פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'
אינדקס מאמרים
לגעת בשורשים
בר מצווה לילדי רווחה אשר אין לאל יכולת בידם לחגוג חגיגת בר מצווה.
חדשות
אמרי שפר ב'

 

 

 

  נקודה שבועית פרשת "לך לך" ה'תשע"ז

 

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "נח", נפגשנו לראשונה באברם. 
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "לך לך", מצווה אברם מיד בפתיחת הפרשה בציווי אלוקי לקום וללכת מבית אביו וממולדתו אל ארץ כנען.
במסכת אבות נכתב: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום".
אברהם הוא היחיד בתורה שעליו נכתב לשון ניסיון: "והאלוקים ניסה את אברהם", על זה אמרו חז"ל שהקב"ה מנסה דווקא את הגדולים שבאדם, וברור שהניסיונות הללו טומנים בחובם עינויי גוף ועינויי נפש, וכל מטרת הניסיון מאת ה' הוא לראות כיצד ינהג האדם המנוסה. 
במקרה של אברהם מתקיים גם הרצון להראות לכל העולם מה ראה ה' לבחור באברהם ובזרעו אחריו "לעם עולם" ובאברהם עצמו להיות אב המון גויים.
גם אברהם וגם כל אדם שעומד תחת ניסיון, קטן כגדול, מתחסן במהלך הניסיון מבחינה אמונית כנגד כל הפיתויים והקשיים שיש בדרך.
אם נבחן היטב נראה שאפילו בחיי היום יום הפשוטים שלנו אנו עומדים בניסיונות רבים: כעסים על הסובבים אותנו כמו בני זוג, ילדים, שכנים, עבודה וכו, וכן ניסיונות שונים ומגוונים שנקרים לפנינו לאורך היום.
דווקא אז, בניסיונות הלכאורה קטנים הללו, כל אחד ואחת מאיתנו עומדים למבחן. זהו מבחן עצמי על איך נתמודד ונעבור את המשבר הרגעי הזה. האם ניקח נשימה עמוקה ונעבור בשלום וברוגע או שמא ניתן לכעס וליצר לגבור עלינו ולהביא אותנו לידי כישלון.
לא סתם מיד אחרי ברכות השחר אנו מתפללים מידי יום: "יהי רצון... ואל תביאנו... לא לידי ניסיון" אך אם הגענו לניסיון כנראה ביכולתנו לעמוד בו, כי כך רוצה ה' ו

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

לך לך,ניסיון,חיבה,עליו השלום,טומנים בחובם,עינויי גוף,מתחסן,פיתויים,כעסים, בני זוג, ילדים, שכנים,

אמרי שפר ח' חשון ה'תשע"ז

 

 

 

אוי למי שגם בשעת סנוור מזהה רק את החושך.

 

    אין קונים תיקון הנפש בתענית ובסיגופים בלבד אלא בזיכוך המידות.

    הגאון רבי נסים קרליץ מורה לגרים לברך 'שלא עשני גוי . ' אחד הדיינים הסביר זאת שכדי ' ירגישו טוב ' ! במשך שנים, כאשר רבי נסים פסק בהלכות גרים השתמש במה שאפשר להקל עליהם, כדי לקרבם. ("נר לשולחן שבת")

 

     ''ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך". ('ז ה"ט(  באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן"ה חזון איש . "הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם החזו''א שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")

 

הלב הזהב בכנסיה (מתוק האור)

 

     מספר ה 'בן איש חי' : יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. הגיע ערב פסח ומצבו החומרי היה קשה מנשוא: חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו בו... החליט שאין לו חשק יותר לחיות. אך הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו. אמר לעצמו: אצא למדבר ,שם יתפסוני שודדים ויהרגוני.  אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: לשם מה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסו אותו שודדים? ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים יותר קשים! במקום זה החליט ללכת לרובע הנוצרי.

     הנוצרים הרי ידועים ב 'אהבת ישראל' שלהם, וודאי יהרגוהו. יצא לרובע הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שעתיים, אבל אף אחד לא שם לב אליו.  אמר: אם כך, אכנס לכנסיה, שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם - עברה שענשה מיתה, וכך אגשים את תקוותי...  הוא נכנס לכנסיה, אך אף אחד לא היה שם.  חשב לעצמו: אכנס פנימה, היכן שעומד הפסל בכבודו ובעצמו, שם בוודאי נמצא הכומר, ואז... נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מהפאר ומההדר. הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב. כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אקים רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם, טיפס, תלש את הנברשת מהתקרה וירד. אך שום דבר לא קרה, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי - והכומר לא נמצא, אם כן בא לציון גואל... הוריד את החליפה, כיסה בה את הנברשת ורץ הביתה [כמובן, אדם זה פעל שלא על פי ההלכה שאוסרת ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה[.

     כשהגיע לרובע היהודי, נגש לטפל בעניין הנברשת. היה בקהילה צורף חרש אילם. כתב לו שיעשה מהנברשת ארבעה מטילי זהב, אחד מתוכם נתן לו בשכרו ואת השלושה הנותרים הטמין מתחת למיטתו.  למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו: נברשת אחת חסרה! מה עושים? רץ למלך לספר שהייתה גנבה בכנסיה, והמלך הורה להקים ועדת חקירה.  הכומר הרגיש שכסאו מתנדנד, כי בעצם חובת השמירה מוטלת עליו. הוא בא אל המלך ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלוהים שלו. יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו כי אם תוך שבוע לא תושב הנברשת למקומה - יגורשו כל היהודים מהעיר, ואת עשרת נכבדי הקהילה יתלו בכיכר המרכזית. וכך אכן עשה המלך.

כששמע הרב את הדברים [היה זה בערב פסח], כנס את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יוכרז על צום ותענית צבור.  מיודענו הגנב שמע גם הוא את הדברים. נגש אל הרב ואמר: אין צורך לצום ולהתענות, אני גנבתי את הנברשת" ! "מה, באמת?|, השתומם הרב. "כן", ענה היהודי, "הרב יכול לבדוק מתחת למיטתי ולראות את מטילי הזהב. אבל אל דאגה, הרב ישאיר לי את הטפול בעניין ". הוא הלך למלך. כשהגיע לשער הארמון אמר שרצונו להיפגש עם המלך בדחיפות.  שאלוהו: "מי אתה שאתה רוצה להיפגש עם המלך?" אמר להם: "בקשר לנברשת שנגנבה". נו, טוב, דבר חשוב. הכניסוהו למלך.  אמר לו: "כן, מה אתה יכול לספר לי בקשר לנברשת ?" "אדוני המלך, אני לקחתי אותה!" "אתה לקחת?! או שמא מתכון אתה להיות קרבן של כל היהודים?...". " לא, זה אני שלקחתי את הנברשת, ואם המלך רוצה, יכול הוא לשלוח שליחים ולבדוק מתחת למיטתי, שם מונחים שני מטילי זהב שהותכו מהנברשת. במטיל השלישי כבר רכשתי נעלים לילדים ומצות ". "אתה יודע שהתחייבת בנפשך?..." " אינני סבור שהתחייבתי בנפשי. אספר למלך בדיוק את כל הספור, דברים כהווייתם,  אבל לשם כך נצרך אני שיבואו לכאן כל ראשי הכמורה: הכומר והבישוף,  הארכיבישוף והחשמן - כולם" ! המלך הסכים, וכך, כשכל 'מכובדי' הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וספר את סיפורו: " אני, לא עליכם, ירדתי מנכסי, ומצבי היה קשה מנשוא. אמרתי, כל הזמן אני מתפלל לא-לוקים שלנו ולא עזר לי, פעם אתפלל לאלוהים שלכם אולי הוא יעזור... הרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא סתם כלום... אפילו אם נחשוב שרוב העם טיפשים, אבל הכמרים ודאי אינם טיפשים!... ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו - הוא בטח אלוהים טוב... אמרתי לעצמו: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד ייפול דבר. " אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכול עשוי זהב,  ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... כל כך התרגשתי עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום. בכיתי ובכיתי, והאלוהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: 'בני בני,  אל תבכה'... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס. התמוגגתי מרוב דמעות... כשראה האלוהים שלכם שאני בוכה, אמר לי בנימה רכה: 'בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת'... "אני שמעתי זאת והזדעזעתי. אמרתי לו: 'איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהוצבה כאן לכבודך '?!... 'מה אומר לכם, האלוהים שלכם לא רק שהוא בעל לב זהב, הוא גם איש ביצוע.  כשראה שאינני זז, ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, באמרו: 'הנה, קח לך'

     ''זהו זה". סיים היהודים, "כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי - הרגוני" ! הכומר והארכיבישוף החליפו מבטים. בקשו סליחה מהמלך ויצאו לרגע החוצה. אמר הכומר לארכיבישוף: "מה נעשה אתו? בינינו, הכול שטויות, אבל אם הוא אומר שלאלוהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב? אין ברירה מוכרחים לומר שדבריו אמת", והארכיבישוף הסכים. נכנסו ואמרו לו: "טוב, אם הוא נתן לך - אתה משוחרר, הכול שלך"...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סנוור,חושך,גרים,קידוש,לב זהב,כנסייה,בן איש חי,נוצרים,כומר,בישוף,

 

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ז

 

ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. מפרש הבן איש חי שאצל אברהם כל העשירות שלו הייתה לו למשא כבד, אבל במצוות כתוב וירוץ אברהם, בקלות ולא בכבדות.

 

    ואת הנפש אשר עשו בחרן. מסופר במדרש, פעם אחת אירח אברהם אבינו אורח זקן בן תשעים שנה, לאחר שגמר לאכול  ולשתות אמר לו אברהם תזרוק ממך את העבודה זרה, ודיבר אתו 6 שעות על זה לשכנע אותו ולקרבו לה' יתברך, ובסוף הוציא פסל מכיסו ונישקו, אמר לו אברהם אני נתתי לך אכילה ושתייה ודברתי אתך שש שעות על זה, ועוד נשארת בדעתך וגירשו מביתו, כשהלך האורח אמר הקב"ה לאברהם אני השארתי אותו בחיים 90 שנה, בגלל שאולי יעשה תשובה, ואתה אחרי שש שעות בלבד התייאשת ממנו. מיד הלך אברהם לחפש אחריו, והתחנן לפניו שלא ילך עכשיו בלילה כשיש סכנת דרכים וחיות רעות, חזור אצלי ואתן לך מקום לינה, ואכן כן עשה האיש, למחרת שוב דיבר אברהם על לבו שעות רבות עד שעשה תשובה, מכאן אנו למדים שאין לאדם להתייאש אף פעם משום תלמיד, ואע"פ שלא הצליח בתחילה יחזור וינסה עוד ובעזרת השם יצליחו, ויראו ברכה ונחת מכל תלמיד ותלמיד.

     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

 

 

     את בריתי אקים. אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן, והוא מהברכה שמברכים בברית מילה.

הכוח המרכזי (הרב יחזקאל שובקס)

 

      בן שלושים וחמש היה יוסי כאשר פתאום נחתה עליו ידיעה מרעישה אשר שינתה את חייו באחת.  יוסי - בן יחיד לשני הורים ידועי חולי, אשר ציינו באוזניו - לא אחת - על הנס הרפואי העצום אשר בזכותו זכו להביאו לעולם.  ההתמודדות עם המחלות, קשיי הפרנסה, חוסר היכולת לתפקד כראוי בבית, הביאה את המשפחה להזנחה מתמדת, למרות הרצון העז של ההורים לתת הכול לבנם יחידם.  להורים הייתה זיקה מסוימת לדת אותה ינקו בבית במרוקו,  ומשום כך שלחו אותו להתחנך במוסדות תורניים.  כאשר יוסי הגיע לפרק "האיש מקדש" מסר ראש הישיבה את עצמו למענו, וכך זכה יוסי ולהקים בית בישראל. בהמשך הצליחו כמה עסקנים לסדר לו סכום כסף מינימאלי לצורך רכישת דירה. לאחר נטילת משכנתא גדולה, הצליח יוסי לרכוש דירה קטנטונת בת שני חדרים וחצי, לא רחוק מבית הוריו, בשכונה עולים וותיקה בעיר מעורבת בדרום הארץ.

 

     תוך מספר שנים זכה יוסי לכמה ילדים קטנים שובבים אשר התרוצצו בבית הקטן, ובד בבד התמודד עם פרנסת הבית ותשלומי המשכנתא. בהיותו אך בן שלושים הלך אביו לבית עולמו, ואמו האלמנה והחולנית נשארה בודדה ועזובה. בחלוף הזמן נאלץ יוסי להכניס את אמו לביתו.  המצב בבית היה כל כך עגום, שמכאן היה יוסי זקוק לישועה נסית ממש.  וזו הגיעה.

 

     באחד הימים התקבל בבית מכתב בשפה הערבית. באופן אינסטינקטיבי ביקש יוסי להשליך את המכתב לאשפה, אך דווקא האימא אשר ידעה לקרוא בערבית עוד ממרוקו, ביקשה לקבל את המכתב לידיה. כאשר סיימה לקרוא את המכתב הגיבה במשפט אחד: "יוסי, טוס למרוקו! זה ישנה את החיים שלך!"  והוא טס וחזר משם לאחר חודש עם עשרה מיליון דולר, חלק מן הירושה שהשאיר אחריו הדוד הזקן של האבא. זה שינה את החיים שלו, וגם את האישיות שלו. מאיש רזה וצנום נהיה בעל גוף רחב וכרסתן, ומאדם צנוע ושקט הפך לשחצן ויהיר.  הצעד הראשון היה לעבור דירה. מתווכים הציעו לו דירות יפות ומרווחות בשכונות חדשות בעיר, אך יוסי דחה את כולם. בערה בו תשוקה עצומה להקים וילה פרטית ומפוארת, דווקא בתוך השכונה העלובה בה התגורר בכל השנים.  יוסי רכש מגרש ריק בשכונה והחל להקים עליו את הבית החלומי.  מדי יום נעצרו עשרות מתושבי השכונה, הם ונשיהם וילדיהם,  והציצו בקנאה גלויה בבית המפואר ההולך ונבנה. יוסי עמד לא רחוק מהם ושאב נחת. כל מי שלחש על אוזנו אודות "עין הרע" או ניקור עיניים לשווא, נענה במשיכת כתף.

 

     בבית החלומי החליט יוסי להשקיע את מיטב השכלולים הקיימים.  הקבלנים הציעו לו מה שנקרא "בית חכם". בית שבו מותקנת מערכת שליטה מרכזית וממוחשבת אשר שולטת בכל המערכות בבית, כולל שערים ודלתות, תריסים וחלונות, תאורה ומיזוג אוויר.  הדלתות פועלות באופן אוטומטי, ברגע שמתקרבים אליהן הן נפתחות. התריסים נפתחים ונסגרים לפי כיוון השמש, מערכת המיזוג פועלת בתיאום עם החלונות, וכאשר יש אוויר טוב בחוץ נכבה המזגן והחלונות נפתחים. אפילו הגג שמעל הסוכה נסגר באופן אוטומטי כאשר יורד גשם בשיעור של "משתסרח המקפה".  וכך גם השער הראשי והמשוריין של הבית אינו נעול במנעול רגיל,  אלא על ידי מערכת חשמלית. לפני שיוסי חנך את הבית, קיבל הדרכה מפורטת לגבי כל המערכות. בין ההוראות הייתה אזהרה חשובה ביותר. דלתות הבית ושערי החצר נעולים באמצעות שדה חשמלי. בעת הפסקת חשמל מופעל מצבר מיוחד אשר ביכולתו לספק חשמל למערכות החיוניות למשך עשרים וארבע שעות. אך באותו זמן יש להוריד לרמת אפס את צריכת החשמל בבית.

 

     זה היה בשיא הקיץ, יוסי יצא עם כל המשפחה לחופשה בחו"ל. באותו זמן הסתובבו בשכונה עשרות צעירים משועממים שבקושי הצליחו להתמודד עם החצי הראשון של החופשה הגדולה. הבית מנקר העיניים של יוסי משך את תשומת ליבם, והיה להם מספיק זמן בכדי לעשות עבודה מקיפה ויסודית אודות מערכות הבטיחות.  באחד הלילות כאשר התושבים נמו היטב את שנתם, הופסקה פתאום אספקת החשמל בכל השכונה ועלטה שררה בכל המרחב.  הצעירים שידם הייתה בדבר ניגשו מיד לחצר הבית, ובעזרת מקל ארוך הצליחו להפעיל כמה פרוז'קטורים אשר הותקנו מסביב לבית, מתוך כוונה שהם "יאכלו" את כל האנרגיה שבמצבר. בתוך זמן קצר נראו נורות החיווי מתעמעמות, ובכך ניתן האות להיכנס פנימה. לא לפרוץ חלילה, אלא להיכנס כמו מלכים. הדלת הראשית הרחבה הכבדה והמשוריינת נעה על צירה כאילו הייתה מטוטלת חסרת תועלת, בהיעדר החשמל. וכך במשך מחצית השעה הסתובבו הצעירים בבית ורוקנו אותו מכל חפץ בר ערך.  כאשר עמדו בחוץ עם כל השלל בידיהם, סובו את פניהם לרגע אחורה והעניקו מבט אחרון לעבר הבית השמור המבוצר והמאובטח, אשר בהיעדר הזרם החשמלי הפך לגולם פשוט. * "

 

     ''ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". (פרשתנו ט, ב(  כותב רש"י על כך (בשם הגמרא): "וחתכם - לשון חיות, שכל זמן שהתינוק בן יומו חי - אין אתה צריך לשומרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן העכברים. שנאמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה', אימתי יהיה מוראכם על החיות? כל זמן שאתם חיים". הגוף הרחב והגדול אין לו שום ערך משל עצמו, כאשר אין הנשמה שוכנת בקרבו. במקום לטפח את הגוף אשר אין לו כל ערך, שומה עלינו לטפח את הנשמה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

במקנה, בכסף,בזהב,אברהם,בקלות,בכבדות,אכילה,שתייה,סכנת דרכים,חיות רעות, פורע,

 

 

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ז

 

 

דרכו של ה'שפת אמת' מגור היה לשמוע כל שבוע מבניו הקטנים מה שלמדו בפרשת השבוע מן המלמדים, ובשעת הבחינה היו לפעמים שואלין דברים שהוקשה להם. בפרשת לך לך שאל אחד מבניו כתיב וֲאָבְרָכהְ מָבְרֶכיָך ּוְמַקֶלְלָך ָאאֹרְ ונברכה בך כל משפות האדמה, אם  כל המשפחות נברכו באברהם מי היה מן המקללים,  השיב ה'שפת אמת' הא למה הדבר דומה לאיש ההמוני שמקלל ומזלזל ביראים עובדי ה', אף על פי כי הוא רוצה שיהיו בניו כאותם יראים, כמו כן היה אצל אברהם...

     המגיד מדובנא ז"ל אומר על הפסוק (ירמיהו יז, יא( " ''קורא דָגָר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" דהנה בעשירות יש מעלה ויש חסרון, המעלה היא שעי"ז יש אפשרות לתת הרבה צדקה, והחיסרון - שזה מביא לגאווה ותאווה וכו'. והנה גם כשבאים וזורמים מים הרבה לשדה, יש מעלה וחסרון,  המעלה שמשקים המים את השדה, והחסרון הוא שגורם ללכלוך וזבל. בד"א בזמן שהמים נשארים שם, אבל אם המים רק עוברים בשדה ואינם נשארים שם - יש רק את החיסרון ולא את המעלה. וכן גם בעשירות - אם נשאר אצלו הכסף יש לכה"פ גם את המעלה, אבל אם "לא במשפט", הכסף לא יישאר אצלו, ויהיה לו רק את החיסרון של עשירות . . )דרך שיחה(

     וכך כותב המלבי"ם "כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל. אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום,  הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו".

     זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב-ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה - תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה - אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו . ) (הגש"פ "אדיר במלוכה(

 

בית הכנסת של הפרטיזנים (שיחת השבוע, גליון 1555)

 

ראובן בריל שכב על ערש דוויי. בנו שמואל-אבא ישב לצדו. הם עברו יחד דרך ארוכה, מימי מלחמת העולם השנייה, שאז לחמו כפרטיזנים ביערות, ועד שזכו לעלות לארץ הקודש. בכוחותיו הדלים פנה ראובן אל בנו וביקש ממנו לשמור על בית הכנסת 'בית יצחק' בקריית שאול בתל-אביב. זה בית כנסת שראובן הקים לפני כשישים שנה, בתחילה כצריף ובהמשך נבנה מבנה מכובד. הבן נתן את מילתו לאביו.

 

ראש השנה תשע"ז. בית הכנסת 'בית יצחק' הומה ממתפללים. המקום שוקק. שמואל-אבא בריל (83) הוא המתפלל המבוגר ביותר כאן. פניו קורנות מאושר. בתום התפילה מתפללים רבים ניגשים אליו לאחל לו חג שמח ושנה טובה. ניגשתי לשוחח עמו, והוא הבטיח לספר לי את סיפורו בצאת החג.

 

מלחמה ביערות

 

"נולדתי בפולין, בכפר קטן", מספר שמואל-אבא. "למדתי בחדר ובישיבה. המורה היה חסיד סטולין. אהבתי אותו". הוא זוכר כל פרט, זיכרונו צלול, דיבורו רהוט.

 

"את שנות המלחמה עשינו ביערות", הוא משחזר. "אבי היה סוחר סוסים והכיר היטב את שבילי היערות. הגויים פחדו ממנו, הוא היה חזק. היו לנו כלי נשק ונלחמנו בנאצים". סיפוריו מסמרי השיער מימיו כפרטיזן, לצד אביו, יכולים למלא סדרת ספרים. מראות קשים ראו עיניו, אך כל אלה רק גרמו לו ולאביו לחשוק שיניים ולהילחם בנאצים בעוצמה גוברת.

 

האב כמעט נשבר

 

"עברתי כל-כך הרבה", הוא פולט אנחה, "נס שאני חי היום. היינו נדרכים כל אימת שמישהו חלף באזורנו ביער. לא היה לנו מה לאכול. היו לי שלוש אחיות קטנות, ולאבא היה קשה לראות את סבלן. הוא נשבר. אמרתי לו: אבא, אם אתה נשבר, כולנו בסכנה. זמן רב בקושי בא אל פיו דבר מאכל. הייתי לצידו ולא עזבתי אותו לרגע".

 

משפחת בריל שרדה מן המלחמה. "היה נדיר שמשפחה שלמה ניצלה מהתופת, בתנאים שבהם חיינו", הוא אומר. אחרי מסע ארוך הוא עלה לארץ, הקים משפחה וזוכה כיום לרוות נחת מילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו, כן ירבו. "זמן לא רב אחרי עלייתו לארץ הקים אבי את בית הכנסת, ובו התפללו בתחילה בעיקר עולים מצ'כיה שהתגוררו באזור. היה אכפת לו מהמקום. הוא דאג לו וטיפח אותו".

 

החג המאושר

 

אחרי שהאב הלך לעולמו הקפיד ראובן לקיים את הבטחתו. יום-יום בא לבית הכנסת, אף שלא היה בו מניין. לפני כשבע שנים קיבל המקום תחייה מחודשת על-ידי שליח חב"ד לנאות אפקה והסביבה, הרב עידו רהב .

 

הוא מחכה בקוצר רוח לשמחת תורה, החג האהוב עליו. ארון הקודש המפואר עמוס ספרי תורה שנתרמו במרוצת השנים על-ידי המתפללים. בכל שנה זוכה שמואל-אבא לרקוד עם ספר תורה במרכז בית הכנסת, והמתפללים רוקדים סביבו. באותם רגעי-הוד אין מאושר ממנו, והוא חש בוודאות שאביו רָווה נחת מלמעלה. "כשהייתם ביער ידעתם מתי חלים החגים?", שאלתי לסיום. שמואל-אבא צוחק: "ביער אין לוח שנה"...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

שפת אמת,פרשת השבוע,לך לך,המגיד מדובנא,קורא דגר,נבל, אם לשבט, אם לחסד, אם למלחמה, אם לשלום, פרטיזנים,  

אמרי שפר ה' חשון ה'תשע"ז

 

אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית. (רבי חיים ויטאל זצ''ל)

 

     אפיקורס גמור רח"ל שנהיה חולה מאד ואז החל להאמין ולהתחנן אליו יתברך שירפא אותו, הגיב ר' שלום ואמר, רואים של האפיקורסים לא חסר אמונה, חסר להם ייסורים!... או כלשונו, "אמונה חסר להם? ייסורים חסר להם!".. (הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל)

 

    העבר והעתיד - לך לך מארצך (יב א) בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו. (׳אוצר אפרים׳)

 

     ''ואעשך לגוי גדול' - סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות - כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' - ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך.

 

ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)

     מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי. לאחר זמן מה, אשתו שהייתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאי שה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהגיע ושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן. הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאישה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את העניין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם, הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.

     והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וציפורניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.

     ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האישה, והאישה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה", והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכול חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צרכי ציבור,כעס,הקפדה,איש חסד,אפיקורס,חסר אמונה,לך לך,עשרת הניסיונות,עבר ועתיד,ארץ המוריה,כוהנים,לויים,ישראל,

 

 

 

 

  נקודה שבועית, פרשת השבוע "נח" ה'תשע"ז

 

בשבוע שעבר, בפרשת "בראשית", ברא ה' את העולם שלנו ממצב של תהו ובוהו. אלוקים יצר וברא עולם חדש המלא בכל טוב הארץ וברא בו חיות וכמובן את בני האדם: אדם וחוה שתפקידם לשמר ולהפרות את הקיים בעולם החדש שיצר ה'.
והנה, כעבור עשרה דורות מאדם הראשון קם דור שהגיע להתדרדרות מוסרית קשה ביותר. זהו דור שנוהג על פי עצתו של הנחש מפרשת "בראשית": "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", הם קראו לעצמם בני אלוקים אך היו כולם פרוצים בעריות, מלאי חמס ואף כתבה עליהם התורה: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".
כך הייתה מורכבת האנושות כולה באותו הדור ומעליה בלטה צדקתו של נח שהיה פשוט אחד ויחיד בדורותיו, הן בדורות שהוא חי בטרם המבול והן בדורות עד לימי אברהם.
על נח נאמר לראשונה שמצא חן בעיני ה' ועיקרה של מציאת חן זו היא הנבואה שזכה בה ובכך נעשה נח לאיש הסוד של ה'. 
בזכות יחודו זה של נח אל מול כל הדורות הללו שחי בהם בחר בו ה' להיות השריד היחיד והאחרון של האנושות והעולם כולו בטרם יהפכו שוב כדי לנקות את כל תחלואי אותם דורות.
וכבר נכתב בגמרא שחז"ל שאלו מדוע נענשו גם החיות הרי לא חטאו, אלא שהחיה נבראה בשביל האדם ואם הוא חוטא אין צורך בחיה ובבהמה, ובמדרש הוסיפו: "מת אדם - ימותו כולם, חיה אדם - יחיו כולם".
דאגת ה' הייתה נתונה לא רק לאדם ובמקרה שלנו לנח ומשפחתו אלא גם לבעלי החיים.
נח הצטווה על ידי ה' להציל יחד איתו את החיות ועל אף שלא ידע מה יהיה משך המבול הוא עמד בניסיון ודאג להם לאורך כל הזמן הזה בדיוק כפי שהצטווה. בדאגה זו לבעלי החיים היה משום דבקות במידותיו של ה' ובכך נעשה נח שותף מלא לבורא עולם בהצלת ובבניין העולם מחדש.
נח היה ניצוץ יחיד אבל מיוחד בדורו. הוא מסמל עבורנו שגם אם סביבנו הכול חשוך ורע אפשר וצריך להמשיך ולהישאר טובים. לדבוק באור ובטוב ותוך כך להרים חזרה ובהרבה סבלנות, כפי שפעל נח בעצמו במשך שנה שלימה, את כל הסביבה הרעה ולהסיר את החושך. 
יכול ונח לא היה נחשב לדמות כה מיוחדת אם היה בדורו של אברהם למשל, אולם יכולתו המיוחדת להאיר את העולם באור טוב ובהיר דווקא בתקופה כה קשה הביאה את ה למצוא את החן שבו ולבחור בו כבורא עולם חדש.

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

תהו ובוהו,אדם וחוה,התדרדרות מוסרית,מלאי חמס,חיה,בהמה,עולם חדש,נח,אור טוב ,בהיר,השריד היחיד,

 

 

 

 

 

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז

 

 

  אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.

     ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(

     הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(

     בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.



     בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" - אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה - אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"



     והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" - כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' - שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות - ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג - "ופרקת עולו" - אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...

    

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" - דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה - לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... - שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.



      ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.



לא יחרץ

     מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.

     נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:

     פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???

     ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים

לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)

     חדרו של הרופא ד"ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד"ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר‘ שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר‘ שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר‘ שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.

     ר‘ שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר‘ שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

     הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא "אדם חזק". היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה "בודאי". הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר‘ שלמה יוסף אל שולחנו. "תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה". "להכין את המשפחה, למה?" מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. "אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים".

     ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב"י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.

     לצדו של ר‘ שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים "רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!" חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר‘ שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. "הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ"ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע"א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת".

     ר‘ שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח‘ רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, "והיכן בדיוק הרבי נמצא" ועל כך לא היה לו מענה. "כאן בגליל" ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. "אתה מהאזור?" "כן". "אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו"ר מלעלוב?" "בטח" קרנו פני הנהג בחיוך טוב. "הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם". "אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב". "פגשתם את האיש הנכון", אמר להם. "הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו". "השגחה פרטית," מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).

     אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: "היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי".

     הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. "הרבי ניאות לקבלכם". ר‘ שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.

     התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות "בעזרת ה‘ יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם". הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה - למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? "שהרבי יברך - הפצירה - שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה". הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. "בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה" שוב בירך - הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים - הבהיר הרופא - יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ"ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.

     "רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... "לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. "בעזרת ה‘ יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות". פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.

     כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. "כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם". ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.

     ר‘ שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב "מתבשרים" כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. "לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים". חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.

     אבל... שוב חלה ר‘ שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ"ד טבת תשמ"ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ"ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.

     כשהגיעו מים עד נפש - התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. "כך תוכל לגור לידינו, אבא", זרחו עיני הצאצאים, " והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך".

     ר‘ שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!

     את ההמשך איש לא צפה. ר‘ שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור‘ שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע"א, "לא ישאיר אחריו חובות". לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה‘! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

שומר,פיו ולשונו,לדבר,קדושה,טהרה,איש,צדיק,תמים,יונה,עורב,להוסיף,לגרוע,זרם,מטר,לא יחרץ,

  

 

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ז

 

 

 אומר המדרש: "אדם ובהמה תושיע ה'!" - אדם בזכות בהמה, תושיע ה' ! מזעזע... אדם לא ראוי לישועה בפני עצמו, לא מגיע לו שהעץ יוציא פירות... למה? כי האדם הוא חוטא! כל הסיבה שיורד גשם בעולם זה משום שיש בהמות שצריכות לשתות, ורק בזכות אותן הבהמות שהן לא חוטאות, מגיע לנו, בני האדם, שפע מן השמיים.  נו, אז כשמחלקים עכשיו אוכל, למי צריך לתת ראשון?  בוודאי - לבהמות!

"     וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים" (ח, ג(  כדי לזכות לתשובה היינו "וישובו", צריך את "המים" - צריך ללמוד תורה המשולה למים.

     חודש מר חשון נקרא כך כי עדיין שפתותיהם של ישראל מרחשות את תפילות הימים הנוראים ('ישמח ישראל' בשם המגיד מקוז'ניץ(

   חזן ניגש לתפלת גשם, ועוד לפני שסיים את התפלה - כבר ירד גשם ושטף את העולם.  לאחר התפלה נגש החזן לרב ואמר לו: "נו, כבוד הרב, האם ראית מה עשתה התפלה שלי?" נענה הרב ואמר: "תנוח דעתך, בגלל אנשים כמותך, ירד גם מבול לעולם, ולא רק גשם"... (ומתוק האור)

לאיזו מחלקה עדיף לתרום...  למחלקת פוריות או למחלקת עיניים?  (אפריון שלמה, עלון 172)

     שאלה: מעשה שהיה ביהודי עשיר מופלג, שזכה לחבוק בחיקו עולל רך, לאחר תקופה ארוכה בה היה חשוך בנים.  פנה הגביר המאושר אל מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א בשאלה: " כאות הודיה וברכה ל-ה' יתברך, מעוניין אני לתרום חמישית מנכסיי להקמת מחלקה חדשה בבית חולים (והמדובר בסכומי עתק). מבית החולים אליו פניתי נמסר כי נצרכים הם להקים ב' מחלקות נוספות: מחלקת עיניים משוכללת, וכמו כן בכוונתם להקים מחלקה שתסייע בהבאת ילדי ישראל לעולם . ועתה נפשי בשאלתי: האם כדאי לי לתרום את הממון הרב למחלקת פוריות בבית החולים או למחלקת עיניים? הרי על שניהם, גם על עיוורים וגם על ערירים, נאמר שהם חשובים כמת...".

     תשובה: ראשית חכמה, הדגיש בעל ה 'משנה הלכות', כי כל שאלתנו מתייחסת לאדם שמעוניין לתרום עבור אחת משתי המחלקות: עיניים או פוריות, אלא שמתלבט איזו מהן עדיפה. אולם אם אומר סתם שרוצה ליתן סכום גדול לטיפול בחולים,  או-אז עלינו להשיב לו כי חולים שיש בהם סכנה קודמים לאלו שאין בהם סכנה.  ובכן, מורינו שליט"א העביר את השאלה למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א שהשיב כי מחלקת עיניים עדיפה. ונימוקו עמו: שכן בשולחן ערוך (תע"ג ס"ה) מבואר שכאשר המשנה בפסחים מונה את מיני הירק הראויים לקיום מצוות אכילת מרור בליל הסדר, הרי שראשון שברשימה קודם, ועדיף קודם לחזר אחרי המין הראשון, ואם אינו מוצא מין זה, עליו לטרוח ולבקש את המין השני וכן הלאה.  נמצינו למדים כי סדר הפרטים שבמשנה נקבע לפי דרגתם. וכן בנידון דנן, אמר הגר"ח. הברייתא במסכת נדרים מונה ארבעה אנשים החשובים כמת: 1 ) עני 2 ) מצורע 3 ) סומא 4 ) מי שאין לו בנים. והרי לנו שהקדימו רבותינו את הסומא למי שאין לו בנים. ואם כן, מן הראוי להקים בממון מחלקת עיניים המטפלת באנשים שאיבדו את ראייתם ומשיבה טעם לחייהם.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדם ,בהמה,גשם,לשחוח,אוכל,ללמוד תורה,תפילת גשם,מבול,מחלקת פוריות,מחלקת עיניים,ישועה, 

 

אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ז

 

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''   

"     אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס, שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)

 

     הישגים גדולים דורשים זמן.

 

     יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.  בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.  הסביר רבי צבי־הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה"...

 

"לא יוסיף להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)

.

     נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות. לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו, ונצרו את סודו.

     יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו. ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים - ומחשבותיו ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה ביד נדיבה.

     פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים,  מעיר הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם - הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל - לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.

     התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה, כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו פורקן בסטירות לחי עזות!...  לבסוף, כאשר התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל לי על שלא הכרתיו,  ולא עמדתי על גדולתו. יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו, שהכיתיו..."  ורבנו הרש"ש הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים! ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת בית אל."

     יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול, כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת בסיפור.

     מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!"  נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."  והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו - היש לנו מושג בגדלות המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:

     רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם מישראל - כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר החינוך: "בזה הלאו - היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב - שאר כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" - נוראים הדברים!

     פעם ראה מרן ה"חתם סופר" זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני - אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אור,עתיד,מעצב,מצא חן,כעס,שליח,יהודי למדן,ירא שמים,עורב,יונה,המבול,רשעים,להכות,

 

 

 

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

 

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

 

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

 

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

 

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

 

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' - לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר - יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס - דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

מזונות,לחם,קללה,ברכה,שם,חם,יפת,מעשים טובים,התלהבות,תפארת,חותמת,אמת וישר,

 

אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ז

 

אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. ולואי יהא חלקנו עמהם.  

 

     "ואָּדם ביָּקר בל ילין נמשל כְּבהמֹות נְּדמו", "וְּאָּדָּם ביקָּר" - האדם קיבל מבורא העולם כוחות יקרים מאד, אך הוא לא מבין בהם ולא מעריכם כראוי, ולכן נמשל כבהמות...

 

     ״ברא״ משמעו בן (בארמית), בריאות, ותבואה (״בר״). ״בראשית ברא״ - ראשית צרכיו של האדם הם בני, חיי ומזוני. (רבי וולף מסטריקוב)

 

     "בראשית" - ראשית דבר יהודי צריך לדעת כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". יש יד מכוונת ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם. (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

הס קטֵגור (על-פי 'הראשון לשושלת בריסק')

קול שקשוק מפתחות נשמע ודלת הברזל נעה על צירה בחריקה. סוהר גדול גוף נכנס פנימה. "בוא איתי", אמר קצרות לאסיר שישב על הדרגש, "מועד משפטך הגיע".

 

זה היה בערב יום הכיפורים שנת תרל"ו. האסיר היה רבי יהושע-לייב דיסקין, רבה של העיר בריסק. הפרשה שטלטלה את יהודי העיר והאזור כולו הגיעה לשיאה. הכול החל כאשר אישה בוכייה התדפקה על דלת ביתו של הרב ובפיה סיפור קשה. בעלה החליט להמיר את דתו, והודיע כי לא ייתן לה גט אלא אם כן תשלם לו אלף ושמונה-מאות רובלים, סכום עצום, שלא היה לאישה שום סיכוי להשיגו. ליבה של הרבנית דיסקין נכמר. "אאסוף את הכסף הדרוש", הבטיחה, ופתחה במבצע לגיוס הכסף. אחרי מאמצים רבים הצליחה לאסוף אלף וארבע-מאות רובלים בלבד.

 

האישה לא יכלה להמתין עוד והודיעה לבעלה המומר שהסכום המלא נמצא בבית הרב, והוא יקבלו ברגע שייתן גט. הרבנית קיוותה שעד מועד הגט יושג הסכום החסר, אך הימים נקפו והתרומות בוששו מלהגיע. עסקני הקהילה, שהיו שותפים למאמץ גיוס התרומות, חששו שההזדמנות תוחמץ, ובלילה שקודם מועד עריכת הגט הפיצו שמועה שמבית הרב נגנבו ארבע-מאות רובלים. הם אף הגישו תלונה במשטרה, וזו פתחה בחקירה. הבעל המומר האמין כי אכן הכסף החסר נגנב, וסמך על הבטחת עסקני הקהילה שברגע שהגנֵבה תוחזר יקבל את המגיע לו. הוא גירש את אשתו ועזב את העיר.

 

המומר עבר ללובלין, ושם התרועע בחברת כמרים. הוא התפאר לפניהם על הצלחתו לסחוט מגרושתו אלף וארבע-מאות רובלים, וסיפר כי הוא עתיד לקבל עוד ארבע-מאות רובלים כשייתפס הגנב. "סיפור הגנֵבה נשמע חשוד", אמרו לו הכמרים. "רימו אותך. איך ייתכן שנגנבו ארבע-מאות בלבד מתוך אלף ושמונה-מאות?". הללו הסיתו אותו לשוב לבריסק ולהתלונן כי הרב בדה את סיפור הגנֵבה. עשה האיש כעצתם. הוא נסע לבריסק והגיש תלונה במשטרה על בדיית סיפור הגנֵבה. למחרת באו שוטרים אל ביתו של רבי יהושע-לייב דיסקין, ולעיני בני משפחתו הנדהמים עצרו אותו.דבר המעצר התפשט כאש בשדה קוצים. יהודי העיר הוכו בתדהמה. המונים ליוו את העגלה שבה ישב רבם האהוב. העגלה יצאה לעבר גרודנה, ובכל עיר שבה עברה יצאו התושבים היהודים וליוו אותה בצער ובכאב. החל מסע שתדלנות כביר. בתחילה קיוו העסקנים להשיג חנינה לרבי יהושע-לייב, אך הובהר להם כי השלטונות נחושים להעמיד את הרב לדין. בתחילה אף לא הורשה לקבל ביקורים, ורק לאחר לחצים ותחנונים ניאותו השלטונות לאפשר לו לקבל קהל. בראש השנה אף התארגן אצלו מניין לתקיעת שופר.

 

מועד המשפט חל בערב יום הכיפורים, בשעה שתים-עשרה בצהריים. אולם המשפט היה מלא עד אפס מקום. התובע, שהיה שונא ישראל מושבע, פתח בנאום חריף ובוטה. שעה ארוכה הטיח האשמות חמורות ברבי יהושע-לייב, והאשים אותו שלקח את הכסף לעצמו, מתוך שאיפת נקמה באיש שהמיר את דתו. בתום נאומו דרש מהשופטים להרשיע את הנאשם ולגזור עליו שבע שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר על כל אחת משתי העבֵרות שלטענתו עבר הרב. רחש עבר בקהל המזועזע למשמע הנאום התקיף, ההאשמות החמורות והעונש הנורא שדרש התובע להשית על הרב. הקהל הרגיש היטב את אימת יום הדין, בערב היום הקדוש.

 

דממה השתררה באולם כאשר הסנֵגור המפורסם, עו"ד משה קנארוזובסקי, החל לשאת את נאום ההגנה. הוא נשא נאום רהוט ומהוקצע. במשך דקות ארוכות ריתק את השופטים ואת המתכנסים בסקירה נלהבת על אישיותו של רבי יהושע-לייב, על קדושתו ויושרו. "מוכן אני להישבע שאך בעלילה באו עליו, וכי הרב לא נגע בכסף שהופקד אצלו", הצהיר.

 

השמש כבר עמדה בראשי האילנות כאשר הודיעו השופטים שהם יוצאים להתייעצות וכי ההחלטה תינתן בשעה 8 בערב. ליל יום הכיפורים ירד. בבתי הכנסת מיהרו להתפלל 'כל נדרי', ובתום התפילה שבו היהודים לבית המשפט, ושפתותיהם רוחשות תפילה. את המתח היה אפשר לחתוך בסכין.

 

ראש הרכב השופטים החל להקריא את פסק הדין. בנאום מנומק, על דעת כל השופטים, זיכה את הנאשם מכל אשמה. "התובע לא הצליח להביא הוכחה כלשהי לחשד נגד הרב, וטענותיו אינן אלא השערה בלבד", קבעו השופטים. "מול זה עומדת אישיותו הגדולה של הרב, שאליה נחשפנו כאן, וזו מרחיקה ממנו כל חשד שנגע בכסף שאינו שלו". השמחה וההתרגשות שמילאו את הלבבות באותו ליל יום הכיפורים אינן ניתנות לתיאור. הרב יצא לחופשי ועשה את המשך היום הקדוש בבית הכנסת בגרודנה.

 

ואולם בלב הרב ומקורביו עדיין ניקר החשש. אמנם השופטים קיבלו את עמדת הסנֵגוריה, אך הם תבעו ממפקד משטרת מינסק הסבר מדוע הופסקה חקירת המשטרה על היעלמות הכסף. בעקבות זאת החליט רבי יהושע-לייב דיסקין לעזוב את רוסיה במהירות. הוא עלה לארץ ישראל וקבע את משכנו בירושלים.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

מזונות,לגזול,לחמוס,כוחות,בהמה,בריאות,ברא,יד מכוונת,הס קטגור,

 

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ז

 

 

   אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי. והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם



     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

לא הוציא את שינתו (פניני בית לוי, עלון 313)

     הרב הקדוש רבי צבי אריה מהעיירה אליק הידוע בכינויו ר‘ הערש לייב היה מראשוני תנועת החסידות. מסורת חסידית מספרת כי הבעש"ט הקדוש עוד הספיק לראות את הרך הנולד ובישר שהוא יאיר את העולם. כשגדל הסתופף בצילו של המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והיה תלמידו המובהק. בשנת תקמ"א, כשהוא עודנו אברך צעיר, ייסד את שושלתו החסידית בעיר אליק הנמצאת בקרבת הערים המפורסמות רובנא, דובנא ולוצק וכיהן בה גם כרב העיר.

     רבי הערש לייב היה קדוש עליון והתפרסם ככזה בקרב עדות החסידים. ההערצה אליו הייתה עצומה ובכל מקום אליו הגיע כבדוהו כבוד מלכים. ובין אותו כבוד מלכים התרחש סיפורנו דנן...

     אותו יום הגיע רבי הערש לייב לביקור בעיירה אחת לא הרחק מעירו אליק, וכל היהודים בעיירה נקהלו בכיכר הגדולה הסמוכה לבית המדרש וקבלוהו בהדרת כבוד השמורה רק למלכים, מאן מלכי רבנן. תור ארוך של יהודים עמד בדרך ארץ וכל אחד ניגש בתורו אל הצדיק כשפניו נוהרות משמחה על הזכייה שזכה לה בעיצומו של יום חולין רגיל, לראות צדיק ובעל מדרגה, ויתרה מזאת, על הזדמנות להשיח לפניו את כל המצוקות ועקתין דנפישין.

     הצדיק עמד ליד כרכרתו, טרם הספיק לצעוד אפילו חמישה צעדים כאשר יהודי העיירה עטו עליו כמוצאי שלל רב, הם שואלים את שאלותיהם והוא עונה לכל שואל בניחותא ובאורך רוח. אווירת יום טוב הורגשה בחלל האוויר. שמחה פנימית הנובעת ממעמקי הלב היהודי קרנה מפניהם של כל הנוכחים.

     אבל לא רק יהודים היו שם. גם גויי העיירה עמדו שם בתוך הקהל והכל, יהודים וגויים להבדיל קבלו את הצדיק בכבוד גדול. וכשהושיט את ידו נישקו אותה בחרדת קודש. אמנם, לא הכל היו שלמים עם הכבוד הגדול הניתן לצדיקם של היהודים. אחד מתוך הקהל העמיד פנים כאילו גם הוא חוגג, נקרא בשמו פטריק ולדימירסקי לצורך הענין, הוא עמד בתוך השורה הארוכה של מקבלי הפנים ובלבו גאו מחשבות עוינות. מתבונן חד עין היה יכול לזהות על פניו מדי פעם הבעה מאד לא סימפתית של זעף וקנאה, אך איש לא טרח להתבונן בפניו של פטריק. הכל היו עסוקים בהתבוננות בפניו הקורנות של הצדיק.

     "הז‘ידים הללו" חשב פטריק בכעס, "כל יום יש להם חג, לא מזמן חגגו את חג הפסח שלהם וכעת חג חדש, חג "ראבין". רב חשוב משלהם הגיע לביקור ואיזה כבוד והדר נוהגים הם בו, כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו. הקנאה שפעפעה בו התלהטה והפכה עד מהרה לפרץ אדיר חסר מעצורים של שנאה צרופה אל הצדיק היהודי המעז להיות וגם להראות כה קדוש וטהור. ממש כמו מלאך. הוא הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את ההערצה הגואה של חבריו הנוכרים. וכאשר הגיע תורו לנשק את ידו של הצדיק, במקום לנשק אותה ירק לתוכה בשאט נפש!

     הכל עמדו המומים מול חילול הקודש ומרוב תדהמה לא ידע איש מה לעשות. עוד הם עומדים אובדי עצות פסע פטריק מעדנות משם והלאה, התרחק והלך לעבר ביתו כשהוא אינו שת לבו כלל למהומה האדירה המתחוללת מאחורי גבו. סערת רוחות שלא זכורה כדוגמתה פרצה במקום. כעסם של יהודי העיירה התמימים התלקח עד להשחית. "צריכים להרוג אותו" פרצו קריאות ספונטניות מפי רובם ככולם של אנשי העיירה. "אסור לעבור בשתיקה של מעשה נבלה שכזה". אבל רבי הערש לייב צינן את הרוחות. הוא מחה במטפחת את סימני הרקיקה מכף ידו ופנה מתונות אל עדת שוחרי כבודו הנזעמים. יהודים, אל תשכחו כי בגלות אנחנו חיים. אם תרדפו אחרי הגוי החצוף כדי לכלות בו את זעמכם, אין ספק כי תצליחו להתגבר עליו. הוא אחד ואתם מאה. אבל מה היה מחר?" קולו הפך ללחישה זהירה. הוא העיף מבט לעבר תושבי המקום הנכריים אשר גם הם חשו שלא בנוח מעזות פניו והתנהגותו המחפירה של אחיהם לדת. "כעת הם חושבים כמוכם, אף אם תגעו לרעה בחברם, הרי הם כולם יתהפכו מקצה לקצה. הם וכל גויי האזור יבואו ויעשו בכם שפטים. יחוללו כאן פוגרום בנקמם את דמו השפוך של אחיהם מבני דתם. ומה תועלת תצמח לכם מן הדבר?". דבריו של הצדיק התקבלו ברגשות מעורבים. כמה חמומי מוח שטרם נרגעו מן הכעס האיום שאחז בהם סיננו בחימה שפוכה: "ומה? שמא נעבור בשתיקה על פשע שכזה? רבי הערש לייב חייך חיוך סתום. "אל דאגה, הגוי החצוף יבוא על עונשו". באותו רגע השתתקו הרוחות הסוערות והכל נרגעו. אם הצדיק מבטיח שהגוי יבוא על עונשו, הרי ברור הדבר לכל בר דעת כי במוקדם או במאוחר תבוא עליו מיתה משונה ולפיכך מה להם להזדרז ולנקום בו. מלאך המוות יטפל בו טוב יותר מהם...

     דוד שייע בעל בית המרזח חזר לביתו נרעש ונרגש. טרם הצליח להרגע מן המאורע החריג שהתחולל  בקבלת הפנים לצדיק הנשגב. דמו עוד געש בעורקיו וכל גיד בבשרו תבע את עלבונו של הצדיק. מכל יהודי העיירה היטיב הוא להכיר את פטריק זה, שהיה קונה ממנו כמויות עצומות של בשר ויין וקשור היה עמו בקשרי מסחר הדוקים סביב המשקאות החריפים ששיווק. מעולם לא שיער כי מתחת להבעה הנעימה השורה על פניו המגושמות של פטריק, מסתתר זאב טורף וחד ציפורניים.

     זוגתו טויבה חשה כי אין פניו כתמול שלשום שעה שנכנס הביתה ופשט את מעילו העליון. הבעה מודאגת וכאובה כבשה את קלסתרו החייכני בדרך כלל. "קרה משהו?, שאלה בדאגה. "כן! הרבה מאד" ענה בהתרגשות וסיפור המעשה התפרץ ממנו כקיטור מיורה רותחת. טויבה שמעה את ההתרחשות בקשב רב כשידיה נתונות על מותניה ומטאטא הזרדים שבו כיבדה את הרצפה נשען על הקיר לצידה. היא התקשתה להבין מדוע הוא כה מודאג. "אני מבינה מדוע אתה כועס וכאוב, אבל מה פשר הדאגה המציפה את כולך". שאלה בתמיהה. "מדוע את לא מבינה, אוי ואבוי לנו", הכה כף אל כף. "המצב שלנו מאד קשה". "מדוע"? הצטיירו סימני שאלה ענקיים על מצחה של טויבה. "איך אנחנו קשורים לעניין?" "אוהו קשורים" טפח שוב בידו על מצחו? "אל תשכחי שפטריק קנה ממני כמויות עצמות של יין ובשר ועשרות חביות של "ברונפן" (ברנדי) שעדיין לא שילם לי את תמורתם, והרי הדבר ברור לכל בר דעת כי אם פטריק ביזה את הצדיק, מן השמים לא יעברו על כך בשתיקה והגוי לא יראה את אור הבוקר של מחר". כלום אינך מבינה זאת בעצמך?" הביט בה בארשת פלצות. "הכסף שלנו ירד לטמיון". "הצדיק אמר שלא יוציא את יומו?" שאלה. "הוא רק אמר שהגוי יבוא על עונשו". "אה, את לא מבינה" נד בראשו. "הרי לא יכול להיות שהגוי הרשע שפגע כל כך בכבודו של הצדיק יוציא את יומו. מן השמים ינקמו בו עוד היום. את עוד תיווכחי בכך. ומחר נעמוד בפני שוקת שבורה ונדבר אל הקירות".

     דוד שייע היה שרוי במצוקה. "אני צריך לגבות ממנו את כל חובותיו עוד היום, אבל איך אני מוציא ממנו את הכסף בפתע פתאום?, שאל בהגיון צלול. "הרי פטריק ישאל אותי מה קרה פתאום באמצע יום בהיר שאני זקוק לכל כספי ואינני מוכן לחכות אפילו יום אחד". היא חשבה רגע ומיד הבריק רעיון במוחה. "אמור לו שאתה זקוק לכסף כי נקרתה בפניך עסקה מוצלחת מאד. מישהו מוכן למכור לך כמות עצומה של יינות ומשקאות חריפים תמורת כסף מזומן, ואם לא תזדרז לתת לו את כל הכסף עוד היום, ימכור הלה את הסחורה לקונה אחר וכך שניכם תצאו נפסדים. הבהר לו כי הענין אינו סובל דיחוי". סבר וקיבל. דוד שייע יצא לעבר ביתו של פטריק. חצה בזהירות את הגינה והקיש על דלת העץ. פטריק בעצמו פתח את הדלת וארשת מופתעת עלתה על פניו. "דוביד שייע, מה מביא אותך אלי באמצע היום? דוד שייע התאפק בכל כוחו לא לסטור על פניו האדומות של הגוי וענה לו בנימה עניינית שהוא זקוק בדחיפות לפירעון החוב שפטריק חייב לו, למרות שבדרך כלל אינו עומד על גביו, הפעם השתנו הנסיבות. עקב הרקע המסחרי העשיר של דוד שייע ופטריק, לא התקצף הגוי למשמע הבקשה החריגה. ברם הוא התנצל כי סכום כל כך משמעותי אינו עומד לרשותו בזה הרגע, וכי יארכו לו כמה ימים כדי להשיג את כל הכסף. "לא! אני צריך את הכסף עוד היום" התחנן דוד שייע. "שאם לא כן, תאבד לי הזדמנות פז של מסחר טוב. אל תשכח פטריק שגם אתה עתיד לצאת נשכר מהעניין. כמות נכבדה מהקניות שלי מוצאת את דרכה אל מרתפיך". פטריק הבין את טענתו של שכנו היהודי, אולם התפלא מאד כיון שמעולם לא ראה את דוד שייע כה נסער. לא עלה על דעתו כי מה שקורה עתה קשור איכשהו להתנהגותו הנפשעת באותו יום. הוא חשב לרגע ואז הפטיר. "אתה יודע מה, אולי אקח הלוואה מייבגני לאליץ‘, העשיר של העיירה". "אבל מהר" האיץ בו היהודי. אני יוצא אליו בעוד רגעים אחדים. רק אנעל את מגפיי. תבוא אלי בעוד שעה. כעבור שעה ומחצה חבק דוד שייע את הצרור ובו אלף רובלים אותם לקח פטריק בהלוואה מייבגני לאליץ‘. כעת - ידע - הציל את כספו מרדת שחת ולא נותר לו אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. הביא את הכסף הביתה והחל מסתובב סביב ביתו של הגוי.

     הערב ירד ובביתו של פטריק עלה האור בחלונות הטרקלין הגדול בדיוק באותו לילה קרא פטריק לכמה אורחים והוא ישב וחגג איתם במסיבה של סביאה וזלילה. ומעל כולם התנשא קולו הצרוד מרוב שתייה של פטריק שמצא לנכון לשתף את אורחיו בסיפור המשעשע שהזדמן לו היום, כיצד ביזה את ה"צדיק" היהודי ברקיקה הגונה על כף ידו. אורחיו שאגו בצחוק פרוע ויצאו עם פטריק גיבור היום במחול של צעדים מתנודדים. רקדו לימין ורקדו לשמאל. עיניו של דוד שייע כמעט ויצאו מחוריהן, כאשר ארב מבין השיחים ועקב מבעד לחלונות לראות כיצד יפול דבר. לצערו לא היה קץ. "אולי הרחקתי לכת באמונתי" לחש לעצמו. "הגוי בריא כשור הבר והלוויתן גם יחד. הוא עוד יכול לחיות כך עוד חמישים שנה. כולו אומר בריאות וחוסן גופני". ביאוש חזר הביתה וסיפר לזוגתו כי הגוי אינו מגלה כלל סימני מוות. אדרבה, חוגג הוא עם מרעיו ומתפאר בבזיון שהנחיל לראבין. "סבלנות" לאטה לו רעיתו. "השחר עוד לא עלה". כעת הדביקה היא אותו בלהט אמונתה היוקדת והוא חזר מדי חצי שעה לעמדת המעקב שלו, רק כדי לגלות למרבה אכזבתו שהמסיבה מרקיעה שחקים ומדי פעם הניגון מתחלף. אם פטריק היה סמל של בריאות בכל יום, הרי הלילה הגיע לשיא השיאים. הוא רקד ורקד ולא ידע לאות, ומדי פעם ניגש אל השולחן ואל טסי הבשרים שהיו מונחים עליו. בלע אומצה מטוגנת וקינח בלגימת שכר הגונה, וחזר אל המעגל וחוזר חלילה... אי שם לקראת האשמורת השלישית, כאשר מול הגויים העליזים פצח בריקוד שמח במיוחד - שקל דוד שייע לשוב אל ביתו. הוא היה אחוז יאוש גמור. הגוי פטריק ומלאך המוות לא נראו מעולם רחוקים יותר זה מזה. נראה כי פטריק, כוח אבנים כוחו, הוא והמוות תרתי דסתרי, שני הפכים גמורים. שקל לחזור אל ביתו. לצנוח אל מיטתו ולשקוע בשינה עמוקה. ואכן לרגע נעצמו שמורות עיניו העייפות והוא כבר חלם...

     "דוד שייע, קום". "מה?" טויבה הושיטה לו את הקערית ונטלת הפח. "טל ידך". "כל העיירה הולכת על גלגלים" ואתה ישן" צחקה. "פטריק ולדימירסקי התפגר וכולם גויים ויהודים כאחד, שחים בדבר ומספרים על העונש שקיבל עוד באותו יום. אין אחד שלא מציין את הקשר שבין מעשהו החצוף של פטריק לעונש שקיבל תיכף ומיד. מה אמרת? מי שהשפיל את הצדיק לא יראה את אור היום!" "מה?" צווח בתדהמה. "והרי כמעט בוקר היה כאשר נטשתי את הגינה מול ביתו וראיתיו במו עיני רוקד ושמח". "הכול נכון" הסכימה אתו. "אולם, מתברר כי זמן קצר אחרי שהתייאשת והלכת ניגש מיודענו אל השולחן וחטף עוד אומצה לפיו והפעם נתקע הבשר בקנה הנשימה שלו וחנקו למוות בו ברגע!".

     פתאום התעורר מן השינה החטופה והתכונן לראות שוב את החינגה הפרועה בביתו של פטריק. לתדהמתו הגמורה התאמת החלום שחלם זה עתה באמצע השדה והפך למציאות. דוד שייע שפשף את עיניו כלא מאמין. פטריק אמנם היה שרוע על הרצפה כפגר מת וסביבו בני משפחתו וחבריו הצורחים ומקוננים על מותו הפתאומי כתוצאה מאומצה שחנקתו... בדיוק מה שחלם לפני רגע! הוא קם ממסתורו ורץ כצבי לעבר ביתו. כשהגיעה הידיעה על מותו החטוף של הגוי וכל המעשה ביהודי שמיהר לגבות ממנו את חובו לאוזניו של הצדיק, הגיב רבי הערש לייב ואמר. "אני לא התכוונתי שזה יקרה כל כך מהר. אולם היהודי עם האמונה החזקה שלו והפעולה המעשית שפעל בעניין, המשיכו את מלאך המוות אל הגוי הרשע ואמנם כדבריו, הוא לא זכה לראות את אור הבוקר".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

אכפתיות,מאכל,משקה,.הלבנת שיניים,הלבנת פנים,המבול,נח,צדיק,תמים,חלישות,גנאי,

 

 

אמרי שפר כ"ו תשרי ה'תשע"ז

 

   בראשית - בפסוק ראשון של בראשית יש שבע מילים כנגד ימי השבוע. במלה בראשית יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה.  ובפסוק ראשון יש שש פעמים האות א' כנגד ששת אלפים שנות קיום העולם.  ובפסוק ראשון יש 28 אותיות כנגד 4 שבועות שיש בחודש (דעת זקנים(.



    בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו. ראשית כל צריך כל יהודי להאמין שה' ברא את השמים ואת הארץ, ומתוך כך יבין שכל העולם תוהו ובוהו.



     היא נתנה לי מן העץ. אומרים חז"ל שאדם הראשון מרוב פחד לא החזיק בעצמו את הפרי והיא נתנה לו בפה, בגלל זה לידיים יש חשיבות מיוחדת, כמו שאנו אומרים ומעשה ידינו כוננה עלינו,  כפה פרשה לעני, ויפרוש כפיו אל ה', ונשיאות כפים, ולכן אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, וחלילה אם לא שומרים התורה והידיים אז הידיים ידי עשו ח"ו (מפרשים(.

 

     התחלה טובה. מלמד אחד אמר לתלמידיו: לא אומרים עברנו את החגים רק ב"ה הרווחנו חגים וימים קדושים, וב"ה גם הרבה מצוות. 

 

     ויהי ערב ויהי בוקר. מרמז שאצל ישראל הולך תמיד היום אחר הלילה ואצל הגויים הולך הלילה אחר היום, ורמז יש בזה גם שכלל ישראל בהתחלה הם בבחינת לילה והוא הגלות ואח"כ יהיה להם אור וטוב, ואצל הגויים בהתחלה הם בבחינת יום שיש להם עולם הזה ובסוף יהיה להם לילה כמו שכתוב" לעשות נקמה בגויים".

 

     וירא א-לוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (א', לא'(  - דייק נפלא בעל ה 'דברי ישראל זיע"א: אדם הרואה את א- לוקים בכל מעשיו ויודע שהכול ממנו אזי הכול יראה טוב מאוד בעיניו. (הרב ברוך בוקרה שליט"א - מתוק מדבש!)

  ונח מצא חן בעיני ה'. אומר המדרש מי שהוא נח לבריות הוא מוצא חן בעיני ה'.

 

     ועץ החיים בתוך הגן... (ב', ט'(  - אדם הרוצה לזכות באיכות חיים אמתית חייב להיכנס לתוך עולם התורה הקדושה, לקבוע עתים קבועים ללימוד התורה ולחיות ע"פ הוראותיה, או אז הוא יזכה לחיות באושר אמתי.  רמז לדבר אומר בעל ה 'רשפי אש' זיע"א: 'ועץ החיים בתוך הגן' 'עץ' מלשון עצה. העצה לחיים אמתיים ואיכותיים היא רק 'בתוך הגן' דהיינו בתוך נ"ג פרשיות התורה הקדושה.  (הרב ברוך בוקרה שליט"א - מתוק מדבש!)

כתית למאור ולא למנחות.

     מוסר לזולת צריכים לדעת איך להגיד ומה להגיד, ואפילו כשצריכים לומר צריכים לדעת איך להוריד כדי שההוא יקבל זאת בדרכי נועם. ועל זה נביא משל לאחד שכשהיה צעיר בן חמש עשרה הוא הושפע קשות מסיפורו של ואן-גוך, הצייר הדיכאוני שכרת את אוזנו , וכשעסק גם הוא בציור נכנס לרגע של טירוף ובשעה כשהצבעים התערבבו לו על בד הקנבס ויצרו מערבולת סוערת של צבעי דיכאון, הוא לקח את סכין הגירוד של צבעי הקרש, עשה מה שעשה, ומאז לא היו לו אוזניים. אחר כך הוא התאושש. הוא לקח את עצמו בידיים, הוא הלך לטיפולים, הצטרף לסדנאות, עבר תהליך של שינוי נפשי עמוק ונגמל מבדי הציור ומואן-גוך. הוא קרא לפרק הזה שבחייו 'המטמורפוזה', השינוי. הוא עבר שינוי מהותי. ושוב אף אחד מהצבעים לא דיבר אליו. הוא נשאר נאמן רק לצבע אחד. ה 'כסף'.

     כסף היה בשבילו הכול. והכול היה אצלו כסף . הוא עבד קשה בשביל הכסף, הוא הזיע בשביל הכסף, הוא נלחם בשביל הכסף. והוא גם השיג את הכסף. הוא היה אדם עשיר, עם הרבה כסף, ועם אמביציה ומוטיבציה לעוד יותר כסף. אבל הוא גם אהב כבוד. היה לו חשוב שיכבדו אותו,  שיעריכו אותו, שיראו אותו בעיניים טובות, שיכירו בדברים הטובים שבו, גם בלי קשר לכסף. וזו הייתה נקודת החולשה שלו. חוץ מהאוזניים כמובן. כשהעסקים הסתעפו והלחץ הפך לכמעט בלתי אפשרי, הוא היה צריך מזכיר. הוא פרסם מודעת דרושים בעיתונים, ופנה גם לחברות כוח אדם, כי זה הרבה יותר זול, כמובן. והמרואיינים התחילו לזרום. בהתחלה הגיעו המכתבים והפקסים, קורות החיים זרמו דרך סלילי הדיו וגרמו לו לכאב ראש. הוא לא הצליח לסנן אף אחד. נכון,  הוא ביקש שליטה בכמה שפות, ידע נרחב במחשבים, יחסי אנוש טובים ושפה קולחת. אבל אף אחד מבין דפי קורות החיים לא שידר כבוד. הוא לא הצליח לקרוא בין השורות שנכתבו בגופן דויד בגודל 12 האם החיים שמאחורי הקורות ידעו גם לכבד אותו.

     הוא הזמין את כולם לראיון. הם הגיעו אחד אחרי השני, ונתקלו בשאלה הכי מכשילה מיד כשנכנסו: ' מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' הראשון בעט את התשובה ישר ללב: 'אין לך אוזניים!'. השני היה נוקשה קצת פחות: 'חסר לך...' הוא אמר והצביע על מה שיש לו ואין לו.  השלישי רק גמגם: 'האוזניים....' הרביעי העז אפילו ללטף ושאל באהדה: 'איך זה קרה לך?' לא היה לו מושג על אלו יבלות הוא דורך. הבא בתור פשוט ברח, הוא לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. אחריו נכנס מישהו שאיכשהו ניסה להתחמק ולהעביר נושא, אבל האיש פשוט התעקש, ושאל שוב: 'מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' הבעיטה הגיעה חזק: 'ברור שהאוזניים! מה אתה לא יודע?!' גם האחרים לא היו הרבה יותר טובים, חלקם אמרו את זה בשפה אחרת, הם ניסו להרשים, אולי העובדה שהם יודעים שפות זרות תרכך את התשובה והם יקבלו את המשרה. היו כאלה שניסו להסביר לו ברמזים. היו גם מי ששתקו, אך נאלצו לשחרר את התשובה כמעט באלימות. ותמיד תמיד קפצו להם האוזניים ראשונות. הוא שמע מכולם שאין לו אוזניים. מה שהוא ידע, כמובן, כבר מזמן. מאות מרואיינים, עשרות מודעות בעיתונים. שעות ארוכות נשרפו בניסיון למצוא את האיש המתאים. בסוף הוא הגיע.

     'מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' המרואיין שתק לרגע, התבונן עוד פעם ושלף: 'יש לך עדשות בעיניים!' 'התקבלת!' שאג האיש, הוא אפילו לא קרא את קורות החיים. אחר כך הוא שאל: 'איך ראית שיש לי עדשות? מאיפה ההבחנה הדקה הזאת?' 'פשוט מאוד', ענה הבחור עם הגישה החיובית, 'בלי אוזניים, איפה תשים משקפיים?!'

     הסיפור מעורר צחוק כי הוא נוגע באבסורדים רבים. אבל יש בו נקודה אחת אמיתת. הסתכלות חיובית , ודיבור חיובי. לא משנה מה, משנה איך. אפשר להגיד לשני גם את הדברים הקשים ביותר, אבל משנה מאוד איך אנחנו אומרים זאת. ראינו בשני משהו רע, יש לו חסרון בולט שקופץ לנו מול העיניים ומפריע לנו, אין בעיה. לא רק שמותר לנו להוכיח אותו, אפילו מצווה. 'הוכח תוכיח את עמיתך' כתוב בתורה. אבל מה שהתורה באמת רוצה, זה לא שאנחנו נוכיח, אלא שהתוכחה תתקבל בסופו של דבר , שהדברים יתיישבו על הלב, ושיגרמו לשינוי. אם נגיד את החיסרון בפנים, אולי אפילו נמחיש כמה שזה מכוער, דוחה  ומעצבן, רק נרגיז את השני, נכניס אותו למגננה והוא יאטום את אוזניו, לא נפיק מכך שום תועלת אמיתת. אבל אם נבוא בגישה חיובית, במבט טוב, בניסוח חיובי, הדברים יתקבלו אחרת.

לא בוכים על חלב שנשפך

     רבים תוהים כיצד אנשים מבריקים הופכים להיות כאלו. האם זה מזל? קשרים? אולי גנטיקה? אבל האמת היא,  שהתשובה לכל אלו די פשוטה...

     פרופסור, מאוניברסיטה אמריקאית מובילה, שהפך להיות שם דבר בתחומו, והוביל מספר פריצות דרך מדעיות, נשאל מה לדעתו הבִיאו להיות כ"כ יצירתי, ומאיפה מגיעה החשיבה המקורית שלו. הוא ענה בסיפור קצר, ממנו אנו יכולים ללמוד המון:  כשהיה בן 3 בערך, הוא ניסה לאחוז בבקבוק חלב מפלסטיק. הבקבוק נשמט מידיו ונפל, וכל החלב נשפך על הרצפה.  הוא נבהל ובכה, ואמו הגיעה במהירות למטבח. אבל במקום לעשות את מה שרוב האימהות היו עושות: להטיף לו מוסר,  לצעוק עליו או להעניש אותו, היא אמרה לו: "איזה בלגן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה! אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?" וחייכה . הוא כמובן שמח מאוד לגלות שהוא לא נענש ושיחק קצת בשלולית החלב המקסימה שלו. ואז אמו שאלה: 'איך אתה מציע שננקה את החלב? עם ספוג, מגב או מגבת נייר? מה אתה מעדיף?' הוא בחר בספוג ויחד הם ניקו את השלולית . לאחר שניקו את השלולית, האם לקחה בידיה את בקבוק החלב הריק, ואמרה: 'עכשיו, אנחנו צריכים ללמד אותך איך להחזיק את בקבוק מבלי לשפוך את התכולה שלו. בוא החוצה לחצר, נמלא את הבקבוק במים ונתאמן!' הם יצאו, והילד למד שאם הוא מחזיק עם שתי ידיו הקטנות בצוואר הבקבוק, התכולה לא נשפכת! תגלית מדהימה!  הוא עצמו כמובן לא זכר את הסיפור. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, אמו סיפרה לו את הסיפור. וכשהוא חושב עליו, הוא מבין שזה הרגע הכי משמעותי בחיים האקדמיים שלו. הרגע שבו הוא הבין שמותר לו לטעות. טעויות הן לא דבר נוראי כל כך, גם כשיש נזק. גם כשהחלב נשפך על הרצפה... כל זמן שאתה לומד את הלקח שלך, זה בסדר שניסוי לא עובד לך, שתיאוריה מופרכת. בסך הכול גילית עוד דרך שמשהו לא עובד.  זה מסר נפלא להורים לילדים. תנו לילדים לטעות, ואז תנו להם למצוא את הדרך הנכונה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

שבע,שמים,ארץ,הו ובוהו,כפה פרשה,התחלה טובה,מצא חן,עולם התורה,עץ החיים,חלב שנשפך,מאור,

 

אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ז

 

 אחרי התשלום במזומן בעבודה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת - אפשר לקחת 'סחורה' בהקפה וללכת ל'הקפות'.(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 

     אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ - אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.

 

     בכל ימי חג הסוכות עושים הקפות סביב ספר התורה. אנו מתפללים לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה. אחרי הושענא רבה, כשאנו בטוחים בגמר החתימה הטובה, התורה מקיפה אותנו ומבקשת מאיתנו שנקיים אותה כהלכתה.(עיטורי תורה)

     העולם סובר ששמחים בשמחת תורה כי ביום הזה מסיימים את התורה, ואולם השמחה היא על שביום הזה מתחילים ללמוד את התורה מחדש.(חידושי הרי"ם)

 

כשעגונה מוחלת על צערה, ראויים ישראל לרחמים ! (חנוך חיים וינשטוק נ"י)

 

אם היו נותנים לצייר הגדול ביותר, רקעי בד צבעים ומברשות, והיו מבקשים ממנו משימה מאתגרת ביותר, לצייר במכחולו, ציור אבסטרקטי שימחיש לנו איך נראה יום אחד בגיהינום, אין ספק כי הוא היה כושל בתפקידו, אי אפשר להביע במכחול אנושי, דברים שאינם נתפסים אף בדמיון הרחוק ביותר .

אין כוונתנו לגיהינום שבעולם הנצח, את זה לא אמור יצור אנוש להבין, גם אם ישנן תרי"ג פעם את ספר "ראשית חכמה" וידע אותו בעל פה לא יוכל להביע זאת בציור אנושי, כי לא שייך לשרטט בחרט אנוש מושגים שלא שייכים כלל אף בעולם הדמיון . כוונתנו הייתה לצייר לנו במוחש איך נראה סבל של גיהינום בעולם התחתון אותו עוברים בני תמותה בעולם הזה, את זה לכאורה יכול היה לנסות להביע, אך פשוט בתכלית שלא יצליח במשימתו, משום שתפקיד זה אינו תפור לפי מידותיו, הוא לא כשל בתפקידו, כי אין הוא אמור לצייר את ייסורי הגיהינום של אלו החיים עלי אדמות, העוברים ייסורים מעין אלו בעולם הזה, כי תחושות חיות אי אפשר להביע במכחול, ואף לא במילים . העט העשירה ביותר, לא תוכל לתת תיאור כל שהוא חלק מתחושותיו של אדם מתייסר. כדי להעביר תחושות וחוויות קשות, אותן עובר אדם שמתייסר, חייבים לחוש אותם תוך כדי, אך אי אפשר להעבירם לשני שיחוש אותם, כי אין ערוץ מקשר לתחושות קיים במציאות .אך יש יוצא מהכלל, זהו " ולב של אדם גדול" הוא האיש שיכול להרגיש ולצייר לנו זאת, כי הוא בעל רגש עז ביותר. אין הכוונה רק ללב רגיש, אלא לאדם שהוא בעל נפש עדינה מאד, היודע לחוש נימים דקיקים ביותר שמצויים בתככי לב מתייסר . רק "אדם גדול" יודע לחוש ולהבחין איזה משקל יש לאנחה השוברת לב וכמה יכולה היא לבקוע רקיעים, גם כאשר מידת הדין מתוחה. איזה רקיע יפתח כאשר קולות אלו יגיעו לכסא מרומים, בעת שהכלל עומד לדין, המשחית מקטרג על עם ישראל, הכלל משווע לישועה, השמים נעולים, מסך עבה חוצץ ומונע בעד התפילות להתקבל אצל כסא הכבוד, המליצים מתחננים לבקוע את השערים והשטן המקטרג מונע בעדם להתקבל לפני כסא הכבוד . והנה מגיעה לה זעקה אחת ויחידה שממוססת את המחיצה. של מי הזעקה הלזו? רק לבו של האדם הגדול חש ויודע, כשעומדות כל הזעקות והייסורים על המשקל יודע אותו גדול למי מהן יש את כובד המשקל, אלו ייסורים ומחילה הכריעו את הכף כלפי מטה,עד שכל המקטרגים והמסטינים למיניהם נסוגו אחור . כדי להבין את דברינו, נביא סיפור אמיתי שאירע לפני כמה עשרות שנים, ואלמלי שאותו גדול סיפר זאת, לעולם לא היה נודע מי חולל את המופת הגדול שאירע במלחמת ששת הימים .

עת צרה ליעקב, שונאי ישראל הרימו ראש, נתחברו להם שונאי ישראל הישמעאלים ועשו יד אחת, לכבוש את ארץ ישראל ולכלות את היהודים השוכנים בתוכה מעל פני האדמה. בבת אחת לאחר ימי מתח רבים כאשר עם ישראל עומד וחושש לעתיד, ביום אחד נפתחו ארובות השמים ושערי הגיהינום נפתחו לרווחה, ארץ ישראל עומדת חלילה להיכבש . העיר ירושלים באותה שעה מופגזת על ידי אלפי קני ירייה. לא רק השכונות הקרובות החלו לחוש את נחת זרועם של קלגסי הרשע, אף השכונות הרחוקות חשו את נחת זרועם של חיילי הלגיון שהוריקו אש וגפרית עד שנעו אמות הסיפים . שכונת "בית ישראל" ספגה את המטחים שבעתיים, סמיכותה לחומות העיר העתיקה -כדי הושטת יד, הביא אותה לשמש מטרה לחצים . גם בימים כתיקונם חשו את נחת זרועם של הצלפים שהסתתרו במקומם הבטוח וצלפו מידי פעם כדורי מוות על התושבים המבוהלים. לא אחת אירעו אסונות בנפש, עם זאת חשקו שיניהם והמשיכו בשגרת החיים.שונאי ישראל אלו לא הצליחו לקרוע את החוטים העדינים של ה"דו קיום" הכפוי . אך בשבועות האחרונים החלו חששות כבדים לנסר באוויר, הישמעאלים מכינים עצמם למלחמת חרמה, שבעים הזאבים עשו יד אחת כנגד הכבשה המבוהלת,והעולם כולו עומד מנגד כשהוא בוחן את המצב אך לא מתערב .

עשרות אברכים יצאו לבצר את הבתים בשקי חול כקיר קש מגן מול פצצות המרגמה שיומטרו עליהם בנדיבות רבה, הפעם הבינו כולם כי אין המדובר בניסיונות עקרים אלא במערכה חזיתית שאיש לא מנסה אף לתארה. שמועות עקשניות התהלכו כי מכינים בתי קברות ענק לעשרות אלפי הרוגים שיפלו חלילה במלחמה . הלבבות רטטו, השאלה שניסרה באוויר הייתה מה העתיד טומן בחובו, הרבה להכין לא היה, כל אחד עשה את השתדלותו. ויותר משסמכו על "משענת קנה רצוץ" נתנו אל לבם לאביהם שבשמים שלא ייתן את שארית ישראל למשיסה .

כשנשמעה האזעקה הראשונה חשו תושבי הארץ כל אחד למבצרו הדל, לא עוברים רגעים רבים והדי הארטילריה הכבדה נשמעו בכל העיר. בבית ישראל הקרובה לגבול נשמע רעש מחריש אוזניים מאלפי הפגזים שניחתו בעוז, הירי נשמע כל כך קרוב עד שנדמה היה שהם כבר עומדים בתוך השכונה עצמה. פחד איום נפל על יושבי המקלטים איש לא ידע לומר מה יהיה . באותה שעה יושב הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר כשעל פניו ניכר כל סבל העם. מוחו שתפוס ברוב שעות היום בשזירת מערכות ענק שנטוות בגאונות רבה, פה ליישב השגת ראב"ד קשה על הנשר הגדול הרמב''ם. ושם תירוץ להשגת הרמב"ן על מונה המצוות "משנה למלך" במקום פלוני, מאירים זווית חדשה בירושלמי,ועל פיה ניתן לבנות מהלך חדש ליישב דברי רמב"ם שנסתרים מבבלי מפורש.

כל הטרדות הללו הוסרו לצד. רבי חיים קודש קודשים לעמוד על המשמר לעורר רחמי שמים מרובים על כלל ישראל שנראה שסכנה גדולה מרחפת עליו מפני אויב אכזר ביותר . עתה יושב הוא כל העת בתפילה, מגיר דמעות כמים עבור כלל ישראל הנמצא בסכנה חמורה, אך לבו הגדול מרגיש כי היום יש רח"ל מסך מבדיל שמונע בעד התפילות לעלות לאבינו שבשמים . דמעות רבות נגרות עתה מעיניו הטהורות. לבו הרחב חש את גודל הסכנה הנשקפת לכלל ישראל. הוא מחפש כל זכות שניתן להמליץ עבור כלל ישראל להשקיט את המקטרג, שלא יצליח ח"ו לעורר את מידת הדין . אבל שערי ברזל נמסכים עתה מאופק לאופק, סדק קט לא מצא בהם להעביר בהם דמעותיו . אוי....... האם חלילה גזירת הכליה עומדת להיחתם .

והנה נשמעת לה בכייה דקיקה מאחד המקלטים הסמוכים. קולה של אישה בוכייה נשמע מרחוק. תחילה הבכייה היא שקטה, כמעט בלתי נתפסת, אך מרגע לרגע עולה קולה. הבכי גובר ונשמעים עתה מילים. המילים קשות לתפיסה, אין אלו מילים שניתנות להבנה. זו היא נאקת לב מיוסר ביותר, של אישה עגונה שנזנחה זה שנים רבות על ידי בעל נעוריה . הקול הזה מוכר לתושבי השכונה, מי אינו מכיר את פסיה העגונה, למעלה מעשר שנים מתייסרת העלובה בעונייה. בעלה לייבל נעלם ביום בהיר מהאופק, דומה שבלעה אותו האדמה . רגע קודם לבריחה לא היה ניכר על פניו כי הוא זומם משהו. הוא עבר את היום הזה בשקט מופתי, שקט שלעיתים מבשר תחילת סערה. בחכמה יתירה הצליח להוציא מביתו כל מה שהוצרך לו ולהעבירו למקום מבטחים. הוא הצליח ליצור לעצמו מלתחה יפה של בגדים ומעט כסף, איתם יצא כנראה אל העולם הגדול . וכך לאחר 8 שנות מריבה קשות בהם בני הזוג היו מתכתשים ביניהם, עד שכל אבן מבתי הרחוב בו התגוררו, ידעה לספר על המריבות הרבות שפקדו את הבית הזה. והנה נעלם לו לייבל במפתיע בלי להותיר פיסת מידע אחריו.

פסיה התביישה בהתחלה לתור אחריו. כל שכן ידע למנות את מטר הקללות בהם כיבדה את בעלה חדל האישים. אמרו הבריות כי קללות פרשת "כי תבוא" קלות הנה לעומת הברכות שהעניקה לבעלה. מעולם לא חזרה על קללה פעמיים.איך תספר להם עתה שאינה יכולה בלעדיו ? השכנות אמרו לה: פסיה כמה צריכה את לשמוח שלייבלה לא נמצא, מעתה לך ולנו יהיה שקט. אם בהתחלה צחקה יחד איתם, אך לאחר מספר ימים נמחה הצחוק מעל שפתיה. לפתע נגלה לה שהחיים בלעדיו קשים עוד יותר . בימים הראשונים ניסתה לתלות תקוות, כי לייבל יחזור לבית, בלי בית קשה לאדם שבעתיים. גם אם לא ירצה לשוב לביתם, לא יניחנה עגונה. איש לא ייתן לו להינשא בלי שייתן לה גט פיטורין. אבל ככל שנקפו הימים ואין קול ואין עונה, החלה פסיה לקלוט שיתכן והיא תהיה עגונה לעולמים. אם היו לה ילדים יכולה הייתה להתנחם. אבל לצערה הייתה כ"אבן שאין לו הופכין ". וכך הלכה פסיה וצמקה. כל יום שעבר עליה בלי פיסת מידע גרמו לה סבל בל יתואר. היא קללה את חייה המרים. וכמעט השתוקקה להיגאל מייסוריה. עתה כשהפחד אופף את כולם קלטה לה באחת שהפעם היא לא בת יחידה. היא רק אחת מאלפי אנשים שיושבים כעת מפוחדים כשאף אחד מהם לא יודע לומר מה יקרה בעוד רגע . כולם ישבו ואמרו תהילים.

הנשים ישבו והגירו דמעות כנחל, תוך כדי אמירת התהילים. גם הגברים אמרו הפעם את פרקי התהילים עם דמעות. פסיה חשה שגם היא צריכה לקרוע עולמות . לפתע בלי שתבחין יצאו ממנה מילים נרגשות . ריבונו של עולם. יודע אתה היטב את עוניי ומכאובי. למעלה מעשר שנים אני מתייסרת בייסורי שאול. ריבונו של עולם, הרי רק אתה יודע עד כמה גדולים ייסורי אישה עגונה, כשאין לה צל של מושג אם תראה את בעל נעוריה. כל יום נקרעת היא בין יאוש לתקווה. ואם לרגע האיר האור כשנדמה לה כי הוא חוזר. אחרי כן מכסה חושך האכזבה שוב את האופק הדל שנפתח . את כל הכאב הזה אני מוסרת לך. מוכנה אני למחול לו במחילה גמורה על כל הייסורים הללו. למחוק את כל הטינה שהצטברה לה על בעלי. ובזה אני מבקשת שתמחל לכלל ישראל על כל חטאיהם ותשלח לנו פדות מצרה זו .

באותו רגע חש רבי חיים איך מסך הברזל נקרע . דמעותיה של העשוקה הצליחו לקרוע את הגזירה שחלילה הייתה אמורה להיגזר על כלל ישראל. כי אין דמעות טהורות יותר מדמעותיה של עגונה, וכשהיא יכולה להתגבר על כל הכאב, ראוי עם ישראל לכפרה . *** 

 

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה,שמיני עצרת, 

 

 

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בראשית" ה'תשע"ז

 

מידי שנה בחג שמחת תורה שזה עתה חגגנו אנו מתחילים לקרוא מחדש את ספר התורה בתחילתה של פרשת בראשית.


בעזרת ה' בשבת הקרובה, כרגיל בשבת שמיד אחרי שמיני עצרת קוראים את פרשת בראשית. 


מיד בצאת שמחת תורה אנו ניגשים אל הסוכה בה ישבנו, אכלנו וישנו שבוע שלם ומפרקים אותה במהירות הבזק, בדיוק ההיפך מתהליך הבניה שלה שארך זמן ממושך יותר עם עמל רב והשקעה גדולה.

 


להבדיל מפירוק הסוכה המהיר והחד אנו קוראים בפרשת בראשית את תהליך בריאת העולם בראשית קיומו.


בריאת העולם כפי שמתואר בפרשתנו היא תהליך מובנה. הקדוש ברוך הוא בבוראו את העולם ברא אותו בתבונה רבה ועל זה הוסיף הריה"ל בספרו הכוזרי שברא אותו ה' גם בהדרגה מיום ליום החל מהיסודות והמחצבים והמשיך אל הצמחים ובעלי החיים אשר במים ובאויר וביבשה וסיים בבעלי החושים הדקים .


ולא רק הדרגה קיימת בבריאה אלא גם תיאום, כפי שמתאר הרש"ר הירש בפירושו שביום הראשון ברא את האור כך ברביעי ברא את השמש, בשני ברא את הים וחלל האוויר ובחמישי את בעלי החיים שבהם, בשלישי את האדמה ובשישי את נפש כל חי, והיום השביעי בא להעניק ממד של קדושה וברכה למעשה האדם.


תהליך מובנה ומורכב זה של העולם מלמד אותנו שבניגוד להריסה ופירוק שניתן לבצע במהירות ובקלות יחסית, בניה, ולא משנה של מה, נעשית בהדרגתיות, מהיסוד ועד לגמר המלאכה, בהתמדה, ובהשקעה רבה. 

 

בניה אמיתית ונכונה, וזה יכול להיות בתחום הזוגיות והמשפחה, בתחום הפרנסה, הלימודים, ואפילו בתחום של תחביב כזה או אחר תביא איתה לאורך זמן גם תוצאות רצויות ומוצלחות. 

 

 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

מפרקים,בניה,עמל רב,בראשית,בריאת העולם,ספר תורה,צמחים,בעלי חיים,קדושה,ברכה,משפחה, 

 

אמרי שפר כ"ד תשרי ה'תשע"ז

 

 

הטור או"ח (סי' רצב) כתב: ומה שתיקנו בשבת ג' ענייני תפילות - אתה קידשת, ישמח משה, אתה אחד. אתה קידשת כנגד שבת בראשית; ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה; אתה אחד כנגד שבת שלעתיד לבוא,שבעתיד יהיה ה' אחד ושמו אחד. זוהי גדולתה של "שבת בראשית", שהיא ממשיכה מכוחה קדושה לכל שבתות השנה ובכל שבת אחת מסגולותיה של השבת היא ה"בראשית". בשבת זו יש סגולה של התחדשות, ואפילו לימוד התורה מסוגל להבנה ולהעמקה יתירה לחידושי תורה נעלים ומועילים. על כן מן הראוי שננצל "שבת בראשית זו", שהיא תחילה מבחינת מנוף רוחני להתעלות לכל שבתות השנה. חובה עלינו להקדיש בשבת זו יתר כוחות ללימוד התורה, לגלות חידושי תורה, לקדש שבת זו בקדושה ובטהרה, שהיא תהיה בבחינת מוליך ומביא לכל שבתות השנה.

 

     המצווה הראשונה בתורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתיבת ספר תורה, לרמז שעיקר תכלית האדם היא להוליד בנים למקום ולחנכם לתורה ולתעודה.

 

     "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים". וכי יש בי עזות של נמר? הוא חי בג'ונגל ואני בעיר, מה הקשר בינינו? הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי... אדם לא רשאי לטעון: "לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה... לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה...נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית".

 

     ישנם שני סוגי בעלי עגלה: האחד, הקב"ה חפץ להזמין לו את פרנסתו ושולח לו סוס ועגלה, ואלו השני - הקב"ה הזן את העולם כלו, חפץ לפרנס את הסוס ושולח לו בעל עגלה שידאג לכל מחסורו... שני העגלונים מתפרנסים באופן דומה, אולם מה רב ההבדל ביניהם! בעוד האחד - הסוס עמל עבורו, השני - עמל כל חייו למען הסוס... וכך אומר המדרש: מפני מה נברא האדם אחרון למעשה בראשית? שאם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, נבראת כדי לפרנס את היתושים מדמך...

 

"כשהלב בוער צועקים"... (נצוצות)

ומעשה שהיה כך היה: היה בעולם צדיק כשהיה מתפלל היה בוער אש מעליו - והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול - איזו דביקות, איזו התלהבות!. מכונה השרף מסטרליסק. בלשון החסידים הוא נקרא "השרף" - שהיה יותר גדול ממלאך. אמרו שבשעה שעמד בתפילה, ראו שבוער אש מעליו - והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול - איזו דביקות, איזו התלהבות!.

יום אחד בא לביתו יהודי תושב גרמניה - שקטים ומאופקים בטבעם. והנה לקראת הימים האחרונים לשהותו אצל הרבי שאלה אותו הרבנית: איך אתה מרגיש כאן?". "הכל בסדר, ענה. אבל דבר אחד אני לא מבין" "מה אתה לא מבין?". "מדוע הרבי צועק ורוקע ברגליו ומתלהב באמצע התפילה? שיגיד את התפילה בשקט". אמרה לו הרבנית: "מפני שהלב שלו בוער. לבו שורף באש להשי"ת. הוא מוכרח לצעוק". אמר היהודי: "גם לי בוער, וגם אצלי הלב רותח, ואיני צועק.אני מתפלל בשקט". "לא, אם הלב בוער, מוכרחים לצעוק. אם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר" השיבה הרבנית. "לא רבנית! הלב בוער, ואני לא צועק".

לויכוח כזה אין סוף, היא אומרת שהלב לא בוער, והוא חושב ואומר שהלב כן בוער. הרבנית שמעה לדבריו בנחת, ועזבה את המקום. היה זה ערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. במוצש"ק אחרי הבדלה ניגש לרבנית: "רבנית, את הכסף בבקשה". הרבנית שהייתה מאד פיקחית: "איזה כסף?" שאלה. "הכסף שלי!" "אולי... אולי, יש לך טעות". "רבעצן, רבנית, אל תעשי קונצים!"... "אולי התבלבלת"?

" רבנית, רבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! וכי את יודעת מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידיך, מונח בו כל כספי, יש שם גם הלוואות. נסעתי ליריד לקנות סחורה במה אקנה?" "

אולי נתת לאדם אחר?". "רבנית!!!" החל לצעוק "רבנית מה את עושה לי?!!". אמרה לו הרבנית: תסלח לי, ר' יהודי תדבר בנימוס, בשקט. מה אתה צועק? "מה אני צועק? הלב שלי בוער"... "אה, הלב שלך בוער, אתה צועק? קח את הכסף אבל דע לך אם הלב בוער כן צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא לוהט בתפילה, בוער ביראת שמים, או בדברים בטלים..." 

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אתה קידשת,ישמח משה,אתה אחד,סגולה,התחדשות,שבת בראשית,מצות פרו ורבו,עז כנמר,קל כנשר,רץ כצבי, 

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ז

 

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו נכבה לעולם.

 

     דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם

.

     הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" ונשאלת השאלה מה הקשר?! מבאר האדמו"ר מבעלז: למלאכים יש 6 כנפיים בכל יום משבחים הם בכנף אחד וכשמגיעה שבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם: "ביום שבת אין לי צורך בכם בני ישראל ישבחו לי" ולכן דווקא ביום שבת ישנם זמירות מרובות ו"שירת הבקשות" ובזה נבין עוד טעם למנהג קריאת שיר השירים בעת כניסת שבת קודש, כי היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ואז מעורר השירה... כל זה נכון לגביי כל שבת אבל בשבת בראשית - השבת הראשונה שבבריאה הרי נבראו המלאכים ביום השני ואם כך נותרה להם כנף אחת ליום שבת... לכן בשבת זו שיבחו את הקב"ה גם המלאכים וגם אדם הראשון וזהו שאומר המדרש: הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" כיוון שבשבת זו מלאכים ואדם הראשון - הכול הודו להקב"ה..

 

'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - אדם שמתברך בכל טוב ומקבל מהבורא "פינוק מלא", אט אט הוא מפתח חשיבה עקומה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" - והוא מתעלם מכך שבעצם את הכל נתן לו ה'. וכיוון שכך...וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ - מחמת שיש לאדם כל טוב ואין הוא זקוק לעזרה בשום תחום, ממילא אין לו סיבה לחפש את ה' - והוא כבר לא פונה אליו. וכאשר האדם לא פונה לה' ומנתק את הקשר הרוחני, אזי מתחיל אצלו דרדור גדול והוא מגיע לעומק השפל, עד לרמה החמורה של... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ - למרוד בה' ולכפור בטובתו, ולהטיח כנגדו בגאווה ובעזות פנים.

 

כשאבא שלף מהארגז מגן דוד ושני פמוטות חיי השתנו (רבקה גלאי)

 

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי. נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות. "שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל - נדיה".

משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

חדר האורחים היה מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה. היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם". כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית. זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה? היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

 

נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

"אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

אוניברסיטה לנינגרד

באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות. נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

"יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח. "ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים. "האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת. אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה. "במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית. "כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני מבינה את עברת לבסוף תהליך גיור". נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

"אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר: "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה: "עברית?" "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי. "הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

"חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי..." היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור. כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס. נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

בראשית,נוח,לך לך,וירא,תולדות,וישב,וישלח,מקץ,ויגש,ויחי,דוד המלך,שבת בראשית,פמוטות,טרגדיה,אבא,קסם,

   

אמרי שפר כ"א תשרי ה'תשע"ז

 

   אש דת למו - משכיֹל אחִד שאֹל פעם את הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד... (מקור ברוך)

     במסכת שבת (דף קלג.) נאמר: "זה א-לי ואנוהו"- התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה... אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.מסביר הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל את דברי הגמרא הנ"ל כך: כשאדם מישראל מכין לעצמו סוכה נאה, ומהדר וקונה אתרוג נאה בדמים יקרים, הוא עלול לחשוב שכבר קיים את מצוות "ואנוהו" בשלמות. לכן, בא אבא שאול ומלמד אותנו כי אין די בכך, אלא, עיקר מצוות "ואנוהו" היא להיות דומה לקב"ה, מה הוא חנון ורחום, אף עלינו להיות רחומים וחנונים. ומשום כך, נפסק להלכה בשו"ע שהמנהג להרבות בצדקה והכנסת אורחים בערב חג הסוכות! 

     הגאון מוילנא ז"ל מסופר ב"מעשה רב" כי "היה הולך לפני הספר תורה שמח מאד ברוחב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה".

      הזוהר הקדוש בפרשת אמור הרבה לשבח את גודל עניין נתינת צדקה בסוכה. ואכן, נוהג היה המקובל ר' חיים ויטאל בימי חג הסוכות לפזר מעותיו לעניים ביד רחבה. 

    המשנה ברורה מביא בשם תשובות מהרי"ק בשם רב האי גאון כך: "ביום זה  רגילים אצלנו לרקד בו, אפילו כמה זקנים, בשעה שאומרים קילוסין לתורה ולכן יש להתאמץ בזה ולרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה שהיה "מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'",

     הרמב"ם מאריך ומפליג בעניין זה של שמחת המצווה והוא כותב, לגבי שמחת חג הסוכות ושמחת בית השואבה, את הדברים הנחרצים הבאים: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

     ואמרו חכמים במִדרשם: אמר הֱקב"ה ֹלאברהם: אני יחיִד ואתה יחיִד - אתן לבניך יום המיוחִד לכפר עוונותיהם, וזהו הושענא רבא: "אמר הֱקב"ה לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה". (מטה משה)

      ומובא בפלא יועץ וביסוד ושורש העבודה ובעוד ספרים, שריבוי השמחה והריקוד בהקפות , בכל עוז ותעצומות, הם סגולה לילדים תלמידי חכמים ולדורות ישרים ומבורכים.

כף של אהבה (פחד דוד 726)

והנה הארה קטנה שיכולה להוביל אותנו בימים אלו למידה נאצלת זו של 'אהבת חינם': חיפוש זכות אצל הזולת. היסוד לכך הוא לחפש זכות בכל דבר ובכל ענין שאנו פוגשים, גם במקרים קיצוניים עלינו להשתדל ולחפש צד של זכות דמיוני ובלתי מציאותי בעליל, ובעקבות כך נוכל גם להתרחק משנאה לאהבת חינם.

מפורסם למשל המעשה שאירע עם הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל שנזדמן למקום מסויים עם אחד מחכמי דורו. אותו רב דברן היה מטבע ברייתו, ישב כל אותה שעה ודיבר, ולא פסק פיו משיחה, ואילו רבי חיים שתיקתו מרובה מדבורו...

לאחר שיצא מהחדר שאל אחד מן המסובים את רבי חיים; "רבינו מפני מה שתק כל אותה שעה והניח לפלוני לדבר רצופות לבדו"? השיב להם רבי חיים; "פלוני די לו בהרהור של שעה אחת בכדי לדבר עשרים ושלש שעות. ואילו אני מהרהר עשרים ושלש שעות כרי לדבר שעה אחת"...

כך במליצה ובשנינות השיל רבי חיים מבריסק את הדיבורים המיותרים על אותו חכם, ומנע שנאת חינם מיותרת.

כריעת הלביאה (פניני בית לוי, גיליון 335)

משה נולד בשכונת בית הכרם בירושלים בן למשפחה דתית. את לימודיו התיכוניים עשה בפנימיה צבאית. באותה תקופה התחיל להתקרר בענייני אמונה. כאשר התפלל הוא חש שאינו שלם עם עצמו. הליצנות חדרה להשקפתו, ולאורח חייו, וקרא לעצמו "דתילוני", כלומר חצי דתי חצי חילוני. לא חש שהוא צריך את הקב"ה, לא האמין בו כל כך, אך המשיך להניח תפילין מדי יום,לעתים בזריחה ולעתים סמוך לשקיעה.

בגמר לימודיו הוא התגייס לצה"ל, לגדוד צנחנים ושירת תקופה מסוימת בדרום לבנון. הגיע היום האחרון לשהות גדודו שם, ורק המתינו לחטיבת גולני שתגיע להחליפם. לפתע שמע במכשיר הקשר מילים שלא שמע מעודו: "שרון הרדוף", כלומר שרון נהרג. לא הרחק ממנו החל להישמע ירי מסיבי, פיצוצי רימונים וטילים. הסתבר שארבעה כלי רכב של חיילים עברו בעיכול כביש כפר חולא ואז החלו מחבלי החיזבאללה לירות לעברם. במכשיר נשמעו צעקות של פצועים ודווח על הרוגים. באותה עת משה היה חובש במחלקה ויצא עם כח חילוץ למקום ההיתקלות. בפעם הראשונה מצא את עצמו נלחם כנגד מחבלים פנים בפנים. ברגעי התופת הקשים הללו, מתוך אהבה אמיתית לרעיו החיילים, קפץ והסתער לתוך האש, היתה לו תחושה שהוא מוכן למסור את נפשו באמת. באותם רגעים של לחימה עיקשת תוך סכנת חיים ממש, הפך משה למאמין הגדול עלי אדמות. בתוכו זעק: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה‘ עושה שמים וארץ".קירות לבו צרחו וכמעט נקרעו מרוב תפילה. לפתע הרגיש שהוא מתחבר לאלקים שכה הזניח וכמעט לא האמין בו.

משה המשיך במסלול הצבאי, יצא לקורס קצינים. בתור מפקד צעיר יצא לפעילות בעזה. באחד הערבים אסף את חייליו ואמר להם. "יש לי הרגשה רעה. הכניסו כדור לקנה". הם טענו את נשקיהם ולא עברו שניות ואש תופת נורתה לעברם. מעולם לא נתקל באש עזה כל כך, ובאותם רגעים שאל עת עצמו: האם יש עוד מישהו שיכול להציל אותנו חוץ מאלקים?!

לאחר חמש שנות שירות השתחרר מצה"ל, ולאחר כמה ימים קנה כרטיס טיסה לקניה באפריקה, שם בג‘ונגלים ניסה להשקיט את המנוע הפועם בקרבו. טיפס להר קניה, היה בטוח שכשיגיע לפסגה, יהיה האדם המאושר ביותר בעולם, וכאשר הוא הגיע שאל את עצמו: נו, האם עכשיו אני מאושר? הוא ירד מן ההר והרגיש עצוב כפי שלא היה מעודו . משה המשיך במסעו והחליט לצאת לכיוון טנזניה. הוא עלה על אוטובוס לנסיעה של שש עשרה שעות. בדרך עברו לשמורת סרגנטי, הגדולה ביותר בעולם. נסעו בשמורה בלילה לאחר הירח המלא. היתה תחושה נפלאה וקסומה, משה נרדם על מושבו. לפתע התעורר לקול צרחות נוראות כאילו שרוצחים מישהו. פקח את עיניו כשהוא המום לראות את חלקו הקדמי של האוטובוס עולה באש. הבהלה לצאת ממלכודת האש היתה נוראית. משה יצא אחרון והחל להימלט על נפשו ובלבו חשב על הציוד שנישאר באוטובוס: נוכח כי חציו הקדמי בוער וחציו האחורי עדיין לא. הוא ידע שהתפילין נמצאות בתא המטען שנמצא באמצע. החל לרוץ למרות הסכנה, אבל הוא ידע שהוא חייב. ישראלי שהיה איתו צעק לעברו: "אתה מטורף! אתה תישרף חיים!"

משה המשיך לרוץ בכל זאת. הוא ניגש לחלק האמצעי ופתח את תא המטען. להבות אש זינקו לעברו ואז ראה מחזה מוזר מאוד: התיק שליד תיקו בוער כולו ואילו תיקו האש לא נוגעת בו. הוא הוציא את תיקו במהירות וראה שתכולתו לא נפגעה, כולל התפילין שנותרו שלימות. הוא נישק אותם וראה שבוקעת מהן מעין קרני לייזר. חצי האוטובוס בער ונאכל לגמרי ואילו חציו השני לא נאכל, כאילו האש נעצרה כאשר הגיעה לתפילין. משה המשיך במסעו והגיע למדינת זימבבואה, לבקר בשמורה מנאפולס. הוא התענג מהפסטורליה המרהיבה, הא-לוקית ממש. הוא הסתובב בשמורה, וכבר בתוך כמה שעות מצא את עצמו מתרחק ממתחם השמורה יחד עם מדריך אמריקאי.

היציאה מתחום השמורה היתה אסורה, אך משה חש בקול פנימי שאומר "תמשיך"! לאחר שהלכו כמה קילומטרים זיהו עדר של פילים הרוחצים בנהר. אמר בלבו: עדיין לא צילמתי עדר פילים... הוא התקדם עשה כמה צילומים ואז ביקש האמריקאי לצלם אותו על רקע העדר. משה כיוון המצלמה, ולפתע ראה את פניו חיוורות, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה נעוצות בדבר מה שניצב מאחרי משה. משה הביט לאחוריו, במרחק חמישים מטר, ניצבה לביאה והביטה בו, ולאחר שניה אחת החלה לשעוט לעברו בכל כוחה... משה עצם את עיניו. כל רגעי חייו עברו לנגדו,ולרגע חלפה התמונה העתידית. את גופתו בשקית ניילון שחורה מובלת חזרה לישראל... עצם את עיניו והתחנן לאלקים: רק שלא יכאב יותר מדי... ואז פרצה מתוכו צעקה פנימית: "שמע ישראל ה‘ אלקינו ה‘ אחד!" ברגע זה הרגיש חבטה על גבו, פקח את עיניו וראה את האמריקאי עומד לצידו ומצביע על הלביאה. לתדהמתו היא עמדה במרחק שלושה מטרים ממנו כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך, כאילו נכנעת לאיזה כח עליון.

משה קם ממקומו והחלו לפסוע אחורה באיטיות. הם פוסעים והלביאה אחריהם מביטה בהם שואגת וכורעת, לבסוף נעלמה הלביאה מעיניהם וכך יצאו בשלום. האירוע הזה הכריע אותו. הוא חזר ארצה בערב יום כיפור ומיד יצא לסמינר עם הרב מרדכי נויגרשל, שם אימץ חיי תורה מלאים. כמה שנים לאחר מכן אירע למשה מקרה נוסף עם בעל חיים ממשפחת החתוליים... זה היה בעת שירותו במילואים בלבנון, כאשר כמה שעות לפני הפסקת האש, כאשר יחידה של לוחמים הותקפה על ידי מחבלי חיזבאללה. חייל אחד נהרג מיד ועוד שלושה תוך כדי חילופי אש. ניתנה הוראה לכח לסגת מיד לשטח ישראל. כאשר הגיעו הנותרים מעבר לגדר, הבחינו בכך שציוד לחימה רגיש ביותר נותר על הגבעה, וגרוע הרבה יותר נותר חייל הרוג שלא חולץ. הוחלט להיכנס בלילה להשגת שתי המטרות למצוא את החייל ההרוג ולאסוף את הציוד הרגיש שהושאר בשטח.

החזרה לעמדה מטווחת ללא הרף על ידי החיזבאללה, עוררה פחד מוות ממש. כח החילוץ התארגן ובראשו רב סרן משה. לפני הפעולה אסף משה את חייליו ואמר להם: "תדעו לכם שאנחנו נלחמים כנגד עמלק. נאמר על עמלק שקפץ לאמבטיה רותחת. הוא כמו דבורה שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כדי שנוכל להילחם בהם אני מבקש מכם מכל הלב דבר אחד: ניכנס פנימה מתוך תחושה שה‘ יעזור לנו. כאשר משה רבינו נלחם בעמלק, הוא לא ישב בתוך בור מתחת לאדמה, אלה ניצב על גבעה באמצע המלחמה, שם הרים את ידיו ואז ידעו הלוחמים בשטח שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת נבטח בה ‘ וכך נצליח בעזרת ה‘". חיילים רבים הצטרפו לתפילתו שיצליחו במשימתם.

משה החל לצעוד כשהוא לוחש: "רבונו של עולם, תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמים!" לאחר שעבר את הגדר, בצעדו הראשון על אדמת לבנון, הוא נתקל בחתול קטן. החתול נצמד למשה שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל, החיילים התקדמו בשקט ואיתם החתול. הם הגיעו לנקודה והחלו לאסוף את הציוד הרגיש מן השטח. לאחר מכן החלו לחפש את גופת החייל. מצאו קסדה אבל חייל אין. אז שמו לב לכך שהחתול מיילל בחוזקה במרחק כמה מטרים מהם. משה התקרב וראה כי החתול מקפץ ומושך דבר מה. הוא התקרב ואז התגלה שזו גופת החייל המבוקש. החיילים עטפו את הגופה ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם הביטו ימינה ושמאלה לראותה היכן החתול, אך לא מצאוהו. כשירדו מהגבעה וחזרו לשטח ישראל,אמר אחד הקצינים, שאינו שומר מצוות למשה: "תראה. בדבר אחד אני בטוח לגמרי, אני יודע מי שלח את החתול... הקדוש ברוך הוא אליו ביקשת שנתפלל ואליו נשאנו את עינינו..." משה נד בראשו ונזכר בלביאה ששעטה לעברו לפני מספר שנים ובמקום לשסעו, כרעה ברך...

הושענא רבה ושמחת תורה

היום השביעי של חג הסוכות הוא "הושענא רבה". הסיבה שנקרא כך אומר רבנו בחיי: שהוא יום העשרים ושישה מבריאת העולם, כמנין שם 'הויה', שנקרא 'שם רבה'. הוא גם היום ה-51( נ"א( מראש חודש אלול והוא חותם את הימים הנוראים שניתנו לעם ישראל, ולכן אנו מבקשים מהקב"ה "הושענא נא" - הושע אותנו וחתום אותנו לחיים טובים ולשלום בגמר ה-נ"א יום שבהם התאמצנו והתפללנו שהתפילות לא תהיינה לריק ח"ו. רבים נוהגים לערוך סדר לימוד מיוחד בלילה זה, לקרוא את ספר דברים ולקרוא כל ספר תהילים, כדי להוסיף עוד מעט זכויות לפני החתימה הגורלית. ביום הזה, מרבים בתחנונים, אומרים הושענות וחובטים ערבות, כדי למלט את נפשנו מדין קשה.

מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: שמתחילת ליל הושענא רבה, היתה הנהגתו באימה ויראה, כבימים הנוראים. ועסק רוב שעות הלילה באמירת תהילים בהתעוררות רבה. ואף בימי זקנותו, קם ממשכבו כמה פעמים לאמירת תהילים וכן ציוה לבני ביתו. ולא נחה דעתו כלל מביקורי החג בלילה זה, וגם עם הבאים לקבל פניו לכבוד החג, מיעט מאוד בשיחה, ועסק באמירת תהילים. לאחר הושענא - הוא היום האחרון של חג הסוכות, מגיע חג שמיני עצרת - שהוא יו"ט בפני עצמו ומוסיפים בו ברכת 'שהחיינו'. 'עצרת' מלשון לעצור, דהיינו הקב"ה מבקש כביכול מעם ישראל מתוך חיבה לעמו, לשהות עוד קצת במחיצתו וכותב המדרש שה' כביכול אומר 'קשה עליי פרידתכם' - במהלך כל חג הסוכות כל יום הקרבנו פרים כנגד כל האומות בסה"כ 70 פרים, ובשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד כנגד עם ישראל. מתקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה) צורף לחג זה גם עניין 'שמחת תורה' - לְגָמְרָה (סיום) של התורה.

ידועות מילות השיר - 'שישו ושמחו בשמחת תורה', ולכאורה היה צריך לומר 'בשמחתנו בתורה' על שזכינו לְגָמְרָה? מתרץ ה'בית אברהם' זצ"ל, כשהתורה רואה כמה אנו שמחים ורוקדים איתה, היא שמחה על זה שהגויים לא הסכימו לקבלה, והיא זכתה להיות נחלתם של עם ישראל, שיודעים להוקיר ולכבד אותה כראוי.

אומר מרן (שו"ע או"ח סי' תרס"ח ס' ב): שַׁחֲרית מוֹצִיאִין שְלשָה סְפָרִים, וְקוֹרִין בְאֶחָד מִוְזֹאת הַבְרָכָה עַד סוֹף הַתוֹרָה; ובַשֵּׁנִי, בְרֵאשִית עַד אֲשֶר בָרָא אֱֹלקים לַעֲשוֹת; ובַשְלִישי, בְיוֹם הַשְמִינִי עֲצֶרֶת. מנהג הספרדים להוסיף "חתן מעונה"שקורא בתורה עד "ואתה על במותימו תדרוך", ואחר כך "חתן תורה", חוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד סופה, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו בספר תורה השני בפרשת בראשית - "חתן בראשית", קורא עד "אשר ברא אלקים לעשות", ומברך גם כן לפניה ולאחריה (ילק"י מועדים).

משהגיע רבי זושא מאניפולי ביום שמחת תורה לפסוק (וזאת הברכה לג, ג): "אף חֹבֵב עמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך יִשָא מִדַבְרֹתֶיָך". התייפח ופירש: "אף חֹבֵב עַמִים" - אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם,חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם כל זה "עַמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך" - ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך" - אע"פ שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "יִשָא

מִדַבְרֹתֶיָך" - אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תוֹרָה צִוָה לָנו מֹשֶה מוֹרָשָה קְהִלַת יַעֲקֹב"!

ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)

מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי.

לאחר זמן מה, אשתו שהיתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאשה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן.הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאשה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את הענין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם,הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.

והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וצפרניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.

ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האשה, והאשה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה",והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמיתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכל חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.

שמחת תורה

מנהג ישראל לכבד שניים מחשובי הקהל להיות חתן תורה וחתן בראשית, וכאשר קוראים אותם לעלות לתורה אומרים עמוד, עמוד, עמוד. קוראים להם ג' פעמים, ולא מצינו מנהג זה בשאר הקרואים לתורה בכל השנה. מבאר הרב סוליביצ'יק זצ"ל, הגמ' במס' ברכות ל"א. אומרת ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדי דומה לתבשיל שהקדחתו מלח, כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, פעם שנייה מהבהב [מהסס] שלישית פושט את רגליו ויורד, זה הדין במי שמכבדים אותו להיות חזן, לעומת זאת לגבי עלייה לתורה לא מצינו שצריך לסרב ג' פעמים, אלא אדרבא הגמ' במס' ברכות נ"ה. אומרת שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, אחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, ובמה השתנה דין העולה לתורה מהחזן. הטעם הוא שיש הבדל בין עלייה לתורה לשליח ציבור, דווקא למנוי של ש"צ שזה מינוי שררה, של גדולה, בזה לכתחילה צריך לסרב פעם ראשונה ושנייה, אבל בעלייה לתורה כל השנה שאין זה מנוי שררה אלא כמו כל דבר מצוה, ולכן אדרבא בדבר מצוה כל מי שמחויב ירוץ ויבוא לדבר מצוה, אחרת יהיה בכלל דבר ה' ביזה ולא צריך לסרב, כל זה בעלייה רגילה, אבל בעלייה של חתן תורה, וחתן בראשית, שנוהגים לכבד לת"ח כפי שנא' בשו"ע שמנהג שהיה מסיים ת"ח שבציבור, וכך גם חתן בראשית מקפידים שיהיה ת"ח כדי שיהיה המתחיל כמסיים [מ"ב] א"כ אין זו עלייה רגילה, אלא עלייה של מינוי של שררה, כמו ש"צ, וחוזר הדין להיות כאילו בקשו ממנו להיות ש"צ, ולכן צריך לסרב פעם ראשונה ושנייה, עד שיקראו לו לשלישית, ולכן קוראים לו עמוד, עמוד, עמוד, כדי שבפעם ראשונה יסרב, פעם שנייה יסרב, ובפעם שלישית כמו בכל מינוי של שררה יעלה. 

מצות חתן תורה [ומתוק האור]

 

בקהילה אחת בחו"ל, נהוג היה שבשמחת תורה הגבירים קונים לרב "חתן תורה". שנה אחת קם גביר אחד, שהיה חוצפן ועז פנים, והחליט שהוא קונה את העלייה החשובה לעצמו. קנה ועלה חתן תורה, ולא עוד, אלא שהרב היה צריך לדבר בקידוש לכבודו... פתח הרב ואמר: יש לי שאלה גדולה על החתן תורה של השנה. הרי חז"ל אמרו: 'אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו' והחתן שלנו - אמר הרב - "לא נראה לי שראה פעם את הכלה...". וכך גם לעניינו - אמר הרב - החתן תורה שלנו כנראה לא מתכוון להסתכל על הכלה שלו - התורה הקדושה - אף פעם ולכן יכול הוא להינשא לה בלי לראותה...

 

להכיר את הכלה [ בני בנימין]

 

מספרים על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, מחבר גליון הש"ס ושו"ת רעק"א ועוד, שבכל שנה, היה הקהל מכבד את הרב כחתן תורה בשמחת תורה, כך למעלה מחמישים שנה. פעם אחת, עלה הרב לברך בתורה בעליית חתן תורה כנהוג,ובמקום לברך החל לבכות. בוכה ובוכה הרב, וכל הציבור הקדוש המה ראו כן תמהו ושאלו את הרב, מדוע כבוד הרב בוכה? אמר להם הרב: "למעלה מחמישים שנה אני חתן תורה ומעולם לא זכיתי להכיר את הכלה"! הרב, שהיה גאון הדור,הקושיות שלו על התורה ועל הש"ס כמעט ואי אפשר לתרץ אותם, והוא אומר שעדין אינו מכיר את הכלה?! ולא נחשוד חלילה שאמר זאת בהלצה. ואם הוא אומר כך, מה אנו נענה אחריו, וכי לעומתו, אנחנו כן מכירים את הכלה? אנחנו מקיימים כל מה שהכלה מצווה אותנו? אמת שאנחנו שמחים בשמחת התורה, השאלה אם התורה גם כן שמחה בנו, בתור בנים ותלמידים של התלמידים.

ההקפות [ אמרי דעת]

בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את כדור הארץ, גלינו לכל נקודה בעולם, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה שממנה יצאנו, לארץ ישראל...

 חכמתו של הָרב

מסופר על השרף מבריסק, הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין שבאחת השנים לאחר שגמרו את ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו, הורה לחזור ולערוך שוב את שבע ההקפות, והעם לא ידע , מה יום מיומיים ועל מה עשה כן,אך כמובן קיימו את דברי רבינו ככתבתם וכלשונם. בנו העיד לאחר מכן, שהפציר באביו , עד שגילה לו 'רז' זה. ורבינו השיב: " היות ונכח שם תלמיד חכם חשוב אחד, אשר לא כבדוהו בהקפה למרות שראוי לו והכר תי שיש כאן עלבונה של תורה, על כן הוריתי לחזור ולרקוד עם ספרי התורה, כדי שנוכל לכבד את הלה כיאות בלא עשיית 'עסק' - לפייס את התלמיד חכם, כי פעמים פיוס עלול להרבות את הפגיעה , לכן ברגע שערכנו את הקפות מחדש וכיבדנו אותו, כראוי לו - הכל בא על מקומו בשלום. 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תלמוד,שמיני עצרת,שמחת תורה,ההקפות,חתן תורה,חתן בראשית,שענה רבה,ספר תורה,

אמרי שפר י"ט תשרי ה'תשע"ז

 

 

  "אף חובב עמים" אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם, חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם זה "כל קדושיו בידך" ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "והם תכו לרגליך" אף על פי שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "ישא מדברותיך" אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב"! ( רבי זושא מאניפולי)

 

     במוצאי שמחת תורה, נכנסו פעם שני תלמידים אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. לשאלתו היכן התפללו בשמחת תורה, השיבו: בבית כנסת פלוני, והוסיפו וסיפרו, כי כל שבע ההקפות, ארכו שמונה דקות... שמע זאת רבי יחזקאל והשיב כנגדם: אני, אף אם ארצה, איני יכול להשתתף שם בהקפות, הלא שמונה דקות דרושות לי, רק למחשבה שצריך אני להשקיע בהקפה אחת בלבד. (גדול הדור עמ' קנב)

 

     הטעם שבמדינת פולין לא נהגו הכוהנים כלל לישא את כפיהם ביום שמחת תורה, כיון שקורין בתורה וזאת הברכה אשר ברך משה, ואם גם הכוהנים יברכו את העם יהיה הדבר נראה שאין די בברכות של משרע"ה. (שם משמואל בשם חשבה לטובה)

 

     היה בלונדון יהודי ת"ח שהוזקק לצורך פרנסה לצאת לעסקים, עסקיו החלו לשגשג ועשה בהם חיל, אחרי תקופה החליט לעזוב עסקיו ולחזור ללמוד, הסוחרים שבעיר 'נשמו לרוחה' ושמחו מאד על צעד זה, שכן הם חששו מכישוריו המסחריים שהתחרו עם עסקיהם, לאור המעשה הנ"ל שהתפרסם בזמנו בלונדון פי' הגר"מ שניידער את הפסוק כך 'שמח זבולון בצאתך' דהיינו תשמח זבולון על זה ש'יששכר באהליך', דהיינו שהיששכר הת"ח יושב ולומד, שכן אילו היה הת"ח יוצא גם הוא לעסקים היה 'בולע' את הסוחרים בראשו התלמודי הממולח.

     הרי כל ישראל ערבין זה לזה, על כן, אמר רבי עקיבא את האמרה החשובה: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) לפי שרק על ידי אהבת ישראל אפשר לקיים את כל התורה.

     התורה מתחילה באוֹת ב' (בראשית) ומסתיימת באוֹת ל' (ישראל); הנ"ך מתחיל באות ו' ('ויהי אחרי מות משה'-ספר יהושע) ומסתיים באות ל' ('אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל'-דברי הימים ב' ) תורה שבע"פ=הגמרא, מתחילה באות מ' (מאימתי) ומסתיימת באות ם'. אם נחבר את כל האותיות: ב"ל, ו"ל, מ"ם = קמח בגימט'. לומר שאם אין קמח אין תורה.(פאר לשולחן)

     ולאשר, לצדיק המאושר אמר, 'ברוך מבנים אשר' עיקר האושר והברכה הוא כאשר 'מבנים אשר' שהוא רווה נחת מבניו, אשר גם הם צדיקים מאושרים כמוהו.

     "וכי תשלחנו חופשי מעמך" = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את חגי תשרי - "לא תשלחנו ריקם". שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה...

 

"האם ברכת גם היום 'אתה בחרתנו מכל העמים?'"

האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יהודה יקותיאל הלברשטאם, היה אחד האנשים שהפסידו יותר מכל את כל מה שהיה להם בתקופת המלחמה. במהלך השואה, איבד האדמו"ר את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שנספו לאחר שנשלחו לאושוויץ. באחד הימים, פגש אותו יהודי בגטו ורשא, לאחר שעבדו יום שלם ומפרך בפינוי של ההריסות של גטו וורשא לאחר המרד, כאסירים יהודים, שגם נדרשו לחפור בין ההריסות, ולבדוק אם נשאר שלל מהנרצחים, ולהעביר אותו לידי הנאצים.

העבודה התבצעה בתנאים קשים במיוחד, שכן מלבד היותה קשה מאוד, ששיברה את גופו החלוש של כל אסיר ואסיר, גם מזג האוויר היה קשה מאוד, והימים היו הימים שלאחר תום המרד בגטו, שהיה הגטו הגדול ביותר שהוקם, וכתוצאה מכל האמור, רוחם של האסירים הייתה שפופה עליהם במיוחד.

אותו אסיר שאל את האדמו"ר: "נו רבי, האם גם היום בירכת את ברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' בכוונה ובהתרגשות, כמו תמיד?'". והאדמו"ר ענה לו ללא היסוס: "איזו שאלה, היום יותר מאי פעם! דווקא כשאני רואה את מעשיהם המזוויעים והנפשעים של האומות בנו, אני מתחזק בכך שה' בחר דווקא אותנו כעם הנבחר שלו, שלא מסוגל לעשות כפשעים האלה מטבע היותו רחמן, ושמח בזה..."

 

כף צ'ולנט לתחיית המתים (אור בנימין גיליון 3)

 

הרוח שרקה, השמים האפורים מכוסים היו בעננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה. רחובותיה של העיר זווהיל, היו שוממים. נפש חיה לא נראתה ברחוב, הכול ספונים היו בבתיהם, ממתינים עד שתישוך הסערה. כולם, חוץ מן היהודים, אלה היו אותה שעה בבתי הכנסת, שקועים בתפילת שחרית של שבת. נפש חיה לא הייתה ברחוב עד שהחלה מגיחה מתוך הסמטה דמותו הגמלונית של סטפן אחד משכורי העיר. בצעדים כבדים שירך את רגליו, נאנח ונאנק וניסה למצוא מחסה מפני הסופה המשתוללת. " לו מצאתי עכשיו כוסית אחת או שתיים להרוות את נפשי הצמאה, הכול היה נראה טוב יותר" מלמל הגוי לעצמו וניסה לשווא לסוכך על ראשו מפני מטרות העוז הניחתים בשטף מים כבירים על ראשו. מבין פלגי המים היורדים על פניו העיף מדי פעם מבטים גנובים לעבר הבתים "אולי תזדמן לי דלת פתוחה, שמא יקרה על דרכי בית מסביר פנים", הפטיר בגרון ניחר שמזה שעות לא בא אל קירבו הטיפה המרה האהובה.

ניחוחות נעימים עלו לפתע באפו, ריח מאכלי השבת היהודיים נישא באוויר וחדר לחוטמו של השיכור שהיה גם רעב. הוא עצר ורחרח מסביב, מנסה לגלות את מקורו של אותו ריח מתוק. "הרי אני עומד סמוך לפתחו של הבית המהביל" מלמל מתחת לשפמו. "הבה אגש ואראה". בצעדים חרישיים, ככל שיכול שיכור מגושם להיות חרישי, התקרב לפתח הבית מביט סביב לוודא שאיש לא יראהו. הרחוב היה ריק מאדם. הוא לחץ על הידית וזו למרבה הפלא נכנעה מיד תחת ידו הכבדה, ופתחה לפניו את הדלת. "מזלי מבורך ביום זה" שמח סטפן, עדיין חרד שלא יפתיעו אותו בעלי הבית. אולם המזל שהאיר לו פנים, לא עזבו. בני הבית היו באותה השעה בבית הכנסת, יחד עם כל היהודים האחרים בעיירה, הבית היה ריק לחלוטין.

כולו נוטף מים התיישב ליד השולחן העמוס וסקר את אשר עליו מפה. שבתית צחורה מבריקה פרוסה הייתה על השולחן, ושתי החלות המכוסות מונחות ליד גביע זכוכית פשוט, ועיקר העיקרים: קנקן כרסתני ובתוכו נוזל אדום מתוק הגודש אותו עד להתפקע... "מזלי, מזלי, כמה מיטיב אתה היום" התברך הגוי בלבבו ואינו יודע מהיכן יתחיל את סעודתו, שמא מן החלות הריחניות, ואולי דווקא מהיין האדום המתוק, והאם לא ייטיב לעשות אם יגש אל התנור המפיק ניחוחות מטריפי דעת? עודנו חוכך בדעתו שמע לפתע צעדים מן הסמטה , פחד נורא אחזו שמא בעלי הבית שבים, ללא שהיות החל חוטף ונוטל לפיו, קרע נתחים מן החלה והחל נוגס בבהילות, בשתי ידיו תפס בבקבוק היין והצמידו לשפתיו, גומע בחטף מחציתו של בקבוק. הצעדים התקרבו. בבהלה נסוג סטפן לעבר הפתח, הקנקן בידו האחת וחלה בידו השנייה, קרע עוד נתח מן החלה ודחפו לפיו. מרוב מהירות ובהלה נתחלף לו לסטפן בין קנה לוושט, וכל אותו גוש עצום של בצק נתקע בגרונו כאבן, פניו האדימו והכחילו, חרחור נורא בקע מפיו והוא נפל על האדמה ללא רוח חיים.

כשהתקרבו ר' אייזיק וזוגתו לביתם, חשו מיד שמשהו אינו כשורה. הדלת הייתה פתוחה קמעא, ומתוך כך נזכרו בבעתה ששכחו לנעול אותה בלכתם לבית הכנסת. "אוי לי שלומיאל שכמוני" לחש אייזיק בבהלה, "בוודאי רוקנו הגנבים הזריזים את בתינו" בחשש מה ניגש אל הדלת והטה אוזן, דממה מוחלטת. "כנראה כבר כילו הללו את מלאכתם והסתלקו להם, אין סכנה שירצחוני נפש בכניסתי" . כולו רעד וחלחלה ניסה לדחוף את הדלת, אך זו לא זה ממקומה אף כמלוא נימה. "קרבי נא" לחש לזוגתו, "דומה כאילו מאן דהוא חוסם את דלת הבית מבפנים בכל כוחו" . נטרפה עליך דעתך אייזיק, רוצה אתה להתחיל עם שודדים חמושים שיקומו עלינו להכותנו נפש?! לחשה האישה בפחד. אך לבסוף חזקו עליה דבר הטעם של בעלה, שגנבים אינם נוטים להסתגר בפנים אלא נמלטים תיכף עם שללם. בכוחות משותפים דחפו אייזיק ואשתו את הדלת עד שנהדפה מפניהם ונפתחה לרווחה. בחיל ורעדה נכנסו לבית ומיד פלטה האישה צרחה קולנית. על הארץ שרועה הייתה גופה, ומתוך פניה ניכר היה שזה עתה מת האיש במיתת חנק "מי זה?" שאלה האישה בפחד איום. "כנראה שזהו סטפן, הגוי השיכור. כן, ללא ספק זהו סטפן", הוא עיין היטב בפרצופו של הפגר וזיעה קרה כיסתה את פניו, כנראה נחנק כשבלע בחיפזון את החלה, ראי באיזו גסות קרע את החלה היפה בידיו המזוהמות, נשארתי בלי לחם משנה", אמר בצער וספק כף אל כף. " אלו הדאגות שלך אייזיק? אבוי לנו, עוד מעט יתאספו עלינו הגויים מסביב ויעלילו עלינו שהרגנו אותו" , פכרה האישה אצבעותיה וקוננה מרה. "אם לא תעשה משהו אייזיק, חיינו אינם שווים פרוטה!" . "שמא נשליך את הגוי לרחוב?" שאל אייזיק ומיד חזר בו, רק זה חסר לו, שיראו אותו גורר גופה של גוי ומשליך אותה ברחוב... "

אייזיק, יש לי רעיון" אמרה האישה, "רוץ מהר לרבי וספר לו על הצרה שנקלענו אליה שלא באשמתנו, אולי הוא יתן לך עצה טובה כדת מה לעשות" . קל רגליים כאיילה שלוחה, רץ אייזיק לביתו של הרבי, הוא הרבי הקדוש רבי שלומ'קה מזוויעהל. ביתו תמיד שימש כתובת לכל צרה ובעיה, ולעת אשר כזאת לא יבוא אליו ? בנשימה טרופה פתח אייזיק את הדלת לאחר שהקיש עליה קלות, הכל ידעו שבבית הרבי אין מנעול ומי שרוצה יכול להיכנס בכל עת. רבי שלומ'קה ישב אותה שעה וסעד את סעודת השבת שלו עם בני משפחתו, כשלפתע התפרץ אייזיק המבוהל אל החדר בזעקות שבר. דקות ארוכות חלפו עד שהצליח הרבי להציל מפיו מה קרה. רבי שלומ'קה שקע בהרהורים. "אכן צרה היא זו, המצב בעיר מתוח בלאו הכי" לא הרבה זמן חלף מהפוגרום האחרון, ואם ייוודע הדבר יהרגו את אייזיק ואשתו, עוד יהודים עלולים לשלם על כך בחייהם".

פניו פני להבים הזדקף רבי שלומ'קה, נטל כף מן השולחן, ניגש אל היורה עם החמין שזה עתה הסירוה מן הכירה, ועדיין הייתה מבעבעת. הוא מילא את הכף בצ'ולנט חם ומהביל, ונתן הכף בידו של אייזיק. " שוב מהר לביתך, והכנס את הכף לפיו של הגוי" , ציווה פסקנית. שאלות רבות התרוצצו במוחו של אייזיק, הוא הביט בכף וברבי חליפות, פער פיו ושוב סגרו. לבסוף נמלך שמוטב שישתוק ויקיים את דברי הרבי. במהירות פסע אייזיק ברחובות, מקווה שאיש לא יראהו ולא ישאל אותו שאלות מיותרות. סוף סוף הגיע לבית, זוגתו עמדה מצטנפת ורועדת בפינת החדר, ספר תהילים בידה ודמעות זולגות מעיניה. כשראתה את בעלה אורו עיניה. "מה אמר לך הרבי?" שאלה בתקווה. "הרבי נתן את זה", אמר אייזיק. זוגתו הביטה בכף החמין בהשתאות, "המת יכול לאכול?!" " הרבי אמר ואני מקיים" ענה אייזיק בפסקנות.

הוא ניגש אל הפגר השרוע על הארץ וניסה לפתוח את פיו, אך לסתותיו של הגוי חשוקות היו וסגורות בחוזקה, בקיפאון של מוות, ואייזיק לא הצליח בשום אופן לפתוח את פיו של הפגר. "תפתח את הפה", התחנן אייזיק המבוהל, "תראה מה הבאתי לך סטפן, צ'ולנט טעים מהרבי, רבי שלומקה אמר שתאכל את הצ'ולנט" ... למרבה ההפתעה, "נעתר" המת להזכרת שם הרבי, הלסתות הצפודות בקיפאון של מוות נפערו לפתע מלוא רוחבן. לזאת חיכה אייזיק, הוא דחף במהירות את הכף על תכולתה לתוך הלוע המבחיל הפעור לפניו, מרוקן את החמין אל תוך גרונו של סטפן. לנגד עיניהם הנדהמות של אייזיק וזוגתו, היה הדבר: סטפן הפגר פתח את עיניו, קם ממקומו במהירות ובלא להעיף מבט או לומר מילה יצא מן הבית. בלב פועם מהתרגשות רצו בני הזוג אל החלון, לראות מה יעשה הגוי שקם לתחייה, לתדהמתם לא היה גבול, האיש פסע ברחוב בצעדים נמרצים, כאילו לא שכב עד לפני רגע על האדמה כפגר מת, ניכר היה שהדרך מוכרת לו היטב. הוא נעלם במורד הרחוב.

בכל כוחו רץ אייזיק בעקבותיו, לראות איך מתפתח העניין. הוא עקב אחרי סטפן חרש חרש בצעדים חתוליים. הגוי פסע כרובוט, לא הביט ימינה, לא הביט שמאלה, אלא צעד בפסיעות קצובות אל ביתו. אחר שעה קלה הגיע אל ביתו , פתח את הדלת בתנופה חזקה, פסע פנימה שתי פסיעות ומיד השתטח על הרצפה ללא רוח חיים! בדילוגים רץ אייזיק הביתה לספר לאשתו על הנס הגדול, זו לא הצליחה למשול ברוחה וספרה את הדבר לשכנותיה. עוד בטרם נודע בזוויעהל על מותו החטוף של סטפן, כבר ידעו היהודים על תחיית המתים שהחיה אותו רבי שלומ'קה לצורך שעה, ושמו של הרבי הענוותן המסתיר עצמו תמיד בשבעים ושבעה צעיפים של הסתרה, אך חרג הפעם ממנהגו משום פיקוח נפשו של יהודי, התפרסם יותר ויותר.

היו שאמרו שפרסומו של סיפור זה היה גורם מכריע בשיקולו של הרבי לעלות לארץ ישראל, אליה עלה בשנת תרפ"ה והתגורר בשכונת בית ישראל בירושלים, עד להסתלקותו (היום) ביום כ"ו באייר תש"ה, בספירת "יסוד שביסוד".

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חובב עמים,ריבונו של עולם,מורשה,שמחת תורה,שבע ההקפות,שמח זבולון,תחיית המתים,כף צ'ולנט,

 

 

אמרי שפר י"ח תשרי ה'תשע"ז

 

 

אומר הכתוב "ה' א-לוקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'ז') - הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לוקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לוקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכול מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (ע"פ "תורת אבות", מתוך "פנינים לשבת)

 

     אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"אא'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם בפסוק זה: "כקטן כגדול תשמעון" - או שתשמע שניהם כאילו היו קטנים, או שתשמע שניהם כאילו גדולים הם...(ע"פ "פנים יפות", מתוך "פנינים לשבת")

 

     אומר המשך חכמה אין התורה דבר שאתם יכולים להתרוקן ממנה  ״כי היא חייכם״ - ואיך יכול האדם להתרוקן מן החיים?!

 

     אומר הרבי מקוצק: כתוב בתורה "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, טו). מדוע נזקקו ישראל לראות את הקולות במו עיניהם? שלא יפרשו את ה"לא תגנוב" - "לו תגנוב" כאילו ש"לשם שמים" - הגניבה מותרת!

 

הרב המקובל יצחק אלפיה זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 604)

 

בימי המלחמה העולמית השנייה, כאשר צבאות הגרמנים התקרבו לגבולות מצרים והגיעו אל "אל עלמין", הייתה אז סכנה חמורה לכל המזרח התיכון ובפרט לישוב היהודי בארץ הקודש מפלישת הגרמנים. נקל לתאר כי הערבים וכל צוררי ישראל הרימו ראש והיו מאיימים: בעוד כך וכך ימים יעשו כליה בשונאיהם של ישראל. במצרים עצמה עברו הערבים והצוררים ימ"ש מאיומים, למעשה פרעות . רבנו שהיה מגדולי מקובלי וחכמי ירושלים, הרעיש עולמות עליונים ותחתונים בתפילה נרגשת, על מנת שהגנרל רומל ימ"ש וצבאותיו לא יצליחו להיכנס לארץ הקודש ולהכרית גם בה את היהודים: בכותל המערבי, קבר רחל, רבנו חיים בן עטר הקדוש, בכל המקומות הללו ועוד, סובב רבינו ועימו מקובלים קדושי עליון מירושלים. שם העתירו שיח בתיקונים מיוחדים על פי חכמת הנסתר בניסיון לבטל ולקרוע את הגזירה הנוראה.

הארמנים ושאר העדות הנוצריות נכנסו בעיר "דמנהור" לגבול מצבת קבורת הרב הקדוש המלומד בניסים צדיק יסוד עולם האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זיע"א, הוציאו את ספר תורה המקודש מן ההיכל, ובעוונות רמסוהו ושרפוהו . באותו ערב חלם רבינו, והנה בחלומו איש לבוש בגדי חכמים בא אליו ואמר לו: " מדוע אינך פוקד את קברי?". ויאמר לו " : ומי אדוני שאדע לפקוד את מקום מנוחתו?" ויענהו : "שמי רבי יעקב אביחצירא " ". והיכן קבור מר -"? ויאמר לו " : בדמנהור אשר במצרים, ועתה חושה אל תעמוד כי בזה תלויה הצלת עם ישראל ". מיד התעורר רבינו ומיהר לבית הכנסת "בית אל" בעיר העתיקה וסיפר את חלומו לחבריו המקובלים: " הידעתם מי הוא הרב הצדיק הזה הבא אלי י בחלומי ?". ויענוהו: הרי הוא הצדיק המפורסם בכל ערי המערב, מחבר הספרים הקדושים : פתוחי חותם, יורו משפטיך ליעקב, מחשוף הלבן ועוד...

לאחר תפילת שחרית, הלך רבנו עם שניים מידידיו הרבנים למושל המחוז כדי לקבל אישור נסיעה למצרים. עצרם השומר בפתח ושאלם: "לאן פניהם מועדות -"? " למושל". "היש לכם הזמנה? " - לא". לשמע תשובתם תיכף ומיד גירשום . אך רבנו לא זז ממקומו ועמד בעקשנות שהוא יראה פני המושל ויהי מה, עד שממשרדו של המושל ירד קצין גבוה ובשומעו את בקשת הרב, חזר אל המושל ומסר לו את בקשתו של הרב . דקות ספורות עברו והקצין חזר בהוראת המושל והורה כי רבנו יעלה לבדו. רבנו סיפר את דבר העניין וסיים כי הוא מבקש שיינתן רשות למניין יהודים לנסוע למצרים כדי להשתטח על מצבת קבורת רבי יעקב אביחצירא זצ"ל . הנציב שמע אותו בכובד ראש והסביר: "רק רכבות צבאיות יוצאות למצרים בעת מלחמה. אני מוכן לצרפך לאחת מן הרכבות הללו, אך דע לך שמלוא האחריות לשלומך מוטלת עליך בלבד ." כאשר חזר לחבריו, וגולל באוזניהם את מה שנאמר, אמרו לרבנו: " דחה אותך בדברים בעלמא, איך תיכנס לקרון מלא חיילים ולא ירגישו בך? יש סכנת נפשות בדבר ולכן אל תעשה זאת". אך רבנו , לא שת ליבו לסכנות. מוכן היה למסור את נפשו למען העם היושב בציון.

למחרת בבוקר לקח את טליתו ותפיליו ובא לתחנת הרכבת כדי לעלות לקרון. בעודו עומד ניגשו אליו שני קצינים ושאלו לשמו ומיד העלוהו לקרון וישבו משני צדדיו עד הגיעם לקהיר. אז הביאוהו לשכונת היהודים ונעלמו . רבנו נכנס לביה"מ כתר תורה .' תמהו החכמים הלומדים שם: " הייתכן כי זהו ר' יצחק אלפייה מירושלים? כיצד הגיע למצרים בימים טרופים אלו?" בשמעם את חלומו ואיך זכות הצדיק כמוהר"ר ר ' יעקב אביחצירא זיע"א עמדה לו להגיע בשלום לקהיר, עשרות רבים נסעו לדמנהור למצבת קבורת הצדיק, להצלחת עמו ישראל ולהצילם מידי האויבים והשונאים ובפרט הגרמנים, למדו פעמיים את סדר "תענית הדיבור", שבעת כורתי ברית, הקפת המצבה ושאר תיקונים לילה ויום בלי הפסק . בלילה השלישי, יצא אחד מהלומדים לחוץ וראה והנה העיר כולה מוארת וקול העם בתרועות שמחה. (בזמן המלחמה הייתה אפילה עקב העוצר). הוברר כי הגרמנים ברחו מהחזית ויד האנגלים על העליונה. ונכנס לבשר לכל הלומדים . מיד קראו הלל ועשו שמחה גדולה ויהי הדבר לנס.

סיפר רבינו, כי בשעת הלימוד ראה הארה גדולה בוקעת ממצבת רבנו הרב יעקב אביחצירא זיע"א וכעין עמוד אש יצא מקברו זיע"א

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

סיבה ומסובב,שמח בחלקך,השראת השכינה,בבית המלך,מאה מנה,להתרוקן,יצחק אלפיה ,                                                                                                                                                             

 

 

אמרי שפר י"ז תשרי ה'תשע"ז

 

 

 

אולי הפזיזות מהשטן, אך גם העצלות מהשטן.

 

     " אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כג,כז). יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד - אולי זה מותר וכשר... (החפץ חיים)

 

     אומר הגאון הרב סולבייציק בסוף תפילת נעילה אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו", ולכאורה הדבר תמוה שהרי במשך כל יום כפור הזכרנו אשמנו, בגדנו, גזלנו, ודווקא את הענין הזה של "עושק ידינו", של גזילה מזכירים בסוף היום . הסיבה לכך, שאדם צריך לדעת שכל מה שיש בידו, אם זה רכוש, כישרונות, בעצם הקב"ה נתן לו את זה כדי להשתמש בזה לצורך הכלל, לעבודת ה' ולא רק לצורכו הפרטי, ואם אדם משתמש בשכלו למטרות שליליות זה עושק.

     אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עמלים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים! ועל כן קשה לי! היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?!

 

הגביר

 

ישנו סיפור ידוע על עיירה מסוימת שהתגורר בה עני מרוד בשם "שמערל" , שמערל זה, היה מקבץ נדבות ואוכל לחם חסד, עד שהתרגל רק לקבל מאחרים. ביום מן הימים פנה אליו יהודי אחד מתושבי המקום עם הצעה, וכך אמר לו: " אני מוכר כרטיסי הגרלה, ההגרלה נערכת פעם בחודש בעיר הגדולה, ואני משמש כנציג של "מפעל הפיס", קונים אצלי כרטיסים ואני מביא את הכרטיסים להגרלה הגדולה, אולי תנסה את מזלך ותקנה כרטיס במחיר 5 זלוטי, ואולי תזכה" . שמערל שהתרגל רק לקחת, כמובן לא הסכים לבזבז 5 זלוטי על זה. המוכר ריחם עליו ואמר לו "תראה שמערל, אני מוכן להלוות לך את ה5 זלוטי, ונעשה הסכם כזה: אם לא תזכה, הכסף יהיה על חשבוני ולא תצטרך להחזיר לי, ואם כן תזכה תחזיר לי את ה5 זלוטי", לזה כבר הסכים שמערל.

אחרי חודש, נסע המוכר לעיר הגדולה, שם נערכה ההגרלה, וכמובן מי זכה ? שמערל העני!. המוכר לקח את כל הכסף, ונסע בחזרה לעיירה, כשבליבו הוא חושב איזה "רעידת אדמה" הולכת להיות בעיירה כשיוודא דבר זכייתו של שמערל ה"עני" . עד שהגיע המוכר אל העיר, כבר ירדה החשיכה, וכבר נהיה מאוחר בלילה. אולם, המוכר החליט שאינו יכול לחכות עם הבשורה עד מחר, וילך עתה בלילה לבשר לשמערל על הזכייה.

הימים היו ימי חורף, בחוץ היה שלג וגשם וקור עז, המוכר השתרך לקצה העיירה לבקתתו של שמערל. הסתובב וחיפש עד שמצא את הבקתה העלובה, נקש בדלת, ולא קיבל מענה, נקש שוב ושוב, יותר ויותר חזק, עד שלבסוף ענהו שמערל ושאל מה הוא רוצה, צעק לו המוכר "יש לי הודעה משמחת מאוד עבורך, אבל קודם כל תעשה טובה ותפתח את הדלת כי אני עומד לקפוא" , שמערל לא זע ממקומו. המוכר מתחנן איליו שוב, והוא בשלו "אני יושן עכשיו!" , צועק לו המוכר: "שמערל תדע לך שזכית בהגרלה הגדולה!", כאן, כבר שמע את פסיעותיו של שמערל מתקרבות את הדלת. שמערל פותח את הדלת, ופונה אל המוכר בכעס: "אינך מתבייש? את הגביר של העיירה אתה מעיז להעיר באמצע הלילה?!...

הוא אשר דיברנו, שמי שאינו מכיר טובה לחברו, מסוגל להגיע לכדי רשעות.

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יהודי,ירא שמים,קל־דעת,אשמנו,בגדנו,גזלנו,עושק,רכוש,כישרונות,עמלים, עובדים,הגביר,

  

    נקודת חג - סוכות - חג שמח

 

 

חג סוכות הוא חג מאוד ארצי. חג שמחבר אותנו, את כולנו אל האדמה, אל הטבע.

היציאה לסוכה מהבית, ארבעת המינים, חג האסיף, שמחת בית השואבה ועניין המים.

אחת המצוות המיוחדות לסוכות היא נטילת ארבעת המינים

 

מצווה זו מסמלת לנו את האחדות והחיבור בין ארבעה אנשים שונים בעם ישראל ואגידתם מבטאת אחדות זו שכל ישראל ערבים זה לזה

 

אולם אפשר לראות על ידי מצווה זו שכשם שכולנו עם אחד ומחוברים זה לזה אנחנו גם פרטים נפרדים אחד אחד

 

כל אחד מאיתנו מהווה חלק אחד שהוא עולם ומלואו בפני עצמו עם אישיות ומשמעות בפני עצמה וכולם ביחד מרכיבים פסיפס שלם של חברה כוללת

 

כשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות - דווקא שאנו מאגדים את כולם לאגודה אחת מחוברת צריך גם לזכור שכולנו פרטים בודדים וכל אחד שונה מחברו ולזכור שיש חובה לקבל ולהכיר את השונה מאיתנו ולכבדו ולאהבו כאילו הוא אנחנו ממש, בבחינת מצוות "ואהבת לרעך כמוך"

 

בחג הסוכות אנו מצווים מהתורה בכמה מצוות וכולן נאמרו לנו בלשון רבים: "בסוכות תשבו", "ולקחתם לכם", "והקרבתם...", "ושמחתם לפני ה' ", אך מצווה אחת נכתבה גם בלשון יחיד: "ושמחת בחגך".

 

אנו מצווים גם באופן כללי ולאומי וגם באופן אישי כל אחד מאיתנו לשמוח ממש בחג סוכות. להביא עצמנו לידי שמחה אמיתית

 

שנזכה ששמחה פרטית ואישית זו של כל אחד מאיתנו תביא אותנו בקלות אל שמחה לאומית וכללית של כל האומה כולה!

 

 

חג שמח!

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

ל"ע יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצח אחרון למשפחתם

 

 

 

חג סוכות,ארצי,אדמה,טבע,ארבעת המינים,חג האסיף,שמחת בית השואבה,מחוברים,

 

אמרי שפר י"ד תשרי ה'תשע"ז

 

 

 

בזוהר שאומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת להזמין אורחים, ואם לא הזמין עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם, שצריך להזמין אורחים.

 

     בניית הסוכה מתחילה עם הקמת המחיצות. ללמדנו כי ראשית העבודה היא שהאדם יקבע לעצמו הגבלות וסייגים - הן באשר למעשה המצוות וקיומן בפועל ממש; הן באשר לקביעת עיתים לתורה; הן בדבר שינוי מידותיו. אלה דופנות הסוכה. (לקוטי דיבורים)

 

     בסוכות וד' מינים כתבה בהם התורה ענין הדר ויופי. הרב יעקבזון זצ"ל היה מסביר: משל לילד שהייתה אמו צריכה להלבישו בגדי הדר כדי להשתתף בשמחה, הילד בא מהרחוב כשגופו ובגדיו מלוכלכים, והלכה אמו להלבישו בגדי החג היפים על גופו המלוכלך, באו ואמרו לה: לא זו הדרך, אלא קודם תרחצי אותו, ועל גופו הנקי ילבש בגדי יופי. כן הוא הדבר אצל ישראל, בחודש אלול מטהרים את עצמנו, וכן בר"ה ויוהכ"פ, ולאחר-מכן באים עניני הדר ויופי, סוכה נאה, וארבעת המינים דכתיב בהם "הדר". קודם ניקיון והאחר כך היופי.

 

     בקהלת כתוב 7 פעמים הבל הבלים. אומר רש"י זה כנגד ימי השבוע, שואלים המפרשים הלא כתוב בפסוק וירא א-לקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואיך אומר שלמה הבל הבלים, ומתרצים שכשאדם כותב הרבה אפסים 000000 זה כלום אבל כשכתוב מספר אחד בתחילה זה יכול להיות מספר גדול מאד, כמו כן כתוב בסוף קהלת "את הא-לקים ירא ואת מצוותיו שמור" אם יש יראת שמים זה כבר לא הבל הבלים וזה טוב מאוד (הגר"א).

 

     דורשים מהאדם 'תנועה של תשובה'. אין הכוונה שהתנועה מביאה את התשובה, אלא שהתשובה מנענעת את האדם ומזעזעת אותו. אחרי התשובה של יום הכיפורים בא בסוכות הנענוע והזעזוע.(הרבי הרש״ב מליובאוויטש)

     "הפירוש של 'מצטער פטור מן הסוכה' הוא שעל-ידי הסוכה נפטרים מכל עניין של צער, כי מצוות הסוכה היא לנו מחסה ומגן" (ה'תפארת שלמה' מרדומסק)

 

     ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך, כפי שנאמר במדרשים שאתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעיניים, ערבה לשפתיים. אדם צריך לכוון את כל איבריו לה׳ יתברך.(חידושי הרי״ם)

 

     זמן שמחתנו״ (מן התפילה). 'זמן' הוא גם מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה בעבור כל ימות השנה.(עיטורי תורה)

 

 

"וביערת הרע מקרבך". תתחיל בעצמך. (אפריון שלמה, גליון 194)

 

פעם בא בן לאביו שהיה טבח, והתלונן בפניו שיש לו אינסוף בעיות ... אמר לו האבא: "בוא איתי". הוא הוציא שלושה סירים, מילא אותם במים, ושם אותם על הגז באש גבוהה. בסיר הראשון הוא שם תפוח אדמה, בסיר השני הוא שם ביצה, ובסיר השלישי הוא שם כפית קפה. כשהסירים התחילו לרתוח, הוא השאיר אותם חצי שעה על אש גבוהה, ולאחר מכן העביר אותם לאש נמוכה למשך חצי שעה נוספת. לאחר שעה הוא כיבה את האש, לקח את התפוח אדמה ושם לפניו בצלחת. לקח את הביצה ושם לפניו בצלחת, לקח כוס, מילא אותה בקפה והניח לפניו. "

     מה אתה רואה כאן?", שאל האב. " לא יודע אבא, תגיד לי אתה...", השיב הבן. " בוא ואסביר לך מה אתה רואה... נתתי לשלושה להתמודד עם אותם קשיים. מים רותחים במשך שעה, חצי שעה על אש גבוהה וחצי שעה על אש נמוכה . כולם התמודדו ועברו את אותן החוויות. התפוח אדמה היה קשה לפני שהוא נכנס להתמודדות, אבל הניסיונות הרגו אותו, הם עשו ממנו כזה כווייץ', עד שעכשיו הוא רך כמו חמאה. הביצה הייתה רכה בהתחלה, אבל הניסיונות חישלו אותה, ועכשיו היא הפכה להיות קשה וחזקה . אבל הטוב מכולם היה הקפה... הוא הפך את המים לקפה בעצמו, הוא לקח את הניסיונות והפך אותם לחלק ממנו, אותם המים שהיו רותחים וקשים, עכשיו הם טעימים ומריחים נפלא ! עכשיו תחליט מי מהם אתה רוצה להיות...".

 

 

ה"גולם'' (סיפורי צדיקים, גיליון 221)

 

     מסופר: פעם או פעמיים בשנה, היה ר' חיים השמש הזקן של בית הכנסת אלט נוי שול בפראג, נוהג לקחת בידו סל מלא שמות ולהעלותם לעליית הגג של בית הכנסת העתיק, הוא היה פותח דלת צדדית בפרוזדור של בית הכנסת, ומטפס בזהירות במדרגות העתיקות, עד שהיה מגיע לדלת ברזל, אותה הוא פתח בדחילו ורחימו במפתח ברזל גדול, כשהוא אחוז חיל ורעדה היה ר' חיים נכנס בצעדים מדודים לעליה האפלולית שהיתה מוארת רק על ידי שני חלונות קטנים משני צדיה קרוב לגג, הוא היה ניגש לאיטו למקום מנוחתו של הגולם, שערימת החימר שנשאר ממנו היתה קבורה תחת ערימת "שמות" שהצטברה שם במשך דורות, "שמות" אלה כללו ספרי קודש שנתבלו, טליתות קרועות, רצועות של תפילין וכו', כל הדברים הללו היו מוטלים מאחורי שרשרת של ברזל שהיתה מתוחה, מסביב ויצרה צורת מצבה על קברו של הגולם. ר' חיים היה ניגש למקום מריק את הסל שבידו חוזר על עקבותיו ועוזב את העליה. היה זה מינהג מקודש שהנהיג הרה"ק רבי יהודה ליוואי זיע"א המהר"ל המפורסם מפראג, שיצר את הגולם ולאחר מכן נטל את חייו וקבר אותו בעליית הגג של בית הכנסת אלט נוי שול. לפני קרוב לארבע מאות שנה. וראה זה פלא, למרות שבמרוצת השנים הרבות הורקו במקום סלים אין ספור של שמות בכמויות שהיו צריכות למלא את המקום עד גג הרעפים, נראה היה כי הערימה לא גבהה כלל מעל לגובהה המקובל, דבר זה הפליא את ר' חיים כל אימת שהוא מילא את תפקידו בהתאם להוראות המהר"ל.

     הפעם האחרונה שר' חיים העלה לעליית הגג סל מלא שמות, היתה זמן קצר לפני שהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה. במשך השנים האיומות של מלחמת העולם השניה, התגלגל ר' חיים בכמה וכמה מחנות ריכוז נאציים, והיה מן היהודים המעטים ששרדו בחיים אחרי תקופת השואה. ברגע ששוחרר ממחנה הריכוז על ידי כוחות המנצחים, מיהר ר' חיים לחזור לפראג, את פעמיו לאלט נוי שול שבעיר העתיקה שבה היה ממוקם הגיטו היהודי, ושבה נבנה בית הכנסת העתיק לפני למעלה משבע מאות שנים. הוא נעצר לפני בנין בית הכנסת והביט בו ארוכות, מבחינה חיצונית אך מעט מאד נשתנה ברוך השם, לא העזו הנאצים לשלוח את ידם בבית הכנסת העתיק ביותר באירופה, הוא קיווה והתפלל שחיות הטרף לא שינו את בית הכנסת. לאחר מכן הוא ניגש אל דלתו של הזקן ונקש בדלת, הצ'כי הזקן עדיין חי ומילא את תפקידו באמונה, הוא הכיר בקושי את השמש שהזדקן עד לבלי הכר, אולם למראה גובהו לא היה מקום לטעות בו, ר' חיים היה משכמו גבוה מכל המתפללים ועתה כאשר קומתו שחה וכתפיו נידלדלו, נראה ר' חיים כמו צל של עצמו משכבר הימים, השומר הזקן הכירו ושמח לקראתו כמי שרואה אדם שחזר פתאום מבין המתים אל בין החיים. בלי אומר ודברים פתח השומר בפני ר' חיים את דלת בית הכנסת והוא עצמו נשאר בפרוזדור, ר' חיים נכנס לבית הכנסת שהיה כה מוכר לו הביט מסביב, אך לא ראה דבר כי עיניו נתמלאו דמעות, שפתיו מלמלו והוא הודה לה ' שהחיה אותו וקיימו מחדש לראות מקום מקודש זה, לאחר מכן הוא הרים את עיניו ומיד הבחין בשינויים שנעשו במקום, הוא ראה כי במקום הנרות, דולקים נורות חשמליות והרצפה מכוסה בטון, מלבד זאת הכל נשאר כפי שהיה מקדמת דנא.

     ר' חיים חזר אל השומר הזקן ושאלו לפשר השינויים, הלה הסביר לו כי זה היה חלק מהתעמולה הנאצית שהתאמצה להוכיח בימיו הראשונים של הכיבוש, כי הגרמנים אינם ברברים כפי שכולם חשבו שהנם, משום כך הם עשו כאן את השיפורים הללו , ולאחר מכן מילאו את בית הכנסת ביהודים אותם הביאו ממחנות ריכוז שונים, ציוו עליהם להתעטף בטליתות ולהתפלל, והם צילמו את המחזה כדי להראות שהגרמנים הם עם תרבותי השומר על בתי כנסת עתיקים, ומבטיח ליהודים חופש דת מלא. ר' חיים היה מאושר שהגרמנים לא ניסו להכניס שיפורים נוספים, היתה לו הרגשה שכל הבניין העתיק שראה עתה לפניו שפוף קמעה כאילו שקע כולו קצת באדמה. ומה נעשה שם למעלה? הוא שאל את השומר הזקן כשמבטו נע אל העליה של בית הכנסת. בוא אראה לך השיב, הוא פתח את הדלת המובילה למדרגות והם עלו בהן לעליה, שם פתח השומר את דלת הברזל הכבדה, ר' חיים עמד שם כשלבו מלא חרדה, והוא שותק שתיקה כבדה. לאחר מכן צעד כמה צעדים קדימה ולפתע כאילו חדל לבו מפעום, הוא עצר מוכה הלם ומבטו התמקד במשהו זר ומוזר שבלט מערימת השמות שכיסתה את מקום מנוחתו של הגולם, הייתה זו ידית של כידון שלהבו היה נעוץ בתוך השמות, מה זה? הוא שאל את השומר כשהמלים מתפרצות מפיו. אה, זהו סיפור שלם אמר השומר, שלא הופתע מעצם השאלה. לאחר מכן הוא סיפר את סיפורו:

     למחרת כיבוש פראג בידי הנאצים, באו לכאן שני גנרלים שלהם מלווים ביחידה קטנה של חיילים מזוינים, אחד הגנרלים הקשיש שלהם אמר לי שמענו על אגדת "הגולם'' האם זה נכון שהגולם קבור למעלה בעליית הגג של בית הכנסת? הישבתי לו כי סיפורו של הגולם אינו אגדה, וכי הוא אכן קבור בעליית הגג של בית הכנסת. קח אותנו לשם למעלה, פקד עלי הגנרל. ניסיתי להניע אותם מלבצע את זממם, אמרתי מה שאמרתי, אך הגנרל קטע את דברי בחוסר סבלנות. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא להעלות אותם לעלייה, כאשר עלינו שאל אותי הגנרל בחוסר סבלנות, היכן הגולם? הראיתי להם על ערימת השמות ואמרתי להם הנה שם, הגנרלים ניגשו אל המעקה הביטו פנימה ואחד מהם קרא מאוכזב: הרי זה ערימה של אשפה ותו לא, חס ושלום אין זה אשפה אמרתי להם, אלה הם רבותי תשמישי קדושה שנתבלו מרוב שימוש ושרידיו של הגולם קבורים תחתיהם. נקה את האשפה פקד עלי הגנרל בטון מאיים, אני התחננתי על נפשי ואמרתי להם אדונים רבי חסד, אסור בתכלית האיסור לנגוע בזה, כך פקד הרב הקדוש שיצר את הגולם, ומאוחר יותר הניח אותו כאן למנוחת עולמים, יורשה לי להעיר בכל הכבוד כי יהיה זה מסוכן ומביא מזל רע לחלל מקום קדוש זה. שטויות, הרעים עלי הגנרל הצעיר בקול נביחה, תנקה תכף ומיד או שכאן... הוא שלף אקדח כיוון אותו עלי וחזר וציווה לנקות את המקום, אינני יכול, אסור, אמרתי ולא זזתי ממקומי למרות שאקדח טעון היה מכוון עלי. עזוב אותו, אמר הגנרל הקשיש לעמיתו הצעיר, הוא קרא לאחד החיילים ופקד עליו לנקות את הערימה, הלה ניגש, שלף את הכידון שלו ונעץ אותו לתוך ערימת השמות, אולם לא חלפה שנייה והחייל השמיע קול זעקה מרה, הוא שמט את ידית הכידון ונפל לאחוריו כשהוא מזדעזע בכל גופו, לאחר מכן הוא נשאר שוכב חסר חיים. שני הגנרלים נראו מזועזעים ומפוחדים ממראה עיניהם, הם עזבו את המקום בבהלה ובמהירות, שני חיילים נשאו את גופת חבריהם ואף הם הסתלקו במהירות כלעומת שבאו, לאחר מקרה זה שוב לא העזו הגרמנים להציג את רגלם בעליה של בית הכנסת . סיים השומר הזקן את סיפורו.

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סעודת שבת,להזמין אורחים,מחיצות,הקמת הסוכה,ד' מינים,הדר ויופי,הבל הבלים,הגולם,

 

אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ז

 

 

  אם בראש השנה ובעשרת ימי תשובה אמרו חז"ל שצריכים להיות לא רק 'ברעדה' אלא 'וגילו ברעדה', הרי בימי השמחה שבין יום הכיפורים לחג הסוכות והימים שלאחריהם, צריכים לשמוח ביותר. (הרבי מליובאוויטש)

 

     "אתה נותן יד לפושעים" (מן התפילה). 'יד' היא גם מלשון מקום, כמו שנאמר "וייקח את כל ארצו מידו". בורא העולם נותן לאדם אפשרות לחטוא, אך כאשר האדם רוצה לשוב מפשעו והדבר קשה עליו, מושיט לו הקב"ה את ידו לסייעו לשוב מפשעיו. (רבי לוי-יצחק שניאורסון)

 

     בבית מדרשו רבי זושא מאניפולי שר החזן בליל כל נדרי במתיקות עצומה את ה ' ונסלח'. אמר רבי זושא: ריבונו של עולם, כדאי לך לסלוח לבני ישראל על חטאיהם, שהרי אם לא היו חוטאים, לא היה מקום  ל 'ונסלח' נפלא כל-כך.

 

     בימים הנוראים היה רבי צבי-אלימלך מדינוב, בעל 'בני יששכר', מחזיק לפניו את סידור האריז"ל כשהוא פתוח, אבל הוא התפלל מתוך המחזור. כששאלוהו לפשר הדבר סיפר את הסיפור הידוע מהבעש"ט, שפעם אחת בא לבית הכנסת שלו ילד יהודי שגדל אצל פריץ גוי, וכשנודע לו שהוא יהודי ויום הכיפורים מתקרב, נטל סידור שהשאירה לו אמו והלך לבית הכנסת. הוא התרגש מאוד מהתפילה הנלהבת של הקהל, אך לא ידע להתפלל. הרים את הסידור ואמר: "ריבונו של עולם, שהסידור שלי יתפלל לפניך", ונעשה מזה רעש בשמים. סיים ה'בני יששכר': "גם אני איני יודע להתפלל בסידור האריז"ל, ולכן אני מחזיקו פתוח לפניי, שלפחות הסידור 'יתפלל' בעבורי".

 

     הקבלת עול שבכל יום, ובמיוחד בעת קריאת שמע, היא התחלה ויסוד בלבד להתנהגות של האדם במשך היום; ואילו הקבלת עול של ראש השנה היא מהותו ותוכנו של היום. (לקוטי שיחות)

 

ונסלח לכל עדת - "ריבונו של עולם, מעיד אני לפניך שאין שום יהודי שקודם עשיית עברה אמר 'לשם ייחוד', ומכאן שכל חטאי ישראל הם בשגגה וחייב אתה לסלוח" (רבי שלמה-זלמן מוֶוליפלה)

 

     "וניקיתי דמם לא ניקיתי" (שהרי משמע ניקיתי, ומשמע לא ניקיתי), הוא: שהקב"ה אומר, אני מוכן לנקות לגויים על שאר הדברים שלקחו והרסו, על רכבות מלאות זהב ששדדו הנאצים מהיהודים וכו' וכו'. אבל דמם לא ניקיתי. את דמם של ישראל, זה לא אנקה להם, לגויים. ואנו מחכים לראות שהקב"ה ינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.

 

     זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים״ (מן התפילה). אנו מבקשים שהחיים שתיתן לנו במתנה יהיו 'למענך', שלא נבזבז אותם חלילה בדברי הבל. (שפת אמת)

 

"אל ירך לבבכם" [כ, ג]. (עלינו לשבח).

 

סיפר הרב אהרן שמואל זינגר, איש רעננה: לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, הסתתרנו 8 נפשות בטחנת קמח שהייתה בין שני הרים, במרכז סלובקיה. כידוע, בתקופה ההיא התגברה תאוות הרצח של הגרמנים ימ"ש, ביודעם שבעוד זמן קצר אמורה המלחמה להסתיים, ולכן יש להספיק ולהרוג כמה שיותר יהודים, רח"ל. מעל שני ההרים הגבוהים היה גשר רכבת, עליו עברה מדי יום רכבת עם נוסעים רבים. והנה, ביום שישי אחד, הבחנו מבעד לתריסי הבקתה של טחנת הקמח ב-2 צנחנים שהיו לבושים במדי 'אס. אס', שצנחו סמוך לגשר, שהו שם כמה דקות, ולאחר מכן ירדו לכיוון הטחנה שבה הסתתרנו. והנה הם מתקרבים. השניים היו נראים ממש כשני קצינים גרמניים, ולכן כשהם גילו אותנו במחבואנו היינו בטוחים שהגיע הסוף, ובעזרת הרובים שבידיהם יחסלו מיידית את 8 היהודים. החששות הללו התבדו כאשר השניים גילו לנו שהם חיילים רוסיים, שהתחפשו לקציני 'אס.אס'. "זה עתה הטמנו מוקש בגשר הרכבת, סיפרו, וזאת בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אלינו, שמחר בשעה 5 בבוקר ייסעו כאן ברכבת הקבועה עשרות קצינים גרמניים". המוקש היה אמור להתפוצץ ברגע שהרכבת תעבור, ולהסיטה מן הפסים, כך שכל הקרונות יפלו היישר אל הוואדי שמתחת לגשר, וכל הקצינים ייהרגו.

הכל הלך לפי התוכנית, וכפי שאמרו החיילים הרוסיים, כן היה. בשעה 5 בבוקר נשמע פיצוץ עז מכיוון הגשר, הקרונות התדרדרו אל התהום, וכל הנוסעים, ובהם הקצינים, נהרגו. בתוך זמן קצר הגיעו למקום אנשי הביטחון וקציני המשטרה החשאית של הגרמנים, בפקודו של קצין שהיה ידוע באכזריותו, והחלו לחפש סימנים ראשוניים בשטח כדי לעלות על עקבות המתנקשים. כל האזור היה מכוסה בשכבה גדולה וגבוהה של שלג. הסימן המובהק, והיחיד, שהיה בשטח הן הפסיעות בשלג של המתנקשים שהובילו מהגשר ועד טחנת הקמח שבה הסתתרנו. בתוך דקות הקיפו את הטחנה עשרות אנשי ביטחון ומשטרה, ועכשיו כבר היינו בטוחים שזה הסוף, ולצד פרקי תהלים שאמרנו כל הזמן, החילונו גם לומר ווידוי . והנה, הגרמנים הארורים מחפשים ומחפשים, עולים למעלה ויורדים למטה, מגששים כאן ומקשקשים שם, דופקים בכידוניהם וברוביהם על כל הדלתות והחדרים של הטחנה, וממקום מחבואנו אפשר היה לשמוע ולהרגיש את הכעס השולט במחפשים על שהם אינם מוצאים איש, למרות 'סימני הדרך' הגלויים. החיפושים נערכו במשך שעות ארוכות, ואל הבקתה שלנו לא הגיעו. ויותר נכון, הגיעו והגיעו, הקישו בחוזקה על הדלת הרעועה, שמאחריה הסתתרנו, 8 יהודים מבוהלים עד מוות, אבל משום-מה לא פרצו את הדלת. אפילו לא ניסו. במשך כל זמן החיפושים, התפללנו לה' בבכי ובדמעות שלא ימסרנו ביד האויבים הקמים עלינו. ברור היה כשמש שאם הדלת תיפרץ, והם יגלו אותנו, לא יהיה להם כל ספק שאנחנו הנחנו את המוקש, והרגנו את עשרות הקצינים שלהם. הגרמנים ממשיכים בחיפושיהם, מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומאחור, מכל הכיוונים ומכל הצדדים, ואינם פורצים את הדלת. יצויין, מוסיף הרב זינגר, שמעל למקום המחבוא שלנו אפילו לא היה גג, אלא חדר כעין אכסדרה פתוחה בחלקה העליון, ובקלי- קלות אפשר היה למצוא אותנו. אבל לא, הם לא גילו.

אנחנו יושבים מכורבלים, ושומעים איך מרוב כעס הם תוקעים את הכידונים בכל פינה בטחנת הקמח, ופולטים מפיהם קללות נמרצות המביעות התמרמרות קשה על 'אי-ההצלחה' שלהם למצוא את האנשים. כמה מהם אמרו 'אסור לנו לצאת מכאן בלי סחורה... בלי שנמצא את המתנקשים. אסור! המפקדים שלנו יהרגו אותנו אם לא נודיע להם שגילינו את האשמים'... החיפושים נמשכו בין חמש לשש שעות תמימות. במשך כל השנים שחלפו מאז, ניסיתי לחשוב האם אפשר להסביר ולהבין באופן טבעי כיצד יתכן שהם היו כל כך קרובים אלינו, במשך כל כך הרבה זמן, ולא עלו על עקבותינו, וברור שהתשובה היא שלילית. נס גלוי היה לנו. לפני שעזבו את השטח, שמענו שאחד הקצינים מציע לחבריו להשליך רימון אל תוך חלל הגג של החדר שבו הסתתרנו, כדי להיות בטוחים שאין שם אף אחד. גם יתר הקצינים הביעו דעה דומה, אבל בסופו של דבר הרימון לא הושלך. ולך תסביר מדוע במקום לדבר על רימון, הם לא נכנסים לחדר - - - אי אפשר להבין ! הגרמנים לא התייאשו עדיין, והחלו לחקור את הגוי, בעליה של טחנת הקמח, וגם הוא - בחסדי שמים - לא גילה דבר, עד שיצאנו מהסיפור הזה בשלום.

נסים גלויים שכאלה התרחשו ומתרחשים לא רק אצל הרב זינגר, ולא רק בתקופת השואה. כל יהודי, שיעצור לרגע את מהלך מרוצתו בחיים, ויהרהר בדרכים שהקב"ה מוביל אותו, יראה גם אצלו נסים כדוגמתם של אלו. אלא שלא תמיד אפשר לראות את הניסם בו-במקום. הבה נאמין בלב שלם שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, וכיוון שרק הוא מביט מסוף העולם ועד סופו, אם כן ממילא רק הוא יכול לדעת מה היא טובתו האמתית של כל אדם. כן, בוודאי שאצלנו זה לא מתרחש בסיטואציה של גרמנים וטחנת הקמח, ולא בגשר רכבת ובהנחת המוקשים, אבל זה קורה כאשר נזקקים פעם לסכומי כסף גדולים, לקראת שמחת נישואין של אחד הצאצאים, ובדרך הטבע אין כל אפשרות להשיגם, והנה הקב"ה מגלגל את העניינים בצורה ניסית שהכסף יגיע ויגיע. זה קורה ממש לכל אחד מאתנו, שהיה צריך להגיע למקום פלוני בשעה מסוימת, ושוב- באופן טבעי לא היה שייך כלל לעשות את זה, בגלל פקקים גדולים בדרך, וכו', ולמרות הכול הגענו, והיhתה לנו תחושה ברורה כאילו הקב"ה מפנה את הכבישים מן הפקקים במיוחד עבורנו. לא כן? אז במקום לחשוב על פטנטים שיסייעו בידינו 'לפנות את הפקקים', הרבה יותר יעיל והרבה יותר משתלם יהיה לחשוב כיצד לקיים את רצון בוראנו בשלמות, ואז הוא לבד כבר עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

 

 

  "הָשֵב ּתְשִיבֵם" (כב, א). II (ומתוק האור)

 

סיפור נפלא מובא בספר "חיים שיש בהם"

 

מעשה ביהודי אחד, מאנשי לודז', מקום כהונתו של רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שטייל ברחובות העיר, ומצא ארנק מלא כסף. כשבא לביתו, פתח את הארנק, ומצא בו סכום של אלף רובל. למחרת בבוקר, קרא היהודי בעיתון "מודעה" מאחד הפריצים, שאבד לו ארנק ובתוכו מעות, ומי שמצאו ויחזירו, ייטול מאה רובל בשכרו. ללא היסוסים וללא חשבונות, עשה היהודי את דרכו לבית הפריץ והחזיר לו. שמח הפריץ כי אבדתו הוחזרה לו, נטל את הארנק מיד היהודי, מנה את המעות שבתוכו ו... פניו מעידים בו כמאה עדים: כולו חמה וכעס!. " כך היא דרכו של גוי", חשב היהודי לתומו "פיו ידבר שקרים, הבטיח להעניק מאה רובל וכבר התחרט". אבל המעשה לא הסתיים בכך.

הפריץ החל צועק צעקות ויללות, חירופים וגידופים: "גנב! כולכם גנבים! שני אלפים רובל היה לי בארנק, ואתה לא החזרת לי כי אם אלף" ! רעדה אחזתו ליהודי דנן, אשר רצה לקיים מצות "השבת אבידה", ולבסוף מעלילים עליו עלילת שווא. התחיל לדבר תחנונים, ושהוא מוחל על המאה רובל שהובטחו למוצא הארנק, ובלבד שלא יעליל עליו כזאת. אולם דברי היהודי נפלו על אוזניים אטומות. הפריץ מסר את דינו לערכאות. נחפז האיש אל בית הרב מרא דאתרא, וסיפר לו את כל הסיפור. הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת בפיו - בארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל, ותו לא. פנה אליו והוכיחו במישור: " דע לך צרה זו באה עליך, משום שבשעת קיום מצות השבת אבדה, הייתה לך מחשבה זרה, לקבל שכר של מאה רובל. היה לך לקים את המצווה - אפילו אבדתו של גוי - שלא על מנת לקבל פרס. עתה, אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, להתייעץ מה לטעון בבית המשפט.

יום הדין מגיע, והפריץ מוכר את סיפורו בפני השופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסנגור הצדיקו. בין הדברים, פונה הסנגור אל הפריץ, ושואלו: " האם מוכן כבודו להישבע, שאיבד שני אלפי רובל?" קפץ הפריץ ונשבע. " שופטים נכבדים!"- פנה אליהם הסנגור - "שבועתו של הפריץ במקומה עומדת, ואי אפשר כלל לפקפק בה. אבל היא מעידה, כלאחר יד, שהאבדה שמצא היהודי איננה של הפריץ. מי שמחזיר אבידה - חזקתו כשר. רמאים וגנבים, אינם מחזירים אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת לגמרי - לא אבידתו של הפריץ. אני דורש אפוא ממנו, להחזיר את האבידה למי שמצאה"... הפריץ עומד בפנים זועפות. השופטים ידעו כי שבועתו - שבועת שווא. אבל כיצד יאשימוהו? משום כך התקבלה טענת הסנגור פה אחד, ופסק הדין יצא כי אלף הרובל שייכים ליהודי. - זו תורה וזו חכמה!..

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

חג הסוכות,פושעים,נסלח,בית הכנסת,פריץ גוי,סידור,יהודי,תתפלל,קבלת עול,יראת שמיים,קריאת שמע, 

  נקודה שבועית פרשת  "האזינו" ה'תשע"ז

 

פרשה אחרונה לסיום התורה, בוחר משה לסיימה בשירה. שירת "האזינו".

 


בשירה זו כולל משה את הליכותיו של עם ישראל ואת כל קורותיו שנות דור ודור.


במהלך השירה הזאת מזכיר משה לעם את הליכתו במדבר הקשה אך תכלית ההליכה היא אל ארץ טובה מכל הארצות, ארץ שהיא דשנה ופורייה, השופעת פירות אדמה ועץ ומלאה בגידולי צאן ובקר.
אך דווקא מתוך הטובה הגדולה הזאת שנתן להם ה' הסיח העם את דעתו ומרדו בה'.


מתוך המרד הזה פנו בני ישראל לעבוד אלילים אחרים שאין בהם באמת ממש ועבודתם היא תועבה.


ובוחר משה במהלך השירה להוכיחם על קלות הדעת שלהם ועל כך ששכחו את מה שהיה עליהם לזכור. משה כנביא מעיד בפניהם את מה שעתיד אכן לקרות בהמשך דרכי העם.


ואנו, שכל שנה חוזרים וקוראים את אשר ארע לעם במשך הדורות ובעיקר את התנהגותם עלינו להפנים וללמוד דווקא ממקרים אלה.


כמה חשוב וראוי לזכור ולהכיר טובה. לדעת שיש להעריך כראוי דברים שעוברים עלינו בחיינו ולא להעביר אותם כלאחר יד.


כל עניין ודבר בחיינו הוא בעל חשיבות. אין דבר שמובן מאליו ורק אם נפעל כך נכיר בערך הטובה והתודה ונדע להתנהג בהתאם ולא לזלזל בדבר בחיינו.

 

שבת שלום ומבורך

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

האזינו,דשנה,פורייה,מדבר,ארץ טובה,הסחת דעת,מרד,אלילים,תועבה,קלות דעת,

 

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ז

 

 

 אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה.



     האב שהוא במיטב ימיו אומר דברים קשים כגידים (ויגדך מל' גידים), אבל הזקן אומר אותם הדברים אמירה רכה, כיון שראה הרבה ויודע למנות ולשקול כל דיבור.

 

     העולם סבור שמעלה גדולה היא לאדם שניחן בכושר הדיבור, ואילו אני סבור שגדולה מכך מעלת האדם שניחן בכושר השמיעה". 

 

"יעקב חבל נחלתו". - הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

"ה' הוא נחלתו" [יח, ב.] (עלינו לשבח)

גם אם העם היהודי הצטוו לעזור האחד לרעהו, ולתמוך בידי תלמידי חכמים, הרי שהנתמך עצמו צריך להשליך את יהבו על הבורא עולם, ולסמוך עליו שישלח לו עזרו ממעל, בכל צורה שהיא, שכן לעולם אי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה. אדם חושב לתומו שהנה-הנה הישועה משתקפת לו מצד אחד, והקב"ה מוכיח לו שהישועה כבר המתינה בעבורו, אבל מן העבר השני...

סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: יודעני מעשה שהיה בימי צעירותי, עם אחד מתלמידי חכמים המופלגים שבאותה תקופה, ושמו הרב בנימין תפילינסקי. ת"ח זה ישב כל היום ולמד בישיבת 'עץ חיים', ולא היה לו בעולמו מאומה לבד מהסטנדר והגמרא. כשהגיע לפרק נישואי בתו, ולא הייתה בידו פרוטה לפרוטה, ביקש לפנות לאחד הגבירים שיסייע בידו. נו, מהיכן ישיג ת"ח זה רשימה זמינה של גבירים שיוכל לפנות אליהם? התקשר הרב תפילינסקי לאחד ממוסדות התורה הגדולים והמפורסמים בירושלים, וביקש מהם שיתנו לו שמו של הנדיב הגדול שלהם . לא היה דעתה של הנהלת המוסד ההוא נוחה מכך. הם חששו שהנדבן יקפיד על מסירת שמו וכתובתו לאנשים שהוא אינו מכיר , ואחרי הכול קינן גם החשש בליבם שהם עלולים להפסיד עקב כך, ולא מסרו את שמו של הנדבן. אבל הרב תפילינסקי ביקש וביקש, עד שהחליטו להיענות לבקשתו לחצאין; הוא ביקש את שמו של הנדבן הגדול, אך הם מסרו לו שמו של הנדבן הקטן ביותר שלהם...

הרב תפילינסקי מנסח לו מכתב מפורט על מצבו הקשה, ומבקש שיסייע בידו . והנה, לא חלפו ימים אחדים והנדבן עצמו מתדפק על דלת ביתו של הרב תפילינסקי שהיה מופתע מאוד מהביקור, ושאל את הנדיב מה הריצו לביתו. 'הרי הייתי יכול אני לבוא אליך', אמר. ' הדברים שכתבת אליי שיכנעוני עד מאוד, ומצבך נגע לליבי', השיב הנדיב, 'ובאתי להתעניין מה הסכום הדרוש לך, ומיד אחזור לביתי ואביא לך את כל הכסף במזומן, עד הפרוטה האחרונה' . הרב תפילינסקי הנרגש נקב בסכום, והנדיב אכן קיים את הבטחתו, ובתוך זמן קצר הגיע עם כל הכסף. מה התברר? בתו של הנדיב ההוא חלתה, רח"ל, במחלה קשה, וכדי להוסיף לה סגולות לריפוי, החליט שהת"ח הראשון שיפנה אליו בבקשת עזרה לנישואי צאצאיו, יקבל ממנו את כל הכסף הנדרש לו. כך יצא שהרב תפילינסקי אמנם ביקש מהנהלת המוסד שיתנו לו את 'הנדיב הגדול שלהם', והם החליטו לתת לו את 'הנדיב הקטן', אבל התברר לכולם שהקב"ה ברצונו יכול להפוך את הנדיב הקטן לאחד הנדיבים הגדולים ביותר, המוכן לשלשל את כל הוצאות הנישואין, עכשיו ובמזומן... מה למדנו? - שהאדם חושב שהישועה תגיע ממקום זה, ולבסוף היא באה מכיוון אחר. המסקנה שלנו מכך צריכה להיות, שהעיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון. 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

 אתרוג ,גידים,דיבור,שמיעה,דימוי,חבל,שוזרים,חוטים,נחלה,אמונה, תשובה, רפואה, גאולה.

  

נקודת כיפור - יום כיפור - גמר חתימה טובה!

 

 

היום הגדול והנורא הגיע.

 

יום הכיפורים.

 

יום הכיפורים הוא שיא קדושת הזמן. אמנם הקדוש ברוך הוא שוכן בכל הימים ובכל זמן אך עדיין יש מדרגות בקדושת הזמנים ויום הכיפורים הוא שבת שבתון.

 

ביום קדוש זה אין מצוות עשה המיוחדת לו. כאשר מתעוררת בעיה הלכתית למשל האדם מצווה לצום ולא להתפלל אם קשים עליו שני הדברים יחד.

הרמב"ם מכנה יום זה: שביתת העשור.

 

זהו יום גמור של אי עשייה. לא אכילה. לא שתייה. לא נעילה. לא חיי אישות ולא סיכה.

ביום כיפור אנו בעצמנו מבטלים את היש בעולם. מבטלים את הפעילות האנושית.

 

ביום מיוחד זה אנחנו צריכים להפסיק לחלוטין מהעיסוקים הרבים של היום יום ופשוט לחזור אל עצמנו.

על ידי שיא הפסיביות שלנו אור ה' יחדור אל הלבבות שהרי יום הכיפורים - עיצומו של יום מכפר, ועלינו מוטל שלא להפריע לאור הזה לחדור.

 

על ידי הפסקת הפעילות שלנו יכולים אנחנו לזכות לשמוע ממרומים את נשמותנו. זוהי אי עשייה של התרוממות רוח.

 

נפתח את היום בביטול כל נדרנו והבטחתנו ונכנס נקיי פה ולב אחרי שמחלנו לחברנו על הכול, ונסיים את היום כטהורים וזכים ככאלה שיצאו ממקווה מים מזוקקים.

"מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

 

שנזכה לטהרה אמיתית ושלימה!

 

גמר חתימה טובה!

 

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

יום הכיפורים,קדושת הזמן,שוכן,שבת שבתון,לצום,להתפלל,אי עשייה,לא אכילה,לא שתייה,לא נעילה,חיי אישות,סיכה,התרת הנדר,

אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ז

 

   ''דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה". (רבי יעקב קמינצק)

 

     הכישרונות שלנו הם מתנה מהקב''ה, מה שאנחנו עושים בעזרתם זה המתנה שלנו בחזרה להקב''ה.

 

     הרה"ק מקוצק זצוק"ל, אין רצוני בחסידים המפחדים לחטוא, חפץ אני בחסידים שלא יהא להם זמן לחטוא, שיהיו עסוקים ראשם ורובם רק בדברים טובים וממילא לא יהיה בנמצא זמן וסיפק לעשיית דברים שאינם ראויים. 

     הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

 

 

בעל תשובה אמיתי (פניני בית לוי, גליון 398)

 

מובא בספרי חסידות: משחוטא יהודי ביודעין או הוכרח להיכשל, ולבו מיצר ודואב על כך, נרשם בשמים בספר החובות: פלוני בן פלוני עבר עבירה עם אנחה. וכמה נחת רוח יש לריבונו של עולם מאותה אנחה.

 

עגלון פשוט הוא איציק, פשוטות ודלות היו הכנסותיו, ובדומה להם גם השגותיו. מיום הבר מצווה לא חסר מלהניח תפילין, אך תפילה במניין היה קשה... נודד היה בשליחויות ובמסעות. כזו הייתה יהדותו של איציק. לא היה מזלזל חלילה,שומר הוא כמיטב יכולתו, עד כמה שידו מגעת, ובדרך כלל לא הייתה ידו מגעת יותר מידיעותיו . זה היה לו לילה ויום ולילה שהוא עושה בשליחות אחר הסוחרים. בהערב יום החמישי בשבת פרק את מטענו. כעת הגיעה שעתו, להיכנס לפונדק, להיטיב את נפשו בספל חמין ולנוח מעט מן הדרך. עודו לוגם מן התה המהביל, ואוזנו קלטה שברי שיחה בין בעל הפונדק לזוגתו: "האם דאגת לשחיטת התרנגולות לשבת?" " הוי שבת!" ואיציק תפס בראשו. ליל שישי הלילה!והדרך חזרה הביתה לילה ויום תארך לו. אין פנאי למנוחה כעת! עליו להזדרז, לחבוש את סוסתו ולצאת לדרך. יעזרהו ה‘ ויגיע הביתה לפני כניסת השבת חיש קל רתם את עגלתו ודפק את סוסתו הלאה.

 

כל הלילה הכביד עליה מילול עידוד וניחומים, שאם לא כן לא הייתה אוצרת כוחות לגמוא את הדרך את המרחק עד לחצי הדרך ביום השישי ניסה איציק לשכנע את סוסתו להמשיך לרוץ, אך דבריו לא פועלים: " בקצב הזה לא נגיע הביתה,דומה כי המסכנה לא יכולה להמשיך ללא מנוחה. היות וסוס אינו זקוק לשינה ארוכה, תנום קצת בצל האילן, ואף אני אתן שינה לעיני כמחצית השעה, אמר ועשה! לפתע הקיץ איציק: "אבוי, איך לא שמתי לבי וישנתי זמן כה רב? התמרמר על עצמו. "אוי ואבוי צעק, שבת עוד מעט!" הבהמה המסכנה פתחה בדהרה מטורפת. קדחתנות מבהילה ניבטה מעיניו של איציק: "רחמנות!" קרא העגלון האומלל מנהמת לבו כשהשמש קרבה לשקוע. נראה שכלו כל הקיצין והוא יאלץ...בשעה שנכנס איציק העגלון לרחובה הראשי של עירו, כבר שבו שכניו מבית התפילה.

אך יצאה השבת, התייצב איציק בפתח חדרו של הרב. הרב מביט באיציק ונבהל: קומתו שחוחה. מן הסתם ארעה בביתו צרה חמורה אם מראהו כה מבעית. "שב נא איציק מכובדי" מנסה הרב להפיג את המתיחות. "אינני ראוי לשבת במחיצת רבנו", מתפרץ איציק, "אינני ראוי להשלים מנין. אינני ראוי להימנות עם כלל ישראל", תוך כדי שטף יבבות ואנקות. "אוי רבי תקן לי סדר תשובה". "לשם כך עלי לדעת מה אירע. ספר לי, איציק היקר", מדובב הרב. ומפיו של איציק זורם הסיפור כולו: העייפות, שר של תנומה שאנסו, הדרך השוממה , ולאחריה: חילול השבת הנורא שנכפה עליו שלא לטובתו. מקשיב הרב. שומע את כל שנאמר, ומאזין גם למה שלא נאמרו לעגמת הנפש, לייסורי הכליות, לצער הנשמה, לחרטה... "הא לך סדר תשובה" אומר הרב במאור פנים: "משום שפגעת באונס בכבוד השבת, יהא תיקונך בהוספת כבוד השבת. ובכן בעזר ה‘ בערב שבת הבאה תקנה כמות גדולה של נרות, והתקן אותם בעצמך בכל פינות ההיכל. כשתעלה את אישם, התכוון לתקן מה שפגמת, ולהרבות את כבוד השבת. בזה יהיה תיקונך ותסור חטאתך ותכופר!"

בערב שבת הבא טרח איציק והתרוצץ ולא קימץ מפרוטותיו הדלות. הגיע לבית הכנסת והחל להתקין את נרותיו בכל פינה אפשרית. כל אותה תכונה הייתה זרה לבאי בית המדרש, והוציאה מריכוזו את יחיאל - אברך שישב והתמיד בתורה יומם ולילה. הציץ יחיאל ממקום שבתו קרא לאיציק: "אמור לי, מה פשרם של נרות אלו שאתה טורח להתקין כאן בכל פינה? באי רצון סיפר איציק את דבר חילול השבת ואת תיקון שפסק לו הרב. יחיאל עיקם את פניו במורת רוח.תיקון נרות! וכי מה מבין איציק הכפרי בגודל מעלת השבת... בה פגע עגלון נבער זה! פתי זה חושב שידליק נרותיו ושלום עליו נפשו... ומתוך שלא מצא דבר טוב להגיד, שיקע ראשו בגמרא שלפניו.

ליל שבת. איציק פוסע לא כעגלון פשוט, אלא כפריץ. הן רק יכנס בשערי בית המדרש, יוצף הכול באור נרותיו, ועם זיו השבת המאיר יעלה קורבנו ותתקבל תשובתו לפני אדון עולם. אך נפתחה הדלת, ממהר איציק פנימה ו...חושכות עיניו.נרותיו כולם כבו, עד אחד. שמעון השמש מסביר שבלא כוונה השאיר את החלונות פתוחים , והרוח כיבתה את כל הנרות. הרב שהיה נוכח הבין ללבו של איציק: "אל דאגה איציק, לשבת הבאה אי"ה תוכל להשלים את נרותיך".

בערב שבת הבאה, שוב הופיע איציק נושא עמו את המשובחים שבנרות. למוד ניסיון, הוא סידר את הנרות, בדק את החלונות ולסיום הוא עלה לעזרת הנשים וסיבבה כולה בנרות. בהגיע זמן קבלת שבת בערו הנרות בלהבה עזה במיוחד. חיש קל המסו השלהבות ועד סוף פזמון "לכה דודי" כבר כבה האחרון הנרות והיו כלא היו. במוצאי שבת, שוב עמד איציק בחדרו של הרב. "מה עוד חטאי ופשעי... מדוע אין הקב"ה מקבל את תשובתי?" הרב מלטף את זקנו,נבוך. מה רוצים לרמז לו משמים? אמור לי בבקשה למי סיפרת מכל מעשה התיקון שסדרתי לך?" "לאשתי כמובן ולשמעון השמש... וזהו". "ואולי שאלך מישהו מדוע אתה תורם את הנרות ואתה סיפרת לו? מנסה הרב להבין . "לא בעצם, כן... בערב שבת הראשון, לפני שבועיים שאל אותי אותו אברך הלומד שם יומם ולילה... "אותו אברך" קפץ הרב והכה על שולחנו. "אם אותו אברך הוא אין בידי לסייע לך. עצתי שתיסע אל הבעל שם טוב ותספר לו את כל העניין.

מבלי לחכות, יצא איציק למז‘יבוז‘, וכבר למחרת בצהרים ניצב לפני רבן של ישראל, והוא שופך את מר ליבו. "תנוח דעתך" השקיטו הבעל שם טוב, "טובה מאוד הייתה התשובה שתיקן לך הרב ומתאימה ביותר. לשבת הבאה תתקין שוב את נרותיך, והם יבערו כהלכתם מהחל ועד כלה. והאברך ר‘ יחיאל... אבקש ממך להעביר אליו מכתב מיד עם הגיעך". לשבת הבאה קנה שוב נרות. מה רבתה שמחתו ונהרו פני הרב, כאשר בערו הנרות באור צלול וזך עד תום וייקרו את כבוד השבת. "אין זאת", בישר איציק לרב, "כי הפעם רצה ה‘ את תשובתי,. ומה נפל בינתיים בגורלם של ר‘ יחיאל והמכתב? יום שלישי בשבת היה, כאשר קיבל ר‘ יחיאל את המכתב ובו הזמנה מפורשת: "אם יוכל להגיע לשבות אצלנו,, כך כתב הרבי, "אם יוכל" מה שאלה זו היא בודאי שיוכל! הדרך למז‘יבוז‘ אורכת יום שלם, ועוד קמעה. אם ייצא לדרך למחרת עם שחר, יגיע לייעודו ביום חמישי. כך יוותר לו זמן להתאושש ולהתכונן לשבת במחיצת הרבי הגדול. ביום רביעי התנהלה הנסיעה למשרין. למחרת קמו בבוקר רעננים ומלאי מרץ, והדרך בת השעתיים החלה להיבלע מתחת לגלגלי העגלה. ר‘ יחיאל השקיע את ראשו בספרו והוא לוגם ממתק יינה של תורה. הדקות חולפות ועמן דפי הספר, ולפתע הגיע ר‘ יחיאל אל הכריכה... מה זאת? הכבר סיימתי את הספר?" התפלא האברך. " הן תכננתי להמשיך בו במז‘יבוז‘!" ובהביטו סביב שם לב כי השמש עברה כבר מזמן את נקודת הצהרים. "מה זאת? היכן אנחנו?מדוע עוד לא הגענו?" הוא קורא בקול חד. " יאמין לי האדון, באמת שאיני יודע מה קרה. יצאתי בבוקר ונסעתי בדרך המוכרת לי היטב. ופתאום, איני יודע כיצד, שמתי לב שהדרך אינה המוכרת לי. ניסיתי לשוב על עקבי, והסתבכתי עוד יותר. זה שעות ארוכות שאני מסתובב, מנסה לאתר ציון דרך מוכר, או בן אנוש שיכוון את דרכי. אולם נפש חיה אין ואיני יודע למצוא יציאה מהסבך", סיכם. אור החמה כבר פנה, והעגלון אינו מוצא את דרכו . ולא עוד, אלא שלפתע התכהתה הראות והשחירו האותיות לפני עיניו של ר‘ יחיאל. בבעתה הביט איך עצי היער מקיפים אותו מכל עבר. "נמצא לנו מקום לחניית לילה", הציע העגלון ור‘ יחיאל הניד בראשו לאין ברירה. למחרת בבוקר אחרי התפילה, זירז ר‘ יחיאל את העגלון "הזדרז היום יום שישי ועלינו להגיע עוד קודם חצי היום,. שעה חולפת ועוד שעה חולפת, כבר השמש עומדת ברום השמים , ומוצא מן היער אין. ור‘ יחיאל חושב מה יהא על השבת? האם אצטרך לשבות בתוך היער?"באוזניו נשמעת הקריאה שבת! שבת! דמעות רותחות זולגות מעיניו, ובאימה הולכת וגוברת הוא מתחנן "לא רבונו של עולם, רחם עלי!" קולות של העגלון שמשוחח עם אדם חי, מנערים אותו מתוך הרפיון בו הוא שקוע. ופתאום העגלון מצליף בסוסו "היידה"! "ראיתי יהודי, והוא הראני את הדרך לצאת מן היער. התעודד! יתכן ונהיה במז‘יבוז‘, השמש עמדה כחוט השערה לפני שקיעתה. זוחל ורועד, מאובק ואומר חולין, עמד ר‘ יחיאל, שהיה לימים רבי יחיאל מיכל - המגיד מזולטצוב, לפני אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב. וכה אמר הרבי, וזלגו המילים מפיו הטהור מפנינים יקרות: "ברגע האחרון הצלתי אותך, מחילול שבת. כעת אתה יודע, שהלא חשת על בשרך, אלו ייסורים עובר יהודי שנכשל בחילול שבת, ולבו נשבר בקרבו. הכי תסכים עתה כי ליטרת נרות מספיקה היא בשבילו?

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

השפעה,קדושה,לחלוחית,לתקן,אדיש,מנותק,מתנה,חסידים,לחטוא,דברים טובים,נחתם לחיים,

 

 

אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ז

 

 

עשרת ימי תשובה

עשרה - קיום העולם ('כד הקמח' לרבנו בחיי)

ולכך חייבה חכמתו יתברך בעשרת הימים הללו הידועים בכל ישראל הנקראים 'עשרת ימי תשובה' להיותם זמן לחוטא שישוב מחטאו. ומה שהיו עשרה לענין מוכרח לפי שחשבון זה הוא קיום העולם, שכן אמרו רבותינו בעשרה מאמרות נברא העולם. אחר שחטא אדם ועבדו עבודה זרה בימי אנוש והיו בונים היכלות לכוכבים ומקריבים להם קרבנות, נתחייב העולם כליה, בא נח ונשתכלל בזכותו והוא היה עשירי לאדם. אחר כך חטאו דור הפלגה ונתחייב העולם כליה, בא אברהם שהיה עשירי לנח ונשתכלל בזכותו, ואברהם עצמו נתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם, ומשם זכו זרעו לקבלת התורה שהיא עשרת הדברות שהם קיום העולם...

וכן במצוות היום הזה שהוא ראש השנה קבעה אותו תורה שיהיה יום הדין בראש החודש ושיהיה יום הכפורים בעשרה בחודש, ובאה הקבלה שהיא נר לרגלנו להודיענו על עשרת ימים הללו שהן קביעת זמן ליחיד החוטא לחזור בתשובה לפני השי''ת, ועל כן תקנו לנו רז''ל בתפלת היום הזה עשר מלכויות עשר זיכרונות עשר שופרות.

עשרת ימי תשובה - וסגולתם של ימים אלו

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל נהג לבאר את סגולתם של ימים אלו, פי על באור חדש במעשה סדום ועמורה. נאמר בתורה בפרשת וירא (יח, כ''א) שהקב"ה אמר על אנשי סדום: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה". ויש שואלים היכן למעשה נתקיימה ירידה זו , שהרי מיד לאחר מכן באו המלאכים לסדום! ושאלה נוספת, רש"י שם מביא שבאותו היום מנו תושבי סדום את לוט לשופט עליהם, ואם כך מסתבר שהוא היה ידוע כאדם השומר ומקפיד על כל הלכות סדום, קלה כבחמורה... אם , כן איך יתכן שכאשר באו המלאכים לעיר חרף את נפשו בעבורם, והזמינם לביתו למרות שהדבר נגד את חקי המדינה ?

ותרץ רבי יעקב קמינצקי, שעצם ביאת המלאכים, היא הייתה ה"בדיקה" שעשה הקב"ה לאנשי סדום. כאשר באו לעיר שפלה כסדום מלאכי עליון, קדושים וטהורים, הביאו עמם רוח של קדשה וטהרה. על לוט השפיע הדבר מידית, והוא מיד השתוקק לקיים מצות הכנסת אורחים, למרות הסיכון הגדול שבדבר. אך אנשי סדום היו כה משחתים, שאפילו ההארה המייחדת ששלח להם הקב"ה לא השפיעה עליהם, והם נותרו אדישים וקשי עורף! על כן נחתם גזר דינם למיתה, כי הקב"ה ראה שאין עוד סיכוי שיחזרו בתשובה.

אותה הבדיקה בדיוק, באר רבי יעקב, חוזרת ומתרחשת מדי שנה בשנה בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה".

המגנט והחלודה ברוסיה (הרב שלמה שטנצל זצ"ל)

"מקובל להגיד, כי באלול, אפילו הדגים שבים רועדים, מיום הדין מתקרב ובא, ר' יוסף דב גרינברג (מרוסיה) (חבר של אבא שלי זצ"ל הרב שלמה שטנצל זצ"ל מישיבת חברון) שאלני, כתוב: קראוהו בהיותו קרוב, ואחז"ל זהו י' ימים בין ר"ה ליוהכ"פ, וק' וכי כל השנה הוא רחוק. הרי מלוא כל הארץ כבודו, ואמר שראה משל ברוסיה, כי במפעלי המתכת ברוסיה, אם ברזל מחליד ורוצים לראות אם יש בו ברזל, לוקחים מגנט, ואם הברזל נמשך סימן שבתוכו ברזל.

כן הקב"ה יורד בימים אלו, ואם האדם נמשך אל ה', זהו לאות שבלבו קיימת יהדות, ואם הוא אדיש, הרי זה סימן שיהדותו כלתה.

זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ולשלום

יהודי אמריקני תרם שני מיליון דולר למוסד תורני ידוע, וכאשר חתן את בנו תקופה קצרה לאחר מכן, ביקש הרב מישקובסקי להכיר לו טובה על תרומתו הנכבד, באמצעות מכתב בכתב ידו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א, ובו תודה בשם הארגון על פעלו הרב. הרב שטיינמן שהעריך את פועלו של אותו ארגון, הסכים להתגייס לעזרה, והחל להעתיק את הנוסח שרשם לו הרב מישקובסקי מלה במלה. לפתע נעצר, הוא התבונן במשפט שהיה רשום לפניו: "וכידוע, כל מי שדואג לילדים של הקב"ה ידאג הקב"ה לילדים שלו ".

"את המשפט הזה אינני כותב", הבהיר לרב מישקובסקי . "מדוע ולמה?" שאל. "מהו המקור למשפט הזה?" בקש הרב לדעת. "הרב מבריסק אמר כך ,"הגיעה התשובה. "ובכל זאת, לגבי אותו עשיר, איני מסגל לכתוב דברי חנפה ושקר כאלו. כל חיי אני מתרחק מן החנפה...", נענה הרב ואמר."מדוע יש בכך שקר וחנפה "?, תמה הרב מישקובסקי שוב. "כמה הרוויח אותו יהודי בשנה האחרונה?" שאל הרב שטיינמן במקום תשובה. "עשרות מיליוני דולרים" ענה לו. "ומה לדעתך עושה בכספו אדם שהרוויח תוך שנה עשרות מיליוני דולרים?... שני מיליון מתוכם הוא נתן למוסד הנוכחי, חצי מיליון נוסף נתן לעוד מוסד, ולאחר - עוד רבע מיליון... ובסך הכל שלשה מיליון דולר מתוך הכל הוא תרם למוסדות. אין ספק שזוהי תרומה יפה, אך היא מהוה בסך הכל אחוז אחד או שנים, לכל היותר, מרכושו האגדי...". "אתם רוצים שאכתב שהוא דואג לילדיו של הקב"ה... אכן, אלו היה נוהג ההפך - נותן את כל עשרות המיליונים שיש לו לבניו של הקב"ה, הזקוקים נואשות לכך, כשלעצמו הוא מותיר את שלשת המיליונים הנותרים - אז היה באמת ובתמים דואג להם..."

דבר טוב - קבל חנינה!

בתוספת לעשרת ימי תשובה אנחנו אומרים: "אבינו מלכנו כלה כל צר ומשטין מעלינו" ומיד אחרי זה אומרים: "אבינו מלכנו סתום פיות משטיננו ומקטרגנו". (לבני עדות המזרח, אין את הקטע השני. יש להם רק אבינו מלכנו כלה כל צר ומשטין מעלינו. אם כי בסליחות, יש קטע מאוד דומה: "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו זעום בו ויידום... זה לא מופיע בנוסח 'אבינו מלכנו' , אבל זה כמעט אותו הנוסח).

שואל החפץ-חיים בספרו חובת השמירה (פרק שישי, הערה למטה): אם אמרת "אבינו מלכנו כלה כל צר ומשטין מעלינו" אז כל המקטרגים כבר מתים -כילית אותם! אם כילית אותם, מה אתה מבקש סתום פיות?! והלא הם מתים כבר - אין פיות - הם אינם וממלא כבר סתומים פיותיהם?!

משיב החפץ-חיים: אלא העניין, פעמים שאין זכויותינו גדולות כל-כך, שיכלו את המשטינים לגמרי. אנו מבקשים, שעל כל פנים, יסתום הקב"ה את פיהם, כדי שלא יוכלו לדבר... והנה ידוע, שהנהגת ה' יתברך, 'היא במידה כנגד מידה', אם האדם כובש את פיו בשעת מריבה, שלא לדבר - גם הקב"ה למעלה, סותם את פי המקטרגים, שלא להשטינו. יוצא אם כן, שתלוי הדבר באדם עצמו: אם למטה האדם סותם את פיו, גם למעלה, הקב"ה סותם פיות המקטרגים.

ממשיך החפץ-חיים ומוכיח זאת מן הפסוקים: וכן איתא במדרש שוחר טוב , על הפסוק (משלי יא, כז): "... וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ " - אם ראית אדם, שמדבר רע על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו רעות. שנאמר (תהילים ז, יז): "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן - יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ"... ולהפך, אם דרכו לדבר טוב על חברו, כמו שכתוב בפסוק אחר (משלי יא, כז): "וְדֹרֵשׁ רָעָה - תְבוֹאֶנּוּ"... אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אז מלאכי השרת, מדברים עליו זכות. הדא הוא דכתיב: "וְחַנּוֹתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" כיוון שהקב"ה נותן חנינה, למי שמדבר טוב על בניו...

 

בימים אלו אנו עומדים בפני הכרעה על עתיד השנה ואיך שהיא תראה. מי שרוצה חנינה חייב להתאמץ ולדבר אך ורק טוב על בניו של מלך

נשמה שנתת בי - טהורה!

סיפר בעל תשובה את סיפורו האישי, שכאשר חי בעבר ללא קיום תורה ומצוות, הוא ישב בבית הכלא, ויום אחד הגיע לבית הסוהר איזה שהוא מרצה. כמה אסירים משועממים באו לשמוע אותו. האחד הניח רגל על רגל, השני הניח רגל על כתפו של חבר, וכך ישבו והטו אוזן... אותו מרצה סיפר משל, ומשל זה עורר אותו מאוד. הוא סיפר על אדם אחד, שהייתה לו מרגלית יקרה מאוד, ששוויה רב. יום אחד נפלה המרגלית וקיבלה שריטה. הצטער מאוד בעל המרגלית, כיון שעקב השריטה ירד ערך המרגלית באופן משמעותי. בצערו הלך אל הצורף, אולי יצליח לשייף אותה ולטשטש את השריטה. והנה פנה אליו הצורף: תאמר לי אדוני, מה שמך? 'דניאל', ענה האיש. אם כן, אמר הצורף, יש לי עבורך עצה נהדרת: על המרגלית כבר יש קו אחד מאוזן של שריטה. כעת נסתת יפה כתב לאורך, ותצא לנו האות ד', וזו תהיה חריטה מעוטרת של האות הפותחת את שמך. הרעיון מצא חן בעיניו, וכך עשה והיה מאושר.

כך, אמר להם אותו מרצה, אנו נפלנו ויש לנו שריטה של חטאים בנפשנו, אבל דווקא אותה אפשר למשוך - לעשות תשובה, להשתנות, לחרוט חרטה ווידוי בלבנו, ואז נהיה אנשים מיוחדים ואהובים יותר, והיהלום יהיה משובח יותר. ממשיך ומספר בעל התשובה, שהיו לו הרבה תוכנות מה לעשות עם החבר'ה כאשר יצאו מבית הסוהר. הוא הרי עבר שם השתלמויות ברמה גבוהה כיצד להיות גנב מוצלח יותר, בפרט שאין עבודה אחרת... אבל כאשר שמע את הדברים הללו, החליט לעשות תפנית ולעזוב את הכל, וכך הפך להיות בעל תשובה אמתי.

אוי לנו מיום הדין!

איציק הוא אדם מאמין, אוהב את התורה ואוהב את היהדות, בשבת עושה קידוש, אוכל מצות בפסח, מקפיד על טקסים יהודיים בחגים, מקפיד לאכול סופגניות בחנוכה, אוזני המן בפורים, גם עוגת גבינה בשבועות, בקיצור אדם מסורתי. אבל מה? קשה לו לשמור שבת ממש עם כל הדקדוקים, או להתפלל שלוש תפילות ביום, לשמור כשרות וכו'. כל "הדקדוקים" האלה מכבידים עליו. "העיקר הלב", הוא אומר. כאשר שואלים אותו, ומה תגיד לפני בורא עולם אחרי 120 שנה? איך תצטדק על העבירות שעברת? על המצוות שלא קיימת? איציק אינו מודאג מכך, לא שהוא אינו מאמין בעולם הבא, חס וחלילה. אלא שהוא מרגיש שהוא עם בורא עולם כבר יוכל להסתדר, הוא יטען לבורא עולם שככה הוא גדל, שקשה להשתנות, הוא גם לא רצה להכביד על האישה והילדים ולעורר מחלוקות. ובכלל הוא הרי השתדל להיות אדם טוב, לא עשה רע לאף אחד, הייתה לו אמונה חזקה. וזה הרי העיקר, לא? הוא בטוח שבורא עולם "יבין" אותו ויסלח לו, הוא הרי אבא רחמן! וכך ממשיך לו איציק את שגרת חייו ללא דאגות וללא נקיפות מצפון.

איציק אינו היחיד, אנשים רבים מתחמקים מן החובה המוטלת עליהם בעולם הזה במחשבה ש"עם הקב"ה אני כבר אסתדר". פעמים רבות מזדחלת בלבנו הרגשת בטחון ושאננות באשר לעמידתנו בפני בית דין של מעלה. ובשל הרגשה זו אנו נוטים להוריד בעצמנו "נטל" קשה. "מסתפקים במועט" בקביעת עיתים לתורה, מתרשלים בעבודת המידות, בשמירת הלשון, בדקדוקי הלכה וכדומה. לא ממצים את מלוא הכוח לעבודת ה' יתברך. האם אכן יתקבלו הסברינו והצטדקויותינו בשמים?

על כך נוכל ללמוד מפרשיית יוסף ואחיו. בפרשת "וישב" מסופר על מכירת יוסף על ידי אחיו. עיון בפרשיה זו מגלה לנו כי האחים הקדושים כלל לא התחרטו על המכירה. היו להם צידוקים רבים ואפילו נימוקים הלכתיים מובהקים למכירה זו. גם כאשר האחים מגיעים למצרים ויוסף מתנכל להם ומבקשם להביא את בנימין, תגובת השבטים היא: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...." כלומר, האחים מבינים כי הצרה באה אליהם בעקבות מכירת יוסף, ובכל זאת עדיין אינם מודים בטעותם על עצם המכירה, אלא רק על כך שלא שמעו לתחנוניו של יוסף. זאת אומרת, האחים התהלכו כל הזמן בהרגשה שהם עשו את הטוב והישר בעצם מכירת יוסף. והנה כאשר מתוודע יוסף אל אחיו, תגובת האחים הינה קיצונית ומפתיעה: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" - הדיבור נעתק מפיהם, לא יכלו לדבר! מדוע? הרי היו להם הצטדקויות מצוינות למכירתו של יוסף, אז מה קרה פתאום? מדוע הם שותקים? מדוע אינם יכולים להסביר ליוסף את שיקוליהם ההגיוניים ונימוקיהם ההלכתיים? כי אז בבת אחת, הם קלטו את האמת! הנה יוסף ניצב מולם, החלום שסיפר להם פעם על ירח ואחד עשר כוכבים שמשתחווים לו היה אמת לאמיתו. ממילא כל שיקוליהם היו מוטעים מיסודם, בבת אחת התברר להם שהם חיו בטעות נוראה! האמת הכתה בהם בחוזקה, והם התמלאו בושה גדולה כל כך, עד שלא יכלו לענות.

על כך אומר המדרש: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!" אוי! אוי לנו! מה נאמר לפני אבא שבשמים? כאשר האמת תתייצב למול עינינו, כל כך ברורה ונוקבת, מה נדבר ומה נצטדק? "לא היה לי זמן?" והרי לדברים אחרים הקדשת זמן יקר. היה לי קשה לשנות הרגלים? הרי בכל מה שקשור לעולם הזה ידעת להתגמש טוב מאוד. אז מה? אשתך התנגדה? הרי כשרצית דברים אחרים ידעת טוב מאוד לשכנע אותה! נו, אז למה בכל זאת לא מיצית את כוחותיך? למה לא התאמצת יותר? הכל נבע בסך הכל מהתרשלות ועצלות! ומול האמת הנוקבת של בורא עולם מה נוכל להצטדק? מה נוכל לומר?

"אין הדבר תלוי אלא בי"!!!

''אם אין אני לי מי לי"

נתאר לעצמנו תרנגולת לבנה, צחורה כשלג, שהשתכשכה בעפר, וכל כנפיה התלכלכו לבלי היכר. אם נרצה לנקותה במים וסבון וחומרי ניקוי, הלכלוך עלול להידבק בה יותר וללא מועיל. הדרך הטובה ביותר לניקיונה היא שהתרנגולת תתנער מעצמה, תנער את כנפיה כמה פעמים, ותחזור לצחותה ויופייה.

כך ידע האדם שאף אחד לא יוכל לנקותו מחטאו. אין שום שיטה בעולם שבה יוכל האדם להשיג ניקיון לנפשו, אם לא שהוא עצמו יחליט: "אם אין אני לי - מי לי!" ויתנער מחטאיו, ותהיה נשמתו צחה ונקיה מכל עוון וחטא.

הצעתו של פיקח

בא יהודי קשה יום לפני הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, ה"חפץ חיים" זצוק"ל, והתאונן לפניו על צרותיהם של עם ישראל. מתקשה אני לשאת את הצרות הרבות, התלונן האיש. החל ה"חפץ חיים" מעודד אותו בדברים: "עוד רגע קט תבוא הגאולה, ואז יגאלו ישראל מצרותיהם". שמע היהודי ואמר בצער: הרי כבר אמרו חז"ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה, והמצב רק הולך ומדרדר, עד שלא מובן כיצד ישובו ישראל מחטאיהם. השיב לו ה"חפץ חיים": משל למה הדבר דומה, לסוחר שבא אל הסיטונאי כדי לרכוש ממנו סחורה, תמיד נהג לקחת סחורה ולשלם רק לאחר שמכרה, אלא שבתקופה האחרונה נצטברו חובותיו, והסיטונאי סרב לתת לו סחורה. הן לא עמדת בהתחייבויותיך, וכיצד אספק לך סחורה נוספת? פרץ הסוחר בבכי מר - אם לא תספק לי סחורה, כך אמר, אתמוטט חלילה לגמרי ולא יהיה בידי לחם לילדי. שמע הסיטונאי וכבר בקש לספק את הסחורה, אך כאן קפצו עובדיו של הסיטונאי והחלו לפרט את כל חובותיו שלא שילם עד כה. נקלע למקום פיקח אחד, שמע את אשר ארע ואמר לסוחר: שמע לקולי, מדוע עליך לרכוש בבת אחת כמות גדולה של סחורה, קנה מעט, שלם במזומנים, תמכור, ושוב תקנה, עד שעסקיך יתייצבו.

זה המצב שבו אנחנו נתונים, הסביר ה"חפץ חיים" ליהודי. עם ישראל נמצא בגלות מרה, והקב"ה רוצה ומשתוקק לגאלם. באה מדת הדין ומעכבת. שכן מצבנו הרוחני האישי של כל אחד מאתנו הוא בשפל המדרגה. אבל בל נתייאש, יכולים אנו לנהוג על פי הצעתו של אותו פיקח: אט אט נשוב בתשובה: נתקן את חטא הדיבור, נקבע עתים לתורה, נוסיף מצוה למצווה עד שנסלק את כל חובותינו לאבינו שבשמים ונתיצב מחדש על רגלינו. לבנה ללבנה, מצוה למצווה, זכות לזכות, כך נזכה בעזרת ה' לגאולה השלימה. בנו הדבר תלוי, ביכולתנו הוא! (מרווה לצמא)

בשלי הסער הגדול הזה!

בספר יונה, שבו אנו קוראים ביום הכיפורים, מסופר על יונה הנביא שביקש ממנו ה' ללכת ולהזהיר את אנשי נינווה על חטאיהם, ולהתרות בהם שאם לא ישובו בתשובה, הרי בעוד ארבעים יום יהפוך ה' את כל נינווה. יונה חשש מאוד מפני שליחות זו, מפני שידע שאנשי נינווה ישמעו לדבריו ויחזרו בתשובה, ובזה יגרם חלילה קטרוג על עם ישראל, שאף הם שומעים נבואות ותוכחות, ואין כולם שמים על לב. לכן העדיף יונה להתחמק משליחות זו, "ולברוח" מפני ה' - ללכת לתרשיש, מקום מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ואין הנבואה יכולה לחול עליו שם, שאין הנבואה שורה בחוץ לארץ. אך בורא עולם, מלוא כל הארץ כבודו, מי יכול להסתתר ולברוח מפניו?! "וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". יראו המלחים וזעקו לאלוהיהם, אלוהי עץ ואבן, ולא נענו. ניסו להטיל את כליהם וחפציהם לים כדי להקל את משא האוניה, אך גם זה ללא הועיל. ויונה לא ידע מכל אשר נעשה, כי היה בירכתי הספינה ישן. כשראו המלחים שהסערה הולכת ומתגברת, והשתדלויותיהם אינן מועילות, החליטו להפיל גורל כדי לדעת בשל מי באה עליהם הסערה - "וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה". פנו אליו ושאלוהו: "הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ, מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא...?" מספר להם יונה את כל קורותיו, ואחר כך אומר: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם"! ואכן כך היה, וההמשך ידוע, כמסופר בספר יונה.

אומר הרב מבריסק זצ"ל: מתשובתו של יונה אנו למדים דבר גדול. הרי בספינה היו כולם עובדי עבודה זרה, מלבד יונה, ולא היו חסרות סיבות לתלות בהן את הסערה. אבל יונה הנביא שידע כי יש עליו טענה - לא חיפש הצטדקויות, ולא חיפש על מי להטיל את האשמה. תכף ומיד הודה ואמר: "כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם!". בימים אלו, בהם נדרש כל אחד מאתנו לפשפש במעשיו ולתקנם, עלולים אנו ליפול בעצת היצר ולומר: יש אנשים שבאמת צריכים להתחזק ולחזור בתשובה, המצב הרוחני היום ממש לא פשוט, יש אנשים שאפילו בכיפור אינם צמים. והפריצות ברחוב - ממש נורא ואיום, ובכלל - הממשלה הזאת הורסת את הדת במדינה, חנויות של בשר חזיר מפוזרות בכל הארץ, השבת נרמסת בראש כל חוצות. יש לעם ישראל הרבה מה להתחזק לפני שדווקא אני - אדם טוב וחף מפשע - אתקן את עצמי. אולם עלינו לדעת - כי טענות אלו, הם טענות היצר הרע, שרוצה למנוע אותנו מלתקן את מעשינו על ידי טענות שווא. על כל אחד ואחד לומר לעצמו: "בשלי הסער הגדול הזה"! כי אכן מכל אחד ואחד ה' דורש התחזקות לפי דרגתו ומצבו, ומי שנמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, ה' דורש ממנו התחזקות בדרגות שלו.

הוציאה ממסגר נפשי

אומר הגאון רבי אליהו לופיאן משל למה הדבר דומה: לאדם שנכנסה צפור לתוך כף ידו, וסגר עליה בכפו. אמר: הרי אומרים בני אדם שהציפור הזאת יש בכוחה לעוף למעלה, ואילו אני רואה שאיננה יכולה לזוז... אמרו לו: שוטה שבעולם! פתח את ידך, שחרר את הציפור, ותראה איך היא עפה מעלה מעלה...

והנמשל הוא: כשהאדם אומר: אינני יכול לעשות תשובה, אינני יכול להתקדם ברוחניות, אומרים לו: שוטה שבעולם! טמטמת את עצמך! סגרת את נפשך בתאוות ובהרגלים, לכן אינך יכול להתגבר. פתח את המסגר, השלך את שלשאלות התאווה וההרגלים הרעים מעל נפשך, ואז תראה איך אתה יכול להגיע לתשובה שלימה ולהגביה עוף עד השמים! כי "אין הדבר תלוי אלא בי"!!!

 

 

"איך לא לפגוע בזכויות שלי?"

"זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. לְמַעֲנָךְ (לְמַעַנְךָ) אֱלוקים חַיִּים"

נשאלת השאלה: איך יתכן לומר להקב"ה שיזכור אותנו לחיים - למענו?! כביכול מובן שאומרים למלך (ועוד בימי דין...): "תראה אדוני המלך... מצדי למות! אבל אם אתה רוצה בשבילך (= למענך) אז תזכור אותי לחיים..." הייתכן?! איזה מלך יסכים לבקשה כזו?!

התשובה נאמרה ע"י רבי ישראל מסלנטר זצ"ל מתוך מעשה שקרה לו: באחת מנסיעותיו של רבי ישראל מעירו 'סלנט' למדינת צרפת נכנס לפוש בפריז באחד מבתי הקפה הכשרים שם. הוא הזמין כוס תה. לכשיסיים אותו מלצר אדיב שהגיש לו את כוס התה הגיש לו גם את החשבון. רבי ישראל נדהם מהמחיר ושאל את המלצר: "תגיד לי בבקשה כמה כוסות אתה שותה כאן בכל יום? "ענה המלצר בתמימות: "כמה שאני רוצה בין 10-15 כוסות בכל יום". התפלא ר' ישראל ושאל: "ומניין לך כל כך הרבה כסף לשלם עבורן? האם גם אתה משלם מחיר כזה על כוס בודדת?!" חייך המלצר וענה: "אני מלצר אנחנו יכולים לאכול ולשתות כמה שאנחנו רוצים. בעל הבית מבין שאם הוא רוצה שנחלק את סחורתו לאנשים כאן, הוא צריך לתת לנו בחינם - זה כדאי בשבילו"...

כשחזר רבי ישראל לעירו 'סלנט' כינס את תלמידיו ושאל אותם: מכוח מה נשאר לנו בכלל זכויות בעולם הזה? הרי כל הנהנה מהעולם הזה גורעים לו מזכויותיו בעולם הבא?! אם כן בוודאי בזבזנו את כל מה שהיה לנו בעולם הבא והיאך נבוא לבורא עולם בדרישה בראש השנה לתת לנו חיים? הוא סיפר להם את הסיפור ואת תשובתו של המלצר: "אני מלצר אנחנו יכולים לאכול ולשתות כמה שאנחנו רוצים. בעל הבית מבין שאם הוא רוצה שנחלק את סחורתו לאנשים כאן, הוא צריך לתת לנו בחינם - זה כדאי בשבילו"... אמר להם רבי ישראל לתלמידיו: מי שמזכה הרבים הוא המלצר של הקב"ה - הוא איננו משלם על מה שהוא אוכל ושותה כאן וממילא אין גורעים לו מזכויותיו... אנו אומרים: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים - לְמַעֲנָךְ (לְמַעַנְךָ) אֱלוקים חַיִּים" ע"י זיכוי הרבים שלנו אנו למעשה המלצרים שלך - למענך זכרנו לחיים...

עשרת ימי תשובה: עצת היצר (אור דניאל).

בארה"ב גל הגניבות גאה והמשטרה הפעילה כוחות רבים על מנת לאתר את חברי הכנופיה. באחד הימים קיבל מפקד המשטרה הודעה בזו הלשון: "מחר בשעה שלוש, כשתעבור ברחוב פלוני, נגזול ממך את השעון הזהב היקר שברשותך, ראה הוזהרת!!!" המפקד הבין מיד, שהודעה מוזרה זו נשלחה אליו מאחת מכנופיות הגנבים, שאחריהן נערך מצוד. "כיצד עלי להגיב להודעה זו?" - שאל מפקד המשטרה את עצמו הוא חכך בדעתו, חשב שוב ושוב, היסס והתלבט: האם לעבור באותו רחוב באותה שעה ולהפגין אומץ וכוח או שמא להתעלם מההודעה. לבסוף החליט החלטה נחושה: "אעבור מחר באותו רחוב, בדיוק בשעה שעליה הודיעו אנשי הכנופיה, ונראה אם יעזו לגעת בי ובשעוני לרעה." ואכן למחרת בשעה שלוש, עבר המפקד במקום המיועד, והנה נפל לרגליו כר נוצות, שנשמט מידיו הרועדות של רוכל זקן ועלוב מראה, אשר צעד לידו במסכנות. הנוצות התעופפו מן הכר הפרוס ודבקו במדיו המגוהצים של מפקד המשטרה. והרוכל הזקן - חש עצמו אשם במאורע. כשמילות התנצלות על שפתיו הוא קרב אל השוטר, ובמאמץ עזר לו לנקות את בגדיו מן הנוצות. דקות אחדות חלפו עד שמדיו של השוטר הניחו את הדעת, פחות או יותר. ואז ביקש הרוכל את סליחתו בקול רועד, ושוב מלמלל כמה דברי התנצלות ופנה להמשיך בדרכו.

גם השוטר המשיך בדרכו. אך מבט חטוף שנשלח אל פרק ידו הותירו מסומר במקומו: שעונו, שעון הזהב היקר שלו, נעלם ואיננו. לפני רגעים מספר פיאר את ידו, ועתה איננו... לא היה המפקד צריך להרבות במחשבות ובניחושים כדי לדעת שגונב השעון לא היה אחר מאשר "הרוכל הזקן והמסוכן". "הצגה נאה ערך לי פה הרוכל" - חשב המפקד במרירות - "ומתי גנב את שעוני? אכן, היה זה בזמן שהתנהג באדיבות למופת... הן התנצל, ועזר לי להתנקות מן הנוצות שדבקו בי, ובאותה עת ביצע בי את זממו וגנב את שעוני..."

מעשה זה בא ללמדנו, שעלינו להכיר היטב את טבעו וטיבו של "הגנב הערמומי", המתחפש למסכן או לאדיב. מסתתר הוא בין ידידים ורעים, האוהבים אותנו "אהבת נפש", וכל חשקו וחפצו הוא לסייע לנו לקיים את התורה והמצוות. בכל פעם הוא מגיע ומשכנע עד כדי כך שאי אפשר לסרב. אין ספק, כי כוחו הגדול של היצר הרע הוא בידידותו הטובה עמנו ובטוב ליבו, ברחמנותו הרבה ובאדיבותו היתרה. הוא נחמד, נוח, נעים, סבלן והצעותיו הן כה מפתות שאין שום סיבה שאנו נסרב לבקשותיו.

הרי לנו כמה מהצעותיו "ההגיוניות": לקרוא עלונים בשעת התפילה כדי להתמצא בפרשת השבוע. להשאיר את הטלפון הנייד בתפילה על רטט כי אולי מישהו צריך אותי באופן דחוף. לאכול סמוך לתפילה כי הרעב מציק ולא אוכל לכוון כראוי בתפילתי. בין מנחה לערבית לצאת מביהכ"נ ולשוחח עם חברים על עניינים דחופים. בחזרת הש"ץ ובפתיחת ההיכל לשוחח ולברר עניינים. להגיע לתפילה לקראת "ברוך שאמר". האם נלכדת ברשתו בחלק מהצעותיו המעניינות?

לדוגמא, נושא התפילה. מדי בוקר הוא מציע לנו לישון "עוד חמש דקות" כדי שנקום לעבודת הבורא רעננים ושלווים... ולבסוף התוצאה ש... נרדמנו לעוד חצי שעה והפסדנו תפילה במניין... זה כוחו של היצר - להרדים אותנו, ורק כאשר אנו מתעוררים אנו מצטערים על שנכנענו לו. מתכסיסיו של היצר הוא לסמא את עיני האדם. שיטה זו של היצר הרע - אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" - מקבילה לשיטת ציידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים. מגמתם ברורה - הרי הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות, אלא מפרישים מעט אוכל משלהם ועל ידי זה יוכלו להשיג רווח גדול יותר.

אנו עדים היום למעטפות מפתות רבות הזורמות לתיבות הדואר שלנו ובהן מכתב בנוסח זהה פחות או יותר: "שלום, מר...! רציתי לבשר לך כי זכית במתנה! כן! כל אשר עליך לעשות הוא להתקשר למספר הטלפון המופיע בתחתית הדף והמתנה בדרך אליך! על החתום, מנכ"ל חברת..." הנך אץ לחייג למספר הרשום כדי לקבל את המתנה, ואכן מעבר לקו עונה לך פקיד המאשר את דבר זכייתך ב"מתנה נפלאה ושימושית", ותוך כדי השיחה הוא מציע לך בדרך מיומנת להוסיף למשלוח המתנה כל מיני מוצרים ב"מבצעי ענק" ובתשלומים נוחים ועליך למהר להחליט כי המבצע מסתיים בעוד יומיים... תוך דקות הנך מגלה שרכשת כמות לא מובטלת של מוצרים "מוזלים" שמימיך לא היית נזקק להם ורק לאחר מכן הנך מגלה שאם תחשב את סך כל קניה ה"מוזלת" תגלה שהשקעת סכום לא קטן בזכות המתנה ששוויה כמה שקלים בודדים... זהו כוחו של היצר!

הבה נזכור שבימים אלו של עשרת ימי תשובה יודע גם היצר כי אנשים מקבלים עליהם כל מיני קבלות וחפצים לנצל ימים אלו כדי לשוב בתשובה על מנת לזכות ביום הדין. לצערנו, מתברר שהחוזר בתשובה הגדול ביותר, "בעל התשובה מספר אחד", הוא לא אחר מאשר... היצר הרע! הוא כל הזמן מפשפש במעשיו, מחפש היכן טעה, במה הוא יכול לשפר וכל זאת כדי שיוכל להחטיא את האדם. דרכו של היצר היא להביא את הפיתיון, כפי שהדייג יודע לעשות. הדג שמח וטוב לב שהנה זוכה לקבל את מזונו ללא עמל וטורח ופתאום הוא מגלה שהוא נלכד ברשת. כך דרכו של היצר - הוא מחפש עבור כל אחד ואחד את הפיתיון שילכדהו ברשתו ולאסוננו הוא עושה מלאכתו נאמנה...

"...ותשובה מעבירין את רוע הגזירה"

הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

ר' איצל'ה פיטרבורגר מקשה קושיא: לדברי הרמב"ם: "הבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים" דהיינו עשרת ימי תשובה. אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו - נחתם למיתה". אם הבינוני הוא מי שעוונותיו וזכויותיו הם מחצה על מחצה ובשל כך אין הכרעה בדינו, מדוע צריך הוא לעשות תשובה?! כל שעליו לעשות היא מצווה אחת ויכריע עצמו לכף זכות?!

תירץ הרב ש"ך: מאחר ולאחר ראש השנה החלה שנה חדשה וחשבון חדש על מעשיו של האדם מתחיל כעת, לא יכולה עוד עשיית מצווה להטות את הכף ולשנות את המאזן. שכן זו נספרת על כף המאזניים של השנה החדשה (והיא תבוא חשבון בראש השנה הבא). על כן, אם רוצה הבינוני לשנות את חשבון העבר (השנה שעברה) יכול הוא ע"י שישוב בתשובה על מה שעשה, ואז יהפוך את החטאים לזכויות. רק כך יוכל להטות את הכף.

יוצא איפה, שהתשובה הנדרשת בעשרת ימי תשובה היא על מנת להפוך את החטאים של אשתקד לזכויות ובכך להכריע את כף המאוזנת לטובת הזכויות... ולהיחתם בשל כך ביום הכיפורים לשנה טובה ומתוקה...

אין דבר העומד בפני התשובה

נאמר בתורה: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: וַיּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: וַיּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן".

מעשהו של קין מזעזע ונורא, על מה ולמה הרג את הבל אחיו?! הרי כל העולם לפניהם, הכל שלהם, יכולים לעשות הכל כאוות נפשם, ועדיין לא מספיק לו לקין כל זה, הוא הולך והורג את אחיו היחיד?! לא אכפת לו מאבא שלו ומאימא שלו שיצטערו?! ממש אכזריות נוראה. והובא בחז"ל שלא ידע קין מהיכן להרגו, והיה מנסה מכל מיני מקומות בגופו, ופצע אותו בידיו וברגליו, שאולי ימות מפה ואולי משם, ולכן נאמר בפסוקים: 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' - לא נאמר 'קול דם' לשון יחיד אלא דמי לשון רבים, שיצאו לו דמים רבים מכמה מקומות. והנה על אף המעשה הנורא והמזעזע הזה, נאמר שם: "ויצא קין מלפני ה'", ואמרו רבותינו, שיצא קין מלפני ה' שמח, ופגע בו אביו אדם הראשון, שאל אותו: מה עשה הקב"ה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה והתפשרתי. התחיל אדם הראשון להכות על פניו, ואמר: כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע לעשות תשובה על חטאי שאכלתי מעץ הדעת?! מיד אמר את המזמור 'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון', להודות לבורא עולם שנתן לאדם הזדמנות פז למחוק את המעשה שעשה על ידי ששב בתשובה.

והיה כלא היה

ובאמת מצד הדין והסברא, אדם שעבר עברה, לעולם לא היה יכול למחוק זאת, כי אע"פ שהוא מודה ומתחרט שטעה, מכל מקום את הנעשה אין להשיב, כי במציאות היה כאן מעשה עברה, ואיך אפשר להתייחס לזה כאילו לא היה דבר?! ניחא, אם היינו אומרים שמעשה העברה קיים אלא שמתחרט שעשה זאת, והקב"ה מקבל את התנצלותו, זאת אפשר להבין. אבל באמת זה לא כך, כי אדם שזוכה לשוב בתשובה שלימה, הקב"ה מוחק לו את העוון לגמרי כאילו לא עשהו כלל, ולא רק שמוחק אלא כפי שהובא לעיל, שאם זוכה לשוב בתשובה מאהבת ה', עוונותיו נהפכים לו לזכויות. זו ממידת טובו של בורא עולם לתת לאדם השב בתשובה, הרגשה של 'בוא ונפתח דף חדש', ואז כבר יש לו הרבה יותר חשק לפעול באמת ולעשות אך ורק מעשים טובים כרצון הבורא יתברך.

מספרים מעשה מפורסם שהיה לפני כעשרים שנה בזוג שהתחתנו, והנה בסוף החתונה ניגש אבי החתן לשלם את הכסף המגיע לתזמורת כפי שסוכם ביניהם. ממשמש האב בחליפתו והכסף איננו, הבין כי נגנב הכסף, הצטער מאוד והשיג כסף אחר לשלם לתזמורת. לאחר ימי ה'שבע ברכות' הזמינו הזוג החדש את הוריהם שיבואו לביתם לראות את הסרטת החתונה, והנה בתוך הריקודים רואים שאב החתן מוציא את חליפתו ומניחה על גב הכיסא ורוקד בשמחה, ולאחר כמה רגעים רואים את אבי הכלה מסתכל אנה ואנה, מכניס את ידו, ו... מוציא את הכסף ומכניסו לכיסו. אי אפשר לתאר אלו בושות היו באותו רגע לאבי הכלה, אשר היה מוכן לקבור את עצמו חי, ולא להתבייש בושה כזאת ליד חתנו החדש והוריו. הבה נתבונן, כמה היה מוכן אבי הכלה לשלם לצלם, שיסכים למחוק את הקטע הזה? הלוא כל כסף שבעולם, ובלבד שיציל אותו מבושה זו! והנה אומרים חז"ל, כי לאחר שהאדם נפטר ובא לתת דין וחשבון, מראים לו את כל מעשיו שעשה מיום שנולד ועד יום מותו. וכשעשה עברות ושב בתשובה, בורא עולם מוחק את הקטע מההסרטה לגמרי, ולא יראה אותו כלל ביום הדין! זהו כוחה של התשובה!

מפנה מקום לעברות נוספות

חלק הכרחי מתהליך התשובה הוא הווידוי, דהיינו שיאמר האדם בשפתיו את אשר חטא. ותיקנו חז"ל בסדר התפילה נוסח וידוי, שבו אנו מכים על חטא ואומרים: "אשמנו, בגדנו" וכו'. אולם עלינו לזכור את אשר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה: מה היא התשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסירהו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב את החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך את השרץ.

ורבנו יעקב מדובנא המשיל משל בזה, על הפסוק בישעיה (פרק א פסוק ה) "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה": משל לאדם שהלך לחנות מכולת וביקש שק לשים בתוכו עשרה ק"ג קמח. לקח את הכף, מילא בשק מדד ומצא תשעה ק"ג, ולא נותר מקום להכניס עוד. ביקש מבעל החנות שק אחר גדול יותר, אך המוכר המיומן ידע את מלאכתו, הוא ניגש וחבט בשק מפה ומשם עד שנעשה ריווח להכניס עוד קילו קמח...

והנמשל: אדם עושה עברות מכף רגל ועד ראש, כל כולו מלא עברות, ואין לו עוד מקום, המצפון מכביד עליו. מה עושה? מתחיל לומר וידוי, מכה על ליבו מעט, ואז המצפון שלו נהיה נקי, ובלבו מתפנה מקום לעברות נוספות... וזה שאומר הנביא, 'על מה תוכו עוד' - לצורך מה אתם מכים, האם בשביל ש'תוסיפו סרה'?!...

איך שבים בתשובה על חטאי הלשון?

שק הנוצות

מעשה היה באדם שבא לפני הגאון רבנו יוסף חיים מבבל זיע"א, ובפיו שאלה נכבדה: "ילמדנו רבנו, כיצד יש לכפר ולתקן חטא לשון הרע, עד כדי שימחה כליל?" השיבו הרב: "שמע נא לעצתי, ועשה ככל אשר אומר אליך!" הסכים האיש לקבל עליו לעשות כל אשר יאמר לו הרב. "אם כן", המשיך הרב, "לך בבקשה והבא לי שק מלא בנוצות קטנות!" התפלא האיש לשמע בקשת הרב, אך מה יעשה וכבר הבטיחו שלא ימרה את פיו. מיד הלך לשוק אל משחטת העופות, מילא נוצות קטנות מלוא השק, וחזר אל הרב כשהשק בידו. "עכשיו", פנה אליו הרב, "קח את כל השק, ותעבור ממקום למקום, ופזר את הנוצות ברוח לכל עבר ככל שתוכל!" מיודענו הרים גבה ושתים כששמע בקשה מוזרה זו, אך לא העז פניו להמרות את ציווי הרב. הלך האיש ברחובות העיר ובידו השק, ופיזר את תכולתו לכל עבר, ימה וקדמה צפונה ונגבה לכל אשר יישאנו הרוח. לאחר שסיים לפזר את כל הנוצות חזר אל הרב לשמוע את המשך "התיקון" המסובך הזה. "כעת", פנה אליו הרב, "לך בבקשה ואסוף את כל הנוצות אשר פיזרת ברחבי העיר, ואחר כך תשוב אלי..." כאן כבר לא יכול היה האיש להתאפק ופנה אל הרב: "הכיצד רבי אוכל לאסוף ולקבץ כמות עצומה כל כך של נוצות קטנטנות כאלה, הלא גם אם אלך ימים רבים - לא אוכל לאסוף את כל הנוצות הנידחות שנפוצו לכל עבר בארבע כנפות הארץ?!" ענהו הרב: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! ומה אם נוצות אלו שפיזרת, פיך ענה בך שאינך מסוגל לאספם, לשון הרע שסיפרת על חבריך, והשומעים גם הם הלכו וסיפרו לחבריהם וחבריהם לחבריהם, וכן הלאה, היאך תוכל לתקן זאת?!"

בבוא האדם לחזור בתשובה על חטאי הלשון - כמה קשה הדבר! הרי מן הדין צריך הוא ללכת לבקש סליחה מכל אותם אנשים שהתגנו או ניזוקו מדיבוריו! (ח"ח ד יב). או עליו לנסות לבטל את דברי הגנאי שאמר, על ידי שיאמר לאותם אנשים ששמעו ממנו את דיבורי הלשון הרע: "טעיתי במה שדיברתי עמכם אודות פלוני, כי לפי מה שראיתי עתה, אין העניין כך", וכיוצא בדברים אלו, עד שיוציא את העניין מלב השומע. (חפץ חיים). בדומה מאוד לאיסוף נוצות מפוזרות - כך צריך האדם להיזכר בכל אותם דיבורים שפלט פה ופלט שם - ולחזור עליהם בתשובה. כמה קשה הדבר! ואם דיבר על קבוצת אנשים או על עדה שלימה וכדומה - מה יעשה אז?! לא לחינם אמרו רבותינו (ערכין טו ע"ב), שמי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה! כמובן שאין זה בא לייאש אותנו מלשוב בתשובה על חטאי הלשון, כי עם רצון חזק - גם זה אפשרי [וכמאמר הזוהר הקדוש: "אדם צריך שלא ישים עצמו רשע... וכשמתוודה על חטאיו הריהו חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע. ואל תאמר שהקב"ה אינו מקבל אותו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, כי אינו צריך לפרש אלא רק החטאים שזוכר, וכל החטאים האחרים נמשכים אחריהם"], אולם עלינו לתת על לבנו להיזהר ולהישמר מאוד מאוד להבא במילים שאנו מוציאים מפינו, לבל נעמוד חלילה בפני שק מפוזר של דיבורים אסורים, שקשה מאוד לתקנם...

איזהו גבור הכובש את יצרו

הקרב האמיתי

תהלוכת ניצחון צעדה בגאווה ברחובות העיר. אזרחי המדינה מקטנים ועד גדולים באו לחלוק כבוד לצבא החוזר בניצחון מן המלחמה. לא מלחמה רגילה הייתה זו, אלא מלחמה עם אויב קשה במיוחד, אשר המאבק עמו נמשך על פני שנים רבות, ולכן שמחת הניצחון הייתה אדירה. חיילים חסונים צעדו בגאווה ולאחריהם מפקדים עטורי דרגות ואותות הצטיינות. ההמון המשולהב נופף להם בהתלהבות וזרק לעברם זרי פרחים. ואז הגיע הרגע הגדול, תרועת חצוצרות אדירה בשרה את בואה של כרכרת המלכות. על הכרכרה נראה המלך כשהוא עטור ניצחון. העם הצדיע לו ביראת כבוד. האווירה הייתה מרוממת.

והנה בתוך המהומה התקרב זקן אחד לעבר המלך ואמר: "יסלח לי אדוני המלך, הנה נא חזר המלך בניצחון מן המלחמה הקטנה, ברצוני לברך את המלך שיזכה להיות עטור ניצחון גם במלחמה הגדולה". "למה תתכוון בדבריך?" שאל המלך בתימהון, והזקן הסביר: "מלחמה זו שחזרת ממנה נמשכה כ-10 שנים, למעט את זמן ההפוגות והשינה, אך יש מלחמה שנמשכת על פני 120 שנותיו של האדם, 354 ימים בשנה, 24 שעות ביממה ללא הפוגות. ואת האויב הנלחם בה אי אפשר להפיל במכת מחץ אחת, שכן מיד לאחר שהוא נוחל תבוסה, מגייס הוא כוחות חדשים ומתחיל במלחמה נוספת, הוא לעולם אינו מתייאש. יש לו תכסיסי מלחמה מיוחדים, שחלקם אינם מוכרים לנו. הוא יודע לנצל בדיוק את רגעי החולשה, והגרוע ביותר שהוא מתחזה לעתים לאוהב, וקשה מאוד לזהותו, ובכן אדוני המלך, סיים הזקן, "אני מאחל לך הצלחה במלחמה הגדולה נגד היצר הרע"...

"איזהו גבור הכובש את יצרו"

כל אדם יודע אל נכון עד כמה נכונים דברים אלו! לעתים אדם יכול לעשות דברים גדולים וקשים לביצוע, פעולות הדורשות מאמץ גופני רב, הרפתקאות מסוכנות וכו', אך כל זה קל מאוד ביחס להתגברות פנימית אחת, התאפקות בשעת כעס, הימנעות מלשון הרע, שינויי הרגלים וכיוצא. דברים מעין אלו דורשים מאמץ פנימי גדול מאוד.

כמה מאירים הם דבריו של הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים": "והנה שם הקב"ה את האדם במקום שרבים המרחיקים אותו ממנו יתברך. והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב, הם הם הניסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, השלווה מצד אחד והייסורים מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים - הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה להידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה, ויכנס בטרקלין לאור באור החיים"...

''אבינו מלכנו"

בעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בתפלה לאחר חזרת הש"צ את נוסח 'אבינו מלכנו'. ונהגו לאומרו בקול רם, ובני אשכנז נהגו גם לפתוח את ההיכל בשעת אמירתו. אך יש להתבונן שהרי יש עוד 'אבינו מלכנו' שאנו אומרים במשך השנה - לאחר הווידוי, ואותו אנו אומרים בשקט. ובאמת מה ההבדל ביניהם?

ובארו המפרשים על פי משל,

לסוחר בדים שהלך פעם לבית החרושת כדי להזמין בדים לקראת החגים. ניגש אליו המוכר והראה לו: בד כזה עולה כך וכך למטר, והלה החל צועק כנגדו: לא לזה התכוונתי, אני רוצה סוג אחר. ולאחר שמראה לו את הסוג הרצוי, מחפש בד נוסף ושוב לא מוצא חן בעיניו, וצועק על המוכר. וכך שעה ארוכה מדבר בקול רם ובצעקות. והנה לאחר שארז לו המוכר את כל החבילות לפי רצונו, ניגש האיש לשלם. הוא נוכח לראות כי התשלום מסתכם במחיר גבוה מאוד, בשלב זה הנמיך את קולו ודיבר בשקט עם המוכר: תעשה טובה, תעשה לי הנחה, תן לי חלק מהסכום בהקפה, אתה יודע שהיום המצב לא פשוט, יש מיתון, תתחשב. הסתכל המוכר על הקונה ותמה עליו: תאמר לי אדוני היקר, הרי לפני שתי דקות דיברת בקול רם ובצעקות, ומה קרה שעכשיו הנמכת את קולך, שמא הצטרדת?! והתשובה ברורה לכל אחד, כי אילו היה מעז לצעוק גם בשעת התשלום, הלוא בוודאי שהמוכר לא היה נותן לו הנחה, ואולי גם היה מעיף אותו מהחנות על חוצפתו ועזות פניו, לכך לא הייתה לו ברירה אלא להנמיך את קולו ולדבר בנחת שאולי ישמעו לו, כמו שכתוב 'תחנונים ידבר רש'.

והנמשל, כשבאים אנו לבקש מה' יתברך פרנסה, הצלחה ורפואה, אנו מבקשים בקול רם 'אבינו מלכנו כתבנו בספר חיים טובים' 'כתבנו בספר פרנסה טובה' 'כתבנו בספר גאולה וישועה'... אומר לנו הקב"ה אני מוכן לכתוב אתכם, אבל מה אתם משלמים עבור זה, אני רוצה תמורת זה, שתעשו מצוות ומעשים טובים. ולצערנו הרב, כל אחד ואחד מאתנו יודע בסתר לבבו את מיעוט ערכו ומעשיו הדלים, לכך בזה אנו באים ואומרים בלחש 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו', 'חננו ועננו, כי אין בנו מעשים' 'עשה עמנו צדקה וחסד... ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו', אתה מכיר אותנו כמה דלים ורשים אנחנו ממעשים טובים, מתורה ומצוות, אם כן תן לנו בהקפה, תעשה לנו הנחה.

עשרת ימי תשובה: ושוב יום אחד לפני מיתתך (אור דניאל).

מי יודע עתו ומתי קיצו? דוד המלך ביקש מהקב"ה (תהילים לט, ה): "הודיעני ה' מידת קצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני". בגמרא (שבת ל.): אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'? אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. "ומידת ימי מה היא"? - גזירה היא מלפני שאין מודיעין מידת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני" - אמר לו : בשבת תמות. ע"כ. הקב"ה אינו מודיענו כמה ימי שנות חיינו. גזירה היא מלפני ומכאן מתבקשת המסקנה, כיוון שכך, חשוב כל יום כאילו זה היום האחרון בחייך (חפץ חיים).

יש אנשים הבטוחים באריכות ימיהם ומשאירים את הלימוד והתפילות לקראת סוף ימיהם, "לקראת הפנסיה" כהגדרתם... אך, לצערנו, מדי יום שישי מתפרסמים נתונים מבהילים במהדורת החדשות בצהרים: "השבוע נהרגו 12 (!) בני אדם, כמו כן 9 בני אדם נפצעו קשה..." אם נשאל את בני משפחותיהם יתברר לנו כי אף אחד מהם לא ידע על האסון הגדול שעומד להתרחש. איש מהם לא ציפה פתאום ללא הודעה מוקדמת... למות, או ח"ו, להיפצע קשה, שזה... כמעט מוות. יש מישהו שיכול להבטיח לאדם חיים? רק הקב"ה הוא הגוזר חיים, הוא הקוצב לכל בריה ובריה את ימיה, אז איך אפשר להיות שאננים ולומר "בעזרת ה', יהיה בסדר. הנה עוד כמה שנים אני פורש מהעבודה ואז אקבל עלי שבת, תפילה, שיעור תורה... הילדים יגדלו ויהיה לי קל יותר בחיים". יהודי יקר! מי מבטיח שתגיע לעת הזאת? מי מוכן לערוב לך שתהיה בריא ותוכל ללמוד ולהתפלל? די אם תעיף עיניך במחלקות בתי הרפואה ותראה כמה אנשים פתאום נעשו חולים, פתאום קיבלו את "המחלה" וכבר אין להם כוח לכלום. שוב בימי בחורותיך, בעוד יש בכוחך לעשות. אל תאמר מחר פן יהיה מאוחר. זו עצת היצר לדחות ככל יכולתו, הוא תמיד מציע "רק לא מהיום... בעזרת ה', כל דבר בעתו ובזמנו..."

בספר "מעשה איש" מובא מעשה שסיפר רבי ראובן אליצור שליט"א: בשנת תש"ד למדתי בחברותא בישיבת "בית יוסף" בת"א עם בחור בן ארבע עשרה שנה, בעל כישרון נפלא ומתמיד עצום. הוריו העשירים גרו בסמוך לישיבה, אבל הוא העדיף לאכול עם חבריו את המאכלים הדלים של מטבח הישיבה, כי חס על זמנו לחזור לביתו לארוחת הצהרים. אחר כך עברתי ללמוד בישיבת פוניבז', וכעבור מספר חודשים פגשתיו בת"א ונדהמתי לשמוע ממנו שעזב את הישיבה והינו עובד ביהלומים... בראותו את תדהמתי, הסביר לי, שבעלי בית החרושת הם אחיו, והם מלמדים אותו תחום חשוב בענף היהלומים, הנקרא "קליוון". זה מקצוע משתלם באופן מיוחד, עד שעבודה של שעתיים ביום מבטיחה פרנסה בריווח לעובדיה. אז יתפרנס בכבוד, ילמד בנחת ומתוך הרחבה מבלי להצטרך לבריות.

אמרתי לו, שאחיו יוכלו ללמדו את המקצוע גם בעוד עשר שנים, לכשיצטרך לפרנס אישה וילדים, אך עתה חבל על הזמן היקר שלו, על כישרונותיו הנפלאים ועל העתיד המזהיר שלו כי הוא מיועד לגדולות - ומה שיכול להשיג בשנה אחת עתה, לא יוכל להשיגו אחר כך בעשר שנים! הוא הוסיף והסביר לי, שבכל ענף היהלומים זקוקים לעובדים מועטים בלבד במקצוע זה, ולכן מלמדים אותו רק לבני משפחה הקרובים ביותר, וכעת נקרתה לפניו הזדמנות פז, כי אחיו זקוקים לבעל מקצוע שכזה בבית החרושת שבבעלותם.

לא הצלחתי לשכנעו כי היה תקיף בדעתו שהזדמנות כזאת אינה חוזרת פעמיים. אמרתי לו: "הרי החזון איש חי ובית דינו קיים. בוא וניסע אליו לשמוע ממנו את דעתו." הוא ניאות לדברי ויחדיו נסענו לבני ברק. הגענו לדירת החזון איש בגבעת רוקח. החזו"א שמע במתינות את כל העניין, ולא ענה אף מילה. רק הוציא גמרא תענית והקריא את המעשה באילפא ורבי יוחנן: "אתו שני מלאכי השרת. אמר חד לחבריה: נישוי עלייהו האי גודא ונקטילנהו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כו". הוא דיבר בהתרגשות עצומה והדגיש כל מילה ומילה בהדגשה יתירה. אחר פנה לבחור ושאלו: "מה אתה אומר?", הלה ענה בהחלטיות: "אני חוזר לישיבה!"

בראות האב שבנו החמיץ הזדמנות זאת להיות בעל מקצוע טוב וחזר לישיבה, לא השלים עם הדבר. כשנפגש עם החזו"א, שוחח עימו על כך ובסופו של דבר נעתר האב לבקשתו לדחות בשנתיים את לימוד המקצוע. שנתיים אלה נוצלו עד תום. הבחור למד בהתמדה עצומה. בד בבד נתעלה מאוד בקדושה ובעבודת ה', בהדרכתו של הרה"ג רבי אהרון ראטה זצ"ל, בעל "שומר אמונים". והנה, בדיוק במלאת שנתיים, נסתלק הבחור לבית עולמו בפתע פתאום לאחר ארבעה ימים של חום גבוה, שהרופאים לא ידעו סיבתו. החזו"א ניסח בכתב ידו את נוסח המצבה בשלמותה עם כל השבחים המופלגים שבה. עצם העובדה שהאסון אירע בדיוק כתום שנתיים, שאותן ביקש החזו"א שיישאר בישיבה, עשה רושם עז על האב שהתקרב ביותר אל החזו"א והפך לאחד מבאי ביתו.

לצערנו, מקרה זה אינו חריג ורבים הם האנשים המבקשים לדחות את "תשובתם" למועד מאוחר יותר. כוונתם אכן רצינית. הם רוצים בכל נפשם ובכל מאודם להשלים בבוא היום את מה שהחסירו או איבדו במשך השנים. אך אם האדם היה יודע עתיו, אכן יכל לתכנן את "לוח החיים" האישי שלו. אך מי שקובע את ימיו של האדם זה הקב"ה, ומה לעשות שהוא אינו מגלה רז זה לבניו. על כן, יהודי יקר, עכשיו, היום, עם כל הצרות, כל הקשיים, כל הייסורים, קבל עליך תשובה, שאבן היסוד שלה הוא לימוד תורה. אל תדחה זאת למועד מאוחר יותר, כי האדם אינו יודע עתותיו ושנות חייו.

 

 

עשרת ימי תשובה

תלויים ועומדים

בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלימה ממעשיו הרעים, ולהרבות במצוות וצדקות ומעשים טובים. שבימים אלו מאזני המשפט ביד ה', ובינוניים תלויים ועומדים, זכו נחתמים לחיים, לא זכו נחתמים למיתה. לכן לכו ונשובה אל ה' בטרם יחשכו כוכבי נִשְפֵּנוּ [נשף, לשון ערב, דהיינו בטרם שיערוב יומו של האדם, ויתבקש בבית דין של מעלה]. ואף על פי שהתשובה והצעקה יפים הם תמיד, בימים אלו יפים הם ביותר ומתקבלים מיד. כמו שדרשו חז"ל על הפסוק, 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב', אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

הנהגות טובות בימים אלו

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תרג), שיזהר האדם בימים אלו של עשרת ימי תשובה, גם בדברים שאינו רגיל להיזהר בהם במשך השנה. ובארו רבותינו, כי אף על פי שמקבל האדם על עצמו חומרות והנהגות טובות רק לימים אלו, ואחר יום הכיפורים חושב הוא לחזור להנהגותיו הרגילות, מכל מקום עצם זה שהצליח לשנות את עצמו מהרגליו ומדרכיו הקבועים אפילו לתקופה קצרה, יש סיכוי שדבר זה ישפיע עליו גם להבא, וימשיך כך להתעלות ולהתקרב יותר ויותר לבורא עולם. ובוודאי שעל אחת כמה וכמה צריכים אנו להתחזק בדברים שהם מעיקר הדין, אך שאור שבעיסה [יצר הרע] מעכב אותנו שלא להקפיד לתת לב עליהם לקיימם. ונכתוב מספר דוגמאות, אשר לצערנו חסרה בהם המודעות אצל חלק מהאנשים.

בשר חלק

המושג בשר 'חלק', נוצר לפני כמאה וחמישים שנה, ומעשה שהיה כך היה: האוכלוסייה בירושלים הייתה מונה בני ספרד בלבד, וזאת מחמת מושל ישמעאלי רשע שלא האמין בבני אשכנז כיהודים כיון שבאו מארצות הנצרות, ועל כן היה מטיל עליהם מיסים כבדים והיו הולכים להתגורר בעיקר בערי חברון וצפת. לאחר שמת מושל רשע זה, נתמנה מושל אחר ליברלי שקיבל כי האשכנזים הינם יהודים ממש, ואז נהרו רבים לעיר הקודש ירושלים ופתחו משחטות. מפאת חילוקי הדעות בגדרי בהמה טרפה בין מרן השלחן ערוך שהספרדים קבלו הוראותיו, ובין הרמ"א שהאשכנזים קבלו הוראותיו, גרם הדבר לבלבולים, כי יש בהמות שמרן מטריף ולרמ"א הם כשרים. אי לכך תיקן הראשון לציון דאז הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ"ל, שעל הבשר הכשר לדעת מרן יכתבו 'חלק', ועל הבשר הכשר לרמ"א יכתבו 'כשר', והזהירו כי הספרדים לא יקנו אלא מה'חלק' בלבד, כי ה'כשר' הוא טרף לדעת מרן, ותקנה זו קיימת עד היום. אמנם במשך השנים טעו מהספרדים והחלו לקנות בשר 'כשר'. אשר על כן, יש ליידע את בני ספרד כי גם היום קיים הבדל זה בין 'כשר' ל'חלק', ואין להקל ראש ולקנות בשר 'כשר', כי הוא 'טרף' לספרדים. ואדרבה זה הזמן להתחזק בימים אלו ולהתחיל לקנות בשר 'חלק' ולא 'כשר', ובעזרת ה' ימשיך כך בכל השנה. וברוך ה' כיום רבים מבני אשכנז מקפידים שלא לאכול אלא 'חלק', כי מי יעז להכניס לפיו בשר הטרף לדעת מרן.

תפילה בציבור

ענין נוסף שלצערנו הרב, יש חוסר מודעות בחשיבותו, הוא ענין 'התפלה בציבור'. וכבר דרשו חז"ל (ברכות ח עמוד א) על הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", אימתי הוא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. שאין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים, שנאמר 'הן אל כביר ולא ימאס'. ואמר הקב"ה כל העוסק בתורה, ובגמילות חסדים, "ומתפלל עם הציבור", מעלה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בני מבין אומות העולם. ועוד אמרו (תענית ח עמוד א): אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו [שמתפלל בכוונת הלב], שנאמר (איכה ג מא) נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם. ואמנם יש פסוק אחר שאומר (תהילים עח לו) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ. ואעפ"כ כתוב שם, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן, משמע שאף על פי שאינם מכוונים כל כך וליבם בל עימם, בכל זאת הקב"ה מקבל את תפלתם ומוחל להם, והיאך יתכן? אומרת הגמרא שהדבר תלוי: אם התפלה היא בצבור, אזי אפילו שאינם מכוונים כל כך, הקב"ה מכפר להם. אבל אם התפלה היא ביחיד, אין התפלה נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו ומכווין בכל ליבו! ובאמת, מי מאתנו יכול להעיד על עצמו שהוא מתפלל את כל התפלה בכוונת הלב ומכווין בכל מילה ומילה?!

והנה מרן בשלחן ערוך (סימן צ סעיף טז) פסק, שצריך להתאמץ וללכת אפילו הליכה של מרחק י"ח דקות [960 מטר], כדי להתפלל עם הציבור שם. ורק אם אין לו מנין בתוך מרחק זה, הריהו אנוס ופטור. וכאשר הוא אנוס כנ"ל או שאינו בקו הבריאות ואינו יכול ללכת, אזי יכווין להתפלל באותה שעה שהציבור מתפללים (שם סעיף ט). וכתב המשנה ברורה (ס"ק נב): וזו תוכחת מגולה לאותם אנשים שהם בעיר, ומתעצלים ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ח עמוד א): כל מי שיש בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל, נקרא שכן רע. אשר על כן, חזקו ונתחזקה להתפלל יום יום שחרית, מנחה וערבית בציבור, ובפרט הניסיון גדול באותם מקומות שלצערנו הרב אין הרבה בתי כנסת, ובאותם בתי כנסת שמתפללים בהם, פעמים שהזמנים מדאי מוקדמים לכמה אנשים, ומחמת זה מפסידים הם את התפלה בציבור מידי יום, או שמורים היתר לעצמם לבוא רק ביום שמוציאים ספר תורה. אבל כבר אמרו חז"ל (אבות פ"ה משנה כב): 'לפום צערא אגרא', לפי הצער של האדם כך גדול שכרו יותר, שמתאמץ יותר להילחם ביצר הרע. כי בעוונותינו הרבים הדבר הזה נפרץ בכמה מקומות, ומרוב שכבר הורגלו בכך להתפלל בבית ביחידות, אינם מרגישים שום נקיפות מצפון, כמו שאמרו חז"ל (יומא פו עמוד ב), עבר אדם עבירה וחזר עליה שוב, נעשית לו כהיתר, שאינו מרגיש כלל בחומרת העבירה, ה' יצילנו.

והחכם עיניו בראשו, שכאשר יודע שקשה עליו הקימה בבוקר, יתאמץ לישון מוקדם יותר, כך שלא יביא את עצמו לניסיון שיקשה עליו לקום ולהתפלל במניין, כי זו עצת היצר הרע לתת לאדם תחושה על ערנות בלילה, וכך הוא חוטף וגונב לו את התפלה במניין, אשר מעלותיה ושכרה לא יסולאו בפז. ואף אם קרה פעם שחזר בשעה מאוחרת מאיזו שמחה, יתגבר כארי לקום ולהתפלל במניין, כמובא בהלכה הראשונה הפותחת את השלחן ערוך (סימן א סעיף א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק א): כי לכך נברא האדם - לעבודת בוראו, כמו שאמר הכתוב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר כי הקור גדול, או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך, יתגבר עליו ולא ישמע לו. ויחשוב בנפשו אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו, כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ישמע חכם ויוסף לקח.

צאת השבת

כידוע, יש מחלוקת גדולה בפוסקים בזמני צאת השבת, ולדעת מרן השולחן ערוך ורוב ככל רבותינו הראשונים זמן צאת השבת הוא כדעת רבנו תם, שבחורף הוא כחצי שעה אחר צאת השבת הרגיל, ובקיץ הוא כארבעים וחמש דקות, אחר צאת השבת הרגיל, כמפורסם בלוחות השנה. והן אמת כי מעיקר הדין נפסקה ההלכה כדעת רבותינו הגאונים שזמן צאת השבת הרגיל הוא העיקר, אך לפחות בעשרת ימי תשובה, יש להקפיד להוציא את השבת כפי זמן רבנו תם כמפורסם בלוחות, וזוהי חומרה חשובה מאוד בספק איסור מן התורה של חילול שבת.

ועיין בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א', ששם בארנו את החשיבות והמעלה להוציא את השבת כדעת רבנו תם, ובפרט באיסור כה חמור של ספק חילול שבת שיש בו חיוב סקילה. ובוודאי שאדם ירא שמים, שנוהג להחמיר בכל מיני חומרות בעניינים שונים מדרבנן, על אחת כמה וכמה שיש לו להחמיר בספק איסור מן התורה, ולחשוש לדעת רוב הראשונים ומרן השולחן ערוך שפסקו כן. ותן לחכם ויחכם עוד. ויש לציין כי יש מקומות שברוך ה' ארגנו שיעור תורה בענייני אגדה בכל מוצאי שבת קודש לאחר סיום תפילת ערבית עד זמן צאת השבת של רבנו תם, ודבר זה אין ערוך אליו שמזכים את הרבים, ובפרט בשעה כזאת שאין הרבה לומדים, וכל המשתתף הרי הוא נוטל שכר כנגד כולם. [ופעמים זה מונע גם מחלוקת בבית, כי כידוע שבשעות אלו, האישה עסוקה בכביסה ובניקיון הבית וכו', ומעדיפה לעיתים שהגברים יתעכבו מעט], וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

לימוד ההלכה

אמרו חז"ל (ברכות ח ע"א) מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ודרשו שם על הפסוק: אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. ובאר המהרש"א, שאוהב הקב"ה את בתי המדרשות שלומדים בהם הלכה פסוקה, [שהם כמו לשכת הגזית שהשכינה שורה עליהם], יותר מבתי המדרשות שאין לומדים בהם הלכה פסוקה. וכן כתב היעב"ץ שם. והדברים פשוטים שהרי אם אינו בקי בהלכות ובדינים, הלוא כשול יכשל בכל מעשיו, כי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. צא וראה מה שכתב הגאון השפתי כהן (יורה דעה סימן רמו ס"ק ה): יש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בפוסקים. אבל האמת היא שצריכים ללמוד בספרי הפוסקים דיני התורה להלכה ולמעשה שזהו שורש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה כלל בלימוד התלמוד, ולכן אם אינם לומדים אלא שלוש או ארבע שעות בכל יום, לא ילמדו גמרא בלבד. גם הגאון רבנו זלמן כתב: אדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד הדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותם, כדי לקיים את המצוות, ולהיזהר שלא להיכשל באיסורים חס ושלום. ובספר תשובה מאהבה כתב: זה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו "שלחן ערוך - אורח חיים", אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכות גדולות לשבת וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא, ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן צג ד"ה ובסיומא דש"ס).

ותהילות לאל יתברך, זכינו שבדורות הללו מתקיימת נבואתו של הנביא עמוס (פרק ח פסוק יא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוקים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. ועל כן, יש להתאמץ בעוז ובתעצומות ללמד את אותם השבים לצור מחצבתם את ההלכה למעשה, למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו. וכמו שבארו המפרשים מה שמתפללים כל יום, "השיבנו אבינו לתורתך... והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", בתחילה צריכים ללמוד את התורה, כדי לדעת כיצד להתנהג, שלא יחלל שבת מחוסר ידיעה, ולא יברך ברכות לבטלה וכו' וכו', ורק אחר כך יכול להגיע למעלת 'החזירנו בתשובה שלימה לפניך', אבל קודם לכן לא הגיע עדיין לתשובה שלימה.

ובאמת שכיום ברוך ה' רבתה המודעות אצל הרבה אנשים ונשים בחשיבות ובחובה שבלימוד ההלכה, ומקומות רבים הגדילו לעשות, לבד מהשיעורים שנמסרים בהלכה, עורכים מבחנים על ההלכות, כדי לדרבן את הציבור לחזור ולשנן, וברוך ה' זכינו שנבחנים על החוברות הללו, שלשונם קלה ומתאימה לכל נפש, איש ואשה קטן וגדול, ואשריהם המזכים את הרבים ומדרבנים את הציבור בתעודות ופרסים שעליהם נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. אשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא.

יום בשנה חשוב כשנה

שבעת הימים שבין ראש השנה לכיפור, הם כנגד שבעת ימי השבוע של השנה שעברה. ובכל יום יעשה תשובה וירבה בתורה כפי כוחו, ויכווין לכפר בזה על כל מה שחטא בשנה שעברה כנגד אותו היום. למשל: ביום ראשון בשבוע, יכוון לתקן כל מה שחטא במשך כל ימי ראשון שבשנה שעברה, וכך במשך כל ימות השבוע, ובפרט ביום השבת, יכווין לתקן כל מה שפגם בכל השבתות של השנה שעברה. (רט)

 

 

"מנהג הכפרות"

המנהג לעשות 'כפרות' בעשרת ימי תשובה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים למעלה מאלף שנה, והיום כבר נהגו כן בכל תפוצות ישראל. (רכב)

המנהג לקחת תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לכל אחת מבני הבית הנקבות. ולמעוברת תרנגול אחד ושתי תרנגולות מספק, שאולי העובר זכר ואולי נקבה. ומי שאין ידו משגת, די שייקח תרנגול זכר אחד לכל בני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה אחת לכל בנות הבית. ומהדרים לקחת תרנגולים לבנים על שם הפסוק (ישעיה א יח), אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. (רכב, רכה) טוב שיקדים לסובב את התרנגול על עצמו תחילה, ואחר כך יסובב על בני ביתו. וכמו שנאמר אצל הכהן הגדול, וכפר בעדו ובעד ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על האחרים. (השל"ה, חוות יאיר, כף החיים. רכה)

הרהורי תשובה - יש לאדם להרהר בתשובה בשעת עשיית הכפרות, ויחשוב בלבו שכל מה שעושים עתה לעוף, דוגמת ארבע מיתות בית דין, ראוי היה להיעשות בו. כי בעת שהשוחט אוחז את הסימנים בצוואר העוף הוא דוגמת 'חנק', וכששוחטו הוא 'הרג', וכאשר משליכו וחובטו בקרקע הוא דוגמת 'סקילה', וכאשר מחרכים ומהבהבים אותו באש הוא דוגמת 'שריפה'. ועל ידי שהוא מדמה בנפשו כך ומהרהר בתשובה, ה' יתברך אשר ימינו פשוטה לקבל שבים, מוחל לו. (רכד)

שחיטה - לא ישחט את העוף על יד עוף אחר חי, משום צער בעלי חיים, וגם מחשש שמא תצטמק הריאה של העוף החי מהפחד ויהיה טרף. (יו"ד סימן לו סעיף יד. רכח)

כיסוי הדם - לאחר שחיטת עוף או חיה, חייב לכסות בעפר את הדם הזב בתחילת השחיטה, וקודם השחיטה ייתן עפר על הארץ וישפוך את הדם עליו. וקודם שמכסה מברך: "בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר".

לא יכסה את הדם בעפר אלא לאחר בדיקת הסכין. ומצוה זו שייכת לשוחט, כי התורה אמרה 'ושפך' את דמו 'וכיסהו' בעפר, מי ששפך הוא יכסה. אך טוב וכדאי שלאחר שכיסה השוחט את הדם פעם אחת בשחיטת העוף הראשון, יכבד בעופות הבאים את בעל העוף, [וטוב שיאמר לו השוחט שיכסה בשליחותו]. ומצוה לחזר אחר מצוה חשובה זו, ובפרט בזמן הזה שאינה מצויה כל כך. ואם נמצאים כמה מבני הבית, כל אחד יברך על העוף שלו ויכסה. והוא הדין לנשים בכל זה. (רכז)

לאחר השחיטה, ימלח את העוף כדין ויאכל אותו. וייתן את דמי פדיון התרנגולים לעניים, וזה עדיף יותר משיתן להם את התרנגולים עצמם, מחשש שמא יתביישו העניים, שלאחר שהשליך את עוונותיו על העוף נותנו להם. (רכה)

           גמר חתימה טובה

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

דבר טוב,חנינה,נשמה,טהורה,יום הדין,פיקח,תרנגולת לבנה,הסער,יונה,עשרת ימי תשובה,שק הנוצות,כפרות, 

 

אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ז

 

  אוויל מחריש - חכם יחשב

     אויב מוכר טוב מאוהב נסתר ...

     אוי לאומרים לאדם שבח שאין בו - בפניו, וגנותו - שלא בפניו. (הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי)

     או ימין או שמאל, באמצע הדרך הולכים רק סוסים.

     אוכלי הבשר מתעללים בבעלי חיים על ידי אכילתם; הצמחוניים מתעללים בבעלי חיים על ידי אכילת האוכל שלהם.

    הגה"ק ה"כתב סופר" זיע"א, ששאל: אם יהודי מתחרט ועושה תשובה הגונה כל כך, מדוע ממשיכה התורה בפסוק הבא "ואנכי הסתר אסתיר פני ?" ותירץ, כי היהודי אמר את הדברים רק "ביום ההוא" ביום שבאה עליו הרעה, אבל אך חלפה הצרה ועברה הוא שוכח כל מה שאמר וחשב.

     הרה"ק רבי רפאל מבראשד זיע"א מבחירי תלמידיו של הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זיע"א שאל פעם את רבו הקדוש : יהודי אשר מצאוהו צרות רבות ל"ע, ונדמה לו שהבורא יתברך שמו מסתיר פניו ממנו, מה עליו לעשות כדי לחזק את אמונתו בה' ? השיב לו רבי פינחס: עצם הידיעה שרבש"ע מסתיר את פניו ממנו הרי זו כבר התחלת התיקון.

     חזן אחד בא בחודש אלול אל הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, ועשה במחיצתו את חודש התשובה. כמה ימים לפני ראש השנה בא להיפרד מרבו לפני שובו לביתו. "למה אתה ממהר כל-כך לשוב?", שאלו הצדיק. "שליח ציבור אני, ועליי לעיין היטב במחזור ולהסדיר את תפילתי", השיב החזן. חייך הצדיק ואמר: "האמן לי, המחזור עומד בעינו בדיוק כדאשתקד. מוטב שתנצל ימים אלה כדי לעיין בתוך נפשך ולהסדיר את מעשיך"...

 

הבדיחה הישנה

 

 

     זקן אחד ליצן אמר לי משפט ליצני חכם : הוא אמר לי: כשאתה שומע בדיחה חדשה שעדיין לא שמעת אותה עד היום... אתה אולי בטוח שהיא בדיחה חדשה... שיצאה עכשיו מהתנור... אבל לא!!! ממש לא בטוח... יתכן מאד שהיא בדיחה ישנה נושנה... רק מה??? לפני חמישים שנה מישהו המציא בדיחה... הבדיחה עברה מפה לאוזן... עד... עד שכככולם הכירו אותה... ואז כצפוי הגיע השלב שהיא נהפכה להיות בדיחה נדושה!!! ומכאן ואילך יש כלל ברזל: לא חוזרים על בדיחה פעמיים!! ואכן מאז אף אחד לא העז להגיד את הבדיחה הזו... שום גראמען ושום ליצן.. למה?? ... כי ... נו כולם מכירים את זה ... אף אחד לא יצחק... כולם יגחכו ו ... אכן מאז נגנזה הבדיחה הזו והיא שוכבת לה כבר חמישים שנה אי שם בבוידעם ... בינתיים הגיע דור חדש שמעולם לא שמע את הבדיחה הזו כי אף אחד לא העז לחזור על הבדיחה פעמיים... ומרוב שכולם פחדו לחזור על הבדיחה פעמיים נוצר מצב שאפילו פעם אחת היא לא נאמרה ! וכבר עברו להם עשר שנים.. עשרים... חמישים שנה... ואז... זקן אחד אזר אומץ (או ששכח )... והחליט להפר את החוק והוא כן חזר על בדיחה פעמיים ...ו... ואז נתגלתה בדיחה ח ד ש ה ! ! ! ! שלמעשה היא ממש לא חדשה... אלא היא רק שכבה בבוידעם כי ברגע שכל אחד בטוח שכולם יודעים... אז אף אחד לא אומר וממילא היא נשכחת לגמרי .. טמון פה יסוד כללי בחיים!!!!!

ככה זה בכל דבר בעולם!!!! דווקא בגלל שככולם יודעים שהולך להיות פקקים בכביש אז ...1 קח בחשבון... שיתכן שדווקא כביש אחד הולך להיות הכביש הכי משוחרר כי הרי אף אחד לא יסע בו... דווקא בגלל שכככולם בטוחים שהחתן מאד עסוק.. וכולם בטוחים שכככולם מתקשרים להגיד לו מזל טוב... קח בחשבון שיתכן שכתוצאה מזה ... למעשה אף אחד לא מתקשר אליו... כי כולם עושים את אותו חשבון ... והדוגמה הכי מוכרת ודומיננטית: יש נושאים שדורשים טיפול דחוף!! ומרוב שלכולם ברור שהנושא צריך להיות בטיפול... ממילא כל אחד בטוח שהנושא כבר בטיפול... ואז כשמגיעה שעת ה-99 ...אז מתגלים מחדלים דווקא בנושאים הכי חשובים שאף אחד לא האמין שהם ישכחו ... וכן הלאה וכן הלאה... כל אחד יזכר בדוגמה המוכרת והשכיחה במחוזו.

 

השפריץ ( הרב יעקב (קובי) לוי)

 

     יום שישי, שעת בוקר מוקדמת. ירמיהו קורנהאוזר, המכונה ירמי, אברך אציל נפש נטל ידיו, בירך ברכות השחר והציץ דרך חלון המטבח אל אפלולית גשומה, סואנת סוערת, בעוד רוח פרצים מנסה לחדור פנימה דרך חרכי התריס השבור. משימת הבוקר שלו הורכבה מסידור זריז של הבית, הכנת כריכים לבניו תלמידי הת"ת, והכנת הבנות הקטנות לגנים. את התינוק החביב שעיה, עליו להעביר למעון שבקצה העיירה. נו, לך תארגן ותארוז שישה ילדים שהגדול בהם בן תשע, לבד, ועוד לארגן ולנקות את הבית לקראת שובה של העזר כנגדו הנמצאת בבית החלמה, ובשעת הצהריים היא תנחת כאן עם הצאצאית השביעית, כן ירבו. האמת היא, שקרוב לשבוע שהוא עומד בעומס הזה בכבוד רב. לאחר פיזורו של דור העתיד במוסדות החינוך, הוא גולש נושף ומתנשף לבית הכנסת השכונתי לתפילת שחרית שמתחילה ב7:50 ומשתדל, עד כמה שמוחו טרוד, לכוון בשלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה.

      אתמול הוא עשה חשבון שהצעידה עם השישייה ועם עגלת התינוקת נמשכת על פני שני קילומטרים לפחות. דא עקא, שהקילומטר הראשון כולו מרוח על פני עלייה חדה, כאשר עיניו פקוחות ופוזלות לצדדים, וידיו חובקות את כפות ידיהן של העוללים השובבים, שאינם מודעים לסכנות. הוא פתח את הגמרא שלו וצלל אל עומק הסוגיה וניסה לדחוק הצידה אל מרתפי התודעה, עמוק עמוק, את הבעיה שהציקה לו. כסף, אין לו פרוטה בארנק, המקרר דליל למדי, המילגה של הכולל מאחרת, ונעבעך אין כבר ממי להלוות. החוב שבסופרמרקט השכונתי מעובה ודשן למדי, ופניו החמצמצות של ויקטור הקמעוני רודפות אותו כבר חודש ימים. "תסלח לי קורנהאוזר" מתפייט ויקטור "אני , לא יורד לי כסף מן השמים, אם לא תסגור את החוב, משבוע הבא לא תוכל לקנות... תבין אותי" . ירמי ניסה להבין והתחנן על נפשו בוקר אחר בוקר, "רק לחם, ביצים וחלב, תרשום לי בכרטיס... כמה אני חייב ? 3,273₪ אל תדאג ויקטור לא ברחתי, לאן יש לי לברוח עם שישה ילדים? עוד מעט תיכנס המילגה של הכולל, עוד כמה גרושים מהביטוח לאומי, ואני כאן, תאמין לי..." ויקטור הכיר היטב את הנאום הזה אבל בלע אותו, והמשיך לתת. אתמול, ביום חמישי אחרי הצהריים, כשירמי הצליח לשכנעו לשחרר לחם, ביצים וחלב, שיחרר ויקטור את חרצובות לשונו, בעדינות עד כמה שיכול היה, "קורנהאוזר, עד כאן!!! אני לא ביטוח לאומי ולא בנק לאומי, אני בסך הכל סוחר קמעוני קטן, לא יכול לממן אותך!!! ממחר, שילמת, קיבלת. לא שילמת, לא קיבלת! הבנת?!" המילים הללו צרבו לו את העורף, עברו לגרון, ירדו בוושט ועשו לו כאב בטן לא פשוט. הגברת עוד מעט חוזרת, צריך לשריין את הבית בטיטולים, במטרנה, במוצרי מזון, עוף לשבת, דגים... מאיפה אני משיג את זה... "רבונו של עולם, יש לך כל כך הרבה גשם בשמים הרהר ירמי "לא מגיע לי גם גשם קטן של ברכה, של פרנסה? את כל העולם אתה מרטיב בשפע שלך... מה איתי? לא מגיע לי איזו השפעה טובה ורטובה ממעון קודשך? אם ויקטור לא משחרר לי קניה של 500 ₪ לפחות... איך בדיוק אני עובר את השבת?" בשעה שש הוא התחיל להעירם. נטילת ידיים, ברכות השחר, כוסות השוקו, הכריך, החיבוק החם והנשיקה, ובשעה 7.00 התחיל המרוץ, והפעם כנראה זה אמור היה להיות מרוץ רטוב מתמיד. הוא פתח את המטריה, וכל הכבודה הקורנהאוזרית החלה לנוע במדרכה, אט אט בעליה לכיוון פסגת העיירה. תתפלאו, כאילו על פי הזמנה מראש הגשם פסק לו, אי מפה, אי משם, הבליחה לה קרן שמש עקשנית, וחזרה ונעלמה.

     ירמי צעד לאיטו, והרהר בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים, בבית קודש הקודשים, שלא יקבל הקב"ה תפילתם של עבורי דרכים. מדוע? כי עם כל הכבוד להם, העולם צריך גשם, העצים, הפרחים, החיטה. כן, לתפילה של כל יהודי פשוט הצועד בדרך יש עוצמה אדירה, והקב"ה מאזין לו. " ריבונו של עולם", הרהר בליבו "אינני מבקש שייפסקו גשמים חלילה, רק תן לי הפוגה קצרה עד לתום הפיזור... " ושוב חזר וניקר בו אותו נודניק הרסני ומייאש ממפעלותיו של היצר הרע. "הלו ירמי, מה עם הקניות? אשתך בדרך הביתה, וויקטור אתמול היה נחרץ מתמיד". ליבו התכווץ קמעא, גבו השתופף קלות, ובעיניו נזרק דוק לחלוחי של דאגה. באמצע העלייה הם ביקשו לפוש, ונשענו על עמוד הבטון של תחנת האוטובוס.

     סמוך לתחנה נמתחה לה דרך עפר בוצית רווית שלוליות, וג'יפ לבן דהר לאורכה במהירות מסחררת. עד שירמי הספיק לקלוט מה הולך להתרחש, טס שפריץ רוחבי דשן ושמנוני העשוי מבוץ אדמדם מגלגלי הג'יפ לעבר הקורנהאוזרים, הגדול והקטנים. אחרי שלוש שניות הפכה המשפחה המתוקה לעיסה דביקה של בוץ, מים דלוחים על הפנים, הידיים והמעילים... הג'יפ המשיך בטיסתו על שביל העפר וכשהגיע למטה בסוף הירידה סטה לכיוון הכביש ונעלם. הצעקות והבכיות מרטו את עצביו של ירמי. רק זה היה חסר לו. שישה ילדים מטונפים, עצבניים, עייפים, תינוק בעגלה צווח עד גנזי מרומים, וצריך לחזור הביתה, לנקות אותם, להלבישם מחדש, להחזירם לבתי הספר, להתפלל שחרית באיחור ולהגיע איכשהו לויקטור ולהתחנן על נפשו... הוא הוציא מכיסו ניירות טישו ניגב את פניהם, והירשה לעצמו לבכות יחד איתם. "כן, גם אני ילד של בורא עולם, ואם מותר להם לבכות גם לי מותר". והוא בכה, כי כאב לו, והיה כבד עליו, והדוחק, והקושי, והשבת באופק, ומאין - יבוא עזרי... ורבונו של עולם ביקשתי קצת מהגשם שלך, מהשפע שלך... אבל למה ככה... אחר כך הוא נזכר שיהודי לא שואל "למה?" יהודי שואל "מה, מה עלי לעשות לעשות?, הוא תקע מבט בשמים הכהים ומלמל "אני יודע שעלי לומר תודה על השפריץ הזה, אך אינני יכול, אבאל'ה אינני יכול... אבל לפחות אני יודע...". אחרי שניגב אותם והרגיעם הסתובבה השיירה לחזור, והנה מולו הג'יפ הלבן עוצר בחריקה. גבר כבן 60 גבוה וחסון יורד ממנו, "סלח לי, הבנתי שהרטבתי אתכם...". הרטבת?" גיחך קורנהאוזר, "לכלכת אותנו עד העצמות, תביט על המעילים והמכנסיים שלהם, תן מבט על התינוק..." "אני נורא מתנצל, לא הבחנתי בכם, רק כשהגעתי לסוף הירידה צילצל אלי ידיד שלי ואמר לי 'נפתלי, אתה לא נורמלי, הרטבת משפחה שלימה', לכן חזרתי..." " סלחתי", נרגע ירמי. "במה אני יכול לפצות אתך?" שאל האיש וסימן לקורנהאזורים לעלות על הגיפ' , והם עלו... "זה בסדר, תודה על הטרמפ, הוא בהחלט פיצוי נאות על השפריץ", ניחם אותו ירמי. המשפחה הצטופפה בג'יפ , העגלה נקשרה לגג, והפלאפון של נפתלי ניגן בדיבורית. "מה קורה איתם נפתלי?" שאל מישהו. "בסדר הם על הג'יפ, חוזרים איתי הביתה" עדכן נפתלי. הקול הדובר מעבר לקו היה מוכר לירמי... אבל ישנם הרבה קולות מוכרים... לא ככה? "תנקה ותלביש אותם, ואקח אתכם לבתי הספר" אמר נפתלי, "אם עושים טרמפ, אז עד הסוף". אחרי 15 דקות המשופרצים חזרו לגי'פ נקיים ורגועים וירדו אחר כבוד במוסדות החינוך. ירמי גם ביקש לרדת והודה בחום למיטיבו... "חכה חבוב, לא גמרנו, אתה נשאר בג'יפ" הורה נפתלי. אחרי שלוש דקות נסיעה חנה הגי'פ מול הסופרמרקט של ויקטור, ושישה ארגזי מזון מלאים כל טוב הועמסו עליו. "מה זה?" שאל ירמי. "זה השפריץ" חייך נפתלי, "יש לי מפעל שימורים גדול, וויקטור הוא אחד הקליינטים שלי. הוא יצא מהמכולת שלו, ראה אותי דוהר ומרטיב אתכם... ועדכן אותי בפלאפון. אחרת מי יודע איזה עונש הייתי חוטף משמים...". "ויקטור מהסופרמרקט?" תמה ירמי. "כן, אנחנו ידידים למעלה מחמישים שנה... סיפר נפתלי, והשניים נפרדו בידידות.

ביום ראשון בבוקר נכנס ירמי קורנהאוזר - מהוסס משהו - לסופרמרקט של ויקטור, והפעם פניו של הקמעוני היו מחויכות מתמיד. "וואלה ירמי, איך אתה יודע לכוון מי ישפריץ עליך... נפתלי סגר לך את החוב... מזל טוב פותחים כרטיס חדש". ירמי נשם עמוק, בעונג בלתי רגיל, ורשם לעצמו עוד פרק מכונן בהשגחותיו הרטובות והטובות של בורא עולם.

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אוויל,חכם,אויב,אוהב,שבח,גנות,בעלי חיים,צרה,רעה,בדיחה,שפריץ,שליח ציבור,ימין ,שמאל,

   

אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ז

 

 

"אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

 

     אין קיצורי דרך אל עבר הפסגה. מתקדמים בפסיעות מדודות ובטוחות עד למטרה. בדרך ליעד צוברים הישגים, אך גם כישלונות הן חלק בלתי נמנע בהתקדמות. הערכת המכשול ולמידה מטעויות הן הכנה להמשך העלייה. 'כִּי שֶׁבַע ייּפוֹל צַדִּיק וָקָם' צדיק נבנה מתוך שהנפילות חיזקו אותו ומהן למד להתמודד. (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

 

     יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא. (הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים")

 

     "יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא שעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אע"פ שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפילתו ועושה חפצו". ("ספר חסידים")

 

אחריות (פניני עין חמד, גיליון 547)

 

     דממה השתררה באולם הישיבה. רק בכיו החנוק של אחד מבחורי הישיבה נשמע. דמעות חמות ניגרו על לחייו והוא התקשה להירגע. חבריו ניסו לשחזר את אשר אירע זה לא מכבר. לפני זמן קצר הם ישבו סביב השולחן, באווירה הנעימה של חנוכה, לאחר הדלקת הנרות ושירת במזמורים. עתה משסיימו את תפילתם החליטו להעביר את הזמן הנותר והשתעשעו במשחק קלפים. לפתע נכנס לאולם רבנו , בעל 'ייטב לב'. הוא קרא לאותו בחור הצידה, לחש באוזנו כמה מילים, ופתאום פרץ הבחור בבכי מר קורע לב. מה פשר הבכי ומה אמר הרבי? הסתקרנו. החברים ניסו לדלות מפיו פרטים, אך הוא נצר את לשונו וכבש את סודו. כך שנים רבות שמר את סיפורו. רק ערב מלחמת-העולם השנייה סיפר באזני אחד מרבותיו:

     בישיבה שבה למד הייתה קרן צדקה ששימשה לקניית בגדים לבחורים עניים. בכל ערב ראש השנה היו בחורי הישיבה מבקרים בבתי בעלי הבתים ומתרימים לטובת הקרן. גם מיודעינו קיבל רשימת כתובות ויצא לדרכו. במשך כל היום כיתת את רגליו, התרים לפי רשימת בעלי הבתים שהיה ברשותו ומאמציו הוכתרו בהצלחה. הללו תרמו בעין יפה. ההצלחה דרבנה אותו להמשיך, והוא סיים את מלאכת ההתרמה סמוך לחג ממש. הוא לא הספיק לאכול דבר והרעב הציק לו מאוד. הנוהג בישיבה היה כי הבחורים אוכלים את ארוחותיהם אצל בעלי בתים קבועים. מיודענו היה רגיל לאכול בבית הגביר ר' קלמן, אשר החזיק בית כנסת משלו. הלך הבחור לאותו בית כנסת והמתין לתחילת התפילה. כשהתיישב בבית-הכנסת חש שעיניו נעצמות. הוא הניח את ראשו על השולחן... ונרדם.

     בשנתו זו חלם חלום, ובו מצא את עצמו ניצב לפני ביה"ד של מעלה. כל חייו עוברים לפניו. חבילות של מעשים טובים מוצגים שם, מנסים להכריע את הכף, אך המצב מר. המעשים הטובים תמו, ואילו מלאכי החבלה מוסיפים להביא עוד משלהם. באימה ורעד הוא ממתין להכרעה. והנה הב''ד פוסק כי באותה שנה יחזיר את נשמתו ליוצרו! בחלומו הרגיש את הפחד האימה הבושה והחרטה. לפתע התייצב לצידו רבו הקדוש, ה 'ייטב לב'. הוא קרא אל ביה''ד" בקריאה לעזרת תלמידו: "הלוא צעיר הוא, ומה הספיק לעשות בחייו? אנא השאירוהו בחיים, ואני אהיה ערב עליו ואחראי לו ". בעודו אומר את הדברים תפס את הבחור ומשך אותו אליו. נעשה רעש בשמים. דבריו של הרב התקבלו וכרוז יצא כי יזכה לאריכות ימים. באותו רגע התעורר הבחור. מזיע מהאימה, נרגש ומותש מהחלום הנורא הרים את ראשו ונדהם לגלות כי ביה"כ ריק לגמרי. התברר כי תפילת ליל ראש השנה הסתיימה כבר, וכי לא הרגיש בתחילתה ובסיומה. הוא התפלל ביחידות, בלב שבור על שהחמיץ את תפילת ראש ה- שנה בציבור. כשסיים להתפלל הלך לבית הגביר ר' קלמן. למרבה אכזבתו התברר לו כי הסעודה כבר נסתיימה. "בוודאי הלך בעל-הבית עם אורחיו אל בית- מדרשו של הרבי", הרהר. הלך הבחור אל בית-המדרש, ומצא את הרבי בעיצומה של עריכת ה 'שולחן'. הוא נעמד בקצה השולחן והביט בנעשה, תוהה מניין ישיג עכשיו יין לקידוש וחלות לסעודת החג. פתאום פנה הרבי אל שמשו והורה לו למלא גביע יין ולהביא שתי חלות, ולמוסרם לבחור העומד בקצה השולחן. ברגע זה היה ברור לו כי הרבי יודע על החלום ועל כל מה שעבר עליו. הוא קידש על היין ואכל את סעודת החג.

     הגיעו עשרת ימי תשובה. כמנהג חסידים עבר לפני הרבי ומסר 'קוויטל' ובו ביקש את ברכת השנה החדשה. הוא ציפה כי הרבי יאמר דבר מה הקשור בחלום המסעיר. לאכזבתו, הרבי לא אמר מאומה. לפתע עבר הרהור במוחו: אולי החלום אין בו ממש? אולי הרבי שלח לו יין וחלות משום שהבחין כי בא מאוחר והוא רעב? המחשבה השתרשה והתחזקה בליבו. כשבאו הימים שלפני חג-הסוכות החליט 'לנסות' את הרבי שוב. הוא עשה מאמצים להימנות עם הבחורים הבונים את סוכת הרבי. "אם החלום אמיתי, ודאי אזכה להתייחסות כלשהי מהרבי בשעות בהן אעסוק בבניית הסוכה, בנוכחותו", אמר בליבו. אך גם עתה לא זכה לשום תגובה. הרבי לא דיבר איתו בדרך שונה מדיבורו לבחורים האחרים, ואף זאת רק בדברים הקשורים לבניית הסוכה. "אם-כן", סיכם הבחור, "כל עניין החלום אינו אמת. עתה אוכל להיות רגוע יותר שאין מידת הדין מעלי". חלפו החגים והבחור לא שינה מדרכיו. אם בתחילה חשב לקחת את עצמו בידיים ולהתחזק בעבודת ה' ובתכליתו האמתית. הרי עכשיו שהוא רואה כי אין ממש בחלום, אין צורך במיוחד להשתפר במעשי , וכך סבר עד שהגיעו ימי החנוכה. היה זה באותו ערב בו ישב עם חבריו ושיחק קלפים. באותו רגע נכנס הרבי לביהמ"ד, קרא לבחור הצידה ולחש באוזנו: "וכי לשם כך קיבלתי עליי את האחריות עליך? התחייבתי לשמור עליך שתלמד ולא תבטל את זמנך . ואתה מבלה בהבלים?!" - "עתה תוכל להבין מדוע פרצתי בבכי מר באותו ליל חנוכה", סיים את סיפורו.

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

מעלות התפילה,זעקה,,צוברים,כישלונות,הישגים,נפילה,תרדמה,אחריות,צעקה,גזר דין,רחמים,זכאי,

 

נקודה שנתית - ראש השנה ה'תשע"ז

 

הנה מסתיימת לה עוד שנה ומתחילה לה שנה חדשה.
ראש השנה, היום בו מתחילה השנה החדשה הוא יום מיוחד לכשעצמו. זהו יום בו אנו מכריזים לאורך כל היום, החל מתפילת ערבית וכן בתפילות היום, שה' הוא המולך על העולם כולו. הוא האחראי הישיר והבלעדי על כל מה שקורה כאן בעולמנו. 
לאורך כל התפילות אנו ממליכים את ה' על עולמו וכך למעשה מכריזים על תחילת המשפט הארוך שלנו שיסתיים כידוע ביום כיפור.


בראש השנה אנו כולנו עוסקים בה' יתברך וכמעט אין נגיעה בנו באופן אישי חוץ כמובן מהתפילות והבקשות לכתיבה בספר החיים הטובים.
אולם עולה השאלה היכן באמת אנו עצמנו ביום המיוחד הזה? מה מקומנו?
ראש השנה, כיום שפותח את עשרת ימי תשובה שעתידים להסתיים ביום כיפור, הוא יום שבו אנו מביאים לידי ביטוי את מידת הענווה שלנו, בטח ובטח לעומת המלכת ה' בעולם ביום הזה.


לעומת כל ההכרזות את גדלותו של ה' בעולמנו, אנו משפילים מבט וראש בהכנעה רבה ואומרים כמה אנו כבני אדם פה קטנים.
החזן בעצמו לפני תפילת מוסף מתפלל ואומר: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל...ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך"


ובהמשך בתפילת "ונתנה תוקף" אומרים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר, וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף" - באחד משיאי ראש השנה, בתפילה בה אנו ממש מפרטים בפני ה' את כל אפשריות קביעת הדין שלו לבני האדם ("מי יחיה ומי ימות...") , ומאידך בסופה ממליכים את ה' על עולמו באופן הקדוש ביותר ("...המקדישים שמך בקודש..."), דווקא שם יש את המשפטים האלה על האדם, עד כמה הוא "קטן" מול כל הבריאה כולה בבחינת חרס נשבר ורוח נושבת.


יש ועלינו להבין היטב את מקומנו בעולם הזה ביחס לבורא עולם שהוא הוא הקובע ופוסק הדין, ודווקא זאת ביום ההולדת של העולם הוא ראש השנה. ביום העשירי בשנה, יום כיפור יהיה האדם יותר במרכז בו יצטרך להביא את סליחתו הן כלפי שמיא והן כלפי חברו.

 

שנה טובה ומתוקה
וגמר חתימה טובה!

 

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

נקודה שנתית,ראש השנה,שנה חדשה,מולך,אחראי,מכריזים,משפט,נרעש,נפחד,מי יחיה,מי ימות, 

 

 

אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ו

 

 

אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש. (רבי נחמן מברסלב)

אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם.

אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

אהבה, זה לדאוג אחד לשני אפילו שכועסים

אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

אהוב את הביקורת - כי הי תעמידך על הגובה האמתי. (האד''מור הרש''ב)

 

הגמל החזיר והכנסת האורחים(מר ישראל גלעד)

 

באחת הקהילות החסידיות במזרח אירופה נפטר הרבי, ואנשי הקהילה חפשו רבי אחר, כדי להצטרף לקהל חסידיו. על פי החלטת גבאי הקהילה נשלחו מדי פעם בפעם קבוצות קטנות של חסידים להתארח בשבתות בקהילות חסידיות קרובות, כדי לתהות על קנקנו של הרבי - האדמו"ר העומד בראשן, ולהמליץ בפני קהילתם האם להצטרף לחסידיו של רבי זה - אם לאו. לקראת אחת השבתות נשלחו שני חסידים להתארח בעיירה פרימישלאן שבגליציה, שבראשה עמד הצדיק רבי מאיר.

לאחר תפילת ערבית של ליל השבת הוזמן אחד החסידים להתארח בביתו של אחד מבעלי הבתים שבעיירה, והשני הוזמן להתארח בביתו של בעל בית אחר. לרוע מזלם של שני החסידים הנ"ל, שני בעל הבתים המארחים התגלו כקמצנים גדולים, והאורחים רעבו ללחם במשך כל השבת. אחד מבעלי הבתים נהג לחתוך בשעת הארוחות פרוסות מהחלה, אך הוא בעצמו לא טעם ממנה. האורח התבייש וגם הוא לא טעם מהחלה. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר. בעל הבית האחר לא פרס בזמן הארוחות כל פרוסה מהחלה, וגם האורח שהתארח בביתו נשאר רעב במשך כל השבת. במוצאי השבת הלכו שני החסידים לסעודת "מלווה מלכה" בביתו של רבי מאיר מפרמישלאן. באותה השבת קראו בתורה את פרשת "שמיני" בספר ויקרא , בה מדובר בין השאר על בהמות, חיות, עופות ודגים שמותר לאכלם, ועל אלה האסורים באכילה. בסעודת "מלווה מלכה" אמר רבי מאיר: בפרשת השבוע כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". אלה הדברים כפשוטם, אך הם יותר עמוקים מכפי שהם נראים.

בפסוקים אלה התכוונה התורה גם להביע את מורת רוחה מבעלי בית קמצנים שאינם מכבדים כהלכה את אורחיהם וגורמים להם להיות רעבים. בעל בית האוכל אך אינו פורס פרוסה מהחלה נחשב כגמל המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, ועל כן התורה רואה אותו כטמא. אותו הדבר ניתן לומר על בעל בית החותך פרוסה מהחלה, אך הוא בעצמו נמנע לאכול ממנה. התורה מדמה בעל בית כזה לחזיר המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, ועל כן הוא טמא.

שני החסידים האורחים הבינו כי דברי הרבי מכוונים להתנהגות שהתנהגו אליהם בעלי הבית שאצלם התארחו, על אף שלא ראה או שמע כיצד אלה התנהגו לאורחיהם, הם מהרו לקהילתם וספרו את המעשה, ובהתאם להמלצתם הפכו אנשי הקהילה לחסידי רבי מאיר מפרמישלאן.

 

דמעות של מלצרית ( דניאל דנש) -

לכולנו יש את היכולת להאיר את עולמו של האחר. נפגשתי עם ידיד לארוחת ערב במסעדה מקומית. במסעדה היה מחסור רציני בעובדים ובאותו ערב היו רק שתי מלצריות במשמרת. חיכינו קצת עד שאחת המלצריות הופיעה ורשמה את ההזמנה שלנו. היא התנצלה רבות על העיכוב לפני שמיהרה לגשת לגבר שישב במרחק כמה שולחנות. יכולתי להרגיש בכעסו של האיש וראיתי כיצד הוא נוזף בה על חוסר תשומת הלב.

הוטרדנו מהתנהגותו של האיש, במיוחד לאחר שכתב מספר משפטים על החשבון שלו. הוא התרומם, ניגש למקום מושבו של המנהל ומסר למלצרית את החשבון שלו. אין לי מושג מה הוא כתב שם או מה הוא אמר לה, אבל ראינו את המלצרית בת ה- 20 בערך עומדת מאחורי דוכן המנהל, ועיניה מתמלאות דמעות.

 

רחמנו על הנערה המסכנה שהסבירה כמה התאמצה כדי לשרת את הלקוח. היא עשתה כמיטב יכולתה, ואיש גס וחסר אכפתיות שבר אותה. האיש עזב, חזרנו לארוחתנו והמלצרית מחתה את דמעותיה.

 

כשהגיע הזמן ללכת, שקלנו ידידי ואני לכתוב לה כמה מילים טובות על החשבון שיסתרו את הערותיו הפוגעות של האיש. אולם אז החלטנו לעשות אף יותר מזה. ניגשנו אליה, חייכנו כשהושטנו לה את החשבון ואמרנו לה שהסועד הקודם היה איש גס רוח וחסר סבלנות שפשוט לא היה מסוגל להעריך את מאמציה. המשכנו לפרט כמה השירות שלה היה מצוין וכמה לא כדאי לה להקדיש תשומת לב כלשהי להערותיו הגסות של סועד אחד. היא הביטה בנו במבט מלא הכרת תודה, והמלצרית השנייה שעמדה לידינו גם הקשיבה לשיחה, ונהנתה מהשבחים. נפרדנו לשלום ויצאנו אל הערב הקיצי הבשום. בעודנו יוצאים, הבחנתי במלצרית בוהה בנו דרך חלון הזכוכית.

 

ואז זה הכה בי. ברגעים החולפים מהם מורכבים החיים, לעיתים קרובות אנו נתקלים באדם שזקוק למעט אור, ניצוץ קטן, שיאיר את חייו. האור הפנימי שלו הועם על-ידי גורם כלשהו והוא נאבק בעוד האור מהבהב. המלך שלמה כתב, "נר השם, נשמת אדם" (משלי, כ: כ"ז). יש לנו את היכולת להאיר את חייו של אדם אחר, לגעת בחייו ולו רק לזמן קצר, לחבר בין הפתיל שלנו לשלו, להאיר את חייו לפני שנתנתק ממנו ונמשיך הלאה בחיינו.

 

הנדיבות העוצמתית ביותר היא לפגוש את האדם לא רק ברמה השטחית, אלא לגעת בנשמתו, מספיק זמן כדי שנשמתו תידלק ותאיר. כשאתם רואים אדם השרוי בכאב, שבור, הלהבה שלו מהבהבת, כדאי שתעשו משהו. תישארו שם כדי להאיר את נשמתו. חכו עד שהוא יואר ויוכל לעמוד על שתי הרגליים. חכו עד שתראו אותו קורן שוב, בכוחות עצמו. חכו עד שתראו את עיניו נוצצות.

 

העובדה שנשארנו איתה, ולא רק כתבנו לה כמה מילים על פתק, והפכנו את הניצוץ הקטן שבתוכה ללהבה גדולה- היה שיעור חשוב שלמדנו בארוחת ערב פשוטה..

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדריכל,בריאה,תועלת,תהרוס,אהבה,עזרה,נתינה,גמל,חזיר,הכנסת אורחים,דמעות,מלצרית,

 

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

 

אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

 

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

 

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

 

" אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ".(רבי אלימלך מלז'יענסק)

 

אוטוסטראדת המוות (דברים טובים - פרשת ראה)

 

מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין.

הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע.

בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.

 

יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים.

בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר.

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פגום,בעל מידות,דרך ארץ,שורשי,אמיתי,חלון ראווה,לשקר,מנוחה ושלווה,סבלנות,מעלת חברים, 

  

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ו

 

אדם שלא נהנה מן העולם - מכל הטוב שהקב"ה נתן לו, עתיד ליתן על כך את הדין... (ירושלמי קידושין ד, י"ב).

 

אדם שמישהו יקר וחשוב לו מוכן לעשות עבורו הכול, אין גבולות, הוא לא מחפש תירוצים.

אדם שמשחק בקבלה או בדברים רוחניים וקדושים ללא כלים מתאימים עלול לשרוף את עצמו באש התורה.

 

אדם שעודנו אוהב את בנו יותר מאשר ישראל אחר, טרם הגיע לאהבת ישראל אמיתית (ר' דוד מלעלוב זי''ע)

 

אתה קדוש (דברים טובים - פרשת ראה)

 

אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה'. 'מה זה קדוש?' שאל פתאום רוני, כשכולם השתתקו? השקט נמשך עוד רגעים ארוכים, ואז הצביע הרב על רוני ואמר: 'אתה!' כולם התפוצצו מצחוק. 'למה אתם צוחקים?! אני רציני מאוד. אתה קדוש!' אמר הרב והצביע על דוד, 'וגם אתה קדוש!' המשיך הרב והצביע על איתן, 'וכל אחד מכם כאן קדוש!' 'רציתם בטח לדעת מה הופך אתכם לקדושים? אספר לכם סיפור:

 

אל רבי זושא הגיע יהודי שהתלבט בדיוק בשאלה זו. הוא רצה להיות קדוש, הוא רצה להבין במה הוא יותר טוב מהשכן שלו הגוי. 'טוביה', פנה הרבי לגבאי שעמד בחוץ, ' תיכנס רגע!'. 'תגיד לי טוביה: למה אתה עובד?' ' מה פירוש רבי, למה אני עובד?! אני עובד בשביל פרנוסה, שיהיה לי כסף!' 'ולמה טוביה צריך כסף?' 'אוכל רבי! צריך לקנות אוכל לטוביה ולילדים. 'אבל למה טוביה צריך אוכל?' המשיך הרבי בשאלותיו. 'אוי, באמת רבי, וכי אינך יודע שטוביה והילדים צריכים כוח!' 'אבל למה הם צריכים כוח? טוביה! בשביל מה?' 'מה זה למה? הם צריכים כוח, רבי, צריך כוח בשביל עבודת השם!' 'לך לשלום, טוביה, ועכשיו תזמין בבקשה את אלכס, העגלון שעומד למטה. אלכס הגיע לחדרו של הרבי מתנשף, זה עתה חזר מהנפח, לאחר פרזול פרסות חדשות לסוס. 'כן רבי, מה רצית?' 'למה אתה עובד?' ' למה למה? אני עובד בשביל כסף!' 'ולמה בדיוק אלכס צריך כסף?' 'בשביל אוכל רבי! אלכס צריך אוכל! ' 'ולמה אלכס צריך אוכל ?' אלכס כמעט התפוצץ, אם לא שהיה לו קצת כבוד לרבי זושא, הוא היה יוצא משם, אבל הוא המשיך בדו שיח המוזר הזה: 'אלכס צריך אוכל כדי שיהיה לו כוח, רבי'. 'ולמה אלכס צריך כוח?' 'די! רבי!' התרגז אלכס, 'אלכס צריך כוח בשביל לעבוד. אלכס עובד בשביל כסף. אלכס צריך כסף בשביל אוכל. זהו!' שחרר רבי זושא את אלכס לשלום ופנה ליהודי שעמד מולו, 'הבנת את ההבדל שבין טוביה לאלכס? שניהם עובדים. שניהם אוכלים. שניהם צריכים כוח. השאלה היא מהי המטרה, מהי התכלית. מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו, איך אנחנו חיים את מה שיש לנו. זו היא הקדושה. וכמו שהתורה אומרת בפרשה זו (ראה): 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה'. הגוי וגם היהודי יש להם צרכים. הגוי וגם היהודי חיים את החיים כאן בעולם. הם יכולים שניהם ליהנות מכל הדברים הנפלאים שהעולם יכול לתת להם, אבל יש ביניהם הבדל תהומי. בתוך חייו של היהודי יש משהו שאין בחייו של הגוי, בתוך חייו של כל אחד ואחד מכם, אמר הרב, והצביע על כולם, יש את הקדוש ברוך הוא. כל אחד מכם זוכר, או לפחות רוצה לזכור, שיש לו תפקיד כאן בעולם, שיש לו מטרה. התורה היא 'תורת חיים', תורת חיים היא כזו המקדשת את החיים, היא הופכת את אותם החיים לקדושים יותר. וכאשר אתם חיים את החיים נכון, אתם זוכרים את הקדוש ברוך הוא ומקיימים את מצוות התורה, אתם פשוט קדושים. אז... '...אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך .

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

נהנה,מהטוב,הדין,יקר,חשוב,תירוצים,גבולות,כלים מתאימים,לשרוף,אש התורה,אהבת ישראל,

 

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ו

 

 

אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב'

מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'

     אנשים שנמצאים לבד מעדיפים את המצב הקיים מאחר שזהו המצב היחיד שבו הם חייהם כרצונם. -שמואל אייזיקוביץ)

    

     ''ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" )כ"ח ד' ה'(. "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה,  בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(

 

   

 

  ''הבט מה אדם עושה (ולא מה שהוא אומר) ותדע מה הוא באמת רוצה'' (שמואל אייזיקוביץ

הילד והסבתא (דברים טובים - פרשת ראה)

     ילד אחד ישב במטבח עם סבתו והתלונן בפניה על כך ששום דבר לא מסתדר לו: "אימא כועסת עלי, רבתי עם החבר הכי טוב שלי, קשה לי בבית הספר... נמאס לי כבר!!!" הסבתא הקשיבה בשקט לדבריו ושאלה אותו באהבה. "אולי אתה רוצה לאכול משהו טעים?" "בטח", הוא ענה לה. "אז הנה, קח לך מעט שמן", אמרה הסבתא. "איכס!!!" - אמר הילד ועיקם את פרצופו, "זה ממש דוחה!" אמרה הסבתא: "אז אולי, אתה רוצה כמה ביצים טריות? או כוס קמח? או בעצם אולי תעדיף כפית של אבקת אפיה?" הילד התחיל לאבד את סבלנותו ואמר לסבתו: "סבתא, מה יש לך? כל הדברים האלה ממש מגעילים!" ענתה לו הסבתא: "אתה צודק נכד שלי, לכל אחד מהדברים האלה יש טעם נורא. אבל תראה מה קורה להם כשמערבבים אותם יחד הם הופכים לעוגיות טעימות!... אז מה אתה אומר נכד שלי? נלך לאפות יחד קצת עוגיות?"

     במהלך החיים אנו עוברים דרך חוויות שלא כולן נעימות לנו. אנו כועסים ולא מבינים למה זה מגיע לנו, ומדוע עלינו להתנסות בחוויות כאלה. אבל אנו מרגישים כך מכיוון שאנחנו לא יכולים לראות את התמונה השלמה - אנו יכולים לראות רק חלקים קטנים ממנה. האמינו )ודעו ( שכל התנסות )טובה יותר או פחות(, היא שיעור חשוב בבית הספר הגדול של החיים. כשנקבל את הלימוד, נבין טוב יותר את עצמנו, ונגלה חלקים חדשים של מי שאנחנו באמת. וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום תראו ש"אנכי" היה כאן לפניכם והוא נותן הוא יודע את כל התמונה ולכן את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' א-לוקיכם ואם תשמעו ותקיימו אז יהיה לכם טעם ערב והקללה אם לא תשמעו כי רק לראות לא תבין כלום תקיים ואז יהיה לך אך ורק טוב.

.

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

חוק,ללמוד,נדר,פרי בטן,יראה,בדרך התורה,הילד והסבתא,אומר,רוצה,עושה,

 

 

נקודה שבועית, פרשת השבוע "ניצבים" ה'תשע"ו

 

לקראת סוף נאומו של משה, הוא מתייחס לקללה נוספת שתנחת על העם, קללת שממת הארץ: "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמרה... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - משה מתאר לעם שב"דור האחרון" יבואו נכרים מארץ רחוקה וישתאו למראה השיממון שיש בארץ ובחורבן ויתלו זאת בקללות שכתובות בתורה.


דווקא קללה זו של שממת הארץ טומנת בתוכה גם ברכה. וכך כתוב במדרש: "זו מידה טובה שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח. לכך נאמר ושממו עליה אויבכם ...שלא ימצאו עליה נחת רוח".


דור המיישבים שבא לארץ מצא אותה כמעט שוממה מתושבים ולמעשה קללתה של הארץ היא ברכתה שאילולא כך היה קושי בקיום חלום שיבת ציון.


גם קללת פיזור העמים היא גזרה קשה אך יש בה גם ברכה, כפי שאומר המדרש: "צדקה עשה הקב"ה שפיזרם בין האומות" - לולי הפיזור היה כבר עם ישראל נכחד מהעולם שהרי אם כולם היו מרוכזים ביחד מספיק שליט עריץ אחד שמקיים את רצון דורות רבים של אנטישמים ומשמיד את כל עם ישראל.


דווקא הניידות של עם ישראל בין העמים היא שהצילה אותו. הפיזור הגדול הוא גם נס ההצלה הגדול ממש עד דורנו אנו.


ואותו דבר היא בקללת האנטישמיות שמזכיר משה "והיית למשל לשמה ולשנינה" שממנה צמחו כל הלעג, הבוז וההגבלות השונות שהוטלו על היהודים. דווקא הגזרות האלה הביאו את היהודים בכל מקום ומקום לשמור על עצמם כיחידה אחת לאומית שחיה ונושמת.
כך הן שלוש הקללות האלה שמרו את עם ישראל במשך כל הדורות לשוב לארצו החרבה ולהפריחה. (ע"פ הרב משה גרילק)

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

קללה,שממה,נוכרי,סדום ועמורה,גופרית,מלח,מידה טובה,נחת רוח,שליט עריץ,לעג,בוז,

 

 

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ו

 

 

    אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה- מיד היה כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" . לכן כמה טוב לבוא לתפילה בזמן הראוי, לכבד את הקב"ה, כפי שנכנסים בראש השנה וביום הכיפורים, נכנסים לתפילה בזמן וביראת הרוממות.



     ב'אורחות צדיקים' כתב, כי מצווה בשמחה שווה כאלף פעמים ממצווה שלא בשמחה. השמחה במצווה  ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו י"א) . "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, "בכל הטוב - אשר נתן לך ד' א-לקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(

 



"     ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר" )כ"ז י"א(. ע"י "ויצו משה" חקק בלבם של ישראל אמונה ובטחון, שלא ידאגו דאגת מחר, אלא "ביום ההוא לאמר" שיסתפקו במה שיש להם באותו היום . )אור לשמים(

בעל הבית העקשן (דברים טובים - פרשת ראה)

     זה היה היום המאושר ביותר בחייו של משה. סוף סוף הוא עוזב את הדירה השכורה וזוכה לעבור לדירה משלו שאותה קנה במיטב כספו. שנים ארוכות נדד משה מדירה שכורה לדירה שכורה, ועתה סוף סוף הוא ירגיש יציב וקבוע בעולם - אדם בעל דירה משלו. משה עבר מחדר לחדר כדי לוודא שלא שכח שום דבר. הוא אחז בידו את מפתח הדירה השכורה, והתכונן לנסוע לבעל הבית כדי להחזיר לו את המפתח ולהיפרד ממנו לשלום. הוא קיווה שהפגישה הזו תעבור בשלום. הרבה בעלי בתים הוא עבר במשך השנים ולכל אחד היו שיגעונות משלו, אבל בעל הבית האחרון היה הקשה מכולם. בעל הבית הזה היה איש קפדן ונוקשה, שלא ויתר ולא התפשר על שום דבר. נראה היה כאילו הוא נהנה להתעלל בדיירים ששכרו ממנו את הדירה ולמרר את חייהם. משה חשב שהוא מתפוצץ כל פעם מחדש מול תעלוליו הציניים של בעל הבית. פעם אחת, למשל, התקלקל הברז בדירה והמים יצאו ממנו בקילוח חלש.  משה דרש מבעל הבית לתקן את הברז, אבל הלה טען בעקשנות שכל עוד יוצאים מים, אין שום סיבה להחליף את הברז. הוא הוציא את חוזה השכירות והראה למשה כי כתוב בו שעליו לתקן כל ברז סתום. אבל ברז שיוצאים ממנו מים, גם אם בזרם חלש, אינו נקרא ברז סתום, טען בעל הבית בעזות מצח. משה הבין כי לא יצליח להכניע את בעל הבית חסר הלב. אם כך, אחליף את הברז על חשבוני, אמר משה - ונדהם לשמוע את תשובתו של בעל הבית: בשום פנים ואופן. על פי החוזה אסור לך לעשות שום תיקון בבית בלי רשותי, ואני לא מרשה לך לתקן את הברז...

     בעל הבית פתח למשה את דלת ביתו בפנים חמוצות,  כרגיל. משה הושיט לו את המפתח. כפי שהודעתי לך, אני עוזב היום את הדירה, אמר לבעל הבית. ועשית כל מה שהתחייבת? שאל בעל הבית. צבעת מחדש את הדירה?''בוודאי. הזמנתי צבע מקצועי והוא צבע את הדירה'', ענה משה. על פי החוזה היה עליו לצבוע את הדירה כאשר הוא יוצא ממנה.  הצבע שהוא הזמין דרש מחיר גבוה, אבל משה לא רצה להסתבך עם בעל הבית הקפריזי שלו,  ולא חסך בהוצאות כדי להשביע את רצונו. ''מתי הבנאדם צבע את הדירה?'' שאל בעל הדירה. ''הוא סיים את העבודה שלשום'', השיב משה, כשהוא מנסה להבין מה בעל הבית זומם הפעם. בעל הבית נכנס לחדר הפנימי של ביתו,  וחזר כשהוא אוחז בידו את חוזה השכירות. ''אני רוצה שתקרא בקול את סעיף כ''א בחוזה שחתמנו'', אמר בעל הבית והגיש את הנייר למשה. משה לא הבין מה בעל הבית רוצה,  אבל קרא: ''על השוכר לצבוע את דירתו ביום עזיבתו את הדירה''. ''הבנת, משה?'' שאל בעל הבית כשהוא מרוצה מעצמו בעליל. ''אני לא מבין, מה הבעיה?'' אמר משה. בעל הבית המשיך לחייך בציניות ואמר: ''כנראה שלא הבנת, אז אני אקרא שוב: על השוכר לצבוע את דירתו'', וכאן קולו של בעל הבית התרומם: ''ביום עזיבתו''. לא קיימת את החוזה, משה.  צבעת את הדירה לפני הזמן''. משה התקומם בכל מאודו. ''הדירה נצבעה שלשום, ומאז לא התגוררו בה'', הרים את קולו. אבל בעל הבית לא התרשם מכך. ''אני מתפלא עליך, משה'',  אמר. ''אדם צריך לקיים את ההתחייבויות שלו ולעמוד בדבריו. כתוב בחוזה שאתה צריך לצבוע את הדירה ביום עזיבתך, ולא בשום יום אחר''. ''אז מה אתה רוצה שאעשה?'' שאל משה בייאוש. ''הדרך היחידה היא לצבוע שוב את הדירה'', אמר בעל הבית באטימות לב.

     דמו של משה החל לרתוח. ''למה אתה עושה לי את זה?'' שאל בצער,. ''האם עשיתי לך אי פעם משהו רע שאתה מתנהג אלי כך?'' בעל הבית לא השיב, ורק חזר והצביע על סעיף כ''א בחוזה. משה עזב את ביתו של בעל הבית בטריקת דלת. הוא הלך להתייעץ עם מומחים ומביני דבר, והוברר לו שלמרות שכולם מסכימים שבעל הבית מפגין רשעות של ממש, על פי החוזה היבש טענתו צודקת ומשה חייב לצבוע את הדירה ביום שהוא עוזב אותה.  מצד שני, חשב משה, אסור לתת לבעל הבית המרושע את מבוקשו. כמו שהוא מתאכזר אליו, הוא מתאכזר מן הסתם גם לשוכרים אחרים. צריך למצוא דרך ללמד אותו לקח.  לאחר זמן מה עלה במוחו של משה רעיון מבריק. הוא התייעץ שוב עם אנשים חכמים ומביני עניין, וקיבל את הסכמתם לבצע את הרעיון. כמה שעות לאחר מכן הגיע משה שוב לביתו של בעל הבית. הוא מסר לו את המפתחות בחיוך רחב, והודיע לו שעשה כדבריו וצבע שוב את הדירה. בעל הבית החשדן ביקש ללכת עם משה אל הדירה, כדי לוודא שהיא נצבעה. ''בבקשה'', אמר משה,  ''הבה ונלך לראות את הדירה''. כאשר משה ובעל הבית פתחו את דלת הדירה השכורה, נרתע בעל הבית לאחור בבהלה. הבית כולו,  כולל הקירות והתקרה, היו צבועים בצבע...  שחור. זה נראה כמו בית של מתים. הוא ניסה לפתוח את פיו ולומר משהו, אבל משה הגיש לו את החוזה. ''אני מפנה אותך לסעיף כ''א, '' אמר משה בנימת ניצחון. ''כתוב בפירוש שהשוכר חייב לצבוע את הדירה ביום עזיבתו,  אבל לא כתוב באיזה צבע. חשבתי שצבע שחור יכול להיות מתאים מאוד... ''

     לא פעם בחיינו אנו מתעקשים על דברים שאינם הכרחיים ולא עקרוניים. לפעמים אנחנו אפילו עושים משהו ''בשביל הפרינציפ'' ולא מוכנים להגמיש את עצמנו לקראת האחרים. חשוב שנדע כי מהתעקשות כזו לא יוצא שום דבר טוב. במוקדם או במאוחר, נמצא את עצמנו מפסידים ומצטערים על ההתעקשות המיותרת. בזה יש להבין נמי ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה הקב"ה נותן לנו את היום אם תשמעו יש לזה צבע של ברכה ואם לא זה צבע של קללה.

 

 

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בית הכנסת,אין איש,קראתי,אין עונה,יראת הרוממות,מאמין,אמונה,בטחון,בעל הבית,עקשן,

 

 

אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ו

 

  אומרים שהרבי מברדיטשוב התבטא אחרי התקיעות, אנחנו תקענו 200 תקיעות בשני ימים, ואנו מבקשים מהקב"ה רק תקיעה אחת,  והיא שופרו של משיח שיתגלה במהרה בימינו אמן.

 

     אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע.

 

     את החיים צריך לראות במבט קדימה , אבל מבינים אותם רק כאשר מתבוננים לאחור .

 

     בחודש אלול חובה להתאמץ להיות מעשרה הראשונים.  מהותו של חודש אלול, חודש של אהבה בוערת לה'. גם בדבר הגדול ביותר יש הרגל, אם אדם יבוא לכותל המערבי כל יום, גם יתרגל ולא יתפעל מקדושת המקום. אסור שיקרה דבר כזה, שיתרגלו לאלול ותרד אח"כ ההתפעלות!  הרב צדקה זצ"ל מפרש, "את ד' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, [פסחים כ"ב] שגם הם צריכים להתעורר עם יראת שמים, משום שהם נמצאים כל היום בבית המדרש מתרגלים למקום, לכן צריכים הם כל הזמן חיזוק ביראת שמים. (הגה"צ רבי דניאל זר שליט"א(

 

     הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.

 

     ושמת בטנא. שיעור ביכורים אחד משישים, אומר הבעל הטורים שזה מרומז בתיבת "טנא" שהיא בגימטריא 60 , גם בכל פרשת ביכורים אין את האות ס'.

 

     חבל שאנשים הם לא כסף,  ככה היה אפשר להסתכל באור ולדעת מי אמיתי ומי מזויף. ..

 

     חבר אמיתי רואה את העצב בעינייך , כשהשאר מאמינים לחיוך שעל שפתייך.

 

 

 

המנוחה שהצילה (הרב ראובן זכאים - מרצה בכיר ב'הידברות')

     לפני כמה שנים, בימי ‘בין הזמנים', הצפנתי ליישוב עין יעקב, יישוב פורח די מבודד בגליל.  טוב, זו לא הייתה מנוחה פר אקסלנס, אחרי הכול, שני הטלפונים היו עמי, כמו גם המייל.  הם עבדו כרגיל, כלומר: במלוא הקיטור. ומה?! אתם באמת חושבים שלא התבקשתי למסור דרשות בבית הכנסת שם?! שלא בדקתי את כשרותו של המקווה?! שלא נשאלתי שאלות הלכתיות?! הגזמתם. אבל אני לא מתלונן. היה, ברוך השם, מצוין.

     אתא בוקר מן הבקרים, ובמעון הקיט הזמני שלנו, החלב אזל. סרתי למינימרקט היישובי.  של אלבז, כבר אמרנו?! מה כבר ביקשתי? שתי שקיות חלב. כולה. (לא תאמינו! גם בצפון הרחוק מצאתי תנובה במקררים. עולם קטן...) אבל מהר מאוד הבנתי שגם כשאתה בחופשה, שום כניסה למינימרקט/ סופרמרקט/ קיוסק/ מכולת, לא תסתיים רק בשתי שקיות חלב. הוסיפו לכך את העובדה, שבני שיחיה שהיה אז כבן שנתיים וחצי התלווה לקנייה, תרם באדיבותו כמה עצות כלכליות לעילא, ואף נטל שכר טרחה מפולפל מאבא . זהו. סוף סוף סיימתי, וניגשתי לקופה. היה תורצ'יק קטן. ומה עושה יהודי בינתיים? סוקר את המינימרקט מארבע רוחותיו. נו, מה כבר הוא רואה?! ניחשתם נכון: מוצרים ומוצרים.  אך היה מדף אחד, קרוב קרוב לדלפק, שמשך משום -מה את תשומת ליבי, בקבוקי שמפנייה עמדו שם, סדורים וערוכים כחיילים במסדר בוקר. התווית לא הייתה מוכרת לי כלל, (ולא שאני מבין גדול בשמפניה...) ודי אינסטינקטיבית, וגם בגלל התור המזדחל,  התקרבתי למדף וסובבתי בקבוק אחד, וחשכו עיניי: על התווית האחורית מופיעות המילים: "לא כשר!" אוף, מה אני עושה עכשיו?!  קול ראשון אמר לי: "עזוב. הרי אינך טיפוס ששש להעיר הערות לאנשים, על אחת כמה וכמה כשאתה בסך הכול אורח לרגע. מה אתה מבקש?! להרגיז אותו על הבוקר? שחלילה ישנא אותך ואת שכמותך? שיצעק וירטון עליך לעיני כל הקליינטים?! תתעלם. תתעלם" . אפילו, אפילו התחלתי לחשוב על מונחים של חילול השם חס וחלילה. . - אה, וחוץ מזה כאן אתה לא רב ולא מרצה ולא מקרב לבבות, אתה בחופש, לא?!... אבל היה גם קול אחר,  רועם יותר, ואמתי יותר, לא הרפה ממני: "ראובן, מה אתך?! מה אתה מתחמק?! היכן מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך"?! הלא מאוד יכול להיות שבעל הבית כלל לא מודע לעניין, לא הוא, ובטח שגם לא הקונים שלו. יש לך הזדמנות, על כל פנים לנסות... אחרי הכול, מדובר כאן באיסור חמור של יין נסך שנחשב כמו איסורי אכילה חמורים ביותר. גם אם לא ישמע לך, אתה עשית את שלך!"  

     הרבה זמן להתלבט לא עמד לרשותי. תורי כבר הגיע. בהחלטה של רגע, העדפתי להמתין לתום החשבון. 'גם אם יזרוק אותי מהחנות', חשבתי לעצמי, 'לפחות שיקבל קודם את התמורה שמגיעה לו...' החשבון הסתיים. ואני אזרתי מעט אומץ. הבטתי בעיניו של בעל הבית, ובחיוך רחב אמרתי לו: "ראשית, תודה על חוויית הקניה שהענקתם לי. ותודה שאתם כאן, מטר מהבית. "שנית", המשכתי, "אני מבקש מראש סליחה ממך, איני מתערב בחייך, ובטח שלא בהעדפותיהם של הקונים שלך. ההחלטה מה למכור ומה לא מסורה בידך, כמובן. אני רק מבקש לשאול: האם אתה לכל הפחות מודע לכך שהשמפניה העומדת במדף שלצידנו לא כשרה, כלומר, היא יין נסך?!" . הוא אך שמע את צמד המילים הללו, 'יין נסך', ודרש הסבר דחוף. הסברתי בקצרה, והלה רק הבין ממני במה דברים אמורים, וזעקה נמלטה מפיו: "מה?? שאני אמכור כאן יין נסך?! שאני אכשיל את אחיי עצמי ובשרי?!" רק אתמול", סיפר המוכר בבהלה, "אחד המשווקים הציע לי למכור אותם. נס שעוד לא מכרתי אף בקבוק!!!" וכאן הכריז חגיגית בקול שהגיע ומילא את כל פינות הסופרמרקט: " כבוד הרב! אני מודה לך מאוד על שהארת את עיניי. אני רוצה שתהיה בטוח, גם אם הוא לא יחזיר לי אגורה שחוקה, אני זורק הכול! אתה תראה כבוד הרב שמחר לא יהיה כאן ולו בקבוק אחד!" האמנתי לו. ניכרים דברי אמת. אבל בסתר לבבי לא חשבתי שהוא באמת יעשה זאת כה מהר. אך למחרת, כשנכנסתי שוב (מבטיח לכם שלא "חיפשתי" אותו,  החלב פשוט אזל שוב, בלי עין הרע), הופתעתי לראות בקבוקי שוופס בכשרות מעולה ממלאים את מקומם של בקבוקי השמפניה הבלתי כשרים שהיו שם אך אתמול. "אני מתפעל ממך! כל הכבוד!" חיבקתיו. עכשיו תמונה, ביקשתי, כי אני מאוד רוצה שכל עם ישראל ידע: שאין, פשוט אין, יהודי חילוני! אני לא נאיבי. ראיתי את זה. אני פשוט יודע על מה אני מדבר! 



הצדקה שהצילה - (בספר "עולם חסד יבנה" )

       ר' יחזקאל - גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד . מספר ר' יחזקאל: הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדיין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאוד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצווה. בטוח הייתי שייתן בעין יפה למצווה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד לאחר תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי שאני שומע קול בכי חנוק. היססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשירה לכך? אבל הרי אני שליח מצווה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם. לחצתי קלות על פעמון הדלת. שמעתי צעדים מהירים, מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי,  בעל הבית עצמו. פניו היו חיוורים מאוד, ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה. "מה קרה? האם מישהו חולה?? שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים. אבל העניין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף". מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי.

     סיפרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר, ושאותו אני מקווה לקבל ממנו... הוא התנצל לפני: "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא נא בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה... בנינו היחיד חלה במחלה מסוכנת מאוד, מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם. אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!" לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע. אבל אז - מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל.  אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רגע קט, הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בס"ד 2 בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא... וביקור חולים והכנסת כלה ולווית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע, בין "ביקור חולים" ל"הלווית המת". ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה - בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלווית המת"...

     האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות והחליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני. ברכתי אותו בכל ליבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלימה לחולה בתוך שאר חולי ישראל", ויצאתי. וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות, ומכרי מופיע בביתי,  כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי בהתרגשות ומודיע לי: "מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני.  מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאוד מהשינוי הפתאומי. והמצב של בננו הולך ומשתפר, הוא ממש מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', והוא כבר יצא מכלל סכנה!".

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

תקיעות,שופרו של משיח,אפיקורס,מבט קדימה,עשרה הראשונים,הכותל המערבי,טנא,ביכורים,מנוחה,צדקה,

 

 

 

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ו

 

אכן אדם הוא עולם קטן, אם הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.



     בכייה מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש אלול הזה,  רבש"ע אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.



"     האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו" ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(



     הטעם במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה.  בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים,  ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו. באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה,  על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין,  ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)



בנים אתם לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)

     הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק,  הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.  המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

     הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים,  אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו.  הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'.  אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות,  במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.  

     הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים,  ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה' רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה' רבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב,  ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.  כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '

     אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ,  אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא' רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. ' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר, אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע.  הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי,  לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.

     אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה. לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור.  אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם,  הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '. 'ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו,  ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.

     ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע: 'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם...  חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

עולם קטן,בכייה,ארון הקודש,היאספו,אחרית הימים,מנהג חסידים,לחיים,מחלה,להתחזק,צידוק הדין,

 

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "כי תבוא" ה'תשע"ו

 

 

במשך עשרים ושבע הפרקים הראשונים של חומש "דברים" נושא משה נאום ארוך וחשוב לעם ישראל. זהו נאום חייו שבסיומו כידוע ייאסף גם משה על אבותיו בטרם יכנס עם ישראל לארצו.
בנאומו הגדול לאורך החומש קורא משה לעם ישראל להקים בארץ אליה הם עתידים להיכנס חברת מופת עברית שתהיה אור לגויים בכלל ושתדע לנהל את עצמה כראוי על הצד הטוב ביותר בפרט.
רגע לפני סיום נאומו משה "ממלכד" את עצמו במודע. הוא כובל את עצמו בהבטחות שהוא כבן אדם לא יכול לקיימן מפני שהם פשוט רק בידי ה': "והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך...יצו ה' איתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך" - משה נוהג כמנהיג עם ביטחון עצמי גבוה מאוד. הוא אינו מדבר על הבטחות של עולם הבא שלכאורה אין הוכחות אנושיות על קיומם, אלא דווקא מדבר על הבטחות שהפירעון שלהם יהיה בעולם הזה. כאן ועכשיו.
הוא למעשה אומר לעם ישראל שהם מוזמנים "לנסות" אותו שאם אכן יתקיימו הדברים היו אלה דברי אלוקים חיים ואם לא זו תהיה הוכחה הפוכה שהכול הוא בדה מעצמו.
הוא ממשיך ומבטיח להם כלכלה לאומית חזקה, עוצמה צבאית, שלוות נפש ואיכות חיים, בריאות על כל גווניה ועוד וכל זה בתמורה לשמירת המצוות על ידי כלל האומה.
משה הלך על כל הקופה מבחינתו והוא צדק בכך, שהרי אם לא הוגשמו כל אלה הייתה קמה צעקה גדולה בקרב העם ומנהיגיו וההדים לכך היו עד ימנו.
באותה המידה מגיש משה גם תסריט הפוך של קללות קשות ביותר על עם ישראל באם לא יקיימו את המצוות כפי שהצטוו, וגם כאן משה מדבר על הבטחות שיקרו בעולם הזה שלנו ולא אי שם בעולם הבא.
ההיסטוריה של תולדות עמנו על כל דורותיה מוכיחה עד רמת דיוק את הגשמת הדברים לכאן ולכאן וכיצד המציאות התאימה את עצמה למילים הקשות שהושמעו מפי משה.
שנזכה תמיד לראות ולקבל אך ורק את הברכות!

שבת שלום ומבורך!

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

נאום ארוך,ייאסף,יכנס,חברת מופת,אור לגויים,ממלכד,כובל,צעקה גדולה,כלכלה,קללות,ברכות,בעולם הבא,

 

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ו

 

 

בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך - בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.



    הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום כיפור, מתחיל מיום ראשון סליחות. (הרה"ק מסטרעליסק(



     העיקרון הפיזיקאלי של כוח התגובה מלמדנו: אם גוף אחד פועל על גוף שני בכוח - פועל השני על הראשון, באותו כוח ובכוון שונה. למשל, כשמכווצים קפיץ כלפי מטה - נגרם לחץ ותנופה כלפי מעלה. נמצא שדווקא תהליך הירידה, הוא המחיש והמאיץ, בסופו של דבר, את תנופת העלייה. כך שנו חז"ל במדרש (שמות רבה לא, ג) "גלגל הוא חוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." "מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה.. מתוך נפילה - קימה, שנאמר 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. ודרשו על כך חז"ל (מדרש תהלים) "אלמלא נפלתי - לא קמתי. ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי".



     ישנו סיפור פלאי בירושלמי (מסכת תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את... כלבו! הרב,  שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין אותי, כלב זה, אינו "סתם כלב"... מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתופסה,  והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה. וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ



"והַּיָתֹום והָאַלמָנָה אֲשֶר ּבִשעָרֶיָך" (דברים י"ד, כ"ט )אדרבה תן בליבנו(

     את המעשה הבא, שאירע לפני כמה עשרות שנים באירופה, סיפר רבי אשר דרוק:   

     היו שני ילדים שלמדו יחד בחידר. לאחד קראו יענקל'ה ולשני קראו יוסי [אין אלו שמותיהם האמתיים, רק לצורך הסיפור]. בגיל צעיר התייתם יוסי, התייתם מאביו, לא עלינו. יום אחד צועד יענקל'ה ברחוב, ובאמצע הדרך מי מגיע מולו? חברו יוסי עם אמו האלמנה. בזמנם, נעלים חדשות היו מצרך יקר שקנו אותו פעם בכמה שנים. לכבוד פסח היו קונים מתנה לילד - נעלים חדשות. היתה זו מתנה הרבה יותר גדולה מאופנים בימינו!  ובכן, יוסי היתום רואה שלחברו, יענקל'ה, יש נעלים חדשות באמצע החורף. התחיל יוסי לבכות לאמו האלמנה: " אמא, גם אני רוצה נעלים חדשות!..." הנעלים שלו קרועות ובלויות, מחוררות מכל הכוונים. אמו האלמנה,  שמצבה הכלכלי היה קשה, אמרה לבנה: "יוסי, אין לי עכשיו בשום אופן כסף לקנות נעלים. אולי עוד כמה חודשים, לקראת הפסח, אעשה מאמץ ואוכל לרכוש עבורך זוג נעלים". אבל יוסי מתעקש: " לא, אני רוצה נעלים חדשות עכשיו! הנה תראי, אמא, נכנסים לי מים לתוך הנעלים".יענקל'ה, שהיה ילד מאד רחום, ראה שיוסי היתום כל כך בוכה. פנה אליו ואמר: "יוסי, קח את הנעלים שלי". אמא של יוסי לא הסכימה. "מה פתאום תביא לו את הנעלים שלך?!" אבל כידוע לכולם, כשילדים מחליטים משהו - אי אפשר להזיז אותם מההחלטה... ובכן, יענקל'ה הוריד את הנעלים ונתנם ליוסי, ויוסי נתן לו את שלו. פעם לא היו מודדים את הנעלים אם הן מתאימות או לא. מכניסים את הרגלים והולכים... יוסי היה שמח וטוב לב. יענקל'ה נתן לו את הנעלים החדשות שלו. אמו נסתה למחות, אך הם כבר נעלו כל אחד את נעלי השני והסתלקו מן המקום בצהלה.  

     לאחר תקופה חלתה אמו האלמנה של יוסי רח"ל ונפטרה. יוסי נהיה יתום מאבא ואמא. יענקל'ה כל כך ריחם עליו. הוא בא הביתה ואמר לאביו: "יוסי, החבר שלי, נפטרו לו שני ההורים, אני רוצה להביא אותו אלינו הביתה". אולם אבא של יענקל'ה סרב. היתה להם דירת חדר והרבה ילדים. "מצטער, אך הדבר בלתי אפשרי", אמר האבא, "גם אם אני רוצה אין לנו מקום". "אבא, אתה מוכרח!" התחנן יענקל'ה, אך האב בשלו.  למחרת, מחכים ליענקל'ה שיחזור מהחידר, לא מגיע. השעה כבר חמש , שש, שבע, שמונה בערב - ויוסי לא מגיע. התחילו לחפש. בתשע וחצי בלילה מצאו את יענקל'ה ויוסי באיזה בית כנסת, שוכבים על ספסל אחורי וישנים. התברר כי יענקל'ה כל כך ריחם על החבר שלו, יוסי היתום, שהוא אמר לו: "אני לא עוזב אותך, בוא ונישן ביחד בבית כנסת". אביו של יענקל'ה העיר אותם, ולקח את שניהם הביתה.  אחרי יומיים-שלושה פרצה מלחמת העולם השניה, וכל אחד ברח למקום אחר.

     אחרי גלגולים רבים הגיע יענקל'ה לארץ ישראל, ואילו יוסי היתום התגלגל והגיע לארצות הברית. עברו שנים מאז. יענקל'ה, שכבר נקרא ר' יעקב, נעשה אברך והתגורר בירושלים עיר הקודש. הוא אירס את הבת הגדולה שלו בשעה טובה ומוצלחת ולא ידע מהיכן ישלם אפילו פרוטה לחתונה. היה זה בדיוק תשעה באב, כמה שנים אחרי ששחררו את הכותל. הוא אמר לאשתו: "אני הולך להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם". אמרה לו אשתו: "יענקל'ה, כל כך חם, ואתה צם..." אמר לה: "אף על פי כן". הלך לכותל,  התפלל ואמר קינות. אחרי שסיים נעמד ליד הכותל להתפלל מעט.  הוא שם לב שאיזה יהודי אמריקאי מסתכל עליו, והדבר הפריע לו מעט.  אמר ר' יעקב לעצמו: "אולי אני סתם מדמיין". עזב את מקומו ועבר למקום יותר מרוחק בכותל, להתפלל שם. לא חולפות שתי דקות והאמריקאי שוב עוקב אחריו... הוא לא יכול יותר להתאפק, הסתובב אליו ושאל: "ר' איד, אתה רוצה משהו ממני?" " אמור לי", שאל האמריקאי, "קוראים לך יעקנל'ה?" " כן, אני יעקב". "אתה היית בילדותך בפולין?" "כן". הוציא האמריקאי מכיסו חבילה של עשרת אלפים דולר [בזמנם זה היה כמו לפחות מאה חמישים אלף דולר היום] ואמר לו בבכיות: "זה בשביל הנעלים שנתת לי כשהייתי יתום ורציתי נעלים" . יענקל'ה היה בהלם מוחלט. ויוסי מצדו המשיך להתלהב, הלך לקרוא לאשתו: "בואי אתי. את זוכרת שסיפרתי לך שהיה ילד שריחם עלי, ולקח אותי לאיזה בית כנסת לישון ביחד? הנה, זה הוא" . היהודי האמריקאי הזה חתן לו את כל ילדיו בכבוד. הקב"ה הראה כאן עין בעין ש"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". הוא עשה חסד עם חברו כשהם היו ילדים - וחברו השיב לו בכפל כפלים כשנזקק הוא לעזרתו.  על עזרה לזולת, על עניינים שבין אדם לחברו - משלם הקב"ה שכר,  גם כאן, בעולם הזה. 

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

עוון,כתיבה,חתימה,סליחות,יום כיפור,כוח התגובה,קפיץ,תנופה,מאיץ,רוגז,רחמים,נפילה,סעודה,כלב,הכרת הטוב,

 
 
 
 
 
 

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ו

 

 

אל נחשוב ולו לרגע שלהשאיר ליום המחר היא הדרך אל העושר...



     אנו חושבים שבאספנו שלל לרוב ומתוך חיסכון נזכה להרווחה אך לא פעם תופחת המציאות על פנינו ולרוב נשארים עם חסכים וללא שום חסכון...



     ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.(ה״גבעת שאול״)



     התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש. (מדרש רבה)



המפתח לישועה (נצוצות(.

     פתח תקווה תרפ"ח. שמחה הגביר ישב בביתו של הרב, בוחש בכפית דקה את כוס התה המהביל ששפת לו הרב, מגולל באיטיות את כל האבנים הכבדות שישבו מזה זמן על ליבו ואיימו לשברו לרסיסים. הוא סיפר לרב על עסקי הפרדסים שלו, שנקלעו לחובות כבדים בשל ניהול כושל מצד שותפו, כיצד עומד הוא כיום לפני שוקת שבורה לאחר ששותפו מעל באמון הרב שנתן בו, סיפר כיצד בתו הראשונה הגיעה לפירקה האיש מקדש ואין בידיו פרוטה לתת כנדוניה, ואפילו סיפר על הכמיהה העזה שלו ושל אשתו לבן זכר לאחר שנים רבות בהם נפקדו אך ורק בבנות וכיצד ניסו את כל הסגולות, אך ללא הועיל.  במשך שעה ארוכה הקשיב לו הרב ללא אומר ודברים. הוא ליווה אותו במבטו הרך, משתתף בכאבו, בלבטיו, בייסורי נפשו הרבים. הרב חפן את זקנו האפור בכף ידו וגבות עיניו התקשחו בארשת מהורהרת. לאחר דקה ארוכה בה היה אחוז בשרעפים אמר לו: "האמן לי, חשבתי עליך רבות. עוד הרבה לפני שבאת לביתי, אם תזכור כבר לפני חודש פנית אלי וסיפרת לי כי מצבך בכי רע... אינני יודע מדוע התגלגלה עליך פורענות זו. אולם בטוחני כי אם תעשה מצווה גדולה של חסד, ואין המדובר בנתינה סתמית של פרוטה לצדקה אלא מצווה שבגופך, משהו שתצטרך להזיע ולעמול עליו במלוא הקושי והיגיעה - תזכה להיוושע מכל הבחינות"!... "לאיזה מצווה מתכוון הרב?" תמה שמחה, הוא ידע שאם רבו שהיה ידוע כתלמיד חכם מופלג, וצדיק נשגב, אומר לו משהו לעשות יש לו על מי לסמוך, עצותיו שוות היו זהב. היתה לו ראיה עמוקה ומפוכחת וחסידיו המושבעים והיו רבים כאלה,  ידעו נאמנה שכל מי שסר למרותו - תמיד הצליח, שמחה היה מוכן ומזומן לקיים כל אשר ישית עליו רבו. ''הכנסת אורחים" פסק לו הרב, "אם מסוגל הנך ליטול אסופי מהשוק ככנר האילם, להכניסו לביתך, לפרוש עליו את חסותך ולדאוג לו לכל מחסורו, בטוחני שתיוושע" ! שמחה ידע היטב למי הרב מתכוון. אוי לו ואוי לנפשו, גנח בליבו כשמראהו של הכנר צף במוחו, היה זה אחד הטיפוסים שכל אדם מהישוב העדיף שלא להתרועע בחברתו יתר על המידה, "האם הרב מתכוון לכנר האלם והזקן היושב ברחוב השוק ומנגן לעוברים ושבים כדי שיעניקו לו צדקה?" שאל בקול מרוסק. " אכן אליו התכוונתי" אישר הרב את דבריו, "אם תאסוף אותו לביתך ותדאג לו לכסות, למאכל וללינה, והכי חשוב," הדגיש , "לייחס חמים ואוהב כאילו היה הוא בן בית יחיד אצלך, יש סיכוי שמכאן תצמח לך הישועה, " סיים הרב.

     שמחה יצא לרחוב השוק, תר ומחפש אחר הכנר. כעבור שעה קלה מצא את הכנר באחת מקרנות השוק, יושב ברגלים משוכלות ומנגן בכינור שבידו. שמחה הביט בדמותו השפופה עטויות בלויי הסחבות, היו לו עיניים אפורות, שקועות, פנים שחומות, צרובות שמש שארשת אומללות תלתה בהן. לרגליו נעל נעלים ישנות ומרופטות, בקבוק זכוכית ריק התגולל לידו ושמחה דימה להריח ריח קל של צחנה נודף סביב. על הארץ היה כובע מהוה, בלוי שכמה מטבעות נחושת היו מפוזרות בתוכו.  הוא חש בתוכו רתיעה לגשת ולדבר איתו, אולם הוא ידע שאין לו כל ברירה. עומד הוא לעשות את הבלתי יאמן! לבקש מקבצן רחוב שיעזוב את מקום מושבו ברחוב ויבוא לדור באורח קבע בביתו! הוא נשם עמוקות והחל גורר עצמו ברגלים כושלות לעברו.

     הוא ניגש אל הכנר והחל משוחח עמו. שמחה הציג עצמו לפניו וגולל בקצרה את קורותיו, וחינן את קולו בבקשה מהקבצן שיבוא לדור בביתו, תוך שהוא מבטיח נאמנה שידאג לו מעתה לכל מחסורו, כבן בית אהוב.  הכנר הסכים, וכי היה לו מקום יותר טוב?! קם הכנר ממקומו, אסף את הפרוטות הבודדות שנחו בכובע וצרר אותם בכיסו. הוא נטל את הכינור בידו האחת, בידו השנייה העמיס תרמיל ישן ומטולא על גבו השפוף והלך דומם אחר שמחה.  השניים נכנסו אל ביתו של שמחה, ושמחה עלה עם הכנר במדרגות שהובילו לעליית הגג. הוא הראה לכנר את חדרו. ואמר לו מהיום אתה בן בית וכל אשר תרצה אתן לך בשמחה...  מאותו יום נוכח שמחה לראות עין בעין כיצד הבטחתו של הרב מתגשמת בצורה פלאית!

     כשבועיים לפני חתונת בתו התדפק על ביתו סוחר ערבי הדור בלבושו, שפניו מצועפות ברעלה חומה, הוא הציג עצמו כסוחר באריגי סאטן משובחים, "שמעתי שאדם ישר אתה ורציתי להציע לך עסק טוב שבוודאי יעשה לך פירות כבר בתקופה הקרובה, " אמר בשקט, "חייב אני לשוב בדחיפות לארצי להציל את עסקיי שכשלו. לכן אני מוכרח לאסוף סכום רב של מזומנים במהירות, תרתי אחר אדם הגון שיסכים לשמש כמתווך ביני לבין סיטונאי הטקסטיל שבעיר, ולמכור להם אפילו במחיר נמוך את הסחורה שבידי... את הרווחים נחלוק אחר כך אני ואתה שווה בשווה" סיים.  עוד בטרם הספיק שמחה ללעלע בלשונו וכבר היו פועליו של הערבי פורקים את מטענן של עשר פרדות, טעונות במבחר עצום של גלילי אריג. עוד שעה קלה והמחסן היה דחוס באריגים, עד שנצרכו שני פועלים בעלי זרועות חסונות לסגור את שעריו של המחסן בכוח, כדי שאלו לא יפתחו בשל העומס הרב. לאחר מכן נעלוהו בבריח ברזל כבד.

     שמחה החל נושא ונותן עם סוחרי העיר. המחיר שבקש הערבי תמורת הסחורה היה אפסי, והשמועה על מבחר האריגים הרב הנמכר לכל דורש במחירי מציאה עברה מפה לאוזן בין הרוכלים. בין לילה נחטפה הסחורה כולה!  מכל המלאי העצום לא נותר אפילו אריג אחד! מחסנו של שמחה נותר מרוקן, כאילו לא היה עמוס עד לפקיעה. למחרת כבר יכול היה שמחה לספור את מטבעות הזהב שהרוויח ולדעת כי נותר בידיו סכום שיספיק לו לחתן את בתו ביד רחבה. לעת ערב הילך שמחה בביתו, מסתובב סביב עצמו, שקוע בשרעפים. ליבו גאה על גדותיו משמחה, הוא חש בעליל כאילו פתחו לו מעין צוהר עלום אי שם במרומים ושלשלו משם את כל הסכום הנדרש לו. לפתע חש חיבה עמוקה לכנר שבביתו, יודע בבירור שהכל נזקף לזכותו, רגליו הוליכוהו אל המדרגות שבעליית הגג. בלאט עלה עליהן, נשען על הקיר הסמוך ליד הדלת הסגורה.  הוא עמד כך במשך דקה או דקתיים ורגע לפני שרצה לסוב על עקבותיו שמע לפתע מעין מנגינה חרישית בוקעת מבפנים. מעולם לא שמע קודם לכן כל רחש מהחדר, וכעת תמה מה יום מיומיים. הוא האזין בשקט. זו אכן היתה מנגינה, נוגה ועצובה,  אולי העצובה ביותר ששמע בימי חייו. פיכו בה אשדות אינסופיים של רגש עז, והיא עלתה וירדה בקצב מושלם. נראה היה כאילו נשאבה מעולמות אחרים! מאין כל הרגש הזה שבנגינתו? תמה שמחה, הוא מצא עצמו עומד כמכושף מאחורי הדלת, אוזניו הזקופות שעונות עליה, מאזינות לצלילים הרכים שהילכו עליו קסמים.  מאותו היום נקשרה נפשו של שמחה בנפש הכנר. הוא דיבר אליו בחביבות כאילו היה בר שיח נלבב והכנר מצידו היה משיב לו בניד ראש קל או ששפתותיו היו מתעוותות במעין חיוך. בני הבית מעולם לא הרגישו בנוכחות יתר של הכנר, מעולם לא הפריע לאי מי. רובו של יום היה מצוי בחדרו מאחורי דלתו המוגפת, ומפעם לפעם כאשר חסר משהו בבית היה הכנר יוצא וקונה את שחסר.  במשך הזמן התגלה הכנר כבעל יד זהב. כשנתקלקל מנעול הבית או כאשר יצא גלגל מכונת התפירה הישנה מצירו - ידע הכנר לתקנם חיש מהר. בני הבית שחשבו בתחילה שיסבלו מנוכחותו, נאלצו לחזור בהם מטעותם. מאז שהגיע לבית הביא עמו האיש רק ברכה ותועלת, שמיום ליום הורגשה יותר ויותר.

     השנים עשו את שלהן. הכנר האלם הפך לחלק משגרת הבית, והוא נקרא בפי כל "הכנר". שם זה הפך לשמו הטבעי, כאשר איש מבני הבית אינו יודע את שמו האמיתי ואינו מנסה לבדוק מהו. ואולם נראה היה כי נושא זה מעולם לא הטריד איש. הכל התרגלו לכך, ולמרות הליכותיו המוזרות קבלוהו כמות שהוא.  לפעמים היה שמחה יושב עמו אל שולחן המטבח. למרות שמעולם לא הוציא הכנר מילה מפיו אף לא המהום קל ביותר, היה שמחה מדבר עמו במשך שעות. הוא חש שהכנר חש אותו ומבין לליבו יותר מכולם. יכול היה לספר אפילו את סודותיו הכמוסים ביותר, לשתפו בהרהוריו, בספקותיו, בלבטיו. הוא חש כאילו קרבת דם שוררת ביניהם, קרבת אחים תאומים ואולי הרבה יותר מזה. היה זה קשר נפשי עז, הרבה מעבר לקשר משפחתי רגיל.  ביום שהתארסה בתו השניה והוכרז על תאריך כלולותיה, כבר היה שמחה סקרן מאין וכיצד יתגלגל אליו הפעם סכום הכסף הנדרש. ואכן בדרכים עלומות ונסתרות זכה להרוויח סכום זהה כמעט לחלוטין לסכום אותו הרוויח שמחה לפני נישואי בתו הראשונה...

     גלגל סובב בעולם שלוש שנים חלפו ותור נשואי הבת השלישית הגיע. נותרו חודשים בודדים עד לחתונה. ההכנות בעיצומן, שמלת החתונה כבר נתפרה, כלי בית חדשים נרכשו בנדיבות לאחר ששמחה נטל הלוואה גדולה ולא חסך כהוא זה. וכי מה לו לחסוך בהוצאות החתונה? הן מובטח הוא שיוכל להעניק לכל בת ובת שלו נדוניה כיד המלך! אלא שאף הוא, שהיה למוד הפתעות, לא יכול היה לדמיין כיצד יתגלגלו אליו הכספים בפעם הזו.  באחד הבקרים שב הכנר מתפילת שחרית כששקית התפילין שלו חבוקה תחת בית שחיו. לאחר שהניח את השקית בחדרו ירד לשפות לעצמו חלב חם. ולפתע, ללא כל הקדמה, קרס והתעלף. שמחה שנוכח במקום נזעק כולו. הוא מיהר להתיז על פניו מים קרים, ובמשך דקות ארוכות שפשף במרץ את רקותיו. רק עתה נתן לבו לכך שבתקופה האחרונה נראו לו פניו של הכנר חיוורות ואפורות. הוא ביקש מבני הבית שיקראו מיד לדוקטור שלמה אביס, הרופא הגר בסמיכות לביתו.  הרופא שבינתיים הספיק להגיע, גחן מעליו והביט בעיון בזכוכית מגדלת באישוניו המורחבים, במשך מספר דקות מישש את שורש כף ידו ועקב אחר הדופק, "הוא חייב לבוא איתי לבדיקות מקיפות בבית החולים" חרץ את דברו. הכנר שהתאושש מעט קם ממקומו ושמחה עם הרופא תמכו בו משני צידיו בעדינות, מוליכים אותו לבית החולים.

     ליבו של שמחה ניבא לו שחורות, כאשר סח לו הרופא כי הכנר חולה במחלה ממארת גילה כי פחדיו וחששותיו התאמתו בצורה הקשה ביותר, "נותרו לו חודשים אם לא ימים ספורים לחיות," אמר הרופא, "הוא חי על זמן שאול..." סיכם.  ליבו של שמחה שתת דם. הגרוע מכל קרה! הוא לא רצה לחשוב כיצד יראו חייו מהיום ללא הכנר, אולם המחשבה הזו חדרה בכוח למוחו, פוצעת וקורעת את ליבו. בלילות היה קם ממיטתו, משעין את ראשו בין ידיו וממרר בבכי. הוא חש כאילו נפער בתוכו חלל ענק ובוער, הקורע את נפשו לגזרים. רק עתה התחוור לו עד כמה יקר ועמוק היה הקשר שבינו לבין הכנר! עברו ימים, הגיע ערב החתונה, התזמורת פצחה בניגון אחיד. האולם התמלא בצלילים עליזים. החתונה היתה שמחה ואפילו הזקנים שבין האורחים נטלו חלק בריקודים הסוערים, בצידי האולם עמד אבי הכלה וצל קודר העיב את עיניו. ניכר היה כי שמחתו אינה שלמה. אנשים באו ולחצו את ידו והוא השיב להם בחיוך חיוור. תערובת עזה של רגשות געשה בו. שמחה וצער פיעמו בקרבו, לוחמים זה בזה. אף לא אחד מהם העלה בדעתו את אשר התרחש שעות בודדות קודם לכן. כמה שעות לפני החופה הגיע שליח בהול מבית החולים, אליו נשלח הכנר יומיים קודם לכן. "שמחה, הכנר קורא לך בדחיפות", אמר. שמחה החוויר כולו. בשרו נעשה חידודין חידודין. האם הגרוע מכל קרה? האם זהו הסוף? האם הכנר רוצה להיפרד ממנו פרידה אחרונה? הוא רץ טרוף נשימה ברחובות, התפרץ לחדר בו שכב הכנר והביט באיש הדועך. פניו היו לבנות כסדין הלבן עליו שכב עפעפיו שמוטים למחצה. ברגע שהבחין בשמחה רמז לו בידו שיקרב אליו, התאמץ לחייך חיוך מכמיר לב, והחווה במבט אילם על החבילה הקשורה שעמדה על הכוננית לצידו. שמחה נטל את החבילה ופתחה ומה שמצא שם הדהים אותו. בחבילה היו מונחים שני צרורות עבים של שטרות, מונחים בקפידה זה לצד זה אולם כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמצא בהמשך, ליד השטרות היה מונח נייר מכתבים מקופל, ועליו מספר שורות שנכתבו בכתב עילג מעט אך קריא:  לשמחה, ידידי היקר מכל.  לעולם לא אוכל להעריך את האירוח החם והלבבי שהענקת לי במשך שנים רבות. לעולם לא אשכח כיצד אספת אותי מרחובה של עיר ופרשת את חסותך עלי, משתדל לתת לי בכל מצב ועת תחושה כאילו אני אחד מבני ביתך ממש.  בהיותי תינוק לקיתי במחלת ילדים נדירה ומיתרי קולי נפגעו ללא תקנה. הפכתי אילם ונעשיתי מנודה בחברה. איש לא מצא בי עניין עד שהתגלגלתי להיכן שהתגלגלתי. והנה הגעת אתה, והכנסת אותי לתוך ביתך בלב רחב ובשמחה, ואם לא די בכך הרי שטרחת לדבר איתי מדי יום ביומו על כל הרהורי ליבך ושיתפת אותי גם בסודותיך הכמוסים ביותר.  שמחה, יודע אני עד כמה משתוקק הנך לבן זכר, שימשיך את דרכך, לא פעם שחת לי כאבך ועל רצונך העז בכך. אינני יודע חשבונות שמים, ובוודאי שלא בדברים הללו השייכים לריבונו של עולם, אולם ברור לי שבזכות הכנסת האורחים הנפלאה שהייתה לי בביתך, בזכות המאמצים שהשקעת לשמח גלמוד ומסכן כמוני, תזכה לבן זכר שבוודאי ילך בדרכך וימשיך את מעשיך המופלאים.  דע לך, כי בכל ניגוני ובפרט בניגון שהנך אוהב כל כך, לא הבעתי מעולם את כאבי מעולם לא הכנסתי בו את רגש הצער על כך שהנני גלמוד ואין לי נפש חיה בעולם זולתך, קיבלתי עליי דין שמים באהבה. כל הכאב שבקע מניגוניי, שהיו מאז ומתמיד לדרך היחידה לתפילותיי לפני אדון כל, היו למענך, שתזכה להיפקד בדבר ישועה ורחמים עוד בזאת השנה. בקשה צנועה לי אליך, שאם אכן תתקיים תפילתי וברכתי, ברכת הדיוט שאף היא אינה שבה ריקם, וייוולד לך בן, תקרא אותו בשמי,  אבנר בן שלומית, וחסד ה' יסובבך תחת החסד שגמלתני ויהי רצון שתזכה עוד בזאת השנה לכך . בהוקרה, הכנר. נ.ב. מצורפים שני סכומי כסף, האחד לחתן בו את בתך שתינשא הערב למזל טוב, והשני ליום חתונת בנך שיוולד לך בעז"ה ובוודאי תזכה בעזרת היושב במרומים להכניס אף אותו לחופה.

     כמובן שתחינותיו של הכנר התקבלו במלואם לפני שוכן מרומים... 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יום המחר,שלל,חיסכון,השקיפה,ללבוש שק,תתפאר,מים,יין,דבש,חלב,שמן,מפתח,ישועה,

 

 

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ו

 

 

אדם השומע חרפתו ובזיונו ושותק, מעלתו גבוהה יותר מאדם שצם אלף תעניות והופך להיות אהובו של הקב"ה". (מקובלנו מפי האר"י ז"ל והרמ"ק)



     "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים" (משנה תורהספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה יב)



     "המרחם על הבריות ואפילו על בעלי חיים, מרחמים עליו מהשמיים וכותבים אותו בספרן של צדיקים". (ה'לקט יושר')



"     הקם תקם עמו" (כ"ב ד'). "הקם" כפי מה שתעזור לחברך, "תקים עמו" כך תהיה לך בעצמך תקומה. )שפת אמת(



המתים שחזרו לחיים (אפריון שלמה, עלון 192)

     מעשה בעשיר קמצן שפנה אל רבינו עובדיה ספורנו זיע"א, שהיה רופא גדול וה' עימו לעלות רפואה לכל הפונים אליו, ואמר לו:  אשריך שחננך ה' חכמה להפוך חולים לבריאים!  אמר לו הרב: אשריך אחי שבלא חכמה יתירה יכול אתה להפוך מתים לחיים, ולהחזיר נשמות לפגרים מתים!  תמה העשיר ואמר: מה כוונתך? אמר לו הרב: איני יכול להסביר לך זאת בדיבור, אלא צריך אני להראות לך בעיניך. אמר העשיר : הבא רבי הראני נא.

     לקחו הרב לסמטאות העוני שבפאתי העיר , והעשיר משתאה לו, תוהה לאן הוא נלקח. פנה הרב ונכנס בפתח נמוך. התכופף העשיר ונכנס אחריו, ומצא עצמו בחצר רחבת ידיים, מלאה רפש וזוהמה. להקות זבובים התערבלו מעל גלי האשפה, וזולתם לא נראתה שם נפש חיה. הביט העשיר סביב, וראה 14 דלתות נעולות, הפונות אל החצר המזוהמת והמלוכלכת.  שאל העשיר את הרב: לאן הבאת אותי? החצר רפאים היא זו?  שאל הרב: יש לך מעות בכיסך? ענה העשיר שאכן יש לו מעות, אך הוא זקוק להן...  חייך הרב למראה חרדת הקמצנות של העשיר ואמר: אל פחד,  איני זקוק למעותיך, קחם נא בידיך וקרקש בהם בקול, ותראה דבר מעניין...  סקרנותו של העשיר התעוררה, חפן את המטבעות בידיו, והשמיע את צלצולן. לפתע נפרצו 14 הדלתות, ונחילי אדם נהרו בעדן,  גדולים וקטנים, זקנים עם נערים, מגודלי שיער, מזי רעב, לבושי קרעים, שולחים ידיים דקיקות ומביטים בעיניים כלות... היו אלו עניים מרודים, לבושי בלאים וקרעים מזוהמים כל כך, עד שהתביישו להראות בפני אדם, והיו מסתגרים בבתיהם כמתים קבורים. רק בערב בעלטה, מגיחים היו בדממה ומחפשים אוכל באשפתות...  הזדעזע העשיר, והמטבעות נפלו מידיו, והעניים התנפלו על הזהובים בשקיקה. עמד העשיר כמסומר למקומו, נסער עד עומק נשמתו, והעניים מכתרים אותו ובוכים: "הב, הב, אדון נעלה!".  שאל העשיר למספרם, והלך עם הרב לקנות להם בגדים ראויים,  ולאחר מכן שלח את משרתיו לנקות את החצר והדירות,  ולהכשירם למגורי אדם.  כעבור שבוע הזמינו הרב לבוא עמו ולבקרם, ומצאו את החצר שוקקת חיים, מלאה ילדים משחקים ואמהות פעלתניות, וזקנים יושבים בפתחי הבתים. כשראה זאת העשיר אמר לרב: עתה הבנתי את דברי כבודו, שבלא חכמה יתרה, יש בידי להחיות מתים ולהחזיר נשמות לפגרים מתים...

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חרפה,ביזיון,שתיקה,תעניות,דבש,יין,מרחם,בריות,בעלי חיים,תקומה,מתים,

 

 

  

אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ו

 

 

אלול הוא קייטא לנפש, ימי אלול הם ימי השמש הכי בהירים והכי יפים ברוחניות. והיודע את זה, יידע איך לייקר את הימים האלו שלא ילך אף רגע לאיבוד. (רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל)



     "גם אדם שחרצו בשמים את גזר דינו לרעה, ח"ו, יכול לבטל את גזר הדין, אם יענה 'אמן יהא שמיה רבא', בכל כח כוונתו". (ב'היכלות רבתי')



    הרבי מסטריקוב: 'איך אפשר לכנות 'קדוש'  אדם שנהנה מחתיכת בשר!' ("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג אב"ד(



     זכור אשר עשה לך עמלק. לפני זכירת עמלק כתוב זכירת מעשה מרים.  אומרים בעלי המוסר למה הם סמוכים, לומר לך שכשם שמהדרין על שמיעת פ' זכור-עמלק, כך צריך להדר על זכירת מעשה מרים, לא לדבר או לשמוע לשון הרע.



חצי הכוס הריקה (אור שרה, עלון 542)

     שמי יוסי והסיפור הבא שאני הולך לספר לכם אמיתי לגמרי וכל מה שקרה בו הוא אמת לאמיתה. איך אני יודע?  פשוט מאוד. זה קרה לי, ואני רוצה לשתף אתכם במסר חשוב לחיים, שלמדתי ממנו.

     הכול התחיל ביום ההולדת שלי. כידוע ימי הולדת הם זמן מסוגל לחשבון נפש וסגולה לבקשות מריבונו של עולם. עמדתי ואמרתי: 'תראה ריבונו של עולם, לא מגיע לי שתביא לי לכבוד יום ההולדת איזה מתנה של מיליון דולר כדי לסדר לי את החיים?!'  הרגשתי איך שהוא מקשיב לי בקשב רב וכביכול אומר לי: ' תסתכל על עצמך, על החיים שלך, יש לך שתי ידיים, שתי רגליים, הכול אצלך בריא. יש לך משפחה מאושרת. יש לך בית ואוכל. זה לא מספיק לך?' חשבתי על הדברים ושאלתי את עצמי: למה באמת אני צריך עכשיו מיליון דולר, אם באמת יש לי הכול?' אבל הרגשתי איך למרות הכול הלב שלי לא מרוצה מהמצב, ובמקום להיות מאושר ולהודות על מה שיש, הוא רק פתח עיניים גדולות בצורת דולרים וצעק בקול גדול:' מיליון דולר! זה מה שיהפוך אותך למאושר באמת. אתה צריך לבקש מיליון דולר ולא סנט אחד פחות!.

     למחרת בבוקר קמתי ללכת לעבודה, ואיך שאני מגיע למכונית אני נתקל במראה שהוא הסיוט של כל נהג. דו"ח חנייה על סך 100 שקלים, ישב לו בנחת על אדן חלון מכוניתי. איזה באסה לפתוח ככה את היום, חשבתי לעצמי. לקחתי את הדו"ח, שמתי בתא הכפפות והמשכתי לנסוע לבית הכנסת. אחרי שאני חוזר מהתפילה, לפני אחד הצמתים אני מבחין בשוטרת שמסמנת לי לעצור בצד. 'מה עכשיו עשיתי?' שאלתי אותה בחשש. 'אני אגיד לך מה' נזפה בי השוטרת, 'חתכת שני נתיבים בניגוד לחוק. על העבירה הזו תקבל 500 שקל קנס. מה אגיד לכם? אם על 100  ש"ח הרגשתי באסה, עכשיו נהייתי עצוב ממש500  ש"ח זה לא צחוק. לא הבנתי, למה זה מגיע לי? עוד לא עברו שעתיים מהרגע שקמתי וכבר הלכו לי 600 ש"ח.  לקחתי גם את הדוח הזה והכנסתי לתא הכפפות ליד הדוח הקודם של 100 השקלים. 'ברוך הבא' שמעתי את דוח ה- 100 מברך בברכה את חברו, דוח ה-500' : קפה? תה? אולי עוגיות? טריות, הגיעו עכשיו'. 'רק מים בבקשה' ענה דוח ה-500' . ממש חם כאן' אמר ביובש ותפס את מקומו בתא הכפפות. המשכתי לנסוע לעבודה. חושב על מה ולמה באו לי כל העונשים האלו. נכנסתי לחנייה ופסעתי אל תוך הבניין. פתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו, שמרגישים רגע לפני שנזכרים במשהו גדול במיוחד: רגע, המפתחות של המכונית שלי! התחלתי מהר לבדוק את הכיסים. הם לא שם, אז איפה הם? יכול להיות ששכחתי אותם בתוך המכונית ונעלתי את הדלתות ועכשיו הם תקועים להם בפנים? רצתי מהר למכונית, לא יכול להיות. המפתחות שלי היו תקועים להם בתוך המכונית. הרגשתי חולשה. לא מספיק שחטפתי קנסות וכל היום שלי השתבש, עכשיו גם זה? בלית ברירה ניפצתי את חלונות המכונית ושלפתי את המפתחות. נהדר.  עכשיו אני צריך ללכת למוסך ולשלם לזגג על חלונות חדשים. אוף! חשבתי, 'למה הקדוש ברוך הוא עושה לי את זה כל זה?' אחרי העבודה בסוף היום (ועוד לא דיברנו על הפלאפון, שנפל לי ונשבר במשך היום) מותש ועייף כולי,  חזרתי לביתי, לסיים סוף סוף את היום. נכנסתי לחנייה של הבית וחיפשתי מקום חנייה. ראיתי מקום פנוי והתחלתי להיכנס אליו ברוורס, עד שאחרי כמה שניות שמעתי בום! עצרתי בבהלה וגיליתי שנכנסתי במכונית חונה. מה אגיד לכם? היום הזה פשוט לא נגמר. מכיוון שאף אחד לא היה במקום, השארתי לשכן פתק עם הפרטים שלי. מעניין,  תהיתי לעצמי, כמה כסף זה יעלה בנוסף לדוחות החנייה ולחלונות המנופצים ששברתי היום. הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל לרעוד מרוב תסכול וייאוש:' ה''! צעקתי בלב: 'למה מגיעות לי כל הצרות האלו? מה אתה רוצה ללמד אותי? היה לי כל כך טוב עד אתמול. הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם אבל זה לא הספיק לי, רציתי גם מיליון דולר. ועכשיו כל מה שאני רוצה הוא רק לחזור ולהיות מאושר, פשוט כמו שהייתי אתמול...'

     לפעמים, כששואלים אותנו: 'איך אתה מרגיש?' אנחנו מסתכלים על חצי הכוס הריקה וחושבים מה חסר לנו: 'הלוואי שהיה לנו עוד כסף במשכורת, הלוואי שהיינו עשירים כמו השכן שלנו, הלוואי שגם לנו הייתה מכונית מפוארת כזאת' ואז מגיעה העצבות ואיתה המרירות והתלונות. במצב כזה, כאילו אומרים לנו משמיים: לא טוב לכם? אנחנו כבר נראה לכם מה זה לא טוב, כדי שתתחילו להבין כמה החיים שלכם היו טובים. לכן, תמיד אנחנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו בחיים ולהעריך את הקיים מתוך ידיעה ששום דבר בחיים הוא לא מובן מאליו. יש לנו בריאות? אנחנו נושמים? הכול עובד כמו שצריך? אלו סיבות מצוינות בשביל שנרגיש בני מזל, ושהחיים שלנו דבש. אני בכל אופן, הרגשתי שהקדוש ברוך הוא הביא לי בתור מתנת יום הולדת את היום הזה, כדי שאזכור כל החיים שיש להעריך את הטוב ולהודות עליו לקדוש ברוך הוא אלף פעם ביום. 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אלול,ימי השמש,חרצו,גזר דין,קדוש,בשר,עמלק,מרים,בעלי המוסר,לשון הרע,חצי הכוס הריקה,

 

 

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ו

 

אם יש דבר שאיננו כשורה בחיצוניותו של האדם אות שיש ליקוי בפנימיותו.



     אנו נמצאים במלחמה נוראה על החיים! מלחמה קבועה עם הרע.  אחד מתכסיסי המלחמה הוא להכנס למקום סתר, ומשם לתת מכת אש על האויב - אלו הישיבות! ("לקט רשימות" בעניני ביהמ"ק)



     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.



     האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שתמיד לא הבין מדוע יצר הרע נקרא בשם 'כסיל', עד שבפקודת הקיסר ניקולאי הוא, הרבי נאסר במאסר, אז נוכח לדעת שיצר הרע הוא אכן כסיל. ' מילא אני נמצא פה בעל כרחי בפקודת הקיסר, אבל הכסיל הזה מדוע הוא הלך איתי בלי שום כפיה, מי הכריח אותו?! רק מרצון עצמו...' ("כתבי מהר"ז"(



     הגאון בעל ה"חזון איש" זי''ע היה נוהג כשהיו באים אליו לשאול בעצתו היה אומר שילמדו שלשה או ארבע שעות רציפות תורה לשמה בלי שום פניות, ואחר לימוד זה כשיחשבו בהנידון אז יוכלו למצוא עצה בקל לצאת מכל השאלות, והוא בבחינת "צא ולמד" שצריכים לצאת מן העולם וכדברי ה"חשבה לטובה" י"ע "ולמד" שהוא תורה לשמה, שאז מזדכך המוח ואפשר לדון בלי נגיעות.



     הגאון רבי עזרא מנחם עדס היה מורה של אחיו הצעיר יהודה שליט"א - לימים ראש ישיבת "קול יעקב" - שאל פעם בכיתה מה זה "והיה מחנך קדוש". השיב מיד הילד הכישרוני יהודה: ' והיה המחנך שלך קדוש'... ("אר"ץ זבת חלב"(



     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים  בשעה מאוחרת מאוד משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם , מיד מתיישבי ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם,  א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצוה בודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.



     ידוע הוא אמרת רבינו החיד''א , שהאומר שאין בתורה"ק כ"א  פשט הפשוט, הוא טיפש, כי כן הוא האותיות פשט כאותיות טפש , ועוד הוסיף שאם יאמר שמאמין רק בפשט ורמז אזי הוא פ"ר וכהר"ת   פ'שט ר'מז וכן אם אומר שיש גם דרוש בתורה אם לא סוד, אזי הוא ד"פר , ועל זה רמזה הכתוב "אל תהיו כסוס כפר"ד אין הבין'',   כלומר שלא תאמר שאין כאן יותר ממה שרואים בפשטות, אלא שיש פנימיות התורה בכל דבר, שכולו נתפרש בדרך פרד''ס.



המתנה המוזרה (פניני עין חמד, גיליון 601)

     כשצלצל הטלפון בביתו הזדרז ר' שלמה להרים את השפופרת. הוא ציפה לשיחה חשובה, הקשורה לעסקיו, אך למרבה הפתעתו שמע מעברו השני של קו הטלפון את קולו של רבו, האדמו"ר מסקולֶן. הוא קפץ ממקומו ועמד ביראה לשמוע את דבריו.

     ר' שלמה התגורר במקסיקו והיה איש עסקים מצליח. עושרו לא שיבש את אורחות חייו. את ילדיו חינך על ברכי התורה והחסידות.  במיוחד בלטה אצלו מידת הצניעות וההסתפקות במועט.  הוא היה חסיד סקולֶן. מפעם לפעם נסע אל רבו, האדמו"ר ר ' אליעזר זוסיא, שהתגורר בניו-יורק. שיחת הטלפון באותו בוקר הייתה מפתיעה למדי.  תחילה שאלו הרבי לשלומו, אחר-כך התעניין בשלום בני משפחתו, ובהמשך שאל על חינוך הילדים. "ומה על בנך, מוישל'ה? האם אתה דואג , שילמד כראוי?", הוסיף ושאל. מוישל'ה היה ילד חכם, אבל שובב ומלא מרץ. האדמו"ר הכיר אותו לאחר שבביקורו האחרון של ר' שלמה אצלו הביא עימו את הילד. "ודאי", מיהר הלה לענות, "עומד הוא לסיים בעוד כשבועיים את מסכת סוכה, וברוך השם הוא לומד טוב". "האם הענקת לו פרס על לימודיו ?", הוסיף האדמו"ר לשאול. ר' שלמה הודה שלא עשה זאת. " אם כן", אמר האדמו"ר לאב, "אני מציע שתבטיח לילד , כי אם יסיים את מסכת סוכה וייבחן עליה כראוי, תקנה לו דבר-מה בהערכה על הצטיינותו, כפי שיבקש. הדבר חשוב לטובת הילד, וזה יהיה גם לטובתך!", הוסיף הרבי. בסיום השיחה שוב הזהיר האדמו"ר את האב , כי יניח לילד לבחור את המתנה בעצמו, על- פי רצונו. השיחה הסתיימה והאב התפעל מהתעניינותו המפורטת כל-כך של הרבי.

     מאוחר יותר, כשהבטיח לבנו מוישל'ה מתנה לכשיסיים את מסכת סוכה, קפץ הילד משמחה ושקד יומם ולילה , עד שהיה בקי במסכת ונבחן עליה בהצטיינות. הגיע תורו של האב לקיים את הבטחתו, אך למגינת ליבו בחר הילד מתנה שלא על- פי טעמו כלל. מוישל'ה ביקש שרשרת ברזל ארוכה, עם מנעול גדול, כדי שיוכל לפתוח ולסגור אותה... אך האב זכר את אזהרת הרבי ונאלץ לקנות לילד את המתנה שביקש.  חלפו יומיים. זה היה בשעת אחר-הצהריים, קרוב לזמן תפילת מנחה. מוישל'ה שיחק בחצר הקדמית של הבית. האב שב הביתה לפני שעה קלה, ופנה לנוח מעט קודם הליכתו לתפילות מנחה וערבית וללימוד שיעוריו הקבועים. לרגע הזה המתינו שני ברנשים שישבו ליד הבית במכונית בעלת חלונות כהים. בימים הקודמים ערכו תצפיות על הבית, וכבר הכירו היטב את סדר יומו של ר' שלמה. בהגיע השעה , שבה הוא נוהג לצאת לתפילת מנחה יצאו מן המכונית וארבו לו סמוך לפתח הבית. הכול התנהל כמתוכנן. בזמן הקבוע יצא מן הבית ונעל את הדלת במפתח. באותה שנייה זינקו עליו הברנשים , סתמו את פיו, הנחיתו עליו מהלומות והממו אותו, וגררו אותו בכוח לעבר מכוניתם. היה זה ניסיון חטיפה למטרות כופר, תופעה שהייתה נפוצה למדיי במקסיקו באותם ימים. המשטרה הייתה חסרת אונים. לעיתים היה האירוע מסתיים בתשלום הכופר, אך היו מקרים שהחטופים לא שבו לבתיהם .!

     כאשר החוטפים האוחזים בטרפם הגיעו אל המכונית נדהמו לגלות , כי היא כבולה ב... שרשרת ברזל עבה אל עמוד החשמל שלידה. השניים היו המומים, והרפו לרגע מאחיזתם בטרפם. ר' שלמה ניצל את ההזדמנות והחל להימלט, זועק לעזרה. במקום החל להתאסף קהל רב והמשטרה הוזעקה.  הברנשים הבינו , כי ההמון סוגר עליהם וניסו להימלט ויהי מה. הנהג התניע את המכונית ולחץ על דוושת התאוצה בכל הכוח, עד ששרשרת הברזל נקרעה והתנתקה מהעמוד. הם פתחו בנסיעה מטורפת, בעוד השרשרת מחוברת למכונית.  בקשר המשטרתי נמסר הדיווח על המכונית הנמלטת, הגוררת אחריה שרשרת ברזל. כעבור זמן קצר נלכדו החוטפים והובלו אל מאחורי סורג ובריח.  את השעות הבאות בילה מיודענו במתן עדות במשטרה, וכששב מאוחר לביתו שאל את מוישל'ה , מתי הצליח לקשור את המכונית אל העמוד. בנו הסמיק והודה , כי רצה ללמד לקח את החונה בסמוך לפתח הבית בחניה שלהם, ולכן כבל אותה אל העמוד. האב הנרגש חיבק את מוישל'ה בחום. " מעשה השובבות שלך הציל אותי", אמר לו שוב ושוב.

     מיד לאחר מכן החליט לנסוע אל רבו , לספר לו , את אשר אירע ולהודות לו על עצתו. האדמו"ר שמח לשמוע על נס ההצלה והוסיף בבדיחות , כי מאחר שהחוטפים שברו את השרשרת והמנעול, מוטל עליו, על האב, לקנות למוישל'ה מתנה חדשה...



בשיטת ''עשה זאת בעצמך'' (הרב יחזקאל שובקס)

"     ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" . כך כותב המדרש: "אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', אלא מאליה. הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה". המדרש צריך הסבר, כי סוף כל סוף הרי הקב"ה הוא נותן השכר והעונש לאדם לפי מעשיו?

     קָאקו הוא כפר בדרום "סן-סלבדור", מדינה מרכז אמריקנית.  קאקו אשר שוכן על חופה המזרחי של האוקיינוס השקט, הינו מטופח ויפה שמושך אליו עשירים רבים מכל הסביבה, אשר מעדיפים את החיים בכפר השקט. מלבד השקט המיוחד, אף ניחן הכפר ברוגע ובשלווה שלא מעלמא הדין. עד כדי כך, שגם עשירים אשר החזיקו בביתם אוצרות יקרים ביותר, לא תמיד זכרו לנעול את דלת ביתם בלילה.  סיפור הגניבה הראשון בכפר הכניס להלם את כל התושבים.  אך לא נותר להם הרבה זמן לעכל את הגניבה הראשונה, עד שבאה השניה והשלישית. חבורת הגנבים אזרו אומץ מגניבה לגניבה, עד שהיא הפכה למכה של ממש . מטה המשטרה הקרוב ביותר, שכן במרחק של עשרים קילומטרים משם, ועד שהניידת היתה מגיעה לאיזור, זה כבר היה לאחר מעשה. ומשום כך נאלצו התושבים לשכור את שירותיה של חברת אבטחה אשר סיירה בקביעות בלילות.  המאבטחים אכן הצליחו ללכוד את הגנבים ואף מסרה אותם לידי המשטרה.  התושבים היו בטוחים שהמשטרה תמצה את הטיפול עם הגנבים, אלא שההמשך לימד אותם, שלא הרחק מהם בערים הגדולות והצפופות עסוקה המשטרה עד מעל הראש במעשי עבריינות קשים בהרבה, כך שהיא באמת לגמרי לא פנויה למעשי גניבות "שוליים".

     לאחר תקופה קצרה שוב התגלתה חברת הגנבים בחוצות הכפר, הפעם עם קצת יותר אומץ. התושבים העשירים ניצלו את מעמדם ופנו לחברי הפרלמנט,  אלו בתגובה לחצו על בכירי המשטרה. בסופו של תהליך משפטי ארוך, נגזר מאסר של שבע עד עשר שנים על כל חבורת הגנבים. לרגע נדמה היה, שהשקט חזר שוב לכפר. אלא שכעבור תקופה נוספת שוב התפרצה מכת הגניבות. מתברר שזו אותה חבורת גנבים, הם הצליחו להערים על הסוהרים ,והבריחו כלי משחית שונים וכך ברחו מן הכלא. הנהלת הכלא,  לא היתה בהלם כלל. גם הם היו עסוקים בעבריינים מסוכנים יותר מסתם חבורה בזויה של גנבים. " אם אין אני לי, מי לי?" - אמרו התושבים לעצמם בשפה הספרדית השגורה בפיהם.  הפעם החליטו לשנות כיוון לחלוטין. בלית ברירה, ייקחו את הדין לידיים.  מדובר בתגובה מסוכנת מאוד, הם ידעו שהם עלולים לעמוד למשפט בבוא היום. משום כך, שכרו את שירותיו של אחד מטובי המשפטנים ב"סן-סלבדור". עשרות שעות של התייעצות,  הניבו תוצאה מבורכת מאוד.  

     קולומה סנס - הוא סתם איש בער, בעל ידיים זריזות וגוף גמיש מאוד. רוב שנות ילדותו בילה על העצים הגבוהים ביערות ואף קרוא וכתוב לא ידע, אך את רחובות הכפר "קאקו" ידע על פה. עשרות שעות של שוטטות בלילות לימדו אותו הרבה. חלק גדול מן הבתים אף הכיר כבר מבפנים. הלילה יכיר בית נוסף.  זה הבית השביעי ברחוב השלישי משמאל. מקודם, כאשר עבר שם הבחין כיצד מישהו משלשל לידיו של בעל הבית מעטפה שמנה של דולרים . השעה היתה שלוש לפנות בוקר, שקט ודממה שררו בכל המרחב, ואף מאבטח לא נראה בסביבה. קולומה יצא ממקום מחבואו מאחורי פח האשפה. הוא סבב את הבית מכל הצדדים, עד שבחר את החצר האחורית כמיקום הנוח ביותר. הוא חתך את רשת הברזל בעזרת אולר קטן שברשותו והשתחל פנימה. כעת עמד מתחת לאחד החלונות. למזלו היה הסורג פתוח מה שחסך ממנו מאמץ נוסף. קפיצה קטנה הספיקה לו בכדי להשתחל מבעד לחלון פנימה לתוך הבית. חושך עבות שרר בחדר, ורק הפנס הקטן שברשותו עזר לו להתקדם לעבר הדלת. הוא לחץ על הידית, ופתאום שמע רחש קל מאחוריו. הוא סובב את ראשו אחורה, וראה כיצד לוח עשוי פלדה בוקע מתוך הקיר וסוגר על החלון. ועדיין לא קלט שהוא במלכודת. הוא לחץ על ידית הדלת, ומיד מתברר שהיא נעולה.  דפיקות שקטות על הדלת הבהירו לו, שמדובר בדלת משוריינת עבה במיוחד, חסינה לקולות ולרעשים. הוא ניגש אחורה לכיוון החלון וניסה להזיז אחורה את לוח הפלדה, אלא שהיא לא נענתה לו.  בעשרים וארבעת השעות הבאות, היה לקולומה מספיק זמן להבין, שהוא הולך לסיים את חייו באופן אכזרי ביותר בתוך הכספת הסגורה הזאת. אף אחד מבחוץ אפילו לא אמור לדעת שהוא בפנים.  

     בתביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי בני משפחתו של קולומה, הואשם בעל הבית בעבירה חמורה של הריגה. מי שייצג אותו במשפט, היה אותו משפטן בכיר אשר עזר להם להמציא את הרעיון המתוחכם. הוא הוכיח לחבר השופטים שבעל הבית לא נקף אצבע במעשה ההרג, אלא הגנב עשה את הכל לעצמו. "זו מערכת אוטומטית לחלוטין" - הסביר להם תוך שהוא מסתייע בטכנאי שבדק את הדברים מקרוב. "ברגע שלוחצים על ידית הדלת מבפנים, נסגר החלון באופן אוטומטי,  ואין שום אפשרות לשמוע בתוך הבית את מה שמתחולל שם בפנים. במקרה ממש, הם גילו את גופתו לאחר שכבר לא היה מה לעשות" . לאחר שהשופטים עיינו היטב בספר החוקים הספרדי, החליט לזכות את בעל הבית מכל אשמה.

     כוונת המדרש היא: שהקב"ה הקים מערכת מופלאה בעולמו,  שהעונשים והשכר, הכל נגזרים מתוך מעשי האדם עצמו, וכפי שהאדם בוחר לעשות, כך הוא גוזר על עצמו את התוצאות

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ליקוי,תכסיסי מלחמה,מקום סתר,מכת אש,התלהבות,שמחה,כסיל,נגיעות,כישרוני,קדוש,

 
 

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ו

 

אם יש דבר שאיננו כשורה בחיצוניותו של האדם אות שיש ליקוי בפנימיותו.



     אנו נמצאים במלחמה נוראה על החיים! מלחמה קבועה עם הרע.  אחד מתכסיסי המלחמה הוא להכנס למקום סתר, ומשם לתת מכת אש על האויב - אלו הישיבות! ("לקט רשימות" בעניני ביהמ"ק)



     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.



     האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שתמיד לא הבין מדוע יצר הרע נקרא בשם 'כסיל', עד שבפקודת הקיסר ניקולאי הוא, הרבי נאסר במאסר, אז נוכח לדעת שיצר הרע הוא אכן כסיל. ' מילא אני נמצא פה בעל כרחי בפקודת הקיסר, אבל הכסיל הזה מדוע הוא הלך איתי בלי שום כפיה, מי הכריח אותו?! רק מרצון עצמו...' ("כתבי מהר"ז"(



     הגאון בעל ה"חזון איש" זי''ע היה נוהג כשהיו באים אליו לשאול בעצתו היה אומר שילמדו שלשה או ארבע שעות רציפות תורה לשמה בלי שום פניות, ואחר לימוד זה כשיחשבו בהנידון אז יוכלו למצוא עצה בקל לצאת מכל השאלות, והוא בבחינת "צא ולמד" שצריכים לצאת מן העולם וכדברי ה"חשבה לטובה" י"ע "ולמד" שהוא תורה לשמה, שאז מזדכך המוח ואפשר לדון בלי נגיעות.



     הגאון רבי עזרא מנחם עדס היה מורה של אחיו הצעיר יהודה שליט"א - לימים ראש ישיבת "קול יעקב" - שאל פעם בכיתה מה זה "והיה מחנך קדוש". השיב מיד הילד הכישרוני יהודה: ' והיה המחנך שלך קדוש'... ("אר"ץ זבת חלב"(



     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים  בשעה מאוחרת מאוד משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם , מיד מתיישבי ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם,  א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצוה בודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.



     ידוע הוא אמרת רבינו החיד''א , שהאומר שאין בתורה"ק כ"א  פשט הפשוט, הוא טיפש, כי כן הוא האותיות פשט כאותיות טפש , ועוד הוסיף שאם יאמר שמאמין רק בפשט ורמז אזי הוא פ"ר וכהר"ת   פ'שט ר'מז וכן אם אומר שיש גם דרוש בתורה אם לא סוד, אזי הוא ד"פר , ועל זה רמזה הכתוב "אל תהיו כסוס כפר"ד אין הבין'',   כלומר שלא תאמר שאין כאן יותר ממה שרואים בפשטות, אלא שיש פנימיות התורה בכל דבר, שכולו נתפרש בדרך פרד''ס.



המתנה המוזרה (פניני עין חמד, גיליון 601)

     כשצלצל הטלפון בביתו הזדרז ר' שלמה להרים את השפופרת. הוא ציפה לשיחה חשובה, הקשורה לעסקיו, אך למרבה הפתעתו שמע מעברו השני של קו הטלפון את קולו של רבו, האדמו"ר מסקולֶן. הוא קפץ ממקומו ועמד ביראה לשמוע את דבריו.

     ר' שלמה התגורר במקסיקו והיה איש עסקים מצליח. עושרו לא שיבש את אורחות חייו. את ילדיו חינך על ברכי התורה והחסידות.  במיוחד בלטה אצלו מידת הצניעות וההסתפקות במועט.  הוא היה חסיד סקולֶן. מפעם לפעם נסע אל רבו, האדמו"ר ר ' אליעזר זוסיא, שהתגורר בניו-יורק. שיחת הטלפון באותו בוקר הייתה מפתיעה למדי.  תחילה שאלו הרבי לשלומו, אחר-כך התעניין בשלום בני משפחתו, ובהמשך שאל על חינוך הילדים. "ומה על בנך, מוישל'ה? האם אתה דואג , שילמד כראוי?", הוסיף ושאל. מוישל'ה היה ילד חכם, אבל שובב ומלא מרץ. האדמו"ר הכיר אותו לאחר שבביקורו האחרון של ר' שלמה אצלו הביא עימו את הילד. "ודאי", מיהר הלה לענות, "עומד הוא לסיים בעוד כשבועיים את מסכת סוכה, וברוך השם הוא לומד טוב". "האם הענקת לו פרס על לימודיו ?", הוסיף האדמו"ר לשאול. ר' שלמה הודה שלא עשה זאת. " אם כן", אמר האדמו"ר לאב, "אני מציע שתבטיח לילד , כי אם יסיים את מסכת סוכה וייבחן עליה כראוי, תקנה לו דבר-מה בהערכה על הצטיינותו, כפי שיבקש. הדבר חשוב לטובת הילד, וזה יהיה גם לטובתך!", הוסיף הרבי. בסיום השיחה שוב הזהיר האדמו"ר את האב , כי יניח לילד לבחור את המתנה בעצמו, על- פי רצונו. השיחה הסתיימה והאב התפעל מהתעניינותו המפורטת כל-כך של הרבי.

     מאוחר יותר, כשהבטיח לבנו מוישל'ה מתנה לכשיסיים את מסכת סוכה, קפץ הילד משמחה ושקד יומם ולילה , עד שהיה בקי במסכת ונבחן עליה בהצטיינות. הגיע תורו של האב לקיים את הבטחתו, אך למגינת ליבו בחר הילד מתנה שלא על- פי טעמו כלל. מוישל'ה ביקש שרשרת ברזל ארוכה, עם מנעול גדול, כדי שיוכל לפתוח ולסגור אותה... אך האב זכר את אזהרת הרבי ונאלץ לקנות לילד את המתנה שביקש.  חלפו יומיים. זה היה בשעת אחר-הצהריים, קרוב לזמן תפילת מנחה. מוישל'ה שיחק בחצר הקדמית של הבית. האב שב הביתה לפני שעה קלה, ופנה לנוח מעט קודם הליכתו לתפילות מנחה וערבית וללימוד שיעוריו הקבועים. לרגע הזה המתינו שני ברנשים שישבו ליד הבית במכונית בעלת חלונות כהים. בימים הקודמים ערכו תצפיות על הבית, וכבר הכירו היטב את סדר יומו של ר' שלמה. בהגיע השעה , שבה הוא נוהג לצאת לתפילת מנחה יצאו מן המכונית וארבו לו סמוך לפתח הבית. הכול התנהל כמתוכנן. בזמן הקבוע יצא מן הבית ונעל את הדלת במפתח. באותה שנייה זינקו עליו הברנשים , סתמו את פיו, הנחיתו עליו מהלומות והממו אותו, וגררו אותו בכוח לעבר מכוניתם. היה זה ניסיון חטיפה למטרות כופר, תופעה שהייתה נפוצה למדיי במקסיקו באותם ימים. המשטרה הייתה חסרת אונים. לעיתים היה האירוע מסתיים בתשלום הכופר, אך היו מקרים שהחטופים לא שבו לבתיהם .!

     כאשר החוטפים האוחזים בטרפם הגיעו אל המכונית נדהמו לגלות , כי היא כבולה ב... שרשרת ברזל עבה אל עמוד החשמל שלידה. השניים היו המומים, והרפו לרגע מאחיזתם בטרפם. ר' שלמה ניצל את ההזדמנות והחל להימלט, זועק לעזרה. במקום החל להתאסף קהל רב והמשטרה הוזעקה.  הברנשים הבינו , כי ההמון סוגר עליהם וניסו להימלט ויהי מה. הנהג התניע את המכונית ולחץ על דוושת התאוצה בכל הכוח, עד ששרשרת הברזל נקרעה והתנתקה מהעמוד. הם פתחו בנסיעה מטורפת, בעוד השרשרת מחוברת למכונית.  בקשר המשטרתי נמסר הדיווח על המכונית הנמלטת, הגוררת אחריה שרשרת ברזל. כעבור זמן קצר נלכדו החוטפים והובלו אל מאחורי סורג ובריח.  את השעות הבאות בילה מיודענו במתן עדות במשטרה, וכששב מאוחר לביתו שאל את מוישל'ה , מתי הצליח לקשור את המכונית אל העמוד. בנו הסמיק והודה , כי רצה ללמד לקח את החונה בסמוך לפתח הבית בחניה שלהם, ולכן כבל אותה אל העמוד. האב הנרגש חיבק את מוישל'ה בחום. " מעשה השובבות שלך הציל אותי", אמר לו שוב ושוב.

     מיד לאחר מכן החליט לנסוע אל רבו , לספר לו , את אשר אירע ולהודות לו על עצתו. האדמו"ר שמח לשמוע על נס ההצלה והוסיף בבדיחות , כי מאחר שהחוטפים שברו את השרשרת והמנעול, מוטל עליו, על האב, לקנות למוישל'ה מתנה חדשה...



בשיטת ''עשה זאת בעצמך'' (הרב יחזקאל שובקס)

"     ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" . כך כותב המדרש: "אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', אלא מאליה. הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה". המדרש צריך הסבר, כי סוף כל סוף הרי הקב"ה הוא נותן השכר והעונש לאדם לפי מעשיו?

     קָאקו הוא כפר בדרום "סן-סלבדור", מדינה מרכז אמריקנית.  קאקו אשר שוכן על חופה המזרחי של האוקיינוס השקט, הינו מטופח ויפה שמושך אליו עשירים רבים מכל הסביבה, אשר מעדיפים את החיים בכפר השקט. מלבד השקט המיוחד, אף ניחן הכפר ברוגע ובשלווה שלא מעלמא הדין. עד כדי כך, שגם עשירים אשר החזיקו בביתם אוצרות יקרים ביותר, לא תמיד זכרו לנעול את דלת ביתם בלילה.  סיפור הגניבה הראשון בכפר הכניס להלם את כל התושבים.  אך לא נותר להם הרבה זמן לעכל את הגניבה הראשונה, עד שבאה השניה והשלישית. חבורת הגנבים אזרו אומץ מגניבה לגניבה, עד שהיא הפכה למכה של ממש . מטה המשטרה הקרוב ביותר, שכן במרחק של עשרים קילומטרים משם, ועד שהניידת היתה מגיעה לאיזור, זה כבר היה לאחר מעשה. ומשום כך נאלצו התושבים לשכור את שירותיה של חברת אבטחה אשר סיירה בקביעות בלילות.  המאבטחים אכן הצליחו ללכוד את הגנבים ואף מסרה אותם לידי המשטרה.  התושבים היו בטוחים שהמשטרה תמצה את הטיפול עם הגנבים, אלא שההמשך לימד אותם, שלא הרחק מהם בערים הגדולות והצפופות עסוקה המשטרה עד מעל הראש במעשי עבריינות קשים בהרבה, כך שהיא באמת לגמרי לא פנויה למעשי גניבות "שוליים".

     לאחר תקופה קצרה שוב התגלתה חברת הגנבים בחוצות הכפר, הפעם עם קצת יותר אומץ. התושבים העשירים ניצלו את מעמדם ופנו לחברי הפרלמנט,  אלו בתגובה לחצו על בכירי המשטרה. בסופו של תהליך משפטי ארוך, נגזר מאסר של שבע עד עשר שנים על כל חבורת הגנבים. לרגע נדמה היה, שהשקט חזר שוב לכפר. אלא שכעבור תקופה נוספת שוב התפרצה מכת הגניבות. מתברר שזו אותה חבורת גנבים, הם הצליחו להערים על הסוהרים ,והבריחו כלי משחית שונים וכך ברחו מן הכלא. הנהלת הכלא,  לא היתה בהלם כלל. גם הם היו עסוקים בעבריינים מסוכנים יותר מסתם חבורה בזויה של גנבים. " אם אין אני לי, מי לי?" - אמרו התושבים לעצמם בשפה הספרדית השגורה בפיהם.  הפעם החליטו לשנות כיוון לחלוטין. בלית ברירה, ייקחו את הדין לידיים.  מדובר בתגובה מסוכנת מאוד, הם ידעו שהם עלולים לעמוד למשפט בבוא היום. משום כך, שכרו את שירותיו של אחד מטובי המשפטנים ב"סן-סלבדור". עשרות שעות של התייעצות,  הניבו תוצאה מבורכת מאוד.  

     קולומה סנס - הוא סתם איש בער, בעל ידיים זריזות וגוף גמיש מאוד. רוב שנות ילדותו בילה על העצים הגבוהים ביערות ואף קרוא וכתוב לא ידע, אך את רחובות הכפר "קאקו" ידע על פה. עשרות שעות של שוטטות בלילות לימדו אותו הרבה. חלק גדול מן הבתים אף הכיר כבר מבפנים. הלילה יכיר בית נוסף.  זה הבית השביעי ברחוב השלישי משמאל. מקודם, כאשר עבר שם הבחין כיצד מישהו משלשל לידיו של בעל הבית מעטפה שמנה של דולרים . השעה היתה שלוש לפנות בוקר, שקט ודממה שררו בכל המרחב, ואף מאבטח לא נראה בסביבה. קולומה יצא ממקום מחבואו מאחורי פח האשפה. הוא סבב את הבית מכל הצדדים, עד שבחר את החצר האחורית כמיקום הנוח ביותר. הוא חתך את רשת הברזל בעזרת אולר קטן שברשותו והשתחל פנימה. כעת עמד מתחת לאחד החלונות. למזלו היה הסורג פתוח מה שחסך ממנו מאמץ נוסף. קפיצה קטנה הספיקה לו בכדי להשתחל מבעד לחלון פנימה לתוך הבית. חושך עבות שרר בחדר, ורק הפנס הקטן שברשותו עזר לו להתקדם לעבר הדלת. הוא לחץ על הידית, ופתאום שמע רחש קל מאחוריו. הוא סובב את ראשו אחורה, וראה כיצד לוח עשוי פלדה בוקע מתוך הקיר וסוגר על החלון. ועדיין לא קלט שהוא במלכודת. הוא לחץ על ידית הדלת, ומיד מתברר שהיא נעולה.  דפיקות שקטות על הדלת הבהירו לו, שמדובר בדלת משוריינת עבה במיוחד, חסינה לקולות ולרעשים. הוא ניגש אחורה לכיוון החלון וניסה להזיז אחורה את לוח הפלדה, אלא שהיא לא נענתה לו.  בעשרים וארבעת השעות הבאות, היה לקולומה מספיק זמן להבין, שהוא הולך לסיים את חייו באופן אכזרי ביותר בתוך הכספת הסגורה הזאת. אף אחד מבחוץ אפילו לא אמור לדעת שהוא בפנים.  

     בתביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי בני משפחתו של קולומה, הואשם בעל הבית בעבירה חמורה של הריגה. מי שייצג אותו במשפט, היה אותו משפטן בכיר אשר עזר להם להמציא את הרעיון המתוחכם. הוא הוכיח לחבר השופטים שבעל הבית לא נקף אצבע במעשה ההרג, אלא הגנב עשה את הכל לעצמו. "זו מערכת אוטומטית לחלוטין" - הסביר להם תוך שהוא מסתייע בטכנאי שבדק את הדברים מקרוב. "ברגע שלוחצים על ידית הדלת מבפנים, נסגר החלון באופן אוטומטי,  ואין שום אפשרות לשמוע בתוך הבית את מה שמתחולל שם בפנים. במקרה ממש, הם גילו את גופתו לאחר שכבר לא היה מה לעשות" . לאחר שהשופטים עיינו היטב בספר החוקים הספרדי, החליט לזכות את בעל הבית מכל אשמה.

     כוונת המדרש היא: שהקב"ה הקים מערכת מופלאה בעולמו,  שהעונשים והשכר, הכל נגזרים מתוך מעשי האדם עצמו, וכפי שהאדם בוחר לעשות, כך הוא גוזר על עצמו את התוצאות

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ליקוי,תכסיסי מלחמה,מקום סתר,מכת אש,התלהבות,שמחה,כסיל,נגיעות,כישרוני,קדוש, 
   נקודה שבועית, פרשת השבוע "כי תצא" ה'תשע"ו

 

 

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם....לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, בים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'"
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תצא", מוזהר עם ישראל לדורותיו להתרחק מעמים מסויימים כדוגמת עמון ומואב שמהם צריך להתרחק לעולם ולא להתחתן ואיתם כלל כל הדורות. 
לעומתם מהאדומי ומהמצרי יש להתרחק רק 3 דורות ואז אפשר שגם הם יבואו בקהל ה'.
תחילה נבין ששתי הפרשיות, הן זאת על העמוני והמואבי והן זאת על האדומי והמצרי סמוכות אחת לשניה מהסיבה שהמשותף להם שכולם במקור דחויים מלבוא בקהל ה'.
רצתה התורה להרחיק את ישראל מעמים שהם מושחתי מידות שלא יביאו את הטבע הרע שלהם והמנהגים הקלוקלים אל תוך עם ישראל.
אך עם כל זאת, למה הקלה התורה עם האדומים ולא החמירה כמו עם העמוני והמואבי? הרי גם אדום לא הסכים לקדם את ישראל בלחם ומים?
אלא שאדום היה יכול להשיב על כך שיעקב התחכם עם עשיו והוציא ממנו את הבכורה והערים עליו כדי לזכות בברכות אבל על הרדיפה בחרב של עשיו התורה דוחה אותו בשני דורות בלבד ולא הרחקה עולמית. 
לעומת זאת עמון ומואב לא היתה להם תשובה למה לא קידמו לקראת ישראל, ועוד להם היה להחזיק טובה לישראל על כך שאברהם עשה איתם חסד והם דווקא גמלו לישראל ברעות, מה שמעיד ששורשם רע, לפיכך הם נדחו דחיה עולמית.
והיה חמור חטא המואבים מחטא המצרים, שהמצרים חששו מפני ישראל שמא יתחברו עם האויב להילחם בהם ולגרשם מהארץ אולם מואב ידעו שאין פניהם של ישראל להילחם בהם ולא לכבוש אותם אבל השנאה גברה אצלם כי לא רצו שישראל יתיישבו בסמוך אליהם, ואפילו קראו למדיינים להשתתף במזימה נגד ישראל, ועל כן הם נענשו לדורות והמצרים לא.

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

עמוני,מואבי,מצרי,דור שלישי,דחויים,מנהג קלוקל,רדיפה,חרב,לכבוש,לגרש,מזימה,

 

 

אמרי שפר י"ב אלול ה'תשע"ו

 

 

 

 ''אמירת תהילים בחמימות והתמסרות לטרוח בעשיית טובה לזולת, בגשמיות או ברוחניות - הן המפתחות לכל המנעולים בהיכלות הרחמים, הרפואה, הישועה והפרנסה" (הבעש"ט)



     דרש בר קפרא, מאי דכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזניך'? על תקרי 'אזנך' אלא 'על אזניך', שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו. והינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו (כתובות ה ע"א(



     הגאון הצדיק הרב מרדכי אליהו זצוק"ל כשהיה הולך לבדיקת ראיה, היה מבקש שיעשו לו משקפיים בשני מספרים שלמים פחות ממה שצריך, בהטעימו שלא כל דבר צריך לראות!  



'     ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה' נזעק בעוד כשבועיים. אך בל נשכח שעבודת היום לא מתחילה עם התקדש ליל ראש השנה או יום כיפור, כי אם מעתה. כל ארבעים הימים שבין ר"ח אלול ועד מוצאי יום הקדוש, הינם חטיבה אחת של ימי רצון שעלינו לנצלם.



התרגיל (קול ברמה, גליון 250)

     מסופר על הרבי מליובאוויטש שהיה לו חסיד נדבן. כל מה שהרבי היה אומר לו לעשות הוא לא היה שואל פעמיים, ומוציא כל סכום שהיה אומר לו למטרות צדקה וחסד. כל פעם שהוא היה מגיע אל הרבי, היו מכבדים אותו בעליה הכי חשובה לספר התורה שהיא העליה השישית וגם לקרוא את ההפטרה...  פעם נכנס העשיר הנדבן אל הרבי ואמר לו: כבוד הרב, בעיה גדולה ועצומה יש לי, שאני כל הזמן כועס... בבית אני כועס, בעבודה אני כועס, בכביש אני כועס, על האישה אני כועס, על העובדים שלי בעבודה, על הילדים בבית... אני יודע כבוד הרב שזה הדבר הכי גרוע שקיים, ושמי שכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה, וכו' אבל בכל זאת קשה לי ואיני מצליח להתגבר על מידה מגונה זו.  מה אעשה??? אמר לו הרבי : זה רק ניסיון - בודקים אותך מלמעלה... זה רק ניסיון ולא המשיך...

     יצא העשיר מהיחידות אצל הרבי במפח נפש. הוא לא הצליח להבין הכיצד דברי הרבי יעזרו לו להתמודד עם מידת הכעס.  ביום שבת הרבי אמר לגבאי שלו, השבת אתה לא נותן לעשיר לעלות לתורה ולא לקרוא את ההפטרה, תיתן לו את מה שנותנים לילדים, לגלול את הספר תורה ולשים את הפעמונים. השמש תמה מאוד לבקשת הרבי ובדמיונו ראה מה יקרה בבית הכנסת בעקבות כך... לקראת שבת, חששותיו של השמש הלכו וגברו והוא החליט שהכי נכון יהיה אם יספר לנדבן את האמת... הוא ניגש אליו והודיע לו שבשבת הקרובה הוא יקבל "גלילה" בלבד. החסיד כמובן התלונן, אבל השמש אמר לו שזו הוראה שהוא קיבל מהרבי. החסיד הבין שהרבי החליט לעשות לו "תרגיל".

     החסידים שראו בשבת את הנדבן בבית הכנסת, היו בטוחים שכמו תמיד הוא יקבל את העלייה המכובדת וגם את המפטיר. אך הגבאי עשה את מה שאמר לו הרבי, והחסידים הבחינו שהגבאי מזמין לעליות ואינו מעלה את הנדבן הגדול. הם עקבו במתח אחר המתרחש והיו בטוחים שאותו נדבן יכעס ויפגע, אך הנדבן ישב בבית הכנסת בשלוות נפש. החסידים היו בטוחים שלפחות למפטיר יכבדו אותו, אך שוב קוראים לחסיד אחר, והוא נשאר רגוע במקומו ואפילו זרק חיוך מנצח. כשקראו לנדבן לצורך הגלילה של ספר התורה, היו בטוחים שהפעם סבלנותו תפקע, אך לתדהמתם הוא ניגש ברוגע מפליא לגלילה.

     מיד כשיצאה השבת נכנס אל הרבי לאחל לו שבוע טוב והרבי שאל אותו הכיצד לא כעסת שראית שלא כיבדו אותך בשבת כרגיל? ועוד שביישו אותך ונתנו לך לעשות מה שנותנים לילדים לעשות? והלא אמרת שאתה ממהר לכעוס? רבי, אמר העשיר, זאת לא חכמה... ידעתי שזה רק תרגיל.... ידעתי שהרבי אמר לגבאי לעשות זאת, ידעתי שזהו רק ניסיון, אז היה לי קל לא לכעוס... ואז אמר לו הרבי "זה בדיוק מה שהתכוונתי! זה תמיד תרגיל! הקב"ה בוחן אותך ומצפה לראות הכיצד תגיב ואיך תנהג... אם תסתכל על כל דבר שקורה לך בצורה הזו, יהיה לך יותר קל ולא תכעס בכלל".

 

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

אמירת תהילים,תמימות,התמסרות,טובה לזולת,מפתחות,מנעולים,אינו הגון,בדיקת ראיה,תשובה,תפילה,צדקה, 
 

אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ו

 

אם תבער מקרבך, מעצמך, את הרע - אזי ישמעוך אחרים לכשתטיף להם דברי-מוסר. אבל כל עוד הרע מצוי בקרבך, לא ישמעו אחרים את דבריך (פרח לבנון(.



    בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפרש בדרך הלצה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" הייתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בן סורר ומורה הוא עצמו "איננו שומע בקול אביו" איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן כזה.



     בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.



     ״והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו״ (דברים כא,טז). איזהו רכוש בר-קיימא שאדם מנחיל לבניו? - ״את אשר יהיה לו״, הרכוש שעמל עליו בעצמו, ובא לו מיגיע כפיו. לעומת זה, רכוש שנצבר בדרכים לא כשרות, עליו נאמר (ירמיה ז,יא) ״עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו״.(כלי חמדה)



התפילה של הדוב (מעיין השבוע).

     באחד הכפרים התגורר יהודי, שחכר מהפריץ את הפונדק. פעם, בבוקר השכם, הלך הפריץ לשוח בכפרו וראה את היהודי מבעד לחלון, עטוף בטליתו ועומד בתפילה. מצא המחזה חן בעיניו. המתין לו עד שסיים תפילתו, ואמר לו : "שמע נא, מושקה. הנה רכשתי מהצוענים דוב מלומד. הוא יודע לפזז ולכרכר ולרקוד, אך כל זה אינו משביע את רצוני. אין בכך כל חידוש. בחודש הבא עורך אני מסיבה לחבריי הפריצים, ולכל אחד מהם יש בחצרו דוב היודע לרקוד ולמחוא כף. חפץ אני להתפאר בפניהם שהדוב שלי הוא מיוחד ומלומד, רצוני שהדוב יידע להתפלל כמותך!"  חשכו עיניו של היהודי: "ריבונו של עולם, מי שמע כזאת? דוב, מתפלל?!"  והפריץ באחת: "אם תוך שבועיים ימים לא ילמד ממך להתפלל כהלכה, תגורשו אתה וכל בני ביתך ממעונכם בחוסר כל, לאחר שתספגו מכות נאמנות!"  לא הייתה ליהודי ברירה. הלך עם הפריץ לאחוזתו וחזר עם דוב קשור בשלשלת...  חשב וחשב, ומצא עצה.

     נטל ספר ענק שדפיו עבים, ומשח את הדפים בדבש. הדוב, לקקן מטבעו. ליקק את הדבש עד תום, והפך בכפו את הדף. ליקק שוב, והפך עוד דף. כך דפדף בכל הספר, מכריכה לכריכה . חזר על כך היהודי גם ביום השני והשלישי, והדוב שש ועלז. בכל יום חיכה למנת הדבש, והיה מלקק ומלחך דפי "הסידור" ברעבתנות.  כך עברו שבועיים ימים, והיהודי הוזמן לטירת הפריץ. אחז בשרשרת הדוב בידו האחת, ובאמתחתו ביד השנייה.  התייצב בטרקלין הפריץ, והוציא מהאמתחת סדין במקום טלית. עטה בה את הדוב, והפריץ מתמוגג. הוציא את הספר הענק במקום סידור, אבל הפעם לא היה בו דבש.  מיהר הדוב ופתח את ה"סידור" בלהיטות, קרב אליו ראשו, ונהם באכזבה. דפדף לדף הבא, אבל גם הוא יבש היה כעץ. נהם בשנית, מאוכזב, ודיפדפף לדף השלישי. כך היה מדפדף ונוהם, מדפדף ונוהם, ובתוך רגע קט הגיע לכריכה השנייה. נהם נהימה גדולה וסגר את הספר בטפיחה. הפנה גבו באכזבה גלויה. זרחו פניו של היהודי: "ובכן, מה תאמר לדוב המתפלל, אדוני?"  קדרו פני הפריץ, ואמר: "אבל הוא רק נהם, ודפדף בכזו מהירות, אין זו תפילה!" " מה תאמר, אדוני!" מחה היהודי, "יכול אני להעיד שפעם הזדמנתי לבית הכנסת בעיר הגדולה, וראיתי שהכול באים בשעריו, נוהמים קצרות ומסיימים תפילתם כהרף עין"... ואם כך נראית התפילה, אפשר לשער מה מידת יראת השמים... הבה נתעלה, הן ביראת השמים - והן בתפילה!... 

 

 החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

ביעור הרע,הטפת מוסר,הלצה,בן סורר ומורה,שומע,אביו שבשמים,הרהורי עבירה,רכוש בר קיימא,

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חדשות לנוחיותכם המירבית