פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
החוויה היהודית: המרכזים להעמקת הזהות היהודית והציונית
זהות יהודית וציונית: פועלים ברמה הארצית בבתי ספר ממלכתיים - יסודיים ועל יסודיים,
בחזרה לעמוד הביתיצירת קשר לתגובותעלון "חוויית השבוע"חיזיון אור קולי"ירושלים שלי" תמידמרכז החגים לקהילהבית מדרש איזורי"לגעת בשורשים" המהותמפרט, ב"חוויה היהודית"באומר וצליל גל"צרדיו החוויה בקישורמדבקות חינוכיות להנאתכםיחדיו למען הקהילהגלריה תמונות האתררציונלחוויה יהודית במיטבה******** פרוייקט החודש ********גרעין קהילתי חברתיבית הכנסת הסדנאיפרשת השבועקישורים מומלציםחוויית השבוע שליאמרי שפראמרי שפר ב'אמרי שפר ג'אמרי שפר ד'אמרי שפר ה'אמרי שפר ו'אמרי שפר ז'
אינדקס מאמרים
סגולות ימי החדש העברי
סגולות ימי החודש העברי בחוכמת הקבלה העתיקה נשנו פרקים שלמים אודות סגולות ימי החודש העברי. חכמי העבר לימדו כל יום נושא בתוכו עוצמה רוחנית אדירה המייחדת ומבדילה אותו משאר הימים. הם קבעו כי קיימת משמעות גבוהה לבחירת היום בו אנו מתעתדים לבצע פעולה כלשהיא הואיל וידוע הדבר כי כל יום מושפע מאנרגיה רוחנית המייחדת אותו. בזוהר הקדוש נאמר כי חכמי ישראל השתיתו את הנהגותיהם בין השאר, בהסתמך על בחירת המועדים הטובים והמועילים ביותר בחודש. קרא עוד
חדשות
אמרי שפר

 

 

 

 

 

 

 

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שופטים" ה'תשע"ו

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "שופטים", עוסקת בחלקים גדולים בענייני מלחמה. 
הרבה דינים והלכות נפסקות בפרשה שלנו בנושאי מלחמה ובנושאי היוצאים למלחמה. 
שני הלכות חשובות בעניין מעידות עד כמה התורה רגישה גם לשטח או לערים אותם כובשים במהלך הלחימה. 
הדין הראשון נלקח מהפסוק: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה שלום" - דווקא בשעת מלחמה כאשר כבשת עיר ההוראה על פי המדרש היא לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים. 
אין הכוונה שצריך להיכנע אם יש מו"מ על העיר אולם בעת מו"מ אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרז. אם ייכשל המו"מ או שהאויב כלל לא רוצה בו אז: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" - ואז אפשר גם להרעיבה ולהצמיאה עד שתיכנע. 
הדין השני נוגע דווקא לטבע שבסביבת השטח הנכבש: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" - זו פקודה שונה ויוצאת דופן וספק אם הושמעה אי פעם לצבאות כי היא לא קשורה ישירות לצרכי הצבא או הלחימה, ואולי אף להיפך והיא מאיטה את קצב ההתקדמות. 
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום ועל הצורה בה האדם צריך להתייחס אליו: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר, ואסור לנצל את הטבע לפעולות שנוגדות את המהות המוטבעת בו - תפקיד העץ הוא לתת לנו פירות ולהזין בני אדם ולהעניק לנו חיים וכפי שכתוב במדרש: "שחייו של אדם מן העץ" , ועל כן לא ייתכן שנשתמש בו למטרה הפוכה ולכרות אותו כדי להגביר בכך את המצור על העיר. העץ הוא נותן חיים ולא נשתמש בו לסיבת מוות. 
מהפסוק הזה לומדים הרבה על הלכות "בל תשחית", ההלכות שאוסרות לשבור ולהרוס סתם דברים ודורשות להתחשב אפילו בחייו של פרח. 
ודווקא כאן עוסקים באיסור השחתה כדי להשריש בלב הלוחם שמול ההרס הקיים במלחמה לא הכול מותר למרות התחושה שהכול הפקר, ואין להשחית מעבר לדרוש ניצחון. 

שבת שלום ומבורך!

 

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

פרשת שופטים,מלחמה,כובשים,תחלואים,הרעבה,הצמאה,האדם עץ השדה,בל תשחית,הפקר,הרס, 

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ו

 

האבן-עזרא נותן שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רדפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו . וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת,  נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. האדמו"ר מפשיסחה פרש: אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.

 

     התורה העידה בנו שכך טיבו וטבעו של אדם: זה שהפסדתי, זו חצי צרה. אבל שהאחר הרוויח, זו צרה צרורה.

 

     חמד וקנאי הלכו יחדיו, פגש בהם מלך אחד. אמר להם: ''אחד מכם יבקש ממני דבר, ואתן לו משאלתו. אך ידע, שלחברו אתן כפלים''. לא הסכים הקנאי לבקש, כי אז יקבל חברו כפלים ויקנא בו. מוטב שהחומד יבקש כהשגות חמדתו, והוא יקבל בכפלים. החומד גם הוא לא רצה לבקש. כי ככל שיבקש ויקבל הרי חברו יקבל כפלים, ויתייסר בחמדתו. והמלך עומד ומחייך. מראש צפה זאת... טוב, אמר, אם איש מכם אינו מבקש, אמשיך בדרכי. הבינו שבחמדתם ובקנאתם יפסידו הכול, דחק החומד בקנאי: שאל כבר משאלתך. טוב, נענה בהשלמה, אבקש שינקרו לי עין אחת...

 

     ידועים דבריו של הרמב"ם: 'ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד'"

 

הורים (שמעתי מאת הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל)

 

     בטבריה היו שני אחים, ר' מרדכי ור' וועלוויל. ר' מרדכי היה יהודי משכמו ומעלה,  הוא היה ישן כמה שעות ספורות בתחילת הלילה,  ומיד בחצות היה מתגבר כארי נוטל ידיו ומתחיל בעבודה שלימה,  הוא היה מקונן על גלות השכינה ועורך תיקון חצות, והיה יושב על התורה ועל העבודה כל היום וכל הלילה.

     לעומת זה,  אחיו ר' וועלוויל היה יהודי פשוט הטרוד על המחיה ועל הכלכלה,  וגם היה קצת קובע עתים לתורה.  כשגדלו בניהם של האחים,  ניכר שינוי מופלא בבניהם מן הקצה אל הקצה, שבעוד שבניו של ר' מרדכי הצדיק והמתמיד,  גדלו לאנשים פשוטים,  שעסקו במסחר כל היום - הרי שלעומתם,  בניו של ר' וועלוויל גדלו לתפארת כשתילי זיתים,  תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה וכתר שם טוב עולה על גביהם.

     פעם אחד - כשר' מרדכי חשב על מצבו העגום - ניגש לאחיו ר' וועלוויל ושאלו לאמר - הגידה לי אחי יקירי,  הלא כתוב בחז"ל) עפ"י מסכת אבות פ"ו, מ"ו - ומסכת סנהדרין דף ל"ז ע"א(  איזהו חכם המכיר את מקומו - אני יודע ומכיר את מצבם הרוחני של ילדיי ואת מצבם הרוחני של ילדיך -ולכאורה,  פליאה עצומה היא,  בדרך הטבע היה צריך להיות בדיוק להיפך,  שבניי יגדלו

לתלמידי חכמים מובהקים עוסקים בתורה ובמצוות,  ובניך יגדלו לבעלי בתים פשוטים - אנשים הטרודים על מחייתם ועובדים כל היום וכו' - למה התהפכו היוצרות , ודווקא בניך הם גדלו לתפארת,  ולא בניי?

     אמר לו ר' וועלוויל:  בוא ונעביר לפנינו את סדר היום שלי ושלך.  אני - הטרוד כל היום ועובד לכלכל לחם לפי הטף - קם בבוקר,  עוד לפני התפילה אני חושב לעצמי "הרי כל היום אעבוד,

ותורה מה תהא עליה ?!" מיד אני לוקח ספר ומתיישב בנעימות ללמוד עד התפילה,  אדהכי והכי מתעוררים בניי,  ומה הם רואים  -את אביהם יושב ולומד!  אח"כ אני הולך אתם לביהכנ"ס שם אני

מתפלל בחמימות והתלהבות - ואח"כ בניי הולכים לחיידר ללמוד תורה.  אני חוזר לביתי,  טועם משהו ורץ לעבודה,  אני עובד קשה כל היום , ולפנות ערב אני חוזר לביתי - מיד מתעורר בי התשוקה

-  כל היום עבדתי ולא פתחתי ספר קודש,  ותורה מה תהא עליה? על כן אני לוקח ספר ומתיישב ללמוד.  אדהכי והכי חוזרים בניי מהחיידר,  ומה הם רואים ? - הם רואים את אביהם יושב ולומד!...

     ועכשיו נעבור לסדר היום שלך - אומר ר' וועלוויל לאחיו - אתה קם בחצות הלילה והוגה בתורה הקדושה עד עלות השחר, אח"כ אתה הולך להתפלל בדחילו ורחימו כותיקין,  אחר התפילה יש לך שיעור אם בגמרא אם במוסר,  אח"כ אתה חוזר לביתך , ואז נמצא אתה אחר שבע או שמונה שעות לימוד ותפילה,  והגוף דורש את שלו,  מה אתה עושה? - אתה הולך לנוח קצת על משכבך,  אדהכי והכי קמים בניך משנתם , ומה הם רואים? -  את אביהם ישן שנת ישרים!...  אח"כ הם הולכים לחיידר.  בינתיים הקצת משנתך - מתחזק - ורץ לבית המדרש ולומד כל היום ברציפות עד הלילה, ואז אתה חוזר לביתך ומרגיש ברעב קצת  -כי הגוף דורש את שלו כאמור - ולכן אתה ניגש למטבח, לוקח קצת אוכל ומתיישב לאכול!  אדהכי והכי חוזרים בניך מהחיידר, ומה הם רואים ? - הם רואים את אביהם במטבח אוכל !...

     זה סוד החילוק בין שנינו...  בניי רואים אותי לומד ומתפלל, ובניך רואים אותך ישן ואוכל...

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

 

צדק,רדיפה,צרה צרורה,חמדן וקנאי,שתילי זיתים,מרבי תורה,תשוקה,תלמידי חכמים,

 

 

 

 

 

אמרי שפר ד' אלול ה'תשע"ו

 

 

דיין אחד לקתה שמיעתו. שאל אותו מאן דהוא בדרך הלצה, הלא כתוב "כי השוחד יעוור חכמים" ואילו יחריש שומעים לא שמענו. ענהו הדיין: התורה דברה בדורות הראשונים, שהיו נותנים שוחד והדיין היה רואה ומקבל את השוחד, ואילו בדורות האחרונים רק מבטיחים לתת, והדיין שומע על השוחד אך אינו רואה אותו, ולפיכך לוקה הוא בשמיעתו. 



     "המשגיח" הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל אמר: "לפעמים אדם מרגיש שאולי יש לו איזו נגיעה בעניין, אבל הוא נוטה יותר לחשוב שאינו נוגע בדבר, מקבלנו מרבותינו בעלי המוסר שכשאדם חושד בעצמו אולי הוא נוגע בדבר, שידע נאמנה שהוא ודאי נוגע בדבר".



     הרב שמחה כהן שליט"א המשיל משל לאדם שלא יכל להתרחץ. ככל שהימים נוקפים, יותר ויותר אנשים סולדים ממנו, נמנעים מלהתקרב אליו, ומתרחקים ממנו יותר ויותר. הוא מרגיש נורא ואיום. ביום בו מתאפשר לו להתרחץ, הוא עובד קשה בלי לרחם על עצמו, רוחץ משפשף וממרק את כל גופו היטב, עד שמסתלק ממנו לגמרי הריח הרע ויוכלו בני אדם לשהות במחיצתו. כך גם החטא, מלכלך ומטנף ומטמא את הנפש. ברגע שמגיע חודש אלול וניתנת לאדם האפשרות למרק ולנקות ולטהר את נשמתו, הוא עושה זאת במרץ ובשמחה ומנצל את הימים הללו למירוק המקסימאלי. זו צריכה להיות הגישה הנכונה לחודש אלול, ימי הרחמים!



     ומסופר על הרה"ק מראפשיץ זללה"ה שהיה מפורסם לחכם גדול, שפעם אחת אמר לו רבו הרה"ק החוזה מלובלין זללה"ה הלא כתיב תמים תהיה, ולא נאמר חכם תהיה, אמר לו הרה"ק מראפשיץ, בכדי להיות תמים צריך להיות חכם.



הקיסמים והסוד (שיחת השבוע, גליון 1546)

האדמה נעשתה פתאום בוצית. הסוסים התקשו בהליכתם והנסיעה הואטה מאוד. שלושת הנוסעים רכנו קדימה לעבר העגלון. "מה קורה?", שאלו בדאגה. הלה פרש את זרועותיו לצדדים. "אתם רואים בעצמכם. חוששני שלא יהיה אפשר להתקדם כך". דבריו נענו בשתיקה. חשש החל להזדחל ללב הנוסעים. יום שישי היום. היכן יעשו את השבת?

אלה היו שלושה סוחרים ידידים מהעיר ז'שוב, ריישה בשפת היהודים, שבמרכז גליציה. בכל שנה נהגו לצאת בתחילת הסתיו לעסקיהם במוסקווה. תמיד נזהרו לשוב לבתיהם לפני בוא החורף. אולם עתה ניתכו גשמים עזים ושיבשו את הדרכים. באין ברירה החליטו השלושה לתור אחרי אכסניה למשך השבת. הם פנו לכפר הקרוב והתדפקו על דלתות התושבים בחיפוש אחר יהודי. לצערם התברר כי בעיירה הרוסית אין יהודים.

השעה התאחרה וכעת חיפשו רק קורת גג. הם נפנו לבית הראשון ודפקו על דלתו. צעדים כבדים נשמעו, הדלת נפתחה, ובפתח עמדה קשישה לבושת סחבות. אחד מהם פנה אליה בפולנית, השפה היחידה שדיברו. להפתעתם, השיבה הזקנה בפולנית רהוטה. מדבריה למדו שהיא מתגוררת בבית עם בנה, מנהל טחנת הקמח המקומית. השלושה ציינו שיש באמתחתם מזון, והם זקוקים לקורת גג בלבד, וישלמו על כך במיטב כספם. "אין בעיה", השיבה הזקנה והכניסה אותם לביתה.

השלושה התמקמו בבית, והזקנה פרשה למיטתה, שהייתה מאחורי האח הבוערת. הגיעה שעת קבלת שבת. הסוחרים החלו להתכונן לבוא השבת. פתאום הבחינו כי הזקנה מתרוממת ממשכבה, נוטלת שני קיסמי עץ ארוכים, מדליקה אותם ומברכת: "ברוך אתה ה'... להדליק נר של שבת קודש". השלושה הביטו בה בעיניים קרועות מתדהמה. הזקנה אחזה בקיסמים עד שהאש כילתה אותם לגמרי. אחר-כך שבה לשכב מאחורי האח. האורחים לא יכלו לכלוא את סקרנותם. הם פנו אליה וביקשו להבין את פשר המעשה שעשתה. במקום להשיב להם על שאלתם החלה הזקנה להתעניין במקום מגוריהם. כשהשיבו קראה בקול: "אתם מריישה!", והחלה להציף אותם בשאלות על העיר ותושביה היהודים. השלושה נדהמו לגלות שהזקנה בקיאה בתולדות העיר ובתושביה היהודים.

"מה שלום אברהם-חיים החלבן? העודנו חי?", שאלה פתאום. צמרמורת אחזה באחד הסוחרים. "לא", השיב בקול רועד, "הוא כבר איננו בין החיים. הוא היה סבי. ייסורים רבים עברו עליו. בצעירותו היה נשוי, אך אשתו נעלמה פתאום והותירה אותו עם בנם התינוק - הלוא הוא אבי". הזקנה זינקה ממקומה. "אם כן, אתה נכדי!", הזדעקה, ופרצה בבכי שטלטל את כל גופה. בעודה מתייפחת סיפרה את סיפור חייה. דבריה, עם פיסות מידע שהיו בידי נכדה, הצליחו להשלים את התמונה כולה.

היא ילידת העיירה ריישה, בת למשפחה יהודייה כשרה. כשהגיעה לפרקה נישאה לאברהם-חיים החלבן. בחלוף שנה נולד בנם. חייהם התנהלו על מי מנוחות. בעלה פרנס את המשפחה בכבוד והם לא ידעו מחסור. כל זה נגדע כשפרצה מלחמה באזור וכוחות צבא רוסיה נכנסו לגליציה. תושבי הארץ ספגו מנחת זרועם של שני הצבאות הלוחמים, וכמו תמיד, היהודים שילמו את המחיר הכבד ביותר.

יום אחד נעלמה אשתו של אברהם-חיים החלבן. איש לא ידע מה עלה בגורלה. בני משפחתה המודאגים פנו אל מפקדי הצבא הרוסי, ששלט באזור, והללו התעלמו מפניותיהם. "נחטפתי בידי קצין בצבא", סיפרה הזקנה בקול מרוסק. "הוא העביר אותי לעומק רוסיה, ואילץ אותי להמיר את דתי ולהינשא לו. נולד לנו בן, ולאחר מכן בעלי נהרג בשדה הקרב. "נותרתי לבדי עם בני התינוק, מנסה לשרוד ולגדל אותו לבדי. השנים חלפו, ואט-אט שכחתי את יהדותי. רק מצווה אחת הקפדתי לקיים - הדלקת נרות בכל ערב שבת. אם אינני מצליחה להשיג נרות אני מדליקה קיסמי עץ ומברכת עליהם. זה השריד היחיד שנותר לי מיהדותי".

הזקנה סיימה את סיפורה ושוב פרצה בבכי קורע לב. היא בכתה על חייה האבודים ועל התרחקותה מיהדותה. זה היה בכי של תשובה מעומק הלב. פתאום נרעדה, ולנגד עיניהם הנדהמות של שלושת הסוחרים עצמה את עיניה ומתה. השלושה מיהרו אל טחנת הקמח, וסיפרו לבנה של האישה על מות אמו. הלה פרץ בבכי והלך איתם הביתה. בתוך כך הבינו השלושה שהבן מוטרד משאלת קבורתה של אמו. התברר כי הוא מסוכסך עם הכומר, הממונה על בית הקברות. הלה איים עליו שבבוא העת ינקום בו ויתבע ממנו מחיר מופקע. "אין בעיה!", שמחו השלושה, "אנו נטפל בקבורתה". במוצאי השבת העמיסו על עגלתם את גופתה של הזקנה, ובהגיעם לעיירה יהודית הביאו אותה לקבורה כדת וכדין.

זמן מה לאחר מכן ביקרו הסוחרים אצל רבי צבי-אלימלך מדינוב. אמר להם הצדיק: "מכאן רואים את כוחה של מצווה אחת. בזכות מצוות הדלקת נרות זכתה הזקנה לשוב בתשובה שלמה קודם פטירתה ולבוא לקבר ישראל.

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דיין,משגיח,שוחד,נגיעה,נאמנה,להתרחץ,משפשף,ממרק,ריח רע,מלכלך,מטנף,חכם,תמים, 

 

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ו

 

 

 אחת מהדרכים שדרכם ניתן לדעת מה מעמדו הציבורי של אדם העומד מולי, היא על ידי שנתבונן כמה אנשים יש סביבו. אדם מן השורה הולך ברחוב לבדו, אדם יותר חשוב מסתובב עם עוזר, שר בממשלה מסתובב עם מאבטח, וראש ממשלה בקושי יכול להסתובב מרוב אבטחה שסובבת אותו... כך זה, ככול שהאדם במעמד גבוה יותר, השמירה סביבו חזקה יותר. כשם שזה כך בגשמיות, ברוחניות על אחת כמה וכמה.



    היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים, אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך, ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.



     הכול בראש', זהו אחד המשפטים הידועים בפסיכולוגיה. לאנשים יש נטייה לחשוב שתמיד הדשא של השכן יותר ירוק. ולא משום שהוא באמת ירוק יותר אלא משום שהוא של השכן. אנחנו בטוחים שבחו"ל יש דברים יותר טובים מאשר בארץ, ושלשכנים שלנו יש דברים טובים יותר משלנו. לפעמים אנחנו נוטים רק בגלל העטיפה החיצונית לפסול או להעדיף דברים, למרות שמצד האמת אין קשר בין הטיב שלהם לעטיפה החיצונית. ולכן תמיד כדאי לנסות ולראות מה מסתתר מעבר לעטיפה החיצונית...



     וכמסופר מהרה"ק מצאנז זי"ע, שאמר: בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום - בזקנותי - מבקש אני שלכה"פ את עצמי אוכל לתקן כראוי...



וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך (ט ,ו(  מזזות כתיב, שאין צריך אלא אחת (רש״י ) (פנינים - ואתחנן)

     אמר הכותב: חשבתי לתת פשט נוסף בדברי רש״י, וזאת על פי המעשה הבא:

     מסופר שלאחר הסתלקותו של המגיד הגדול הרה״ק ממעזריטש זי״ע באו לשם כל אנ״ש לחלוק לו את הכבוד האחרון. בתוכם היו גם כן האחים הקדושים רבי אלימלך מליעז׳נסק זי״ע ורבי זושא מאניפולי זי״ע. לאחר שנגנז ארון הקודש, היה משא ומתן בין החסידים את מי לקבל עליהם לרבי ומנהיג עבורם , למלא מקומו של המגיד הגדול . אחרי חקירות ודרישות וישוב הדעת הסכים קהל גדול של חסידים לקבל עליהם למנהיג את הרה״ק רבי אלימלך מליעז׳נסק זי״ע, ותיכף נתנו כתר מלכות בראשו וקראו לפניו: יחי רבנו אלימלך ! אחרי כן נסעו החסידים לדרכם, ביחד עם הרבי ר' אלימלך.

     כשבאו לאמצע הדרך שקעה השמש, ולא רצו ללכת הלאה בלילה . נכנסו כולם לפונדק אחד שהיה שם . החסידים ציוו לבעל הפונדק שיתן לרבי חדר מיוחד, והוא מילא רצונם. כשנכנס הרבי לחדרו, ביקש להציע לו את המטה, כי רצונו לנוח מעט מיגיעת הדרך. שכב הרבי לישון, וישן כמה שעות רצופות. והיה הדבר לפלא וגם לחרפה בעיני האנשים, שקיבלו עליהם להסתופף בצלו, כי הייתכן שממלא מקומו של המגיד הגדול יישן בלי הפסק שעות רצופות?  והתחרטו כבר על אשר בחרו אותו למנהיג עבורם ... כעבור עוד זמן מה, והוא עדיין ישן, הרהיבו עוז והלכו לאחיו רבי זושא , ובקשו ממנו שהוא באשר הוא אחיו, יעורר אותו משנתו . הלך ר' זושא והניח את ידו על המזוזה אשר בחדר המיוחד של הרבי ,ותיכף קם הרבי ממיטתו. ויהי הדבר לפלא גדול בעיני כל הרואים .

     הלכו לר' זושא וביקשו ממנו, שיאמר להם פשר הדבר: מה עניין המזוזה אצל שינה? השיב רבי זושא: ידוע, שלכל איש צריך להיות תמיד מצויר שם ד' יתברך לנגד עיניו, כמאמר הכתוב: ״שויתי ד' לנגדי תמיד״ (תהילים ח ,טז ). אבל בשעת שינה, שאז אי אפשר לאדם לצייר לנגד עיניו את ד',  אנו מוכרחים לסמוך על השם שכתוב על המזוזה. לכן , כאשר הנחתי את ידי על המזוזה לכסות את השם, ממילא לא היה יכול עוד לישון, והיה מוכרח תיכף לקום ממיטתו. ולקיים את ה״שויתי״ , כי אז לא היה לו עוד על מה לסמוך ... כששמעו החסידים את ההסבר הנשגב, התרגשו מאוד ואמרו: ברוך השם,  שלא הניח אותנו כצאן בלא רועה!...

     ולפי זה חשבתי לפרש את דברי רש״י ": מזוזות כתיב שאין צריך אלא אחת. " הכוונה שהמזוזה תפקידה אינה ״אלא אחת״ לאותה שם של ״האחד יחיד ומיוחד״ שחקוק עליו, ששומר עלינו כל הזמן ועליו אנו גם סומכים בשעת השינה, לקיים את הנאמר ״שויתי ה' לנגדי תמיד״ .

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

חשוב,עוזר,שר בממשלה,מאבטח,מעמד גבוה,שמירה,כוסית לחיים,מלאך המוות,שכן,לתקן,מלאכה, 

 

 

אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ו

 

  אומר הגאון הרב סולבייציק בסוף תפילת נעילה אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו", ולכאורה הדבר תמוה שהרי במשך כל יום כפור הזכרנו אשמנו, בגדנו, גזלנו, ודווקא את העניין הזה של "עושק ידינו", של גזילה מזכירים בסוף היום . הסיבה לכך, שאדם צריך לדעת שכל מה שיש בידו, אם זה רכוש, כישרונות, בעצם הקב"ה נתן לו את זה כדי להשתמש בזה לצורך הכלל, לעבודת ה' ולא רק לצורכו הפרטי, ואם אדם משתמש בשכלו למטרות שליליות זה עושק.



     בספר קהלת עוסק שלמה המלך בהתבוננות מעמיקה בייעודו של האדם ומכריז: 

  "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִּבוֹ" (ז, ב).  במה באים לידי ביטוי חייו של האדם? בכך שהוא נותן אל ליבו - מתבונן, שואל, חוקר ומנסה לרדת לשורשם של דברים. ובניסוח הפוך: אם האדם (החי) לא נותן אל ליבו - לא מתבונן ולא חושב על ייעודו ותכליתו, הרי שהוא אינו בבחינת חי - אין לו חיות רוחנית.



     הגאון הצדיק רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל: "שתי גישות לאלול יש", כותב הרב וינטרוב. " יש מי ששש ושמח לקראת ימים אלו ויש מי שהם מעיקים עליו.  תחושת המועקה היא סימן שמקוננת אצלו תחושה של שרירות בלב. כי הוא מרגיש שהוא נכנס לבית האסורים. אלו ששמחים מרגישים שהגיעו לגן עדן התחתון, ימים בהם אפשר לצאת מהרפש, נכנסים למרחץ ולא רק שוטפים את הרפש אלא נותנים בשמים יוצאים עם ריחות טובים. אלו ימי ניקוי".



     ''הדבר היקר ביותר בעולם,  הוא העוני;  שכן זהו הדבר היחיד בעולם שאי אפשר לקנותו בממון..."



'בכייה של חינם'   (בעל המעשה:א.י.ב)

     פצע קטן באצבע הצליח לשבש את היום יום שלי, פעולה קטנה כמו לכתוב לא הצלחתי, כל מכה ולו הקלה ביותר באצבעי שלחה תדר של כאב חד עד למוח.  פניתי לרופא המשפחה שחבש את האצבע בתוספת טיפול שבועי. כעבור שבועיים הפצע שוב חזר לאותו מקום והחל לגדול שוב, בפעם השלישית הפנה אותי הרופא לרופא אחר מחשש כי מדובר בגידול חלילה.  הרופא הבכיר אכן אישר כי מדובר בגידול ועלי לערוך סידרת בדיקות מקיפות, לשם כך הפנה אותי לגורמים המתאימים. אלא שהתורות הקרובים ביותר ניתנו לחודשיי לחודשיים ושלושה קדימה.

     חבר המליץ לי על רופא בכיר בבית חולים אחר, התקשרתי וקיבלתי וקיבלתי זימון ליום המחרת, הרופא הסביר כי מדובר בהליך פשוט ואם ארצה התפנה לו מקום כבר למחרת . לשאלתי אם אפשר לעשות את ההליך דרך הקופה השיב: שאם אביא הפנייה ייעשה הטיפול חינם אין כסף. ולא, עלי לשלם 4,000₪ באופן פרטי.  כמובן שמיהרתי לקופה לקבל את ההפניה המיוחלת והמזכיר והמזכירה מיאנה לתת לי בתואנה שאינם עובדים עם בתי חולים מחוץ לעיר מגוריי. הפעלתי את כל קשריי והפרוטקציות האפשריות אך לשווא.  כיוון שאין בידי סכום שכזה, לא נותרה בידי ברירה כי אם להמתין בסבלנות לתור הבא בעירי.  

     במקום להתרוצץ בין הרופאים החלטתי לנצל את הזמן בתפילות בפני בורא כל עולמים שבידו נפש כל חי.  כעבור חודשיים הגעתי לפרופסור לצורך ביצוע הניתוח ובדיקת מקור הגידול, הגשתי את האצבע החבושה לרופא. הרופא התבונן וביקש את ידי השנייה, מאחר והסתכל שוב ושוב נלחצתי ושאלתי אם המצב כה גרוע?!  הרופא הביט בי ושאל: "באת לצחוק עלי? איפה הפצע?!"  הסתבר שהגידול נעלם לגמרי ללא כל התערבות חיצונית חיצונית על ידי רופא כל בשר באופן פילאי! הרופא קרא לרופא נוסף להתבונן להתבונן במקרה ושניהם אמרו פה אחד: "בשפה הרפואית קוראים לזה נס!" שכן על פי הבדיקות המקדימות ראו בפירוש שמדובר בגידול...  בתודה לה' הרופא כל בשר ששלח לי רפואה של חינם.  אבקש להדגיש נקודה אחת שהרגשתי רע עם עצמי על הבכייה של חינם בתחילת התהליך.  כה כעסתי ורתחתי על המערך הרפואי ובכלל שכחתי שיש מנהיג לבירה שמסובב את כל הסיבות ורק אחרי שכוחי ועוצם ידי הכניעוני וראיתי שאין בכוחי לעשות דבר דבקתי בדרכי האמונה, אז סליחה להקב"ה ושוב תודה!  

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

תפילת נעילה,יום כפור,אשמנו,בגדנו,גזלנו,עושק יד,חיות רוחנית,מקוננת, שרירות הלב,בית האסורים,ממון,

 

 

 

 

 

אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ו

 

 

 אומרים שאיש שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה, 1 . מפריס פרסה, פירוש שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2 . מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש האורח נעים.



     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל: נזהרים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה, מדוע אין הם נזהרים שלא 'לבלוע' אדם חי.



     המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב בתשובה.



"     ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו" )טו, ט(  - כתב האבן האזל יש אנשים שכשהם נתבעים לדבר צדקה טוענים הם, 'אח אביון יש לי, קרוב עני יש לי, ואיני יכול ליתן צדקה לאחרים', להוי ידוע שאותו אדם קמצן הוא מטבעו ואינו נותן אפילו לאחיו האביון. אם 'ורעה עינך' ומסרב אתה ליתן צדקה באמתלה של 'באחיך האביון' סימן הוא כי 'ולא תיתן לו' שאינך נותן גם לו, לאחיך. אם אפשר לתת לקרובים, אפשר לתת גם לזרים.



המרק הטעים (אור דניאל)

     בספר "אנא עבדא" מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל כיצד הוא נהג בכבוד אביו ואמו    :

     היה זה בשנת אבלו. הרב קובלסקי הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד. הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה"חיובים" רבים, יש "לתפוס תור", לאתר "עמוד" שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו. עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בינתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכול אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם.  והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור , ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה, והחל משרך את דרכו לביתו . דרך ארוכה הלכו, עקב בצד אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל "יהא לעילוי נשמת אבי..."  לבסוף הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה...

     בלילה נגלה אליו אביו בחלומו. " מוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד" - אמר - "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות..."  ככיבודו את אביו ז"ל, כך כיבודו את אמו תבלח"א. בני המשפחה זוכרים כיצד היה מכבדה בבואה להתארח בשבתות בביתם לסעודות השבת. כיצד היה מורה לנכדים לספר את סיפור פרשת השבוע - לספר לסבתא, בקול רם, שתשמע ותשאב נחת. כיצד היה מספר בעצמו סיפורי צדיקים, בקול רם, שתשמע ותרווה נחת. מקומה היה לידו, ומנתה - ראשונה . ובמחלתו - סיפר הג"ר יוסף הכהן רוט שליט"א - היה חלש כל כך ותש כוח, אבל הלך לבקר את אמו במסירות נפש. לא רק כדי לקיים מצוות כיבוד אם בפועל, אלא כדי שלא לעורר דאגה בליבה. בכל כוחו השתדל להעלים ממנה את מחלתו וחולשתו, כדי שלא לצערה, חלילה. וכאשר רותק למיטת חוליו, ולא יכול היה לבקר את אמו,  הייתה דאגתו הגדולה, רק שאימא לא תדע. היה מתקשר אליה ומשוחח עימה, מצטדק מדוע לא הגיע עדיין לבקר.  שלא תחשוב שהזניחה חלילה, ושלא תחשוש שבריאותו התערערה, חלילה וחס!  סיפר אחיו: "בכל יום, לאחר השיעור שמסר ב 'בית דוד', היה עולה לבקר את אימא. אימא הייתה שואלת אותו: ' האם אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה עונה בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, ולא רצה להכביד, למרות שהיא הייתה שמחה להכין בעבורו את האוכל. היה יושב, שותה כוס תה, משוחח והולך הביתה.  רעייתו הייתה שואלת אותו: 'האם כבר אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה משיב גם לה בחיוב, שכן אלו פנים יהיו אם יספר שאמו לא הכינה בעבורו ארוחת בוקר? וכך לא היה אוכל מאומה עד לצהריים. כי לאמו היה אומר שאכל לפני השיעור, ובאמת היה טועם דבר מה, ולרעייתו היה אומר שאכל אצל אמו, כי שתה שם כוס תה..."  ובכלל, אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסוים ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל עקב מעשה שהיה :

     פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול,  שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם: הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם... לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב. " אומר לך את האמת" - אמרה האם - "מעולם לא הביע דעה על מאכל. מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת". היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה, רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו. נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח.  

     לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב. "הוא הציל את חיי הנישואין שלי!" - כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים. היא בישלה כך והוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם. ואז אמר לו הרב קובלסקי: "בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה. אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף - ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא. טעמו היה נורא! ואז שאלה אותי אימא: 'איך המרק?' נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו? האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה! שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות, היה כדאי לאכול את המרק עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה.  ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא הייתה לי ברירה. אימא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה?! תקווה אחת הייתה לי, קרן אור בחשיכה. ברצות ה' אתחתן ואיפטר מעונשו של המרק... אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא... אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אימא, כך לא יכולתי לאכזב אותה, הלא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק. ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף - ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת - כדי לשמחה..."  כך סיפר וסיים: "ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים?" " ומאז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי אותה בכל פה, ולפתע החלה להכין את המטעמים שאהבתי, והשלום והשלווה שוררים במעוננו..."   

     הרבנית קובלסקי תחי' קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער: "מדוע, מדוע לא אמר מאומה! ואני כ"כ לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתיו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?"  אבל הייתה זו שאלה שידעה את תשובתה...  בדיני מצוות מורא כתב בעל ספר "חרדים": שיראה את אביו ואת אימו כאילו הם מלך ומלכה! ואכן כך נהג הרב קובלסקי. כאשר אביו הגיע לכולל היה רץ לקראתו כאדם המקבל פני מלך.  כיבוד אב מופלא זה הותיר רושם בל יימחה על כל רואיו! 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

סימני טהרה,מפריס פרסה,מעלה גרה,לבלוע נמלה חיה,תשובה,אביון,קמצן,קרובים,זרים,המרק הטעים,

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ו

 

אין האפיקורסות של היום שוכנת אלא בראש הפנוי מן ההתבוננות.



     אל החזון איש נכנס פעם אברך ושאל על מעשה חסד שקיומו יהיה על חשבון לימוד התורה. ענה לו החזו"א: בשביל להבין את הלימוד צריך להיות עדין. וכיצד משיגים עדינות? על ידי חסד עם הזולת.



     אם אחד לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב.



     אמרו חז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו. וזה שאמר הכתוב "לשכנו תדרשו", באם תבקש ותדרוש להתקרב אל משכן ה' אזי מבטיחך אני "ובאת שמה" תזכה לבוא לידי כך. ) חתם סופר(

 

     בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. (קידושין לו)



     ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (טו, ז(.  - ראשי תיבות של "ל'א ת'קפוץ י'דך מ'אחיך ה'אביון" - היה אומר הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל - הן אותיות "תהלים". ללמדנו שבאמירת תהלים בלבד, אין אדם יוצא ידי חובתו, אלא צריכים להיות אומר ועושה לקיים "פתוח תפתח את ידך לו" בפועל. (על התורה)



     זאת משמעות הברכה שאנו אומרים בכל בוקר: "ברוך אתה.. שלא עשני גוי", שלא הגוי הוא שעשני מה שהנני, שלא הוא שהזכיר לי שאני יהודי, אלא אני זוכר זאת מעצמי. (עיטורי תורה)



"     יצר הרע חפץ בעצבות היורדת על האדם אחרי עשיית החטא יותר מהחטא עצמו, כי העצבות תדרדר אותו למטה יותר" (החוזה מלובלין)



אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א). (דברים טובים - פרשת דברים)

     הם היו הכיתה המרדנית של בית הספר, אפילו חיים , המורה הוותיק שהוזעק במיוחד משנת חופשה כדי ללמד את הכיתה כמעט והרים ידיים לא פעם. אם לא שהמנהל דרבן אותו וחיזק את ידיו, הוא לא היה מחזיק מעמד. כבר מתחילת השנה העסק התחיל לחרוק, כשתלמידי הכיתה התמרדו על המיקום שלהם, 'שנה שעברה היינו בכיתה מאווררת יותר!' הם צעקו, למרות שההנהלה התקינה מיזוג אוויר ומערכת סינון אוויר מתקדמת. ההנהלה התנהגה עם הכיתה בכפפות של משי. הם קיבלו מערכת סטריאו מיוחדת לשימוש בהפסקות ובפעילויות מיוחדת.  הועמדה לרשותם פינת שתייה חמה וקרה לשימוש חופשי. ועל חשבון השעות הרגילות הוענקו להם מגוון שעות איכות של פעילות אטרקטיבית. הכול כדי שרק יהיו מרוצים. אבל הם לא היו. היו כמה חבר'ה שהצטרפו בשנה האחרונה והתסיסו את האווירה. השיא היה כשהמורה נכנס ביום בהיר וגילה כלב רוטוויילר אימתני יושב על הכסא שלו, וכולם מסביב שואגים 'כיפאק למורה!' 'אני מתפטר!' הכריז המורה בפני המנהל! 'אני לא מסוגל יותר!' אבל מתברר שהסיבולת האנושית היא גבוהה יותר. המורה, שהיה בעל לב רגיש, עין בוחנת, ואיש חזון מרחיק לכת, ראה בכיתה את הפוטנציאל הגלום בה, הוא ראה במרדנות את האופציה הטובה להתקדמות בחיים, הוא ידע שהעקשנים והמורדים מסוגלים להגיע רחוק, והוא החליט להבליג ולהשקיע עוד ועוד, גם בלי תמורה.

     הוא עבד קשה. וגם התלמידים שלו עבדו קשה כדי להרגיז אותו בכל פעם מחדש. הם התמרדו על שעות ההפסקה הקצרות מדי לטעמם, הם נשכבו על האספלט לפני שיצאו למחנה החורף שארגן בית הספר בטענה שהמיקום דפוק. הם גילו כישורים מעוררי התפעמות בכל מה שקשור למרד ולחציית גבולות. והמורה בכוחות על הצליח להעביר את השנה וגם לחנך.

     השנה הסתיימה, ועמה גם הזמן להפרד. כל תלמיד ניגש לקבל את התעודה, פנים אל פנים מול המורה. רעד קל ברגליים, כל אחד מצפה לתוכחה, לתעודת העניות שיקבל מהמורה. אבל המורה לא הכביר במילים, הוא הגיש אתהתעודה ששיקפה את ההתקדמות בלימודים,  ובפתק קטן שצירף הוא שיקף את תחושותיו: היום, אחרי שנה ארוכה בה סבלנו מחום (רומז אל פרשת המזגן), מכלבת (רומז לפרשת הכלב(,  מקצרת (רומז לסיפור ההפסקות) וממחלת האספלט (רומז לפרשת המחנה), ועוד כל מיני מחלות קטנות וגדולות. אבל התבגרנו, צמחנו והתקדמנו, ועכשיו אנחנו כאן עם הפנים לעתיד בוגר יותר, חכם יותר ונחוש יותר, בהצלחה.

     התלמידים סיפרו, שהתוכחה הטובה ביותר שקיבלו בחייהם, הייתה התוכחה של המורה חיים, תוכחה שאמרה הכול, אבל לא פגעה, לא דקרה, לא צלפה, שמרה על הכבוד ונתנה את התקווה לעתיד. 'באמת שצמחנו' הם אמרו לימים, 'ואנחנו חייבים את זה למורה חיים!'. וממי למד זאת המורה חיים? ממשה רבנו. המנהיג הקשיש, שבע המריבות, התככים, המרידות והקשיים, עומד לפני מותו ונפרד מהעם שאותו ליווה ארבעים שנה במדבר, בקושי ובמסירות, בסבלנות ובאורך רוח מאין כמוהו. ומה יש לו לומר להם אחרי אין ספור פרשיות. חטא העגל, קרח ועדתו, מי מריבה, חטא המרגלים, ועוד ועוד.  רמזים: אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א(. את כל השמות הללו רואים חז'ל כרמזים למאורעות הקשים שעברו עם ישראל ביחסים שלהם מול ה' ומול משה המנהיג, רומז אליהם בתבונה ובחכמה, נותן להם להבין, נותן להם להפנים, נותן להם לצמוח, בלי לבייש. זו תוכחה



הנופש בצפת (אמונה שלמה-מרבים שלום(

     לא בכל שנה יוצאת משפחת ר. לנופש משפחתי בצפון; זהו מבצע מורכב, טכנית וכלכלית, במיוחד כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים, היוצאת על טפיה ומתבגריה. אולי לכן גבהו כל כך גלי השמחה, האושר וההתרגשות בבית הבני ברקי הצנוע שלהם,  לשמע הבשורה שהשמיע אבא באחד מימי סוף תמוז הלוהטים: "השנה - נוסעים בעזרת ה' לצפת."

     הצימר שנשכר על ידי הרב ר. היה נשמע מיוחד ומבטיח; בית רעפים קטן ומטופח, חצר גדולה מסביב, נדנדות עץ, ואפילו - בריכה פרטית קטנה . הוא היה מוקף עצים ירוקי עלווה, וחלונותיו השקיפו אל נוף גלילי עוצר נשימה. בסופה של שיחת טלפון בקו בני ברק-צפת,  סוכם בין הצדדים על ארבעה ימי נופש. התאריכים סומנו בלורד זוהר, בלוח השנה שעל קיר במטבח משפחת ר. והילדים והמאושרים החלו לספור את הימים עד ליום המרגש.

     בהגיע היום המיוחל, עם קרניים ראשונות של שחר, מיהרו אבא והבנים לתפילת ותיקין. חבל על כל רגע, כדאי לצאת מוקדם ככל האפשר, כדי לנצל במקסימום את הצימר העומד לרשותם. הציוד כולו הועמס לתוך הטנדר שנשכר, ועד מהרה היו ההורים ואחד עשר ילדים נרגשים מנופפים לשלום לרחובותיה המהבילים של בני ברק ויוצאים לדרכם צפונה. " השגתי מאחד מחברי רשימה של מקומות מעניינים בצפת ובאזור", סיפר צבי למשפחתה, " נוכל לסייר בסמטאות העיר העתיקה, להתפלל בקבר הרשב"י במירון, ואפילו להגיע לכנרת" . "יש שם גם בית עלמין עתיק מאוד", הוסיף מוטי בן החמש עשרה, "קבורים שם רבנים מפורסמים מהדורות הקודמים". "אני יודע", קפץ איציק לתוך דבריו של אחיו הגדול, "האר"י קבור בצפת. הרבה אנשים נוסעים להתפלל ליד הקבר שלו. הרבי שלי סיפר לנו את זה".

     הנוף הלך והתחלף, מרחבי השרון ומטעי הבננות נעלמו, והרי הגליל התנשאו לכל מלוא האופק. הטנדר התפתל עם הכביש הצר העולה צפתה,  בינות לעצים ירוקי צמרת, כשבני משפחת ר.  נושמים מלוא ריאותיהם אוויר הרים צלול ונפלא.  אבל הקסם המופלא פג בבת אחת, כשעצר הטנדר בפתחו של הצימר שלהם.  בית הרעפים המטופח, החצר רחבת הידיים,  העצים הירוקים והדשא המטופח, הנדנדות והבריכה, הכול היה בדיוק כפי המובטח על ידי בעל הבית, דבר לא נעדר. רק תקלה אחת, בלתי צפויה לחלוטין, הציצה אליהם מן החלונות הפתוחים לרווחה של דירת החלומות שלהם.... הדירה היתה תפוסה.

     בתוך רגעים ספורים הוזעק לשם בעל הדירה,  שגר בסמוך. הוא הביט לרגע קט על הטנדר עמוס הילדים והחבילות, דפדף בפנקס ההזמנות שלו ו-תפס את ראשו בשתי ידיו. "אוי ואבוי, לי, מה עשיתי"? הוא זעק, ההזמנה שלכם אכן רשומה כאן במפורש, אני זה שטעיתי. שכחתי שסגרתי אתכם,  והשכרתי את הדירה למשפחה ירושלמית. הם הגיעו לכאן קצת לפניכם" ... בום! טראח!!! בבת אחת התנפצו כל החלומות,  אין צימר, אין חופשה, אין נדנדות ואין בריכה. הדירה שלם תפוסה. הילדים הקטנים החלו לילל,  גם בני המשפחה הירושלמי היו מבוהלים מאוד,  מן הסתם יתחילו כעת ויכוחים סוערים על הזכות לשההות בצימר, הם תיארו לעצמם...  רק האבא הרב ר. היה היחיד שלא איבד את עשתונותיו.  מולו עמדו כל המשפחה, אחד עשר ילדים מבוהלים. ושורה ארוכה של מזוודות, צידניות,  תיקי גב ומידניות, אבל הוא ידע שגם אם הניסיון הזה קשה, קשה מאוד אפילו, הוא עדיין ניסיון....  ניסיון שצריכים לעמוד בו בגבורת נפש. " אנחנו יכולים לעמוד על שלנו, ולדרוש את הדירה שהזמנו", הוא לחש לרעייתו, "בעל הדירה מודה שזו טעות שלו, הוא גם מודה שאנחנו היינו הראשונים ש'סגרנו' על התאריך הזה. על פי הדין הצדק אתנו. אבל אנחנו גם יכולים לוותר"... "לוותר ???" תדהמה עמדה בעיניים שלה. איך אפשר לחזור כעת הביתה, איך אפשר לאכזב ככה את הילדים ??? מבטה המבולבל נע מן הצימר המטופח שמולם אל בעל הדירה המבולבל. מן הילדים המבוהלים שלה אל השוכרים הירושלמיים,  שהיו מבוהלים לא פחות. מישהו צריך לוותר כאן,  זה ברור, אבל למה דווקא הם ??? "לוותר", הדהד אחריה קולו של בעלה. "לוותר לא בגלל שאנחנו צריכים או חייבים, לוותר כי אנחנו פשוט - רוצים".

     כעת הגיעה תורם של הילדים. במילים נעימות ומלטפות נפנה אליהם אבא, והסביר את גודל הזכות שנפלה עת בחלקם, את עוצמתם של הרגעים שעומדים בפניהם, את ההזדמנות שעליהם לחטוף ולוותר. הילדים הקשיבו, המומים לגמרי,  מנסים לעכל את הרעיון הנאצל של הוויתור. כאן הוסיף אבא והסביר גם כי הכול משמים, וכי אם הקב"ה גלגל את הדברים בצורה כזו, זה בוודאי לטובתם. לאט לאט הפך המבט המבוהל שבעיניים למבין יותר, לבוגר יותר. הם אכן מאוכזבים מאוד, כל חלומותיהם הנפלאים התנפצו באחת, אבל הם בוודאי לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות המופלאה הזו, הם לא מוכנים לוותר על - הזכות לוותר. וכך, באווירה של גבהות רוח ואצילות נפש - התקבלה פה אחד ההחלטה: עולים לטנדר וחוזרים לבני ברק.

     הם חזרה הביתה בשעת צהריים, עמוסים במזוודות ומידניות, וגם בשניצלים ופשטידות שהתחילו כבר להפשיר. גם אם היו כמה דמעות של אכזבה על פנים מתוקות פה ושם, הן נמחו ביד אוהבת של הורים מסורים, כשמילים נאצלות של אמונה ושל מידות טובות מרפדות את הכאב.  בנוסף לכל הציוד שלקחו עמם צפתה, היה כעת בצקלונם נכס יקר ורב ערך, שאותו רכשו במהלך נסיעת ההלוך-חזור שחלפה עליהם: ותרנות רבת עוצמה, שמגיעה מתוך אמונה שלמה בבורא העולם.  

     הבן הגדול, שהיה עדיין תחת רושם דברי החיזוק שהשמיע האבא במהלך הנסיעה, נפנה לבית הכנסת השכונתי לתפילת מנחה. לבו המה בקרבו,  והתפילה עברה עליו בהתרוממות מיוחדת במינה. הוא לא העלה בקצה דעתו כי באחד מהספסלים שמאחוריו ניצב לו הרב פ. שהיה אורח בבית הכנסת הזה, ולא הסיר ממנו את עיניו... "תגיד לי", פנה הרב פ. האורח בתום התפילה אל האברך שעמד לצדו, "מיהו הבחור הזה שלפנינו? מי אביו?  האברך נקב בשמו של הבחור, ובדיוק באותו רגע הבחין בדמותו של הרב ר. אשר נכנס אל בית הכנסת. "הנה האבא", הוא לחש, ואחר הוסיף כממתיק סוד, "זו משפחה טובה מאוד. גם הבן מיוחד, מתמיד גדול ובעל מידות נאצלות. אם אתה מתעניין בשביל שידוך, כדאי לך לחטוף את זה" ... הרב פ. לא מיהר לצאת מבית הכנסת. הוא נשאר גם למניין הבא, והתבונן בהתפעמות בדמותו של האב המתפלל, שגם הוא כבנו היה נתון עדיין בהשראה רבתי, לאחר הניסיון הגדול שבו הצליחו לעמוד.  כשהוא עזב לבסוף את בית הכנסת, עושה את דרכו לכיוון תחנת האוטובוסים שתיקח אותו לביתו שבקריית ספר, הוא ידע כי מיד כשיגיע לביתו, יתפנה לערוך בירור על הבחור ועל המשפחה. אבל עוד לפני שהוא הרים טלפון אחד,  הוא הרגיש כי זה בדיוק מה שהוא מחפש כבר זמן ארוך למדי, בעבור בתו הצנועה והחסודה שהגיעה לפרקה; בחור כזה, משכמו ומעלה, בן לאבא כזה...  הוא לא העלה בקצתה דעתו כי מסובב כל הסיבות, זה שמכריז ארבעים יום בטרם יצירתו של אדם על זיווגו המיועד לו, הביא הנה את בכורם של משפחת ר'. ישירות מצפת הגלילית, באופן בלתי צפוי לחלוטין ומאכזב עד מאוד, במיוחד כדי להפגש ביניהם. הוא לא תיאר ולא שיער כי לולא ויתורם העוצמתי של בני משפחת ר. האבא, האמא ואחד עשר הילדים, אשר מתחנכים וסופגים את הערכים הנעלים של ותרנות בבית הוריהם, היו הללו כעת בעיצומה של חופשה מענגת בצימר שבצפת, מתנדנדים להנאתם בנדנדת העץ שבחצר רחבת הידיים, או מסיירים בהתפעמות בין שביליה של העיר העתיקה, ואולי אפילו מעתירים מעומק לב לזכות בזיווג הגון לבנם בכורם, ליד קברו של מרן האר"י... הוא לא היה מסוגל לחלום כי הוותור הנאצל שלהם, הוויתור על אף שהצדק היה דווקא בצד שלהם, הוויתור שהיה נראה במבט ראשון כהפסד וכהחמצה, הוא זה שהפך להיות הצינור שיביא אליהם אושר ושמחה...

     עוד באותו ערב הוא מצא שדכן שיתווך בין המשפחות, ובתוך זמן קצר מאוד נסגר השידוך למזל ולברכה, כשאבי הבת המאושר מבטיח השתתפות מכובדת בהוצאות הדירה והחתונה, כשהוא מאושר מהחתן המופלא ורם המעלה שעלה בחלקו . "מזל טוב", ניגש למחרת אחד השכנים אל הרב ר. "הרבה הרבה נחת. שמעתי שעשיתם שידוך מצוין,  מן הסתם היה כאן שדכן מוצלח... גם לי יש בן בשידוכים, אולי תתנו לי את הפרטים של השדכן המיוחד שלכם" ...הרב ר' מתחייך, ומספר כי השדכן המיוחד שלהם מתגורר ב... צפת הרחוקה. לא, הוא דווקא לא מכיר את את המשפחות, ובוודאי לא את המשודכים עצמם. הוא גם לא עסק בשדכנות מעולם, הוא מתפרנס דווקא מהשכרת צימרים לנופשים, והשידוך הזה היה בעצם תוצאה של- - -  טעות גדולה ומביכה . כי כשמתנהגים 'לפנים משורת הדין', כשמעבירים על המידות ומוותרים, כשזוכרים שכל מה שקורה בעולם הוא, מידו הטובה והרחומה של הקב"ה,  והוא ובודאי רק לטובתנו לא מפסידים''.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אברך,מעשה חסד,עדינות,ערבות,את נפשי הצלתי,להרגיש את הסבל,מנהג בנים,תהילים,פתוח תפתח,

 

 

 

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

 

 

  המשכילים ברוסיה נהגו לשנות את שפת האידיש לפי טעמם,  ואת המילה "שבת" שינו ל"שאבעס'' . כמו כן הדפיסו עיתון בשם "עמעס" כשכוונתם ל"אמת" , אי לכך, לא ראוי ויתכן שאסור לכתוב "שאבעס" ככינוי לשבת קודש ) .הרה"ג ר' יהושע דומב שליט"א - ב"ב(



     וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!



     טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(



     יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.



המתנות (דברים טובים - פרשת דברים)

 

     אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:

     לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.

     הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.

     דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'

     בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

שפת האידיש,שאבעס,עמעס,נתון תיתן,משלח יד,הטפה,אמונה,בדיבור,שכר,מעשה,בטחון,השתדלות,מתנה 

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "ראה" ה'תשע"ו

 

 

בפרשת השבוע, פרשת "ראה", עוסקת התורה בדיני מעשרות. 
אחד מסוגי המעשרות הוא מעשר שני.  פעם אחת בשנה אדם יפריש מהיבול שלו עשירית, וכן עשירית מצאנו ובקרו ויוליכם איתו לירושלים ויאכל שם הוא ובני ביתו, וכך ינהג ארבע שנים משנות השמיטה.
למרות שהתורה נכתבה וניתנה במדבר היא הסתכלה קדימה לשנים בהן ישב עם ישראל בארץ ישראל ושם ישבו אנשים גם במקומות רחוקים מירושלים והדרך תהיה ארוכה ומשא המעשר יהיה כבד.
לכן התורה מקלה על האדם ומאפשרת לו לפדות את המעשר בכסף כפי שוויו והכסף הזה יהיה קדוש בקדושת מעשר שני ורק את הכסף יוליך האדם לירושלים ובו יקנה אוכל כפי שהיה לו בתחילה ויאכל שם בירושלים. 
מצווה זו תביא את האדם לשהות בירושלים ולהיות במחיצת חכמים וחסידים וללמוד מהם תורה ומעשים טובים. בנוסף לכך, מצוות מעשר שני מביאה את האדם לעמוד בפני יצרו שדוחק בו ליהנות מכל קנייניו הנאה חומרית ולא יהא דבר שיגביל אותו אלא הוא כובש את יצרו ומציב גבול להנאה בכך שעוזב את ביתו ועולה לירושלים. 
אותה עלייה לירושלים עם כל בני המשפחה תעשה טוב לכל בני הבית מפני שיהיו כולם מאוחדים בעשייה של המצווה וזה יביאו לידי הנאה ושמחה של כשרות וטהרה, ולא יטה את ליבו אחרי שמחות והנאות אסורות. 

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

פרשת ראה,מעשרות,מעשר שני,להפריש,יבול,ירושלים,שמיטה,ארכה,כבד,קדוש,חסידים,מעשים טובים,שמחות,הנאות,

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ו

 

 

אדם לא צריך להשליך את שכלו כשהוא שומע מהרב דברים שהם לא כהלכה. כך אומר הפסוק: "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ללמד חוכמתם, ושים עם זה לבך לדעתי ולא תישען על דברי החכמים לבדם, רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה" (משלי כ"ב, ורלב"ג שם על פי חגיגה טו.( 



     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.



     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד



     חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.



'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים - פרשת דברים)

     עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'

     תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.

     מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.

     ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.

     ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.

     ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.

     הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלות, ונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

דברי חכמים,הטה אוזנך,להישען,יסודות התורה,צדקה,מזל,חודש אלול,לפשפש,חסיד,בעל הבית,חולף,

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ו

 

 

"אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

 

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

 

     ''בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

 

     האם מותר לעשות נרתיק מברזל? מובא בפוסקים לא לעשות הנרתיק מברזל, שמזוזה מאריכה ימיו של אדם, וברזל מקצר

 

החמין של שבת II (דברים טובים - פרשת דברים)

     סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שסיפר הרב שמחה וסרמן שליט"א [זצ"ל] בנו של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אשר שימש כרב בלוס אנג'לס: הייתה שם משפחה של בעלי תשובה שהתקרבה ליהדות דרכו, ובנם הגדול הגיע ב"ה לגיל בר מצווה. לאותה משפחה היו הרבה ידידים וקרובי משפחה, והם החליטו לערוך את שבת העלייה לתורה בבית מלון, ומאחר ובית המלון היה מחוץ לעיר, בהזמנות ששלחו הם ציינו שמי שאינו יכול לבוא ולשהות שם כל השבת, יוכל לחלופין להשתתף בסעודת המצווה שתיערך באמצע השבוע, והדגישו שהם מבקשים לא לנסוע בשבת.

     הרב וסרמן, מסיבה כלשהי לא היה יכול להגיע לשם לשבת, וביום ששי בבוקר הוא התקשר לבעלת השמחה, איחל לה מזל טוב, והתנצל שלא יוכל להשתתף בפועל בשמחתם. בהמשך שאל אותה הרב אם הכינה חמין [טשולנט] לשבת, והיא ענתה שלא. "כבוד הרב", כך היא אמרה, "הידידים שלנו אינם יודעים מה זה חמין. כל המאכלים שהכנו לסעודת היום יהיו קרים. כולל הבשרים והתוספות". אמר לה הרב: "אני מבקש ממך שבכל אופן תכיני חמין" , וכמובן שבקשתו של הרב התקבלה.

     בבוקר יום השבת, נעצרה ליד המלון מכונית, ומתוכה יצאו זוג אנשים מבוגרים. הם נכנסו לבית המלון,  ולפתע נעצרה האישה ואמרה לבעלה: "אינני יכולה, בוא נצא מכאן מיד!" ועוד בטרם הספיקו בעלי השמחה לגשת אליהם, הם כבר נעלמו מן האופק. במוצאי שבת התקשרו בעלי השמחה לברר מה ארע בדיוק, ואז שמעו מהם את המעשה המופלא הבא:

     אישה זו הייתה ניצולת שואה. היא נלקחה מביתה בגיל שש, שהתה שנים מספר במחנות, ובתום המלחמה היגרה לאמריקה, שם בנתה את ביתה. היא לא זכרה שום דבר מתקופת הילדות שלה בפולנייה, לא אבא ולא אימא, לא שבת ולא כל סממן יהודי אחר, ועובדה זו ממש הרסה לה את החיים. היא ניסתה אפילו להיוועץ בפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיסייעו לה לשחזר את עברה, ולא עלתה בידם. והנה באותה שבת גורלית, כשנכנסה לבית המלון והריחה את ריח החמין - לפתע הכול צף ועלה לנגד עיניה כאילו קרה היום ! מה קרה ? כאשר חטפו אותה מהבית בפולנייה, היה זה בשבת קודש, ובבית היה ריח של חמין. ועתה, כשהריחה את ריח החמין, הכול חזר לה, כל זיכרונות הילדות מהבית החם והאהוב. היא הייתה בהלם! לכן לא הייתה יכולה להמשיך, והחליטה לשוב לביתה.  ושמעתי, שהזוג הזה נעשו בעלי תשובה אמתיים - הרי לנו כמה גדול כוח ריח החמין של שבת.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

ששר,תתעשר,ברכה,בנים,נרתיק,ברזל,מאריך,מקצר,חמין,בית הכנסת,אגודות,

 

 

 

אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ו

 

 

באיזה מקום תמיד מכוונים בתפילה "? שיר של יום " כי חייבים לחשוב איזה יום היום .....



      בכל מקום דבר טובות, כי אוזניים יש גם לקירות.



      הרבי מסאטמר בעל "ויואל משה" זצ"ל, היה אומר: לפנים בישראל רווחה מידת הכנסת אורחים, כשיהודים נדדו ממקום למקום ואחרים פתחו בפניהם את שערי ביתם ולבם,  אבל היום, איך ניתן לקיים מצוות הכנסת אורחים בהידור, והלוא כמעט ואין אדם שאין לו בית? הוא השיב: כשאתה נוסע ביום חם עם רכב ממוזג ואתה רואה יהודי נוטף זיעה עומד בחום השמש, זוהי הכנסת אורחים בדורנו.



     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.



הבקשות (דברים טובים - פרשת דברים)

     החיים של זלמן היו קשים מנשוא, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, מה לא...  אנשי הרווחה הבינו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב כמעט את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות. לכן, הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו. רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות.

     זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת והוא גולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע ללבו של המלך, והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית, ואז הוא פונה שוב למלך ושואל: "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול לטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה, אם הוא לא יהיה חולה, הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי תנשאנה..."

     בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה, לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו כאילו אומרים לקדוש ברוך הוא: יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת: דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה, כל שאר הבעיות תעלמנה כלא היו...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

כוונה בתפילה,לחשוב,היום,דבר טובות,אוזניים,קירות,הכנסת אורחים,רכב ממוזג,נוטף זיעה,דבורים,עקיצה,דבש,

 

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ו

 

 

 ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.



     הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג' סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון" יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי.  זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה לשכחה לכן מזכיר זית שמן.



     ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת,  וכתוב בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.



     "והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" - ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)



הבכיה של הגנרל (דברים טובים - פרשת דברים)

     לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון, וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי, אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים.  במשך שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש.  החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף,  לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות.  הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.

     באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול,  ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף,  לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו, ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים להכין מהם מצעים. טוב לי פה,  ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל הגדול,  הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו:  ״אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה,  שבה יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."

     אנו מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער,  כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם, והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה לחלוטין,  צורה רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

ברוך,הגויים,זית,גרעין,תמר,תאנה,רמון,דבש,גפן,הגנרל,תשמעון,עקב,אסטרטג,צרפת,בית המקדש,

 

 

 

אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ו

 

 

אדם צריך לדעת שכל פעולה שהוא עושה לא משנה גדלה משפיע על כל העולם. (שמואל אייזיקוביץ)



     אל תיתן לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר.



     אמר האדמו"ר רבי שלמה מזויעהל זצ"ל: המקפיד לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב - גורם שיזכה שבניו יהיו יראי ה'.



      ''האדם מתכנן וא-לוקים צוחק"



     ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים... (רבי חיים מוואלוז'ין)



"     המברך ברכת המזון מתוך שמחה יזכה לעשירות, שנאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", וזאת כתנאי שיברך: "ולא יוסיף עצב עמה". (ה'חת"ם סופר')



     הרוצה להציל את בניו שלא ימותו בקטנותם, יקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומתוך הכתב, ואז 'ונס יגון ואנחה'. (המהרי"ל דיסקין זצ"ל)



     התקשרה אישה לאחד מבתי הדין בבני ברק. נוסעת היא עתה והתעוררה לה "הארה" - שאלה בהלכות צניעות.  בדרך כלל, כשהיא נוסעת באוטובוס, כדי לא לבטל את זמנה,  היא סורגת. אולם עתה חוששת שהדבר אינו כה צנוע, זה בולט. מסתכלים עליה... שואלת היא - האם אכן יש בזה חוסר צניעות?  השיבה אחד מהדיינים החשובים בב"ב: "יש בזה משהו, אולם לדבר באוטובוס בסלולרי זה יותר גרוע..." ("נר לשולחן שבת")



זהירות, כלי נשק בידיך! ) סיון רהב מאיר)

     כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם - היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. א-לוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור - ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו - יַעֲשֶׂה".

     רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" - יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" - יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".

     בפרשה גם רואים שאלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות". 

     פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת). 

     הרב חיים פרידלנדר, שנמנה על תנועת המוסר, בתוך עולם התורה המגוון, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות בתוך "כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה". 

     ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".

חכמה, בינה ודעת של רבי (קול ברמה, גליון 248)

     ידוע שלרבנים יש בכל מרכז של חסידים, כל עירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב - כספי מעמד )מעמד געלט). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שזו זכות לתרום אליה, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו - זה כמו הפרנסה של הרבי וביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל זה שייך לו - כסף שהוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לזה 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. בכל שנה בכל קהילה כל החסידים היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים, ואותו זקן היה נוסע לרבי ומכין רשימה של כל התורמים עם שמות המשפחה וכמה שתרמו והיה מביא את הרשימה לרבי מדי שנה. כך היה נהוג.

     שנה אחת בא הגבאי עם רשימת התורמים לאדמו"ר הזקן- ר' שניאור זלמן זצ"ל. הרבי היה זוכר את הכל, הוא הסתכל ואמר שיש אחד שחסר ברשימה. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זכר כל אחד בפני עצמו כמובן, ואמר שחסר ברשימה מישהו - ושאל מה אתו? לא היה נעים לגבאי לומר, אבל הוא השיב לרבי - צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, לכן,  אחרי שהיהודי הזה התקלקל, אנחנו הרחקנו אותו מהמניין הפנימי - מהחברים הפנימיים - לכן הוא גם לא מתפלל יותר במניין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, בגלל שהוא בחוץ. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני. אותו גבאי לא היה אדום פשוט, הוא היה אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן - הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. הרבי נעשה רציני ואמר לאותו חסיד נכבד - אתה לא יכול לשער לעצמך מה זה עושה לנשמה שהיא נמצא ב-ד אמות של שטיבל של חסידים.-אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. האדמו"ר לא אמר תחזיר אותו בתשובה,  אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועשה עבירות, אבל אם ישאר במניין יש סיכוי שיעשה עבירה אחת פחות,  ואין דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות,

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

פעולה,משפיע,לנדוף,ברכת המזון,מתכנן,צוחק,השגחה,שמחה,עשירות,יגון,אנחה,הארה,צניעות

 

 

 פרשת השבוע שלי, פרשת "עקב" ה'תשע"ו

"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"

דברים (ט', כ"ד)

 בפרשתנו פרשת עקב אנו למדים על תוכחתו הקשה של משה רבנו לישראל על שחטאו החטא העגל. כאשר בלהט התוכחה הוא אומר לישראל בכאב עצום משפט קשה מאין כמוהו ממרים הייתם עם ה' מיום ידעתי אתכם!

 וראוי לנו להתבונן על-כך. הלא משה אהב את ישראל יותר מנפשו,  כפי שאנו רואים בפרשת כי תישא, שלאחר שחטאו ישראל בעגל מסר משה את נפשו עליהם כדי להצילם, ואמר לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ואתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אם כך איך כאן התבטא משה בחריפות כזאת על ישראל?

 זאת ועוד הרי בתחילת ספר דברם כתוב "אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'...", ופרש"י "אלה דברים", לפי שהם דברי תוכחה ומנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל. הרי לנו ראיה שמשה הוכיח את ישראל רק בדרך רמז משום כבודם שלא לביישם אם כן, מה ראה רעיא מהימנא לשנות את דרכו, ולומר דיבור כל-כך בוטה כמו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"?  

 כדי לבאר זאת יש להקדים עם מה שאומר המגיד מקוזניץ, בספרו "עבודת ישראל": אומרים חז"ל [שבת פ"ז] לפני מתן תורה ב- ד' בסיון {שהיה יום רביעי} אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום שלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

 אם כך מאחר והקב"ה צווה את משה ביום רביעי בשבוע לקדש את ישראל, הרי שישראל היו צריכים להתקדש בימים רביעי וחמישי כפי שכתוב "וקידשתם היום ומחר" -  כדי שהתורה תינתן להם ביום ששי. אולם לא כך היה! חז"ל מגלים לנו [שבת פ"ז] ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו ", כדי שיתקדשו ישראל עוד יום נוסף, והתורה תינתן להם ביום השבת ולא ביום ששי.

וצריכים אנו להבין מה ראה משה רבנו להוסיף יום אחד מדעתו ולגרום בכל שיתעכב נתינת התורה לישראל ביום אחד?

 אומר על כך ה"עבודת ישראל": משה, ע"ה, היה רוצה שנקבל התורה ביום שבת קודש כי יום {השבת} קדוש הוא ומרומם ונישא. וכוונתו {של משה} הייתה {לטובה} כיון שכך יקבלו ישראל את התורה בקדושה נפלאה זאת ישמרו ויקיימו אותה לעולם ולעולמי עולמים ...אבל האמת היא {שמשה רבנו] לא עמד על אמיתות דעת הבורא ברוך הוא...כי הקב"ה רצה לתת את התורה ביום ששי מימי החול, כדי שיתקדש החול גם כן.

ומוסיף חידוש גדול:

כי בגלל שמשה רבנו לא עמד על דעתו של הקב"ה, והוסיף יום אחד מדעתו שלו הוא גרם על ידי כך שחטאו ישראל ועשו את העגל שכן אומר המגיד צריכים אנו לדעת שבחצי השני של כל חודש יש התגברות של כוחות הטומאה. ומאחר והוסיף משה יום אחד מדעתו הרי שירידתו הייתה בששה-עשר בתמוז שהוא החצי השני של החודש שאז כאמור יש התגברות והתחזקות של כוחות הטומאה - ועל ידי כך נפלו ישראל וחטאו בעגל!

וכפי לשונו הקדושה: לפי דעת משה, שהוסיף יום אחד, ממילא כלו מ' {40} יום בששה-עשר בתמוז ואז עשו מה שעשו ..כי אחר חצי חודש הוא התגברות הסטרא אחרא ...אבל לפי דעת השם ית' היה כלה {הסתיים} חשבון ארבעים יום ב-ט"ו לחודש דקיימא סהרא בשלימותא {שאז הלבנה במילואה}ואין כוח לחיצונים ואפשר שלא באו לידי מעשה {העגל}.

על פי דבריו אלו של המגיד מקוזניץ', אומר ה"אמרי יוסף" הנה כאשר מוכיח הצדיק את ישראל חייב הוא להיות מאד זהיר בדבריו. שכן הוא צריך להוכיחם באופן כזה שלא יעורר עליהם קטרוג בשמים בהזכירו את עוונותיהם, ולכן, העצה  היא שיוכיחם באופן כזה שדבריו לישראל ישמעו כתוכחה אבל כלפי שמים ישתמעו דבריו כלימוד זכות על ישראל!

וזה בדיוק מה שעשה משה רבנו באומרו לישראל "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" 

שכן לגבי ישראל התכוון משה שיבינו הדברים כפשוטם - שהמרו את רצון ה' בחטא העגל ושעליהם לתקן פגם זה בתשובה.

אולם כלפי הקב"ה התכוון משה ללמד זכות על ישראל, באומרו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" -  שכן הסיבה ש"ממרים אתם עם ה'" היא בגלל ש"מיום דעתי אתכם" - בגלל שהוספתי  לכם יום אחד מדעתי בעת מתן תורה, לכן אני הוא החייב בחטא העגל! שהרי גרמתי שהסתיימו ארבעים הימים בששה-עשה בתמוז, שהוא לאחר חצי החודש שזה זמן של התגברות הסטרא אחרא {כוחות הטומאה}.

ועל כן אומר משה לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" -  אני אשם בכך שחטאו ישראל בעגל! וזאת משום שהוספתי יום אחד מדעתי, ואם אין אתה סולח לישראל על חטא העגל הרי גם אני צריך להיענש, שתמחה אותי מספרך אשר כתבת.

זהו משה רבנו, רעיא מהימנא - המנהיג המושלם המקבל עליו את עוון חטא העגל, ומוסר את עצמו למען ישראל.

 (מכתביו של הרב פינחס פרידמן)

אשרי העם שככה לו.

שבת שלום

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

לע"נ הרב צבי פנטון זצ"ל, שנלב"ע בי"ג בסיון ה'תשע"ה. 

 

 

ממרים,פרשת עקב,חטא העגל,אהבת ישראל,בחריפות,יום השבת,המגיד מקוזניץ,הסטרא אחרא,סולח,המנהיג המושלם,

 

 

 

 

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ו

 

אל תהיה כאותו אחד שבא לשאול אותו מאן דהוא - סליחה מה השעה? אמר לו - בוא איתי. העלה אותו לבניין 30 קומות ומהקומה האחרונה ראו את כל העיר וההמולה. אמר לשואל: נו, אתה רואה את כל אלה? ומכולם מצאת רק לשאול אותי?!...  ואם הגיעה לידך מצווה אל תחשוב שמישהו אחר יקיימה. כמו כן, אל תדחה אותה למחר אלא תמיד תחשוב שהמצווה היא להיום וזמנה עובר, ואל תתפתה אחר היצר שיש עוד הרבה מצוות אחרות... אלא חשוב תמיד כאילו זו המצווה היחידה שיש... זהו ביאור הפסוק: "כל המצווה אשר אנכי מצווך... היום"



    "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיברך אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'ש הריבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'". ("מאיר עיני ישראל")



     הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש



     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...



כנסת ישראל נמשלה ליונה (סיפורי צדיקים, עלון 215)

     סיפר החסיד ר' יעקב בייגל מקראקא שהיה מחסידי הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זיע"א הי"ד, (יומא דהילולא ד' מנ"א). שנים רבות התפרנסתי מניהול מאפיה גדולה בעירנו, וברוך השם ראיתי ברכה בעסקי. ויהי היום ונתקנא שכן גוי בהצלחתי, ושכר עדי שקר להעיד ולהלשין עלי אצל אנשי הרשות, שכאילו המאפיה שלי מזוהמת, ושרצים ורמשים נמצאו בכיכרות הלחם וכו'. הלה גם שיחד את אנשי המשטרה בקראקא, שייכנסו למאפייתי ויעמידו פנים כאילו אכן מצאו אותה מלוכלכת. חרדתי לבאות ועלול הייתי לא רק לקפח את פרנסתי, כי אף לזאת שישפטו אותי ויגזרו עלי כמה שנות מאסר.  בצר לי קמתי ונסעתי לבאבוב, כיון שהתקרבתי אל ביתו של הרבי, ראו עיני מחזה מוזר, הנה הצדיק בכבודו ובעצמו עומד אצל החלון, ידו מלאה אבנים קטנות והוא משליך אותן אחת אחת דרך החלון החוצה. עמדתי והסתכלתי כולי תמה ומשתומם, עד שהרבי פנה אלי ואמר: ראה נא מה אני עושה, זרקתי פירורים של חלה יבשה אל היונים, והנה באים ביעף עורבים שהם עופות טמאים ואכזריים, ודוחקים את רגלי היונים הטהורים, לכן אני משליך את האבנים לעבר העורבים, כדי לגרשם בשביל שתוכלנה היונים להתפרנס במנוחה. לשמע הדברים האלה הזדרזתי וסיפרתי לפניו את צרתי. מיד השיבני הלא בזה אני עוסק עכשיו, אני מגרש את הטמאים המטרידים את  מנוחתן של היונים הכשרות החפות.  וכאשר הגשתי לפני הרבי אח"כ את הקוויטל, חזר ואמר לי: אל תדאג כבר גירשתי את הטמא ולא יוכל עוד להרע ליונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה, סע לביתך לחיים ולשלום ותבשר לי בשורות טובות. ויהי כאשר חזרתי לקראקא, נודע לי שהשלטונות תפסו את הנכרי המלשין בעסק נורא, בשותפות עם שודדים רוצחים, ויצא דינו למאסר ממושך. והמשפט הצפוי לי נתבטל ממילא

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

מצווה,זמנה עבר,תתפתה,כנסת ישראל,יונה,ילדים צדיקים,סכנה גדולה,דור הצעיר,לקבוע זמן,תלמוד תורה,

 

 

 

 

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "עקב" ה'תשע"ו

 

 

משה ממשיך בפרשתנו, פרשת "עקב", בנאום הארוך שלו בטרם יכנס עם ישראל לתוך ארץ ישראל, ורואה משה לנכון לתת לעם קצת דברי תוכחה. 
כאשר אדם פרטי מגיע להצלחה מסוימת הוא בקלות יכול להביא עצמו ליוהרה והתנשאות בכך שתולה את כל הצלחותיו במעלות שיש רק בו, ואותו הדבר גם בחברה. בעם. 
אחרי שישראל נצחו את העמים שישבו פה בארץ ישראל חשש משה שתדבק בעם גאווה גדולה ובכך בני ישראל יתלו את ניצחונם בצדקתם ויחשבו שבגללה ה' היה איתם במלחמות כדי שירשו את הארץ מאותם עמים. 
לכן משה מזהיר את ישראל שלא יהיו בדעה זו אלא שהעמים גורשו מהארץ בגלל רוע מעשיהם וישראל יזכו לרשת את הארץ בזכות אבותיהם שלהם ה' נשבע לתת להם את הארץ.
אותה התנשאות שממנה מזהיר אותם משה, יש בה סכנה מפני שיכולה לשבש את המחשבה ולעמעם את המבט הנכון של העם ולכאורה לגרום לכך שהעם יחיה בשלווה בגלל קהות חושים ובכך לא ירגישו במזימות של האויבים שמסביב והתוצאה הסופית תהיה מפלה גדולה. 
ודווקא בגלל שביקש משה לעקור את מידת הגאווה מהם הוא מרבה להם דברי מוסר ותוכחה על העקשנות והפחז שלהם. הוא מזכיר להם את הנפילה הגדולה מגובה קבלת התורה אל החטא הגדול שלהם חטא העגל, שהיו קרובים בגללו שתיגזר עליהם כליה אלמלא התפלל אל ה' שיבטל גזרתו. הוא מזכיר להם בכוונה את שאר חטאיהם שהיו לאורך ההליכה במדבר וכן את חטא המרגלים הקשה בו הם איבדו את האמונה בה' שהוא יקיים את הבטחתו אליהם. 
לאור זאת מסיים משה את החלק הזה בהתקרבות מסוימת ובתפילה: "והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזועך הנטויה".
חייבים אנחנו ללמוד ממשה ומההסתכלות שלו בראיה כללית ולדעת ולזכור להישמר היטב תמיד ממידת הגאווה שבקלות יכולה להשתלט עלינו ולסמא את עיננו מדברים מהותיים בחיים, ולהפנים היטב שלא הכול זה רק בגללנו. 
שינוי מבט זה יפחית מאיתנו את מידת הגאווה שהיא תכונה לא טובה ולעומתה תעלה אצלנו את מידת הענווה שראויה היא מאוד.

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם,

 

 

פרשת "עקב",דברי תוכחה,גאווה,רוע מעשים,בזכות אבותיהם,התנשאות,סכנה,לשבש, קהות חושים,מזימות,מפלה,

 

 

 

 

אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ו

 

  המילה: "אחריות" טומנת בחובה מסר אדיר:  אחריות- מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת' = לומר לנו שהיא חייבת לכלול הכול.  בנוסף כל חלק במילה: "אחריות" מסמל את המעגלים שהאחריות נושאת בתוכה:  א- אני אחראי לעצמי,  אח - למשפחה,  אחר- לזולת,  אחרי- אני יכול להוביל.  אחריו- על פי אמונה בה' אחריות - ולאחר שכל המעגלים בשליטה רק ניתן לומר שזוהי אחריות מלאה

 

    הנה כתיב (תהילים קמה יח): '''קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'', ושמא תדעו מהו 'יקראוהו באמת' האמור כאן? אלא הכתוב מדבר על המצב שבו הינכם עומדים, שהרופאים ייאשו אתכם, ומעתה הנכם יודעים כי אין לכם אל מי לפנות אלא לאבינו שבשמים. זהו 'קרוב ה'... אשר יקראוהו באמת'. (בעל ה'לשם' זצוק"ל)

 

     ידוע שבטרם נסע הגה"ק מסטמאר זי"ע מארץ הקודש לחוץ לארץ, נכנס אליו הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ושאל אותו:  למי יוכלו לפנות וליתן קוויטל לאחר שיסע לחו"ל,  והשיב לו הרבי זי"ע:  כשתיכנס לבית המדרש ותראה יהודי שמרים את שרוולו להניח תפילין,  ותראה שחקוק על זרועו המספר שהנאצים ימ"ש חקקו בשנות המלחמה הנוראה,  לו אתה יכול ליתן קוויטל...

 

     יכול אדם להתפלל שמונים שנה רצופות מדי יום ביומו, ולבסוף לא נשאר מתפילותיו כלום. אוי, "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". כמה תפילות צריכים להתפלל, כדי שנוכל להתפלל בכוונה.

 

כסַפּו של החכם (פרפראות וגימטריות-תולדות)

     פעם גר לו אדם חכם וידוע בעירו, איש עשיר מאוד, היו לו אישה ילדים ונכדים. כולם אהבו וכבדו אותו מאוד והוא דאג לילדיו וגם לא חסך מכספו לעניי עירו. יום אחד מתה אשתו והוא נותר לבדו בביתו. כאשר עברה שנת האבל באו אליו כל ילדיו ודיברו איתו, שחבל שיגור לבדו בבית הגדול והוא עכשיו לבד. תמכור את הבית ואת השדות שלך, תן לנו את הכסף ואתה תגור בבית של הבן הבכור וכל מחסורך יהיה עלינו ולא תצטרך לדאוג לכלום.

     הסכים האיש, מכר את כל מה שהיה לו ואת כל הונו חילק בין ילדיו ועבר לגור בביתו של הבן הבכור. בתחילה, לא החסירו ילדיו ממנו מאומה, והיו גם מבקרים אותו ולוקחים אותו אליהם. אך אט אט הפסיקו הילדים והנכדים להגיע לביקורים, ובבית הבן הבכור התנכלו לו, בקושי היו מכינים לו אוכל והוא היה רעב תמיד, את בגדיו לא כיבסו ואם נקרעו גם לא תיקנו אותם. וכך עבר זמן והאיש התדרדר במצבו עד כדי שהתבייש לצאת לרחוב, לחבריו הוותיקים שלא יראו אותו במצבו העלוב.

     יום אחד, אמר האיש לבנו הבכור, תקרא לראש העיר ותאסוף לכאן את כל אחיך ואחיותיך יש לי משהו חשוב לתת לכם. כאשר שמע הבכור שהם צריכים לקבל דבר מה, מיד אסף את כל אחיו ואחיותיו והזמין גם את ראש העיר. כאשר כולם התאספו מולו, אמר האיש, תראו אמרתי לכם שמכרתי את כל רכושי וחילקתי אותו ביניכם, אבל נשארה אצלי עדין מזוודה אחת גדולה ומלאה. מאחר ויום מותי מתקרב, אני רוצה להוריש לכם את המזוודה ואת כל מה שיש בה. המזוודה קבורה מתחת לעץ הגדול, בכניסה לעיר שלנו והיא נעולה בשני מנעולים רק שני המפתחות ביחד יכולים לפתוח את המזוודה. הנה מפתח אחד אני נותן לך ראש העיר ומפתח אחד לך בני הבכור, אחרי מותי תפתחו שניכם את המזוודה וראש העיר יחלק ביניכם שווה בשווה את כל הנמצא בה... מאותו היום, השתפר מצבו של האיש לאין ערוך וחזר להיות מה שהיה, בניו ובנותיו דאגו לכל מחסורו, באוכל בגדים כסף, כל מה שביקש האיש קיבל וכך חי לו בשקט ובכבוד.

     יום אחד, הגיע יומו והוא מת. עשו לו הילדים הלוויה שלא הייתה כמוה וישבו עליו שבעה. לאחר שעבר חודש הלכו כל בניו ובנותיו יחד עם ראש העיר, אל העץ שבכניסה לעיר... חפרו וחפרו עד שמצאו את המזוודה הגדולה, פתח הבן את המנעול הראשון ואחריו פתח ראש העיר, כאשר פתחו את המזוודה מצאו שם רק ראש של חמור ומכתב. ובמכתב היה כתוב בכתב ידו של האיש: 'רק חמור נותן בחייו כל מה שיש לו'

     מוסר השכל: תנו לילדים כמה שאפשר. אבל תשאירו כדי שלא תזדקקו להם...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

מסר אדיר,אחריות,אני,אח,אחר,אחרי,רופאים,קוויטל,בית המדרש,תפילין,חקוק,נאצים,זדים,להתפלל,

 

 

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ו

 

'אפשר לקחת מהאדם הכל פרט לדבר אחד בלבד: האחרון מבין סוגי החופש של האדם - החופש לבחור את דרכו". (ויקטור פרנקל)



"     האדם אינו רק קיים, אלא הוא תמיד מחליט איזו צורה תהיה לקיומו, למה יהפוך ברגע הבא. באותו אופן, לכל בן אנוש יש את החופש להשתנות כהרף עין". (ויקטור פרנקל)



הנשים צדקניות הזקנות שבירושלים היו מאחלים ומברכים בימי בין המצרים,  שהשי"ת יעזור שבשנה זו כבר נזכה ל"שבת נחמו" - עוד קודם ל"שבת חזון"...

 

הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע פגש פעם את הרה"ק רבי שמעון מיעריסלאוו זי"ע,  ושאלו בן כמה אתם,  אמר לו את גילו בשלש שנים פחות - אמר לו : חושבני שאתם קצת יותר מבוגרים,  אמר לו:  כן,  נכון,  אמנם אני אומר תמיד כך לפי ש השלש שנים הראשונות של האדם,  הם אינם נחשבים בכלל ! - החיים מתחילים מאז היותו בן שלש,  אז הוא מקבל נשמה חדשה והוא נעשה כקטן שנולד.

")אמרי יוסף" (פרשת משפטים,'')



כמה שוקלת כוס מים?

     פסיכולוג המלמד התמודדות והתנהלות מול לחץ, הרים כוס מים בידו ושאל את הסטודנטים: 'כמה כבדה כוס המים?'  היושבים בחדר זרקו לאוויר כל מיני תשובות המנסות לאמוד את משקל הכוס. הוא השיב: 'המשקל המוחלט של הכוס לא משנה. הכול תלוי בכמה זמן אצטרך להחזיק את הכוס. אם אחזיק אותה במשך דקה, זוהי איננה בעיה. אם אחזיק אותה במשך שעה, ארגיש כאב בידי. אם אחזיק אותה למשך יום שלם, ארגיש את ידי רדומה ומשותקת... בכל מקרה, משקל הכוס לא משנה, ככל שאחזיק אותה, היא הופכת להיות כבדה יותר' . מוסר השכל: 'המתח ודאגות חיינו הם כמו כוס המים. הרהרו בהם לזמן קצר ושום דבר לא יקרה. אם תחשבו עליהם לזמן יותר ארוך הם יתחילו להכאיב. ואם תחשבו עליהם לאורך כל היום, תרגישו משותקים לא מסוגלים לבצע דבר'....  זכרו להניח את כוס המים...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

לקחת,חופש,לבחור,קיים,מחליט,בן אנוש,כהרף עין,נשים צדקניות,זקנות,שבת נחמו,כקטן שנולד,כוס מים,נשמה חדשה, 

אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ו

 

 

''אין צורך להתבייש בדמעות, כיוון שהדמעות משמשות כעדות לכך שהיה לאדם את האומץ הגדול ביותר - האומץ לסבול". (ויקטור פרנקל,)  

 

'      אלו שיש להם את ה 'למה' מסוגלים להתמודד כמעט עם כל 'איך'". (ויקטור פרנקל,) 

 

      אל תהיו חלק מהעדר "תגובה לא שפויה למצב לא שפוי היא נורמאלית". (ויקטור פרנקל)

 

 "     בסופו של דבר, אל לאדם לשאול מהי משמעות חייו, אלא עליו להכיר בכך שהוא זה שנשאל. בקצרה, כל אדם נשאל על-ידי החיים והוא יכול רק לענות לחיים בהתייחסו לחייו שלו. זה לא באמת שינה למה ציפינו מהחיים, אלא למה ציפו החיים מאיתנו". (ויקטור פרנקל,)

 

הנפטר הנסתר שהעביר את עצמו למקום קבורתו (סיפורי צדיקים, גליון 216)

     איש מבאי בית ההקדש הקהילתי לעניים של העיר קראקוב, לא העיף מבט שני באורח שבא בשערי הבית. הוא לא נראה שונה מעוברי אורח אחרים שפקדו את האכסניה של הקהילה. מקצתם היו אורחים שעברו בעיר או עניים מקומיים.  כולם זכו לאירוח חם בלב פתוח. אלא שמטרות ביקורו של האורח לא היו שגרתיות.  אחרי שהניח את חפציו באחת הפינות שאל לכתובתו של גבאי החברא קדישא. "מה רצונך?", שאל הגבאי את ההלך,  וסקר אותו במבטו. "רצוני לרכוש חלקת קבר ליד הגה"ק 'מגלה עמוקות'", (יומא דהילולא י' מנ"א) אמר היהודי בפשטות ובשלווה. "מה אמרת?!", קפץ הגבאי בבהלה. לרגע חשב שלא שמע טוב את הדברים. האורח חזר על דבריו. הוא מעוניין לקנות לעצמו חלקת קבר סמוך לקברו של הגאון הגדול רבי נתן-נטע שפירא, המכונה 'מגלה עמוקות', על שם ספרו. הגבאי הביט באורח בתדהמה מהולה בבוז. כיצד מעז ההלך הזה להעלות על דעתו להיטמן לצד רבם הנערץ של יהודי קראקוב,  שעל מצבתו נכתב : "פה נטמן איש קדוש מן הקדמונים, גילה עמוקות רזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר עם אליהו פנים אל פנים"? "לא בא בחשבון", פטר את האורח, ובליבו הגדיר את הלה כעוד תימהוני שבוודאי נודד בין הקהילות. " אנא, אני מפציר בך!". התחנן האורח, ולא אמר נואש גם כאשר הבהיר הגבאי לו חד-משמעית כי כל ניסיונותיו לשווא הם. "אתן את כל כספי עבור חלקת הקבר הזאת", אמר לפתע האיש. הגבאי כבר החל לאבד את סבלנותו. "בסדר", רטן, "תן לי אלף זהובים ואמכור לך את חלקת הקבר". הוא היה בטוח כי בכך ייפטר מן הטרדן. האורח לא השתהה לרגע. הוא פשפש בתיקו, הוציא ממנו ערימת זהובים והחל למנות בנחת. כעבור זמן-מה הונחו אלף זהובים אל מול עיניו הנפערות של הגבאי. " הנה לך", אמר האורח. האחרון השתומם ונבהל כאחד. סכום כזה לא ראה מימיו. הוא הביט בכסף ובהלך, ולבסוף נטל את הנוצה, טבלהּ בדיו, כתב שטר מכירה והעניק אותו לאורח, שנראה עתה מאושר מאין כמותו. "מוזר ההלך הזה", מלמל לעצמו הגבאי, כשהסתלק האיש ובידו המסמך החשוב. בליבו תהה אם לא חילל את קדושת ה'מגלה עמוקות' בהשכינו לצידו הלך זר, אך מיד התנחם במחשבה שהאיש נראה צעיר ובריא, ועד שתבוא עתו יעברו מים רבים בנהר.

     בבוקר שלמחרת נוצרה התקהלות באכסניית ההקדש. "אורח נפטר", עדכנו הסקרנים זה את זה. הנפטר היה האורח שאך אתמול קנה את חלקת הקבר. מאחר שלא היו לו קרובים או מכרים מיהרו אנשי החברא קדישא לקבור את הנפטר בחלקת העניים שבירכתי בית העלמין. עם כל הכבוד לשטר המכירה,  חשב הגבאי, לא יהיה נכון לכבד את ההתחייבות, מפני כבודו של בעל ה'מגלה עמוקות'. מצפונו לא ייסר אותו, והוא לא התקשה לעלות על יצועו באותו לילה. אלא ששנתו לא ערבה לו. דמות מוכרת באה אליו בחלום והזמינה אותו לדין תורה. "קניתי את החלקה הסמוכה ל'מגלה עמוקות'. עליך לקבור אותי שם!" , הזהירו האיש. הגבאי התעורר נסער, אך החליט שלא להתרשם מהחלום. אלא שבלילה הבא נשנה החלום, ושולש בשלישי . העניין החל להטריד את הגבאי. "אולי יש דברים בגו", תהה.

     בלב כבד פנה אל ממלא מקומו של ה'מגלה עמוקות' על כס הרבנות, הגה"ק רבי יואל איסרליש, המכונה 'הב"ח'. האזין הב"ח לדברי הגבאי בכובד-ראש ושקל את הדברים. יש כאן שטר מכירה חוקי לחלוטין, אך כיצד אפשר לקבור אדם פשוט וזר סמוך לצדיק יסוד עולם?! בסופו של דבר אמר הב"ח: "אם ראוי הוא האורח להיקבר בסמוך ל'מגלה עמוקות' - אזי בית-הדין פוסק שיש לו רשות להעביר את עצמו לשם!". פסק-הדין הזה הותיר את אנשי החברא קדישא נרעשים ונרגשים. לנפטר ניתנת רשות להזיז את קברו שלו. לא היה כדבר הזה! במתח רב ציפו לבוקר המחרת, ומיד עלו לבית העלמין. כשהגיעו לחלקת הקבר של ה'מגלה עמוקות' הסתמרו אנשי החברא קדישא על מקומם בחלחלה - תלולית עפר חדשה התגבהה סמוך לקברו של הצדיק.  בברכיים כושלות מיהרו לקצה בית העלמין וחפרו בקברו של האורח. פניהם החווירו כסיד כשמצאו אותו ריק. כעת הבינו כי האורח המוזר לא היה אלא צדיק נסתר.

     הם מיהרו להקים מצבה חדשה על קברו, והואיל ושם הנפטר נותר בגדר תעלומה כתבו "יגיד עליו רעו". כעבור שנים היטשטש הכתוב על המצבה, וגבאי החברא קדישא הקימו מצבה חדשה ועליה חרטו: "ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו, יען כי נמצא קבור באשמנים ותמחנה אותותיו מרוב שנים, אכן יגיד עליה רֵעָהּ גאון עוזנו, מגלה עמוקות ומגיה חשכנו, כי רב כבודה בשם תפארת, להישאר בדור דורים למזכרת, גבאי החברא קדישא זאת אל ליבם השיבו, ומצֵבה חדשה על קברו הציבו , תקב"ץ לפ"ק לבריאת ארץ ושמים".

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

להתבייש,דמעות,אומץ,לסבול,ויקטור פרנקל,איך,למה,עדר,החיים, נפטר,נסתר,קבורה,תגובה,

 

 

 

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ו

 

 

בחיים אין הגבלות, חוץ מאלה שאתה יוצר.

 

   המבחן לאהבה - רוצה אדם לדעת אם הוא באמת אוהב את ה' בכל ליבו ובכל נפשו? קנה המידה הוא "בכל מאודך" - כשהוא נדרש לתת מממונו לצדקה. זה הסימן האמיתי אם יש בו אהבת ה'. (ייטב לב)

 

     ''ואהבת" אינו ציווי אלא הבטחה - סופך לבוא לידי אהבה. כאשר אדם מתבונן בכך ש 'הוי-ה', שהוא למעלה מהטבע, הוא 'אלוקיך' - כוחך וחיותך, מובטח לו שיבוא לידי אהבת ה'. (המגיד ממזריטש)

 

     "ובכל מאודך" (דברים ו,ד). מפרש רש"י: "ובכל מאודך - בכל ממונך". אפילו כשהכסף מצוי אצלך אל תשכח את ה' א-לוקיך. (מאוצרנו הישן)

 

אמת מנצחת - (אריק סגל)

כשהגיעה ההזמנה לביתה של גברת כהן, היא הייתה בטוחה שמדובר בטעות בכתובת. מה לה ולבית המשפט? מעולם לא ביקרה במקום, ולא היו לה כל עסקים עם הרשויות או עם המשטרה. אבל שמה הופיע באותיות ברורות על המעטפה, והיא הבינה כי לא תהיה לה כל ברירה אלא לבדוק מהי מקורה של ה'טעות'. היא פנתה למשרד התובע המחוזי עם המכתב שבידה וניסתה לברר עם הפקידים במקום האם המכתב שנשלח אליה אכן מיועד עבורה.

למרבה ההפתעה, עוזר התובע המחוזי אמר לה בקול שקט ובפנים חתומות, כי המכתב אכן מיועד עבורה וכי הוא היה ממליץ לה להיעזר בעורך דין מהשורה הראשונה. הוא הוסיף כי מדובר בעבירת מיסים חמורה שיכולה לשלוח אותה אל הכלא לשנים ארוכות.

גברת כהן המבוהלת פנתה מיד לעזרת חברותיה ואלו המליצו לה על עורך דין שנחשב למומחה בתחום המיסים. היא קבעה אצלו פגישה בדחיפות, וכשהגיע הזמן ישבה מולו וניסתה להשיב לשאלותיו: 'האם יש לך עסק?' שאל עורך הדין.

'לא', השיבה האישה 'בעלי עובד כשכיר בסניף הדואר המקומי'. עורך הדין הביט בה בפליאה אבל המשיך בשאלותיו: 'האם העבירו דרכך כספים או דרך חשבון הבנק שלך?'

'מעולם לא העבירו דרכי כספים...' אמרה גברת כהן בביטחון מלא. עורך הדין גרד בפדחתו במבוכה ואמר: 'אם את משוכנעת במאה אחוז שמעולם לא הפעלת עסק כלשהו, או שלא ארעה פעולה חריגה בחשבון הבנק שלך - אני מציע שתכחישי הכול. ייתכן שהם רק סתם מנסים לגשש במה מדובר...'

הגברת כהן הודתה לעורך הדין ולאחר ששילמה לו את שכר טרחתו אמרה: 'ייתכן שיש משהו אחד שאולי בגללו קיבלתי את המכתב, לפני כשנה פרסמה חברת ממתקים שמשווקת 'ביצי הפתעה' משוקולד - כתב חידה שהמפענח אותו עשוי לזכות בפרס גדול. בני הקטן שלח את פתרון החידה לחברה ואנחנו זכינו בפרס שכלל מאה ביצי הפתעה משוקולד, שבתוכם מסתתרת הפתעה קטנה לילדים כמו מכונית פלסטיק או בובה קטנה. לא היה לנו מה לעשות עם מאה ביצי הפתעה, ולכן הצעתי לבן שלי למכור 90 מהביצים לילדים בשכונה תמורת סכום פעוט של שני שקלים. ובסכום שנאסוף, נוכל לרכוש מתנה גדולה יותר כמו ספר קריאה או צעצוע בעל ערך...'

עורך הדין צחק ואמר: 'על כזה דבר אין צורך לדווח, המשטרה ובית המשפט לא זימנו אתכם על אי דיווח מס של מכירת ביצי הפתעה עשויים משוקולד..' אבל גברת כהן נשארה במקומה ואמרה בנחישות: 'אני חייבת לומר לך שמעולם לא שיקרתי, ואינני מתכוונת לעשות זאת עכשיו. אם ישאלו אותי, אספר על מכירת הביצים הללו, ואם עלי לשאת בעונש - אני אקח אותו על עצמי בהבנה מלאה!'. עורך הדין הביט באשה בתמיהה מהולה ברחמים: 'אל תעשי את השטות הזו, הם עוד יחשבו שהיה לך עסק רציני של ממכר ממתקים. אני מזהיר אותך לא להזכיר זאת!'. הגברת כהן לא הגיבה ועזבה את המשרד בשתיקה.

חודשיים חלפו ויום המשפט הגיע. הגברת כהן מלווה בבעלה ועורך הדין הופיעו בבית המשפט ושם הופתעה לגלות נציגים מהתקשורת והעיתונות, קצינים בדרגות גבוהות ואנשים מבכירי הפרקליטות. 'כל האנשים האלו הגיעו בגלל משפט על מיסים?', תמה עורך הדין, וחזר בלחש על האזהרה לגברת כהן: 'אל תודי בכלום, את לא עובדת ובעלך הוא פקיד בסניף הדואר'. גברת כהן לא השיבה, והתיישבה על ספסל הנאשמים. השופט נכנס, ופקיד בית המשפט דרש מכולם לעמוד. השופט הורה לתובע המחוזי לפתוח בדבריו, וזה הכביר במילים על חומרת עבירות מרמה בסחר בלתי חוקי, ואז פנה ישירות לגברת כהן: 'האם את עובדת בעבודה כל שהיא גבירתי?' '

'לא!' השיבה האישה בקול צלול ובוטח. אבל המשיך התובע להקשות, 'האם עבדת בעבר או הפעלת עסק בביתך?' עורך הדין עצר את נשימתו ושמע באכזבה את הגברת כהן משיבה בבטחה: 'כן אדוני, לפני כשנה קיימנו מכירה קטנה של ממתקים...'

'איזה ממתקים?' שאל התובע להפתעת הקהל, והגברת כהן השיבה: 'ביצי הפתעה עשויים משוקולד...'התובע היה נראה מאוכזב אך המשיך לשאול: 'האם זכור לך משהו מיוחד מן המכירה הזאת?' הגברת כהן הנהנה בראשה לחיוב, ואמרה: 'היה משהו אחד קטן. אחד הילדים החזיר את ביצת ההפתעה בטענה שבמקום מתנה הכילה הביצה חתיכת אבן או זכוכית. כמובן שפיצינו אותו מיד והבאנו לו ביצה אחרת...'

'והיכן הביצה הפגומה?' שאל התובע, 'אצלנו בבית' ענתה האישה. התובע החליף מספר מילים עם השופט והלה הכריז: 'המשטרה תתלווה לגברת כהן, והביצה המדוברת תעבור לרשות בית המשפט. לאחר מכן הגברת משוחררת וזכאית מכל אשמה...'

'אתה יכול להסביר לי מה הולך כאן?' דרש עורך הדין של גברת כהן לדעת. התובע במשפט לא ענה לו, ובמקום זאת, הוא נעמד לפני העיתונאים שהקיפו אותו והסביר: 'בחודשים האחרונים קיבלנו מידע על יהלום יקר ערך שנגנב, והוסתר בתוך ביצת הפתעה משוקולד. העקבות הובילו הישר למשפחת כהן שהחזיקה את ביצת השוקולד, שבה הוסתר היהלום. חשדנו שהמשפחה שייכת לכנופיה של גנבי יהלומים מתוחכמים, וניסינו להפתיע אותה במשפט מבוים על מיסים. אלא שאז האישה הודתה בתמימות על המכירה הקטנה שביצעה בביתה והסבירה במה מדובר, הבנו שלא מדובר כאן בפושעים אלא באשה תמימה שלא ידעה אפילו שהיא מחזיקה ביהלום יקר ערך. כעת היהלום יחזור לבעליו המקוריים והגברת כהן משוחררת מכל אשמה...'

עורך הדין ניגש לגברת כהן ואמר לה בבושה: 'תודה שהתעקשת לומר את האמת, אילו היית מכחישה את המכירה ייתכן מאד שהיית מוצאת את עצמך בכלא לשנים ארוכות...'

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

הגבלות,יוצר,מבחן,אהבה,קנה מידה,מאודך,למעלה מהטבע,אמת מנצחת,ממון,  

 

 

 

 

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ו

 

 

  אחד שלח שליח אל הגה״ק בעל ה"חפץ חיים " זי״ע לבקש ממנו ברכה לעצמו. חייך ה"חפץ חיים " חיוך עצוב ואמר : יאו ואבוי! קבצן אחד שולח קבצן שני לבקש ברכה מקבצן שלישי. וכי לא צחוק הוא? וכי לא מוטב לפנות אל בעל הישועה עצמו, שהרי הוא קרוב כל כך כול כך קל להגיע אליו - ״כי מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים אליו''...  



     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

 

     המוסיף גורע - סמיכות הציוויים "לא תוסיפו... ולא תגרעו"  מלמדת שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על "לא תגרעו", וכמאמר חז"ל (סנהדרין כט) "כל המוסיף גורע ". (הרבי מליובאוויטש)



     והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (ו,ו( - יהיו מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב - יוכלו לחדור מיד לתוכו. (ר' מ"מ מקוצק(



     "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" קהלת [א, יח] - ככל שדעת האדם מתרבה בהכרת גדלות בוראו, כן יוסיף מכאוב על הנהגתו! ( ושלל לא יחסר(



"     ושננתם לבניך" (ו, ז(  - לבעל חידושי הרי"ם מגור היו 13 ילדים וכולם רח"ל מתו בחייו.  בכל האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו.  אמר: ה' נתן ו-ה' לקח. אבל כשמת הילד האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו : מדוע עד עכשיו הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא? ענה: על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את מצוות "ושננתם".



     "ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה, ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב 'ובא לציון' למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".המשנה ברורה [סי' מז' ס"ק י']



     יש אימרה שאמר האדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע על דברי הרש"י: "שלא יהא לבך חלוק על המקום" - הכוונה שלא יהא לבך חלוק על המקום שאתה שרוי בו, אל תאמר שמקומך גורם לירידה ברוחניות, ומקשה עליך להתעלות, אלא בכל המקומות בכל המצבים ובכל האפשרויות אפשר לעבוד אותו יתברך ולהתעלות... 



התלבטות והחלטה (על-פי ספרה של קלייר פרוביזור-שיפר)

"אני לא מסוגלת לעזוב את אבי", אמרה קלייר לבעלה. "אין לך ברירה!", השיב לה בלחישה. "אם נישאר עמו, גורלנו יהיה מוות ודאי. מוטב שנציל לפחות את עצמנו".

זה היה בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם - האב יחזקאל, בתו קלייר ובעלה פיליפ - ישבו צפופים ברכבת בקר שעשתה את דרכה לאושוויץ. קודם לכן שהו במחנה הריכוז דוסין, ליד העיר מכלן שבבלגיה. כעת החליט השטן הנאצי שהגיעה העת להעבירם להשמדה.

ביום הנסיעה תקפה את האב מעין קדחת. הוא להט מחום והיה שבר כלי. בן ארבעים וארבע היה, אך כוחו לא עמד לו. קלייר רצתה קודם כול להבטיח שיהיה אתם ברכבת. זה לא היה פשוט, כי על-פי מספרו הסידורי היה עליו לעלות לקרון הראשון, בעוד הם נועדו לעלות לקרון השלישי. היא נתנה את טבעת הנישואין שלה לאסיר שהסכים להחליף את מקומו עם אביה, וכך היו יחד בקרון. הקרון היה סגור ואפל. הפתח היחיד היה חריץ מלבני, בגודל ראש של בהמה, ועליו סורגים. רוח חלשה חדרה מהחלון וסיפקה מעט חמצן ליהודים המצטופפים בקרון. הם ידעו כי יעד הנסיעה הוא מחנה ההשמדה, ולכן החליטו כי מוטב להסתכן בקפיצה מהרכבת הדוהרת מלהגיע אל המשרפות. כמה מהאסירים ניסרו את הסורגים, ומפעם לפעם ניסו כמה מהם את מזלם וקפצו מהרכבת. ואולם מצבו של האב הידרדר מאוד. הוא שכב על רצפת הקרון חלוש וחסר כוחות. בתו ניסתה לדבר אליו ולא זכתה לתגובה. "אנחנו חייבים לקפוץ בטרם נחצה את הגבול לגרמניה", אמר פיליפ לאשתו. "שם מסוכן מדיי לקפוץ".

מאבק איתנים התחולל בליבה. מוחה אמר לה שהצדק עם בעלה, אולם ליבה לא הניח לה לנטוש את אביה. "קפצי, אני מפציר בך!", הוסיף בעלה לדבר אליה. הרכבת התקרבה אל הגבול הגרמני. קלייר חשה מותשת. היא ניסתה לעצום את עיניה ולנמנם. פתאום התעוררה ואמרה לבעלה בהחלטיות: "החלטתי, נקפוץ! אם אתמהמה אפילו דקה, אני שוב עלולה לשנות את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני חוששת שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת". השניים ניגשו אל החלון. קלייר שלחה באביה מבט פרידה אחרון.

"אחזי בפתח החלון והחליקי באטיות לאורך הדופן, עד שתגיעי לנקודת החיבור שבין הקרונות", הסביר לה בעלה. "אחר-כך תקפצי כשידייך מגוננות על ראשך". אילו היה מישהו אומר לה שתוכל להשתחל מחלון רכבת הדוהרת במהירות של 80 קמ"ש, לעסוק בלוליינות מחוץ לדופן הקרון ולקפוץ אל תוך החושך - הוא היה נשמע לה הזוי לגמרי. אבל באותו לילה עשתה זאת וקפצה. היא הוטחה בקרקע בחבטה עזה, והתגלגלה כשהיא נחבלת וסופגת מהלומות עזות, עד שסוף-סוף נבלמה. עוד כמה רגעים נותרה על הקרקע, מכוּוצת ורועדת מאימה, ואז העזה לפקוח את עיניה וראתה את הרכבת מתרחקת. אבל איפה בעלה? היא קוראת בשמו ואין מענה. היא הולכת קדימה ואחורה, בוכה וצועקת, ופתאום היא רואה אותו רץ לעברה. איזה אושר! הם ניצלו!

על-פי הנתונים שנאספו לאחר מכן התברר כי שלוש-מאות יהודים קפצו מהרכבת. שבעים וחמישה מתוכם נהרגו, חמישים נפצעו והוחזרו למחנה הריכוז, והשאר ניצלו.

המלחמה נסתיימה. השניים היגרו לדרום אמריקה וכעבור כמה שנים עלו ארצה. יום אחד, בשנת תשכ"ג (1963), טיילו קלייר ובעלה בתל-אביב, ופתאום היא חשה מגע בכתפה. היא הסתובבה, וראתה לנגד עיניה אישה בגיל העמידה. "האם את לא מכירה אותי?", שאלה האישה הזרה בהתרגשות. "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו".

בני הזוג והאישה התיישבו בפינה שקטה והאישה החלה לספר: "עשרים שנה אני מחפשת אחרייך, כדי להעביר לך מסר מאביך!". צמרמורת אחזה בקלייר. בבת אחת צפו הזיכרונות ורגשות האשמה שליוו אותה במשך שנים, על שהותירה את אביה מאחור בקרון הרכבת הנוסעת לאושוויץ.

"הייתי במחנה מכלן בבלגיה, ונסעתי אתכם בקרון הרכבת שהובילה אותנו לאושוויץ", סיפרה האישה. "הייתי סמוכה לאביך, בשעה ששכב על ערש דווי על רצפת הקרון. זמן מה קודם שהגענו למחנה ההשמדה אביך התעורר וחיפש אותך. אמרתי לו שקפצת עם בעלך מהרכבת עוד בהיותנו בשטח בלגיה. אביך שתק כמה רגעים, ואחר-כך אמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת. אנא ממך, בתום המלחמה הנוראה הזאת חפשי את בתי בכל העולם. מסרי לה שאני מאושר מאוד מהחלטתה לקפוץ מן הרכבת. זו הייתה הבחירה הנכונה בעבורה. היא לא יכלה לנהוג בדרך טובה מזו'. אביך, הוסיפה האישה ואמרה לקלייר, נפטר בקרון הרכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. אני ניצלתי ומאז אני מחפשת אותך, ועכשיו מצאתי".

הנחת תפילין אחרונה (אור דניאל ויקרא(

     פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן ללבם ונישקו אותן ללא הרף.

     אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! 


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

החפץ חיים,קבצן,ברכה,ריקוד,אבנט,גלילה,להוסיף,לגרוע,לחדור,יוסיף דעת,יוסיף מכאוב,אסונות,לומדי תורה,התלבטות, 

 

אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ו

 

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ג, כה (  לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור בארץ יראה אותה? ברם,  צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל דבר ודבר, לפיכך ביקש משה רבנו "ואראה את הארץ הטובה" שאראה רק את הצד הטוב של ארץ ישראל . )אהל תורה(



     הקדוש ברוך הוא נתן שטר חוב לישראל "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת", כלומר אם תבקשהו תמצאהו, אך התנאי לקיום פירעון השטר הוא "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך " )היהודי הקדוש(



"     הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא). איך אדם יכול להרחיב את הפה ? התשובה: על ידי חיוך!... אומר הקב"ה ליהודי: מדוע כל הזמן הנך עצוב? תתחיל לחייך ואני אתן לך הכל. "הרחב פיך" בחיוך, מתוך שמחת הלב, ואז - "ואמלאהו" בכל טוב שבעולם (הרב בן ציון סנה)



     ישיבת בין הזמנים היא הנשק המוצלח ביותר בימים קשים אלו כאשר השונאים מקיפים אותנו מכל עבר. כאשר בן תורה ממלא את עצמו על גדותיו הוא משפיע ממילא על הסובבים אותו ומקדש שם שמים "ואהבת את ד' אלוקיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך", הינו החייל הטוב ביותר להגן על אבא ואמא על האחים והאחיות ועל כל יושבי העיר הזאת. אמן כן יהי רצון. ) להגיד(



"וֹלא נִפקַד מִּמֶנּו אִיש" (במדבר ל"א, מ"ט(  (לב ישראל(

     הסבא רבי יצחק דוד גרוסמן זצ"ל עזב את ארץ ישראל פעמיים,  ונסע לרבו האדמו"ר הזקן הבית אהרן מקארלין זי"ע. כשהפליג חזרה לארץ ישראל בפעם השניה, בהיותו בלב ים, קמה רוח סערה שאיימה להפוך את האוניה. גלי הים התרוממו אל על וטלטלו את האוניה, ובדיוק באותו זמן הפליגה אוניה בנתיב הנגדי. מפאת הרוחות הסוערות וגלי הים השוצפים התנגשו שתי האוניות זו בזו, והאוניה הנגדית עלתה על האוניה של הסבא ונשארה כך כשהאוניה של הסבא תקועה מתחתיה.

     המעשה אירע ביום שישי אחה"צ, באוניה למטה שררו אימה ופחד, האנשים בכו וזעקו לעזרה. רב החובל של האוניה העליונה היה רשע ושונא ישראל,  ועל אף התחנונים וההפצרות שיואיל להעלות את כל יושבי הספינה אליו למעלה, הוא אטם את אוזניו ונתן הוראה לשלשל חבלים ולהעלות רק את הגויים. כך נוצר מצב שבאוניה למטה נשארו רק קומץ יהודים, וכל הגויים עלו למעלה.  האנשים היו אובדי עצות והתפללו מקירות ליבם לה' שיושיעם, בינתיים שקעה השמש והשבת נכנסה, הסבא רבי יצחק דוד ניגש למזוודתו , הוציא את מלבושי השבת, חבש את השטריימל לראשו והחל באמירת הודו. אצל החסידים נהוג לומר פרק ק"ז בתהלים שבו מדובר על "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו" הסבא זעק "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם", והמשיך לבקש "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם"...

     לאחר סיום התפילה קידש הסבא על היין...  הנוסעים המבוהלים היו במצב של יאוש. כל רגע יכול היה להתרחש האסון והאוניה השקועה למחצה תטבע רח"ל. כולם הביטו על הסבא בתמיהה ובהערכה על תעצומות הנפש שלו וישוב הדעת שהתאזר בו להתפלל ולקדש על היין כשסכנת מוות מרחפת ואין הלב פנוי לכלום.  הסבא פנה אל הנוסעים וביקש מהם להתחזק ולהאמין, כי הנה הישועה תגיע בקרוב: "התייצבו וראו את ישועת ה''.  והנה... ויאמר ויעמד רוח סערה, האוניה העליונה ניתקה ממקומה בבת אחת, התהפכה - וכל יושביה הגויים ירדו במצולות כמו אבן, אחד מהם לא נותר. האוניה התחתונה התרוממה והמשיכה לדרכה, כאשר בפנים נמצאים רק היהודים שנותרו לפליטה.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

הארץ הטובה,ארץ ישראל,משה רבנו,היהודי הקדוש,עצוב,לחייך,שמחת הלב,בין הזמנים,אבא ואימא,אחים ואחיות,

 

 

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "ואתחנן" ה'תשע"ו

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן", פותחת בתחינה של משה אל ה': "ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" - משה פונה בתחנונים אל ה' ומבקש ממנו בכל זאת להיכנס לארץ ישראל. 

במדרשים אף מתוארים כמה וכמה בקשות מצד משה אל ה' מדוע הוא רוצה להיכנס, פעם אחת בזכות הצער של משה עליהם שרצה שיאמינו בה' וכעת הוא רוצה לראות בטובתם שהם נכנסים לארץ, ובפעם אחרת משה מתלונן איך עצמות יוסף נכנסות ודווקא הוא לא, ובמקור אחר של מדרש אומר משה לה'  שיקדים לו את מידת הרחמים למידת הדין וייתן לו אישור להיכנס.  
אך למרות כל זאת ה' לא סלח למשה ונשאר בדעתו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" - ועל פי המדרש לפסוק זה, ענה לו ה' שלא יאמרו הבריות שהאלוקים כמה הוא קשה שאינו מוכן לסלוח למשה.
ודווקא משה עם כל הרגישות שלו מספר את כל זה לעם ישראל ולא חושש מה שיחשבו על זה. אך למען עם ישראל משה מסביר לעם את המצב ולמה ה' מסרב כל כך, ולמעשה מציג בפניהם את היחס בין ה' אליו אל מול כל העם: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" - המילה "למענכם" כוונתה בשבילכם. ואין כוונתה בגללכם אלא לטובתכם. 
משה טוען בפניהם למעשה שאולי אליו באופן אישי ה' היה סולח ומאפשר להיכנס לארץ אולם למענכם ולטובתכם ה' אכזר אליו.
העונש הכבד שלי, אומר משה, שאני אמות בעבר הירדן המזרחי, חייב לזעזע את העם.
דווקא העובדה שמשה למרות תחנוניו לא קיבל אישור להיכנס היא אזהרה חמורה לעם ישראל, להזכיר להם שגם בבואם לארץ ישראל לא הכול נסלח כפי שנמחל להם חלק מהחטאים במדבר. 
ה' לא משנה את פניו ואת דרך משפטו, ותמיד זה יהיה משפט של אמת.
מכאן אנו לומדים שמידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הכול כך קשה. למען ילמדו וייראו. 
זה עתה סיימנו 3 שבועות של מידת הדין שהייתה קשה לעם ישראל עם חורבן הבית פעמיים, ופנינו אל ט"ו באב ובעוד כשבועיים חודש אלול בהם נבקש להרבות במידת הרחמים אלינו. 

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

עבר הירדן,הלבנון,עצמות יוסף,מידת הרחמים,מידת הדין,עם ישראל,לזעזע,נסלח,משפט אמת,חורבן הבית,ט"ו באב,חודש אלול, 

 

אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ו

 

 גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמשה עשר באב.

 

     "ואתם הדבקים בה‘ א-לוקיכם" - ככל שתדבקו יותר באדיקות בהוראותיו והדרכותיו, כך "חיים כולכם היום" - איכות החיים שלכם תהיה מרוממת ונעלה יותר.



     ואתם הדבקים בה' א-לקיכם. ואתם אותיות ואמת, מי שהולך עם האמת הוא יכול להדבק בה'. 

 

     השתדלות. מישהו נכנס לאיזה גאון אם מותר לעשות השתדלות לפרנסה האם מותר לעשות בתשעת הימים, ענה לו הגאון שלכאורה השתדלות עושים בעשרת ימי תשובה, לא בתשעת הימים, כי אז קובעים מה שתעשה עכשיו במילא כבר לא יעזור, כמובא במסכת עבודה זרה (ג) ששלוש שעות ביום הקב"ה דן את האדם ורש"י מפרש יושב וזן - קוצב להם מהיכן תזדמן להם פרנסתן. א"כ מהו הדאגה הכל מלמעלה.



בכיה של אמא (מאורות הדף היומי, גליון מס' 897)

     רבים הם הסיפורים והמעשיות על אמהות הדורות שעברו, אשר עשו כל שביכולתן כדי לאפשר לבניהן ללמוד תורה, ולא פעם שלחו את בניהן במסירות נפש ללמוד תורה מפי ראש ישיבה ששכנה בארץ רחוקה. בשעה שעמד בנן על מפתן הדלת, כשבידיו מזוודה מרופטת שהכילה כמה בגדים בלויים שקופלו באהבה שאין לה קץ ופרוטות מספר שהצליחה האם לחסוך מפת לחמה הצר, ידעו רבות מהן, כי ככל הנראה למשך תקופה ארוכה וממושכת לא יזכו לראות את זיו פניו של הילד הרך בשנים שנתלש מביתו החמים והאהוב. ואף על פי כן.

     ראש ישיבה נכבד, מצאצאיו של החפץ חיים, שיתף את קהל שומעי לקחו על אודות הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של החפץ חיים, וכה היו דבריו: " סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קיבלתי מאימי, בתו של החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה.  בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של החפץ חיים. יום אחד התבוננתי היטב בכתב היד הגדול והעגלגל, המסגיר את גילו הרך של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור. היא השיבה בחיוב: כן,  כתב יד זה, הוא של אבי זצ"ל, החפץ חיים בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב! כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן ישרואלקה שהיה בן שש, שיכתוב את שמה.

     משכבר החזקתי את הסידור בידי, רפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שניטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהן . אימי שהבחינה במעשי, סיפרה לי כך: על סבתי, אמו של החפץ חיים, לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא הייתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל רחבי העולם,  נגשו אליה אחדים ממקורביו של החפץ חיים ובקשו לשאול את פיה, במה זכתה לבן שיאיר את עיני העולם. היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה , השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה , שכן, לא זכור לה דבר מיוחד שהיא יכולה לייחסו לעובדת זכייתה המופלאה. הנוכחים ניצלו את ההזדמנות, ושבו והפצירו בה, שמא בכל זאת, יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה? לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי קצרות, וכה היו דבריה:  בתי! הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים. על כן אני מבקשת ממך:  בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידייך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך. בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהלים. זה כל מה שעשיתי,  סיימה בתמימות אמו של החפץ חיים. בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיחון את עיניו של ישראל'קה שלי ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים.  אלו הן הדמעות שהרטיבו את הסידור הזה, אמרה בתו של החפץ חיים, דמעות של אימא יהודיה ששזרה לכל אורך חייה את מאווייה היחיד, לראות את בנה גדל בתורה וביראת שמים, ואכן זכתה לכך.

     ייתן הקב"ה בלבנו את התבונה להעתיר ולבקש עבור צאצאנו שיזכו לגדול בתורה וביראת שמים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

גימטרייה,כתיבה וחתימה טובה,הידבקות,אדיקות,איכות חיים,ואתם,ואמת,השתדלות,פרנסה,בכייה  של אימא 

אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ו

 

 

בין הזמנים. בית המקדש היה שיש משתי הצדדים אבל באמצע היה מעץ שם נדלק השריפה זוהי הבין הזמנים, וכך גם בחינוך סימן שפח אותיות חופש שם מובא עניין של ולא תתורו.

 

     הבית אברהם זצ"ל אמר מחיה מתים במאמרו, מיט א גוט ווארט קען מחיה מתים זיין יענעם, (במילה טובה אפשר להחיות את המת ) וכשעזב את טבריה בפעם אחרונה והוא היה ידוע שרוב עבדתו הכניס בתפילת נשמת אמר לחסידיו תדעו נאמנה כי לעשות טובה אחת לזולת הוא יותר טוב מאלף פעמים נשמת.



     הרייע"ץ כשעלה לאמריקה התחיל לעסוק בהפצת היהדות, והנה אמר לאברך שיאמר מוסר אבל רק בדרך כבוד, כי כמו סאונה, (שוויץ באד(  כמה שיותר למעלה יותר חם, ושם יש אדם אם מטאטא ודופק ועושה מסאז' ומכה על הגב, ולכאורה אם נותנים מכות למה לא בורחים משם, אלא מאי, רק בגלל שזה יותר חם ויש ווארמקייט, אז מסכימים לקבל מכות.



     ישקני מנשיקות פיהו. בעל ה'ישמח משה' מבאר שישקני זוהי אהבה הכי גדולה ששייך, ומתי האדם מתנשק עם בוראו מתי הוא זמן אהבה הכי גדולה, בזמן שאדם נושך שפתותיו זו בזו בכח, כשצריך לדבר ולא מדבר אז כביכול מנשק לקודשא בריך הוא.



והכהנים (סיפר הרב חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א מתוך ''מתוק מדבש'' הרב ברוך בוקרה שליט"א עלון 88)

     בשבת פרשת חוקת (שנה זו) התקיימה בבני ברק שבת חתן בבית הכנסת 'לדרמן' ברחוב רשב"ם (שבו מתפלל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א). בין היתר הוזמנה לשבת זו משפחת כהן מהמושב תפרח על חמשת ילדיה. רק שהייתה בעיה קטנה,  לא היה מקום לינה בבית משפחת השמחה בבני ברק.  אבי המשפחה, שרצה מאוד להשתתף בשמחה, הגה רעיון מקורי, הוא יצר קשר עם משפחת כהן בבני ברק, הגרים ברחוב רשב"ם 69 סמוך למשפחת השמחה, ולפי בירור שהוא ערך בנם לומד בישיבה הקטנה שב תפרח, הוא הזדהה בפני אבי המשפחה ולאחר מילות נימוסין קצרות הוא פנה בבקשה להחליף את הדירות ביניהם לשבת פרשת חוקת, משפחת כהן מבני ברק תעבור ל תפרח וישהו במחיצת בנם שלומד בישיבה, ומשפחת כהן מ תפרח תדור בבני ברק ותוכל להשתתף בשמחה.  האבא שמע את הבקשה, התייעץ עם אשתו והם החליטו להיענות בחיוב, בעיקר בשל החסד עם המשפחה מ תפרח.

     השבת הלכה והתקרבה, והנה מתברר למשפחת כהן מבני ברק, שבשבת פרשת חוקת בנם יוצא לשבת חופשה מהישיבה, הם שקלו להתקשר ולהודיע על ביטול, אך לבסוף החליטו לנסוע בכל זאת יחד עם בנם ושוב, רק בכדי לגמול חסד עם משפחת כהן מ תפרח.  הגיע יום שישי, המשפחות החליפו את הדירות ביניהם והתארגנו לקראת שבת המלכה.  והנה, שעה וחצי לפני כניסת השבת, מגיע לאבא כהן מ תפרח (שכעת בבני ברק) גיסו ומספר לו את הסיפור הבא:אתה יודע גיסי היקר שיש לנו תשעה ילדים בלי עין הרע, אני באתי להשתתף בשבת השמחה והייתי אמור להתארח אצל חמי, אלא שלצערי הגדול חמי פשוט שכח שאנו אמורים להתארח אצלו ואירח כבר משפחה גדולה אחרת ולנו לא נותר מקום לישון. חמי שהרגיש לא נוח עם הסיפור, פנה לאחד מהשכנים, ובאמת אותו שכן מצא לנו פתרון,  הייתה לו על הגג יחידת דיור קטנה מאוד של כ-30 מ"ר,  והוא מוכן שנשתמש בה לשבת.  הבעיה שלנו היא שקצת קשה להכניס אחד עשר אנשים ליחידה של 30 מ"ר. ולכן גיסי היקר, רצינו לבקש ממך האם תהיה מוכן להחליף איתנו את המגורים לשבת?  אתם זוג עם חמשה ילדים תשבתו ביחידה הקטנה ואנו עם תשעת ילדינו נדור בגדולה.  האב שהיה נבוך מעט שמע את הדברים, ביקש מגיסו להמתין והלך להתייעץ עם רעייתו, האישה היססה מעט ואמרה 'הרי כבר התארגנו לשבת וחוץ מזה אולי שהם יעבירו אלינו חלק מהילדים?' אמר לה בעלה: 'תראי יקירתי, אנו קיבלנו את הדירה מבעליה בחסד, לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שגם אנו נגמול חסד ופשוט נחליף את הדירה איתם' ואכן האישה הסכימה.  

     הבעל התקשר לבעלי הדירה וביקש את רשותם לשינוי בתכנית, הבעלים נתנו את אישורם ואמרו 'זה לא משנה לנו מי ישהה בדירה שהרי מטרתנו היא לגמול חסד' . וכך נכנסה לה שבת המלכה כאשר משפחת כהן מ תפרח דרה בעליית הגג בבני ברק, משפחת כהן בני ברק דרה ב תפרח וברחוב רשב"ם 12 דרה משפחת הגיס.  ומה שקרה לאחר מכן הוא פשוט השגחה פרטית...  בליל שבת בשעה  23.00   נפטר הרב אליהו זלושינסקי זצ"ל שהיה גר בדירה הצמודה לבית ברחוב רשב"ם 12 , כיוון שבשבת אין מטלטלים את הנפטר השאירו אותו בבית בחדר ממוזג ובמוצאי שבת נערכה הלווייתו.

     וכעת אחים יקרים! בואו ונחשוב מה היה קורה אילו...  אילו משפחת כהן בני ברק לא הייתה גומלת חסד עם משפחת כהן מ תפרח, הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בעל כורחם ולחפש דיור חילופי בליל שבת כשנודע להם על פטירת הרב זלושינסקי. (לכהן אסור לשהות באוהל המת(  אילו משפחת כהן מ תפרח לא היו נענים לבקשת הגיס ונשארים בדירה ברחוב רשב"ם, הרי שגם הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בליל שבת בעל כורחם.  והקב"ה בהשגחתו המופלאה הראה לנו בצורה המוחשית ביותר כי אדם שגומל חסד עם חברו, לעולם אבל לעולם לא יצא נפסד מכך, להיפך - 'כל מה שהאדם עושה בסופו של דבר לעצמו הוא עושה...'

     אחים יקרים! ע"י ריבוי החסדים שלנו בתוך בתינו - האיש עם אשתו ולהיפך, האחים והאחיות ביניהם, איש עם רעהו ואישה עם רעותה בעבודה, בבניין המגורים ובכל מקום, ע"י כך נזכה כולנו לחסדים רבים מאבינו שבשמים , לביטול גזירות קשות ורעות ולישועות גדולות עם הכלל ועם הפרט, ובעיקר לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימנו.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

בין הזמנים,בית המקדש,חינוך,אותיות החופש,מחיה מתים,טבריה,תפילת נשמת,סאונה,מטאטא,נושך שפתותיו,מנשק,

 

 

 

אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ו

 

 

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורוס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.



      אחד היה לו ג' נשים, ויש לו צרות צרורות מהם, ענה לו הרבי תגרש אותם, אמר איני יכול, הג' נשים שלי הם הקנאה והתאווה והכבוד. ומהם איני יכול להתגרש איפה שאני הולך הם איתי ולזה באנו לעולם לעבוד עם זה.



     אני הגבר ראתה עיני, שלא היה בית בכל עיר ועיר מדינה ומדינה משפחה ומשפחה אחים ושותפים שרבו ביניהם ויצאו נקיים בממונם. עוד לא היה כזה דבר.  ואיפה שהיה שכל לוותר שם היה רפואות וישועות. (מר' חיים פלאגי)



     באותה נשימה שבה אתה דואג, אפשר גם להתפלל.



"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם "("נר לשולחן שבת" יש"כ להרה"ג ר"ק)

     רבי שלום מרדכי שבדרון, אחיינו של המגיד הנודע, הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון הייתה לו מסירות נפש גדולה לקיום המצוות בימי המלחמה גורש לסיביר. בחסדי שמים הצליח להביא עמו תפילין. יום יום היה מניחם לפני שיצא לעבודה ביער ומזכה יהודים רבים להניח תפילין. בוקר אחד לא הספיק להניחם, לקחם איתו חשב אמצא זמן לכך, אחפש שעת כושר ומקום להסתתר ולהניח. פתאום באו בריצה יהודים, צועקים אליו בחרדה: 'הצריף שלך בוער, רוץ להציל את חפציך'. הם לא התכוונו לרכוש, כי איזה רכוש היה לבן אדם בסיביר... הם ידעו על התפילין שלו, הצריף נשרף כליל, אך התפילין ניצלו!

     - סידור שנשמר בידי משפחתו עד היום -. שוב נאלץ לצאת ליער עם התפילין. הכניסם לשקית יחד עם הסידור ומיהר לעבודתו. לפתע ראה שאחד משומרי המחנה צועד במהירות אחריו. והחל לברוח - 'מי יודע מה הוא מתכוון לעשות לי'. רבי שלום רץ יותר מהר, פחד שעומד להכותו. כיון שהיה חלוש כוח החייל השיגו.... באומרו 'נפלה לך חבילה' הושיט לו את השקית עם התפילין והסידור.... לו היה יודע אותו שומר מה יש בשקית.

     לאחר שנים רבות, כאן בארץ ישראל, בני משפחתו הציעו לו להחליף את התפילין בתפילין חדשות רבי שלום לא הסכים, באומרו ברגש רב: "תפילין שהרבה יהודים הניחו אותם במסירות נפש, איני יכול להחליפם!" עד יום מותו הניחם. 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

אהבת חברים, צדוקי,אפיקורוס,צדיקים, הקנאה,התאווה,הכבוד,להתגרש,אני הגבר,מדינה,משפחה,אחים,שותפים,רפואות,ישועות,

 

 

 

 

 

 

אמרי שפר י' אב ה'תשע"ו

 

 

     האמינו לי, הגאולה כבר עומדת מעל הראש. הלוואי שרק יואילו בני ישראל להרים מעט את ראשם - ומיד תבוא הגאולה" )רבי אברהם־יעקב מסדיגורה(



     הרה"ק מקאריץ אמר מה שיכולים לפעול בתשעה באב הרבה דברים אבל חיוך קטן יכול להרוס הכול



.הצום האמיתי )על־פי סיפורה של נכדתה, הגב' שרה פכטר,

     הקול החלוש נשמע אך בקושי מבין דרגשי העץ המסודרים לאורך הצריף. "אני רעבה!", ייבבה האסירה האומללה, "אני חשה סחרחורת. עוד רגע ואתעלף. אנא בנות, עזרו לי" . האסירות הביטו בה בשתיקה. אחרות הסבו את פניהן לעבר הקיר. זה עתה חילקו להן את מנת המזון היומית,  מנה זעומה ומגוחכת. אך המנה לא הספיקה למאשה. היא באפיסת כוחות. עיניה כבר בולטות מחוריהן. היא נראית על סף התמוטטות. כמה מהאסירות הביטו כה וכה בניסיון למצוא כמה פירורים להעניק לחברתן המיוסרת, אך לשווא.  פתאום נשמע קולה של לאה. "קחי,  מאשה!", אמרה, וניגשה אל האסירה המורעבת ובידה מנת המזון שזה עתה קיבלה. חברותיה ליוו אותה במבטי תדהמה: לאה הגישה את מנת האוכל שלה, כולה, למאשה. " תודה, לאה", אמרה מאשה. אין מילים שהיו יכולות להכיל את הרגשות שחשה כלפי מיטיבתה.

     בין הדרגשים הייתה אסירה אחת שצפתה בכל הנעשֶה. היא הביטה בהערצה בלאה חברתה, איך ויתרה על הדבר היקר ביותר לאסירה במחנה - בעבור חברתה. היא רצתה לחבק אותה ולומר לה איזו התפעמות גרם לה המעשה שעשתה.  היא לקחה את המנה האישית שלה,  חצתה אותה לשניים, והגישה את המחצית ללאה. זו הביטה במתנתה של חברתה וחייכה במבוכה. אלא שאז לקחה את החצי, חילקה גם אותו לשניים, והעניקה חלק אחד, נוסף,  למאשה האומללה.  אלה היו ימי בין המצרים. הלילה ירד.  דממה שררה בין הדרגשים. כל אחת מהאסירות התכנסה בתוך עצמה, נלחמת את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה בתוך הגיהינום הנאצי.  בסוף מגיעה העייפות מעבודת הפרך ומכריעה את המחשבות הנוגות.  

     פתאום נשמעה נעימת תפילה נוגה. מי מתפלל כאן? תמהו האסירות בינן לבין עצמן. כמה מהן ניסו להציץ החוצה, אך ראו רק את קלגסי האס־ אס האכזריים מפטרלים בין הצריפים.  אחת האסירות, איטה שמה, אמרה בלחש: "אולי התפילה בקעה מהלב שלנו. אנא ה', שמע את תפילותינו, את הקול הפנימי, שמתפלל אליך מבעד למעטה של ייסורים ורעב" .דבריה המרגשים עוררו באחת את לב חברותיה. כולן פרצו בבכי. אחדות התיישבו על דרגשי העץ.  פתאום אמרה מישהי: "אתן יודעות?  מחר צום תשעה באב". וכי מה היה היום, חשבו האסירות בליבן,  האם זה לא היה יום צום? ואתמול,  ושלשום ?... אלא שבלב הבנות גמלה החלטה - לצום למחרת ויהי מה. הן עצמן לא ידעו מניין צצה מחשבה זו בראשן,  ומה ההיגיון בתוספת צום על הרעב הבלתי־פוסק. ועם זה ידעו שכך יעשו.

     בבוקר תשעה באב סיימו האסירות את עבודתן מוקדם, והתאספו ברחבה למסדר. פתאום הבחינו במחזה שלא מן העולם הזה: באמצע הרחבה סודרו כמה שולחנות, מכוסים מפות לבנות, ועליהם סלסילות עמוסות לחם טרי ופירות עסיסיים. "קדימה, אִכלו!", נשמעה הפקודה. "נו, יהודיות... נראה אתכן צמות ביום הצום שלכן" . אלא שאף אחת מהאסירות לא נענתה.  כאילו בתיאום מראש, נותרו כולן על מקומן בלי תזוזה. הניסיון היה קשה מנשוא. דיי היה במראה המזון כדי להביאן לידי שיכרון חושים . קלגסי האס־אס עמדו מן הצד וגיחכו. " מי שאינה אוכלת - תרים את ידיה למעלה!", פקדו באכזריות, בניסיון לגרום לאסירות להפר את החלטתן.  אך גם את הגזֵרה הזו ספגו האסירות בדממה, והרימו את ידיהן למעלה.  השמש קפחה על ראשיהן. הידיים רעדו מרעב ומייסורים. אך אף אחת לא נכנעה. "רק מי שאוכלת רשאית ללכת!", הוסיפו הקלגסים ברשעות.  פתאום נשמע קול חלוש: "אני רעבה" . זו הייתה שוב מאשה האומללה. " אם לא אוכל, אמות". דמעות זלגו מעיניה. חברותיה הפצירו בה לגשת אל השולחן ולאכול. "את בסכנה ממשית. לכי לאכול". אך מאשה התביישה לגשת לבדה אל השולחנות הערוכים. כיצד תראה אחר־כך את פניה לחברותיה? אין היא רוצה להיות היחידה שמפרה את הצום. "קדימה, מאשה, לכי לאכול!" , דחקו בה האסירות. אך מאשה השיבה בבכי שטלטל את כולה. אין היא מסוגלת.  לפתע ניגשה אליה לאה, חברתה.  היא אחזה בידה והחלה לפסוע עמה לעבר שולחנות המזון. "בואי, גם אני אוכל!", אמרה לה. במהירות נטלה תפוח מבריק, בירכה 'בורא פרי העץ', ונגסה. מאשה הביטה בה בעיניים קרועות מתדהמה. בלי אומר ודברים הצטרפה אליה.  כמה מהאסירות הביטו במבט מאשים בשתי הבנות היחידות בקבוצה שנכנעו. השתיים ששברו את החזית האחידה מול הנאצים. לאה ומאשה צעדו בשתיקה לדרכן.

     את הסיפור הזה הייתה סבתי מספרת בכל שנה בימים הסמוכים לתשעה באב. היא אומרת שהתפעמה עד עומק נשמתה מגדלות הרוח של לאה, שבחרה להפר את הצום כדי להציל את חיי חברתה.  מפיה נפלטה זעקה: "לאה, צמת בגבורה!". 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

הגאולה,בני ישראל,תשעה באב,חיוך קטן,להרוס, הצום האמיתי,אמרי שפר,

 

 

 

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ו

 

 אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אוי ואבוי לו! כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים ומתוקים, והעולם יפה וטוב, והכל טוב! וצריך להגיד תודה!



     אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך , בו הן יין והן חומץ יקבל.



     ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות הא-לוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו,  בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(



     אדם שאינו משווה עליו מצוות קלות כבחמורות, סופו שאפילו חמורות יהיו שוות בעיניו כקלות. (היה נהוג לומר בנובהרדוק)



     ''אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו - אינו בכלל אדם'' (רבי משה-לייב מסאסוב)   



     אשרי אדם יפיק תבונה = מאושר יהיה האדם המשקיע וחושב על-מנת להסיק מסקנות מתוך הדברים שלמד.



     "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי (הרבי צבי יהודה קוק)



     הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש.



"היית צריך לרקוד לאורך כל הדרך"

      סח אחד ממקימי ומראשי ארגון "ערכים": "הסמינרים הראשונים שניהלנו לקרב יהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות היו כרוכים בקשיים גדולים ובמאמצים מרובים. הכל היה בהכוונתו של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל,  והיינו מתייעצים בו בכל דבר". "פעם חזרתי עייף ותשוש במיוחד. נכנסתי כדרכי אל רבי חיים גריינימן והוא קידם אותי בשאלה: "מדוע הנך כה תשוש"? הוא לא המתין לתשובה ומיד אמר לי: "היית צריך להגיע לכאן, תוך כדי ריקודים על רגל אחת לכל אורך רחוב רבי עקיבא..."  

     המשיך רבי חיים והסביר לי: "בעבר כאשר היה חשש שתינוק ימסר בידי נכרים, היו כולם מתגייסים כאיש אחד בלב אחד להצלתו. ואם היה נדרש כסף היו מוזילים ממונם וכספם, מתאמצים ומשתדלים בכל דרך ובכל טצדקי לפדות אותו. התינוק הזה הרי יגדל כאנוס, לא תהא תביעה עליו ויזכה לחיי עולם הבא, ואף על פי כן דאגו בכל עוז ותעצומות להושיע אותו מיד האומות"... "והנה בדורינו זה הנכם זוכים להחזיר בתשובה מאות ואלפים וביניהם גם קרובים למזיד, הם וצאצאיהם וסביבותיהם, לא שייך לתאר ולשער זכות גדולה מזו" ...הוסיף רבי חיים ואמר: "הרי כשאדם מציל אדם אחד הטובע בנהר כבר מרגיש באישיותו עונג ואעפ"י שהצילו רק לחיי שעה ומי יודע אם יהיה בהם זכאי או חייב, על אחת כמה וכמה כשמצילים אדם מרדת שחת לחיי עולם ולא אחד או שניים אלא מאות ואלפים... איזה עונג צריך שיביא הדבר בלב הפועלים, אם כן הרי פניך היו צריכים לקרון מאושר!"...

     בהזדמנות אחרת שאל אחד מראשי "ערכים" את רבי חיים: עד כמה אפשר לקחת על עצמנו חובות כספיים למען קירוב רחוקים"? והשיב: "עדיף לבוא לשמים עם חובות כספיים ולא עם חובות של נפשות... הרי מדובר בהצלה ממיתת עולם לחיי עולם, וגדול המחטיאו יותר מההורגו. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון. כמה איסורי סקילה וכריתות ניתן למנוע על ידי הצלת איש אחד או משפחה אחת מחיי הפקר לחיי תורה ומצוות!



"יהודי לעולם לא טועה בדרך" (דרך עץ החיים)

      פעם, כאשר נסע רבי מרדכי יוסף פוגרמנסקי ביום שישי ברכבת בדרכו לעירו קובנא, התיישב לידו יהודי נוסף. אותו יהודי שימש כשוחט וכמוהל, וזה עתה שב מסיבוב של מצוות בעיירות הסמוכות, ועשה את דרכו לקובנא עירו. רבי מרדכי מצא בו איש נעים שיח, עד מהרה התפתחה שיחה ערה בין השניים, על עניינים הלכתיים ורעיוניים, אולם אליה וקוץ בה! כל כך נהנו השניים זה מחברתו של זה, עד שלא שמו ליבם לכך שהרכבת חלפה עברה לה על פני קובנא מקום מגוריהם, בה היו אמורים לרדת ולעשות את השבת.

     היה זה לאחר שהרכבת הספיקה להתרחק מרחק ניכר ממחוז חפצם, כאשר הציץ השוחט מבעד לחלון והבין את גודל הטעות. הוא העיר את תשומת ליבו של בן שיחו לעובדה, כי היכרותם העמוקה הובילה לטעות נוראה!.  יום שישי חורפי וקצר היה זה, ולא היה בידם לעלות על הרכבת הנוסעת חזור, מה גם שבהכירם את תחנותיה הקרובות של הרכבת - ידעו כי לא יספיקו לרדת בישוב יהודי כלשהו טרם כניסת השבת. "מה נעשה?" פכר השוחט ידיו ביאוש, "היכן נרד? והיכן נתאכסן בשבת קודש? זו הטעות הנוראה ביותר שעשיתי בימי חיי!" שב ומלמל בייאוש נורא. אולם הרב פוגרמנסקי מיהר לעודדו: "האם באמת סבור הנך שתעינו בדרכנו?! דע לך,  יהודי לעולם אינו תועה! אם חלפנו על מחוז חפצנו, כנראה שהקב"ה מעוניין שנשבות את השבת במקום אחר".

     כאשר עצרה הרכבת בעיירה הקרובה, ורבי מרדכי והשוחט החלו לשוטט בין בתי העיירה, התברר להם שהרכב התושבים בעיירה הינו גויי לגמרי, ויהודי אחד לרפואה אין בה!.  השוחט, שקיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מרדכי, שתק ולא הוציא הגה מפיו, ואילו רבי מרדכי עצמו לא התייאש כלל ועיקר, הוא אחז באמונתו בבורא, כי לא לחינם כוונו צעדיו דווקא אל מקום זה. לבסוף עצרו השניים הלך גוי ושאלוהו בחשש: "האם מכיר אתה מאן דהו שיהא מוכן להשכיר לנו חדר למשך השבת"? עיני החוקרות של הגוי סקרו את שני הזרים מכף רגל ועד ראש, ולבסוף מלמל בלחש: "אם איני טועה יהודים אתם,  הלא כן? ובכן, הריני לבשרכם כי יהודי בודד מתגורר כאן, בעיירה שלנו, ונדמה לי שהוא ישמח מאוד לראות אתכם", וכאן הרים הגוי את אצבעו וכיוון את השניים לביתו של היהודי. עיניו של רבי מרדכי אורו כשעמדו רגליהם בפתח הבית בו הייתה קבועה מזוזה, "הנה, הגענו לביתו של יהודי". נקשו השניים על הדלת, וזו נפתחה בידי בעל הבית, אך לתגובתו לא ציפו כלל, למראם פרץ היהודי בזעקות נוראות: "אליהו הנביא! אליהו הנביא! אליהו הנביא", כשניכר עליו שהוא נתון בהתרגשות אדירה. רבי מרדכי ורעהו, המומים מעט, לא הבינו על מה המהומה, הן סך הכל מדובר בשני יהודים שנקלעו למקום זר, ומאין נובעת ההתרגשות לה מצורפת הקביעה הנחרצת, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע לפקוד את הבית?!  מחויכים משהו ונבוכים מעט צעדו השניים אל תוך הבית והמתינו להסבר כלשהו, וזה לא איחר להגיע. האם אין אחד מכם אליהו הנביא?! חקר בעל הבית הנרגש, ורבי מרדכי השיב ברוח טובה: "היינו שמחים להיות,  אבל לא, איננו מלאכי עליון". "אוי, כמה חבל, כמה חבל! כבר הייתי בטוח שתפילתי נתקבלה!" נפלו פניו של בעל הבית, ועתה הגיע תור רבי מרדכי לברר "מדוע היית כה בטוח שאחד מאתנו הינו אליהו הנביא? ועל איזו תפילה אתה מדבר?" במקום תשובה פתח האיש וסיפר כך: "דעו לכם, אורחים יקרים, כי הנני יהודי בודד ויחיד בכפר ערלים זה, נולדתי לפני שנים רבות בכפר כבן יחיד להורי, שהתגוררו בקרב קהילה קטנה של יהודים תושבי המקום, ברבות השנים נפטרו הזקנים, והצעירים עברו לעיירות אחרות, וכך נותרתי אני לבדי, נשוי לזוגתי היהודיה, שתחיה". "מימי לא עזבתי את הכפר" סיפר האיש, "וככל הנראה גם לא אעזוב, כמדומני שאסתלק לעולמי בכפר בו נולדתי. כפרי פשוט אני, ומימי לא עליתי על רכבת... רבות מהמצוות כבר נשכחו הימני, אחר שאין מי שיספק לי לולב ואתרוג ועוד אי אלו צרכי מצוות כיוצא באלו". "ברם" נתן האיש לפתע קולו בבכי של התרגשות, "לפני כשמונה ימים נולד לי בני, והיום הוא יום הברית, החל משעות הבוקר עומד הנני לפני בורא העולם ומתחנן לפניו בדמעות: 'אנא, עזור נא לי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו! אל נא יהי בני ערל בשר!' אולם מאין יבוא עזרי? הן בכל הסביבה אין מוהל אחד לרפואה!" "כבר התכוננתי להכניס את השבת ללא שבני יימול כדת וכדין" פרץ היהודי בבכי מחודש, "ולפתע הופעתם אתם, כמלאכי שרת מהשמים, עתה מבינים אתם מדוע הייתי בטוח שאחד מכם הוא אליהו הנביא? מה צר לי שנכזבה תוחלתי ולא יעלה בידי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו". אכן, השניים הבינו זאת היטב, הן כה בטוח היה היהודי שתפילתו נתקבלה עד שלא טרח לברר אם אחד מהשניים מוהל הוא.

    עתה הגיע תורם להניח דעתו ולבשרו שאחד מהם הוא מוהל, והשני יאות ברצון לשמש כסנדק. לשמחתו של היהודי לא היה גבול, וכמעט שיצא בריקוד בשעה שרבי מרדכי התיישב על הכיסא והתינוק הונח על ברכיו. האב הנרגש התעטף בטליתו וקרא את פסוקי המילה, המוהל שלף את כלי מלאכתו מתיקו, ולקול בכיית היילוד שהתערב בבכייה הנרגש של היולדת מהחדר הסמוך, נערכה המילה כדת וכדין. עיניו של רבי מרדכי התמלאו דמעות של שמחה אמתית. את ישותם הציפה תחושת שליחות קודש, תחושה שהקב"ה מכוון את צעדיהם, החל ממפגש אקראי שהוביל לטעות ברכבת, ועד לצעידה בין בתי כפר גויים ועריכת ברית מילה לילד יהודי ביום השמיני ללידתו. ובתום המילה אחז רבי מרדכי ברעהו וטלטלו טלטלה עזה, כטלטל לולב בהקפות ההושע נא, "האם תאמר עוד פעם בחייך כי יהודי טועה בדרך?!" זעק באוזניו בקול רועד, והמוהל רק מלמל: "לעולם לא עוד..". ביום ראשון כאשר עלו המוהל ורבי מרדכי לרכבת, היה זה המוהל ששבר את הדממה. "יהודי לעולם אינו טועה בדרך''.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

האמונה הפשוטה,החיים יפים

 ומתוקים,להגיד תודה,מצוות קלות כבחמורות, להסיק מסקנות, צלם אלוקים, הרבי מסלונים, 

אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ו

 

 

גימטריה נפלאה מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד על ההפטרה: "ציון במשפט תפדה" - תלמוד ירושלמי = 1076 "ושביה בצדקה" - תלמוד בבלי = 524!

 

     הגאון רבי יונה מרצבך, מראשי ישיבת "קול תורה", כשהגיע יום ט' באב לבש בגדים פחותי ערך, והתהלך אפוף צער על צרות חורבן המקדש - "עיניך יונים". ("עלה יונה") 'אנו תלמידיו סברנו שהסיבה שרבנו לבש חליפה קצרה ולא את הפראק היא בגלל האבלות על החורבן. אך רבי יונה הסביר לנו כי בט' באב אנו יושבים על כסא נמוך וכך הפראק יתלכלך...' ("נר לשולחן שבת" מהרר"פ(



     הצלחה לא נמדדת רק במה שהשגת בחיים, היא נמדדת גם בהשראה שנתת לאחרים.



"     העיר רבתי עם הייתה כאלמנה" - גם העיר מרגישה חורבן, כל הבריאה מרגישה צער ואבלות, ואנו צריכים להשתתף בזה גם בלב, ולא רק במעשים, שלא לאכול בשר וכדומה. הפסוק אומר "דרכי ציון אבלות" - אפילו הדרכים מרגישים אבלות. )לקט רשימות בענייני בהמ"ק(



ה'חלה הלבנה' (עשה פלא על פי פלא יועץ(.

     במקביל למלחמת העולם הראשונה ששטפה את אירופה וחלקים נוספים בעולם, הייתה ברוסיה מלחמת אזרחים. מצד אחד היו "הלבנים" - אנשי הצאר הרוסי, ומצד שני היו הקומוניסטים "האדומים". שניהם היו אכזריים במידה שווה, אלא ש"הלבנים" לא התביישו להודות בכך, בעוד ש"האדומים"- הקומוניסטים העמידו פנים שכל מגמתם היא להיטיב עם הפועלים העניים.

     בעיר ז'יטומיר, נפתחה שלוחה של ישיבת נובהרדוק.  דרכו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל הייתה, שהיה שולח קבוצת בחורים מבוגרים, הם היו נכנסים לבית המדרש המקומי ולומדים, אט אט, התאספו סביבם צעירים צמאי דעת, והצטרפו לישיבה.  בזמן מלחמת האזרחים היה רבי קלמן גולדברג זצ"ל הבחור המבוגר שהנהיג את החבורה.  בתחילת המהומות היו "האדומים" בעיר ז'יטומיר. האווירה הייתה נוחה, באופן יחסי, ויכלו לשבת וללמוד. אך בתוך זמן קצר השתלטו "הלבנים" על העיר, פחד ואימה נפל על כל התושבים. הם נעלו את עצמם בביתם,  ואיש לא ההין לצאת החוצה, אין לדעת באיזו עילה ימצא את מותו.

     הלבנים נכנסו בשבת בבקר לעיר. הבחורים שהו באותה שבת בבית המדרש. אכלו את סעודות השבת בצוותא, ולמדו בחברותות. לאחר תפלת המנחה נפלה תרדמה קלה על רבי קלמן, והוא ראה בחלומו 'חלה לבנה'. כשהתעורר לא הבין את פשר חלומו. במוצאי שבת, התעורר ויכוח בין הבחורים, האם עליהם להדליק נרות בכדי שיוכלו לשבת וללמוד, או להישאר בחשכה,  שכן מדבר בסכנת נפשות של ממש. המצדדים בהדלקת הנרות טענו כי בין כה וכה הם בסכנה. "הלבנים'' יעברו בית אחר בית, וגם לכאן הם יגיעו. א"כ עדיף ללמוד תורה, וזכותה יכולה לסייע להם להישאר בחיים. החליטו הבחורים לערוך הצבעה, וברוב של קול אחד הוחלט להדליק נרות ולשבת ללמוד.

     בחצות הלילה כשסיימו תלמודם ונערכו לסעודת מלווה מלכה, פרצו החיילים "הלבנים" את הדלתות, ובראותם את הבחורים סביב לשולחן, הכריזו: "הנה הם הקומוניסטים, לבטח התאספו להיוועד נגדנו, על כך יש להרוג את כולם". "רבי קלמן פנה למפקד "הלבנים" והסביר שכל מטרתם כאן היא רק ללמוד, אך המפקד לא שעה לדבריו. שוב התחנן רבי קלמן, ומאומה לא השתנה ביחסו של המפקד -"אם הקב"ה רוצה שלא תירה בנו, לא תוכל לירות ''-זעק רבי קלמן לעברו. המפקד זעם על דברי רבי קלמן, והחליט לקחת את כל הבחורים ליער ושם להרגם.  הבחורים לקחו את ספריהם ותפיליהם, ובביטחון בבורא העולם שיעניק להם חיים, יצאו עם החיילים. החיילים לא הכירו את האזור, ובטעות לקחום לקצה העיר, מקום בו גר מפקדם העליון של "הלבנים". המפקד ישב במרפסת ביתו וראה שחייליו מובילים ארבעים ותשעה בחורי ישיבה. הוא שאל את חייליו לאן פניהם מועדות, והם השיבו שהם לוקחים את ה"קומוניסטים" שהעלו ברשתם, להריגה. המפקד ראה שלפניו בחורי ישיבה ולא מתנגדים לרעיונותיו, וצווה לשחררם בטענה שהוא יעשה את מלאכתם, ובינתיים יסגרום במרתף ביתו.  כשהלכו החיילים, ירד המפקד לבחורי הישיבה, ואמר להם: "אני רואה שהנכם אנשי דת ולא קומוניסטים, וע"כ אני אשאיר אתכם כאן כדי שתוכלו לעסק בלימודיכם, מפני שאם תחזרו לעיר, עלולים לתפוס אתכם שוב, ומי יודע מה יהיה באחריתכם?!" הבחורים, שנדהמו מיד ההשגחה, ישבו במרתף מספר ימים, התפללו ולמדו בדבקות, תוך שהם מודים לה' על שהגן עליהם בזכות לימוד תורתו לשמה. כשחלפו ימים ספורים, ומעט האכל שברשותם נגמר, החל הרעב להציק להם. הם פנו בתחינה לקב"ה שימשיך להושיעם. לא חלפו דקות רבות והמפקד הביא להם 'חלה לבנה גדולה'. הם הורשו לצאת לאחר זמן, והמפקד צייד אותם בכרטיסים ירוקים המורים על תנועה חופשית ללא שייעצרו, וכך נצלו חייהם. רבים מהיהודים בני העיר מצאו את מותם בידי "הלבנים", וכשיצאו בחורי הישיבה, התגייסו לסעוד את הפצועים ולקבור את המתים, והסתובבו בעיר באורח חפשי בלא שאף אחד יפריע להם. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

ציון במשפט תפדה,תלמוד ירושלמי,תלמוד בבלי,קול תורה,בגדים פחותי ערך,עיניך יונים, האבלות על החורבן,דרכי ציון אבלות, החלה הלבנה ,

אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ו נקודה שבועית, פרשת השבוע "דברים" ה'תשע"ו

 

 

השבת נתחיל את החומש החמישי, הוא חומש "דברים", המונולוג הארוך של משה לעם ישראל שנאמר למעשה כצוואתו האחרונה של משה אליהם.
כבר בתחילת הנאום הארוך שיהיה לאורך כל החומש אומר להם משה משפט חשוב מאוד שמהווה את הבסיס העיקרי עבורם רגע לפני שיכנסו לארץ ישראל ויהפכו לעם ככל העמים בעל ארץ משלו: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק".
עוד מעט, אומר להם משה, תיכנסו לארץ ישראל ואני לא אהיה עימכם, אך שתדעו שהיסוד להצלחתכם החברתית טמון במילים: "שמוע בין אחיכם" - תרגילו את עצמכם כבר מתחילת הדרך לשמוע מה יש בפי חברכם לומר. תנו אוזנכם אל הזולת. זהו בסיס הקיום שלכם.
משה נגע בכוונה בנקודה זו כי ידע שהיא נקודת תורפה בעם. שאדם שומע ומאזין הוא למעשה מתחשב בזולת. הוא שם את ליבו אל האחר. בלי האזנה נכונה וראויה לשמה אין איזון בתוככי ליבו של האדם ולכן לכולנו יש שתי אוזניים לעומת פה אחד כדי שנאזין לפחות פי שתיים ממה שנדבר.
השורש האמיתי של האדם, אומר משה לעם ישראל, שאם אתה תבין שאחיך הוא עצמך מבשרך אז למרות כל המחלוקות ביניכם, ולמרות כל ההבדלים שקיימים ביניכם היית מבין שיש משהו עמוק שמקשר בין שניכם והיה לך יותר קל לשמוע אותו. שיש אחדות ואחווה בסיסית בין חלקי העם, בין הפרטים השונים, או אז אפשר לגשר ולפשר ולחתור לדו קיום של פשרה והבנה בסיסית ובטח ובטח להקשבה.
במקור הפסוק נאמר ופונה דווקא אל השופטים: "ואצווה את שופטיכם שמוע בין אחיכם" - ולכן נלמדו מכאן הלכות חשובות יותר, כלומר ש "שמוע בין אחיכם" זה למשל כדי למנוע דעות קדומות של שופטים, אולם אם נרחיב את העניין אז הוא פונה לכל העם, כפי שלימדו אותנו גדולי הוגי המוסר שכל אדם הוא שופט שחייב הוא להחזיק במאזני הצדק בכל דרכיו וענייניו ובכל רגע, ולכן מצווה משה את כולם: "שמוע בין אחיכם - ושפטתם צדק".
כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים לא אחת בויכוח עם מישהו. בן/בת זוג, ילדים, שכנים, עבודה, חברים ועוד. חובה עלינו לשים ליבנו ולא פחות את אוזננו אל זולתנו. להקשיב. להאזין. לנסות ולרצות להתקרב אליו על מנת להבין ולהגיע איתו את עמק השווה. גם אם לא תהיה הסכמה על עניין זה או אחר לפחות שתהיה הקשבה שתוביל להבנה ובעיקר אחווה. 

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

חומש "דברים", משפט חשוב, ושפטתם צדק, בסיס הקיום, עצמך מבשרך, אחדות ואחווה, לגשר,לפשר, לחתור, דעות קדומות,מאזני צדק, להתקרב,

 

 

אפשר ללמוד על האדם הרבה יותר על פי מה שהוא אומר על אחרים, מאשר מה שאחרים אומרים עליו.

    " הבו לכם אנשים" (א, יג) - בדרך הלצה אפשר לומר: ישנם רבנים ומנהיגים אשר נשותיהם מחוות דעה בענייניהם כיצד להנהיג את העם, ומתערבות בעבודת הציבור שלהם ונמצא שהציבור מונהג על ידי הרבנית ולא על ידי הרב. לפיכך אומר הכתוב: ״הבו לכם אנשים״, שיהיו האנשים מנהיגים ולא הנשים. (כתב סופר(

     הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שיכיר בטובה שנתנה לו ויברך לא-לקיו" על הארץ הטבה אשר נתן לך", שכן פעמים רבות זוכה האדם לכל טוב, אולם מאחר והוא אינו נותן לב לכך, הריהו כמי שלא קבל מאומה.

     השפה הטובה ביותר היכולה להשפיע - היא שפת הלב, ואל לו למוכיח לחשוב שאם יצעק וירבה במילים, התוכחה תועיל לו יותר, אלא אדרבה, עליו לרדת לעומק נפשו של זה שבא להוכיחו ולדבר עמו בדברי נועם, ואז תתקבל תוכחתו.



"בקַנְאוֹ אֶּת קִּנְאָתִּי" - [ע"פ שיחת השבוע[

     התלונה שהתקבלה בתחנת המשטרה ברומניה הייתה מוזרה; "שלום, אני בעל המאפייה בעיירת המרפא בורסק" , הציג הדובר את עצמו. "בעת האחרונה מבקר במאפייה מדי לילה אדם זר, ניגש אל התנור ומשליך לתוכו דבר מה" .יומנאי המשטרה רשם את הדברים, תוהה אם אינו נופל קרבן לתרמית, אולם המשך דבריו של המתלונן, עורר את חושיו: "האיש יהודי, ונראה כרב מכובד. גם לאחר שחשפנו את מעשיו והזהרנו אותו כי נתלונן במשטרה, לא נבהל והוא מוסיף לבוא".

     הכפר בורסק שברומניה, הוא כפר מרפא ונופש ידוע, שופע מעיינות מים מינרליים, בעלי סגולות רפואיות, ומושך אליו בימי הקיץ מבקרים רבים, ובהם יהודים שומרי מצוות.  הגאון הרב נפתלי הלפרט, שימש רבה של העיר סאטמר במשך עשרים שנה. בניסי-ניסים שרד את השואה, לאחר שאיבד באושוויץ את אשתו ושבעת ילדיו. אחר השואה,  הגיע לעיר סאטמר, נישא שנית לבתו של הרב שמואל פלדמן, מתלמידי-החכמים שבעיר, ונולדה לו בת יחידה.  ברבות הימים, מונה לרב העיר וכל מחוז טרנסילבניה והרי הקרפטים. את כל כוחותיו השקיע בשיקום היהדות;  בתחומי הכשרות, השבת, מקוואות, עירובין ועוד.

     כדי להבטיח שהלחם המקומי לא יהיה בגדר 'פת נכרי', טרח הרב ללכת מדי לילה בלילה אל המאפייה המקומית, והיה משליך לתנור קיסם עץ. פעולה זו, הופכת את היהודי שותף לאפייה ומוציאה את הלחם מגדר 'פת נכרי'. זו לא הייתה משימה קלה ובכל זאת הקפיד הרב הלפרט, ללכת מדי לילה בלילה בתקופת הנופש, אל המאפייה המקומית.  בימים ההם שלט הקומוניזם והסתבכות עם רשויות החוק גבלה בסכנה ממשית, במיוחד ליהודים.  לילה אחד, כשהרב בא אל המאפיה, כדרכו, והשליך את קיסם העץ אל תוך האש הבוערת בתנור, נשמעה לפתע קריאה מאחוריו: "עצור"! הוא נפנה בבהלה אחורה וראה לפניו קצין משטרה רומני ובידו אקדח. "מה מעשיך כאן!? האם אתה מכשף"!? שאג הקצין. בלי להמתין לתשובה המשיך: "את התשובות כבר תספר לחוקר, אתה עצור"! הוא פקד על הרב להתלוות אליו. בלי אומר ודברים, התקדמו יחד לעבר מכונית המשטרה, ובינתיים נרגע הרב מעט וסידר את מחשבותיו. לפתע פנה אליו הקצין בטון שקט: "שמע נא, אני מבין שאתה רב. אם תיתן לי הסבר מתקבל על הדעת למעשיך, אולי אשחרר אותך". מוחו של הרב עבד בקדחתנות, כיצד יסביר לקצין הרומני את הבעיה באכילת 'פת נכרי', ובס"ד נצנץ במוחו רעיון.

     הרב פנה אל הקצין בחביבות ואמר: "כלל חשוב נאמר בתורה,  אנו מאמינים כי על אדם לעמול כדי להשיג את לחמו - 'בזיעת אפיך תאכל לחם', דהיינו, יהודי אינו מורשה לאכול לחם חינם, אם לא עשה מלאכה כלשהי, ולו קלה ביותר ,למען השגת לחמו. מכיוון שהיהודים המבקרים בעיירה הם בתקופת נופש ואינם עוסקים מלאכה, נאסרה עליהם אכילת לחם. לשם כך מינו אותי הנופשים, שאהיה נציגם לעשות מלאכה קלה, כהשתתפות בהכנת הלחם. לכן אני בא לכאן מדי יום, לזרוק אל התנור את קיסם העץ" . דבריו של הרב הרשימו את הקצין, והוא ראה אותם עולים בקנה אחד עם ערכי העמל והעבודה של הקומוניזם... הוא היה מרוצה לגלות, כי הרב הנכבד טורח כל-כך מתוך נאמנות לעקרונות שהם מיסודות המדינה...  יחסו של הקצין אל הרב השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא נפרד מהרב בלבביות ואף הצהיר בחגיגיות: "מהיום והלאה לא תצעד לבד בלילה. שוטרים מטעמי, ילוו אותך עד למאפיה וחזור, ואף אתן בידך אישור רשמי המתיר לך להיכנס למאפיה בכל עת". הרב הלפרט עלה בערוב ימיו לארץ ישראל, ונפטר בשם טוב בכ"ג בתמוז תשמ"ח. יהי זכרו ברוך. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

הבו לכם אנשים,בדרך הלצה,מחוות דעה,מתערבות,עבודת הציבור,הברכה הגדולה,השפה הטובה,שפת הלב,דברי נועם,

 

אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ו

 

 

 

 אדם שלא חווה עצב, אולי לא יֵדע לשמוח, אך גם כאשר אדם יחווה עצב, עליו להבין שזה חלק מהחיים.



     אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן - אני מתחנן שתקשיבו, עקב - מכיוון שראה - תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה... (רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים"



     "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - אלה - ראשי תיבות אדם השומר לשונו אומר הגאון מוילנא על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו בעולם הזה. יזכה לאור הגנוז בעולם הבא שאין כל מלאך ובריה יכול לשערן.



     חיים ללא יעדים משמעותיים - יכולים להיות מקור לא רק של עצב, אלא גם של מחלת נפש. (ג‘ון ד. רוקפלר)



ארבעה וחמישה קנאים בירושלים )" נר לשולחן שבת" מפי בנו של רבי הרשל , ידידי שליט א " והרב ישראל גליס(

     הימים ימי הפגנות השבת בכביש רמות בירושלים. שבת אחת נפגשו הגאון ר ' הרשל זקס, נכדו של "ה מרן חפץ חיים" והרב ישראל גליס, שניהם היו חברי "ועד השכונות" שנאבק בפתיחת כביש רמות לתנועה בשבת. אך דרכי המחאה וההפגנות לא היו לרוחם. מה יהיה פה, האם לזה התכוונו ! ? אבנים, מהומות וחילול ה . ' החליטו לעבור לצידו השני של הכביש ' - שם ננסה לפעול בדרכי נועם . ' רבי הרשל הציע לפעול בדרך מקורית ': כשעובר ,  רכב אתה הרב גליס תזכור את הספרות הראשונות שלו ואני את האחרונות . ' עברה במקום מכונית, פולקסווגן צהובה . ביום ראשון הרב גליס, איש מעשי ונמרץ הצליח לברר היכן גר בעל הרכב בשכונת רמות . 'ניסע אליו', אמר רבי הרשל . וכך ערב אחד בסביבות השעה תשע דפקו על דלת ביתו של הנהג ...

     ילד פתח את הדלת: ' ,אבא באו לפה שני רבנים לבקש צדקה ' ... האב ניגש לדלת. " בבקשה מכם באנו לדבר, האם אפשר להיכנס לחמש דקות "? שאלו. האיש הכניסם לסלון ביתו כשהוא המום,  מאיפה נפלו עלי ו שני החרדים הללו ... פתח הרב גליס: " אנו גרים על כביש רמות, קנינו דירות פה בקצה העיר, כדי לגור במקום שקט, מבלי לראות חילולי שבת . " הוסיף רבי הרשל בהתרגשות, בעברית אידישאית במבטא אמריקאי: " אני באתי מאמריקה לגור פה בארץ הקודש, שם באמריקה הכול מלא בחילול שבת, ארץ מלאה בגויים וטומאה , ועליתי לארץ ישראל לגור בירושלים, למצוא בה פינה קדושה בלי חילולי שבת, אנא ממך תעזור לי בזה ... " והמשיכו לבקשו בדברים היוצאים מן הלב ...השיב הנהג: " מאחר שאתם מבקשים כל כך יפה, לא אסע יותר בכביש רמות ". אמנם בכך נסתיימה פגישתם, אך לא הסיפור...

     עבר חודש, ואשתו של אותו נהג מתקשרת לרב גליס ": אנו עורכים עוד זמן מה בר מצווה לבננו רציתי לשאול את הרב, היכן אוכל לקנות בשר כשר "? סיפר הרב גליס לרבי הרשל על הטלפון " , יפה, יש התקדמות ... " הגיב רבי הרשל "למה לא שאלת, מתי והיכן יערכו את בר המצווה, אנחנו נבוא "! עבר שבוע, ושוב טלפון: " היכן אפשר לקנות תפילין "? הלכו יחד "למאה שערים , " וקנו תפילין אצל 'אייזנבאך .

     אחרי זמן מה הם התקשרו שוב: " הבן שלנו רוצה שהמטבח אצלנו בבית יהיה כשר ." היה זה מחזה מפעים, מראה מרגש לראות את נכדו של ה"חפץ חיים" - רבי הרשל מכשיר את המטבח, תוך שהוא שר ופוסק: ' זה כשר וזה טרף, את זה צריכים לזרוק את זה להגעיל', והכול נעשה תוך זמרה ושמחה . הבן נכנס לישיבה, אט אט הבנות התחזקו, אחת מהן הגיעה "לנווה ירושלים , " וכך הבית כולו השתנה - הכול מתוך שיחת אהבה וידידות .

     עברו שנים, הגיעה שנת תשס"ה. הרב גליס עובר ברחוב החבצלת, הרחוב בו שוכנים משרדי רישום נישואין של הרבנות ירושלים. לפתע פונים אליו בבקשה ': אנא הכנס להעיד על רווקותו של בחור ישיבה מ. ' בין הדברים נתברר לו שהכלה העתידה של הבחור היא בת לאותה משפחה משכונת רמות... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

אלה הדברים,שאני מדבר, מתחנן שתקשיבו,בעולם הזה,בעולם הבא,ניצבים היום,המהר"ל מפרג,הגאון מוילנא,קנאים בירושלים,

אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ו

 

 

 

''אדם חזק הוא אדם שקם בבוקר עם חיוך, למרות שבכה כל הלילה" 



     ''אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות''  



     אמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה - בתחילה יעשה עצמו שמח וידחק את העצבות לצד, ודומה הדבר למצב של משתה...



     יש סידורים של יהודי מרכז אירופה בהם רשום: "כאן בוכים". ברור שיש לבכות, אבל לא כל הזמן, אלא רק כאן.



חכמת הרב - (האמנתי ואדברה(.

     בספר 'עושה פלא' מובא מעשה בשני בחורים צעירים שעבדו יחד בעבודות קשות, ואת כל חסכונותיהם אגרו במשותף. כעבור זמן רב הצטבר בידיהם סכום נכבד בסך עשרת אלפים זלוטס, ואחד מהם הציע: 'הבה ניסע לערים הגדולות ונקנה מן הסוחרים סחורות במחירים סיטונאים, שהם זולים מאלו שאנו קונים בעירנו, נמכור אותם כאן במחיר הרגיל - ורוח נאה יהיה בידינו'. הצעתו התקבלה על ליבו של חברו, ושני הבחורים החלו בהכנות לקראת המסע,

     ראשית היה עליהם לחשוב על נשיאת הכסף בדרך הבטוחה ביותר, שכן הרכבות היו מלאות בכייסים. החליטו, לתפור את הכסף בתוך שקית ולתפור את השקית לחגורה של אחד מהם, כשהשני יפקח עין שלא יגנבו אותה, עלו השניים לרכבת, ומדי כמה דקות מששו את החגורה ווידאו ששקיק הכסף במקומו מונח. הרכבת אספה עוד ועוד נוסעים שביקשו להגיע לעיר הגדולה, ובכל תחנה נדחסו הבחורים יותר ויותר בתוך ההמון, והנה, באחת מן הבדיקות שערכו כדי לוודא את הימצאותו של השקיק, גילו לחרדתם שכולו נעלם, מבלי להותיר שום עקבות! מיהרו שני האומללים אל שוטרי הרכבת, הודיעו על דבר הגניבה, והתחננו לעזרה, השוטרים עצרו את הרכבת, מששו בכיסיהם של כל הנוסעים, ומשלא מצאו דבר, הורו לקטר להמשיך בדרכו. בתחנה הראשונה שלאחר מכן ירדו שני הבחורים כשהם ממררים בבכי. שנים של עבודה ירדו לטמיון , ובמקום עשרת אלפי הזלוטס והתקוות שנוצרו בשקיק, הרי הם כאן, כשאפילו פרוטה לשוב הביתה אין בידם . לבסוף ניגשו למישהו ושאלו אם יש אי-אלו יהודים המתגוררים בעיירה, הלה סיפר כי יש כאן שכונה גדולה של יהודים, והבחורים שמו פעמיהם לשם, ומיד בהגיעם חיפשו את בית הרב וביקשו להכנס אליו. הביט הרב בעיניהם הנפוחות מבכי, וביקש לשמוע את קורותיהם.

     הוא הקשיב בתשומת לב מלאה לסיפור הכואב, ואחר הזמינם לישון בביתו והבטיח להרהר בדבריהם במשך הלילה ולחשוב על דרך לפתרון מצוקתם. עם בוקר ניגש והורה לבחורים לפרסם את דברי הגניבה בעיתונים הגדולים במדינה, רק שבמקום עשרת אלפים זלוטס,  יכתבו עשרים אלף זלוטס. 'למה לשנות'? תהו הבחורים, 'ובכלל, הרי המשטרה כבר מעודכנת, ולה דיווחנו שנגנבו עשרת אלפים?!'. 'עשו כדברי', אמר הרב, 'ואם תבוא המשטרה ותחקור אתכם, נסו לדבוק בעמדה שמדובר בעשרים אלף, ורק כאשר ילחצו אתכם מאוד תודו שמדובר בעשרת אלפים, ושיניתם בעקבות הוראה שלי'. הבחורים אשר כיבדו את דברו, עשו כפי שאמר להם, על אף שלא הבינו את סיבתו הכמוסה עמו. תוך יום פורסם בעיתונות כולה ששני יהודים נשדדו ברכבת בסכום של עשרים אלף זלוטס, והמשטרה לא הצליחה להניח ידה על הגנבים. עד מהרה קשרו השוטרים בין הסיפור המפורסם ובין הבחורים שהודיעו קודם שהם נשדדו במחצית מן הסכום. "עשרים אלף"? - קימטו החוקרים את פרצופיהם - 'העניין מריח לא ממש טוב... יש לברר את העניין', לא חלף זמן רב ושני הבחורים נעצרו לחקירה. בתחילה השתדלו השנים לדבוק בסכום החדש, אך כשהחלו לחקור כל אחד בפני עצמו, נשברו תחת לחץ החקירה, והודו שנגנבו להם עשרת אלפים,  כפי שדיווחו קודם, וכי הרב יעץ להם לומר מה שאמרו. מיהרו חוקרי המשטרה לבית הרב וביקשו להבין: 'רבי,  אתה אמרת להם לומר עשרים אלף במקום עשרת אלפים?' "אכן כן" - אמר הרב בניע ראש, 'למה?'. 'בעוד שעתיים יוצאת מהדורת עיתונים נוספת' - השיב הרב, כאילו שלא ממין העניין - "אם תואילו להמתין לי את משך הזמן הזה, נקרא ביחד את הדברים שיפרסמו שם'.

     גיליונות העיתון הבא היו עדיין חמים כשראשיהם של החוקרים נרכנו מעליהם בסקרנות. הכותרת הראשית פרסמה על מריבה קטלנית בין חברי כנופיה, שהותירה אחריה הרוגים ופצועים. העיתונים דיווחו כי קרב הדמים החל בוויכוח עם ששה גנבים שיצאו ל'תורנות' ברכבת והצליחו לחזור עם שלל נכבד - צרור של עשרת אלפים זלוטס. עוד השודדים שמחים בהצלחתם, והנה נודע להם שבעיתונות פורסם שהיה שוד של עשרים אלף. מיד נפל חשד על מבצעי השוד שנטלו לעצמם מחצית מן הסכום ודיווחו רק על מחציתו. הללו הכחישו את הדברים מכל וכל, אולם חברי הכנופיה לא נתנה להם להתחמק ועד מהרה הדרדר המצב והפך למריבה אלימה. המשטרה שהוזעקה למקום כדי לעצור את הסכסוך,  כיתרה את האזור כולו ושמחה על שהצליחה לגלות את אחת הכנופיות שהטילה את אימתה על האזור כולו,  ובפרט על נוסעי הרכבת... כך, בזכות עצת הרב הפיקח, הוחזר כספם של היהודים הנשדדים! 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

''אדם חזק ,אדם עם חיוך, בכיית חנם, רבי נחמן מברסלב, שמח,עצוב, כאן בוכים, חכמת הרב ,

 

 

 

אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ו

 

 

 

אדם בעל עין אחת בוכה כמו מי שיש לו שתיים.(פתגמים אפריקניים(



    החיים שלנו הם לא עניין טכני ותאורטי בלבד. הניסיון המעשי הוא העיקר. הדברים שאנו עוברים והרגשות שאנו מקבלים הם אלו שמעצבים אותנו. כל אותן חוויות שעברנו הביאו אותנו למקום המיוחד שלנו כעת.



     ה"חפץ חיים" שואל , מדוע כתוב 'הפורץ גדר ינשכנו נחש ', למה דוקא נחש ולא אריה או דב?  ומתרץ שכשאריה נושך מיד רואים את זה וקוראים מהר לאמבולנס, אבל כשהנחש נושך לא רואים ולא מרגישים כלום ופתאום הוא נופל ומאבד את ההכרה.

 

    ה' בורא את הרוח והאדם את המצב.



אם הייתי 'אויבער חכם' - הייתי מפסיד!  [אדרבה תן בלבנו[

     באחת הפעמים, לאחר שחזר הרב מפוניבז' מחו"ל, הוא נעמד על יד הבימה בישיבה, הוציא מכיסו צ'ק גדול, הראה אותו לבחורים ואמר, בואו ואספר לכם את סיפורו של הצ'ק הזה:

     הסתובבתי בפרנקפורט לצורך גיוס כספים. הלכתי לשטיבלך ועברתי מאיש לאיש לבקש את נדבתו. והנה ניגש אלי יהודי,  רבי יעקב רוזנהיים, ואומר לי שאין זה 'כבוד התורה' לאסוף כספים בצורה שכזאת. הוא הזמין אותי לחדרו, ובנוכחותי הזמין לי תור אצל גבירים, עשירים, כמנהגם של רבנים חשובים ולא כמו איזה שנורר. הוא טלפן לאחד העשירים ואמר לו כי הפוניבז'ער רב נמצא כאן, וכי הוא מעוניין להיפגש עמו. העשיר אמר כי הוא יוצא מהעיר למחרת בבוקר ברככת שיוצאת בשעה שמונה, והוא מסכים שהרב יחכה לו ברציף בשעה רבע לשמונה.  למחרת, מספר הרב מפוניבז', התעוררתי קצת מאוחר, ונוכחתי לדעת כי אם אלך להתפלל בציבור לא אספיק להגיע לרציף הרכבת בזמן. אמרתי לעצמי: 'הן הגעתי לכאן לאסוף כספים ולא למען עצמי. אני אוסף לצרכי תורה, תורה דרבים, אתפלל פעם אחת ביחידות. אך מיד אמרתי לעצמי: 'לא יתכן שאפסיד בגלל זה תפילה בציבור! עוד לא נולד אדם שנגרם לו נזק מכיוון ששמע בקולו של הקב"ה'! והלכתי להתפלל בציבור.

     סיימתי להתפלל בשעה שמונה וחצי! לא היה כל טעם ללכת לרציף...  החלטתי, בכל זאת, לעשות השתדלות, הלכתי לרציף הגעתי בשעה שמונה וארבעים... לא עברו יותר משלוש דקות, והנה העשיר מגיע במרוצה, ובעודו מתנשף, החל להתנצל בפני על האיחור, והסביר כי אחר את הרכבת של השעה שמונה והוא נוסע אפוא, ברכבת של השעה תשע. הוא הוציא מכיסו צ'ק ., ורשם עליו סכום שמספיק לישיבת פוניבז' לחצי שנה... "זהו הצ'ק שאתם רואים כאן לפניכם" אמר הרב. והוא הוסיף ואמר: "לא באתי להראות לכם את הצ'ק כדי להראות שלא הפסדתי מתפילה בצבור! זה דבר פשוט, אין צורך להראותו! באתי רק לספר כי אם הייתי 'אויבער חכם', מתפלל ביחידות כדי להגיע לרציף ברבע לשמונה, הייתי ממתין שם מקסימום עד שמונה,  עד יציאת הרכבת, ולאחר מכן עוזב את המקום! פשיטא שלא הייתי מחכה שם עד רבע לתשע! הייתי אומר לעצמי שבוודאי חלו שינויים בתוכניותיו של העשיר, והייתי חוזר לכאן בלי הצ'ק הזה"...

"     בטח בה' ועשה טוב" - אדם שחי באמונה ובביטחון בה',  יודע כי רק ה' מנהל את העולם, יכול לחיות חיים מאושרים,  חיים של עשיית טוב, מתוך ידיעה ברורה כי הוא לא ירוויח כלום אם הוא יהיה "אויבער חכם" וירוץ, ויריב, ויתקוטט, ויתמרן, וישתגע, ויעשה ככה, ולא יעשה ככה... "בטח בה' ועשה טוב"! נסיים בדבר הרשב"א שמבאר את דברי הגמ' במסכת ברכות [י':] שבתפילת שמונה עשרה צריך המתפלל לכוון את רגליו,  ולהעמידן צמודות זו לזו, שבזה בא האדם לרמוז כי מבחינתו הוא לא מסוגל לעשות כלום! רגליו כבולות, קשורות! אין בידיו לקרב את המועיל ולא להרחיק את המזיק, אלא הכל מידיו של הקב"ה]

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אדם, בעל עין אחת ,בוכה, עניין טכני, הרגשות, הפורץ גדר,'אריה,אמבולנס, ינשכנו נחש,

 

אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ו

 

 

 

 אדם לומד מסביבתו, אפילו אם אינו מתכון לזה.



אדם לעולם לא יוכל לחצות את אותו נהר פעמיים. וכל כך, למה!? ראשית, כי המים כבר אינם אותם מים. ושנית, לאחר חציית הנהר הראשונה, זה כבר לא אותו אדם. הוא בוגר יותר ומנוסה יותר. וכך במהלך מסע חיינו, אנו מתבגרים וצוברים עוד ועוד ניסיון ולקח (הפילוסוף היווני הֶרַקְלִיטוּס)



 אם יש עני שמטריד רבות את המתפללים בצורה לא מכובדת  ]קצת בעזות] יש לבדוק אחריו,

אם הוא אכן עני שהרי שלמה המלך אמר)משלי יח כג( ' תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' , ואם הוא נוהג קצת בעזות,  יש מקום לחוש שמא אינו עני. 



 אנו מתפללים כל שבת (נוסח אשכנז) שיהיה לנו 'זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא' פירוש: שיהיה לנו זרע שלא יפסיק ולא יתבטל מדברי תורה. והנה לכאורה דבר זה תלוי בבחירתם החופשית של הבנים? אלא שתפילת האב על בניו יש בכוחה לסייע בבניו לבחור בדרך של דביקות בדרך ה' ושקדנות בתורה.



'בדרך שרוצה אדם לילך מוליכים אותו'

     מסופר במדרש רבה (ויקרא י"ב, ס"ו) מעשה באחד שהיה מורגל מאוד בשתיית יין ובשכרות עד שהיה מוכר את כלי ביתו ושותה בהם יין, אמרו בניו אחד לשני, באופן כזה לא ישאיר לנו אבינו שום רכוש,  מה עשו, השקו אותו יין עד שהשתכר, לקחו אותו והוציאוהו מחוץ לעיר ושמוהו במערה המוכנת לקבור בה מתים, וכוונתם בזה הייתה כשיתעורר ויראה היכן נמצא, זה יזכירו לשוב מדרכו הרעה, השאירוהו שם והלכו להם לביתם והוא נשאר שוכב במערה ישן בשכרותו.

     והנה אירע דבר פלא בדיוק באותו מקום עברה שיירת אנשים סוחרי יין טעונים כדי יין בדרכם למקום הישוב הסמוך למדבר, כשהגיעו ליד המערה, הם שומעים קול המולה ורעש גדול מן העיר, והיה נראה להם כקול מלחמה שפרצה בעיר, מרוב פחדם ודאגתם עליהם ועל הסחורה היקרה שבידיהם, חיפשו מקום להטמין את כמות כדי היין שברשותם עד יעבור זעם, ומשמצאו את המערה, פרקו במהירות את כל חביות היין והניחו אותם בתוך אותה המערה . ובאותה מערה היה ישן שם אותו אדם שבניו הניחוהו בשכרותו כדי להניאו מהרגלו בשתיית יין , והנה משהקיץ השיכור מיינו, לא האמין למראה עיניו, בתוך מערה במדבר כזה שפע של יין!! וכך הוא שותה כאוות נפשו ללא הפוגה, לאחר שלשה ימים אמרו בניו וכי אין אנו הולכים ורואים מה נעשה באבינו? הלכו להם ובאו לאותה מערה ומה הם רואים? אביהם שוכב ונוד היין נתון בפיו, אמרו אף כאן אין הקב"ה מניח אותך והואיל והוא נותן לך אין אנו יודעים מה לעשות נגד רצון הקב"ה עשו ביניהם תקנה שכל אחד ואחד מביניהם ישקה את אביהם יום אחד יין.

     אמר על זה הגאון הצדיק רבי אליהו דסלר זצ"ל, התפעלתי מדברי חז"ל אלו, לראות אשר בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, הוא לא רק בדרך הטבע אלא גם בסיבות רחוקות כמעט על דרך נס בסיבות שונות ורחוקות! ואם כך הוא לא רוצה ללכת בדרך רעה, הרי מידה טובה מרובה וא"כ עד כמה גדולה הסייעתא דשמיא, כי לרע רק פותחין אבל לטוב מסייעין אותו למעלה מדרך הטבע.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אדם לומד,מים,בוגר,צובר,עני,מטריד,שלמה המלך,תחנונים,בעזות,זרע,שקדנות,לחצות,נהר, 

   נקודה שבועית, פרשת השבוע "מסעי" ה'תשע"ו

 

השבת בעזרת נסיים את החומש הרביעי, חומש "במדבר", בשעה שנקרא את פרשת "מסעי".
פתיחתה של הפרשה הוא בפרק ארוך בו מתוארים לפנינו כל המסעות שעברו בני ישראל מרגע יציאתם ממצרים ועד הגיעם עתה אל מול יריחו רגע לפני כניסה לארץ.
אלו הם מסעות ותחנות שעברו עליהם בדרך הארוכה והכתוב בחר דווקא לציין אירועים קטנים ולכאורה שוליים כמו שתים עשרה מעיינות מים ושבעים התמרים באילים, או את חוסר המים ברפידים, ואת מותו של אהרון בהר ההר ולעומת זאת דווקא מקרים קשים כמו כל המריבות שהיו, חטא המרגלים, מלחמות הכיבוש ואפילו את מעמד הר סיני בוחרת התורה שלא לציין פה. 
אין אנו יודעים במפורש מדוע בחרה התורה לספר לנו מקרים אלה ולא חשובים יותר לכאורה וגם איננו יודעים להסביר את חוסר התיאום שבפירוט התחנות כפי שנרשמו בפרשיות השונות.
רש"י בפירושו לפסוק הראשון בפרשה מסביר שעניין הזכרת כל המסעות האלו הוא כדי ללמד על החסדים של ה' לעם ישראל, שלכאורה היינו חושבים שהם היו בתנועה במשך כל הארבעים שנה, אולם מעיון מדוקדק במסעות רואים שארבע עשרה מסעות היו בשנה הראשונה, ושמונה מסעות בשנה האחרונה מה שאומר שבמשך ה 38 שנים שבאמצע הם הלכו 20 מסעות בלבד, וכנראה שהיו גם הרבה במנוחה. 
תזכורת המקומות האלה בהם עברו בני ישראל ובהם אירעו להם אירועים שונים הוא בעל ערך ומשמעות חשובה מפני שכך יוקירו ויעריכו היטב כל נקודה ונקודה בה עברו ובה חוו משבר או תקלה בדרך ובכל זאת התגברו עליה והמשיכו בה. 
גם אנו עצמנו, נמצאים מרגע לידתנו בתנועה מתמדת. לא אחת אנו עוצרים לרגע ונזכרים היכן היינו בגיל זה וגיל אחר ומה עברנו באותם השנים. בוחנים איך התקדמנו. מה עשינו בעקבות שנים אלה. האם למדנו והפנמנו להבא איך לפעול טוב יותר. 
כשם שאנו קוראים מידי שנה על מסעותיהם של בני ישראל גם אנחנו צריכים לבחון תמיד את מעשינו למען נלמד ואם צריך גם לתקן את דרכנו. 

שבת שלום ומבורך!

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

החומש הרביעי,חומש "במדבר",פרשת מסעי,מסעות,תחנות,יריחו,בהר ההר,מעמד הר סיני,

 

 

 

 

 אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ו

 

 

 

 דעת השני עליך אינה בהכרח המציאות שלך, ואת מציאותך אתה קובע.

 

     היתרון של התעמלות יום יומית הוא שאתה מת בריא יותר.

 

     הכרה חושית פועלת הרבה יותר על האדם מהכרה שכלית.

"     ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת" )לג, כה(  ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת ציבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הציבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה'אימתא דציבורא'. ורמז לדבר: "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הציבור, ניתן לדרש "במקהלות" עם. ) אוהב תורה(

הכנר והדוב (אור שרה, עלון 589)

     מעשה בעיר גדולה באחת ממדינות אירופה, שהיה להם תזמורת פילהרמונית עם קבוצה גדולה של נגנים ששמם יצא למרחוק והיו מוזמנים לנגן בכל רחבי העולם. והנה באחת מהנסיעות בהם הוזמנו להופעה באחד מהאולמות הגדולים ביותר שבניו יורק, יצאה קבוצה גדולה של נגנים באוניה. בדרכם לשם, החלה סערה גדולה בלב ים , והאוניה נבקעה לשניים וכל הנוסעים ונגני התזמורת עם כליהם צללו כעופרת במים אדירים. איש לא נותר בחיים , חוץ מהכנר של התזמורת, שהיה בעל כושר גופני גבוה,  והצליח בשארית כוחותיו להגיע לאי בודד עם הכינור שעל גבו.

     ישב הכנר לנוח, וראה שהגיע לאי בודד רחוק ממקום ישוב, ובאי מסתובבים עופות וחיות ממינים שונים. לקראת הלילה, הכין לעצמו פינה לשינה, אולם היה ערני, שמא יתקפו אותו חיות רעות. והנה בחצות הלילה, רואה הכנר מולו שתי עיניים נוצצות, ובמבט חודר רואה הכנר כי מולו עומד נמר מסוכן רעב שעומד לטרפו. לא ידע הכנר מה לעשות, ובצר לו לקח את הכינור והחל מנגן מנגינות עצובות בטרם יעלה למרומים, אך ראה איזה פלא, לשמע הנגינות השקטות נשאר הנמר עומד על מקומו, ולאחר כמה דקות עזב והלך. שמח הכנר והחל לנשק את כינורו שהצילו ממוות. כך היה בלילה השני, בחצות הלילה אריה גדול שהריח שיש אדם באזור ובא לטרפו. בצר לו חזר הכנר על מעשהו מאמש, ואט אט עזב את המקום לשמחתו של הכנר. וכך בכל לילה, כשבאה חיה רעה לטרפו, ניגן הכנר את מנגינותיו והחיות פרשו לדרכם. והנה לאחר שבועיים, לילה אחד הגיע דוב גדול לטרפו, לא התרגש הכנר, וכדרכו בקודש עמד וניגן מנגינות שקטות, אך לרוע מזלו, הפעם הדוב התקדם לעברו, ולאחר דקות מספר נשאר רק הכינור... שתי ציפורים שעמדו על העץ אמרו זו לזו "ידענו כי כשיגיע הדוב החרש, הכינור כבר לא יעזור!"...

     כן, אדם יכול לשמוע את כל הדרשות הטובות והמצוינות, מטובי המרצים ומגידי המשרים... וכשהאוזניים אטומות, כשאין את הלב והרצון לשמוע - הריהו כחירש, ולא יעזור לו מאומה. אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא: התבוננות - ורצון לשמוע. האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע! מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים - רק לא את קולו של הקדוש ברוך הוא. 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

דעת,קובע,התעמלות,הכרה חושית,הכרה שכלית,חרדה,מקהלות,הנהגת הציבור,כנר,דוב,

 

 

 

 

  אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ו

 

 

 ''את שש ערי המקלט אשר תתנו... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה,ו). "שש ערי המקלט" הן שש המילים שבפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שבהן צריך אדם מישראל למצוא מקלט בטוח לרוחו הנבוכה בכל עת ובכל רגע. "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" -   אלה ארבעים ושתיים המילים שבפרשת 'ואהבת' בקריאת שמע, שעל-ידן האדם משעבד את כולו לעבודת ה'.(אוהב ישראל)

     ''דוד המלך אומר: 'איך נשיר את שיר'? - איך אנחנו יכולים לשיר ולשמוח בשעה ש'ה' על אדמת נכר' - השכינה שרויה בגלות" (רבי ישראל מרוז'ין)

     דור שכולו חייב - פעם אחת התבטא האדמו"ר הזקן מסדיגורה: "הייתי שמח לוּ היה המשיח מתגלה בדור שכולו חייב". התפלאו הנוכחים למשמע הדברים ופנו אל אחיו של האדמו"ר, רבי מנחם-נחום משטפנשט, והוא הסביר: "כאשר יהודי זוכה לרוב טוב ושפע, הוא מתבטא ואומר: אינני יודע במה זכיתי לכל הטוב הזה, והלוא זה לא מגיע לי. זאת אומרת שהוא מרגיש 'חייב'. ואילו אם פוקדות אותו צרות לא עלינו, הוא נאנח ואומר: מה חטאתי ומה פשעתי שמגיעים לי ייסורים כאלה. היינו שהוא מרגיש 'זכאי'. על כך אמר הרבי, שהוא ישמח אם המשיח יבוא בדור שבו יהודים יזכו לרוב שפע, עד שירגישו 'חייבים' לפני הקב"ה".

     הטעם שקבעו את ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול הוא מפני שכאשר קורה לאדם אסון הוא מוצא נחמה כשהדבר קורה גם לזולתו. ואין במקרה מות בני-האדם מקרה מחריד יותר ממות הכוהן הגדול. לכן יש נחמה לקרובי הנהרג שמת אדם גדול כזה, וכבר לא יקום מי מהם את נקמתו מההורג בשוגג. (מורה נבוכים)

החבלן (אור שרה, עלון 589)

     הקדוש ברוך הוא מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע, כדרכו של עולם, ואין אנו מבינים שהקדוש ברוך הוא מבקש לומר לך: אדם,  עצור! התבונן! יש תמרור לפניך! יש ואנשים אכן מתקרבים לקדוש ברוך הוא כאשר הם נפגשים באירועים מרגשים הגורמים להם להבין ולחשוב שאכן יש בורא עולם. בספר "עלינו לשבח" מובאת לכך דוגמא מוחשית:

     יעקב הוא חבלן משטרה בצפון הארץ. במסגרת תפקידו הוא נקרא לטפל באירועים שיש בהם חשד לחפץ חשוד. הרובוט המשטרתי מסייע לו בתפקידו החשוב ומאות רבות של אירועים עבר עמו. יעקב לא היה שומר תורה עד לאירוע מסוים שמיד לאחריו החל להניח תפילין ועורר בכך את תשומת הלב של אנשי הביטחון עמהם הוא פועל יחדיו מזה שנים רבות. כיוון שמיודענו זה נחשב לאדם משכיל, הבינו רעיו וידידיו שמעשה זה של התקרבות לא-לוקים לא בא לעולם סתם כך,  ללא מחשבה תחילה, ורבים גילו עניין בסיפורו האישי.

     ומעשה שהיה כך היה: כאמור, במשך שנות השירות הממושכות שלו בתפקידי חבלה במשטרה ובצבא, הזדמן ליעקב לפוצץ מאות חבילות חשודות במרכזי הערים ובפאתי הישובים בצפון הארץ. "והנה" - הוא מספר - הרי לאחר שהרובוט עשה את ש"התבקש", "נתקלתי כל העת בתופעה מאוד מאוד מוזרה. כל פעם כאשר הוזעקתי לפוצץ תיק חשוד, התברר שאם היו בתיק זה תפילין או ספרי קודש, החפצים הללו לא נפגעו מהפיצוץ. הם נשארו שלמים. תמיד! אי אפשר היה להסביר את פשר התופעה הזו תמיד, ממש תמיד, ניצלו חפצי הקודש ויצאו מתוך ההפיכה ללא פגע, כאילו לא היו בתוך החפץ החשוד שפוצץ". כל זה עדיין לא הביא אותו, משום מה, אל המסקנה הבלתי נמנעת שיש יד מכוונת לבריאה. היום הוא לא כל כך מבין את זה, ותמה על עצמו כיצד לא עוררו אותו האירועים הללו להתקרב לא-לוקי ישראל, אבל זו הייתה המציאות. אירוע בטחוני שהתרחש באחד מישובי הצפון הסמוכים לגבול לבנון, הכריע את הכף.

     יעקב החבלן הוזעק לנטרל תיק חשוד, שהיה הפעם חשוד במיוחד. הוא הגיע עם רכבו והכין את הציוד המיועד להפצצת התיק, ולאחר פינויים של כל האנשים מסביב ביצע את הפיצוץ. בתוך זמן קצר התברר שהחפץ, כמו (בכמעט) כל המקרים, היה תיק פרטי של מאן-דהוא, ולא היה בו חומר נפץ יעקב נשם לרווחה, ולאחר שבדק את תכולת התיק התכונן לחזור למפקדה שלו. ברגע האחרון הוא מזהה בתוך התיק ספר תנ"ך, והנה הפעם, בניגוד לכל המקרים בעבר, הספר היה שרוף לחלוטין מקצה לקצה עד שכמעט לא ניתן היה לזהות את הפסוקים שבו. יעקב נותר כמסומר למקומו. הלא דבר הוא! במחזה שכזה לא נתקל מעודו. מה קרה הפעם שספר התנ"ך נשרף? יעקב ניגש אל הספר, הפכו מצד אל צד , אולם בגלל הפחם השחור שאפף אותו מכל עבר, אי אפשר היה להבחין במאומה. החבלן המפורסם התכונן להמשיך בדרכו במחשבה שמדובר ב"מקרה", אבל ברגע האחרון הוא מבחין בכיתוב קטן שהיה מוטבע על הכריכה האחורית של הספר. כל כך קטן היה הכיתוב עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בו. רק מי שאימץ את עיניו ראה שמדובר בספר תנ"ך של... "הברית החדשה" מטעם הנוצרים. ליבו החסיר עתה שתי פעימות. עכשיו הוא כבר הבין הכל. ידע שיש בורא לעולם.. לאחר שעה קלה הגיע החבלן לביתו של רב באזור הצפון, וביקש שיזמין עבורו תפילין. למחרת, בתפילת שחרית, עיטר בהן את ראשו וזרועו.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

שש ערי מקלט,שמע ישראל,משעבד,עבודת ה',דוד המלך,לשיר ולשמוח,רוב טוב ושפע,המשיח,רוצח בשגגה,החבלן    

 אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ו

 

 אין קיצורי דרך למקומות ששווה להגיע.

 

     הבעיה המרכזית שלנו במלחמה נגד היצר הרע היא, שהיצר הטוב מבטיח שכרו בעוד מאה ועשרים שנה, קרי, צ'ק דחוי ואילו היצר הרע משלם במזומן - כאן ועכשיו!

 

     "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.

 

     "ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') - אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה, (פרפראות פאר פרשת מסעי)

 

המקרר (קונטרס זכרון "חכמת לב"(

     מיקירי ירושלים היה הגה"צ ר' ישראל שיינקר, בנו של הגאון הצדיק רבי שמואל הלל, איש רב פעלים לתורה וחסד.

     סיפרה אשתו, הרבנית שרה: "אף שברוב השנים חיינו בעניות ובדחקות, הייתה תקופה שהמצב השתפר ואבא הצליח להשיג מקרר לביתנו. דבר שהיה די נדיר באותם ימים. עד אז היינו צריכים ללכת לקנות בלוקים של קרח. לדאוג שהם לא יפשירו ושהמאכלים לא יתקלקלו. הייתה זו הקלה גדולה לבית עם ילדים. היום פריז'דר נראה כדבר המובן מאליו, אי אפשר בלעדיו אבל אז היו אלו ימים אחרים. כמעט לא היו אנשים בשכונתנו שהיה בביתם מקרר.

     ברוך ה', הבית שלנו היה פתוח לכל. השכנים הרגישו כמו משפחה. כאשר אנשים מן השכונה נכנסו וראו שיש מקרר, ממש שמחו "או יופי, ודאי נוכל גם כן להשתמש מעט במקרר שלכם"... אנחנו כמובן ענינו "בוודאי ובוודאי, בשמחה רבה"ואז התחילו להגיע. נשים באו עם בשר כדי לאחסנו בפריזר  .  הביאו דברי חלב .... אמהות שלחו את ילדיהם עם סלים של עופות מן האטליז. פעמים רבות היו גם מבקשים שנזכור להוציא את הבשר שלהם מן ההקפאה בכדי שיפשיר...

     הבית היה מתלכלך מן הסלים שנזלו ומן הבשר שהופשר. מיום ליום התרבו המשתמשים במקרר שלנו. עד שלא היה מקום למוצרים שלנו, פשוט מאד, הוא שימש רק את תושבי השכונה... אתם חושבים שהצטערנו על כך? מה פתאום, אבא קרן מאושר.  הוא היה אומר לי: "אהה, ברוך ה', כזה חסד!" ומוסיף ואומר: "אשתי היקרה, ילדי היקרים, אנחנו ברוך ה' הסתדרנו עד עכשיו מצוין וכך נוכל להסתדר הלאה, אבל כמה אנו צריכים לשמוח שהקב"ה נתן לנו אפשרות שנוכל לעשות חסד כזה, להקל מעט על משפחות מהקושי שלהם!" 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

קיצורי דרך,בעיה,מלחמה,מאה ועשרים שנה,צ'ק דחוי, משלם במזומן,דרך צחות,מרירות,אלימות,פרפראות פאר,

 

 

 

  פרשת מסעי - גם לסכם צריך לדעת

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא- ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? - להודיע (את) חסדיו של מקום...". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא - אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "... נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא - עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? - ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו ...ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' - אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית - ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

תודות : ליהודה נוימן

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרשת מסעי,שנות הנדודים,רעמסס,סוכות, גבולות הארץ,מנהיגי ישראל,יוצאי מצרים,ילידי המדבר,יובש,

 

 

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ו

אדם כמו ציפור בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף אם תפסיק את מעופה הרי היא צונחת ונופלת--{הרב קוק}

אדם לא יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

אדם לא יכול לבנות את עצמו מבלי לסבול שכן האדם הנו גם אבן שיש וגם האזמיל החוצב בה.

" אדם לא מת מרעב הוא מת מכבוד" החכמה היא איך להעניק את החסד והצדקה, הדרך חשובה .לא פחות מהנתינה עצמה.

"דרך כוכב" ("השמש בגבורתו" ח"ב - יש"כ להרה"ג ש"פ)

היה זה לפני עשרות שנים - אחד מילדי הקהילה בעיירה אופקים עלעל בעלון תורני, באחד המדורים מצא את השאלה הבאה: 'היכן מצאנו פסוק בתורה, שבו מופיעה האות ל' חמש עשרה פעמים. בין הפותרים נכונה תיערך הגרלה'. חשקה נפשו של הילד לנסות את מזלו.
באותם שנים - עדיין לא היו מצויות תוכנות חיפוש למיניהן, שהיום הן נחלת הכלל, ומחשבים בכלל היו נדירים ויקרי המציאות. אבל שמועה שמע אותו ילד, כי במכשיר הפלאי ששמו "מחשב" ניתן לקבל במהירות פתרון לכל חידה.
היכן ניתן להשיג מחשב באופקים הדרומית הרחוקה? סיפרו לו שבבית הרב יש אחד כזה, המחשבה על הפרס שאולי יעלה בגורלו הביאה את רגליו במהירות אל ביתו של המרא דאתרא... "רציתי לשאול את המחשב שאלה" אמר הילד לרב פינקוס שפתח את הדלת...
הרב חייך למשמע נוסח הבקשה, ואמר לילד שאין אפשרות לשאול את המחשב שאלות, אבל בכל זאת התעניין לדעת איזו שאלה חמורה עשוי המחשב לפתור לבן שיחו הצעיר. היטב הבחין בעיניו הלהוטות של הילד, שרצה לדעת היכן הפסוק מרובה הלמדים בתורה.
בענוותנותו וטוב לבו, לא פטר אותו רבי שמשון תכף לשלום אלא השעין ראשו על משקוף הדלת שלצידו, כשהוא שוקע במחשבה ומפעיל אגב כך את "תוכנת החיפוש" האנושית שלו... שלושים שניות חלפו!!! עד שהכריז הרב פנקוס באוזני הילד המרוצה: "יש לי פתרון לחידה - הפסוק נמצא בפרשת בלק, פרק כ"ב פסוק ל"ז!" "ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך". (כ"ב ל"ז)
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
ציפור,לדאות,מעלה,מעוף הציפור,צונחת,נופלת,אחראי,לבנות,לסבול,אבן,שיש,איזמל,נתינה,חכמה,חסד,צדקה,,חוצב,מת מרעב,מת מכבוד,

 

 

 אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ו

 

 

  ''אדם ובהמה תושיע ה''' בגמטריא 'רבי שמעון בר יוחאי' (מגדיל ישועות מלכו מבארניב נה(

     אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורהמתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים.(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א)

      אדם חכם זקוק רק לכמה מילים. על תוף טוב אין צורך להכות בחזקה. (פתגם סיני)

     אדם טוב אינו זה אשר נותן מהעודפים שלו משפע שלו אלא הוא זה אשר מחלק איתו את המעט שיש לו-

     "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך אותה בגמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים" (ביכורים ג). אדם היורד לתוך שדהו, ונפשו חומדת לאכול את התאנה שביכרה, כורך מעליה גמי - יחסום את תאוותו ויסגור בעדה. (רבי אלימלך מליז'נסק)

      אדם יכול לתת מבלי לאהוב - אבל הוא לא יכול לאהוב מבלי לתת.

     אדם ירא שמים נזהר שלא להישבע אפילו לדבר אמת!...   

     אנו מגשימים את המחר באמצעות מה שאנחנו לומדים היום.

 

 

ְבזכות שִמַירת ֵעַיניִם (פניני עין חמד, גיליון 594)

ִ     לפנינו מעשה מפעים ומרתק , שסיפר הרב חיים זאיד שליט"א שיאלפנו מוסר כמה ה' מחזיר למוסרים נפש עבורו: "המעשה המדהים אירע במעונה של משפחה חרדית בשכונת 'קריית הרצוג' שבבני ברק. אותה משפחה, כמו משפחות רבות , תכננה מספר חודשים טרם הגיע הקיץ, יציאה לנופש בבית מלון. אבי המשפחה שהיה אדם ירא שמיים המקפיד על קלה כבחמורה, בירר על מספר מלונות בארץ ובדק שהם אכן מתאימים לרוח משפחתו.  לאחר מספר בירורים, סגר האב עם אחד מבתי המלון, שהיה מיועד אף לציבור החרדי, הכולל הפרדה מלאה וצניעות בשעות פעילות הבריכות, אוכל כשר בכשרות מהודרת ואווירה רוחנית טובה, בה תוכל המשפחה גם לנפוש ולהחליף כוחות, וגם לשמור על קדושת הילדים והמשפחה.  העסקה נסגרה והאב שילם בכרטיס אשראי עבור ארבעה ימי נופש לכל משפחתו 12,000 ש"ח . חופשת הקיץ החלה ותאריך הנופש הגיע. כולם קמו מוקדם עם שחר בהתלהבות,  הכניסו את התיקים והמזוודות והחלו בנסיעה לחופשה.  ההתרגשות הייתה רבה , ולאחר מספר שעות של נסיעה הם הגיעו אל היעד. המזוודות הורדו מהרכב , והם שעטו בשמחה אל לובי בית המלון.  

     בעודם ממתינים בלובי לקבלת מפתחות החדרים, רואה האב אל מול עיניו מראות של חוסר צניעות. הוא ניגש למנהל ושואל: "סליחה, הלא אמרתם , שזה נופש לציבור החרדי?!".  המנהל התנצל וסיפר , שאמש בשעת לילה הגיעה משפחה שנתקעה ללא מלון, אך אל דאגה, עוד היום הם ישובו לביתם. " טוב, אם הם עוזבים הערב, אני מוכן להתפשר", אמר האב שדאג לקדושתם וחינוכם של עולליו הרכים. הם עולים במעלית בהתלהבות, נכנסים לחדרים הממוזגים ורצים למרפסת לצפות בנוף. "אבא, בוא תראה את הבריכה איזו גדולה", אומר אחד הילדים. האב מגיע למרפסת ומזדעזע שוב ממראה עיניו. הבריכה אומנם ניתנת בשעות נפרדות לגברים ולנשים, אך כל אנשי המלון יכולים לצפות בנעשה בתוכה בכל רגע נתון!.  הוא לא יכל לחשוב , שילדיו יטמאו את עיניהם וליבם. אך זה לא הסוף, כשירדה המשפחה לחדר האוכל , היא מגלה שהאוכל לא בכשרות שהובטחה להם. לבסוף נתברר , כי הנופש בבית המלון היה מיועד לחרדים, אך כיוון שהמלון לא מילא את מכסת האנשים שרצה, פתח הוא את שעריו לציבור הרחב. האב לא ידע את נפשו.  הוא צלצל אליי מיד", ממשיך הרב חיים זאיד, "ושאל מה לעשות. השבתי לו , כי זהו ניסיון קשה, אך וודאי מן הראוי לעזוב את בית המלון. האב הוסיף להסביר לי את התלבטותו , שהרי אם יעזוב הוא את הנופש, הוא מאבד את כל - 12,000 ששילם כבר ללא קבלת החזר. אמרתי לו , כי אני בדיוק בדרך לנהריה, אל הצדיק ר' דוד אבוחצירא שליט"א ואספר לרב על כך, אך אמרתי לו , כי יש לו ניסיון גדול ואם יעשה מסירות נפש לכבוד ה' - ודאי לא יפסיד.

     האב , שהיה ירא שמיים וידע לחשב את ההפסדים ברוח ובנפש מול ה'רווחים' מהנופש, החליט , כי הוא מוכן לוותר על 12,000 ובלבד שילדיו ומשפחתו ישמרו על קדושת וטהרת נפשם. הוא כינס את בני המשפחה והסביר להם בנחת את הבעיות הרבות בבית מלון הזה , וכי אין לה' נחת רוח מנופש שכזה. לבני המשפחה, ובפרט לילדים הרכים, היה קשה מאד עם הבשורה, אך אף הם שקיבלו חינוך בקדושה מאביהם, הבינו , כי אין להם מה לעשות במקום כזה, והשלימו עם ההחלטה באהבה. הם ארזו את החפצים וחזרו בחזרה ל'קרית הרצוג''.

     באותו לילה, סיפרתי זאת לר' דוד אבוחצירא", ממשיך הרב זאיד, "ור' דוד התפעל כל כך ואמר: 'ה' יחזיר להם , על כך פי שלושה בעזרת ה'". מיהרתי להתקשר לאב המשפחה ולספר לו על הבטחתו של ר' דוד. האב שמח ובישר זאת למשפחתו , שעמדו בניסיון בגבורה.  לאחר חודש ימים, מתקשר אליי האב ומספר לי: "הרב זאיד , אתה לא תאמין!". "מה קרה?", שאלתי. "לפני כארבע שנים נגנב לי הרכב וחברת הביטוח טענה , כי היא לא תשלם על כך,  מפני שבדיוק ביום הגניבה נגמר לי הביטוח. אני טענתי , שהם טועים מפני שהביטוח נגמר ביום למחרת, אך מאז לא קיבלתי דבר. והנה, היום הם מתקשרים אליי ומספרים לי , כי אכן הייתה להם טעות, הם התנצלו והעבירו לחשבוני סכום של 36,621.₪ ! הברכה של ר' דוד אבוחצירא ממש התקיימה" . שמחתי מאד לשמוע על כך, אך אז המשיך האב ואמר: "אבל ר' דוד הבטיח שאקבל פי שלושה, אם כן, הייתי אמור לקבל 36,000 ₪ ומדוע קיבלתי עוד 621 נוספים?!". נדהמתי משאלתו, אך אמרתי לו , שיחשב גם כמה עלה הדלק הלוך חזור וכמה הוצאות הוציא בדרך על הקניות, כי בוודאי ה' מחזיר על מסירות נפש עד לשקל האחרון. הוא הוציא את חשבון ההוצאות ונדהם לגלות: 300 ₪ הוצאתי על הדלק ו- 20 נוספים הוצאנו על קניות בסופר בדרך לבית מלון. " מדהים, יחד זה יוצא 620 אבל עדיין", הוא המשיך לשאול, " אם כך הייתי צריך לקבל החזר משמיים של 36,000 ₪ מחברת הביטוח, ומדוע קיבלתי עוד שקל נוסף?!". חייכתי ואמרתי לו , שינסה להיזכר אולי קנה עוד משהו קטן בשקל בדרך לבית המלון. הוא חשב קמעא ונעתקה נשמתו: "נכון, זה מדהים! טרם נסיעתנו למלון, קניתי לבני מסטיק , שעלה שקל, בחנות ליד ביתי". התפעלתי אף אני מההשגחה ואמרתי: "ראה כיצד בורא העולם לא נשאר חייב ומשלם שכר , למי שמוסר נפש עבורו".

החסיד שזעק

     חסיד קרלין הגיע לווינה. שם צריך היה להישאר עד אחרי שבת. הוא נכנס אל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצוק"ל, ובקש את רשותו של הצדיק להתפלל בבית מדרשו. תמה הרבי למשמע בקשה מוזרה זו. "למה צריך לבקש רשות כדי להתפלל בבית המדרש? לשם מה יש לנו בית מדרש, אם לא כדי שהיהודים יתפללו בו?". הסביר האורח: "חסיד קרלין אני. דרכנו להתפלל ברגש ובקול זעקה. יודע אני שאצלכם רגילים להתפלל בשקט ובנחת. לכן שואל אני, האם צעקותיי לא תפרענה לכם לתפלה". נענה הרבי: "אכן, אין זו דרכנו בתפלה. אם אכן תרצה להתפלל עמנו אבקש ממך להתפלל כמנהג המקום". חשב לו האורח וקבל עליו את דברי הרבי. "אתאפק בכל כחי, לא אסער ולא אצעק", החליט.

     בשבת הגיע לתפלה. עד ל"נשמת" הצליח להתפלל בשקט, אולם כשהגיע לשם - שכח עולם ומלואו, נעלמה ממנו הבטחתו, לבו רגש לאל-חי והוא שאג במלא גרונו. "עד הנה... אברים שפלגת בנו... ורוח ונשמה שנפחת באפנו"... לאחר התפלה - הבין האורח שעבר על התנאי המפורש שהתנה עמו הרבי מטשורטקוב, ועורר סערה בבית המדרש של הצדיק בתפילתו הבוערת. נכנס אליו כדי להתנצל, להביע צער ולבקש סליחה ומחילה. רצה להסביר שלא שלט ברוחו, ומרוב התלהבות שכח את הבטחתו. שוב תמה הרבי למשמע הבקשה. "למה יהודי שמתפלל בהתלהבות צריך להתנצל על כך?" - שאל. התבלבל החסיד. "הרי לפני שבת אמר לי הרבי כי הוא אינו מסכים שאתפלל בקול רם. בתנאי זה קבלתי רשות להתפלל, ועברתי על התנאי!" חייך הרבי ואמר: אינך מבין? לפני שבת באת כדי להודיע מראש שאתה עומד לצעוק. קולות מזומנים איני סובל. לא זה מה שהקב"ה רוצה. אבל כשבאת להתפלל והתלהבת התלהבות דקדושה עד שפרץ מקרבך הזעקות הללו - נו כך נאה וכך יאה"!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדם ובהמה,רבי שמעון בר יוחאי,אישיות,בן תורה,הכרה,תוף,להכות,עודפים,שפע,ביכורים,לאהוב,ירא שמים,

 

 

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ו

 

 אם עברתם את גיל החמישים, יש לכם יותר אתמולים ממחרים. (שמואל אייזיקוביץ)

     חיתולים ופוליטיקאים צריכים להחליף בתדירות גבוהה, ומאותו סיבה (רונלד רייגן)

     אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום - לא חסר כלום. (הרה"ק רבי חיים מצאנז)

     אדם זורע כעס, הוא קוצר חרטה, סבלנות..... קח אוויר....

 

כל מה שאדם עושה - הוא עושה לעצמו. (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)

 

     כשהוא יושב מבודד בארמון המלכות, מוקף בשריו וביועציו, אין המלך יכול לדעת בדיוק מה נעשה בקרב המון העם, מה חושבים האנשים תושבי מדינתו, מה הם מבקשים, מה הם דעותיהם על המלך, מהן תלונותיהם? וכו'. לפיכך, עשה אחד המלכים מעשה שכזה: מפעם לפעם היה פושט את בגדי מלכותו ובמקומם לבש על גופו בגדים פשוטים, וכך שנראה הוא ככל האדם, יצא מהארמון לסייר בחוצות עיר הבירה, או אז יכול לראות מקרוב, ובלא כל מחיצות, את האזרחים, ואכן, המלך עקב אחר אורחות חייהם, מנהגיהם, ובחן את כל מעשיהם.

     תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך, אשר היה לבוש בבגדי אזרח פשוט, לקבצנים היושבים בכיכר השוק. כדרכם של העוברים והשבים, השליך אף הוא לעברם מטבעות, והאזין בקשב רב למילות הברכה והתודה שהעתירו הקבצנים על ראשו. רק אחד הקבצנים היה שונה מכל חבריו, כשהוא קיבל את המטבע, לא השיב במילות תודה, אף לא ברך את הנותן, ורק משפט אחד היה שגור תמיד על פיו: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". כך היה אומר העני בכל פעם ששלשל המלך מטבע לתוך ידו המושטת.

     בתחילה האזין המלך למשפט זה ברוח טובה. סבור היה כי העני אינו אלא חומד לו לצון, אך, כשעברו ימים רבים, ובכל פעם שהיה המלך המחופש בא לכיכר השוק ונותן לעני נדבה, נענה באותו משפט. החל הדבר לקומם את המלך. ואמר לעצמו: כיצד מעיז העני להשיב על נדבה שנותנים לו במילות עלבון שכאלה? זוהי פשוט כפיות טובה. כעסו של המלך על אותו קבצן חוצפן הלך וגבר, עד אשר באחד הימים כששוב נתן לו מטבע ושוב נענה במשפט הידוע, גמר אומר להרוג את האיש הקבצן.

     מה עשה? שוב התחפש המלך ויצא לכיכר השוק, שם שלף מכיסו מטבעות רבים, והחל משליכם לתוך תיבותיהם של כל הקבצנים אשר ישבו שם. והללו, שמחו לקראתו והרעיפו עליו דברי תודה. כשהגיע המלך אל מקום מושבו של אותו קבצן ידוע, עצר כדי רגע ונעץ בו מבט נוקב: "ראוי אתה לנדבה הגונה" הפטיר בפנים שוחקות, הנה קח לך מאכל טעים, בטוח אני שתתענג עליו". והמלך הגיש לו תרנגולת מפוטמת, צלויה היטב, שריחה הטוב הולך למרחוק. הקבצן המופתע פער את עינו לרווחה, אכן, מאכל כה טעים לא אכל מעודו, ומה משתוקק הוא לטעום ממנו, ואולם, אולי חומד לו האיש שלפניו לצון, וכלל אינו מתכוון לתת לו את המאכל הערב. ראה המלך כי הקבצן מהסס, אמר לו: "קח, שלך היא התרנגולת" והגיש לו את העוף הצלוי. בהתלהבות רבה הושיט העני את ידיו ולקח את התרנגולת מידי המלך המחופש. מסביבו התקהלו חבריו הקבצנים. ניחוח המעדן עלה באפיהם, ומבלי להסתיר את קנאתם הביטו אל חברם בר המזל. ואז שמעו כולם את המשפט המפורסם והידוע יוצא שוב מפיו של הקבצן: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך התלקחה בו מחדש, אולם הוא הבליג ולא אמר מאומה, וכשחיוך קל על שפתיו פנה ולהלך לו לדרכו.

     העני המאושר הביט עדיין כלא מאמין על התרנגולת שבידו, ומלמל לעצמו: "אהה תרנגולת צלויה.. מעדך מלכים ממש". מעדן שכזה אין זה יאה לאכול בכיכר השוק לעין כל. אלך לי הביתה, אפרוש מפה נקיה על השולחן, אוסיף כמה ירקות לצלחת, ואז אשב לי לאכול את התרנגולת הצלויה והטעימה בשקט ובנחת.

     הוא קם ממקום מושבו, אחז את העוף כאילו היה אוצר יקר ערך, ופנה לביתו השחוח הניצב בפאתי העיר. רק הריח הערב שהותירה התרנגולת הצלויה הזכיר ליושבי כיכר השוק באיזה אוצר זכה חברם. כפי שתכנן, ערך העני בביתו את השולחן לסעודה, ובמרכזו העמיד את התרנגולת השחומה. זו התנוססה בכל תפארתה, וריחה מילא את כל חלל הבית. עוד רגע קט ויגש לסעודה הדשנה.

     ואז... כשהתכוון לשבת ליד השולחן, נשמע מבחוץ קול הלמותן של פרסות סוסים, מלווה בקול תרועה. ידע הקבצן: אלו הם ציידי חצר המלוכה, השבים מן הציד ביער הסמוך, רגיל היה לשמוע את קולותיהם מפעם לפעם. כשגברו הקולות והלכו, הציץ האיש מבעד לחלון, והנה מה רואות עיניו? כל השיירה מתקרבת לכיוון ביתו, ובראש רוכב בן המלך, ניכר על פניו שהוא עייף ויגע עד מאד, נראה שמלאכת הציד קשתה עליו במיוחד הפעם.

     אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון שנזדמנה לו.

     שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד.

     החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא העני לפני המלך, בודאי יצוה המלך להרגו מיד על כי הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, ואל העני פנה ואמר:

"אכן צדקת בדבריך: כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

גיל החמישים,חיתולים,פוליטיקאים,רונלד רייגן,מאומה,כלום,זורע,כעס,קוצר,סבלנות,קח אוויר,אדם עושה,

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "מטות" ה'תשע"ו

 

 

לאורך דורות רבים יש דיונים בעניין היורדים מן הארץ.

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מטות", אנו קוראים על היורדים הראשונים. למעשה הם ירדו מהארץ עוד בטרם עלו אליה. שניים וחצי השבטים: ראובן, גד וחצי שבט מנשה ביקשו ממשה, עוד כשהיו בצד המזרחי של הירדן, שלא לעבור עם כולם ולהיכנס לארץ ישראל אלא להישאר שם בנחלתם, והמניע שלהם היה מפתיע באותם הימים- משום אהבת ממון:

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד, ויראו את הארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" - המילה הבולטת בפסוקים אלה היא "מקנה", ללמד אותנו שהמקנה הרב שזכו בו הוא מה שהכתיב את התנהגותם והיה המניע לרצון שלהם להישאר בצד המזרחי: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך ייתן את הארץ הזאת לאחוזה, אל תעברנו את הירדן".

משה מאזין לבקשתם היטב ובעיקר למילים החשובות שלהם בנושא: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" - ואולם משה עונה להם באותו הנוסח רק עם שינוי קל: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" - אהבתם הגדולה לממון שלהם הפכה אצלם את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל וכעת ערך הצאן שלהם גבר על ערך בניהם ולכן משה משנה להם בחזרה את סדרי העדיפויות הרצויות שקודם ילדיהם יהיו החשובים.

או אז קבע להם משה תנאי: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

בני השבטים האלה יזכו בנחלה אם יתגייסו לצבא שעתיד לכבוש את הארץ ורק אז ישובו לנחלתם בצד המזרחי של הירדן.

14 שנים היו שותפים שבטים אלה לכיבוש הארץ אולם למרות מסירות הנפש שלהם לא נמחק המניע לכל העניין והוא אהבת הממון. זה הטביע בהם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה והשפע הרוחני שלה.

אף בתלמוד  העניין מוזכר: "אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים" - במאורעות ההיסטוריים שזורים זה בזה ויש בהם השפעה אחת על השנייה.

הם מלמדים אותנו שהפורענות שהביאה לחורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים נזרעה בבקשה ההיא לא לעבור את הירדן, ולכן הם גלו ראשונים.

 

השיעור העיקרי הנלמד מפרשה זו הוא שתמיד כדאי לעשות אבחנה מהו העיקר ומהו הטפל ולא לערבב ביניהם. שנדע לשים דגש ולהעמיק במחשבה על הדברים החשובים והמהותיים ביותר בחיינו!

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

יורדים מהארץ,פרשת "מטות",השבטים,אהבת הממון,בני גד,בני ראובן,אחוזה,הירדן,גדרות צאן,מלחמה,עיקר וטפל,

 

 אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו

 

 

, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו)

     אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(

     אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'(

"     ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

 

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

 

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

כוחנות,גבורה,אדם רפה,חסר אונים,מזלזל,מורה,מצווה קלה מצווה חמורה,פתלתול,קצף,סקילה,ענווה,דברים חריפים, 

 פרשת השבוע שלי, "מטות", ה'תשע"ו,

 

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבנו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך - בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבנו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם הייתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, הייתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבנו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר - תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבנו, למרות - ואולי בגלל - הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר - עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת - לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  - לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה - נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"...וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב... הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!" 

 

 

 

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ו

 

 

 איש כי ידור נדר'- 'נדר' מלשון 'הידור' - אם אתה רוצה להדר ולפאר - אז 'לה'...' 'ההוד וההדר - לחי העולמים ...' ומצד שני 'לאסור איסר' - 'איסר' מלשון 'סרה', כשאתה רוצה לדבר סרה ולנתח כישלון - 'על נפשו' - תראה את עוונותיך ואת דרכך הרעה, ואז תבין 'כי כשלת בעוונך...' (ר' מאיר מפרימישלאן זיע"א) (הרב ברוך בוקרה שליט"א - מתוק מדבש, גיליון 39)



 גם נסים הנעשים לאדם אינם מלמדים על מעלתו.  ויש לבדוק במעשיו ובדרכיו הטובים הם,  אם לא,  נסים אינם ראיה לצדקות! (הגרי"ז מבריסק)



     הגאון רבי אייז'ל חריף זי"ע היה אומר בדרך צחות: בתורה אנו מוצאים שני ביטויים: "אות" ו"מופת". ומסתבר ש"אות" היא מדרגה גבוהה יותר מ"מופת" ,שכן אני מכיר הרבה,  שאינם יודעים צורת אות,  ואף על פי כן עושים  )כביכול(  מופתים...



     חז"ל אומרים על הפסוק: "שחורה אני ונאווה", שחורה אני - במעשיי. ונאווה - במעשי אבותי. הם הורישו לנו הון רוחני עתק. השאלה היא מה עשינו בו... הם לימדו אותנו, למשל, שמילה של אדם היא קודש. ששבועה היא זהב.  שנדר שמקיימים אותו - פודה מכל צרה. ואנחנו ירשנו את האוצר הנפלא הזה, וקבענו בו סחבות...  הקליפה נשמרה. המילה - בלי התוכן. השבועה - בלי האמת. והנדר - בלי הקיום. ואפשר להמשיך הלאה: התפילה - בלי הכוונה, ביטויי לשון ("בעזרת השם", "אם ירצה השם") - בלי מחשבה על תוכנם... מובן, שאין הדברים אמורים לגבי כלל הציבור. ישראל קדושים הם. הדברים נאמרים אך ורק לגבי אלו, שאינם מודעים לחומרה שבשבועת שווא ונדר עקר. מעתה, ודאי יקיימו את המאמר: "חכמים, הזהרו בדבריכם"! (מעיין השבוע).



כל המקומות תפוסים  )ברכי נפשי(

      מעשה שהיה בגנרל אמריקאי מפורסם, שהיה אמנם מצביא גדול וגיבור מלחמה, אבל היה נגוע בשתי המידות הקשות של כעס וגאווה.

     יום אחד שמע הגנרל שבאחת ממדינות ארה"ב מתקיים קונצרט ענק בהשתתפות מנצח נודע, ועשרות רבות של נגנים. בהיותו חובב נגינה, החליט לנסוע לקונצרט.  והנה, בהגיעו לשדה התעופה, כדי לעלות על מטס שיביאנו אל המדינה בה נערך המופע, הודיעו לו שלמרות מעמדו הרם הם מצטערים להודיעו שכל המקומות במטוס כבר תפוסים, ואין אפשרות להטיסו בטיסה זו.  הגנרל התרתח מרוב כעס. "מה? למרות השירות בן עשרות השנים שאני מעניק למדינה, אתם תקבעו שאני לא אטוס עתה"?! - זעק. הוא ביקש לקבל לידיו את רשימת הנוסעים, ומחק שם מן הרשימה, והודיע שהוא טס במקומו... מרוב פרסומו של גנרל זה ברבים, ובשל האהדה הגדולה שהייתה לו בתקשורת, חששה הנהלת שדה התעופה להביע את דעתה נגדו, והטיסה את הגנרל במקום הנוסע ההוא.

     לאחר טיסה שארכה כמה שעות הגיע הגנרל לאולם, וכאן נכונה לו אכזבה עמוקה. המארגנים הודיעו שהאירוע התבטל, מפני שהמנצח לא הגיע! הם סיפרו לקהל המאוכזב, שעל פי מידע שבידיהם המנצח היה רשום לטיסה, אלא שבעקבות דרישתו של גנרל פלוני לעלות על המטוס, נאלצה הנהלת שדה התעופה למחוק את שמו. המנצח נפגע מהמלך, והודיע שהוא לא מוכן לטוס כלל, דרש פיצויים על הנזק והצער שנגרמו לו, ולא הגיע לקונצרט...  לא צריך לתאר את מפח הנפש האדיר שהיה לגנרל הכועס! גם לטוס כמה שעות, הלוך ושוב, וגם להפסיד את האירוע. והכול בגלל הכעס.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

יידור,נדר,הוד והדר,לאסור,איסר,כישלון,ניסים,אות ומופת,בדרך צחות,שחורה ונאווה,ישראל קדושים,שבועת שווא,

 אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ו

 

 

 

  איש כי ידור נדר - שיידור כשהוא איש ומיושב בדעתו אבל הנודר בכעסו אינו בגדר איש ונמשל כבהמה. (כלי יקר)

 

"     במקום תורה - שם החכמה"

 

    היחלצו מאתכֶם אֲנָשִים. צריך אדם לראות עצמו כאילו  היחלצו מאתכֶם הוא נמצא לבדו ואין איש עמו כדי שלא תעלה בדעתו פנייה ומחשבה למצוא חן בעיני אחרים -  הסירו מעליכם את האנשים , רק כאילו אתם לבדכם. (דגל מחנה אפרים)

 

     התורה אומרת "לכל מטות ישראל תיקחו". לכאורה היה צריך להיות כתוב "מכל" , מה הרמז בלשון התורה "לכל מטות ישראל"? אלא ללמדנו בא, שתפילתם פועלת לטובת כל מטות ישראל.

 

כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו [סופר ע"י הרב שלום שוורץ שליט"א, מקור: קול הלשון]

     המשנה במסכת אבות אומרת "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

     סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה יהודי שאביו היה רב בעיירה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. היו שם בעירה מתבוללים, והיה מתבולל שנקרא משה חייט. אותו משה חייט, אביו נפטר, ומטבע הדברים כשישב שבעה היה יותר קרוב לקבל ולשמוע. הגיע אביו רב הקהילה, שכנע אותו לומר קדיש, והצליח לשכנע אותו לבוא לבית הכנסת גם אחרי השבעה לומר קדיש. כידוע, יהודי, גם כשמתרחק מאוד מבורא העולם, בנושאים רגישים אלו של כיבוד אב ואם, בפרט אחר פטירתם, הם מרגיש מאוד קשר.

     משה חייט הגיע לבית הכנסת, הרב 'חימם' לו את הלב עד שנהיה שומר תורה ומצוות. משה חייט היה שם דבר, מושג,  בעיירה. מי שהיה מדבר בקדיש, משה חייט היה מוכיח אותו.  אם מישהו היה מתפלל שלא כראוי, משה החייט היה מוכיחו.  אם היה דבר אחר נעשה שלא כראוי, משה חייט, בדרכי נועם או בתקיפות מרובה, היה מוכיח כל אחד על עוול שהוא עשה.

     ויהי היום, הגיעו הנאצים יימח שמם וזכרם, כשהמלחמה הייתה בעיצומה, בנו של הרב היה חולה מאוד ולכן הרב שלחו להחלים בבית הבראה מיוחד, שהיה על אחד מראשי ההרים בשוויץ. באותו מקום הייתה גם עיר, שהייתה בעמק, ובית הנופש היה למעלה בראש ההר. הוא הרגיש נורא ואיום, לא התעניין בכלל מה קורה בסביבתו. זכה אותו בן של הרב להינצל מן המלחמה. 

     בשבת אחת, הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב. כיון שהרגיש יותר טוב, התעורר בו יצר מיוחד לעשן סיגריה. צריך להבין. אלה שעברו את המלחמה, שנים לא ראו לא יהודי של צורה, לא קהילה יהודית, לא מקום יהודי. הם ידעו שאין להם לאן לחזור. הם ידעו שאף מדינה לא רוצה אותם. הם היו מבחינת תמיכה ומוטיבציה במצב נורא ואיום. (בסוגריים נזכיר שכבר גדולי ישראל אמרו על אותו דור שעבר את השואה האיומה שאי אפשר לדון אותו בכלל). הוא קיבל תאווה בשבת בבוקר לעשן סיגריה. מדובר על שבת ללא קידוש, מי יודע אם כיפה הוא קיבל לראשו. היצר הרע השתלט עליו והוא עישן סיגריה. עבירה גוררת עבירה, ואחריה הוא עישן עוד סיגריה. בין בית הנופש לעירה שלמטה הייתה חשמלית שעליה היו נוסעים מבית הנופש למטה במורדות ההר למקום המסחר, של העיירה. כיון שהיצר השתלט עליו, פתאום הוא מוצא את עצמו שבשבת קודש הוא עלה לחשמלית ונוסע בשבת קודש למטה. בהגיעו למטה הוא הגיע לשוק, מסתכל בחלון של החשמלית, ורואה שעומד לו בשוק, לא פחות ולא יותר: משה חייט. משה חייט עומד ומסתכל עליו! משה חייט עומד כאן בשוק, ועוד רגע הוא עומד לראות, עוד רגע הוא יתפוס שיושב לפניו בנו של הרב, נוסע בחשמלית ומעשן סיגריה בשבת קודש! הוא נתקף בפחד איום: עם משה חייט אין פשרות. הוא יצעק עליו! הוא יצרח עליו! מיד הוא זרק את הסיגריה, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא ירד מהחשמלית, עלה לבית הנופש ברגל, ויותר לא חילל שבת.

     כך סיפר בעל המעשה לרבי שלום שבדרון.  יושב איתו רבי שלום שבדרון שנים אחר כך באנגליה: אמור לי ידידי, האם ראית את משה חייט מאז? לא ראיתי אותו עוד פעם, ענה משה חייט. שואל אותו רבי שלום: לפי איך שנראה,  יש סיכוי שמשה חייט שרד את המלחמה? האיש נהיה חיוור כמו סיד, ואמר: אף פעם לא חשבתי על זה. לא. אין סיכוי.  משה חייט היה בגיל של אבי. את הזקנים הם לקחו ראשונים,  וגם אם לא הרגו אותו מייד, אין סיכוי שהוא שרד את המלחמה. אומר לו רבי שלום, תסביר לי, מה הוא עשה בשוק בשבת? אני לא יודע. אני לא חשבתי על זה אף פעם, וכולו מבוהל. אומר לו רבי שלום, אסביר לך:  כתוב "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". הרי אבא שלך הוא שהחזיר בתשובה את משה חייט, והנה פתאום רואים בשמים שהבן שלו מתדרדר ומי יודע עד איזה שאול תחתית הוא יגיע. לכן שלחו את אותו בעל תשובה מגן עדן כדי להציל את בנו של מי שהחזיר אותו בתשובה.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נדר,מיושב בדעתו,כעס,בהמה,חכמה,תורה,היחלצו,תיקחו,מטות ישראל,מזכה את הרבים,

 

 

 

  אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ו

 

 

אדם אחד נכנס אל הרב והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר לו הרב שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.   

 

    אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע,  נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים .



     הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.



.ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג) - "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. (ה"גבעת שאול



כלב נשאר כלב

     מעשה בבנש"ק אחד, שלא התנהג כראוי והגדיל לעשות דברים אשר כל השומע ירגיש תיעוב ממנו וממעשיו. ונהג להסתופף בצל אחד מצדיקי דורו. אבל האיש לא שת לב לדברי תוכחה ואף התפאר בייחוסו הרם לעומת שאר בנ"א. כשראה הרבי שהאיש אטם את לבו כי הוא מחשיב את עצמו בהיותו מגזע היחס, החליט הרבי להסבירו כהוגן האבסורד שבהתנהגותו. פ"א קרא לו אליו ויאמר לו: מעשה יש לי לספר לך בוא ותקשיב. ויישא משלו ויאמר: מלך גדול היה, שאהב מאוד לצאת לצייד ביערות כדרך המלכים ושרים מאז ומקדם, והיה לו כלב ציד אשר הריח חיות ובהמות מרחוק, וכשהתחיל לנבוח ידע המלך שציד לפניו. לימים נזדקן הכלב ולא עשה מלאכתו בשלמות כדרכו מימים ימימה, החליט המלך לפטר ממנו. אבל לא נתנו לבו לעשות כן לכלבו המסור, החליט המלך ולקח עורות מאריות ונמרים ודובים, וילבישהו בכל עורות הללו, למען ייראו ממנו כל יושבי היערות. ושוב פטרוהו לחיים ולשלום לתוך היער בברכת אריכות ימים ושנים.

     בראות החיות את החיה החדשה ומוזרה זו, שאלוהו מי אתה ולאיזה גזע אתה מתייחס, ענה הכלב אריה אני! אבל דא עקא, שהקול יצא בקול של כלב... ויפחדו החיות מאוד מחיה החדשה הזאת, אשר הקול קול כלב והידיים ידי אריה... טיכסו עצה ביניהם ובאו לכלל החלטה: יש לנו מלך החיות, הוא האריה אשר נודע בחיות גדול שמו, הבה נשאל את פיו לדעת מה זה ועל מה זה.

     כשמוע האריה את הסיפור, מיד נהם כארי ויבוא המלך בהופעה ממלכתית אל ה 'חיה החדשה', ויהי כראות הכלב את האריה וכשמוע את קולו, וארכובותיו דא לדא נקשן. וישאל המלך את פיו: מי אתה? א"ל הכלב: "עור של אריה יש עלי". א"ל המלך: בסדר, אבל מי "אתה"? התרומם הכלב ויאמר: בגדי נמרים יש עלי. א"ל המלך: אבל מי "אתה"??? ניסה הכלב את מזלו עוד פעם, ויאמר: גם הדוב האימתני - ממשפחתי הוא וגזע א' לנו. קצף עליו המלך: אבל אמור נא לי - למען ה', "מי אתה"?????? השפיל הכלב את עיניו ויאמר: אני, אכן איני אלא כלב... ואף הם ענו אחריו (וכאן הישיר הצדיק את מבטו והרים את קולו אל הבנש"ק): אכן העורות של אריות ונמרים הן, אבל אתה - כלב אתה ותו לא...

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

התלונן,לוותר,טובים השניים,לשון הרע,מלאכים,מקטרגים,להלשין,ייסורים,מדודים,חטא,עונש,

 אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ו

 

אמר רבי לוי: בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, ובסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז, אב ואלול , ובא תשרי ופרע להם ר"ה ויוה"כ והחג. "מדרש ילקוט שמעוני" (במדבר כ"ט רמז תשפ"ב)



     בסוגייתנו מובא כי כאשר מלאך המוות בא לעיר? הכלים בוכים. ואילו כאשר אליהו הנביא מגיע אל העיר, הכלבים צוחקים.  נשאלת השאלה, מניין להם לכלבים על בואו של מלאך המוות או של אליהו הנביא. וגם אם הם יודעים על כך, מדוע הדבר גורם להם לפרצי בכי וצחוק?  הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל (בסוגייתנו) מבאר זאת בפשטות. כידוע, אליהו הנביא מגיע למקומות יישוב כדי להשתתף כסנדק בבריתות ילדי ישראל.  כאשר עורכים ברית מילה, גם מכבדים את המשתתפים בסעודה מכובדת, ממנה גם נהנים הכלבים לאחר מכן, כאשר האשפתות עולות על גדותיהן...  לעומת זאת, כאשר מלאך המוות מטיל את חיתתו על העיר, ומגיפות ומחלות גורמים לאנשים להסתגר בבתיהם, איש אינו עורך סעודות מפוארות, האורחים מדירים את רגליהם והאשפתות ריקות גם הן.  נמצא, שלעיתים פניהם של הכלבים משמשות כמד למצב רוחם של בני העיר.



     בסוגייתנו נאמר שהרואה בחלומו את האות טי"ת סימן יפה הוא לו. רבות האריכו המפרשים לבאר מדוע חלום על התיבה טי"ת דווקא מהווה סימן יפה לחולם עליה. הגאון רבי יוסף חיים מביא על כך פירוש מעניין . הגימטרייה של האות ט' היא הספרה 9 . ספרה זו מסמלת חוזק ועמידות שלא תימוט לעולם. וכל כך למה? כאשר נכפיל את הספרה 9 הרי לפנינו הספרה 18 . כמה הם 18 בגימטריה קטנה? 9 . גימטרייה זו תתקבל גם בספרה 36 שהיא תוצאה של השלשת המספר  9 וגם בספרה 72 ובספרה 144 . ככל שנכפול את התוצאה, תמיד נקבל גימטרייה שמספרה הוא 9.  נמצא, שזה המספר לא יימוט ולכן הוא מסמל סימן טוב.



     הגה"ק בעל החפץ חיים זי''ע היה אומר  - יש כאן רמז גדול לדברי חז ל" : "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י'). "ליצר -" מי שהולך אחר תאוותיו של היצר הרע ", משפחת היצרי -" מיד הוא מוצא סביבו את כל משפחתו של היצר הרע, וכולם מוכנים לסייע לו ולהוליכו בדרך הזו... כנגד זה "לשלם -" מי שמבקש את השלימות ואת הטוב ", משפחת השלמי" - הוא מוצא סביבו משפחה של שלמים, חברה של שלמים ויראים. שכן " - בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"....



     אדם בעל ערך עצמי פועל מתוך קבלה עצמית ושלמות פנימית. הוא איננו זקוק לחיזוקים חיצוניים, הוכחות או שהסביבה תשקף לו את חשיבותו. הוא יכול להרשות לעצמו לבחור האם להגיב לגירויים חיצוניים או לא. אין לו צורך להוכיח לאיש עד כמה הוא מוצלח, שווה ובעל ערך.



     אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...



     אדם המסוגל לאהוב הוא אדם המסוגל גם להיות עם עצמו לבד, לפעמים כשהדבר נדרש, אז הוא מסוגל ליהנות מחברת עצמו מבלי הצורך הדחוף להיות בקשר עם מישהו כל רגע ורגע, כמו כן הוא מסוגל לאפשר לבן או לבת הזוג להיות הוא "לבדו", להכיר שהשני בריאה היא ואף שונה ממנו. ביכולתו להשלים עם העובדה שהשני אינו רוצה ואינו זקוק בהכרח את נוכחותו כל רגע ורגע.



     אדם המרפה עצמו מדברי תורה , אין בו כוח לעמוד ביום צרה.



"אדם כי ימות באהל!" )להגיד(

     מעשה שהיה! יהודי יקר, ר' דוד גליק ז"ל - הייתה לו חנות של 'טפטים' מול איצקוביץ. מידי יום לקראת השיעור (של רבי שמחה קסלר זצ"ל) היה נועל את החנות והולך ללמוד.  והנה ערב אחד, רבע שעה לפני השיעור נכנס אדם ואמר שיש לו כמה עסקאות - רצונו לקנות כך וכך טפטים שונים (הוא מצפה קירות של מוסד שלם וכו'). "רגע אדוני, יש לי בסך הכל רבע שעה, ואני רואה שאתה הולך על גדול,  ורבע שעה לא תספיק, אזי אני מבקש ממך, תעשה את זה מחר". "לא! לא! תן לי" התחנן, לא שמע להפצרותיו והתחיל את ביזנעס. הוא הוריד לעצמו גלילים, ומיד היה נראה כי אכן הוא קנין רציני, הוא עתיד לרכוש 'חתיכה הראויה להתכבד...'. טוב, השעה התקרבה. "

     אתה זוכר מה אמרתי לך - בשבע אני סוגר!" אמר לו ר' דוד. " מה אתה מאיץ בי סתם, זו קניה דחופה, תעזוב אותי". "אני סוגר!" הכריז ר' דוד. " הקונה עלה שוב למעלה והוריד סליל, בחר חמישים מטר ועוד צבע אחד, אני זקוק לעוד כמה צבעים". השעה שבע הגיעה "אדוני, אני סוגר את החנות!". "רגע, מה אתה עושה לי! בשום אופן !" "טוב, אתה יודע מה, אני רואה כי רק לבחור גוונים וצבעים יקח לך עוד שעה,  א"כ, לא אכפת לי, קח את המפתח תישאר בחנות תעשה כבתוך שלך, תבדוק, תמדוד ואני אשוב עוד שעה וחצי, כי לשיעור אני הולך בכל מחיר! לשיעור של הרב שלי" . "מה פתאום אתה נותן לי מפתח?!" )הוא הרי לא מכיר אותו כלל( הביט עליו בצורה משונה, "אתה הולך להשאיר בידי את המפתח?!" )הרי אפשר לרוקן את כל החנות וישאר בשן ועין). אך ר' דוד כבר בדרך החוצה הושיט לו את המפתח.  

     ר' דוד יוצא, עולה על האופנים בחוץ לנסוע.  כאשר עלה לאופנים, האיש דילג אחריו. "הלו, רגע אחד!" קרא. " אין רגע, אני נוסע זהו". "לא רק רגע על השעון" . "טוב, מה אתה רוצה?" "אני לא קונה שום דבר, אני מ'מס הכנסה' לביקורת לבדוק את נאמנותך, " אני רוצה להגיד לך אדם שבשביל לא להפסיד שיעור מוכן להסתכן כל כך , לוותר כל כך, וגם לתת מפתח, אין לך היום שום ביקורת, הכל חלק. כל הכבוד לך!" מעשה שהיה! "אדם כי ימות באהל!"  ה' יעזרנו, ישמע חכם ויוסף לקח. 



ויהי בנסע הָאָרֹן (במדבר י' ל"ה(

     כל ילד ירושלמי יודע שאין אירוע רציני של הכנסת ספר תורה בירושלים בלי שהרב ברוך ברנדוויין לוקח בו חלק. כבר יותר מ-30 שנה מנצח ברנדוויין ביד רמה על אירועי הכנסת ספר תורה, יוצא לשטח מתמקם היטב, מכין את מערכות ההגברה, בודק שכל המכשירים עובדים ונערך ברצינות רבה לקראת תחילתו של האירוע. "

     הכנסת ספר תורה זה אירוע משמעותי מאוד בחייו של התורם", אומר ברנדוויין. "לא כל אחד זוכה לכך, ומי שכן זוכה מגיע לשלב של הכנסת ספר התורה רק אחרי שנים של תכנון והיערכות. כתיבת ספר תורה כרוכה בהוצאה כספית לא מבוטלת , ובהתאם לכך רוצה התורם שהאירוע שלו יהיה מושלם . "ואכן, אני מצדי עושה הכל בסיעתא דשמיא, כדי שכל אירוע כזה יהיה מושלם. אני חייב לומר שגם אחרי יותר מ-30 שנה בתחום,  אחרי אלפי הכנסות ספרי תורה שארגנתי והובלתי, אני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש. כל ספר תורה חדש זה נכס לעם ישראל. זה עוד יהודי שזכה לקיים את המצווה החשובה הזאת, ועוד נשמה שזוכה להתעלות למקומות שאנחנו לא יכולים להעריך בכלל, בזכות זה שמעתה יקראו באופן שוטף בספר תורה שהוכנס לבית הכנסת לעילוי ולזיכרון. "

     במרוצת השנים", הוא מספר, "נטלתי חלק בהרבה מאוד אירועים עם סגנונות שונים, עם קהלים מגוונים מאוד, חסידים, ליטאים, ספרדים, אשכנזים, כיפות סרוגות, קהל מסורתי וגם קהל פחות מסורתי. כל יהודי כשהוא עומד ליד ספר התורה, מתמלא יראת הוד ורוממות. יצא לי פעם להוביל תהלוכה של הכנסת ספר תורה ברחוב דיזינגוף בתל אביב. בתוך לוע הארי של התל אביביות והחילוניות. הבאנו לשם ילדים מת"ת מסוים כדי שישתתפו בתהלוכה, עם לפידים וריקודים כמקובל. המשטרה ליוותה את התהלוכה וסגרה את הרחוב. אלפי אנשים עמדו משני צדי הכביש והביטו ביראת כבוד בתהלוכה המרגשת כל כך.  ראית שזה עושה להם משהו. שזה מעורר את הרגש היהודי שאצל חלקם היה חבוי ולא מורגש קודם לכן. " והיו גם אירועים אחרים, בתוך לב ליבו של הציבור החרדי. זכור לי במיוחד הכנסת ספר תורה שערכנו בירושלים, הרב שומברגר הכניס שני ספרי תורה לבריסק, והורה לי לא לחסוך בהוצאות, לעשות כל דבר אפשרי לכבוד התורה. עשינו אז אפילו קרטיבים מיוחדים בצורה של ספר תורה, ייצור מיוחד לכבוד אותו אירוע ספציפי. כמו"כ ייצרו במיוחד עבורנו שקיות בצורה של ספר תורה, בהן השתמשנו לפעקאלך שחולקו לילדים. "

     אירוע מרגש מאוד היה לי בעבר בקריות. היה שם יהודי שהיה איש תקשורת, ואיבד את אשתו ושלושת בנותיו בפיגוע רצחני. זה קרה תוך כדי שהוא דיבר עם אשתו בטלפון, היא נהרגה תוך כדי השיחה. " הסיפור הזה שבר אותו מאוד, ריסק אותו לחלוטין, ובעקבותיו הוא החל להתקרב לדת. אחד הדברים שהרב אמר לו לעשות לעילוי נשמת אשתו ובנותיו היה להכניס ספר תורה לזכרן. המעמד היה יוצא דופן. באו אלפי אנשים מכל האזור כדי להשתתף. התהלוכה הייתה מאוד מאוד מיוחדת, ובמהלכה עצרנו ברחובה של עיר ועשינו מעמד קבלת עול מלכות שמים, בנוכחותם של אלפי בני אדם, שרובם המוחלט אינו שומר מצוות. הייתה שם התעוררות גדולה מאוד והשמחה פשוט שברה את כל המחיצות. " התורם עצמו היה מאושר מאוד, ובני משפחתו סיפרו לי שמאז אותו פיגוע קטלני ועד להכנסת ספר התורה שהתקיימה שנים מאוחר יותר, לא עלה חיוך על שפתיו. " מקרה אחר, מרגש לא פחות, היה בטבריה, כשחסידי קרלין הכניסו ספר תורה לעילוי נשמתו של יהודי שהיה ממתפללי בית הכנסת של קרלין בטבריה. היהודי הזה היה יהודי של מסירות נפש. הייתה לו רק שן אחת כי הוא שבר לעצמו את כל השיניים בזמן שהיה כלוא ברוסיה,  כדי שלא יאכל בשר טריפה. הייתה לו רק בת אחת, ולמרבה הצער היא ירדה מהדרך והתחתנה עם גוי רח"ל . היהודי ישב עליה שבעה ובעיניו היא הייתה כמו מתה. "עד כדי כך הייתה מסירות הנפש שלו גדולה, שלעת זקנתו הוא היה מגיע לבית הכנסת של חסידי קרלין לתפילת שחרית של שבת, ונשאר עד מוצאי שבת, כי הוא פחד שלא יהיה לו כוח לחזור לתפילת מנחה אם הוא ילך הביתה. " כשהוא נפטר נשאר לו מעט כסף, וחסידי קרלין שאלו את רבם מה לעשות עם כספו, הרבי המליץ להם להשתמש בו לכתיבת ספר תורה עבורו וכך הם אכן עשו. את הכנסת ספר התורה עשינו בחודש כסליו, כשהרבי בא עם מאות מחסידיו לטבריה להילולא. התהלוכה הייתה אירוע ענק. משטרת טבריה לא ידעה איך לאכול את זה. סגרו שם אולי 15  רחובות לכבוד האירוע, ותושבי העיר התרגשו כל כך, עד שהם נכנסו לחנויות, קנו ממתקים מכל הבא ליד, וזרקו על משתתפי התהלוכה,  כאות הוקרה והערכה לכך. התושבים באזור התרגשו מאוד מהמחווה המיוחדת הזאת שעשתה הקהילה החסידית לזכרו ולזכותו של היהודי הערירי שכולם הכירו אותו וידעו על הסיפור העצוב שלו. " אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים שאני בתחום, אני עדיין מתרגש בכל פעם כאילו זאת הפעם הראשונה, ולפעמים אני באמת זוכה לאירועים שהם מפתיעים ומיוחדים, ובשבילי הם באמת פעם ראשונה . "כך למשל היה בחג השבועות השנה, אחרי שבימים שלפני החג ניהלנו מדי יום כארבעה או חמישה אירועים, היה אירוע נוסף בחג השבועות עצמו. הגאון רבי צבי וייספיש מישיבת הר"ן, הכניס ספר תורה בחג השבועות אחה"צ. אומנם לא הייתה שם תזמורת וגם לא לפידים, אבל היה מעמד מאוד מאוד מיוחד, עשרות אלפי בני אדם הגיעו להשתתף,  והריקודים היו יוצאי דופן. שמחה שכזאת לא ראיתי כבר הרבה זמן, ואכן יש סיבה מיוחדת לשמוח בחג השבועות שבו ניתנה לנו התורה הקדושה".

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

פסח קטן,עצרת,מועד גדול,העגל,מלאך המוות,אליה הנביא,סימן טוב,ערך עצמי,בן זוג בת זוג,בריאה,

 

 

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ו

 

''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא''

'      אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה,  המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן,  מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(

     אדם מישראל בשעה שהוא עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .



  יהודי אחד נכנס אל כ"ק מרן הרה"ק בעל ''אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע , והרבי קירבו מאוד והחסידים המה ראו כן תמהו,  שכן הלה לא היה מחסידי וידידי בית וויז'ניץ, וגם לא היה ידוע כצדיק גדול,  ולא היתה סיבה מיוחדת לקרבו, ועל כן שאלו את הרבי מפני מה ראה לנכון לקרב את היהודי ולכבדו בכבוד גדול.  השיב להם הרבי:  אני רואה שעם "שנאת חינם" אין לכם שום בעיה,  האם אתם לא יכולים לסבול שיהיה לי גם קצת "אהבת חינם"?...



כך חזרתי לשמור שבת (רחלי מלק-בודה)

     מוצ''ש במרפאת הנשים במעלה אדומים אין הפרדה בין הריוניות לאלה שרוצות להרות. על לוח השעם בחדר האולטרסאונד תלויות תמונות של תינוקות, והם מחייכים אלייך מתוכו בזמן שהטכנאית חופרת לך בתוך הבטן ומחפשת זקיקים. אחר כך היא שולחת אותך לבצע בדיקת דם, והזרוע שלך כל כך כחולה מדקירות, שלפעמים האחות כבר מתקשה למצוא את הווריד. לפעמים, באמצע הבדיקה, נכנסות כל מיני נשים בחודש שמיני או תשיעי ו"רק שואלות שאלה". את בולעת את הלשון, כאב מפלח את גרונך, אבל יוצאת משם, ממשיכה לעבודה ומשדרת עסקים כרגיל. ובעבודה - כל אישה שנייה עם בטן.

     בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שתהיה לי בעיית פוריות. יש לי שני ילדים, שהגיעו בקלות יחסית, והייתי בטוחה שברגע שרק ארצה יבוא גם השלישי. "עקרות משנית בלתי מוסברת", כתוב על התיק שלי שעובר מרופא לאחות. הפנים שלי מלאות בפצעים, תופעת לוואי שנובעת כתוצאה מנטילת כדורי ביוץ, ומדי ערב אני מזריקה לעצמי, כמו נרקומנית קטנה, 37.5 סי.סי של גונאל אף.

     לגינה השכונתית אני כבר מזמן לא מגיעה. הילדים שלי גדולים מדי, ולמי שאין תינוק להניק או ילד לרדוף אחריו אין כל כך מה לחפש שם. כשמישהי יולדת בשכונה אני ממש מקווה, מתפללת שלא יתקשרו אליי שוב ויבקשו שאכין לה ארוחה, כי אין לי יותר כוחות נפשיים לדפוק בדלתות של אנשים ולהריח שם את הריח החמוץ הזה של החלב. רוב הזמן אני בבית. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי חשק לצאת עם חברים. לא בא לי לארח ולא בא לי להתארח. אין לי כוח שיתחילו לשאול אותנו "נו, אז לא בא לכם עוד אחד?" אין לי כוח להתקפל, אין לי כוח שיסרקו לי את הבטן.

     להיות בטיפולי פוריות זה בעצם להיות שבועיים בחודש בתודעה של הריון. כל שינוי שמתחולל בגופך, כל נפיחות בבטן או צרבת בגרון או בחילה שבאה והולכת מעוררים בך איזו תקווה שהנה, אולי הפעם. את קונה את בדיקות ההריון הכי יקרות, אלה שמאפשרות גילוי מוקדם, ואז, דקה אחרי, כשהמקלון מראה על תוצאה שלילית, את מתרסקת לתוך הציפיות של עצמך ואיש אינו יודע. איש אינו מבין מדוע באת היום עצבנית לעבודה, למה לא ענית לטלפונים, למה יש לך תגובות אימפולסיביות, למה איחרת לישיבה.

          אחרי כמה חודשים ללא הצלחה התחלתי לחפש אשמים. המחשבה על כך שאולי הכל קשור בשינוי שעשיתי בחיים לפני ארבע שנים לא הפסיקה לייסר אותי. אולי א-לוהים כועס שחזרתי בשאלה, חשבתי לעצמי. אולי הרגזתי אותו יותר מדי עם כל הווידויים והביקורת והיריקות לבאר. "איזה בולשיט", אמר לי חבר חילוני כששיתפתי אותו, "תוציאי לעצמך מהראש את השטויות האלה. רואים שלא באמת יצאת מהדת".

     ואולי הוא צודק, ולא באמת יצאתי מהדת. את רוצה לספר לעצמך שאת כבר לא שם. ששמת בצד את כל הטרמינולוגיה הזו של שכר ועונש. שא-לוהים לא באמת מתחשבן ככה עם אנשים. שלא יכול להיות שהדודה הפולנייה, זו שהבהילה אותך שאם תפסיקי לשמור שבת יבואו לך צרות - בעצם צודקת. אבל אז המציאות מכה בך באופן כזה שאי אפשר יותר להתמודד איתה לבד. העול הנפשי והרגשי פשוט כבדים מדי, ואת חייבת מישהו לפנות אליו.  להיות אתאיסט זה בעצם לגזור על עצמך חיים של אומללות. זה להסתובב בעולם בתחושה נוראית של חידלון, שאין טעם לשום דבר, שהכל גם ככה אקראי, שאין תכלית.

     אני לא חושבת שאני בנויה לחיים כאלה. גם אם האתאיסטים חלילה צודקים ובאמת אין א-לוהים.  אני רוצה לחיות את חיי עם תקווה, עם תחושה שיש מטרה לקיומי ושדברים לא קורים ככה סתם. אני מעדיפה להאמין בא-לוהים דמיוני, אבל לפחות לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. ללאה גולדברג יש שיר כזה:

למי שאינו מאמין

קשה לחיות השנה.

השדות מבקשים ברכה

הים מבקש אמונה

ואתה אינך מבקש דבר.

היום בו חזרתי להתפלל

     בחודש התשיעי לטיפולים סבתא שלי נפטרה. היא הייתה האמא השנייה שלי. כמעט שאין לי תמונת ילדות אחת בלעדיה. סבתא חיה הייתה אישה מלאת פרדוקסים. מצד אחד שכלתנית מאוד, ומצד שני הייתה בה איזו מין אמונה פשוטה שעם א-לוהים לא משחקים משחקים. עושים מה שצריך, גם אם לא מבינים. עד לאותו יום שבו עמדתי בבית ההספדים, סירבתי לכסות את ראשי בכל תוקף. אפילו בראש השנה, בבית הכנסת, כשאמא שלי התחננה שאניח על הראש איזה סמרטוט קטן, התעקשתי שאני לא מוכנה. אבל שם, כשעמדתי מול הקבר ונפרדתי בפעם האחרונה מהאישה של חיי, משהו בי התרכך. הסכמתי - לראשונה מאז שחזרתי בשאלה - לכסות את ראשי. אמרתי לה סבתא, את היית העוגן ועזבת אותנו. את לא יכולה ללכת בלי להשאיר שום דבר. תביאי לי בת. תבקשי שם ממי שצריך. שיהיה לי במה להתנחם.

     מאותו יום חזרתי להתפלל. לא תפילה מסודרת, משהו חפוז כזה ולא מסודר. בדרך כלל נהגתי למלמל באוטו, לסדר מחשבות. דיברתי אל א-לוהים במילותיי שלי, ומשהו בריטואל הזה עשה לי טוב.

להציב אולטימטום

     ארבעה חודשים אחר כך הרופא הודיע לנו שאם זה לא מצליח הפעם עוברים להפריות. הייתי מותשת מבדיקות. לא יכולתי לשאת יותר את הריח של המרפאה, את הג'ל הקריר והמגעיל של האולטרסאונד, את הנציגות במוקד זימון תורים ששואלות אותי "זה הריון עם תאומים?" בתגובה לשאלה "אפשר לקבוע תור לזקיקים?" כי זה מה שרשום להן בתסריט שיחה. שבועיים לפני הטיפול אמרתי לא-לוהים שזהו, זאת ההזדמנות שלך. אני חוזרת לשמור שבת, ואם אכנס להריון אני נודרת נדר שלא להפסיק.

     כן, אני יודעת שזה נשמע נורא רדוד להציב לא-לוהים אולטימטום. שככה לא בונים מערכת יחסים עם הבורא. אבל מבחינתי זה הספיק. תמיד אמרתי שמעולם לא הפסקתי להאמין. שאני רק צריכה לקבל איזו כאפה מהחיים, משהו שיבהיר לי למה בעצם אני צריכה את הדת בחיים שלי, וישר אני חוזרת עם הזנב בין הרגליים.

     שבועיים שלמים התייסרתי בציפייה. נקלט או לא נקלט? אם לא נקלט אני לוקחת הפסקה. אולי בכלל אוותר על הרעיון להביא עוד ילדים.  בבוקר יום שישי קמתי מהמיטה ורצתי לסופר פארם לקנות בדיקת הריון. התבוננתי בסטיק במשך שניות ארוכות, רועדת ונרגשת.

     היה שם פס אחד בודד ומיותם.

"זהו, אני איתך גמרתי"

     התמוטטתי על הרצפה. זרקתי את הסטיק לפח ואמרתי לא-לוהים "זהו. אני איתך גמרתי". התיישבתי על הספה והדלקתי את הרדיו. בתוכנית דיברו על זה שחודש ינואר 2014 הוא אחד החודשים השחונים ביותר אי פעם וראיינו כל מיני חזאים ודני רופים למיניהם. בסוף האייטם המגישה החליטה לשים שיר שבדרך כלל נדיר לשמוע ברדיו - "גשם הקשב לנשים" של תרצה אתר.

בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד (גונן מעתוק)

עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון,

עד רדת החושך, גשם, הקשב לנשים הצופות בווילון.

גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה.

גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה...

גם בתוכנו מחכה, שותקת,

חלקת ארץ קטנה, חרבה.

והגשם שלנו איחר לרדת.

הגשם שלנו

טרם בא.

     חשבתי לעצמי - איזה תזמון אירוני. בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד. דמעות הציפו אותי. הקשבתי לשיר וכל מילה שם הרגישה כמו נעץ בגרון. כשהוא נגמר פניתי למקרר והוצאתי ממנו את המילקי של הילדים. במהלך אותה שנה פיתחתי לעצמי מין מנהג מגונה כזה, שבכל פעם כשאני מקבלת תשובה שלילית אני תוקעת איזה מילקי או שניים כדי להתנחם. כשסיימתי לאכול פניתי לזרוק את הגביעים לתוך הפח. המקלון עדיין בצבץ מתוכו. ופתאום הסתכלתי מקרוב וראיתי -

     היו שם שני פסים אדומים.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדם,חיות האיברים,קיום המצוות,מוצאי שבת,הבדלה,רבי,חסידים,לקרב,יהודי,אהבת חינם,שנאת חינם,לשמור שבת,  

 נקודה שבועית, פרשת השבוע "פינחס" ה'תשע"ו



בפרשת השבוע שלנו, פרשת "פינחס", מפרטת התורה את קורבנות הציבור שחייבים להקריב אותם במועדים קבועים בשנה. 


זו רשימה ארוכה ומפורטת לגבי כל מועד ומועד.


הקורבן הראשון הוא קורבן התמיד שמקריבים אותו מידי יום ביומו ועליו כבר הצטוו בני ישראל בחומש שמות: "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה ליום תמיד".
שאר הקורבנות הם המוספים שמקריבים אותם בשבתות ובראשי חודשים ובמועדים וזה בנוסף לקורבן התמיד.


מהפרשה שלנו עולות שתי שאלות: הראשונה היא מדוע התורה חוזרת שוב כאן על קורבן התמיד אם כבר ציוותה עליו?, השאלה השנייה היא למה נכתבו דווקא כאן קורבנות המוסף ולא בחומש ויקרא עם כל שאר דיני הקורבנות?


הרמב"ן נוגע בשאלות האלה בפירושו כאן וגם בספר ויקרא, ולפי דעתו נאמרה פרשת המוספים דווקא פה אחרי פרשיית חלוקת הארץ, מפני שבמדבר לא הקריבו את קורבן המוסף, ולא התחייבו בנסכים ועכשיו התורה מצווה להשלים את תורת הקורבנות שיקריבו שיגיעו לארץ: תמידים, מוספים, מנחתם ונסכיהם. והתחיל בפרשה שלנו דווקא בקורבן התמיד כדי שיהיה הכול מסודר בפרשה אחת.


מכאן אפשר ללמוד לעצמנו שיש חשיבות גדולה לסדר של דברים. למיקום. לתזמון של דברים בחיים באופן כללי ואופן פרטי. 

 

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

פינחס,קורבנות ציבור,קורבן התמיד,מועד,שבת,ראש חודש,כבשים,חלוקת הארץ,מזבח,מנחה,נסכים,מוספים    

 

 

 

 אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ו

 

אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שנייה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה"    

     אדם אחד מצא כתוב בספרים שמי שנזהר מלדבר דברים בטלים במשך ארבעים יום, תשרה עליו רוח-הקודש. נהג כך האיש, ולאחר שחלפו ארבעים יום ועדיין לא שרתה עליו רוח-הקודש, החליט לנסוע אל הבעל-שם-טוב כדי לברר את פשר העניין. כשהציג בפניו את תמיהתו, שאל אותו הבעל-שם-טוב: " האם התפללת במשך ארבעים הימים הללו?" ענה הלה: "בוודאי! התפללתי שלוש פעמים ביום". שאל הבעל-שם-טוב: "ותהילים אמרת בימים אלו?" ענה הלה: "בוודאי". "אם כן", אמר לו הבעל-שם-טוב, "העניין פשוט - בשעת התפילות ואמירת תהילים דיברת 'דברים בטלים '..." )סיפורי חסידים הרב זוין(



 איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!



     טוב לחיות על קידוש ה' מלמות על קידוש ה',



כי רצו עבדיך את אבניה

     מסר נפשו לחבב את ישוב ארץ הקודש

     בספרו "בן יכבד אב" מספר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל "מגילת הרפתקאות שעברו לפני מאה שנה על אאמו"ר הגה"צ מוהר"ר יצחק זאב יאדלער זצ"ל, בעהמ"ח ספר תפארת ציון על מדרש רבה - מיום שמסר נפשו לעלות ולחונן עפר ארץ הקדש ולקבוע בה את משכנו עד יומו האחרון י"ב סיון תרע"ו".

     "משחר טל ילדותו מסר נפשו לחבב את ישוב ארה"ק, ובעודנו נער בן תמניא החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע משכנו בארה"ק. הוא סיפר לי ששגורה היתה תפלה בפיו שהש"י יזמין לו לאשה אשת חיל שתהא נאות לעלות עמו לא"י. תפילתו נתקבלה, והשי"ת הזמין לו בעיר הורדנא אשה יראת ה' ה"ה אמי מורתי מלכה בת ר' יצחק ז"ל אשר בטח בה לב בעלה.

     בהיותו אברך בן עשרים וארבע שנים (תרכ"ז), גמר אומר להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתו הטהורה לעלות ולהשתקע בארה"ק אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, הוא הודיע את חפצו לאמי מורתי ע"ה, ויעץ לה שתמכור את כל רכושם והסחורה שבחנותה. אמי ע"ה שהיתה יראת ד' עשתה רצון בעלה, ומכרה את כל רכושה וקבצה בערך ארבע אלפים רו"כ.

     אבא מארי ז"ל ואמי מורתי ע"ה לא שמו לב לקשיים שעמדו בדרכם. והגם שנחשבו בעיני כל כמתעתעים לעזוב ארץ מגורם, מקום שם רכשו רעים ואוהבים, ומקור מחיה ופרנסה, ולנדוד למדבר שמם עם שתי ילדות וילד קטן בן שנה ורבע, אבל הם לא שתו לבם לכל זה, ועמדו ועשו את דרכם לא"י. ויהי כאשר ראו אוהביו שלריק הי' כל יגיעתם, וכי הוא עדיין עומד בדעתו, לזה הודיעו לאביו הרב יהודה דוד ז"ל, ויעצוהו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לבל יסע לאר"י, וכן עשה, ואז מצא עצמו דחוק מאד לבלי להמרות גזרת אביו, לזה מצא תחבולה לשלוח את אמי הצדקנית נ"ע לאביו, ושתאמר לו שכבר הוחלט אצלה בהחלטה גמורה לנסוע לאר"י, ובאם אינו מניח את בנו לנסוע אתה, אזי ישפיע עליו שיתן לה גט פיטורין, כי לא תשנה דעתה מחמת שום דבר. בשמוע אביו את דבריה היוצאים מן הלב, נזכר בדברי זקנו הרה"ג חיים זלוטנער זצ"ל, שאמר שדור רביעי ישובו הנה, ובנו הוא הדור הרביעי ממנו, לזה ביטל גזירתו וברך אותם שיצליחו בנסיעתם ברוחניות ובגשמיות.

     ...ואמר (ר' יצחק זאב ידלר) בהתרגשות נוראה, היתכן שהקב"ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אינו מפרנס רק לתושבי חו"ל, ולאיש אשר נדבה רוחו להתיישב בארה"ק אינו מפרנסו?! השופט כל הארץ יעשה זאת?! והקב"ה הזמין לו אנשים מכובדים לנסוע בצוותא לארץ הקדש, ובתוכם היה הגאון הישיש הר' אלעזר לנדא זצ"ל בן הגאון ר' יעקב משה זצ"ל בנו של הגאון ר' אברהם זצ"ל בנו של האדמו"ר הגר"א מווילנא זצלל"ה, והיה שמח שמחה גדולה על שהקב"ה הזמין לו לנסוע בצוותא עם נכדו של הגר"א מווילנא שהוא היה הראש והראשון לעורר את קדושת הארץ וזירז את תלמידיו לנסוע אל ארץ הקודש. והנוסעים שהיו על הספינה היו זקנים וזקנות, והוא היה אברך בן כ"ד שנה ועמו שלשה ילדים קטנים, והי' פלא בעיניהם איפה נוסע אברך זה עם ילדים קטנים למדבר שממה, ושאלו אותו לאיפה הוא נוסע ולמי נוסע, השיב להם שיש לו אב עשיר בירושלים ואליו הוא נוסע, והוטב בעיניהם תשובתו... וכשבאו סמוך להעיר יפו אמר להם, האב העשיר שלי הוא האב העשיר שלכם, הוא האב לכל העולם, רק רצונו ברוך הוא שכל אחד יבטח בו כמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

     ייסורי ארץ ישראל

     אחרי טלטולי נסיעה קשים הגיעו אל ארץ חמדתם, היה זה בשנת תרכ"ז. הם ירדו בנמל יפו ושמו מיד את פניהם לירושלים, וגם בפנים הארץ עמדו לפניהם טלטולי דרך קשים, כי בימים ההם אין כבישים סלולים, הדרכים זרועים הרים וגבעות, אבני נגף וחתחתים, סלעים ועמקים, והכול משובש ומפותל. ולרכוב על החמור לא יכלו, וכך טלטלו את עצמם רגלי מיפו עד ירושלים, והילד נישא על הידיים. טפסו על הרים וגבעות, סחבו את רגליהם על אדמת הטרשים וערמות הסלעים, עד אשר הופיעו ובאו להר הקודש ירושלים, פלטרין של השי"ת.

     ייסורים קשים ומרים פגעו באבי מורי זצ"ל בשנה הראשונה לבואו לירושלים, הקב"ה יסר אותו ואת כל בני ביתו במחלות שונות ר"ל, עד שכל הכסף שהביא איתו מחו"ל אזלו בעד הרופאים והרפואות, וקבל הכול באהבה כמאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהשלשה דברים שבא ע"י ייסורין.

     מצבו הלך וחסר מיום ליום, והוא בטחונו לא עזב. אז באה א"מ נ"ע ואמרה לו הלא אתה רואה שאיננו זוכים להיות בארץ הקודש והקב"ה אינו רוצה שאנו נדור בארץ הקודש, לזה הרי עדיין יש לי כלי כסף ותכשיטים, ונוכל בשווים לחזור להורדנא, אבל אם נאבד גם זה, לא יהיה לנו במה לחזור. השיב לה, לא נשוב להורדנא בשום אופן שבעולם, ואם אינני זוכה להיות בארץ הקודש בחיים, אז הרי יש הר הזיתים, אנחנו צריכים לצפות לישועת ה' כי ישועת ה' כהרף עין, ובטחוני על מאמר חז"ל שאפילו רשעים בגיהנם נדונים רק שנים עשר חדש. ועל כל גל וגל נענע בראשו וקבל את הפורעניות ר"ל באהבה, ואדרבא מכל ריבוי הייסורין הקשים והמרים שהיו לו , נתחזק בטחונו יותר כמאמר הפסוק הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

     נתן תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל

     וככלות שנים עשר חדש נתן תודה להקב"ה על כל הייסורין שעברו עליו כמאמר חז"ל כשם שמברכין וכו' והתפלל בלב נשבר להקב"ה שירחם עליו ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, ומן השמים ריחמוהו וחלצו אותו מייסוריו. התחילה אמי מורתי נ"ע לשלוח ידי' למסחר כפי שהורגלה מאז, ושכרה חנות ברחוב היהודים, החנות הראשונה על יד פתח החורבה של ר' יהודה החסיד מצד הימין, אך לא ידעה לדבר ערבית כלל [כי כל הסחורות היו צריכים לקנות מהערבים] ולימדה אבי מורי ז"ל מן התרגום קצת מילים ערביות, והתחילה להתעסק בחנות מכולת, וה' נתן ברכה והצלחה בכל מעשיה, וחן בעיני הקונים, שכל האנשים אמרו שהחמאה שלה יותר טוב מחמאת אחרים, וכולם באו לקנות חמאה רק ממנה, והי' ממש ברכה הנראה לעיניים בבחינת אסוך השמן של הנביא אלישע, וכן הייתה ברכה בכל מיני מכלת. ובכל לילה ולילה הביאה אמי מורתי נ"ע את הכסף שהרוויחה מכל היום ומסרה לאדוני אבי ז"ל, ומנה אותם וכתב בפנקס את הסכום שהביאה, ובערך תשעה חודשים נתמלא כל הסכום שהביאו מחו"ל, ומאז נפסק השפע הרב והרוויחה רק לפרנסת בני ביתה, ונתן אבי מורי ז"ל תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל ונתן לו כסף קדוש מארץ הקודש.

רצוני שתהא חתונתי בעיר העתיקה

     בשנותיו האחרונות גברה עליו חולשתו מאד , ועפ"י פקודת הרופאים היה צריך להחליף את האוויר , והעתיק משכנו מחוץ לעיר העתיקה [אף שזה היה תמיד נגד רצונו], לשכונת בית דוד ע"י נחלת שבעה. ובתחילת שנת תרע"ז ביקש ממני שאחזירו למגורו בעיר העתיקה, ואמר לי רצוני שתהא חתונתי בפנים העיר העתיקה. רצונו נתמלא, וקבעתי לו בית דירה בחצר אור החיים הקדוש זיע"א. בשבת קודש י"ב סיוון נצחו אראלים את המצוקים והעלה נשמתו הטהורה למרום עם תפלת המנחה, ההלויה היתה במוצש"ק וגדולי רבני ירושלים הספידוהו . נכרה לו מקום מנוחתו על יד מרן רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין זיע"א".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אוטובוס,ריצה,ייאוש גדול,דברים בטלים,רוח הקודש,ייסורים,קידוש השם,מסירות נפש,ישוב הארץ,

 

 

   

 

 

 

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ו

 

 "אינני חושש מיצר-הרע גדול" - התבטא המשגיח - "כמו מיצר-הטוב קטן" (המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל)



     "אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר 'תולה ארץ על בלימה‘" (חולין פט.). כל קיום העולם הוא בשל בלימת פיו של האדם בשעת מריבה!



     אצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד ויקח רמח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"... (המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע )



     ובני קרח לא מתו [כו, יא]. איתא בספה"ק למרות שקרח קיבל עונש כזה על מחלוקת, לצערנו הרב 'לא מתו', ועדיין עושים מחלוקת רח"ל, ושכחו את מה שמענישים ע"ז, ולא לומדים לקח, ומנסים לומר שהם מתכוונים לשם שמים.



כיצד יש לענות (פניני עין חמד, גליון 589)

     מספר הרב יוסף ארציאל מקדומים: סיפר לי פעם הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, כי פעם הוא היה בירושלים וראה , שיש שיעור של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הלכות חג השבועות, שמיועד ל'בעלי-בתים'. נכנס הוא ללמוד , כיצד יש ללמד 'בעלי - בתים ' שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו.

     כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראה שני בעלי- בתים מתווכחים ביניהם לעין כל, הויכוח היה - האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. מאחר שלא יכלו להגיע לעמק השווה, הויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי , שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה.  הוויכוח הסוער נפסק , בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בלבם לשאול את דעתו של הרב בנושא , בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם - מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב?!. חברו- יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור לעין כל, שיש כאן שני צדדים ניצים , שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם.

     הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם והסביר, שיש בזה מחלוקת , שכן מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי מדובר בכבוד החג וצריך לכבד את החג , ואין שמחה אלא בבשר ויין. אולם, מצד שני יש ערך גם באכילת מאכלי חלב, זכר לשני הלחם וסיבות נוספות. שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח לשני את צדקתו , ולכן הם שאלו: "מה הרב אוכל בליל שבועות בשר או חלב?".  כל הנוכחים בשיעור רצו לראות , כיצד הרב מפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר:   " מה שאשתי הרבנית מבשלת - אני אוכל ".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חושש,יצר הרע,מריבה,בלימה,העולם,פינחס,רומח,בני קורח,מענישים,לא לומדים לקח,לשם שמים,מתכוונים,

 

 

 

אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ו

 

האבן עזרא הגיע פעם בשעת בוקר לבית תלמידו וראה אותו ישן הוא כתב על דלתו "לא ראיתי חתול ישן ועכבר בא ונכנס אל תוך פיו"



    ההשגחה הפרטית מזמנת לאדם לראות דברים שעליו ללמוד מהם, והלימוד מהם עשוי לשנות לטובה את כל מהלך חייו, אולם כל זאת בתנאי שיפקח את עיניו ויתבונן בנעשה סביבו.



    הרמב"ם, גדול הרופאים, קבע: "לולא המשתגעים היה העולם נשאר חרב''

     

''      וחוט המשלש לא במהרה ינתק", "משלש" ר"ת מסירות נפש, שמירת הלשון, לימוד תורה, שבת קודש, אדם הטווה וקושר חוטי חייו במשלש זה, אזי לא במהרה ינתק. )באר יחיאל(



אישור (נשלח ע''י מ. ישראלי)

     חלמתי חלום שבו הגעתי לגן עדן ומלאך עשה לי סיור. תחילה נכנסנו לחדר גדול מלא במלאכים. 
המלאך- מדריך שלי עצר ליד האזור הראשון ואמר: " זו מחלקת הקבלה. כאן, כל הבקשות שנאמרו בתפילות לא-לוקים מתקבלות". הבטתי סביבי וראיתי המון מלאכים עסוקים במיון בקשות על דפים וניירות רבים מאנשים מכל רחבי העולם. 

     אז המשכנו לאורך מסדרון ארוך עד שהגענו לחדר נוסף. המלאך אמר לי: " זו מחלקת האריזה והמשלוח. כאן, כל הבקשות והחסדים שהאנשים בקשו מא-לוקים ממוינים ואז נשלחים לאנשים שביקשו אותם ." שוב התרשמתי מהפעילות הרבה. המון מלאכים עבדו פה, כי היו כל כך הרבה בקשות שצריך לארוז כדי לשלוח אותם ארצה. 

     לבסוף, בסוף המסדרון..  עצרנו בדלת של חדר מאד קטן. להפתעתי הרבה, ישב שם רק מלאך אחד ולא עשה שום דבר. "זו מחלקת האישורים," חברי המלאך אמר במבוכה. "איך זה? אין פה עבודה?" שאלתי. "כל כך עצוב," נאנח המלאך. "אחרי שאנשים מקבלים את הברכות שהם בקשו, מעט מאד מהם שולחים חזרה אישור." 

     "איך מאשרים ברכות של א-לוקים?" שאלתי "פשוט מאד," ענה המלאך. "רק צריך להגיד: תודה א-לוקים

     "אלו ברכות צריך לאשר?" שאלתי "אם יש לך אוכל במקרר, בגדים על גבך, קורת גג מעליך ומקום לישון... אתה יותר עשיר מ 75% מהאנשים בעולם. "אם יש לך כסף בבנק, בארנק שלך וכסף קטן בקערה, אתה בין 8% העשירים ביותר בעולם. "ואם קראת את ההודעה הזאת במחשב שלך, אתה חלק מ 1% שיש להם אפשרות כזו. 

     וגם... "אם קמת הבוקר עם יותר בריאות מחולי... אתה יותר מבורך מהרבה אנשים אשר לא ישרדו עד סוף היום הזה. "אם לא חווית פחד של מלחמה, בדידות של מאסר, ייסורים של עינוי או כאבי רעב... אתה נמצא לפני 700 מיליון אנשים בעולם. "אם אתה יכול ללכת לפגישה בבית כנסת ללא פחד של הטרדה, מאסר, עינוי או מוות... 3 מיליארד אנשים מקנאים בך ומבורכים פחות ממך. 
"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר. "אם תוכל להרים את ראשך ולחייך, אתה לא בנורמה, אתה ייחודי לכל אלה שמטילים ספק ומיואשים."


     טוב, מה עכשיו? איך אני יכול להתחיל? אם אתה יכול לקרוא את הודעה הזאת, כרגע קבלת ברכה כפולה, כי מישהו חשב שאתה מאד מיוחד ואתה יותר מבורך ממעל 2 מיליארד אנשים בעולם שכלל לא יודעים לקרוא. שיהיה לך יום טוב, ספור את הברכות שלך, ואם תרצה, תעביר את זה הלאה כדי להזכיר לכולם כמה שהם מבורכים. 

[ עבור: מחלקת האישורים - תודה לך א-לוקים! "תודה לך א-לוקים, שנתת לי את היכולת לחלוק את ההודעה הזאת ועל שנתת לי כל כך הרבה אנשים נפלאים לחלוק אותו עימם". ]

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

האבן עזרא,חתול ישן,ההשגחה הפרטית,הרמב"ם,גדול הרופאים,המשתגעים,חוט המשלש, 

  אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ו

 

 

 

אי אפשר להיות רשע כלפי שמיא, ויחד עם זה להיות בעל נימוסים ודרך ארץ. מי שירוד מבחינה רוחנית, לוקה בחסר גם בהתנהגותו עם הזולת. (אמונה שלמה - הרב צבי נקר 4124438-050(



     בלעם הרשע בדרך הילוכו כשעדיין חשב שיוכל לקלל את ישראל, זכה למחץ ברגלו עד שנעשה חגר. אך בסופו של דבר נאלץ לברך, וחשב שאז יחזור ירכו על מקומו, אך ברכתו לא באה מטוב לבו אלא מאונס, ונשאר חגר. בזה הביא רבי מרדכי הכהן מצפת (תלמיד ר"י די קוריאל) בספרו 'שפתי כהן' מה ששמע לפרש בדרך מליצה מה שאמר בלעם הֵּנה בָרך לָקחתּי עכשיו שלקחתי עת עצמי לברך וּבֵרך דהינו הבֶּרֶךְ ולא אשׁיבֶנָּה - אינה שבה וחוזרת למקומה?



     דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(



     ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע?  אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.



"ואון בן פלת" (טז, א( " - חכמת נשים בנתה ביתה" (מדרש(

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שפעם הגיעה לביתו אשה בעלת תשובה והתלוננה לפניו שבעלה מעשן בשבת קודש, ומפר בכך את אווירת "קדושת השבת". ולכן ביקשה ממנו עצה מה לעשות?  ואכן יעץ לה הרב: תבקשי מבעלך שלא יעשן לפחות בזמן "הדלקת הנרות"... וכך היה! הבעל הסכים לדבריה, ובמשך כל הזמן שהנרות דלקו בבית, נמנע הבעל מעישון . והנה לאחר מכן יעץ לה הרב שתשתמש בנרות ״עבים״ הדולקים יותר זמן... וגם הפעם קיים הבעל את הבטחתו ולא עישן עד שאחרון הנרות כבה.  חלפו מספר שבתות ושוב הגדילה האשה את ״עובי הנרות״ עד שלבסוף השתמשה בנר ״נשמה״ הדולק עשרים וארבע שעות... וכך בזכותה לא עישן הבעל במשך כל השבת!... ועל כך נאמר: ״בחכמה יבנה בית״, בזכות החכמה שב הבעל בתשובה שלימה. ומסופר שלאחר כמה שנים ניגש הבעל לאשתו ואמר לה בחיוך: ברוך ה׳ שהשתמשת לנרות שבת רק בנר ״נשמה״, ולא השתמשת בנר ״שבועי״... ולכן עליך נאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

רשע,לוקה בחסר,לקלל,חיגר,דרך מליצה,דוד בן ישי,כוכב,ברכה,און בן פלת,חכמת נשים,

 

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ו

 

 

 

 תפסיק לכעוס על מה שאתה לא, ותתחיל לאהוב את מה שאתה כן.



     תפסת מרובה - לא תפסת



      תקווה אחת תרומם את רוחנו



     תשובה גם היא מצות עשה מהתורה ולכן מצוה לעשותה בשמחה. (הרה"ק רבי שלמה מרדומסק)



     תשעים ותשעה אחוז מעורכי הדין מוציאים שם רע לשאר. (אהוד אולמרט)



     אברך בר אוריין הפציר ברבי אריה לייב שפירא זצ"ל רבה של קובנא שיתן לו כתב סמיכה, בתחילה סרב הרב לכתוב אך לאחר הפצרות רבות כתב לו סמיכה אולם את חתימתו הרחיק מהכתב, ואח"כ הסביר טעם הדבר שהרי כתיב מדבר שקר תרחק. (נמלצו לחכי(   

     אדם אחד או מעשה אחד יכולים לשנות את ההיסטוריה (שמואל אייזיקוביץ)

 

     אדם אחד הגיע לאדמו"ר אחד עם בנו הקטן,  וביקש שהרבי יברך את בנו.  שאל אותו הרבי "במה אתה רוצה שאברך את בנך ?" השיב האב "שהוא יהיה דבוק בצדיקים" . חייך הרבי ואמר אם כן,  אברכו שיהיה עשיר,  ובכך יהיו הצדיקים דבוקיםאליו"...



כיסים מלאים באמונה !

     החסידים התכנסו סביב שולחנו של המגיד ממזעריטש, רבי דובער, והוא סיפר סיפור על הרבי שלו, הבעש"ט הקדוש.

     "הייתה זו שבת רגילה אצל הבעש"ט", פתח המגיד וסיפר, "עד לסיומה". ואז המשיך לספר: מיד לאחר סיום תפילת ערבית - עוד לפני ההבדלה - נכנסה אישה אחת לחדר שבו התפללו הבעש"ט וחסידיו. "רבי, אתה מוכרח לעזור לי!" היא קראה. "אני צריכה בדחיפות כסף כדי להשיא את בתי ואין בכיסי אף פרוטה!" הבעש"ט האזין לדבריה ולאחר מכן הורה לחסידיו להכניס ידיהם לכיסם ולתת כל כסף שימצאו שם למען המטרה החשובה. למרבה הפלא, הכסף שמצאו בכיסיהם הגיע בדיוק לסכום שהאישה אמרה שהיא זקוקה לו. "אמרו לי", חתם המגיד את סיפורו, "מהו הלקח שיש ללמוד מסיפורו זה של הבעש"ט?" חסיד אחד הביע את דעתו: "הסיפור מראה את כוחותיו הפלאיים של הבעש"ט. למרות שהאירוע התרחש כמה דקות לאחר יציאת השבת - ולאף תלמיד לא היה כסף בכיסו, כמובן - חולל הבעש"ט נס כדי לעזור לאישה המסכנה".

     "יש לנו סיפורים רבים שמראים את יכולתו של הבעש"ט לחולל ניסים", אמר המגיד. "לשם כך אין לנו צורך דווקא בסיפור הזה". "אבל כאן היה זה נס כפול - לא זו בלבד שהבעש"ט גרם לכסף להופיע באורח פלא, אלא היה זה הסכום המדויק - עד לקופיקה האחרונה" התערב חסיד אחר. שוב אמר המגיד שלא חסרים סיפורים הממחישים ניסים מדהימים, גם כפולים ומכופלים, שחולל הבעש"ט. חסיד שלישי אמר: "ברור שהבעש"ט מסוגל לחולל ניסים מופלאים. אך הבעש"ט יכול היה לגרום לכל הכסף להופיע בכיסו שלו, וכך לעשות את המצווה הזאת בעצמו. אך בגלל אהבתו הגדולה לזולת, הוא רצה לחלוק מצווה זו עמם וכך גרם לכסף להופיע בכיסיהם של כל הנוכחים. אני חושב שזהו המסר של הסיפור".

     "אם יורשה לי לומר", אמר המגיד, "אני סבור שהסיפור הזה אינו עוסק כלל בבעש"ט. אני חושב שסיפור זה הוא באמת אודות גדולתם של תלמידיו. אף שהשבת זה עתה הסתיימה ולאיש מהם לא היה כל כסף, הם הכניסו את ידיהם לכיסם ועשו כהוראת הרבי באמונה שלמה וללא פקפוק..."



הגט (אפריון שלמה, גליון 174)

     פעם בתקופת המהפכה החומייניסטית הגיעה לארץ עגונה צעירה שנמלטה מאיראן בתקופת המהפכה,  לאחר שבעלה התאסלם וסירב לתת לה גט. המצב נראה חסר סיכוי, וכל בית-דין שדן בעניינה לא מצא לה פתרון. לא רק שהבעל לא רוצה לתת גט, הוא גם לא מאמין בגט. ומי יכפה אותו לתת גט באיראן של חומייני?  מסכנה אותה אישה צעירה שכל החיים לפניה. אין לה פתרון, ונראה שכל החיים תהיה עגונה...

     מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה בתקופה ההיא הרב הראשי לישראל, קיבל את התיק של הבחורה הזאת אחרי שהוא עבר את כל הערכאות השיפוטיות שלא מצאו לו פתרון. הוא לא התמהמה. על נייר מכתבים רשמי של מדינת ישראל הוא שלח מכתב לרב שופת, שהיה רב באיראן באותה תקופה.  כשהגיע המכתב לרשויות באיראן, הם ראו על המכתב את סמל מדינת ישראל ומייד העבירו אותו לידי הצנזורה של איראן. מתרגם שהוזמן למקום גילה כי המכתב מדבר גם על הנשיא האיראני אייטולה חומייני בכבודו ובעצמו. תוך זמן קצר הועבר המכתב לידי חומייני, שקרא את מה שכתב הרב אליהו במכתבו. הרב כתב שם לרב שופת את פרטי המקרה של העגונה, וביקש ממנו לפנות לעזרתו של חומייני,  כיוון שגם הוא אדם מאמין ובוודאי כל מי שמאמין בא-לוקים לא ירשה שעוול כזה יתרחש תחת ידו.  הרב כתב כי הוא בטוח שחומייני יסייע במתן גט לאותה אישה מסכנה.

      אייטולה חומייני קרא את המכתב, עם כל השבחים שהרב כתב עליו, ושלח לקרוא לרב שופת מביתו.  כשהגיעו חיילי המהפכה לביתו של הרב שופת והזמינו אותו להתייצב לפני אייטולה חומייני, הוא היה סבור לתומו שזה הסוף שלו. הוא ביקש חמש דקות של התארגנות, לבש תכריכים מתחת לבגדים,  נתן ביד בניו את הצוואה שלו, והלך עם משמרות המהפכה של אייטולה חומייני ימ"ש.

     כשהרב שופת הגיע לפני אייטולה חומייני, הוא נשאל על ידו: האם אתה מכיר את הרב מרדכי אליהו?  כן, השיב הרב שופת בהיסוס. האם הוא רב גדול? כן, עונה הרב שופת, כשהוא לא מבין לאן השיחה חותרת )האם זה טוב להגיד שהוא מכיר את הרב אליהו או שזה מסוכן? סוף-סוף הוא רב ראשי בישראל...(.  בינתיים המשיך חומייני לשאול את הרב שופת: האם אתם שומעים לו? הרב שופת אכן אישר שהרבנים בעולם שומעים לו. " תראה מה הרב כותב עלי!", נפנף האייטולה במכתב השבחים שנכתבו עליו. מתוך קורת הרוח שהייתה לו, הוא שאל מיד את הרב שופת מה צריך לעשות כדי להתיר את העגונה. הרב שופת הסביר לו שצריך לקרוא לבעל ושיסכים לתת גט. חומייני קרא מיד לבעל ואמר לו: תן לאישה גט מהר! לחייליו הוא אומר: אם הוא לא מסכים, צריך לשבור לו את העצמות, הוא מוציא לנו שם רע. שאנחנו לא מתנהגים לפי הצדק והיושר.  הרב שופת הסביר לחומייני שהבעל צריך לתת גט מרצונו ולא בכפייה, והוא ביקש: תן לי אותו לכמה דקות ואסביר לו שייתן גט מרצון. חומייני, בתגובה, אמר לבעל: יש לך חמש דקות. בינתיים הבין הבעל שאם החיים שלו יקרים לו, כדאי לו להסכים לתת גט, והוא אכן הסכים.

     הרב שופת התקשר מהלשכה של אייטולה חומייני לצרפת, ומשם בשיחת ועידה ללשכה של הרב אליהו בישראל. הוא דיבר עם הרב אליהו ברמזים וסיפר את כל הסיפור, והרב הנחה אותו כיצד לעשות את הגט בצורה הנכונה. באותו מעמד מינו את הרב שופת להיות שליח קבלה של האישה לקבל את הגט במקומה. אחר כך הרב שופת עשה דרך הטלפון, בהדרכת הרב אליהו, גט נוסף בשליחות של הולכה לארץ-ישראל, ושלחו אותו לארץ.  רק גאוניותו של מרן הרב אליהו זצ"ל, ונסיון ההיכרות שלו עם הערבים - שאוהבים כבוד, העלתה רעיון כה מבריק לשלוח מכתב עם בלנק של מדינת ישראל ולשבח את העריץ הרשע - הוא ידע בדיוק לאן זה יגיע, ולאן הדבר יוביל. זכותו תגן עלינו אמן!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לכעוס,לאהוב,תקווה,תרומם,תשובה,בשמחה,עורכי דין,אברך,בר אוריין,כתב סמיכה,הפצרות, 

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ו

 

תמיד שאתה קונה משהו - תמצא אותו אח"כ יותר בזול.



     תמשיך, תמשיך לדבר, בסוף יצא לך משהו אינטליגנטי.



     תן לי הנפש והרכוש קח לך. אם אדם רוצה שיהיה בבחי' תן לי הנפש דהיינו שיהיה לו שליטה על נפשו, צריך הוא שיגיע למצב של והרכוש קח לך שלא יהיה לו שום שייכות עם רכוש ועניינים גשמיים. (הרה"צ מסטריקוב זצ"ל)



     תעבור על פשע ותמחה אשם מעל האותיות פ'ש'ע' הם האותיות צ'ת'פ' כאשר תעבור על האותיות פ'ש'ע', תמצא את האותיות, צ' ת' פ' שהם ראשי התיבות של צ'דקה ת'שובה פ'ילול, וזהו, תשובה- תפילה- צדקה, שמעבירין את רוע הגזירה. וזהו, תעבור על פשע ותמחה אשם, ובכך אפשר לפרש, שמך מעולם עובר על פש''ע,



כינור וקשת (מאורות הדף היומי, גליון 848)

     הכינור היה כל עולמו, או כפי שאמרו אחרים: כל עולמו היה הכינור.  התמזל מזלו ואוזניהם של בני העיר אליה נקלע היו מחודדות טובא, ולאחר שנות נדודים מצא מנוח לידיו ולמיתריו.  זכרן ילדותו הראשון כרוך בכינור, ומני אז היו כרוכים זה בזה. מלחמה שפרצה, רעב וצמא , הפרידוהו ממשפחתו, הנדידוהו ממקום למקום, אך כינורו היה עמו בכל מקום. היכן לא היה עמו. בודד בלילה, בין מנוסה לבריחה, ביער חשוך, על אדמה צוננת, היה פורס את תרמילו, ובידיים רוטטות מלטף את מיתריו, בודק בחשש אם לא נפלה שערה מרצועת שער הסוס המתוחה על הקשת ומתנתק מהכול. הוא והכינור.

     מספרים כי פעם עלה בידו לרתק למקומו מרצח אכזר שנמלט באמצעות מנגינה קסומה, עד שהשלטונות הגיחו מאחור והניחו עליו את ידיהם. הוא מעולם לא אישר את המעשה, אך גם לא הכחיש.  כך או כך, יום בואו לעיר בה התגורר זה שנים אחדות , היה עבורו יום חג. בניה נחנו בכישרון לנגינה ויותר מכך באהבתה. ימים ספורים השמיע נעימות כינור תחת הגשר הראשי, ולאחר מכן אספו מאן-דהוא אל ביתו ומשם ואילך קצרה הייתה הדרך לתהילה.  לא היה אירוע בעיר שהכנר לא נטל בו חלק מרכזי.  הוא גם היה איש יודע סַפֵּר, ואת ההפסקות שתכנן בטוב טעם היה מתבל במעשיות שאיש לא ידע אם היו אם לאו, אך בשעה שהוא סיפרן זה לא היה משנה להם כלל. קולו הכסוף הובילם לעולם שכולו טוב, הרחק משאון היום יום, והם הלכו אחריו בעיניים עצומות.

     בלילה אביבי קסום, תחת כיפת כוכבים נוצצים, התאספו סביבו מאות מבני העיר לרגל חנוכת מבנה כלשהו, והוא החליט לחלוק עמם את חוויותיו מימי בראשית. כשכינורו בידו חזר לשנות ילדותו ובעיניים עצומות תיאר את הקשת שגילף אביו מעץ שכרת ביער, את שרף העצים שאגר כדי למרוח על שער הסוס, ואת תהליך בניית גוף הכינור. אור לבן בהק על הכינור והבליט שריטות ופגמים שנוצרו בו במהלך השנים.  זה מהיער ההוא, הפטיר בחיוך, והסדק הזה הוא מן הבריחה ההיא, וכך היה הולך ומונה את מאורעות חייו שנחרטו בכינורו והיו חלק ממנו . הבוקר אור, הם התפזרו איש איש לביתו, ובלב אחדים מהם התגבשה החלטה, כי עליהם לאסוף ממון מכל הנהנים מנגינתו המופלאה, כדי לרכוש עבורו כינור חדש חלף כינורו החבוט. היה זה הסוד השמור ביותר.

     אנשים חלפו לידו מחויכים ושפתותיהם מהודקות, אוצרים בקרבם את ההפתעה המשמחת. בבקתה בקצה העיר עמל אומן איטלקי לייצר כינור יחיד במינו.  הכינור הושלם, והדריכות גברה. אחד ממכריו בא לבשרו כי כל בני העיר ממתינים לו בכיכר העיר.  בעודו מתקבל בתרועות גיל קיבלו את פניו נכבדי העיר עם הכינור החדש, הנוצץ, חף משריטות ובוהק כמראה. נשמתו נעתקה. הוא לא הרשה לעצמו לחמוד כינור שכזה ועתה הרי הוא שלו. הוא ביקש את מן ההמון כי יניחו לו שעה קלה להתבודד עם עצמו. הוא פסע בניחותא מאחורי בניין מט ליפול והקהל המתין בסבלנות. לפתע נשמעה נעימת כינור בודדת, קסומה ומנחמת. דומה היה כי מאן דהוא פרט על כוכב. אליה הצטרפו קולות נוספים ויחד נדמה היה כי הירח פורט על כל הכוכבים ורוח של ברכה מביאה אליהם נעימות מעולם הנגינה.  עיני הכול היו מצומצמות, לא לאבד אפילו שברו של צליל. הכנר יצא ממקום מסתורו, והצלילים התגברו והתחזקו, התקרבו והלכו, התעצמו ורבו, עד שהוא עמד מולם, גם עיניו עצומות, מצחו זוהר ממאמץ, ורידיו עמלו באון להזרים דם לגופו המתאמץ, תלמי הקמטים במצחו איימו להעמיק חרוש עד ערפו, וידיו תיזזו בחן ובכישרון, הפיקו את הטוב שבנעימות ששמעו מימיהם.  הוא סיים. הם פקחו את עיניהם, ובטרם היה סיפק בידם למחוא בכפיהם, הביטו בתימהון בכינור השרוט והחבוט, שאחז בידיו.  הוא אמר להם אז רק זאת: תודה על הכינור החדש, ודאי איטיב לנגן עליו. רק רציתי שתדעו,  שהלב הוא המנגן. הכלי הוא רק אמצעי הביטוי.  תודה לכם.

 

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

קונה,בזול,לדבר,אינטליגנטי,נפש,רכוש,פשע,תשובה,צדקה,פילול,אשם,כינור,קשת,

   

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בלק" ה'תשע"ו



השבת נקרא על אחד המקרים המוזרים והמיוחדים שמסופרים בתורה. אתון שמדברת.
בלעם נקרא על ידי מלך מואב לקלל את עם ישראל. בלעם שיודע ומכיר את ה' שאל אותו אם אכן ללכת ולקלל אך נתקל בסירוב ולמרות זאת בחר  לצאת לדרך על האתון שלו וללכת לבצע את המשימה.
בלעם ממהר, הדרך רצה לו. בלעם הוא מסוג האנשים האנטישמים שמצפים בכיליון עיניים לרגע שאפשר לקלל.
אבל האתון שלו לא משתפת פעולה ועושה לו בעיות וקשיים.: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו".
דווקא האתון היא שרואה את מלאך ה' ומפחדת ממנו ועוצרת מלכת. 
בהמשך: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" וזו תקלה שמכעיסה את בלעם וגורמת לו: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך".
במדרש מתארים היטב את מה שארע פה: "הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה אתונו, שלא תלך בשדה".
מדוע בלעם מכה את אתונו? מפני שהיא לא צייתה לו. האתון התחצפה אליו והרגיזה אותו ופעלה בניגוד לרצונו שלו. בלעם הוא האדון שלה וכעת שלא עושה כדבריו היא ראויה מבחינתו למכות והכעס שלו עליה מוצדק.
אך אם נשים לב בלעם נוהג בדיוק כמו אתונו. גם הוא פועל בניגוד לרצון של אדונו הוא אלוקים. הוא מכיר ויודע במלכותו של ה' שציווה עליו בפירוש לא ללכת לקלל: "לא תאר את העם כי ברוך הוא".
לבלעם יש חוש צדק מאוד סלקטיבי . מה שהוא דורש מהזולת, במקרה הזה מהאתון (ואף מעמיד פני נעלב), מעצמו הוא פוטר.
זוהי סלקטיביות ואנוכיות מכוערת שלפעמים מוכרת לנו מחיי היום יום בהם אנחנו באים בדרישות מסוימות לזולת (בן/בת זוג, ילדים, משפחה, חברים, שכנים, סביבה) אבל אנו בעצמנו לא עומדים בנורמות האלה.
דווקא לאור התנהגותו של בלעם עלינו להפנים וללמוד להיות אמתיים עם עצמנו ועם דרכנו ולהשתדל לעשות הכול בדרך הישר והטוב.

שבת שלום ומבורך!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

בלק,בלעם,מלך מואב,אתון,לקלל,חרב שלופה,תקלה,מכה,התחצפה,הכעיסה,צדק,

 

 

 

 

 

 

 אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ו

 

     'אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד,יד). "באחרית הימים" - בימים האחרונים לפני ביאת הגואל, ירצו ויתאמצו לעשות את "העם הזה", את עם ישראל, "לעמך", דומה בדרכו ובהתנהגתו לאומות העולם. (רבי בונם מפשיסחה)

 

תלמד מטעויות של אנשים אחרים. אתה לא תחייה מספיק זמן כדי ללמוד מטעויות של עצמך.



     תלמידי הבעל שם טוב הקדושים אומרים: טהרת המחשבה - קשה הרבה יותר מטהרת הגוף.



     תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, מצות מחיית עמלק תחילתה באות ת' ומסיימת באות מ', וכן תהלים תחילתה ת' וספר מ', ובא לרמז, כי אפשר להכניע את עמלק בכוח ספר תהלים. (כ"ק מרן רביה"ק שליט"א - בקובץ בית הלוי)



כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם (דברים טובים - פרשת ויגש)

     והנה כל מי שמתבונן בחיי היום יום רואה השגחה פרטית, לפני שלושה שבועות נסע מרצה אחד מארגון ערכים לשבות שבת בנתיבות וכשהגיע לעיר נתיבות הראו לו אפוא אכסניא שלו, ונכנס לשם, והנה מיד יצא לבית הכנסת להכין לשיעורו שיצטרך למסור במשך השבת ובאמת נשאר בבית הכנסת, והתפלל והלך לאכול ביחד עם כולם, ומסר נאום יפה, וככה המשיך עד השעה שתיים בלילה, והנה כשגמרו את הפאברענג, רצה ללכת לאכסניא, אבל מה יעשה הוא לא זוכר אפוא הולכים לימין או שמאל, התחיל ללכת ורואה שאינו מוצא את המקום, עד שהחליט הוא הולך לבית הכנסת לישון, וככה יחזור לכוחותיו, איך שהוא נכנס לבית הכנסת היה כבר שתיים וחצי, ורואה שבחור אחד לומד בקול ובהתלהבות גמרא, והנה איך שנכנס לבית הכנסת, הבחור נבהל מאוד כי מגיע לשם באמצע הלילה, המרצה שאל לבחור, איך יש לך געשמאק ככה ללמוד באישון ליל שבת כשכולם נמצאים בבית וישנים? אמר לו הבחור שהיות ששמע לפני כמה שנים מהראש ישיבה שלו שאם יש לבחור שכל היה גומר את כל הש"ס עוד לפני חתונותו כדבעי, וע"כ התעוררתי מאוד מהדרשה והחלטתי שאני בע"ה אלך לחופה, רק אחרי שאני יסיים את הש"ס כדבעי,  והנה אני כבר היום בן עשרים וארבע ואע"פ שהציעו לי כמה שידוכים אמרתי אני עוד לא ראוי, אני חייב קודם לסיים את הש"ס כדבעי. והנה עכשיו יש לי עוד שתי דף ובעז"ה מחר בבוקר אחרי התפילה אעשה סיום הש"ס.  שאל אותו המרצה האם אני יכול לישון אצלכם בבית ? אמר לו הבחור אצלנו סגרו את הדלת כי ידעו שאני לא אחזור כי אני חייב להספיק ללמוד, בגלל שאני הולך לסיים את הש"ס. אבל אם כבודו רוצה, בעזרת נשים יש ספסלים יותר נוחים אז אתם יכולים לישון שם. ובאמת המרצה עלה לעזרת נשים ונשכב שם, ולא עובר כמה דקות הוא שומע מישהו בוכה, וקם והולך אחרי הקול והנה רואה בחורה עומדת ובוכה בדמעות שליש, שאל המרצה בקול, אולי אוכל לעזור משהו ? והבחורה הסתובבה ואמרה בקול גדולה ובבהלה האם כבודו ר' משה מבני ברק (שם בדוי)? שאל המרצה מנין את יודעת, ענתה אני בוכה בגללך, המרצה שואל למה, ענתה הבחורה כי אני לפני שנתיים שמעתי ממך הרצאה שאם יש שאיפות אמיתיות זה יתקיים בעז"ה, ואמרת אז למשל, אם בחורה יש לה שאיפה להתחתן עם בחור שלמד וסיים ש"ס, אם היא תתכוון באמת אז היא תקבל, והנה אני החלטתי אז שאני באמת רוצה בחור כזה,  ומאז שום דבר לא הציעו לי בתחום הזה, ועכשיו אחרי שנתיים באתי לכאן לבכות לד' בשבת בלילה בשעה שלוש כשאף אחד לא נמצא רק אני וד', ואני יבכה אליו שינחני בדרך הנכונה האם זה אמת מה ששמעתי לפני שנתיים או זה לא אמת, פתאום אני מוצא את כבודו כאן כמו מלאך מהשמים. והמרצה הרגיע אותה, וכבר האיר הבוקר והתפלל שחרית ומוסף, ושוב הלך לסעוד ולהרצות, עד סוף השבת.  

     במוצאי שבת הלך המרצה ובירר אפוא גר הבחור שמצא בליל שבת בבית הכנסת, ואכן מצא את הכתובת, והלך ודיבר עם הוריו והציע להם את הבחורה שמצאה בעזרת נשים בליל שבת, וביום שלישי פר' מקץ השבוע ב"ה התארסו שניהם.  וכשסיפרו זאת להגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי שליט"א אמר שמצווה לפרסם סיפור זה. המכניס המון אמונה בהקב"ה.

    

 

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

אחרית הימם,הגואל,אומות העולם,טעויות,טהרת המחשבה,טהרת הגוף,מחיה,תפילה,

 

 

 

 

 

 אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ו

 

בלעם נתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ע"י בנות מואב, ואיתא בגמרא (סנהדרין קו) שחז"ל גזרו שלא לאכול פת, יין, שמן, של גויים בכדי שלא יהיו קרובים מדאי וירצו להתחתן עימם, וזה יעץ להם בלעם, 'וילך שפ"י' ר"ת ש'מן פ'ת י'ין שיתנו לישראל, ועי"ז יימשכו אחריהם.



     התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַּנֶה את זָוִית רְּאִייָתְָּך ו'כתם לידה' יֵהָפְֵך ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.!  



     "וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). אומרת הגמרא (בבא בתרא פ): "ראה שאין פתחי אוהליהם מכוּונים זה כנגד זה". גם בדירת ארעי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות, שלא כמי שמקילים בקיץ בענייני צניעות בהימצאם בדירת ארעי, מחוץ לעיר, ואומרים "אחטא ואשוב" - כשאשוב בחזרה לעיר.(הרבי מליובאוויטש(



     חסיד אחד בא לפני רבי יהושע מבעלזא וביקש ממנו ברכה שיזכה למות כיהודי. אמר לו הרבי: למות כיהודי גם הגויים רוצים, שהרי כך ביקש בלעם: תמות נפשי מות ישרים, אבל העיקר הוא לחיות כיהודי. 



התרומה (קול ברמה, ניסן ע"ו(

 

"לפַּלֵא נֶדֶר אֹו בִנדָבָה" (במדבר ט"ו ג'(

 

     סיפור מופלא עד מאוד, המוכיח על השגחה פרטית מיוחדת במינה. את הסיפור שמעתי מפי עדים נאמנים, והוא מופיע גם בספר 'אמונה שלמה'.

 

     ראש ישיבה חשוב, שבישיבתו לומדים תלמידים רבים, נסע לאסוף כספים בחו"ל, ונכנס אל אחד הגבירים הידועים וסיפר לו באריכות על צרכי הישיבה שבראשה הוא עומד. ראש הישיבה דיבר ודיבר, והאריך בפרטים על מנת להיכנס לליבו של הגביר.  בסיומם של הדברים, הוציא הגביר את ארנקו, הוציא משם 25 דולרים,  ומסרם לראש הישיבה. משראה את עינו הלא טובה של הגביר, החליט ראש הישיבה לא להגיע אליו יותר. אם זה הסכום שהוא מוכן להוזיל מכיסו לאחר שסיפרתי לו כל כך הרבה על הישיבה שלנו, וצרכיה, בוודאי שלא משתלם להגיע אליו יותר.

 

     לאחר כמה שנים צעד ראש הישיבה ברחובה של אחת הערים באמריקה, על מנת להתרים שוב את הגבירים למען ישיבתו. והנה הוא רואה לפתע את הגביר ההוא, שתרם 25 דולרים, הולך לעומתו. הגביר, שזכר את ראש הישיבה, ניגש אליו, ואמר לו: לאחר שתרמתי לך את הסכום הקטן ההוא, אני מבין שכבודו החליט לא להגיע אליי יותר.  ברצוני להודיעך, שהשי"ת לימד אותי לקח על מה שעשיתי, וכיום הזה לא אנהג יותר כפי שנהגתי אתכם. אתה מוזמן להגיע לביתי, ושם אתן לך תרומה גדולה. ראש הישיבה הופתע למשמע הדברים, וכמובן שהגיע לביתו של הגביר, וזה סיפר לו דברים כהווייתם.  כמה ימים לאחר שהייתם אצלי אז, ונתתי לכם תרומה של 25 דולרים בלבד, הייתי צריך להגיע למקום פלוני, וכיון שהמכונית לא הייתה אצלי,  נאלצתי לקחת מונית.  אירע מזלי, והנהג שהסיעני היה שיכור כלוט. הוא נהג כמו מופרע,  עשה זיגזגים רבים, ואני כבר ראיתי את המוות מול עיניי. כשביקשתי ממנו לרדת, סירב לאפשר לי לעשות זאת, בטענה ש 'עדיין לא הגענו ליעד המבוקש '. הסוף הלא-טוב היה שהנהג השיכור נתקע בקיר, והמכונית התהפכה ונשרפה. הנהג נהרג, ואני יצאתי בנס, אבל פינו אותי לבית החולים כשאני מחוסר הכרה . והנה, כיון שחלק גדול מגופי נשרף כתוצאה משריפת הרכב, לא הצליחו לזהותני בבית החולים. בלבול נוסף היה שם, כשהמשטרה העלתה השערה, שהפכה ל 'ודאית', שאני 'נהרגתי' בתאונה, ולאחר מכן 'חטפו' את גופתי מזירת התאונה )בשל היותי גביר מפורסם, וה 'חוטפים' רצו לקחת כופר גדול (. בשל כך, נקבע שהפצוע המאושפז בבית החולים הוא אדם אחר, שנפגע אף הוא בתאונה דומה שאירעה באותו זמן, ואילו ממני התייאשו לגמרי. ההודעה זו הועברה גם לילדיי.

 

     במשך 6 חודשים הייתי מחוסר הכרה, וכאשר התעוררתי, והחילותי להיזכר מה עבר עליי, נדהמו הרופאים לשמוע שאני עונה על שם אחר לגמרי,  ואינני מזוהה עם השם ש 'הדביקו' לי בטעות. למותר לתאר שאם ההלם של הרופאים היה כה גדול, לאיזה שיאים הגיעה התדהמה ופיק הברכיים שאחזו בילדיי 'היתומים'. הם לא האמינו שאבא שלהם נשלח אליהם מחדש מן השמים, ולקח להם זמן רב עד שהאמינו שהדבר הוא נכון...  לאחר שהתרגלו אליי קמעה קמעה,  הודיעו לי הילדים שלאחר ההודעה המרה שקיבלו על 'פטירתי', הם מכרו את כל הנכסים שלי... את הבית והרהיטים, את המכוניות ויתר חפצי הרכוש, ולא נותר מהם דבר.  ברם, כיון שהכסף נשמר אצלם, הייתה אפשרות לרכוש מחדש בית מגורים, וכך חזרתי לאט לאט לחיי השגרה. ברם, הוסיף האיש לספר לראש הישיבה,  הדבר שהוציא אותי מהכלים, וגרם לי להתעוררות מרובה בכל העניין הזה של התרומות, היא אותה 'קבלה' שהייתה תלויה בבית הכנסת.  כאשר הגעתי להתפלל בפעם הראשונה בבית הכנסת, הבחנתי בקבלה על כסף שנתרם על ידי הילדים שלי 'לעילוי נשמתי'... הקבלה נכתבה על ידי וועד בית הכנסת, וכאשר ראיתי את סכום הכסף שהילדים תרמו למטרה זו, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הילדים, שהיו כמובן גם הם עשירי עולם, ומיליוני דולרים מצויים בחשבונות הבנק שלהם, תרמו 25 דולר לעילוי נשמת אביהם - - - והנה, אומר הגביר, מלבד הזעזוע שאפף אותי על הסכום הזעיר כל כך שהילדים היו מוכנים לתרום למעני, הסכום של 25 דולר 'הקפיץ' אותי בכך שהזכיר לי את הסכום שתרמתי לך, ראש הישיבה, בבואך אליי לפני כמה שנים.  הקב"ה הוכיח לי בצורה הברורה ביותר שאם אני לא אדאג לעצמי,  ולעולם הבא שלי, אף אחד לא ידאג לי, גם לא הילדים שלי. ולכן החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהעלות את התרומות שלי לישיבות ולמוסדות-קודש. בתוך כדי דיבור הושיט הגביר לראש הישיבה צ'ק על סך אלפי דולרים . 'סכום זה הוא על ביקורך הנוכחי, והנה לך צ'ק נוסף על הביקור הקודם שבו נתתי לך רק 25 דולרים', אמר הגביר, ומסר לראש הישיבה אלפי דולרים נוספים.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בנות מואב,פת,יין,שמן,בלעם,להתבונן,למצוא חן,שכל טוב,דירת ארעי,צניעות,למות כיהודי,

 אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ו

 

 

תכלית החכמה היא מעשים טובים--ככתוב: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם--{תהילים קי"א}



     "תכננתי הודו, בסוף יצא דרום אמריקה, אבל היה אדיר" (כריסטופר קולומבוס)



     תנצל את היום כאילו זה יומך האחרון ותבנה את עתידך כאילו תחייה לנצח.



     תלמד מאתמול, תחייה את היום, ותקווה למחר.



החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 591)

     להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב יצחק אמסלם, מורה הוראה בבית-שמש ששמע אותו מכלי ראשון, מאותו אדם אשר בדידו הווה עובדא.  יש בסיפור זה ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה יותר עושה חסד עם עצמו ושעושה עם זולתו . או כפי שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו...!

     התאריך בו אירע סיפורינו הוא י"ב אייר ה'תשע"ו, יום שישי. מיודענו חוזר בשעת הצהריים לאחר מספר שעות בהם טייל עם ילדיו.  מאחר ומיודענו מוצא את פרנסתו מעבודה בלילות, הרי שטיול עם ילדיו דורש ממנו משאבים עצומים. לאחר שהחזיר את ילדיו לביתו, הרגיש כי צריך הוא לנוח ולפיכך ביקש הוא לנוח קמעא.  לאחר מחשבה קצרה, החליט כי המקום המתאים ביותר בו יכול למצוא לעפעפיו תנומה, הוא בבית אחותו. שכן ילדיו לא יפריעו משנתו ולא יהיה מי שיטריד את מנוחתו. וממחשבה למעשה. מיודענו מניע את רכבו ויוצא לנסיעה האורכת דקות ספורות, מגיע לבית האחות. שם עולה על יצועו ונרדם...

     חלפה שעה וחצי והנה צלצול טלפון טורדני מעירו. הוא מביט על צג הטלפון הנייד וביקש לראות מיהו האדם המתקשר אליו. על הצג מופיע שם של אחד השכנים . "מעניין מה הוא רוצה ממני?", תוהה. והוא עונה לשכן. " הלו, מה שלומך אברהם (שם בדוי)?". השכן בצד השני עונה בקול מגמגם. "אני מצטער. תהיתי האם תוכל לעשות לי טובה... ".  מיודענו מסתקרן ושואל: "במה מדובר?". והשכן עונה כי לצערו הוא סובל מפצעים בפיו. ומתקשה הוא לאכול ולשתות.  ידוע כי ישנה רפואה טבעית עבור מחלה זו, והיא - שתיית חלב עזים. באותם רגעים מפאת סיבה כלשהי השכן לא יכל לנסוע ולהביא חלב עזים.  הוא שואל את מיודענו האם יוכל לעשות עבורו טובה גדולה ועצומה! ויביא לו חלב עזים טרי מהמושב הסמוך . משמעות הדברים היא שעל מיודענו לרדת לרכבו, לנסוע נסיעה קצרה, לרכוש את החלב, להביאו לשכן ורק אז יוכל להמשיך בשינה. אבל מיודענו עייף. עייף מאוד... מה יענה? מה יעשה?  השכן שראה כי מיודענו מתמהמה הבין את פשר השתיקה ומיד אמר: "תראה, אני בהחלט אבין אותך אם תסרב. ברי לי שאין זה קל עבורך. בייחוד כאשר הינך זקוק לשינה בשעות היום כדי להחליף כח".

     המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע הייתה בעיצומה. מחד גיסא, מיודענו ממש רוצה לעזור לשכנו ולהביא עבורו חלב עזים. בכך גם יוכל לעזור לו למצוא מזור למחלתו. פצעים בפה אינה בעיה של מה בכך.  אולם מאידך גיסא, היצר הרע לוחש באוזנו: "אתה עייף... אתה חייב את שעות השינה לעצמך. ובכלל, היום הגדלת לעשות. הרי הוצאת לטיול את ילדיך ." ומוסיף הוא ללחוש באוזניו: "אל תדאג, שכן אחר יעשה עבורו את הטובה והוא ישיג את החלב. הוא יסתדר גם בלעדיך! " . במלחמת היצר הפעם גבר היצר הטוב. הוא פונה לשכנו ואומר: "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עליי. אני אביא לך את חלב העזים עבורך!".  למשמע דברים אלו, השכן בירך אותו בכל הברכות הכתובות בתורה ומיודענו קם, לוקח את מפתחות הרכב ויורד למטה כדי למלא את משימת החסד שנטל הוא על עצמו.

     כשהוא מגיע לרכב ופותח את הדלת - ואז חושכות עיניו.  בנו הפעוט נמצא שם! הוא שכח אותו! הוא לא הוריד אותו כשהחזיר את ילדיו לביתו לאחר הטיול. למעשה חלפה שעה וחצי מאז שהוא שכח אותו ברכב.  בחסדי שמים מרובים מצבו של הפעוט היה טוב למדי יחסית לעובדה בה שהה ברכב סגור פרק זמן כה ארוך. הוא מיד הוציאו מהרכב, נתן לו לשתות והמתין דקות אחדות כדי שהוא יתאושש. פרצופו היה מעט אדום אבל היה זה סביר בהחלט בהתחשב בעובדה שהוא נרדם ברכב לפרק זמן . מה הוא אכן קיבל את בנו במתנה. אין ספק שאלמלא נענה לאותו שכן, היה בנו נשאר עוד זמן מה ברכב, ומי יודע אם לאחר מכן היה ניתן להצילו. ..

כעת עלינו לשאול את עצמנו - מי הציל את מי? מיודענו את השכן או השכן את מיודענו.  אין ספק, ממצוות החסד לא מפסידים לעולם!!!

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חכמה,מעשים טובים,יראת השם,שכל טוב,הודו,דרום אמריקה,תלמד,תחיה,תקווה,תנצל,תבנה,לנצח,

 

 

 

 אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ו

 

אחד המשגיחים בישיבה אמר, בחור שעובר את הכביש לבוטקה של מפעל הפיס הסיכוי שלו להיפגע בתאונה ח''ו יותר גדולה מהסיכוי לזכות בהגרלה.



     "תחשוב טוב יהיה טוב"



      "תבן אין נתן לֲעָבֶדיך, ולבנים", תבונה לא קניתי, אבל לְבֵּנִים, שערות לבנות כבר יש לי, עוד מעט אני כבר מסתלק. מה אני אומר לקב"ה?



     תכבד את השבת מאד ואל תצמצם כלל, "כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יום טוב''



אזרחות גרמנית (הקדמה לשו"ת " מלמד להועיל")

     מעשה בשני יהודים ששרתו בצבא הרוסי. השנים שהיו יראי שמים התפללו בחשאי מדי בוקר בהשכמה תפילת שחרית . "עבירה" כזו בימים ההם של משטר הצאר הרוסי הייתה מחייבת אותם הגליה לסיביר, סבל ועינויים קשים.  בוקר אחד נכנס קצין רוסי לחדר בזמן ששניהם היו עטורים בתפילין. שאג הקצין ': מהו הדבר הזה בראשיכם '? תוך שהוא צורח הניף את ידו, וסטר סטירה מצלצלת לאחד מהם . השנים קרצו זה לזה והחליטו להגן על עצמם, הם הכו את הקצין למוות, החביאוהו, ומיד ברחו מהמחנה. ונמלטו לעבר הגבול, היה ברור להם כי כשיתגלה הקצין יוצאו שניהם להורג . כעבור שעות ספורות נמצא הקצין ההרוג . חקירה מהירה העלתה את שמות שני היהודים הנמלטים כחשודים ברצח .בינתיים הצליחו שני הנמלטים לחצות את הגבול, והגיעו לקהילה יהודית באחת מערי גרמניה .

     המשטרה החשאית הרוסית פעלה במהירות, ודרשה בתקיפות מהגרמנים שיסגירו לידם את השניים. עד מהרה התפרסמה הידיעה בעיתונות, שהצאר הרוסי דורש מהקיסר הגרמני את הסגרת השניים. כמובן שהקיסר הבטיח להסגירם. השמועה נפוצה בין המוני יהודי גרמניה שהמשטרה מחפשת איזו קהילה נותנת מקלט לרוצחי הקצין.

     כששמע הגאון רבי דוד צבי הופמן , ראש "בית המדרש לרבנים" בברלין על העניין חקר על מקום מחבואם, וכשהבין שתוך זמן קצר לא תוכל אותה קהילה להחזיקם , החליט לעשות מעשה . יום אחד הודיע לבני ביתו שהוא חייב לצאת לנסיעה ארוכה.  לקח עמו מזוודה גדולה ונפרד מביתו. פניו היו מועדות לרב הקהילה שהחביאה את שני הנמלטים . כשהגיע לעיר פנה לרב, וביקש לפגוש את השניים. אמר לו :  הרב כי מי שיוצר עימם קשר מסתכן בנפשו ... אך רבי דוד צבי התעקש. לקחו רב הקהילה והביאו אל השניים שהתחבאו במרתף. אחרי שיחה קצרה אמר רבי דוד צבי: ' הרשה לי לקחת את שני הנמלטים איתי. מעכשיו תסור כל האחריות ממך ומקהילתך. ' הרב הנדהם מאומץ ליבו ומהחלטיותו הסכים . פתח רבי דוד צבי את המזוודה והוציא ממנה שמלות ופאות.  השניים פשטו את בגדיהם והתלבשו בהם. והורה להם שאם בדרך מישהו יפתח אתם בשיחה, לא יענו לו, ויצביעו עליו כידיד, והוא יסביר כי הן אורחות מחו"ל שלא יודעות גרמנית ... השלושה יצאו לברלין ברכבת, ושם סידר להם מקום מחבוא ודאג לכל צרכיהם .

     לא חלף זמן רב, והקיסר הגרמני וילהלם השני חלה. בעיתונים נמסר שכמה מגדולי הרופאים הגרמנים נואשו מלרפאו . הזמין רבי דוד צבי את רופאו האישי, ואמר לו ": ידידי הזדרז וסע אל ארמון הקיסר, ומסור ששמענו כאן על מצבו הקשה של הקיסר, ואמור להם שהרב שלח אותך לרפא אותו ." ענה הרופא לרב: " הרי גדולי הרופאים לא הצליחו, הכיצד אני אצליח למצוא מרפא לקיסר "!? אמר לו הרב: ה" יהיה בעזרך, אתה תצליח לרפא את הקיסר!  תמתין שם כמה ימים, וכשהקיסר יתחזק ויתרפא, הוא יקרא לך לראיון, וישאל אותך מה בקשתך? תאמר לו שהרב דוד צבי הופמן מברלין שלח אותך, והוא ביקש ממך שתיתן אזרחות גרמנית לשני היהודים המבוקשים על ידי המשטרה הרוסית "... הרופא היה מופתע מצעדו הנועז של הרב, אבל עשה כדבריו.  נסע לקיסר, התקבל, והצליח לרפאותו . לאחר מספר ימים קרא הקיסר לרופא, ושאלו ": מה תבקש ממני, אעשה כל שתרצה "! ענה לו הרופא: " איני רוצה פרוטה, רק אני מבקש דבר אחד בשמו של הרב הופמן מברלין, תן נא אזרחות גרמנית לשני היהודים שנמלטו מרוסיה לגרמניה . " באותו מעמד התקשר הקיסר וילהלם לצאר הרוסי ואמר בנחרצות ': יש לי בקשה אליך אדוני הצאר, הפסק נא את החיפושים אחר החשודים ברצח הקצין. החלטתי לתת להם אזרחות גרמנית, ואיני רוצה לשמוע ולראות כל פרסום בעניין .'

     כששב הרופא , סיפר לרב הופמן את שעבר עליו בארמון הקיסר, וסיים ": מורי ורבי, ידעתי מתמיד שאדוני הוא מגדולי פוסקי גרמניה, אבל את זאת לא ידעתי , שאדוני הוא בעל מופתים "! ענה לו הרב: " אבקש אותך בכל לשון של בקשה לא לספר לאיש מעשה זה "! 

 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

משגיחים,מפעל הפיס,תאונה,הגרלה,שערות לבנות,מסתלק,תכבד,תצמצם,הוצאות,שבתות,

 

 

 

 

 אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו

 

     המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.



     המציאות היא יותר טובה מהדיווח.



     ''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב(  - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים,  אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(



     ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום,  הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.

 

     זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.



     תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(



"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש.  (נצוצות (

     מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי.  שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.

     ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית - מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים - לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה:

     היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה - אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם - אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.  לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?  עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...'  חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה,  שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.  וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.

     יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.  אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.  לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה...

     שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר,  תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים.  אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר...

     כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות,  בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה... 



ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334)

     אומרים בשם המהרי"ל דיסקין זצ"ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא "בני ישראל" בלבד.  זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה,  מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא "בעל מחלוקת "!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה - "ויבכו אותו בני ישראל" ולא כל בית ישראל!  אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת.

     הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת "חברון" בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה.  רק שלושה בחורים נשארו בבחינת "נר התמיד", שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון.  הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. " ישיבת חברון?" - שאל הקול בקוצר רוח. " כן" - השיב הבחור.  האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. "כאן מדברים מבית- הרפואה "שערי צדק". אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה."  מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות.  והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת "חברון" כולה נמצאת מחוץ לעיר. " אין לה מזל!" - לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה.

     השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת "חברון"...  אחד הבחורים נזעק: "אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו."  אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: "באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה."  הגרצ"פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: "לא ולא! חס וחלילה!" הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. "עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!" - ציווה עליהם הרב והוסיף - "ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד!  ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!"

     שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: " הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה." " אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות." - תפס אחד הבחורים פיקוד - "עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים."  אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים,  מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: "רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!"  האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את "הבנים החביבים שלי" לא יכלו להחמיץ,  הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת." קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק.  הרופאים קבעו את מותה.

     האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה...  הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה "שערי צדק": "היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!.  כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. " הרי היא כבר הייתה מתה!" לחשו בפלצות - "זה לא יכול להיות!"  האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: "נס תחיית המתים!"  ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה...  ואז נזעקה האחות המטלפנת: "ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!" והיא אצה מיד אל המשרד. "כאן מדברים שוב מבית-הרפואה "שערי צדק". דיברנו איתכם לפני זמן קצר," שמע הבחור קול נרגש ומתנשף - "רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות..." " מה קורה איתה עכשיו?" - שאל הבחור בתדהמה "הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, "חברים!" - הכריז הבחור חגיגית - "כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!" והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש...  קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי.

     בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון.  מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: "בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

מעשה,מציאות,דיווח,פרה אדומה,טמאים,טהורים,מערכות חיים,עליונים,תחתונים,בחירה

 

 

 

 

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ו

 

 

  אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה,  המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן,  מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(

 

     אמר הרה"ק הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע, יהודי צריך שיהיה לו אב , מה עושים כשאין לו אב - שואלים אב! -  וכמו שנאמר בפסוק (דברים ל"ב, ז'): 'שאל' אביך - בארג זיך א טאטע...

 

     הקב''ה יכול להצילנו מכל צרה. גם כשהמצב נראה ללא מוצא, עדיין יש מספיק דרכים יצירתיות שבהן יכול להתרחש הנס. הדבר היחיד שנדרש מאיתנו זה להאמין ולבטוח בה ', ומי שמאמין ומתבונן  יראה את יד ה', על כל צעד ושעל.

 

"     טובה תורה מכל ברכה! חש בגופו יעסוק בתורה! כלום ראית מימיך אדם כשהוא עסוק בהטסת מטוס, או כשמהלך על גדר תיל דוקרני ועדיין ראשו פנוי להרגיש אם כואב לו פה ושם ! ? ככה צריך להתרכז בעיון ההלכה, ומיד אתה מסיח לבך מכל המיחושים". "( אור אלחנן )ב"ח



בזכות הלבוש היהודי - "בחלום אדבר בו" (ברכי נפשי(.

 

     מעשה שהיה בארה"ב, אחד מחשובי הקהילה נעדר מביתו ועקבותיו נעלמו, ובמשך כמה חדשים לא הגיע ממנו כל אות חיים. במקביל לחיפושים התקיימו בריכוזי היהדות תפילות לשלומו. רק לאחר ארבעה חודשים נמצאה גופתו בנהר, ונמשתה מהמים. הדבר לא הובא לידיעת המשפחה, מפני שהיה קושי בזיהוי, ולא היה סימן שיצביע על זהותו של המת. המשטרה לא השקיעה מאמצים במלאכת הזיהוי, ולא קראה למשפחה שינסו לזהותו. מאידך, כיון שלא נמצאו בריאותיו סימני מים, קבעו החוקרים בממצאיהם שהאיש נרצח.

     באמריקה קיים חוק עתיק, שכאשר לא מזהים את הגופה, קוברים אותה במקום מסוים שמשם לא מוציאים אותה לעולם. גם כאשר מגיעים קרובי משפחה ומצביעים על סימנים ברורים שהגופה משתייכת למשפחתם, לא פותחים את הקבר מחדש. מאז נחקק חוק זה, לא הפרו אותו מעולם. הגופה נקברה במקום המיועד לה, והיה זה באמצע הקיץ. מאז אותו יום, בעתו חלומות רעים את לילותיו של החוקר הגוי שהחליט לקבור את הגופה. בחלומות אלה התגלה אליו יהודי בעל צורה, והזהירו שיחזיר את הגופה שנקברה למשפחה. מאחר שהחלומות נשנו פעם אחר פעם, לא ידע החוקר מנוח לנפשו, עד שהחליט לעשות מה שלא נעשה מעולם באמריקה, ופתח את התיק מחדש.

     כדי לתרץ בפני עמיתיו החוקרים את פתיחת התיק, הסביר שנזכר שכאשר מצאו את הגופה, היה עליה בגד מסוים, עם תו זיהוי של החברה היצרנית, ולכן עלה בדעתו אולי ניתן לזהות את הגופה. כך הסביר לחבריו המופתעים. לאחר מאמצים רבים, הצליח החוקר להוביל מהלך לפתיחת הקבר, ואכן ע"פ סימנים שהיו בבגד נודע שהחברה שייצרה את הבגד עומדת בבעלותם של אנשים חרדים בארה"ב. החוקר התקשר לבעלי החברה, ושאל אם הם מכירים את שמו ומשפחתו של האדם שנעדר בתאריך... והבעלים השיבו שהם מכירים אותו, והוא אחד הלקוחות הוותיקים שהתגורר סמוך לבעל המפעל. ההתקדמות המשמעותית בחקירה הובילה לבדיקת השם, עד שבסופו של דבר הגיעו לזיהוי ודאי, והאיש הובא לקבר ישראל. גדולי ישראל אמרו שהכול היה בזכות הלבוש היהודי שהנפטר כל כך הקפיד עליו. 'אבינו קיים "ויגבה לבו בדרכי ה'", לא התבייש מאף אחד, והיה נוהג ללכת במלבושיו החסידיים ברחובות מנהטן, ולכן זכה להגיע לקבר ישראל' .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

איברים,קיום המצוות,אביך,טאטע,צרה,ללא מוצא,צעד ושעל,הטסת מטוס,תיל דוקרני,

 

 

נקודה שבועית, פרשת השבוע "חוקת" ה'תשע"ו



בשבת הקרובה נקרא את פרשת "חוקת", פרשה בה מסופר על מותה של מרים הנביאה אחות משה, אחת הנשים הדגולות שקמו לנו.

 

ננצל עובדה זו כדי לסקור קצת על פועלה:

 

במסכת סוטה מסופר שכאשר היו בני ישראל רק בתחילת דרכם בשעבוד מצרים, בשעה שפרעה גזר את הגזרה הנוראה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" עמד עמרם אביהם של מרים ואהרון שהיה גדול הדור ואמר לכולם: "לשווא אנו עמלים", ומיד גרש את אשתו וכך כולם גירשו אחריו את נשותיהן.

 

מיד אמרה לו ביתו מרים: "אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות", מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו נשותיהם.

 

עמרם היה אדם ריאלי שראה שעתידים בני ישראל לחיות תחת עול הנוגשים ואלה חיים ללא תקווה ואור, והוא חשב שכדאי להביא את החיים האלה לקיצם על ידי איבוד העם, ולדעתו היה צורך פשוט להפסיק את הילודה, וסופו של עם ישראל נראה בבירור באופק.

 

אולם מרים הנביאה הצילה את המצב והיא בכוחה ראתה מעבר לאורך חיי ההווה הנורא של כור הברזל המצרי, והיא נטעה באביה אמונה מחודשת לעתיד טוב יותר, למרות האפילה הגדולה בה הם היו.

 

היא העזה לומר לאביה שגזירתו אכזרית מגזרת פרעה ולמרות כל הקשיים חייבים להמשיך את קיום העם.

 

דבריה נכנסו בליבו של עמרם והוא שב לאשתו וכך כל העם אחריו ומשה המושיע של ישראל נולד.

 

כך גם פעלה בשעה ששמרה על אחיה משה כשהיה בתיבה במי היאור. מרים המתינה בצד. היא המתינה לראות כיצד תהיה הצלתו של משה ולא אם יינצל משה. ההבדל הוא מהותי.

היה לה ברור בראיה של תקווה ואופטימיות שמפה ייצא טוב.

 

ואכן מרים מופיעה ברגע הנכון כשבת פרעה מגלה את התיבה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה, היא אימה יוכבד, ומגדלת אותו עבור בת המלך.

 

סיפורה של מרים הוא כוח התקווה. זוהי תקווה שמנעה ברגע קריטי את חורבן העם.

 

שבת שלום!

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

חוקת,מרים הנביאה,נשים דגולות,עמרם,נוגשים,תקווה,מושיע,בת פרעה,חורבן,אמונה,

 אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ו

 

 

  העושה שלום בין איש לחברו, הרי הוא בכלל מזכה הרבים, והרי שנינו, שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, ולכן היו מובטחים שהם בני העולם הבא!! (פירוש ה'עיון יעקב' )

 

     הרואה קדירה (סיר) בחלום יצפה לשלום. ומדוע כי הקדירה משכינה שלום בין האויבים המנוגדים ביותר זה לזה - האש שתחתיה והמים שבתוכה. ומה מקבלת הקדירה בתמורה? היא מתלכלכת ופניה משחירים... אבל העיקר שיוצא בסוף משהו טוב וטעים... (חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ו:)

 

     ''וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא " (יט, טו)  - ב "עבודת ישראל" למגיד מקוז‘ניץ כתב:  שכל מי שנותן דרור ללשונו ופיו הוא "כלי פתוח"  ומדבר כל אשר על לבו, ואין "צמיד פתיל עליו" - לסנן ולברר דברים היוצאים מפיו שאין בהם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים - הרי שרח"ל בוודאי ש "טמא הוא".

 

     וראה אותו וחי (כא, ח) - וראה אותו, עצם ההסתכלות על הצדיק שהוא כדוגמת משה רבנו, וחי - ממשיכה רפואה לכל מי שזקוק לכך. (מגן אברהם - טריסק)

 

''חולירע'' (ברינה יקצורו, עלון מס' 261)

     בזמן רבי יהונתן אייבישיץ פרצה מגיפה נוראה של 'חולירע' , והרופאים נלאו למצוא מזור ותרופה למחלה הנוראה הזו,  שלא פסחה גם על בתי ישראל. ניגשו ראשי הקהל אל הרב,  וביקשו ממנו לכתוב קמע כלשהוא שיבטל את המגיפה.  הרב כתב קמע ואמר להם להניח אותו על החולים וברוך ה', נרפאו כליל מהמחלה.

     אחד האנשים שהיה סקרן, רצה לראות מה כתוב בקמע הפלאי הזה שריפא את כולם בלא כדורים ובלא זריקות. כשפתח את הקמע לא האמין למראה עיניו: הייתה כתובה שם מילה אחת בלבד: 'חלרע'. מיד ניגש לרבי יהונתן ושאל לפשר הקמע - 'האם הרב השביע את המלאך שהביא את המחלה וקוראים לו 'חלרע'? אמר לו הרב לא השבעתי שום מלאך. פשוט מאוד, 'חלרע' הם ראשי תיבות של חטאנו לפניך רחם עלינו, וה' יתברך ריחם.

     ללמדנו, כשאדם מקבל חולי או נופל למשכב ר"ל, עליו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, יחד עם זאת אנו לומדים שאם רוצים להתפלל על חולה, כדאי להזכיר את שם החולה ושם אמו, ולומר: "אֵ -ל נָא רְפָא נָא לָּה", בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עושה שלום,מזכה הרבים,העולם הבא,קדירה,בחלום,אויבים,טוב וטעים,כלי פתוח,

 

 

  אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ו

 

"ונתן עליו מים חיים אל כלי..." - ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו. (מהר"ם שפירא מלובלין)

 

     זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד) - על ידי התורה, 'אדם כי ימות' - זוכה איש ישראל לאחר מותו, להגיע למקום מנוחתו באהל - בעולם הבא. (דברי שלום)

 

     זאת חקת התורה (יט, א) - חוקה מלשון חקיקה, כי התורה, חייבת להיות חקוקה בלב האדם. (באר משה)

 

     זאת חקת התורה (יט, א) - 'חוקת' מלשון מזון כמ"ש ואכלו את לחם חוקם (בראשית מז, כב). וזהו 'זאת חוקת' - מזון הנפש היא התורה. (דברי בינה)

 

''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום''

     ''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" . למה חוזרים על זה פעמיים? !סיפר ר' חיים קרייזוירט שלפני מלחמת העולם, בא אליו יהודי ואמר לו שהוא הכניס הרבה מאוד כסף לחשבון בנק בשוויץ, והוא מבקש מהרב שיזכור את המספרים, "אם הרב יזכה להינצל ואני לא, אני מבקש שהרב יחפש מישהו מהמשפחה שלי ויספר לו שיש לו כסף בבנק...". טוב, ר' חיים נענה לבקשתו וזכר את המספרים.

     ר' חיים קרייזוירט ניצל, אך אותו יהודי לא שרד.  עברו כבר 30 שנים, והרב עדיין לא מצא זכר למשפחתו של אותו יהודי, עד שיום אחד הוא נסע ברכבת, והוא רואה יהודי מסכן, מצ'וקמק, כל הגלות על הראש שלו...  הרב התחיל לדבר איתו, והיהודי הזה באמת עבר את השואה, הוא זכה להקים בית,  אבל אין לו פרנסה והוא חי בעניות גדולה.  שאל אותו ר' חיים לשמו, ומשאמר לו את שמו ושם משפחתו הזהה ליהודי מהמלחמה,  מיד שאל אותו ר' חיים האם הוא קרוב של אותו יהודי ...? " בודאי, הוא אבא שלי...", ענה העני. "אבא שלך?!", קפץ ר' חיים, "אתה יודע שאתה עשיר?!" "אני עשיר...?" " כן, אבא שלך השאיר כסף רב בחשבון בשווייץ, ומסר לי את המספרים, קח את עצמך לשם עכשיו ותמשוך את הכסף". "אבל אין לי אפילו כסף לנסוע לשוויץ...". ר' חיים נתן לו הכסף, ומשהגיע והיה מונח בחשבון הזה 750,000 דולר, ומי שיודע סכום כזה לפני 40 שנה היה נחשב לסכום עתק - הוא נהיה מיליונר! שאל ר' חיים: ב-30 שנים הללו, היהודי העני הזה חי מהיד לפה, ובקושי סגר את החודש, בכל אותן ה-30 שנים הוא היה עשיר או לא?  הוא היה עשיר, אבל הוא גם היה עני מרוד, מכיוון שהוא לא ידע שהוא עשיר.

     הקב"ה בהר סיני לקח את עם ישראל וקרא להם "בני בכורי ישראל". בנים של השי"ת.  אבל תאר לך שבן אדם לא יודע את זה... לכן חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, עכשיו כשאנחנו יודעים שאנחנו בנים של השי"ת, אז זה חביב ביותר!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

מים חיים,כלי,להתפשט,להסיע הרים,ליישר הדורים,להבקיע דרך,התלהבות,קיפאון,

 

 אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ו

 

תהיה נחמד לילדים שלך. הם אלה שבוחרים לך את בית האבות.



     תהיו הסיבה לכך שמישהו מחייך היום.



     תודה לה' שאתה יכול להיות שמח.  היה שמח שאתה יכול להודות לה .'



     תורה בלי יראת שמים דומה לנברשת חשמלית בלי נורות, ולטלית קטן בלי ציצית .



הווה דן כל אדם לכף זכות (פניני עין חמד , גיליון 590)

     עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות - לא נוכל לתאר ולשער. לעיתים רבות אף כאשר רואים אנו - אם נחקור ונדרוש היטב, ייתכן מאוד , שנגלה , כי ראייתנו הייתה מוטעית.  על כן, עלינו להיזהר עד מאוד, לבל נשפוט את הזולת בטרם נחקור לעומק את הדברים, כפי שאירע גם בסיפור המופלא שלפנינו המעובד מתוך 'והסר כעס מליבך .'

     מסופר על אישה מבוגרת, שראתה יום אחד מחלון ביתה את ה 'אלטיזאכן'. (מדובר באדם הקונה מוצרים משומשים במחיר זניח ולמעשה על פי רוב משמש את הציבור 'להיפטר' ממוצרים ישנים , שאין להם צורך בהם, כאשר הוא בעצמו גם מבצע את פעולת הסחיבה והורדה במדרגות. במקור המונח מגיע משפה יידיש, כאשר המלה 'אלטע' משמעותה ישן ו'זאכן' פירושה דברים) . קראה לו אותה אישה, שיבוא ויעלה אל ביתה. כשנכנס לבית, הראתה לו ארונית מאוד יפה, שהיא רוצה למכור וכבר לא היה לה שימוש בה , וזמן מה היא חושבת להיפטר ממנה.  הוא התמקח למשך מספר דקות לגבי המחיר, ולאחר מכן הם הגיעו לעמק השווה. הוא הוציא מכיסו את הסכום הדרוש, שילם בעבור הארונית והחל לרדת עימה . לפתע האישה נזכרה , כי בארונית יש מגירה נסתרת ששם היא שמרה 50,000 ש"ח! שחסכה במשך שלושים שנה!  מה ניתן לעשות עכשיו? הרי ברור, שהאלטיזאכן לא יסכים להחזיר את הארונית לאחר שרכש ממנה. במר לה רצה מיד לשכנתה גב' . כ' כדי שתעזור לה. היא סיפרה לשכנה ואמרה לה, שאם היא תאמר משהו לקונה, הוא יברח עם הכסף... מה ניתן לעשות כדי להחזיר את הכסף ?! גב' . כ' אמרה לה חכי בביתך , יש לי רעיון ואני כבר חוזרת"... היא ירדה אל הערבי, פנתה אליו ואמרה לו: " תגיד לי בבקשה, הארונית הזו שיש לך על הרכב, האם קנית אותה מהאישה בקומה השנייה? ".  הוא השיב לה: "כן, יש איזו בעיה? ". והיא משיבה לו : "נראה לי שהאישה שממנה קנית את הארונית, היא תסבך אותך, היא באה אליי עכשיו כולה נסערת, אומרת שערבי בא וגנב ממנה ארונית!. " תבין, מדובר באישה מבוגרת שיש לה בעיה בזיכרון, יש לה בעיות נפשיות, היא לא יודעת מה היא עושה... היא עושה הרבה בלגן בשכונה, היא פשוט משובשת בדעתה והיא תתחיל עכשיו לצעוק ותזמין לך משטרה ותסבך אותך עד הסוף!" . "אני מציעה לך לא להתעסק איתה . לך ותחזיר לה את הארונית... ואם תרצה, אני אעלה איתך ואדאג שהיא תחזיר לך את הכסף" . לשמע דברים אלו, הוא נכנס ללחץ והסכים להחזיר בתנאי שהיא תבוא איתו ושהיא לא תאשימו בעוד עניינים נוספים"... הם עולים לביתה של האישה ושואלים אותה: " את מוכנה לקבל בחזרה? ". כמובן , היא הסכימה , והערבי קיבל את כספו בחזרה והלך לדרכו... האישה שמחה עד מאוד, ובירכה את השכנה בכל הברכות הכתובות בתורה...

למחרת בבוקר בשעה 8.00 נשמעת נקישה בדלת של אותה אישה מבוגרת. בפתח ניצבה גב' .ל מקומה ראשונה. היא מביטה ואומרת לה: "אפשר להיכנס? אני רוצה להגיד לך משהו, אפשר לשבת? מה שאני רוצה להגיד לך הוא לא בגדר לשון הרע...". " תקשיבי, אתמול שמעתי את גב' .כ, מדברת עלייך ואני לא יכולה , שלא להגיד לך את זה! זה לא לשון הרע, כי זה ממש לתועלת...".  היא מחייכת לך בפנים, אבל 'מאחורי הגב ' את לא יודעת מה היא אומרת עלייך... היא התחילה 'ללכלך ' עלייך שאת משוגעת, סנילית ושכל השכונה מכירה אותך , שאת עושה מעשים שלא ייעשו, מזמינה משטרה... את לא יודעת איזה דיבורים! ". "אני מצטערת , שהייתי צריכה לספר לך על כך. אל תיקחי את זה קשה, יש אנשים רעים, נחשים -דו פרצופיים ... אני מציעה לך לא להתקרב אליה! כך תוכלי להיזהר ממנה! ". חייכה האישה ואמרה לה: "נראה לי, שיש לך טעות נוראה ".! ענתה גב' .ל: "מה פתאום! שמעתי הכול במו אוזניי ! אין מקום לטעות!". והאישה המבוגרת עונה לה ": תירגעי בבקשה... אני אספר לך את כל מה שהתרחש"... וגב' .ל לאחר ששמעה את כל הסיפור הרגישה בושה כל כך גדולה, שהייתה עלולה להביא למחלוקת בין שכנות אוהבות ויקרות...

     אכן, גם בשעה, שאנו שומעים במו אוזנינו, ואף רואים במו עינינו דברים שלא יעשו, עדיין מחויבים אנו לבדוק, לבחון ולדרוש את הדברים לאשורם שלא, חלילה, יתגלה בדיעבד גודל הטעות, ואז - לא יהיה ניתן להחזיר את המצב הראשוני....

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

נחמד,בית אבות,מחייך,שמח,להודות,תורה,יראת שמים,נברשת,טלית,ציצית,כף זכות,

 

 

  אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ו

 

 

 תאמר: ''אין לי כסף'' - אמת דיברת, תאמר: ''חסר לי כסף'' שקר דיברת, הכסף אינו חסר כלל וכלל. (ר' זוסיא מאניפולי)



     תבונתו של אדם נמדדת בעיתוי שבו יפעל מהלב ובעיתוי שבו יפעל מהראש.



     תבוסה היא לעתים מצב זמני בלבד, הרמת ידיים הופכת אותה לתמידית.



"      תבחר עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד יותר אפילו יום אחד בחייך ."



התורה הקדושה דומה לכתר מלכות (בשם הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א(

     אם תפגשו ביהודי ברחובה של עיר ותשאלוהו, היודע אתה גודל המצווה של לימוד תורה וגודל ענשם של אלה הבטלים הימנה, ודאי וודאי שישיב הנשאל ידעתי גם ידעתי,  תאמרו אם כן הכיצד רב כל כך ביטול התורה בימינו? אפשר להסביר בדרך משל:

     באחת המדינות עמדו עם הארץ להמליך עליהם מלך חדש, נתקבצו שרי המדינה והמתיקו סוד ונמנו וגמרו כי לכבוד הכתרתו של המלך החדש יש לעשות לו כתר מיוחד. חקרו ודרשו ומצאו כי בעיר פלונית יש צורף אומן מפליא לעשות במלאכתו, ומן הראוי למסור לו את מלאכת הכתר החדש, כי חזקה עליו שיוציא מתחת ידיו דבר נאה ומתוקן ביותר. עמדו ושיגרו שני שרים גדולים אל אותו אומן ובידיהם זהב הרבה ואבנים טובות ומרגליות.  נטל האומן וצרפו לזהב ועשה ממנה כתר מלוכה, שיבצו באבנים הטובות והמרגליות ומסרן לידי השרים. ראו הללו את המלאכה והנה היא מלאכת מחשבת להפליא שכיית חמדה שכמוה עין עוד לא ראתה. נטלו וחורו לעיר הבירה ובדרכם עברו על פני ערים וכפרים, ראו כפריים שעומדים בשדה ועוסקים בחרישה. פתח שר אחד ואמר לחברו רצונך שאראה לך דבר משונה להפליא, לא תאמין למראה עיניך,  השיב לו הלה אדרבא הבה ונראה, העמיד ההוא את מרכבתם קרא לכמה מאותם כפריים שעבדו בשדה ואמר להם, רצונכם שנראה לכם דבר יפת שבידנו? השיבו הללו הן הבה ונראה. הוציא השר את הכתר מתוך נרתיקו והראה להם. עמדו הכפריים והביטו בכתר משתאים ומשתוממים,  באמת אמרו דבר נפלא שכזה עוד לא ראינו מימינו. אמר להם השר אולי רוצים אתם שנעשה חליפין, אני אתן לכם כתר זה ואתם תתנו לי במקומו צמד שוורים מאלה שאתם חורשים בהם בשדה. יצא כפרי אחד ואמר הן דבר זה מוצא חן בעיני לו יהיה כדבריך, הבה ונחליף כאשר אמרת. אי לך שמעשה של שטות אתה עושה גער בו כפרי אחר, מקח טעות יהא זה בידך, בצמד השוורים שלך אתה חורש את אדמתך ומוציא ממנה את לחמך, ואילו בחפץ זה מה תעשה,  אמנם כלי נאה הוא אבל את שדותיך לא תוכל לחרוש בו.  עמדו שני השרים ומילאו פיהם צחוק. הלא בעד כל חלק וחלק ולו הקטן ביותר של כתר זה יכולים אתם לקבל מאה צמדי בקר הן, כתר מלכות הוא זה ושוויו עולה אלף מונים על כל השדות והיערות שלכם גם יחד.

     הנמשל: כמנהג הכפריים הללו נוהגים רוב הבריות, ודאי שיודעים הם שהתורה כלי יקר היא עטרת תפארות אוצר בלום של חכמה, ובשעה שבא היצר הטוב ואומר להם לקנות תורה מיד הם מסכימים, שכן אורה של תורה מאיר לעיניהם והם נכספים ליפיה, ברם מיד בא אליהם מנוול זה בטענותיו ואומר להם, שוטים אתם, הרי בזמן זה שאתם יושבים ולומדים תורה, אתם יכולים לעשות מסחר, לעסוק בהוויות העולם הזה ולהשתכר ממון הרבה, והכסף יענה את הכל,  מתפתים הבריות למדוחיו של היצר ואינם רוצים להחליף צמד שוורים בכתר מלוכה. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמת,אין לי,חסר,שקר,מהלב,מהראש,תבוסה,תמידי,עבודה,אוהב,כתר מלכות,

 

  אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו

 

 

אם נראה לך שהחיים אינם נפלאים,  האם היית מוכן לוותר על יום אחד מהם ?

     אמר רבי שמעון, אם היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב.

     האם אתה מעדיף להיות מפורסם ואומלל או מרוצה ולא מוכר ?

     הראש שלנו מתייחס למידע שלילי "בכובד ראש" גדול פי חמישה מאשר למידע חיובי.

     שקר ואמת, מרן הבעש''ט אמר פעם על הגאון ר' חיים צאנזער, ששקרן כמותו לא ראה כי אומר וידוי: אשמנו, בגדנו וכו' ואין בזה שמץ של אמת.

     "שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

     תאכיל את האמונה שלך מדי יום ותראה איך הפחדים שלך גוועים ברעב

     תאמין שהכל אור. הרה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב תמוז), אמר שילד ששם את ידיו על פניו ובוכה שחושך אומרים לו תוריד את ידיך מהפנים ותראה את האור, וכל אחד יש לו זמנים של ילדות שהוא שם את ידיו בעגמת נפש ומדמיין לעצמו שחושך, תוריד לו את ידיו וידע שהכל תלוי מלמעלה, ואז יפסיק לבכות.

אימוץ מרפא  ( הרב אברהם-צבי וייס)

ההמולה סמוך לביתה של הגב' גוטסמן התמיהה את הרב מרדכי-דב פיין, רבה של סקרנטון. חצר הבית התמלאה בעשרות בני-אדם שהחזיקו זרי פרחים, ובהתרגשות ניגשו אל האישה המבוגרת והעניקו לה את הזר, בהרעיפם עליה דברי שבח ותודות.

סקרנטון היא עיר בפנסילווניה, ארה"ב. יש בה קהילה יהודית ותיקה. הרב פיין נקרא להנהיג את הקהילה, ועשה זאת ביד רמה לאורך שנים רבות.

המראה יוצא הדופן של עשרות נושאי הזרים בחצרה של הגב' גוטסמן הישישה אירע ב'יום האֵם' המצויין בארה"ב. הרב פיין החליט לשאול את הגב' גוטסמן לפשר הדבר. "אספר לך כיצד זכיתי לילדים רבים כל-כך", אמרה לו האישה, והזמינה אותו לשבת ולשמוע את סיפורה.

בעיירה מונקץ' שבהונגריה התגוררו ר' יצחק גוטסמן ורעייתו. מצבם הכלכלי היה דחוק. יצחק ניסה את מזלו בכמה וכמה עבודות, אולם שערי הפרנסה לא נפתחו בעבורו. משפחתו גדלה והוא החל לשקול הגירה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות - אמריקה. רעייתו החמיצה פנים למשמע הרעיון. היא נרתעה מההפלגה הארוכה וחששה שילדיה הקטנים לא ישרדו בתלאות הדרך. החליטו בני הזוג להיוועץ ב'סבא מקפיש', רבי יהושע-העשיל הכוהן פריד, שהנהיג את עדתו בעיירה קפיש ונודע כפועל ישועות (נסתלק בחודש סיוון תרפ"א). התכנס הצדיק בהרהורים למשך כמה רגעים, בעודו עוצם את עיניו. לאחר מכן התנער משרעפיו, הושיט את ידו לעבר ר' יצחק ואמר: "סעו לשלום, ובעזרת השם תגיעו למחוז חפצכם בשלום. אף אחד מילדיכם לא יינזק, ובכלל - עד סוף ימיכם לא תשכלו אף ילד אחד מילדיכם". הבטחתו המפורשת של הרבי התירה את הספקות. המשפחה יצאה למסע בלב רגוע, וכעבור כמה שבועות הגיעה בשלום ליעדה. הם התיישבו בסקרנטון, ור' יצחק פתח אטליז שסיפק בשר כשר ליהודי האזור. סוף-סוף ראה ברכה בעמלו והפרנסה הייתה בשפע.

חלפו שנים ופתאום התפרצה מגֵפה קשה והפילה חללים רבים, בעיקר ילדים. לא היה בית שהמגֵפה לא פגעה בו. רק בבית אחד לא נפגע איש. זה היה בית משפחת גוטסמן. איש מבני הבית לא חלה. בני המשפחה אף הקרינו ביטחון גמור, והצהירו ש"אצלנו הכול יהיה בסדר". כשנשאלו לפשר האופטימיות הנחרצת השיבו בפשטות כי באמתחתם ברכת ה'סבא מקפיש'. למשמע הדברים הבריק רעיון במוחו של אחד מיהודי העיירה, שבנו חלה והתנדנד בין חיים למוות. "מה דעתך שאמסור לך את בני?", פנה אל ר' יצחק. "לאחר שיֵחשב בנך תחול עליו ברכת הרבי". ר' יצחק נענה בחפץ לב. ה'עסקה' בוצעה, ולא חלף זמן רב וניכרה הטבה במצבו של הילד. למחרת כבר קם הילד ממיטתו ויצא לשחק בחצר הבית.

הבשורה על ההתאוששות הפלאית של הילד עשתה לה כנפיים, וגם הסיפור שמאחוריה. פתאום צבאו על בית משפחת גוטסמן עשרות הורים מודאגים. כולם ביקשו 'למסור' את ילדיהם למשפחת גוטסמן, כדי שיחסו תחת ברכת הצדיק. ואכן, זה אחר זה החלו ילדים להחלים מן המחלה הקשה. כל מי שנמסר למשפחת גוטסמן חייו ניצלו. שלושים וחמישה ילדים חולים, שמצבם היה חסר תקווה, נמסרו לבני הזוג, ונרפאו לגמרי בתוך זמן קצר. מכאן ולהבא, בכל פעם שילד יהודי חלה ונקלע לסכנת נפשות, מיהרו הוריו להשתמש ב'סגולה' החריגה ו'למסור' אותו למשפחת גוטסמן. גם ברבות השנים, לאחר שר' יצחק נפטר, הוסיפה אשתו 'לאמץ' ילדים חולים - והסגולה מעולם לא אִכזבה.

בין תושבי העיירה היה רופא יהודי מתבולל. הלה התכחש לסגולה ולעג למאמינים בה, אף שזו הוכחה בעשרות מקרים. הוא בז לברכות צדיקים ולאמונה בכוחות על-טבעיים. יום אחד החליק בנו הקטן, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. מצבו של הילד היה חמור. הרופאים היו חסרי אונים. הם המליצו להורים להתאזר בסבלנות ולהמתין לבאות, בציפייה שהילד יתעורר. הימים חלפו, ושום תזוזה לא נרשמה במצבו. בצער נאלצו הרופאים להגדירו 'צמח'. מצבו הנואש של הילד עורר בפעם הראשונה ספקות בלב אביו. בצר לו פנה אל הגברת גוטסמן וביקש לבצע את ההסדר המפורסם. "האם תסכימי 'לאמץ' את בני?", שאל הרופא. הגברת גוטסמן נענתה ברצון. והנה, לא חלפו ימים אחדים ופתאום הילד התעורר וביקש מים.

"זו הסיבה לזרי הפרחים הרבים שאני מקבלת ב'יום האם'", סיימה הגב' גוטסמן את סיפורה באוזני הרב פיין המשתאה. "כל אלה היו בעבר ילדים חולים ש'נמסרו' לי והבריאו ממחלתם". הגב' גוטסמן זכתה להאריך ימים ולרוות נחת מצאצאיה הביולוגיים וגם מעשרות 'ילדיה' ה'מאומצים', שהכירו לה תודה על שהצילה את חייהם.

החתן שנעצר ושוחרר ביום חופתו (סיפורי צדיקים, גליון 208)

     סיפור זה התחרש לפני למעלה ממאתיים שנה, בעיירה קטנה אשר ברוסיה חי יהודי עשיר שהיה כילי רח"ל, כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, היה העשיר ניגש לקופת הברזל אשר לו,  מוציא משם קופקה אחת (כמו אגורה של היום) היה תוחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של הכילי, אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול סכום כה מצחיק, כך חזרה הקופקה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה.

     יום אחד הייתה בעיירה תכונה גדולה מאד,  התכונה נגרמה על ידי חתונה שעמדה להיערך לפנות ערב, חתונה בעיירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים חלק בה , ומה גם שחתונה זו של יתום ויתומה הייתה, והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי יתומים להקים משפחה, כך עסקו יהודי העיירה רובם ככולם במצוות הכנסת כלה, וכל אחד תרם משהו, מי בדים וכלי בית, ומי שמלה לכלה וחליפה לחתן, כדי שהיתומים העניים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם. רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית, וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר, איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת הקופקה שהוא עתיד היה להציע.

     בעיצומן של ההכנות שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העיירה הידיעה המרעישה, החתן נעצר על ידי מפקד המשטרה, בעצם הוא לא נעצר אלא גוייס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת שנים מספר עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים ימי הצאר אלכסנדר הראשון, לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השרות הצבאי במה שנוגע ליהודים, אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה, אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעיירה זו ולא במקום אחר, אם כן מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? פשוט מאד, מפקד המשטרה בעייריה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים תכלית שנאה, כאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר, לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו, כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו.

     משבאה אליו משלחת יהודית מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן,  גירשם מפקד המשטרה, באיימו עליהם בגירוש לסיביר אם יעזו לחזור שנית, על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור של החתן, לא רצה מפקד המשטרה לשמוע כלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעיירה, כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן ושלא תתבטל חתונתו. שעה שכל העיירה הייתה שרויה בצער, הגיע למקום אורח נכבד ביותר הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שהייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום והיתומה, ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם, הצדיק מצא את בני העיירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן, מבלי לאבד אף רגע של זמן הוא ביקש את הרב המקומי להילוות אליו, ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה, לאחר שצעד זה היה כרוך בסכנת נפשות, התפללו בני העיירה לשלומם והצלחתם בשעה שהם היו בדרכם אל תחנת המשטרה, שם נתקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו, אולם עיניו של הרבי נשוא הפנים שהביטו עליו בקפידה, הקפיאו את התפרצותו על דל שפתיו, ובמקום לנזוף בהם שאל עתה מפקד המשטרה בקול שקט יותר על רצונם. הרבי השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר היום כדי לשרת בצבא, הנה הוא צריך להתחתן היום אמר וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן.

     מפקד המשטרה שיחק בקלפים יום קודם לכן והפסיד ממון רב עתה היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן, "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" הפליט באוזני מבקריו, היה זה סכום ענק אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העיירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב מבלי לאבד רגע של זמן, הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה, באומרו זאת קם הרבי ויצא את החדר כשמלווים המשתאים משתרכים אחריו, בחוץ כאשר התרחקו במקצת ניגב הרב המקומי את מצחו ואמר: ברוך השם שהוא הסכים לכך, אך מאיפה יהיה לנו בעיירה ענייה זו סכום כה גדול, ובמשך זמן כה קצר? אנחנו מוכרחים שיהיה לנו, ובעזרת השם שהוא אבי יתומים יהיה לנו הסכום הדרוש, השיב הרבי קצרות. הם חזרו לביתו של הרב המקומי שם עשו רשימות של אנשי העיירה אשר ייתבעו להרים תרומתם למטרה נעלה זו של פדיון שבויים.  הרבי בחן את השמות ואת הסכומים שהופיעו לידם, ואשר ביחד לא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שהוא שכח לרשום את שמו של גביר העיירה. הרב המקומי הודה במשגה אך אמר כי אין ערך לקופקה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, אין דבר אמר "בעל התניא", בכל זאת כדאי להכניס אותו ברשימה,  וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה,  אמר הרבי לרשום אותו ראשון מיד בהתחלת הרשימה. הרב המקומי רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך, לאסוף את הסכום הדרוש לשחרורו של החתן. דרכם הראשונה הובילה אותם אל ביתו של העשיר. גביר העיירה עמד ליד החלון משהבחין בבאים,  הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב על שפתיו, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, אותו הרצה בפניו הרב המקומי בקול רווי צער כשדמעותיו זולגות מעיניו. משסיים הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר וחצי דבר, אלא ניגש לקופת הברזל אשר לו הוציא משם את הקופקה, הושיטה לרבנים באומרו הנה זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהרב המקומי הספיק לאמר משהו, לקח רבי את הקופקה, הודה לגביר על תרומתו והתקרב אל הדלת כדי לצאת החוצה.

     הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה, משחזרו הוא נתן להם רובל שלם ואמר, דומני שלא נתתי מקודם מספיק, הרבי שוב לקח את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותית ופנה ללכת, חכו רגע, נשמע שוב קולו של העשיר הכילי, הפעם הוא נתן להם שטר של עשרה רובל, ורבי שניאור זלמן אמר לו תודה רבה בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן על קבלת הקופקה. מחזה זה חזר ונשנה מספר פעמים כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר עד שהוא פרץ פתאום בבכי.  רבי שניאור זלמן חיכה בסבלנות עד שיקל על לבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו, ואכן סיפר העשיר,

     מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית, עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות איש לא היה מוכן לקבלה, עד שהיא נשארה בקופתי, ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל, אתה הוא,  רבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה, אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים כולו, אלף רובל לשחרור החתן שלנו. רבי שניאור זלמן נטל את הכסף , בירך בחום את העשיר ויחד עם הרב המקומי הלך מיד לתחנת המשטרה. כעבור דקות מספר יצאו משם עם החתן המשוחרר, הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להיערך החתונה.  בחתונה עצמה דיבר רבי שניאור זלמן על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו תמיד, אך המכוונות תמיד לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד לאשורו. לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות, כן בירך את אנשי העיירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל אחיו באחווה ורעות.

     סעודת החתונה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה, מפקד המשטרה נהרג כאשר סוסו הפילו בקרבת הגשר שעל הנהר החוצה את העיירה. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר בצאתו מן המים הוא מצא נרתיק עור ובו סכום כסף גדול הוא בא אל הרב, שם ספרו את הכסף ומצאו בדיוק אלף רובל, היה זה הסכום ששילמו יום קודם לכן למפקד המשטרה תמורת שחרורו של החתן מהמעצר.  הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק, אמר הרב המקומי לחתן אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות שמתנת לך על ידי רבי שניאור זלמן "בעל התניא.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

חיים נפלאים,כתר זהב,קטורת,שקר ואמת,מפורסם,שתיית יין,גוועים ברעב,עגמת נפש,

 

 

אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו

 

 

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ)

     ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום - בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה)

     ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן)

     "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין)

חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837)

     איש כבר לא האמין לו.  הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות.  אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו.

     לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב.  בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים.  המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב.  קול בכי שנוק סיים את השיחה.

     כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי,  הפטיר הישיש. -  עד מאה ועשרים, דוד. -  אמך עודנה עמנו? -  כבר לא. -  טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם.  הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה.  כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף.

     פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד,  אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים.  פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד.  הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה.

     לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים,  טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים.  רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה.

     נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר,  הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים.

     קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק,  למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון ...

  דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה.  חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

מחתות,בעלי מחלוקת,תיקון,יראת שמים,מתנגד,ליצנות,ללעג,לקלס,אבנים,נהג מונית, 

   אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ו

 

 

"     איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי , ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" מסביר ה"שפת אמת": במחלוקת לשם שמים ישנה נקודה אחידה ומשותפת בין היריבים והיא הכוונה לבירור האמת, " לשם שמים". אבל במחלוקת שאינה לשם שמים אין כל נקודה של קירבה בין הצדדים אלא המחלוקת נוצרה כדי להתנצח אחד עם השני.

 

      ''יש אנשים שהם כל כך עניים שהדבר היחיד שיש להם זה כסף''



     שני שרצים יצרניים אנו מכירים - העכביש יוצר את קוריו, והדבורה יוצרת את דבשה. מדוע את הדבש מייקרים ומלקקים, לעומת קורי העכביש שמסלקים במיאוס? כי את הקורים יוצר העכביש רק מעצמו, הכול מִּשֶּלוֹ , שעה שהדבורה מלקטת צוף מפרחים רבים וממנה מפיקה דבש! שיעור טוב הוא 'דבש וחלב מעורבים' דבש שמלוקט מפרחים עסיסיים רבים, עם חלב שמהותו ויצירתו הוא להניק ולהעניק, להחיות את החלש והקטון. כך בונים שיעור! למען הזולת ובעין טובה, עם איסוף חומרים מתוקים. שיעור כזה ירצו לשמוע - בתנאי שגם אתה רוצה לשמוע אותם במהלכו!



     שערי דמעה לא ננעלו, אם כן שערים למה? לדמעותיהם של אותם שוטים שבוכים ואינם יודעים על מה הם בוכים. (רבי מנחם מנדל מקוצק)



ה' יספור בכתוב עמים (אור בנימין, גליון מס' 7)

     בתחילה סבור היה האברך האפאטי כי הוא טועה, אך במשך הימים התברר לו כי אכן זו המציאות: חותנו,  שאותו הוא מכיר מקדמת דנא כחסיד ועובד ה', אינו מתפלל. לא במשל ולא במליצה, אלא פשוטו כמשמעו. הוא לומד תורה בשקידה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך אינו מתפלל!  החתן נחרד מאוד בראותו זאת וביום מן הימים לא יכול לעצור בעצמו, ניגש לחותנו ואמר לו: "במחילה על שאני מרהיב עוז, אך שמתי לב כי אינכם מתפללים, מה זה ועל מה זה?" החותן, לא הכחיש כלל את הדברים ואך זאת השיב לו: "במטותא ממך, אל תתערב בענייני".

     החתן היה מחסידי הרב הקדוש רבי יעקב יצחק ה'חוזה' מלובלין. לפיכך, עלה ברעיון חתנו לספר את הדברים ל'חוזה '. ואמנם, הוא נסע ללובלין ושח בפני הצדיק כי חותנו אינו מתפלל בעת האחרון. ענה ה'חוזה': "כאשר יבוא חמיך אלי, אשאלנו לפשר הדבר" . לא ארכו הימים, והחותן הגיע לחצר הקודש בלובלין . כשנכנס לפני ולפנים ועמד לפני רבו, שאלו ה'חוזה': "מה זה שאינך מתפלל לאחרונה?". החסיד השתהה מספר רגעים במבוכה, אחר, השיב כשצער נמסך בקולו: "רבי,  את האמת אומר ולא אכחד; בימים הקודמים זכיתי להתפלל בכוונה, בדביקות ובגדלות המוחין, זכיתי לטעום טעם תפילה. אבל לאחרונה נפלתי ממדרגתי ואיני מצליח לכוון כמאז, וזה נחשב בעיני כמוציא שם שמיים לבטלה!" השיב לו הרבי מלובלין: "בתהילים (פרק פ"ז) כתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים', והנה, לכאורה תמוה מדוע לא כתוב בספור 'עם' ?!" המשיך ה'חוזה': "ידוע כי אצלנו בני ישראל אין 'מספרים', אלא רק אותיות. כל החשבונות נכתבים אצלנו בלשון הקודש. אולם אצל האומות יש סימנים מיוחדים לחשבונות, ויש אצלם מספר מיוחד שנקרא 'נאהל' - אפס, וכשהוא נכתב בפני עצמו, אין לו שום ערך מספרי , אך, כשכותבים כמה אפסים ולאחר מכן ספרה אחת, אז לפי סך האפסים, כך המספר נכפל, עד לאלפי אלפים וריבי רבבות" . החסיד עמד והקשיב, כולו מתפלא: לאן חותר הרבי בדבריו? וה'חוזה' עבר מהמשל לנמשל: "אותו הדבר בתורה ותפילה ומעשים- טובים; כשהם נעשים בכוונה וברעותא דליבא - הם חשובים לפני ה' ומנויים לפניו . אך כאשר אינם בכוונה - הרי הם כמו 'אפס' ולא כלום.  ברם, אם יזכה האדם להתפלל או ללמוד פעם אחת בשנה בכוונה שלמה, אז התפילה הזו מצטרפת לכל ה'אפסים ' ונכפלת לאין שיעור, כאילו נעשה הכל בכוונה שלמה באמת!" וסיים ה'חוזה' הקדוש: "אולם כשאין כלל 'אפסים' - איזו תקנה יש לאיש הזה? וזה נרמז בכתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים' - שהבורא יתברך מונה וסופר את המצוות כמו חשבונות ה'עמים' שיש אצלם את הספרה 'אפס ', וכאשר הוא רואה מצוה אחת הנעשית מתוך כוונת הלב,  הוא מצרף אותה לכל האפסים ההופכים מיד לריבי רבבות- - - ".

     החסיד שב לביתו ורוח חדשה עמו. סוד גדול למד עתה מרבו.  מאותו יום ידע, כי גם לתפילה היבשה ביותר - יש עליה ותיקון . וכשיזכה פעם אחת להתפלל בכוונה, יעלו מיד כל תפילותיו לפני כיסא הכבוד.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

מחלוקת,הלל ושמאי,שפת אמת,יריבים,עניים,כסף,יצרנים,עכביש,דבורה,דבש וחלב,

 

 אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ו

 

 

 הפסוק אומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", לא מספיק למצוא חן ושכל טוב רק בעיני הקב"ה, אלא צריך גם בעיני בני אדם. לכן, יש לנהוג בכבוד עם הבריות, עם כל אדם גדול וקטון, לדבר איתם בחן, בחסד וברחמים, במתק שפתיים, באהבה ובחיבה.



"     ולא יהיה כקרח וכעדתו" (י"ז, ה -( רב אחד, מתלמידיו של רבי משה - המהר"ם שיק, התאונן בפניו כי קמו לו בקהילתו מתנגדים בעלי מחלוקת היורדים לחייו . הרגיעו רבו ואמר: "כלל יהיה בידך; רק על עצי פרי מתרבים תולעים, על עצי סרק אין תולעים. רב הממלא תפקידו כראוי,  קמים לו מתנגדים. רב העושה רבנותו קרדום לחפור בו, יושב באפס מעשה, ורק שומר על משרתו, כמוהו כענף עץ יבש של אילן סרק".



     "שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".



     שני דברים רוחניים מועילים לרפואה א. לימוד תורה - 'מרפא לשון עץ חיים' ב. שבת - 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'.  רמז לדבר: בראשי"ת = בריא - ש"ת = שבת ותורה. (ר' נדב חנוך הי"ו)



כיכרות הלחם

     פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם.

     מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם?  ענה היהודי למוכר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה...  המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך.  כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, המוכר פנה אליו, סיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר למעשה.  חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב- כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם... צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכול, את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכול מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

שכל טוב,בני אדם,בריות,חיבה,מתנגדים,תולעים,אילן סרק,אפור,שגרה,,עץ יבש,

 

 

 

 

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ו

 

בן אדם "פקח" מבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94  ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח.



     גיהינום: חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהינום 1 . אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיוור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.



     האר"י הקדוש היה אומר, שלעתיד לבא יהיה לו תיקון לקרח, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" - ס"ת קרח, שבסוף גם קרח ייחשב בין הצדיקים.



     השותה מים לצמאו - הלומד תורה בחשק. אומר הקב"ה על האדם הזה שהכל נהיה בדברו,  אם הוא יגזור אני אקיים אם אני אגזור הוא יבטל. )שמש ינון(



״כי היא חיינו ואורך ימינו״! (מתוקים מדבש עלון 442)

     מסופר על בחור ישיבה אחד בישיבת 'סלבודקה' שהיה חולה במחלת ״הטיפוס״ ומצבו החמיר מאד והגיע לשערי מות!. ולכן הזמינה הנהלת הישיבה את ד״ר פינברג, אשר היה ידוע כרופא מומחה, לבדוק אותו ולרפאותו.

     והנה, כשבדק את החולה, יצא בזעם הרופא מהחדר ואמר לחברי הנהלה: "מדוע הזמנתם אותי? אתם יודעים שיש בכוחי רק לרפא חולים, אך לא להחיות מתים! הבחור הזה עומד למות בכל רגע ולכן לא תועיל לו כל תרופה." - וכך עזב אותם הרופא והלך לביתו!

     כשמע ראש הישיבה "הסבא מסלבודקא" זצ״ל את דבריו, נענה ואמר: "הוא צודק! הוא לא יכול להחיות מתים. אך דעו לכם שיש לנו את הכח לעשות זאת! ואנו יכולים עכשיו להחיות מתים!" ומיד ביקש מכל בחורי הישיבה ללמוד תורה חצי שעה ולהקדיש את כל הלימוד לזכות ולרפואתו של החולה!

     והנה כעבור חצי שעה, דפק הרב בידו על השולחן ואמר להם: "בואו איתי ותראו מה כוחה של תורתינו הקדושה?" וכך פנה הרב ויצא מביהמ"ד לחדרו של החולה כשכל הבחורים אחריו, והנה כשנכנסו, נדהמו והשתומו כולם לראות את "החולה" עומד על רגליו בריא לחלוטין ומתכונן לחזור ללימודו.

     וכשראו כולם את הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא, הבינו באותה שעה את משמעות הפסוק: ״כי היא חיינו ואורך ימינו״! ולכן ״ובה נהגה יומם ולילה״! - זה ״כח התורה״, שיכול אפילו להחיות מתים. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

פקח,מבין,צדדים,גיחינום,כועס,בן איש חי,אש,ברד,עשן,אדום,חיוור,לבן,תיקון,קורח,

 

 

 אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ו

 

 אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!

 

     "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" -אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים - האבות, וללכת בדרכיהם.



     האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...



     המילה "מחלוקת" מורכבת מהאותיות "חולק מת", להודיעך שהמחלוקת מביאה על האדם בחינה של מוות והרס בלתי הפיך, ובכוחה לכלות לו הכל ולהפסידו בעולם הזה ובעולם הבא...



איך מזהים את החתן ?

     כשהייתי ילד הלכתי פעם אחת עם אבא שלי לחתונה, הכל היה כל כך נוצץ ועשיר...  ואז פניתי לאבא ושאלתי "את הכלה אני מזהה, כולם יודעים שזו הכלה יש לה שמלה מיוחדת, אבל את החתן איך אפשר לזהות, כולם נראים אותו הדבר, לכולם יש חליפות?"...  ואבא אמר לי בחיוך "תחכה לסוף האירוע ותראה מי שלוקח איתו את הכלה לביתו, הוא החתן האמתי"...

     בחג שבועות קיבלנו את התורה, היא הכלה... את הכלה כולם מזהים, כולם מכירים אותה, אבל איך תדע מי החתן האמתי?  חכה לסוף החג ותראה מי לוקח את התורה לביתו וממשיך לעסוק בה אז תדע שזה החתן האמתי. אז בחג השבועות תהיה אתה החתן, קח אותה אתך הביתה...  וכבר אמר מי שאמר, בבואי להשתתף בשמחת נישואין פעמים שיקשה עלי לדעת מי הוא ואיזהו 'המחותן' שהרי כל העם המשתתפים לבושים במלבושי כבוד זבח משפחה - בבגדי שבת ויו"ט, אמנם בראותי אחד מהמשתתפים פורש לצד ומפיל תחינה בדמע שיעלה הזיווג יפה ידוע אדע כי האי גברא הוא המחותן, כמו כן, מיהו 'מחותן' בנישואין הללו שבין בני ישראל עם התורה ונותן התורה - מי שעומד ומעתיר תחינה,  ומפיל דמעה 'והערב נא', 'אהבה רבה. והאר עינינו בתורתך , ודבק'. ועי"ז ניהפך ל'מחותנים' עם הבורא והתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אדם,עניו,בהכרה,ידיעה,ההרים,ההורים,האבות,לוקח,מקבל,מחלוקת,הרס,להפסיד,עולם,

 

 

 

  אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ו

 

" איזהו עשיר? - השמח בחלקו!"- אדם היודע לשמוח במה שיש לו - הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה - מאין תמצא?" - בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה - מאין תמצא!" - אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו.

     ''אין בזבוז גדול יותר מללמוד רעיונות נפלאים ולא להשתמש בהם.

     אל תחלום על מה שאתה רוצה לעשות,  תתעורר ותעשה את זה.

     אמר רבי נחמן מברסלב "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב".

" בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.".

     השג ענק הוא להגיב באותה צורה גם באשר מנצחים וגם כאשר מפסידים.

     ''זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר"

     שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".

התרדמה המכרעת  (על-פי 'שרפי קודש')

מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות.

יום אחד נעלם האברך דוד. אף בני משפחתו לא ידעו היכן הוא. קרוביו המודאגים החלו לחקור ולדרוש, עד שהתבררה האמת - דוד נמצא אצל הבעל שם טוב.

הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים.

חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר.

אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו.

יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו.

מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!".

הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב.

שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?".

השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם".

"ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר.

"חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד.

"ומה ראית שם?", התעניין מאיר.

"אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה.

החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג.

החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'.

תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה.                                                              

בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'.

הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה.

חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' - שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'.

הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים - אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט.

באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!'

באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט".

הצופן - (דוד קליינר)

     ויטאלי התבונן בכניסה המאובטחת לבניין האו'ם. זו לא הפעם הראשונה שהוא נכנס לבניין הזה, אבל הפעם הוא אמור להיכנס תחת זהות של חוקר אקלים רוסי שבא עם משלחת חוקרים להשתתף בוועידת האקלים של האו'ם.

     בתור איש ותיק של סוכנות הביון הרוסית, לא הייתה לו בעיה ללבוש ולהחליף זהויות כמו שמחליפים נעליים. למרות שעד לפני שבוע הוא לא ידע מאומה על בעיות האקלים של כדור הארץ, והאם ישנה התחממות גלובלית או לא, בתוך יומיים הוא למד את כל הנושאים שעליהם הוא אמור לדבר, ושחה בהם בבקיאות מרשימה. אבל המטרה שלו הייתה אחרת לחלוטין. לפי מקורות מודיעיניים רוסים אמורים להשתתף בוועידה הזו, גם כמה נציגים אמריקניים. לפי המידע שהגיע לסוכנות הביון הרוסית, אחד מן המשתתפים הוא בעצם סוכן של הסוכנות הפדרלית של ארה'ב ה- CIA,  והוא אמור לקבל לידיו מסמכים סודיים בהם מפורטים פרטי דירות מסתור של סוכנים זרים ברחבי רוסיה. כיוון שהיה זה מידע רב ערך, הוחלט לשלוח למשימה את ויטאלי שהיה אחד הסוכנים המיומנים ביותר על אדמת ארצות הברית. בכיסו היה פנקס קטן וגם עט שמושתלת בו מצלמה זעירה לצילום מסמכים.

     בכניסה לוועידה הוא הציג את המסמכים והאישורים השונים, אבל השומרים חמורי הסבר נטלו ממנו את כל מה שהיה עליו, כולל העט. את ויטאלי זה לא ממש הטריד, הוא ניחן בזיכרון צילומי יוצא דופן, בדרך כלל די היה לו במבט קל על מסמך בשביל שהוא ייחרט בזיכרונו, לפרטי פרטים. תוך שתי דקות זיהה את האיש 'שלו', ודאג להתיישב כמה שיותר קרוב אליו, הוא לא הסיר את עיניו ממנו לרגע, והוא גם שם לב לרגע בו מישהו עבר לידו והעביר לו מסמך שהוכנס בזריזות על ידי האמריקני אל תוך הקלסר שלו שהיה מונח לפניו על שולחן הוועידה.

     ויטאלי חיכה להזדמנות הראשונה בה האמריקני קם לרגע ממקומו על מנת ללחוץ יד למישהו, והרגע הזה הספיק לו על מנת לפתוח את הקלסר להציץ במסמך ולצלם אותו במוחו. בדף היו מספר שורות עם משפטים חסרי משמעות שהיה לו מאוד קשה לזכור. בכדי שלא ישכח את מה שראה, הוא כתב את המשפטים בתרגום לרוסית על דף שתלש מהקלסר שלו, ותחב אותו לכיסו בזריזות.

     יומיים לאחר מכן נקראו טובי המפצחים של סוכנות הביון הרוסית, על מנת שיפענחו את המשמעות של המשפטים הסתומים ויבינו היכן הן דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים השתולים ברחבי רוסיה. במשך שלושה ימים מורטי עצבים ישבו טובי המוחות על החומר, אבל הם לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן את מילות הקוד ואת משמעותן. הדבר הפליא אותם מאוד מכיוון שהם היו בעלי יכולות אנליטיות מדהימות, ובדרך כלל היו פותרים בעיות כאלו בזמן קצר.

     ביום הרביעי הם הגיעו למסקנה שכנראה יש בידיהם כתובות של ארבע דירות מסתור, ולמחרת היום נערכה פשיטה מקיפה של המשטרה הרוסית על אותם מבנים. אבל האכזבה של הסוכנות הייתה מושלמת, אף אחת מן הדירות שאליהן הם פרצו לא הייתה קשורה בשום צורה למרגלים אמריקנים. אבל הפשיטה עשתה הרבה רעש בעולם הריגול, ויום למחרת הסוכנים האמריקנים נעלמו מהדירות שבאמת היו נקודות המפגש שלהם.

     לאחר כמה חודשים שבהם הצליחו הרוסים לקבל מידע אחר היכן באמת היו דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים התכנסו אנשי סוכנות הביון הרוסית על מנת להפיק לקחים, ולהבין איפה הייתה הטעות שלהם, הם בדקו את רשימת הדירות שמהן ברחו הסוכנים האמריקנים, מול הרשימה שאותה הביא ויטאלי, תוך ניסיון להבין את הצורה שבה הוצפן התוכן. ואז התבררה להם הטעות הגדולה: לא הייתה שום משמעות למילים המוזרות שויטאלי ראה, ולכן כאשר הוא תרגם אותן לרוסית לא היה להן פשר. הסוד היה טמון בסדר של האותיות כפי שהן נכתבו באנגלית דווקא, הקוד היה טמון ברצף האותיות ובדילוגים קבועים מראש. אם ויטאלי היה מעביר להם את המילים המקוריות באנגלית הוא היה מוביל את החוקרים הישר אל דירות המסתור...

     התורה הקדושה נכתבה על ידי משה מפי הקב'ה מילה במילה, לכל אות ולכל מילה יש משמעויות עמוקות ונסתרות. חכמנו ז'ל העמיקו בתורה והראו כיצד ניתן לדרוש דרשות עמוקות ע'י 13 המידות שהתורה נדרשת בהן ולגלות על ידי זה את סתרי ההלכה והאגדה. כאשר המלך תלמי הכריח את 72 הזקנים לתרגם את התורה ליוונית, היה זה יום אבל לאומי לעם ישראל. כל העומק האין סופי של התורה הלך לאיבוד, ומה שנשאר היה רק הסבר פשטני ונטול נשמה, ולכן הם גם כל כך טעו בהבנתה. לעומת זאת הלימוד בלשון הקודש מגלה עומק אין סופי. 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה'

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

עשיר,שמחה,להשכיל,האור,יופי,בזבוז,רעיונות,חלום,כשר,פשוט,שם טוב,הוצאות,שבת,

 

 

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ו

 

 

  אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא - אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.   

    

     אמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו...! 



     ''ארץ אוכלת יושביה" (יג, לב(  - זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... )ר"י מווארקי(



"     ויספרו... ויאמרו באנו אל הארץ" (יג, כז(  - רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.



בכח הניגון לחולל מהפכים (נצוצות).

     הנה סיפור מפעים ביותר, המגלה לנו עמקים נוספים בגודל כוחו של הניגון, הרב שוורץ מספר, מאז שהתחלתי לומר "גראמען", אני מבקר בבתי חולים לשם מצווה, יחד עם ידידי הטוב הבעל-מנגן הנודע מיכאל שניצלר הי"ו ואחרים.

     לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה, יש לגראמען וניגוני שמחה.  בבתי חולים אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (מה שמכונה: "קוסמות", ואשר ביררתי חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים מה מותר לעשות ומה אסור. הדברים הללו מסיח את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, מחלות סופניות, "המחלה ההיא" ועוד, אשר רגעי השמחה הללו מצילים חולים, ומחזירים אותם פשוט - ממוות לחיים, ולו לימים ספורים בלבד, והיה זה שכרי.

     יום אחד הגעתי לבית החולים הנודע "ממוריאל הוספיטאל" עם ר' מיכאל שניצלער. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור בן 18 מליקווד, שהרופאים נואשו רח"ל מחייו. הבחור, עם גידול ממאיר בראשו רח"ל ה"י, כבר היה במצב סופני, כאשר נותרו לו, לדברי הרופאים, כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו והחילונו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים, עד שפשוט שינינו את מצב- רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור, נפלט לי משפט מטופש, תוך כדי שאני פונה למיכאל ואומר: "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח"... מיד תפסתי את עצמי, אני כמובן נשכתי את השפתיים חזק חזק, אך המשפט יצא כבר . הבחור, שהיה מספיק חכם וידע את המצב, ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה.

     עוברים שנתיים וחצי, הספקתי מאז לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים, והנה אני מקבל הזמנה לבוא ולשמח בחתונה בעיר ליקווד לתאריך ט"ו בכסלו תשס"ג. שמות שני המשפחות אינן מוכרות לי, אך הוזמנתי? אני בא.  אני נכנס לאולם, ואני רואה מחזה מדהים. החתן, יושב באמצע המעגל, ומסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (שממש הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק אף אינו נוהג מנהג ה"מצווה טאנץ") ושרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", שרים ובוכים.  אני עדיין לא יודע מה אני עושה כאן, הוזמנתי אבל אני לא בדיוק נראה שייך לכאן, ולפתע החתן מבחין בי, קם ממקומו ו"סוחב"אותי למרכז המעגל, נופל על כתפיי ומתחיל לרקוד איתי בהתלהבות. אני מנסה בעדינות להיחלץ ואני שואל אותו מהיכן אנו מכירים?... והוא, כולו פליאה שואל: וכי אינך זוכר? הלא אני הבחור... שאיחלת לו לבוא ולהשתתף בחתונתו, והרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, ובכן, מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרתי ב"טעות": "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח", כ"כ שמחת אותי, ובפרט המשפט האחרון נתן לי כ"כ הרבה כח ותקווה עד שבעזרת השי"ת רופא כל בשר, הבראתי והחלמתי כליל, והנני כאן היום, שמח בחתונתי, וזו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה על חלקך בהצלתי,  לכן הזמנתך... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

עיניים פקוחות,אתגרים,פסיעה,חוסך,עולים,מעלה,מדרגה שפלה,אמת,שקר,ניגון,

 

חדשות לנוחיותכם המירבית