדיה יוסף". "מי"? היא לא האמינה למשמע אוזניה, אבל הקול, אותו הספיקה להכיר,  חזר ונשנה "עובדיה יוסף". מיהרה היא לפתוח את הדלת,  המומה לראות את מרן הרב עייף, מותש אך מאושר. " מתנצל על השעה", אמר לה, "הנה התיק שלך. יש בתוכו את התשובה ההלכתית. ואת מותרת לכל אדם"... מיד עזב מרן את ביתה, לשוב לביתו. עוד מעט יאיר השחר ויום עמוס מחכה לו.

     לימים, סיפר אחד מרבני תל אביב: "מהלך הייתי ברחובה של עיר בליל חורף, היה זה סמוך לשלוש לפנות בוקר, והנה אני מבחין בדמות רבנית, העושה דרכה במרוצה לכיווני. הרב סימן לי לחכות לו. רק משהתקרב,  הבחנתי לתדהמתי כי זהו רבה של העיר רבנו עובדיה יוסף,  ששאל כשהוא מתנשף, "יאמר לי מר, היאך מגיעים לרחוב פלוני"? הורתי לו את הדרך, אבל התפלאתי לשם מה נחוץ לו להגיע לשם כעת. "אתה רואה את זה"? הראה לי את התיק שבידו, "זהו תיק של עגונה מסכנה. כעת הגעתי למסקנה שאפשר להתירה, והעליתי את ההיתר על כתב. לא רציתי לעכב אותה - אפילו לרגע - בקבלת הבשורה המשמחת,  יאמר נא, כלום יכולתי ללכת לישון, כשהיא ככה מצטערת ומחכה לתשובתי"? והוא הוסיף בחיוך: "היא ודאי תשמח ולא תקפיד על השעה המאוחרת"... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ארץ ישראל,אחוזת קבר,מוות ביד הלשון,השקאת גמלים,חיי שרה,ארצנו הקדושה,עגונה,

 

 

 

נקודה שבועית פרשת "חיי שרה" ה'תשע"ז

 

 

 

בפרשות הקודמות נחשפנו באחיזתו של אברהם בחלקי הארץ. 


אברהם נאחז מעבר לישיבה הארוכה בבאר שבע גם באזור חברון ("ויאהל אברהם וישב באלוני ממרא אשר בחברון"), וכידוע לאור ניצחונו במלחמת המלכים שלרשותו גם צבא.
בתחילת פרשתנו אנו מתבשרים בעצב על פטירתה של שרה בקרית ארבע היא חברון. 


עיקר תחילת הפרשה בעקבות מות שרה הוא מעשה קניין מערת המכפלה אשר בחברון.
לפי המתואר גרים ותושבים שאינם אזרחי המקום היו מנועים מלקנות קרקעות לצמיתות.
ובהתאם לכך לאורך כל פרשיית קניית מערת המכפלה מנסים הצדדים להערים על החוקים ולא משתמשים בלשון קניה אלא לשון נתינה.


שבע פעמים מוזכרת הלשון 'נתן' במהלך הסיפור, שמכירה וקניה של מקרקעין אסורה אולם מתנה מותרת.


אך אם בני חת ועפרון כל כך נדיבים ומציעים לאברהם את המערה במתנה מדוע הוא מתעקש דווקא לקנות ואפילו משהה בגלל זה את הקבורה?


אלא שלאברהם קרקע זו הייתה חשובה. הוא רצה להיאחז בה. הוא רצה להתיישב בה כדרך קבע וכמו שלשאר גדולי חברון רצה גם הוא אחוזת קבר משלו לגמרי, ולא רצה לקבור את שרה עם שאר הקברים של נשיאי חברון.


אך בעניין הסירוב שלו לקבל את המערה במתנה נסביר שאמנם דרך מתנה היא עוד דרך קניין מקובלת אך ייתכן ויהיה בה פגם שהרי נותן המתנה עלול להתחרט.


כאשר אדם רוצה ליחס למשהו קדושה או להקדישו לגבוה מן הראוי שיהיה אצלו בבעלות מוחלטת בלי כל פקפוק וערעור, ועל כן מתעקש אברהם לקנות את המערה בכסף מלא מיד עפרון.
כאשר אנו חפצים מאוד במשהו אנו עמלים קשה בעבורו. בין אם בכסף בין אם בעמל קשה. איננו מוכנים לוותר במאומה ונרצה לחוש היטב שהישגנו לגמרי את אשר חפצנו והוא לחלוטין שלנו ללא צל של ספק.


כזה היה אברהם ונלמד אנחנו מדרכיו אלו גם בחיינו שלנו.

 

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

אלוני ממרא,חברון,צבא,שרה,מערת המכפלה,קניה,נתינה,מקרקעין,קברים,פקפוק,ערעור,פגם,להתחרט,

 

 

אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ז

 

 

 אדם רווק רוצה להתחתן, והנשוי רוצה להיפרד, או לפחות לזכות מדי פעם באיזה חופשה מחיי הנישואין... זה שאין לו פרי בטן משתוקק כל כך לילדים, ואלו שבורכו בילדים רק מחכים ליום שאלו יפרשו כנפיים על מנת שיוכלו לשוב ולזכות שוב בשקט ובשלווה. אלו שעובדים מקנאים באלו שכרגע נמצאים בחופשה, ואלו שבחופשה לעתים רק כמהים לחזור לשגרה ולעבודה... מה שיש הוא מה שיש כרגע, והוא הטוב ביותר שהא-ל רצה שיהיה לנו עכשיו!א ם אנחנו יכולים לחיות את הפילוסופיה הפשוטה הזו, חיינו משתנים לחלוטין, כיוון שאנו באותו רגע מפסיקים להשוות עצמנו לאחרים ומפסיקים לחיות בעבר או בעתיד. 1. אנו מתמקדים ביש. 2.  אנו מתמקדים בעצמנו. 3. אנו מתמקדים בטוב.



    דרשו רומזי רמזים 'איש 'ר"ת אדם ימים שעות , כל חשיבותו של האדם הוא כיצד מנצל את שעותיו וימיו לעבודת השי"ת , וכמו שפי '"ואבוא היום אל העין "שצריכים להיות מבעלי חשבון הנפש להביא את היום לפני העין , לראות כיצד עבר עליו היום , (אמרי חיים.) מתוך ''מאור שרגא''



     ויקטור פרנקל בספרו האלמותי "האדם מחפש משמעות" טוען כי אדם שחי ללא תחושת משמעות וייעוד חייו אינם חיים. אך המשמעות והייעוד לא בהכרח נמצאים בעשייה גשמית, גלובלית, פוליטית או חברתית. המשמעות יכולה להיות לגמרי פרטית ופנימית שלנו עם עצמנו; המשמעות קיימת קודם כל בתוכי! כל האוצרות שנולדתי עמם או שפיתחתי והתאמנתי וסיגלתי ורכשתי במשך השנים. לעיתים אעניק אותם לעצמי ולעיתים אעניק אותם לזולת, אך הידיעה, ההכרה הברורה שאני לא נבוב וחלול ככלי ריק, אלא כלי מלא ועשיר כבר מעניקה משמעות לחיי. דמיינו לעצמכם אדם שיודע שיש בתוכו מערה מלאה אוצרות? איך לא יהיה שמח? איך לא ירצה יום יום לחזור אל תוך המערה ולהשתמש שוב ושוב בכל המתנות הנמצאות בה, ליהנות ממנה, לשמוח שהיא קיימת, להעניק לעצמו את החמלה, הנדיבות, התקשורת, השלווה, הנתינה היכולת ללמוד וכל שאר היכולות שהא-ל העניק לו? לפני שאנו מעניקים את כל המתנות הללו לאחרים, עלינו להכיר בהם, לראות את המשמעות הרבה שיש בהם עבורנו, לשמוח בהם ואז נוכל להעניק מהם לעצמנו ולסובבינו ולחיות את חיינו בכל רגע מתוך תחושת משמעות ושמחה.



     "וישקול אברהם לעפרֹן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר( "כ"ג ט"ז .) שאלו לרבי לייב משפאלי: מדוע שונא מר את העשירים הלהוטים אחרי הכסף , ואין הוא שונא את העניים הלהוטים אף הם אחרי הכסף ?השיב : העני מבקש כסף כדי לחיות , הרי למעשה מבקש הוא חיים , העשיר מבקש לחיות בשביל כספו , הרי שלמעשה מבקש הוא כסף. (חסידים מספרים) מתוך (מאור שרגא)



ברית חובקת עולם

זה קרה במוסקווה בשנת תשנ"ה. מורה בבית ספר יהודי סיפרה לילדים, בשיעור על פרשת לך-לך, על הנימול הראשון, אברהם אבינו. התלמידים, שנולדו בתוך שנות הדיכוי הקומוניסטי, הביטו זה בזה במבוכה. "אף אחד מאיתנו לא עבר ברית מילה", שבר אחד התלמידים את השתיקה.

"קיבלתי טלפון על הכיתה הזאת ומיד התגייסנו למשימה", מספר המוהל הרב ישי דהן . "אחרי בירור יהדות שעשינו על כל תלמיד מלנו את כל הילדים. אי-אפשר לתאר את התחושות. בעקבות הכיתה הזאת נימולו עוד תלמידים רבים מכיתות אחרות. זה היה המסע הראשון שלי לבריתות סביב העולם".

מילה בסיביר

קרוב לחצי יובל שנים משמש הרב דהן (53) מוהל, בארגון הבריתות 'ברית יוסף-יצחק'. בשגרת יומו הוא עוזר של הרב ראובן אלבז , ראש ישיבת 'אור החיים' בירושלים. "היינו בכל מדינות ברית-המועצות לשעבר, בסין, ביפן, בהודו, בתימן, בנפאל, בבוליוויה", הוא אומר.

הוא נזכר בנסיעה לסיביר, שאליה הוגלו אלפי יהודים בימים הקשים ההם, ומקצתם השתקעו שם. "מלנו שם יהודים מהבוקר ועד השקיעה. לרוב הנימולים לא היה שמץ של מושג על היהדות, אבל אחרי הברית ביקשו בדמעות להירשם לשיעורי תורה".

וייקרא שמו

הרב דהן מתמחה בבריתות לילדים ולמבוגרים. "בבריתות האלה תפקידי לא מסתיים במילה עצמה ובקריאת הברכה", הוא מציין. "אני מלווה ומסביר, מדריך ומרגיע. לנימולים המבוגרים יש מסירות נפש ממש. אני עושה הכול כדי שהאווירה תהיה טובה ומרגיעה".

הבריתות למבוגרים מספקות רגעים בלתי-שגרתיים: "פעם אחת מלתי אב ובנו. בברית של האב הוא ביקש שבנו יהיה הסנדק... וכך הסנדק-הבן אמר 'קיים את אבי-מורי' במקום את 'הילד הזה'... עולם הפוך".

ברית בהימליה

ברית שלא ישכח התקיימה בהרי ההימליה. "לזוג ישראלי, שקבע את מושבו בשטחי הטבע, נולד בן", משחזר הרב דהן. "טיפסתי עד לנקודה שבה שהו במסע שארך ארבע-עשרה שעות". הברית המורכבת ביותר שחווה הייתה באזרבייג'ן. "עברנו דרך מפרכת. לקחו לנו את הציוד. הרגשנו שרודפים אותנו. התחושה הייתה כמו אברהם אבינו בעקֵדה, שכל המכשולים שבעולם התייצבו כנגדו".

הפניות לבריתות מגיעות מכל רחבי העולם. "בעבר קיבלנו פניות בעיקר מהסוכנות היהודית, וכיום משלוחי חב"ד", הוא אומר. "יש גם פניות מעובדי משרד החוץ. הרב ירון עמית, מנהל 'ברית יוסף-יצחק', קבע מדיניות שאין פנייה המושבת ריקם. העבודה שלהם היא קידוש השם עצום".

אחד הסיפורים שנחקקו בזיכרונו אירע כמה שנים אחרי אסון צ'רנוביל: "קיבלנו פנייה מתושב באר-שבע, שהיה חייל בעת האסון ונשלח לאזור הכור הגרעיני. הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, וכמעט כל יום הובהל באמבולנס לחדר מיון. כשרצה לקיים ברית מילה, היו חששות רבים. לבסוף קיבלנו את האישור הנדרש וביצענו את הברית. ופתאום הוא נהפך לאדם חדש. מערכות גופו כאילו התאזנו. מאז חי כאחד האדם, בלי סבל. זה פלא פלאים!".

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אדם, רווק,להתחתן,נשוי,להיפרד,פרי בטן,לפרוש כנפיים,לזכות, בשקט,בשלווה, פילוסופיה, 

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.



     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)



     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"



     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.



בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: "ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה ". כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה "שבת" בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. " שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני ". כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן", אמר לו מיסטר מינץ, "כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך" . "אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש" . "מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין ". זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: "הסבתא ניצחה", ולא הוסיף עוד. " כן", אמר אדי בניסיון להמתיק את "הבשורה המרה", "לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. " מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם", שחו המבקרים לרב, "עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?"  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: "לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: "כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?" "אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות", השבתי, מופתע לא מעט. " כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון", אמרה, "לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי". "נו", אמרתי בחיוך, "אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך". "אכן", השיבה הצדקנית הזקנה, "תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה". "ומהי?" התעניינתי לדעת. " רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה".

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל - אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

  אדם, חייב לדעת,חס ושלום ,גזירה,להתמודד, צדיק וישר, גוזר ומקיים,תלמידי חכמים,שכר טוב,בחירה,

 

 

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ז

 

 

 

 אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...

     החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".

 

     ''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'(  וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם.  והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג' דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר דל - שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב - שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט.  חרד לב - שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(



"     והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(



"ולאברם היטיב בעבורה" [יב, טז].  (והערב נא).

 

     שאול נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..." ועוד כהנה וכהנה.  אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת בעלי?

     השיב מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו, והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה.  מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו, באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב: "עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלוואה".        ב. אישה המקבלת צדקה ללא ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה' יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פרוזדור,חיי נצח,גמרא,כרכים,משימה,נסיעות,לשונות בחרדל,אורחים,הגונים,

 

 

אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ז

 

 

הלימוד והתפלה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד. תפלה בבחינת קבע מרחיקה את הלימוד והלימוד בעצלתיים מונע תפלה. (מרן החזו"א זצוק"ל)

 

     הרה"ק מקוצק זיע"א תמה בקול: שמא יודעים הנכם לשם מה נברא האדם בשתי עיניים? - האחת בשביל לראות חיסרון עצמו. השני בכדי ראות את מעלת האחר.

 

     הרב מפוניבז' זצ"ל שלח בזמנו את הגאון ר' שרגא גרוסברד זצ"ל לשאול לחזו"א, האם בכדי שיתרבו ספסלי ביהמ"ד ולמנוע מבני הישוב החדש מללכת לישיבות תיכוניות, אולי כדאי להכניס לימודי חול. החזו"א השיב בשלילה, והוסיף: "סי וועט זיך שיין אזוי שלעפן ביז משיח וועט קומען". [זה כבר ימשך כך עד שהמשיח יבוא]. (הגאון ר' מרדכי מן זצ"ל)

 

           הרב שך זצוק"ל זי"ע עמד פעם בהספד ואמר שהחטאים שלנו הם לא טבעיים, ולכן גם העונשים שמביאים עלינו הם עונשים לא טבעיים, איפה היה דור עם כאלה עונשים רחמנא ליצלן, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כאלו חוליים משונים, כאלו מיתות משונות

 

"ויתן לו מעשר מכל" [יד, כ].  (ברכי נפשי).

 

     סיפר לנו הרב נטע-שלמה זילבער, ממונסי שבארה"ב, סיפור מופלא של השגחה פרטית, עד שלאחר ששומעים את הדברים לא צריך להתאמץ הרבה כדי להסיק ש 'יש דין ויש דיין'.

 

     הרב זילבער מוסר שיעורים לפני קבוצה של יהודים חרדיים במונסי, ואחד מהם סיפר לו שנתקל לאחרונה בתופעות משונות שלא אירעו לו מעולם.  ראשית, סיפר היהודי, הממשלה עיכבה ללא כל סיבה כמה תשלומים שהייתה צריכה להעביר אליי. מדובר בתשלומים שאין כל עוררין על זכותי לקבלם, ומצד שני אין למשרדי הממשלה כל תביעה נגדי בעניין כלשהו, כך שלא צריך להיות להם שום תירוץ מדוע הם אינם מעבירים את הכסף.  כל האנשים שסיפרתי להם על העיכוב המוזר, התפלאו אף הם ואמרו שאין הם מבינים מה קורה כאן . כשניסיתי לערב בנושא את פקידי הממשל, בדקו הם את העניין במחשב, ואישרו שאכן הממשלה צריכה לשלם את הכסף, ואין הם מבינים את פשר העיכוב. אבל הכסף לא הגיע.  דבר מוזר נוסף קרה לי, שהגם שיש לי רכב חדש, ושום בעיה לא צריכה להתעורר בו, אני נתקל חדשות לבקרים בבעיות שונות ומשונות, וגם אנשי המוסך אומרים בצורה ברורה שאין להם הסבר לתקלות אלו, עד שאחד מהם אמר ש'מישהו הטיל עין הרע ברכב שלך '... התופעות לא פסקו, והאיש סיפר להרב זילבער שיותר מההפסד הכספי והמכאיב לו ופוגע בכיסו, הוא מרגיש שתובעים אותו מן השמים בדבר מסוים, והיה רוצה לדעת על מה ולמה. הקלקולים ברכב, האיחורים בתשלומים הממשלתיים, וכל יתר התופעות, נחתו עליו כולם באותו זמן, ולכן ברור לו שיש כאן מסר מן השמים.  כשהרב זילבער שאל אותו מה בעניין המעשר- כספים שלו, התברר שאכן לפני שנה בדיוק הפסיק להפריש מעשר,  מאחר והוא בעל- חוב גדול, ועובד מאוד קשה למחייתו, ועדיין אין לו דירה משלו, ויתירה מכך - בתקופה זו הוא צריך גם לשדך כמה מילדיו שהגיעו לפרקם.

 

     הוא חישב ומצא במדויק שכל הבעיות והקלקולים החלו לצוץ מיד לאחר שהפסיק להפריש את המעשר.  האיש מספר שישב עם עצמו ועשה חשבון בעניין ההפסדים שהיו לו, והתברר שאלה הגיעו לסך של 7500 דולרים.  והנה, המשכורת שלו היא 1500 דולר בשבוע, 'ובחישוב פשוט שעשיתי, נוכחתי לדעת שלאחר שלא הפרשתי מעשר במשך כל השנה האחרונה, הרי שחובי למעשר מסתכם בדיוק בסכום זהה, דהיינו שהמשכורת השנתית הגיעה ל-75,000דולר (1,500 כפול 50 שבועות), ועשירית מזה היא- 7,500 דולר. זה היה החוב שלי למעשר, וזה בדיוק היה הסכום שהפסדתי מהנזקים שאירעו לי. מיד לאחר שנוכח לדעת בגילוי המדהים, הפריש למפרע את הסכום הנ"ל לצדקה, וקיבל על עצמו לחדש מכאן ולהבא את נתינת המעשר.  וראה זה פלא; מיד לאחר מכן, הכניסה הממשלה לחשבונו את כל חובותיה, וגם הבעיות שהיו ברכב פסקו לחלוטין.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לימוד,תפילה,עמל,עצלתיים,חיסרון,מעלות,ישיבות תיכוניות,לימודי חול,משיח,הספד, 

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''

    אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.

     אם רוצים לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. (ר' אלחנן וסרמן זצ"ל)

     אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.

    הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה.



     השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה,  אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "



"     ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר וישמעאל" (רש"י(.  ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...



    זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.



הפתקא הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(



     בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל(  עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש... היה מנוי וגמור בנפשו לעלות,  ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.

     כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו - "יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא.  בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל "בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר,  נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי".  כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג - לארץ הקודש.  

     מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים...  חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה.  היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.

     אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. "בטחון".  אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"  מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים,  ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.

     זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך ונכנס בזחילה בין הצאן.  התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.

     הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם הביטו עליו,  והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה מונחת בכיסו כל ימיו.

     כאשר האוניה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו.  לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים,  שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו "אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון.  בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש.  בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. 



"ויקח שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).

     סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:

     פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.

     עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה וחס!',  חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון את שנת הלילה.

     השינה הייתה ממני והלאה. מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל,  וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר בעה"ב: רבנו,  האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אושר,בונה,עתיד,הווה,לחזק,יהודים,לתורה,הבעיה,שכינה,הכנסת אורחים,אליעזר,ישמעאל,קל יותר,נוח יותר,

 

אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ז

 

 

אזהרה היא לראשי חברות צדקה, הנוהגים לפעמים לערוך ערבי התרמה שאינם ברוח התורה: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה״ - יש לקבץ צדקה בדרך המוסרית והטהורה, ״בדרך ה׳״, ולא בדרך של פריצות ופריקת עול. (ילקוט הגרשוני)

 

     הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש אמר לחסיד אחד ב 'יחידות': "כשם שיהודי חייב להניח תפילין בכל יום, כך מוכרח כל יהודי לייחד חמש-עשרה דקות ביום למחשבה איך ביכולתו לעשות טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות".

 

"     והוא יושב פתח האוהל" (יח, א( ופירש רש"י: "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו". ואמר אא"ז )הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר( זי"ע: פירוש "לראות אם יש עובר ושב", היינו לראות אם יש אדם שעבר עבירה חלילה ורוצה לשוב בתשובה ואינו מוצא הפתח של תשובה, "ויכניסם בביתו", אברהם הראה לו הפתח של תשובה.

 

     ''ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח,יט). יהודי שלם הוא מי שמקיים את שני הדברים - ״צדקה ומשפט״. הוא מקיים הן את המצוות שבין אדם למקום הן את המצוות שבין אדם לחברו. ולא כפי שלפעמים רואים שעושי צדקה פוטרים את עצמם מ״משפט״, ועושי ״משפט״ מתחמקים מצדקה. (מאוצרנו הישן)

 

'הנעלבים ואינם עולבים''  (נועם שיח)

 

     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על תלמיד חכם אחד שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא, ולמרות שנקט כבר בכל הפעולות והסגולות, והרבה בתפילה ובתחנונים, ואף פקד קברי צדיקים והתדפק על דלתותיהם של צדיקי הדור החיים עמנו עד מאה ועשרים, לא נושע מצרתו, האיש הזה היה גם כמה פעמים אצל הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי שליט"א, אלא שבפעם האחרונה הרבה לבכות ולהתחנן שישיאו לו עצה הגונה, לאחר דקות ארוכות של בכיות נוראות, אמר לו הגאון רבי חיים, שיחפש אדם העונה לתואר של "הנעלבים ואינם עולבים", ויבקש ברכה ממנו ובעז"ה ייוושע.

     שמע התלמיד חכם את העצה והתעודד ביותר, הוא יצא מבית הרב והחל לחפש אחרי יהודי העונה לתואר המכובד הנ"ל, בתחילה היה בטוח שזו משימה קלה, אבל מיד לאחר מכן התברר לו שהחיפוש ייקח זמן רב, שכן לא כל כך פשוט למצוא אדם שכזה. והנה סיבב מסובב כל הסיבות וממש באותם ימים התעורר ויכוח סוער בין שני שכנים המתגוררים בשכונה מסוימת בבני ברק , וגם לאחר שהיטלטלו כבר בכמה בתי דין וביקרו בבתיהם של כמעט כל הרבנים בעיר לא הגיעו לידי הסכמה.  ויהי היום, והאברך הנ"ל מגיע לחתונה של קרובי משפחתו,  וכאשר כל המסובים ישבו לסעודה, נכנס לאולם איש פלוני, ופתח בצעקות ובחרפות בגידופין והעלבות בוטות נגד אדם אחר שכבר הסב לסעודה, דבריו היו כל כך בוטים עד שכל הנוכחים היו המומים למשמע אוזניהם, וראה זה פלא, האדם שהעליבו אותו לא הגיב במאומה לדברי הגידופים שהומטרו עליו, הוא המשיך להתנהג כמי שהדברים אינם קשורים אליו, אבל גם האיש המעליב לא התייאש, והמשיך להמטיר עליו עוד ועוד חרפות.  כל האירוע התרחש סמוך מאד לשלחן שבו ישב האברך שהיה זקוק לישועה, והוא שהבין לפתע שהנה התגלגלה לו הזדמנות פז למצוא אדם מה"נעלבים ואינם עולבים", התרגש מאוד לנוכח המראה, ונעמד על רגליו והביט באדם שפגעו בו כדי "להשגיח" שאכן לא יענה לדברי הביזיונות שהוטחו בו. בשלב מסוים כאשר האיש המעליב החל להשמיע דברים שממש אין הדעת סבולתם, עלתה חמתו של הנפגע, והוא עשה סימנים כמי שמתכונן להשיב מלחמה שערה. ברגע זה זינק אליו התלמיד חכם שהמתין לישועה, וזעק באוזניו בקול גדול "עשה לי טובה ואל תענה ולו במילה אחת". כשהאיש הביט בו בתימהון, כרוצה לשאול מה הוא קשור לאירוע, השיב לו "אענה לך אחר כך אבל עשה עמדי חסד ואל תשיב לפגיעות שהלה פוגע בך", והאירוע חוזר על עצמו כמה פעמים, ככל שהתרבו והוחמרו הפגיעות, כך גברה חמתו של השני שרצה להשיב, אבל הלה ממשיך להתחנן לפניו שלא יגיב, כך במשך שעה ארוכה עד שהמעליב ההוא התייאש ועזבו לנפשו.  אז קם התלמיד חכם וסיפר לנפגע את העצה ששמע בבית הרב וביקש שיברכו. הנעלב ההוא נבוך מאוד ולא ידע את נפשו מרוב השתאות, אבל בירך בו במקום את התלמיד חכם לזרע של קיימא, וכעבור פחות משנה נפקד הת"ח בזש"ק כאשר נולד לו בנו בכורו למזל טוב ובשעטו"מ.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

חברות צדקה,אזהרה,פריצות,פריקת עול,חסיד,יחידות,פתח האוהל,עובר ושב,צדקה,משפט,נעלבים,עולבים,

 

 נקודה שבועית פרשת "וירא" ה'תשע"ז

 

 

בפרשת השבוע, נקרא אודות אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל בכלל ובתקופת האבות בפרט: עקידת יצחק.
אברהם, כפי שהזכרנו גם בפרשה הקודמת, הוא היחיד מכל באי עולם שעליו כתבה התורה בלשון "ניסיון": "והאלוקים ניסה את אברהם". 
בניסיון זה של העקידה ניסה אותו ה' בתחילה במידת הדין, ששם נכתב בשם אלוקים, במצוות עשה: "קח נא את בנך... והעלהו שם לעולה", ולאחר שעמד אברהם בניסיון חזר ה' וניסה אותו בשם ה ו י" ה שהיא מידת הרחמים (=האהבה) במצוות לא תעשה: "ויקרא אליו מלאך ה'... אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ונמצא אברהם תמים ונאמן לה'.
אברהם במעשיו הקדים את "נעשה" ל"נשמע" והראה הלכה למעשה את מה שנדרש מאדם שעובד את ה' באמת: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
בכל לבבך- בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע; בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך - בכל ממונך.
לאורך הפרשה מסופר רבות על אירועים שעובר אברהם. בכולם יש פירוט גדול בתורה על מה שנאמר בין האנשים איתם נפגש ובטח מה שאומר אברהם בעצמו.
והנה דווקא באירוע מיוחד שכזה, בדרך לעקידה, מרחק הליכה של שלושה ימים, כאילו שקט. אין כמעט כלל דיבור. רק ביום השלישי למסע אומר אברהם מספר מילים ספורות.
אפילו הרהורים ומחשבות שסביר שעברו בראשו של אברהם בדרך לעקוד את בנו לא כתבה התורה במקרה זה.
על זה כתב הרב קוק: "אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבטאו מצפוני קודש הקודשים הללו". 
לאור זאת הרבו דווקא בעלי המדרש לדבר ולהרחיב ברשות הדיבור גם של השטן, ואין זה משנה אם השטן הוא כינוי למלאך שתפקידו לחפש חטאים או אולי זה כינוי להוויה השוכנת בלב כל אדם והוא הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. 
בין כך ובין כך ניצח אברהם את אותו שטן רשע שבא להילחם מולו והפך לראש למאמינים וראש לנאמני ה': "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
שנזכה אנחנו במלחמתנו האישיים מול היצר הרע לעמוד ולנצחו בכל מלחמה שכזו.

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

עקידת יצחק,ניסיון,עולה,אל תשלח,נעשה,נשמע,מאודך,ממונך,הרב קוק,שטן,מלאך,נאמן,מלחמה,

 

אמרי שפר ט"ו חשון ה'תשע"ז

 

 

בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.



     "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לעניינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו. לעמת זאת, בעניינים ארציים וגשמיים- "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרצה ממה שיש.



     הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.



     התירוץ של "אינני יכול" הנו כסוי ומעטה ל"אינני רוצה", כי מי שרוצה באמת - הקב"ה מזמן לו את רצונו ומצליח בידו.



הזולת ואני (קול ברמה,  גיליון מס' 260)

     ר' לייב פוזין, מחסידיו של הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה עשיר גדול. הוא התגורר בעיר ויטבסק, ניהל עסק מצליח והחזיק בבעלותו כמה בתי-אבן ונכסים רבים נוספים. את ביתו הנהיג בהרחבה רבה וגם לצדקה נהג להפריש ביד נדיבה . באותה עיר התגורר חסיד נוסף, אף הוא עשיר גדול, ר' שמואל ברין. הוא היה גם למדן גדול בתורת הנגלה ועמקן בתורת החסידות. עסקיו היו באספקת חומרי בנייה לגורמים ממשלתיים, ועל-אף טרדותיו הרבות הקפיד יום-יום על קביעות עיתים לתורה .

     בשנת תר"מ אירעה מפולת בעסקיו של ר' שמואל. נוסף על כך גם נפל לפח של סוחרים נוכלים, איבד את כל הונו ואף נקלע לחובות כבדים . זמן קצר לאחר מכן הזדמן ר' לייב פוזין לחצר המהר"ש. הוא סיפר לרבי על עסקיו וביקש את ברכתו להצלחה. כשסיים, נאנח ר' לייב ואמר: "ר' שמואל ברין נמצא בשפל המדרגה והוא זקוק לרחמים". מיד הוסיף: "אף כי 'צדיק ה' בכל דרכיו', ואם עשה כן,  נראה שזה מה שצריך היה לקרות, בכל-זאת גדולה הרחמנות עליו ." למשמע דבריו האחרונים של ר' לייב, לא הגיב הרבי. הוא הניח את כפות-ידיו על שתי עיניו והתעמק במחשבותיו .

     זמן קצר לאחר מכן פרצה דליקה במחסני הפשתן של ר' לייב. השריפה כילתה גם את ביתו ואת חנותו הסמוכה ובה סחורה בשווי עשרים אלף רובל. הנזק הכללי נאמד בכחמישים אלף רובלים . בסערת רוחו נסע ר' לייב לליובאוויטש. כשנכנס לחדרו של הרבי פרץ בבכי וסיפר על האסון הכבד אשר קרה לו. כל אותה שעה הביט בו הרבי בעיניים חודרות. כשסיים, אמר לו: "על ידידך ר' שמואל ברין, שאיבד את כל הונו, מצאת ניחומים והצדקת עליו דין שמים, וכאשר הדברים נוגעים בפשתנך ובחנותך, אתה מרעיש עולמות. וכל זאת בשעה שעדיין נותרו בבעלותך שני בניינים ושטרות-חוב ממשלתיים. מתברר אפוא שהזולת וה 'אני', הם שני דברים נפרדים לגמרי ." דבריו של הרבי הכו את ר' לייב בהלם. הוא יצא מחדרו של הרבי בעיניים מושפלות ובלי לומר מילה. זמן רב ישב באחת מפינות בית-המדרש, מכונס בתוך עצמו, מתבונן בדבריו הנוקבים של הרבי: "הזולת וה 'אני' הם שני דברים נפרדים לגמרי ." יומיים התהלך כסהרורי. לבסוף החליט להיכנס אל הרבי פעם נוספת ולבקש ממנו דרך לתיקון ותשובה. בליבו כבר החליט כי מהיום והלאה יתמסר בכל לבו לטובת הזולת .

     הפעם היו פניו של הרבי מאירות ועיניו רכות. המהר"ש הישיר מבט אל ר' לייב ובנימה אבהית אמר: "מקובל בשם הבעל-שם- טוב, שכל הפוסק דבר על חברו, הן לטוב והן לרע, פוסק זאת על עצמו. אם הוא מצדיק על חברו את הדין, מעורר הוא על עצמו דינים וגבורות; ואם הוא משתתף בצערו של החבר ומשתדל לסייע לו, מושך הוא על עצמו חסדים ושפע . "סע לביתך, קח שלושת-אלפים רובל במזומן ומסור אותם לר' שמואל כגמילות-חסדים, כדי שיוכל לקנות סחורה, להעבירה ברפסודות ולשקם את עסקיו. את הכסף תיתן בעין יפה, בנפש חפצה ומתוך רגש של תודה לה' על שזיכה אותך לגמול חסד. מיד לאחר מכן תיסע למוסקבה לקנות סחורה חדשה לחנותך, וה' יתברך ימלא את חסרונך בכפלים ." כשחזר ר' לייב לוויטבסק לקח מיד שלושת-אלפים רובל ומיהר לביתו של חברו ר' שמואל. אבל זה לא היה באותה שעה בבית.  שבוע ימים חיפש אחר ר' שמואל ולא מצאו. ר' לייב צריך היה לנסוע בדחיפות למוסקבה כדי לקנות שם סחורה חדשה, אבל חזקה עליו מצוות רבו והוא המתין עד אשר יקיים תחילה את ההוראה למסור לחברו את ההלוואה .

     לקראת שבת, לאחר שבוע של היעדרות, חזר ר' שמואל לוויטבסק. מיד במוצאי השבת הלך אליו ר' לייב וביקש למסור לו את הכסף, אלא שר' שמואל סירב: "מה אתה מדבר! לא אקח ממך הלוואה בסכום כזה וגם אתה אינך רשאי לעשות כן. חלילה לי לסכן כסף של הזולת בעסקיי ."  ר' לייב נאלץ לספר כי זו הייתה הוראתו של הרבי. ר' שמואל הקשיב קשב רב ובכל-זאת עמד על דעתו: "אתה את שליחותך קיימת, אבל אני לא אקח את הכסף ." עוד באותו לילה נסע ר' לייב לליובאוויטש והניח את שלושת-אלפי הרובלים על שולחנו של הרבי. "סע לשלום", אמר לו הרבי . ביום שני בבוקר הגיע משרתו של הרבי לביתו של ר' שמואל והביא לו חבילה חתומה ובה פתק בכתב-ידו של הרבי: "הנני שולח לך שלושת-אלפים רובל לסחור בהם עד זמן מכירת הרפסודות בריגה - וצלח ." שני הסוחרים ראו עתה ברכה א-לוקית בעסקיהם. ר' שמואל שלח סחורה ברפסודות לריגה והרוויח סכומים עצומים. הרווחים מהעסקה הספיקו לתשלום כל חובותיו ואף לקניית בית-אבן ומגרש גדול . ר' לייב נסע למוסקבה וספקי סחורותיו החליטו להשתתף באסונו ולמחוק מחצית מחובו. הסחורה שקנה התייקרה פי שלושה והוא הרוויח הון רב. אך הוא הרוויח בעיקר את הלקח שלמד - שהזולת וה'אני' אינם שני דברים נפרדים.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ים כנרת,הירדן,ים המלח,ים המוות,אש וגופרית,נתינה לזולת,הרס,עצמי,דינמיקה,מתח,לחץ,ריחוק,

 

אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ז

 

אחד מג 'הסימנים של בני ישראל הוא 'גומלי חסדים ,' ולמדים מאברהם אבינו שנאמר אצלו (בראשית י"ח י"ט) "למען אשר יצווה את בניו וביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט." 

    "ויהי אלוקים את הנער ויגדל...ויהי רֹבה קשת( "כ"א כ'.) אם אלוקים היה עם הנער מדוע הוא נהיה "רֹבה קשת "- פרא אדם? אלא מכיוון ש"ויהי אלוקים את הנער "עי"ז "ויגדל "נהיה בעל גאווה (ביי זיך גרויס געווארען) ,לכן הקב"ה השפילו והורידו למדרגה נמוכה ועשה ממנו בריה מגושמת ל"רֹבה קשת."   (רבי דוד מאמשינוב) (מאור שרגא)

     וירץ לקראתם מפתח האוהל. מדוע רץ כבר מפתח האהל, אלא שבהלכה מבואר שמי שהולך לדבר מצווה צריך לרוץ, והחוזר מעשיית מצווה צריך לילך לאט, ואם הוא חוזר ממצווה אחת והולך למצווה אחרת, אם המצוות הן שקולות, אז חצי הדרך הולך לאט ואח"כ צריך למהר, אבל אם המצווה השנייה גדולה וחשובה יותר צריך למהר מתחילת הדרך, וכיון שמצות הכנסת אורחים גדולה וחשובה מקבלת פני השכינה לכן היה צריך לרוץ כבר מתחילת הדרך, וזה מפתח האוהל.

     חז"ל אומרים ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אומר הגר"א שרק שכר מצווה אין בעולם הזה, אבל על טרחת המצווה שהאדם טורח בשעה שעושה מצווה נותנים לו שכר גם בעולם הזה.

 

''איש צדיק תמים..."ַ(ו, ט)  (ברינה יקצורו, עלון 281)

     כשנשאל פעם האדמו''ר רבי ישראל שפירא זצ"ל מבלז'וב על ידי אמריקאי מקומי: "אם אין לכם שום 'מוסדות' על מה אתם נקראים רבי"? ענה הצדיק על אתר: בשביל לעזור לאנשים, ולא בשביל להקשות עליהם...!

     בהגיעו פעם להשתתף בשמחת 'ברית מילה' שהוזמן אליה, שמח לפגוש שם את רעהו האדמו"ר מרדכי שלמה פרידמן מבויאן זצ"ל, שהוזמן אף הוא להשתתף באותה שמחה. בעל הברית, שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו, למי יכבד בסנדקאות? הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים שישבו יחדיו ושוחחו באהבה ורעות כדרכם של צדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו, אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות,  ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם, מי יתכבד בסנדקאות.

     הצדיקים הסתודדו ביניהם דקות אחדות, כשכל אחד מהם מתעקש לכבד את רעהו, כל אחד טען שחברו חשוב יותר ממנו ולו יאה כיבוד זה! לפתע, קם הרבי מבלוז'וב ואמר אל הרבי מבויאן, הרי הכל מודים ש'סידור קידושין' גם הוא כיבוד חשוב... אם כן, קחו אתם אפוא את הסנדקאות, ואני אקח את הסידור קידושין! הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קודשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים, ואילו הרך הנימול זה עתה נולד... אך הרבי מבויאן קיבל את דבריו ברצינות,  ושימש בסנדקות באותה הברית. והנה, למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז'וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים, ובהגיע עת חופתו של אותו הבן, היה הבלוז'ובער המסדר קידושין בחופתו, לשמחת לב כל בני המשפחה, שזכרו היטב את דבריו בברית המילה! בהיותו כבר למעלה מגיל שמונים.

      אמר פעם לאדם שהזמינו לברית מילה, ונבצר ממנו להשתתף בשמחתו: "לא יכולתי להגיע לברית, אבוא בלי נדר לבר מצווה"! ואכן כעבור 13 שנים, השתתף בשמחת הבר - מצווה, כפי שהבטיח! הוא חי תמיד עם אמונה פשוטה ותמימה, ולא האמין בטבעיות העולם ובהסתכלות אנושית, שאדם זקן הוא קרוב נוטה למות... לקיים את הנאמר: "איש צדיק תמים..."!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

'גומלי חסדים,אברהם אבינו,צדקה ומשפט,רֹובה קשת,פרא אדם,בעל גאווה, הכנסת אורחים,פני השכינה,סנדקאות,

 

 

 

אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ז

 

 

בית שאין נשמעין בו דברי תורה אש אוכלתו והמהרש"א מסביר שהמילה "איש" ללא האות יו"ד - היא "אש" ובמילה "אשה" ללא האות ה"א היא "אש" והאותיות יו"ד וה"א זה בעצם שמו של הקב"ה וכשיש בבית תורה האותיות של הקב"ה נשארות באיש ובאשה וממילא אין אש בביתם אלא שלום. אבל אם חסר חס ושלום בבית הזה תורה, אזי אותיותיו של הקב"ה פורחות מהאיש והאישה ונשאר אש המחלוקת. ו ה' יזכנו לעסוק בתורה שנותנת עוז ו ה' יברך את עמו בשלום אמן.

 

     הרב שמעון דהאן שליט"א אומר שהמילה נעשית ביום השמיני משום שהוא יום גבוה יותר במעלתו מיום השביעי. השמונה מייצג את העולם שמעל לגדר הטבע.  בברית מילה מסירים את הערלה של התינוק. אותיות ערלה הן: "רע-לה". כלומר במילה ערלה, יש רע. הערלה היא כעין פקק בגוף התינוק ומונע ממנו להתחבר לקדושה. עד שמסירים את הערלה, יש לילד שד, אבל לאחר הסרת הערלה, מצטרפת האות י' ואז הילד מקבל את המילה: "שד"י ". זוהי המצווה הראשונה שהילד זוכה לה מיד לאחר הברית מילה. והוא מצטרף לעם ישראל. לא זכה אברהם אבינו ללדת את יצחק אבינו אלא רק לאחר שעשה לעצמו ברית מילה. גם אדם הראשון עשה ברית מילה, וכן נח, אבל הם לא נצטוו על המילה. אבל ה' ציווה את אברהם אבינו למול את עצמו. והיות שישמעאל נולד טרם הברית מילה, הוא נולד כולו רע ומצד הרע והטומאה.

     ושמתי את זרעך כעפר הארץ. אמרו חז״ל: עם ישראל נמשלו "לעפר". מפני שבתחילה ניראה כי ״אומות העולם״ דורכים עלינו כמו שדורכים על "העפר", אך עלינו לזכור כי לבסוף העפר הוא המכסה את כ-ו-ל-ם. וזוהי הברכה הגדולה שתתקיים ב״ה לעתיד לבוא. ומסופר על בחור יהודי צעיר שהצליח בלימודיו "באוניברסיטה בגרמניה". אך הקידום שלו הותנה "בהמרת דתו". מה עשה? הלך והתייעץ עם הרב: האם מותר לו רק ״למראית העין״ שהכומר יזה עליו כמה טיפות של מים. אך בליבו כמובן שיישאר יהודי "טהור" לעד...? השיבו הרב בחכמה ואמר לו: הרי ידוע לך שעם ישראל נמשלו "לעפר הארץ". והמציאות מוכיחה כי כששופכים אפי' קצת מים על העפר הרי הוא הופך מיד לבוץ. ולכן לא כדאי לך להיכנס לבוץ הזה.

     ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. פסוק זה מספר על השעבוד של בני ישראל במצרים. ואמרו חכמים, כי בפסוק זה רמוזים כל 6 התעניות הקבועות בשנה:

ידוע - רמז לצום י' טבת.

תדע - רמז ל-תענית אסתר ולתשעה באב.

כי - רמז ליום הכיפורים שחל ב-י' תשרי.

גר - רמז לצום גדליה החל ב-ג' תשרי.

 

יהיה זרעך - רמז ל- י"ז תמוז

.

זהירות מגזל  (אפריון שלמה, גליון מס' 188)

 

      "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" . אמרו רבותינו במדרש: 'חמס' פירושו, שהיו גוזלים דבר שאינו שווה פרוטה. שאם היה אדם מוציא סלסלה מלאה בוטנים ותורמוסים כדי למוכרם, היה בא כל אחד ואחד מאנשי דור המבול, ולוקח פחות משווה פרוטה, עד שלא היה נשאר לאותו אדם שום תורמוס. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה,  אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, ולכן הביא עליהם את המבול.  ומזה ילמד האדם עד כמה צריך להיזהר מאוד מעוון הגזל, שהרי דור המבול עשו עבירות חמורות בהרבה כידוע, ואעפ"כ לא נחתם גזר דינם אלא בגלל הגזל, מפני שעוון זה הוא גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. ומסל מלא עבירות, גזל מקטרג בראש.

     מעשה היה בר' מאיר מפרמישלאן שבא להתאכסן בבית אחד מאנשי שלומו, תוך כדי שיחה ביקש ממנו הרבי שיראה לו את אורוות הסוסים שלו, וכשהראה לו אותה, הצביע הרב על סוס מסוים שמצא חן בעיניו, וביקש ממנו שייתן לו אותו במתנה.  אמר לו בעל הבית: יבחר נא כבודו סוס אחר, מפני שסוס זה אי אפשר לי להוציאו מרשותי כי הוא המובחר מכולם, וכל עיסוקי בהובלת סחורות ונסיעות נעשות על ידו.  כשראה הרב שאינו מוכן לתת לו את הסוס, ביקש ממנו שיראה לו את שטרי החוב שחייבים לו אנשים. הראה לו האיש את השטרות,  והרב הוציא מבניהם שטר חוב מסוים, וביקש מבעל הבית שייתן לו במתנה את שטר החוב. אמר לו בעל הבית: בעל שטר חוב זה כבר נפטר מן העולם, ואין לי יותר ממי לגבות את חובו, ולכן לכבודו לא תהיה שום תועלת ממנו. בכל זאת ביקש ממנו הרב שייתן לו את השטר במתנה, ואותו האיש הסכים.

     תכף לקח הרב את השטר וקרעו לגזרים, ומיד נשמע קולו של המשרת הצועק: "הסוס המובחר נפל לפתע ומת!". נדהם בעל הבית והבין כי יש דברים בגו, ולכן הפציר ברבי שיגלה לו את פשר הדבר.  נענה הרב ואמר: דע לך שהאדם שחתום על שטר החוב שמת, נגזר עליו בשמיים להתגלגל בסוס זה ולשרת אותך במרץ ובאמונה,  תחת החוב שהיה חייב לך, וזו הסיבה שנהנית במיוחד מסוס מוצלח זה. אני חפצתי לפדותו מידך, אך מאחר שסירבת, ביקשתי ממך לתת לי את שטר החוב שלו, וכשקרעתי את השטר הרי נמחל החוב של אותו האיש, ולכן אינו צריך לעבוד בשבילך יותר, ולפיכך נפל הסוס ומת.

     ועל כן מי שעבר וגזל, יש לו להשיב את הגזלה אשר גזל, ולבקש מחילה על העבר, ולקבל על עצמו שמכאן ולהבא לא יגע בדבר שאינו שייך לו, וע"י כך יימנע מן הגזל, וסר עוונו וחטאתו תכופר.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

איש,אש,אשה,אותיות פורחות,אש המחלוקת,עוון הגזל,דור המבול,עפר הארץ,שטר חוב,מחילה,סוס מת,

 

אמרי שפר י"ב חשון ה'תשע"ז

 

 

בגמ' (תענית כד:) איתא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'". רבי ירוחם ממיר הסביר (דעת חו"מ ח"ב עמוד כ) שכיוון שרבי חנינא לא חי לעצמו כלל, כולו עין טובה, לכן הוא עצמו נהיה צינור שדרכו ירדה הברכה לעולם. וכך אברהם אבינו, הוא עצמו היה הצינור של חסד, לכן א"ל הקב"ה "אתה תברך". עד עכשיו הקב"ה ברך, "מעכשיו אתה תברך אשר תחפוץ", כי הוא נהיה הצינור שדרכו ירד השפע לעולם. אגב אורחא, רואים מכאן שכל מה שנוגע לשפע מן השמים - תלוי באדם. זוהי המציאות של אדם. אדם יכול להיות כל כך מושלם וטוב עין, שהברכות ניתנות בידו. זה רחוק מאד מהברכות שאנו מכירים. מי שיודע בעצמו שהוא אינו טוב - עין והוא מברך, הרי הוא גונב דעת הבריות (שיעורי חומש(.



     באו ואמרו לרבי עקיבא אייגר זצ"ל, כי יש בעיר איש אחד שהוא מאוד מסכן, משום שאין לו אלא רק לחם צר ולומד תורה ביום ובלילה. על זה אמר הגרעק"א: "אין האיש הזה מסכן כלל וכלל. מסכן הוא האיש שיש לו בבית כל טוב, ואינו לומד תורה.

     הרבי מגור הזקן בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל כאשר ערך את ביקורו בארץ הקודש מפולין בשנת תרצ"ו, עשה את דרכו אל עבר הציון המצוינת. כאשר החל לסובב סביבות הקבר כאשר פיו ממלמל ברטט את דבי התנא דבי אליהו (פרק ל'): 'מהו רחל רוח א-ל'.

     ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו.אמר רבי.   חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצדקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האשה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה.

 

"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים'' (בראשית י״א, ד') (מתוך "אורחות החיים)

     לפני שנים רבות, נזקק רבינו (הרב ש''ח) להגיע לתל אביב בכדי לטפל בעניין ציבורי חשוב. בדרכו אל היעד- חלף הנהג על פני 'מגדל שלום', בנין גבוה בן למעלה משלושים קומות שנחשב במושגי הימים ההם ל'גורד שחקים'.  ככלל, הבניה לגובה הייתה אז נדירה ביותר, ובנין בן למעלה משלושים קומות - היה חריג לחלוטין בנוף. אף שהתחבורה הייתה קשה באותם ימים, רבים נהרו מכל רחבי הארץ לראות את הפלא הארכיטקטורה, עם השלמת בנייתו.  ובכן, כשחלף רכבו של רבנו בסמוך למגדל, ביקש הנהג להפנות את תשומת ליבו לפלא הגדול. ככל שהתקרב הרכב אל המגדל עצמו - הגביר הנהג את מאמציו לזכות בתשומת ליבו של רבנו, אך לשווא.  כביכול בעקשנות מכוונת, התעלם רבנו מניסיונותיו של הלה, ונותר שקוע בלימודו.

     בחלל המכונית ריחף סימן שאלה גדול... "מדוע נהג כך רבנו? וכי מה היה קורה אילו היה מפנה את מבטו רק כהרף עין בכדי לחזות בפלא הגדול -  אחר שהזדמן לסביבה בלאו הכי?" -  תהו כל הנוכחים, אולם רבנו לא סיפק הסברים באותו הרגע. רק לאחר ששב אל ביתו - פתח רבנו את סגור ליבו ושח לנהג התוהה: "בוודאי סבור אתה, כי סירבתי לחדול מלימודי אפילו לרגע בכדי לחזות בפלא הגדול,  ואכן צודק אתה. חז"ל הקדושים הלא לימדונו כי המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' וכיוצ"ב - הרי זה מתחייב בנפשו. למרות זאת,  מוכרח אני להודות כי לסירובי להפנות את מבטי, הייתה סיבה נוספת. " אתה רצית להסב את תשומת ליבי לדבר פלא. ציינת כי הכול באים מקרוב ומרחוק בכדי לזון את עיניהם בפלא הלזה. אבל אני, הלא שקוע הייתי בפלא הגדול ביותר של הבריאה, בתורה הקדושה! אין פלא גדול יותר מאשר התורה, ולפיכך לא יכולתי להסב את מבטי ולהתיק את עיני אפילו לרגע אחד מהפלא העצום הזה! סירבתי להביט בפלא מעשה ידי אדם - בה בשעה שלפני ניצב הפלא הגדול ביותר, הפלא של הריבונו של עולם!" - סיים רבנו. 

     ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם ניתן להפיק תועלת מרובה מהתבוננות בנפלאות הבריאה, אמנם ניתן לשאוב מלא חופניים של אמונה מהתבוננות בתבונתו של הבורא יתברך, אולם ככלות הכול, ישנו פלא גדול יותר - הלא הוא התורה הקדושה, ואת זאת אסור לנו לשכוח אפילו לרגע! הבריאה - פסגת השלמות ההתבוננות בנפלאות הבריאה אשר ניכרות על כל צעד ושעל- שימשה בידו של רבנו ככלי בו הוכיח ונלחם את מלחמת חייו, מלחמת האמונה, כנגד המבקשים לערער את יסודותיה.

     דוגמה לכך- יכולים אנו למצוא מהמעשה הבא: היה זה כאשר הגיע רבנו ביום מן הימים לבקר את הרב שטערן ז"ל מרחובות, יהודי מוקיר תורה שלקה בליבו, והיה מאושפז בבית החולים.  במהלך הביקור, נפגש רבנו עם מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם,  אשר ביקש להצטלם עם רבנו למזכרת, באשר המפגש עם גדול הדור המפורסם היה לכבוד גדול עבורו. רבנו, נענה לבקשתו של אותו פרופסור אולם ביקש כי בטרם יצטלמו, ישיב הפרופסור המלומד על שאלה אחת ... כמובן, הרופא הסכים בשמחה, ורבנו שאל: "אמור נא לי, מתי לאחרונה קנית מכונית חדשה?"...  על פניו של הפרופסור, ניכר היטב כי השאלה מסיבה לו עונג... "השנה קניתי מכונית חדשה"- הוא השיב על כך בלי להסתיר את גאוותו בכך, ובלי להבין להיכן חותר רבנו. "האם החלפת את מכוניתך משום שהקודמת התקלקלה?" - הקשה רבנו בתמימות מעושה, והפרופסור מיהר להשיב בשלילה "מה פתאום... המכונית הקודמת הייתה בת שנה בלבד כאשר החלפתי אותה! כמעט בכל שנה אני מחליף מכונית, מבלי קשר למצבה המכני!" "ומדוע אתה עושה זאת?"- התעניין רבנו בסקרנות, והרופא הסביר בנחת,  כפי שמסבירים למי שאינו מבין מאומה בכגון-דא: "בכל שנה, יוצא לשוק דגם חדיש, ובו שיפורים ושכלולים! לכן,  מאחר ואני מעוניין ליהנות מ 'פסגת הקדמה'- אני מחליף את רכבי בכל שנה ורוכש את הרכב המשוכלל ביותר!"... "מעניין... מעניין..." - מלמל רבנו כביכול לעצמו, ושוב פנה אל הפרופסור בשאלה: "אמור לי מה גבול השכלולים? מתי לדעתך יהיה להם סוף?"  הרופא גיחך לעצמו, לנוכח השאלה אותה פירש כבורות מצידו של רבנו... "אין גבול!" הוא הבהיר. "אין גבול , ולעולם לא יהיה גבול! אין סוף לשכלולים ולשיפורים שניתן להוסיף" הסביר.

     כעת, הרצין רבנו ושאל: "אם בשכלולים עסקינן, אמור נא לי: כפרופסור למחלות לב, אילו היית מתבקש להציע שיפור במערכת הלב, מה היית משפר?" חשב הפרופסור רגע או שניים, ולאחר מכן השיב בלי היסוס: "לא הייתי משנה מאומה!!! הלב הוא מכונה מושלמת, ביכולתו לבצע את תפקידו במערכת הגוף בצורה הטובה ביותר, ואין להוסיף או לגרוע ממנו דבר!". עתה היה זה הרגע להוביל את השיחה אל המקום אליו הייתה מיועדת להגיע מלכתחילה... "הרואה אתה?" - פנה רבנו אל הפרופסור בחיוך, "זה ההבדל בין מעשי הבורא יתברך שמו לבין מעשי בני האדם.. מעשי בני האדם נתונים תמיד לשיפורים ולשינויים, אשר אתה עצמך מעיד כי לא יהיה להם סוף... ולעומתם, מעשיו יתברך, הרי הם היצירה המושלמת, אשר ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף!"... 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בת קול,קו חרובים,ערב שבת,עין טובה,צינור,גונב דעת,מסכן,לחם צר,הרבי מגור,עיר ומגדל,

 

 

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ז

 

,   אחד בא לבקש ממרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א ברכה שרוצה להיות גדול הדור, אמר שזו אינה מעלה להיות גדול הדור, מפני שאם הדור 'עמי ארצים', אז מה,  תהיה ראש לעמי הארץ? תבקש להיות "תלמיד חכם".

"     הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך"כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. ) רבי מאיר שפירא(

"     הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים - בן גרני(

המדרש מספר שכשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה, ה' אמר להם ששכר שמירת המצוות שלהם יהיה גן עדן. שאלו בני ישראל את הא-לוקים, "ומנין לנו שגן עדן טוב כל כך? אולי אפשר לטעום ממנו? לקבל דוגמית?" (כנראה שהיהודים היו תמיד סוחרים טובים) ה' לא נבהל. הוא ידע שגן עדן הוא המקום בו חווים הנאה זכה וטהורה של קרבה לא-ל האינסופי. הוא אמר, "בהחלט, אשלח לכם דוגמית. אתן לכם את השבת''.לכן, אומרים חז"ל, בשבת יש משהו מטעמו של העולם הבא. אם גן עדן הוא ההנאה הרוחנית הטהורה, אז השבת היא טעימה מאותה חוויה. (הרב נח וינברג))

 

     ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (יז', יב '( רמז נחמד שמעתי מהרב מאיר מאזוז שליט"א:  ישנם ג' חתנים שסימנם חת"ן והם: ח'- ימי מילה - אבי הבן. ת - תורה - בר מצווה ן'- נישואים - חתן בחופתו.  ולכן בשמחת תורה נהגו להוסיף 'חתן מעונה' כיוון שחתן בראשית רומז לברית המילה הנעשית בראשית חיי האדם, חתן תורה רומז לבר מצווה שמקבל עליו עול תורה ומצוות, וחתן מעונה רומז לחתן שביום חופתו מקים מעון לזוג שנישא ולשכינה הקדושה. (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 101)

     ולא יאשמו כל החוסים בו' עוד לא קם האדם שיתחרט על שחסה ובטח בקב"ה.

     ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג ט"ז). לכאורה אחרי שאברם שמע הבטחה זו אמר (ט"ו ב '(: "מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". ורק אחרי שהקב"ה הוציאו החוצה ואמר לו "הבט נא השמימה...כה יהיה זרעך" האמין בד' ? אלא אברהם הבין "ושמתי זרעך כעפר הארץ" שבניו יהיו כעפר 'גשמיות', כזה יש לי את אליעזר מנהל משק 'גשמיות'. אני רוצה בנים שיהיו 'רוחניים', אזי הבטיח לו הקב"ה "הבט השמימה...כה יהיה זרעך", אז האמין אברהם ובטח, כאלו בנים אכן רצוני שיהיה בהם רוחניות... )הרב י.ד. גרוסמן שליט"א מגדל העמק(

"     זכות הקשקוש" הוא נקודת יסוד בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה, אך כידוע היא איננה שמורה רק לעיתונאים...

האישה שעמדה בניסיון העושר (סיפורי צדיקים, גליון קע"ד)

     מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה?  אף על פי כן אין הכל יודעים מי הייתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום. 

     בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה היה גם צדיק אחד נודע,  הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא אשתו היתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אשה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם,  אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק,  ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא.

     פעם אחת בימות החורף כשתגברו ביותר הקור וסערות השלג, היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם,  הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן שתקה וקיבלה הכל באהבה.  בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום משהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היה עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם, הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב ''ושונא מתנות יחיה".  גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על  משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות.

     תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליא של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך, והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע, שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה , ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא." השיב לו ר' מרדכי, הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי.  כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט שאליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה. גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות , והשי"ת יעזור.  חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה,  וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר.

     למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים עד שנעשתה עשירה מופלגת. אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה,  מה עשתה? כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים,  זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה.

     כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי, היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו. גיטקה טויבה לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו, "רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב,  ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה:  נביא קדוש, רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך:  עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, למושב זקנים ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת.  אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליא של מעלה אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל?.  עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבווילנה, והסמטה שבה התגוררה נעשתה מן המפורסמות בכל וילנא.

 

יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם (ט, כז).  - אוהלו של שם

 

     בדרך דרוש יש לפרש את הפסוק במשל נפלא! מעשה בא' מילידי ירושלים, אני ואביון, אשר בקושי השיג את פרנסתו, וחי בצמצום גדול, ושני בנים היו לו, וכבר בעודם קטנים החליט לחסוך מעט מעט - מתוך המעט שבידו, כדי שיוכל בבא הזמן להשיאם בכבוד, ולקנות להם דירה ראויה, ביודעו שאם לא ישתדל בזה מעתה, לא יוכל אח"כ לעשות דבר לעת זקנותו.  כך החליט וגם עשה למעשה, קנקן ישן היה לו בביתו, שבו חסך פרוטה לפרוטה, והיה זורק כל שבוע מטבע קטנה שהצטמצם מהוצאות השבוע במשהו, וכך היה שומר את הפרוטות הזעומות בקנקן הישן והמאובק, עד שהתמלא, לאחר שהתמלא, רוקן אותו, סגר בשקית והניח במקום צנוע, ושוב החל למלאותו מחדש, וכך עשה כל כמה חודשים, מילא ורוקן סגר והצניע, ומילא מחדש, שנה ועוד שנה, בדלות ואביונות מחרידה, וכך עשה משך עשרים שנה, עד שלבסוף הצטבר לו סכום נאה והגון לחתונת בנו ולחלק מקניית דירה.  סופו של דבר היה שהצליח לקנות לבנו בכורו דירת פאר במרכזה של תל אביב, שעדיין הייתה אז עם מרכז רוחני - יותר ממה שיש היום - ת"ת ובתי מדרשות ויהודים יראי ה', וכך זכה הבן הגדול לדירה מפוארת עם כמה חדרים מרווחים, חצר פרטית,  דשא וכו' כל הנדרש בפאר והדר לשם עוה"ז, והעיקר שסו"ס הצליח האב השבור מעניותו, להוכיח לכולם שאפשר להשתחרר מהמושגים הגלותיים, ולצאת לעולם הרחב ולהיות בנ"א...!

     כמובן, כשהגיע תורו של הבן השני להינשא, לא היו ביד האב אמצעים להשיאו כראוי, ובלית ברירה שכר לו בדמ"פ חדר וחצי בשכונת מאה שערים, ואף נדב לו את שולחנו שקיבל ירושה מאבי סבו... ומתרומות שתרמו ידידיו השיג מטות בדיעבד,  וכך הבן השני המשיך את עניות אביו, והראשון יצא "מהגלות המרה"...  כמובן, שהראשון שקיבל טעם בעוה"ז שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו, ואת תלמודו זנח אט אט, עד שגם כיפתו שעל ראשו הצטמקה ושקעה בתוך שערות ראשו הגדולות, וכמובן שבמשך הזמן קנה אוטו, ואח"כ החליף וקנה וולבו... ונשאר "מסורתי", "מסורתי" מאי משמע? ילד אחד ושתי כלבים לשמירה, לבלוי בשב"ק אינו נוסע... אבל לראות כדור רגל... חייבים... אי אפשר אחרת... הבן השני לעומתו, מצא את כל אושרו בלימוד התורה וקיום המצוות, כי כשאין עוה"ז בתוך הלב, יש מקום להרגיש קצת רוחניות, והיה שקדן עצום וירא ה', גידל משפחה מרובת ילדים, כששתי מיטות הספיקו לאכלס את כל ילדיו שישנו יחדיו על רוחב המיטה, וכו' וכו' כדרכם הדחוקה של בני ירושלים דאז.

     ויהי היום, והאבא המאושר בחציו, הזקין, ונזקק לעזרה וסעד, כמובן שהמקום שיש לו לשהות זהו אצל אחד משני בניו, ומתוכם בוודאי העדיף לשהות אצל הבכור, שבעל יכולת הוא, בעוד שהשני בקושי מסתדר עם משפחתו, מה גם שהראשון חייב לאביו הכרת הטוב, ואילו השני אולי עוד כועס בלבו עליו שנתן הכל לראשון.  הלך וארז את מעט חבילותיו, ונסע לתל אביו לבנו בכורו, בחשבו שבוודאי עתה הוא הזמן לראות באושר הגדול של בנו, בהגיעו לתל אביו, מקום שלפני כמה עשרות שנים קנה דירה לבנו, לא ידע להבחין היכן מקום מגורי בנו, כל פני המקום השתנו, עד שבקושי זיהה היכן גר בנו, בהגיעו מול הווילה המפוארת ראה קדילק מפואר סמוך לבית, ושער בתוך שער, האב החל לדפוק ומשלא נשמעו דפיקותיו שעל דלת החצר, ניסה לפתוח, ומשלחץ על הידית, פרצה אזעקה רועשת, והאב הזקן החוויר כולו, כשתכף לפתוהו שתי אנשים ושאלוהו בעזות "מי אתה"? הזקן שנחרד ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו, ובקושי קלט במה המדובר, ורק באצבעו הצליח להראות שרצונו להיפגש עם בעל הבית שהוא אביו...  בינתיים, הבן התעשת והחליט לראות מי הוא זה אשר בעטיו הוזעקה השמירה,  ופתח מבפנים את הפרוז'קטור, והסתכל בעין החשמלית הגדולה, ושוב נחרד הזקן בחשבו, מה זה, אולי טעיתי, אך מיד שמע את בנו קורא, אבא זה אתה, בא הכנס!  הזקן נרגע מעט ונשם לרוחה, פתח את השער והחל צועד לעבר הדלת, עד שהגיע לדלת כבר חזרה השמחה על פניו מעט, שנמוגה שוב - כשאך נכנס לבית, מיד זינקו עליו שתי כלבים אימתניים... הזקן כמעט שהתעלף, אך בנו צעק שוב, "אבא הוא לא נושך", "הוא חלק מהמשפחה"!... הם פשוט מקבלים את פניך, סיים בחיוך...!

     כל יום שעבר עליו בבית בנו, איבד את הטעם לשהות אצלו, פעם עשה קפה לעצמו וידיו הרועדות שפכו מעט על השטיחים, וכלתו גערה בו, למה אתה מלכלך את השטיחים, זה עולה הון רב... יום אחד נתקל בעציץ גדול ומעד ונפל, וקרא לעבר בנו שיבוא לעזור לו לקום על רגליו, ופני בנו חפו ועל מה?... שהחמיץ בדיוק את ה"חדשות"... כך הפכה שמחתו לתוגה, ואושרו לאבל, ותקוותו לייאוש, וראה את כל עמלו שהלך לריק, עד שבסוף גמר אומר לעזוב את הבית ולנסות אצל הבן השני, במאה שערים.  אצל הבן השני לא היה קשה בכלל לזהות את הבית, וכבר מרחוק שמע את קול בנו המתנגן בעריבות על הגמרא, וצעד לעבר הבית הדל - כמהסס וחושב מה יהיה כאן,  בבואו אל הבית נעצר קמעה, מפני שהיה צריך לרדת בזהירות בכמה מדרגות שבורות, וגם לא ליפול בכמה מרצפות עתיקות יומין, ומשדפק על הדלת לא היה צריך שיפתחו לו - מפני שלא היה שם מנעול כלל, ומיד נפתחה הדלת לרוחה ע"י הדפיקה, ו תיכף כשנפתח שעטו אליו לא פחות משנים עשר נכדים ולפתוהו מכל צד, סבא,  סבא, אני קודם, סבא אני הגדול, סבא, בא תבחן אותי משניות, והפעוטה בת שנתיים צייצה אף היא, סבא תראה מה קיבלתי בגן ווך, ועוד בעומדו בפתח זלגו עיניו דמעות חמות, כשנזכר האיך ומי קיבלו בת"א בוילה עם הקדילאק, והיאך נתקבל כאן.

     לא עברו דקות ספורות, והזקן החל נושם לרוחה, שתה משקה חם, ובנו סוגר את הגמ' הנה מצות כיבוד אב... וכך חזר למרץ נעורים, שתי הנכדים הגדולים לקחו אותו אל המקווה, אח"כ הלך עם בנו להתפלל מעריב, ואח"כ מצאו לו איזה מקום בתוך הדירה העלובה לישון, ובכל מקום נתקבל בחמימות רבה, וכולו היה טרוד בלבחון את נכדיו המרובים, וללמוד אתם, עם זה משניות ועם זה סידור, את זה ללמד גמ', ואת זה אלף בית, ואט אט חזרה על פניו שמחתו הטבעית, והאושר זרח מפניו, וגמר אומר, פה אשב כי אויתיה! הוא אשר אמר הכתוב, "יפת אלקים ליפת", - ליפת יש הרבה דברים יפים, שה' חנן אותו ונתן לו, יש לו וילה של שלוש קומות, חצר, קדילק, וכו' וכו', אך "וישכון" - כשהאבא מחפש היכן לגור, יודע הוא שוישכון "באהלי שם", באוהל הלומד תורה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

גדול הדור, תלמיד חכם,לספור,כוכבים,יכולת,רצון,דוגמית,סוחרים,חתנים,עפר הארץ,

 

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ז

 

 

 

, ההבדל בין הליכה לטיול הוא, שהליכה זה ללכת עם מטרה, וכמו שאמרו חז"ל 'אל תקרי הליכות אלא הלכות, יש מטרה להגיע, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', אבל בטיול עצם ההליכה והטיול הוא גם מטרה! (הגאון רבי שמואל רוזובסקי)

"     ובשעות של הלימוד אני חייב אך ורק ללמוד, כל דבר אחר שאעשה-אני עלול ח"ו להיכשל בגזל'' ( שמש ינון(

     ''והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - מסופר על הרה"ק רבי ברוך מקאסוב (יומא דהילולא י"ג מר חשון) שפעם בא אליו היצר הרע אחר התפילה וציין בפניו שתפילתו היתה בכוונה גדולה.  והשיב לו איך יתכן שתפילתי הייתה כדבעי? הלא התפללתי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" השטן שבא קודם התפילה לבלבל במחשבות רעות, והשטן שבא התפילה לבלבל במחשבות גאות, ואם התפילה הייתה בכוונה ולרצון, אין יכולת לבוא אלי עתה.

     ״ותרדמה נפלה על אברם״ (בראשית טו,יד). ה׳ יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' - שבני ישראל יֵשבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה. (המגיד מדובנא)

 

אדם נחוש (ומתוק האור)

     בספר "שאל אביך ויגדך" מובא הסיפור הבא, אודות הרב מבריסק, המוכיח כי אדם נחוש לקיים את מצוות ה' כפי שצווה, מבלי לשנות בהן כהוא זה, או להתאימן למציאות החיים, כפי שזו נראית בעיניו, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.

     בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות. על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו, יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי - עם הכומר.  וכך ארע גם כעת . במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודיה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנדון למוות.  משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: "אינני הולך". ומפני מה סרב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: מאחר שהוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הווידוי הוא מזרז את מיתתו של הנדון למוות, שכן בלי וידוי לא הורגים.  סירובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר: "אם ייקחו - ייקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה".

     השליח יצא מלפניו ושב אל המושל בידיים ריקות. לשמע השתלשלות האירועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלה בא, ולא רק דרש במגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באוזניו איומים קשים וחמורים,  והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.  אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו.

     למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה והקיפו את הרב כשהם צועקים: "הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!"  אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף, ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מלוי פקודה זו.  ואכן, גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להיענש על סירובו בכל חומר הדין - לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.  בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל...

     תוך זמן קצר רעשה וגעשה העיר בריסק על המעשה, אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה,  אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כהוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את צווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם.  אולם הללו וגם הללו לא העלו על קצה דעתם את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, לידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי נדון למות! עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותו חנינה על מי לחול... ודווקא דבקותו הבלתי מתפשרת בצווי ה', היא שהצילה את חייו!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הליכה,טיול,מטרה,לימוד,גזל,תפילה,שטן,לבלבל,מחשבות רעות,תרדמה,גלות,חיבוק ידיים,אדם נחוש,

חדשות לנוחיותכם המירבית